פרשת תְּצַוֶּה: אופנה, מדים, משמעות / מוטי לקסמן, אדר, תשע”ח

כך נכתב:

הצבעים המטאליים שבלטו בקיץ שעבר לא ייעלמו גם בקיץ הקרוב. כדאי להצטייד בכמה פריטים בגוני ברונזה, זהב וכסף, שיאירו כל מערכת לבוש בסגנון המשלב רכות קלאסית עם אלמנטים מאופנת הרחוב המחוספסת. כדי להימנע מדרמטיות יתר מומלץ לשלב את הגוונים המטאליים בנגיעות קטנות שיוצרות ניצוצות עם צבעים בסיסים כמו שחור ולבן. [א]

היו גם פרטים מבהירים “ז’אן פול גוטייה […] נעל לרגלי הדוגמניות שלו נעלי התעמלות גבוהות הנתונות בסנדלי עקב מצופים אבנים נוצצות”. האם כך תסתובבו ברחוב או במסעדה? הכותבת סבורה אחרת:

מובן שאף אחת לא תצא לארוחת צהריים עטוית שריון מוזהב. [ב]

אגב, האם מישהו מתנגד לחזות באישה עטוית ברונזה, כסף וזהב מהלכת לאיטה בכיוון למסעדה על גבי נעליים המצופות אבנים? איני יודע, אבל פרשת השבוע, פרשת תְּצַוֶּה מזמנת לנו, בין השאר, התייחסות ללבוש, לבגדים ואם תרצו לְמַדִּים.

אמנם פרשת תְּצַוֶּה עוסקת גם ב-“נֵ֖ר תָּמִֽיד”, [ג] ב-“פַּ֣ר אֶחָ֧ד בֶּן־בָּקָ֛ר וְאֵילִ֥ם שְׁנַ֖יִם תְּמִימִֽם” [ד]: גם בַּמִּזְבֵּֽחַ עליו הם מוקרבים, [ה] בדיון הנוכחי, נתמקד בבגד, במדים של העוסקים בכהונה במשכן. [ו]

עיון בהנחיות ללבוש הכוהנים, בפרשת השבוע מגלה, שהמרכיבים אותם מצאנו בכתוב על האופנה, אינם המצאה מודרנית:

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ […] וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ […] וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן [=תכשיט כנגד הלב] וְאֵפוֹד [=סינר המקיף את המחצית התחתונה של הגוף וצמוד אליו] וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט […] וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב. שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר. וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר”; [ז] ויש תוספת “וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר […] וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל-פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל-הַמִּצְנָפֶת, [ח], וגם “וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי-בָד. [ט]

סך-הכל שמונה חלקים הבאים בתיאור מפורט מאוד.

בשביל מה הבגדים האלה?

לבישת הבגדים הייתה תנאי הכרחי בעבודת הכהנים. וכהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים אלה, נקרא מחוסר בגדים, ועבודתו פסולה:

מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן […] וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו, […] הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש שנאמר ‘וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם [י] […] בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר הקרב יומת”. [יא]

יש סדר בלבישת הבגדים האלה:

כיצד סדר לבישת הבגדים? לובש המכנסים תחלה וחוגר את המכנסים למעלה מטיבורו מעל מתניו, ואחר כך לובש הכתונת, ואחר כך חוגר את האבנט כנגד אצילי ידיו ומקיפו כרך על כרך עד שגומר וקושר. [יב]

במילים אחרות הבגדים הם בבחינת זיהוי תפקידו ותפקודו של הכוהן. האין זה כך גם בימינו? למשל אם יפנה אליך אדם ללא מדים וידרוש את תעודת הזיהוי שלך, האם תענה?

המדים החיצוניים הם, אפוא, אמצעי זיהוי לממלא תפקיד. הבגדים משמשים לזיהוי וגם לציון מקור הכוח והסמכות, כפי שראינו לעיל: “בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן”. [יג]

האומנם, ציון ממלא התפקיד וסמכותו אינם ממצים את משמעות המדים הנלבשים. הלא כתוב במפורש, “וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת”. [יד] וגם מפורש:

שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים? כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתונת, וכן דרך המעיל. והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים. והאפוד והחושן לבוש מלכות, והציץ נזר המלכים הוא. והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך העובד כוכבים. [טו]

יפה, שזור זהב, ותכלת וארגמן ושני… ממש מפואר.

איך אפשר להבין זאת?

היהדות מביאה לעולם אמונה ודת חדשים שאלוהים בה הוא, בניגוד למקובל באיזור ובתרבות, ישות מופשטת ובלתי נתפסת. מבחינה זאת אפשר להבין את הצורך בסממנים חיצוניים שיהוו מוקד של זהות ושייכות.

מצד שני, הדגש הרב והמפורט על סממנים חיצוניים עלול להסיט את תשומת הלב והדעת מן התכנים. הנביא ישעיהו זועק

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה’ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה [טז]

החשוב הוא

רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. [יז]

ישעיהו מדבר על הקרבנות, אבל אפשר בהחלט להרחיב את משמעות דבריו לגבי כל החיצוניות המצויה בתהליך הטכסים בבית המקדש.

נשאלת השאלה, אם אין כאן ביטוי לחיזוק מלאכותי של קבוצה? זה התחיל בחיזוק אהרון, שהיה רודף שלום, אבל לא היה אישיות חזקה וראה תפקודו בסיפור עגל הזהב ובתשובותיו לטענות משה. כי הרי נביאים, ללא מדים מיוחדים דברו הטיפו, ומדבריהם נותר פסוקים וגם ספרים. והאם מדברי כהנים נותר דבר? להיסחב עם לבוש כזה שעוד עטור בשרשרות, וברימונים ובאבנים, זה לא כל כך פשוט. האומנם זה מה שאפשר להבין מהתורה שלנו, שהבגדים הם העיקר, ושהם רק לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת”???

לא, בפירוש לא.

חז”ל אינם מסתפקים במשמעות החיצונית: “אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם, […] מכנסים מכפרת על גילוי עריות, […]. מצנפת מכפרת על גסי הרוח […] אבנט מכפר על הרהור הלב, […]. חושן מכפר על הדינין, […] אפוד מכפר על עבודת כוכבים, […] מעיל מכפר על לשון הרע […] וציץ מכפר על עזות פנים”. [יח] הבגדים מסמלים את אחד מתפקידיהם החשובים של הכהנים והוא להנחות את העם לכפר על טעויות, משגים וסטיות שונות מדרך הישר.

לטעמי זו אחת המשמעויות החשובות למדים, בפרשה עצמה יש הסבר נוסף, לא פחות חשוב,

וְלָקַחְתָּ אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם. מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם. וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה’ עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן” יתר על כן, “וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל-לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-ה’ תָּמִיד: וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה’ וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד”.[יט]

הכהן הגדול, המנהיג הרוחני, מצווה קודם כל לשאת על כתפיו ועל לבו אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל. כלומר, המנהיג, האדם הספציפי נושא המשרה, לא הוא החשוב, לא בשביל עצמו הוא בתפקיד; אלא בשביל העם אותו הוא מייצג. את העם על כל שדרותיו הוא צריך לשאת על כתפיו ובעיקר על ליבו. המנהיג צריך לשאת קודם-כל את שלוחיו, לדאוג להם. אכן, זה מנהיג שהתורה מתארת.

התחלנו באופנה, אופנה היא לרגע בלבד, לתצוגה בלבד, ולכן היא מתחלפת מזמן לזמן; כי המעצבים, התופרים והדוגמניות צריכים להתפרנס.

לעומת-זאת, מדים המבטאים מנהיגות כשליחות אמיתית, אינם צריכים שינוי כי העיקר הוא התוכן ולא המסגרת. האם מנהיגינו היום חושבים ומממשים קודם-כל את השליחות האמיתית למען העם בתפקודם בתפקידם, או שמא…?

<><><><><>

מראה מקום

א. יעל בן ארי, “צבע הכסף והזהב”, הארץ, גלריה שישי 23/02/2007, עמ’ 6.
ב. עילית מינמר, “הימנון לקפוצ’ון”, הארץ, גלריה שישי 23/02/2007, עמ’ 6.
ג. שמות כז, כ–כא.
ד. שמות כט, א.
ה. שמות כט, יב.
ו. שמות כח, א–לג.
ז. שמות כח, א–ז.
ח. שמות כח, לו-לז.
ט. שמות כח, מב-מג.
י. שמות כט, ה-ט.
יא. רמב”ם הלכות כלי המקדש פרק י הלכה ד.
יב. רמב”ם, הלכות כלי המקדש, הלכה א.
יג. רמב”ם, הלכות כלי המקדש, פרק י הלכה ד.
יד. שמות כח, ב.
טו. רמב”ן שמ’ כח, ב.
טז. ישעיהו א, יא–יג
יז. ישעיהו א, טו–יז.
יח. בבלי, זבחים פח, ב.
יט. שמות כח, כט–ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *