חג הסוכות: קורונה ומשבר האקלים בספר זכריה | אהובה שחר, תשרי תשפ”ב

בימינו אלה אנו חווים שתי תופעות כלל-עולמיות:

מגפת הקורונה על הווריאנטים השונים שלה, ומשבר האקלים על שלל תופעות הטבע שהוא גורם להן: הטמפרטורות הגבוהות להחריד, השיטפונות והקרחונים הנמסים. שתי התופעות הן כלל-עולמיות, והן יצרו שותפות גורל בין העמים על כדור הארץ.

על-פי חזונו של זכריה חג הסוכות הוא חג בינלאומי אשר יוחג לאחר בואן של קטסטרופות מעין אלו.

ראשית כל, יבוא חורבן על ירושלים. הרג והגליה של חלק גדול מתושביה: “ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה… ונלכדה העיר… ויצא חצי העיר בגולה” (יד, ב).

 ואז יתרחשו שינויים אדירים בטבע: הר הזיתים ייבקע “כאשר ה’ עצמו עומד על ההר: “ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים … ונבקע הר הזיתים …, ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש” (יד, ד). כלומר, רעידת אדמה קשה. ואחריה, או יחד איתה, יהיה ליקוי מאורות: “לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור” (יד, ז), ומירושלים יצאו מים רבים, ” מים חיים” ” וירדו לים המלח “חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון” (ח). לא תהיה סכנת התייבשות לים המלח – המים יבואו אליו מירושלים ” קיץ ובחורף “! ואז – שוב מלחמה, מלחמה שבה הפעם ה’ ” יגף את כל העמים אשר צבאו על ירושלים” (יב), יטיל בהם מומים קשים, ואויבי ירושלים ילחמו זה בזה.

ואז, רק אז, יכירו כל הגויים בגדולת ה’ ויבואו לירושלים להשתחוות לו “מדי שנה בשנה … ולחג את חג הסכות” (טז) ” והיה ה’ למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד.” ירושלים תהיה מרכז העולם .העלייה אליה בחג הסוכות היא חובה על כל העמים. העם שלא יקיים זאת ייענש: “והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ לירושלים להשתחוות למלך ה’ צבאות ולא עליהם יהיה הגשם” (יז).

לפי חזון זה, הזעזוע וההרס בטבע הם שיביאו את הגויים להכרה כי לה’ כל הארץ. רק כך יבינו את אחדותו של הטבע, את שלטונו של ה’ על הטבע ובחג הסוכות, בבואם לירושלים, יברכו על החזרת הסדר לטבע, על סיום עונה חקלאית בזמן הנכון והתחלת עונה חקלאית חדשה בזמן הנכון וירידת גשם בזמן הנכון.

חזונו זה של זכריה שונה מן השיח המודרני- חילוני על מגפת הקורונה ועל התחממות כדור הארץ בשני דברים: ראשית, בחזון זכריה הכל מתרחש בירושלים, שהיא בחזונו מרכז העולם, לרע ולטוב. ירושלים היא “סף הרעל” והיא ” אבן מעמסה” לכל הגויים. גורלה יקבע את גורל העולם. ושנית, לפי זכריה, השליטה בכל תופעות הטבע ההרסניות היא של אלוהים עצמו.

האדם החילוני המסרב להכיר בכוח שהוא מעבר ליכולת התפיסה התבונית שלו ומבקש לראות בכל תופעה את הקשר בין הסיבה לתוצאה, מטיל את האחריות על האדם, אשר יצר זיהום באקלים. כביכול, שתי תפישות שונות לחלוטין. אלא שאפשר לראות שביסוד הדברים יש אותה תובנה: האדם, ביחוד האדם המודרני בדורות האחרונים, מבקש לראות את עצמו כשליט על הטבע. משבר האקלים הוא תוצאה של התייחסות שתלטנית זו. מן הנכון הוא שהאדם יזכור שלא הוא, האדם, יצר את הטבע על כדור הארץ, ויתייחס בכבוד אל מה שניתן לו על ידי הבריאה. רק זעזוע גדול יכול להזכיר לו זאת.

אולי, כמו בחזונו של זכריה, תהיה בעולם, בעקבות משבר האקלים, חזרה לאחור? אולי בלית ברירה יבנה האדם עולם אחר, טוב יותר, מכבד יותר את הטבע שלא הוא יצר, אלא ניתן לו ” לעבדה ולשמרה”? ואשר למרכזיותה של ירושלים: הרי שלוש הדתות הגדולות רואות בה את מרכז העולם ונלחמות על השליטה בה, וגם בשנה האחרונה חווינו כאן מבצע מלחמה שנפתח בגלל המאבק על השליטה בה.

נביאים דיברו לדורם, אבל שאר הרוח שהוביל את נבואותיהם יוצר משמעות לחיים בכל דור.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *