פרשת שמיני: המשכן נחנך לעיני כל בני ישראל, אך אהרון ובניו מתמודדים עם מציאות לא מוכרת | אלי מיאסניק, ניסן תשפ”א

שבעת ימי הכנה

פרשת שמיני אמורה הייתה להיות פרשה חגיגית המתארת את הגעת “כבוד ה'” למשכן ( “וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר” (רמב”ן שמ’ כה 2)). במשך שבעה ימים מכינים  אהרון ובניו, בהנחיית משה, את המשכן ואת עצמם לפי ההנחיות שנתנו הן בפרשת “תצווה”: וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם (שמ’ כט 35) והן בספר ויקרא בפרשת “צו”. שבעה ימים אלו מכונים ימי המילואים (“תְּמַלֵּא יָדָם“).

“כבוד ה’ ” מגיע למשכן

ביום השמיני מנחה משה את אהרון ובניו ואת זקני ישראל לגבי ריטואל הקורבנות שיביא להגעת ה’ למשכן. העם כולו ( ” וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לפני ה’ ” (י 5)) מצפה שההכנות בשבעת ימי המילואים היו כיאות והביצוע ביום השמיני יהיה כיאות ואז ” וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה’ “(י 6)) . ואכן, לאחר שמשה ואהרון והעם ובניו ממלאים הנחיות אלו מגיעה חנוכת המשכן לשיאה, (י 22-24):

  • וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו [יָדָיו] אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם
  • וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד
  • וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם
  • וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעָם.
  • וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים
  • וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

העם ששוכנע להשקיע במשכן ולכבד את הכהנים חוזה איפוא במו עיניו בהצלחה ( “וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה”)  ומביע את שמחתו ואת אמונתו: “וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם”.

תקלות והניסיון להבינן

אך כבר ביום חנוכת המשכן ( היום השמיני), מתוארות תקלות של מה שנראה כחוסר משמעת של בני אהרון. חוסר משמעת זה אינו ברור לקורא ולא היה ברור גם לחז”ל. במקרה של שני בכוריו של אהרון, נדב ואביהוא,  הגיב ה’ בעוצמה ובמקרה של שני הבנים האחרים, אלעזר ואיתמר, הגיב משה בעוצמה אך אהרון ריצה אותו וכעסו של משה פג. האירועים מחדדים תובנה על דמותו של אהרון שמצליח לשרוד את האירועים הללו, אך גם של ה’ וגם של משה.

תקלת נדב ואביהוא

התקלה הראשונה הייתה בעניין “אש זרה” שנדב ואביהוא, בני אהרון הקריבו , בניגוד להנחיות (י 1-3). אש אוכלת את נדב ואביהוא, משה מסביר ואהרון לא עונה: “וַיִּדֹּם אַהֲרֹן”.

  • וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.
  • וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.
  • וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד
  • וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

נשים לב שההתייחסות לנדב ולאביהוא היא במונחי קורבנות. בעניינם נאמר “ וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם” ובקורבנות נאמר ” וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה”. מה פשר הדבר? שאלה אחרת- האם חטאם היה כה כבד? מתברר שגם חז”ל התחבטו מאוד בנושא במהלך אלפי שנים. למשל, ה”כלי יקר” (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, מאה ה-17, פראג) מסכם חלק ניכר מן מהתשובות: ” במהות חטא זה רבו הדעות… שנכנסו שתויי יין, ועל ידי שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגלים, ויש אומרים שהיו מחוסרי בגדים והיינו המעיל, ויש אומרים על שלא היה להם בנים, ויש אומרים על שלא נשאו נשים, ויש אומרים על שהורו הלכה בפני משה רבן, ויש אומרים שהיו מהלכים ואומרים מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור, ויש אומרים שעוון העגל שעשה אהרן גרמה להם”. 

תקלת אלעזר ואיתמר

התקלה השנייה מתרחשת גם היא בהמשך אותו יום שמיני. משה מגלה ששני בניו הנותרים של אהרון (אלעזר ואיתמר)  לא מטפלים נכון בקרבן החטאת, שאמור לכפר על חטאי ב”י. הם שרפו אותו על אף שהיו אמורים לאכול אותו (י 12-20). משה כועס, אהרון מסביר ומשה מקבל.

  • וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה’  וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא (י 12)…
  • וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף . וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם (י 16)
  • וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה’ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה. (י 19)
  • וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו (י 20)

גם כאן מתייחסים לאלעזר ולאיתמר כמונחי קורבנות:  “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת”.  האם היו מועמדים לגזר דין מוות כנדב ואביהוא? תמיהה נוספת- מה בעצם מסביר אהרון שמשה לא ידע:?

הסבר אחד של חז”ל מתמקד בפירוש הדיאלוג בין משה לבין אהרון כדיון הלכתי בדיני אבלות של מי שמתו מונח לפני, במשכן ה’. שד”ל (שמואל דוד לוּצאטוֹ, איטליה, טריאסט ופאדובה, 1850) מסביר  שאהרון הרגיש שלא ראוי שיאכל מקרבן החטאת שבא לכפר על ישראל , כשהוא עצמו נזוף. הרשב”ם (רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש”י, צפון צרפת, 1100) מרחיב רגש קשה זה ואומר שהצער והכאב על מות בניו היא שמנעה ממנו את המשך עבודת החטאת.

סיכום- אירוע חניכת המשכן מדגיש היבטים חשובים נוספים

אירוע חניכת המשכן הפך בפועל לאירוע המציג תובנות לגבי דרכם של ה’, של משה ושל אהרון.

תשומת הלב העיקרית היא אל אהרון שכן שושלתו שירתה את המשכן למעלה מ 1000 שנה. יש מקום לעיין בתגובותיו ולהבין את דרכו. זאת, גם לאור מעמדו מול משה אחיו הצעיר, הצטרפותו המוחלטת למאמציו של משה, תפקידו במעשה העגל, אירוע קורח ועוד.

גם דרכו של ה’ מובלטת  באירוע זה. מחד, למה משתמש המקרא בשפה הקרבנית שבה מתייחס הכתוב לבני אהרון (ראה בהדגשות לעיל. נדב ואביהוא-  ” וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי  ה’ וַתֹּאכַל וגו'”. אלעזר ואיתמר- ” בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת”).  מאידך, אי אפשר שלא להתעלם מכך שכמו לאחר 7 ימי הבריאה המוצלחת, בני האנוש לא מתפקדים כיאות , גם כאן- לאחר 7 ימי ההכנות המוצלחים,  בני אהרון לא מתפקדים כיאות. מה המסר?

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *