פרשת שמות – הסנה בוער: מי יענה? | שושנה מיכאל צוקר

משה הנער יצא אל אחיו ועמו, ונחרד ממה שראו  עיניו. הוא היכה, הרג וברח. מקובל לחשוב שהוא נמלט מפני פחד השלטונות אך הרב משה ליכטנשטיין בספרו  ציר וצאן מוסיף סיבה נוספת. משה עזב את מצריים כי התייאש מחוסר היוזמה של העברים שסרבו להתקומם נגד העושק ומחוסר רצונם לקבל אותו כמנהיג.

במדין משה ממשיך לפעול למען החלשים ומציל את רועות הצאן, דבר שמוביל למפגשו הראשון עם חותנו לעתיד, יתרו. הוא מתחתן, מוצא עבודה ומסתדר בחיים כרועה צאן, המתבודד במדבר ושוקע בעולמו הפנימי.  

השנים עוברות, עד שיום אחד הכל משתנה. פתאום, בשום מקום (או יותר נכון, בהר סיני) הוא עצור להתבונן ב-

סְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא־יִבְעַר הַסְּנֶה׃ וַיַּרְא ה’ כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי׃ (שמות ג:ג-ד)

האלהים שמע את צעקותיהם של בני ישראל והביט כלפי מטה. בסנה מבטו הצטלב עם מבטו של משה. ברגע זה משה נבחר למשימה. תשומת ליבו המרוכז עבר את מבחן הסף.  לה’ יש הבטחה לקיים: לשחרר עם ישראל ממצרים ולהביאם אל הארץ, אבל אין לו, בעולם הזה, כלי עבודה אלא בני אדם.  משה מהסס. כדי לרכך את ההצעה ומבטיח למשה שאחרי יציאת מצרים הוא יחזור לעבודת האלוהים באותו ההר.

מבטיח ומקיים.

משה למד שעבודת ה’ עובר דרך שרות לעמו. אחריות ציבורית היא חלק בלתי נפרד מהחוויה הדתית.

זה היה נכון עבור משה, והוא גם נכון בשבילנו. איננו משה, אנחנו לא צריכים להוציא את עם ישראל ממצרים אבל לא חסרות משימות מתאימות לכל אחד ואחת לפי יכולותיו. עלינו רק לזהות את ההזדמנות ולענות: הנני!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *