פרשת שלח לך: דוגמה ל-״בלגן״ | סאם ליימן-ווילציג. סיוון תשפ”א

לפעמים דברים גרועים קורים לא רק בגלל כוונת זדון אלא גם בגלל ״בלגן״. סיפור המרגלים העגום ממחיש זאת.
הפרשה מתחילה בפסוקים אלה: וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם (במדבר יג, א-ב).
כבר כאן יש בעיה: מצד אחד, ה׳ פונה למשה אישית ומצווה אותו לשלוח אנשים…; אבל מצד שני כתוב ״תשלחו״ (לשון רבים). מה פשר סתירה זאת?

התשובה נמצאת במלים האחרונות של פסוק ב׳: כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. על נשיא (מנהיג/ראש) כל שבט לבחור את האיש המתאים, שהרי לכאורה הם מכירים הכי טוב את אנשי הסגולה בתוך השבט שלהם. אין לצפות ממשה – עם כל הכבוד והיכולת שלו להנהיג – להכיר מקרוב את אנשי השבטים למיניהם. כלומר, האלוהים מצַוֶוה את משה אישית, אך מצדו משה – אולי מתוך העצה הטובה בזמנו של יתרו להאציל סמכויות – מעביר את ההחלטה לראשי השבטים.
ברם, זה מביא לבלבול בשרשרת הפיקוד – והאלוהים היה מודע לסכנה זאת כבר מההתחלה. שהרי הוא ציווה את משה כך: ״שלח לְךָ״! כלומר, דווקא במקרה זה על משה להפעיל שיקול דעת בכוחות עצמו ולהחליט בעצמו את מי לשלוח.

האסון לא בושש לבוא. כאשר חוזרים המרגלים כדי לדווח על מה שמצאו, כך מְסַפֵר הכתוב: וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל… (יג, כה-כו).
כלומר, הם לא חזרו ודיווחו רק למי ששלח אותם, אלא מיד לכל עם ישראל. לְמַה הדבר נמשל? הממשלה מבקשת מה״מוסד״ לרגל ולדווח על מה שמתרחש באירן – ואנשי המוסד מדליפים לתקשורת המונים!

מהי הבעיה, מעבר לעקיפת שרשרת הפיקוד? מחד גיסא, המנהיג אמור לשקול דברים בכובד ראש, באופן רציונלי; מאידך גיסא, ידוע כיצד ה״עמך״ מגיב ל״חדשות״ – בין אם אמתיות, מטעות או שקריות: יש לנו היום מספיק עדות מאמצעי התקשורת החדשים. כך, אין זה מפתיע כלל ועיקר שהיציאה למלחמה בהמשך הפרשה מסתיימת בתבוסה! וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה’ וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.  מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה (יד, מד-מה). כך, שבחטא המרגלים ישנם כמה אשמים: המרגלים עצמם; ראשי השבטים אשר כנראה לא השכילו לבחור את האנשים המתאימים למשימה קשה זו; וגם במידה קטנה משה רבנו אשר לא הקפיד למלא את ציווי האלוהים בצורה מדויקת. כפי שאמרתי: ״בלגן״.

בימים אלה, כאשר שורר ״בלגן״ פוליטי גם אצלנו, מן הראוי לקחת ללב את הלקח הזה: ללא היררכיה ברורה וחלוקת סמכויות, כשכל אחד עושה בדיוק מה שמוטל עליו במערכת השלטונית, אין תפקוד תקין ולא עלינו – אף גרוע מזה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *