פרשת וילך / שבת שובה: מי ינחנו דרך, ירא לי הנתיבה?[*] אניטה תמרי, תשרי תשפ”ב.

המאה העשרים ואחת בת עשרים ואחת. כמה היא הספיקה בשנים שבהן צעירים בישראל מגיעים מלידתם ועד תכנון הטיול שאחרי הצבא. הטכנולוגיה מתפתחת במהירות שאין דומה לה. הילדים שרכבו על אופניים “תראו, בלי ידיים” יקנו בקרוב מכוניות אוטונומיות. הדיבור פינה את מקומו להקלדה, והמילים המוקלדות פינו את מקומן לפיקטוגרפים – חזרנו מהכתב אל הציור. סבתא בתל-אביב קוראת ספר לנכדים בקייפטאון – היא מחזיקה בעותק של הספר, וגם הם, והם הופכים את הדפים לקצב קריאתה. למדנו מילים חדשות כמו קונקשן ורילוקשן ואלגוריתמים וכל מילה כזו מייצגת עולם ומלואו של קדמה

אז כן, עשינו והצלחנו

אבל ממש בתאריך זה, לפני עשרים שנה הלב החסיר פעימה – מגדלי התאומים קרסו לנגד עיננו. זו הייתה הפעימה הראשונה בדרך אל ההתפכחות, התזוזה הראשונה מ”ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח:יז). עד ליום 11 בספטמבר 2001 היינו בטוחים שיש לנו המון תשובות. נכון, יש טרור אבל הוא מוגבל לסכינים ולאוטובוסים מתפוצצים ואולי לחטיפות מטוסים. ישבנו כולנו, צפינו במראות ורק חזרנו ואמרנו “כמו בסרטים” שכן אימה כזו, איום כזה, מקומו היה על המסך, רחוק מאתנו

לפני עשרים שנה התחלנו להרגיש שהעולם קצת סוגר עלינו, מצר את צעדינו. צריך להגיע שלוש שעות לפני הטיסה. אסור להעלות את האולר למטוס, אפילו לא את המספריים הפצפונים לחוטי הרקמה. כל הזמן נשמעות התראות על חפצים חשודים – לא רק בנמלי התעופה, גם בתחנות האוטובוסים וברציפי ההמתנה לרכבת. ולא רק במזרח התיכון המדמם, גם באנגליה הקרירה ובקניה האקזוטית ובגרמניה המדויקת. העולם החל מדבר שפה חדשה, שפת הפחד

אבל התרגלנו להגיע שלוש שעות לפני טיסה. התרגלנו לבידוק בתחנת הרכבת ולמאבטח שעולה לאוטובוס. הייתה לנו שליטה. בסדר, נצא ארבע שעות קודם. נזכור להוציא את המים מהתיק לפני שמניחים את התיק במכונת השיקוף. ננעל נעליים נוחות כדי שאפשר יהיה לחלוץ אותן. נשאיר את האולר בבית

וכבר היינו רגילים ומתורגלים והיה לנו נוח בעולמנו, ואז הגיעו אלינו, בהתחלה כבדיחות, ואז כחששות ומהר מאוד כמציאות חדשה “אלה מארץ סינים” (ישעיה מט, יב). קורונה. כן, בהתחלה בדיחה “אני משתעלת, יש לי קורונה.” “אל תתקרב אליי עם הקורונה שלך”. אם בספטמבר 2001 התהפך עולמנו בשניות, בחורף ובאביב 2020 הצעדים היו קטנים יותר. לא להתקהל – מה, זה החברה מהפרלמנט שלי, זו לא התקהלות! לא להתקהל – אני מתפללת כבר שנים עם האנשים האלה, זו לא התקהלות. לא להתקהל – יש בר מצווה לאחיין שלי – זו לא התקהלות

התחלנו ללמוד התקהלות מהי היא. התחלנו ללמוד לחשוד. בעולם שבו תמיד פחדנו מרעולי פנים, התחלנו פוחדים מאלה שפניהם גלויות. בחברה שבה מחבקים ולוחצים ידיים וסתם מניחים יד על הזרוע של בן שיחנו – הפכנו לאנשים שאין לגעת בהם. וכל הזמן הפחד מתגבר, כי למפחידים החדשים שלנו אין דמות. הם לא מדברים במבטא כלשהו. אין להם דת. אין להם אידיאולוגיה. איך מתמודדים עם הקם להורגך כשאני לא רואה אותו?

ואנחנו מבקשים דרך חזרה. אנחנו מבקשים תשובה. יש שהתשובה שלהם היא אמונית. יש שהתשובה שלהם קמאית יותר. “מי באש ומי במים” – שרפות ענק משתוללות, שיטפונות עזים שוצפים וכל אלה באזורים שחשבנו יש לנו שליטה על הכל. “מי בחרב ומי בחיה” – לטרור אנושי התרגלנו, אבל לא לטרור חזירי הבר ברחובותינו. “מי ברעש ומי במגפה” – רעש הוא משהו שקורה לאחרים, ואנחנו שולחים משלחות רפואיות. מגפה הייתה משהו מספרי ההיסטוריה ועכשיו היא מציאות חיינו

הגיע הזמן לחזור ולפחד. לא פחד משתק, לא פחד מצמית. פחד בריא, כזה שמכיר במגבלותינו כמו גם ביכולות שלנו. פחד שיש בו יראה וכבוד – לאיתני הטבע, אלה הגלויים לפנינו ואלה שאינם גלויים, פחד שיש בו כבוד לדת אחרת, לאידיאולוגיה אחרת, לחשיבה אחרת ואולי מתוך הפחד הזה נגיע לענווה. לא להכנעה, ובוודאי שלא לכניעה. לענווה, להבנה שיש לנו רק עולם אחד, וכדאי שנשמור עליו

ביחד, בפחד וביראה, כל אחת ואחד יראה לנו הנתיבה. שנה טובה

[*] שאול טשרניחובסקי, “אומרים ישנה ארץ”

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *