שלח לך: יהושע וכָּלֵב כָּלֵב ויהושע | שושנה מיכאל צוקר, סיון תש”פ   English

עוד לפני היציאה למשימתם, אחד המרגלים מובדל מהאחרים, בסוף רשימת המגויסים כתוב (במדבר יג:טז) “וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בֶּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ.” חז”ל שאלו: “מה ראה משה להוסיף לשם של יהושע יו”ד?” לפני שנגיע לתשובם, נדלג לפסוק כ”ב: “וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן.” כאן הדיקדוק מעלה שאלה, האם כל המרגלים עלו לנגב (יעלו) ורק אחד (ויבא) לחברון? אם כן, איזה מהם ולמה?

בגמרא (סוטה לד:ב) רבא עונה על שתי השאלות:

מלמד שפרַש כָּלֵב מעצת מרגלים והלך נשתטח על קברי אבות. אמר להם: “אבות העולם! בקשו עלי רחמים, שאנצל מעצת המרגלים.” יהושע, כבר ביקש משה עליו רחמים, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע – יה יושיעך מעצת מרגלים.

אם גם יהושע וגם כָּלֵב צריכים הגנה שמימית מהמרגלים האחרים עקב אי-הסכמתם לדו”ח השלילי, למה משה מתפלל עבור יהושע אך משאיר את כָּלֵב להתפלל בעד עצמו? ולמה כָּלֵב לבדו מציג העמדת המיעוט ומשתדל להרגיע את עם, ככתוב: וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָה (יג:ל)

החפץ חיים[*] נגש לשאלה הזאת בספרו שמירת הלשון:

אָכֵן, בֶּאֱמֶת ְיֵשׁ שְׁתֵּי דְּרָכִים בַּעֲבוֹדַת ה’ יִתְבָּרַךְ. בְּעֵת שֶׁמִּתְגַּבְּרִים כֹּחוֹת הַתּוֹעִים בָּעוֹלָם, וְאֶחָד מֵעוֹבְדֵי ה’ הֻכְרַח לַעֲמֹד עִמָּהֶם כַּמָּה שָׁבוּעוֹת, אִם יוֹצִיא אָז כֹּחוֹתָיו הַפְּנִימִיִּים הַחוּצה, ויְּפַרְסֵם שִׁטָּתוֹ הָאֲמִתִּית לְעֵינֵיהֶם וְיָרִיב עִמָּם עַל דַּעְתָּם הַכּוֹזֶבֶת, אוֹ שֶׁיִּשְׁתֹּק לְעֵינֵיהֶם, וְאֶפְשָׁר גַּם שֶׁיַּסְכִּים עִמָּהֶם לְפָנִים, עַד שֶׁיָּבוֹא בָּרַבִּים לִפְנֵי קְהַל יִשְׂרָאֵל, וְאָז יְבָרֵר אֶת שִׁטָּתוֹ הָאֲמִתִּית וּלְהֶפֶךְ אֶת דַּעְתָּם הַכּוֹזֶבֶת לְעֵינֵי כֹּל:

הוא ממשיך ומסביר שְיֵשׁ לְּכָל דֶּרֶךְ יתרון וְחִסָּרוֹן. במקרה הראשון, הווכוח המתמיד גורם למאמין להתחזק בעמדתו אבל חושף אותו לתכסיסים שאולי האחרים ירקמו נגדו. בדרך השני, אין את החשש הזה, שהרי הרוב אינו יודע שהוא מתנגד לדעתם אך דעתו עלול להתחלש. בדרך זו יש גם יתרון טקטי, הרוב שאינו מודע להתנגדות ולכן לא מכין הגנה. כאשר יחיד כן ישמיע עמדתו הם יהיו מופתעים ויתקשו להגיב. זה יתן ליחיד יתרון בוִכוּחַ הציבורי.

לכן החפץ חיים טעון שמֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ ראה אֶת טיבו של כל אחד. הוא ידע שיהושע את המרגלים לאורך כל הדרך וְעַל כֵּן הוּא יצטרך עזרת האל להתמיד בעמדתו.  כָּלֵב מצדו שמר על שתיקה וְלכן לֹא הָיָה לו צוָרךְ בִבְרכת הגנה. אך כשבאו לחרבון וראו את כח המלכים,  כָּלֵב החליט לחזק את עצמו  עם תפילה פרטית במערת המכפלה. זו גם הסיבה שכָּלֵב לבד סותר את מרגלים בהופעה הראשונה לפני העם, כדי לנצל את יתרון הפתעה ולנטרל את הטענה (המוזכרת רק במדרש) של עשרת המרגלים שאין להתיחס לדברי יהושע כי הוא יחיד. ובסוף החפץ החיים מסיים:

וְהִנֵּה אֹפֶן הָרִאשׁוֹן וְאֹפֶן הַשֵּׁנִי שְׁנֵיהֶם דְּרָכִים יְשָׁרִים לִפְנֵי ה’,” אִם הכַּוָּנה לַשם שמַיִם ולכֵּן לִּפְעָמִים הִקְדִּים הַכָּתוּב לִיהוֹשֻׁעַ וְלִפְעָמִים לְכָּלֵב לְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים.

או בעברית פשוטה יותר: למרות שהתורה בדרך כלל מזכירה את יהושע לפני כָּלֵב, לפעמים כָּלֵב מוזכר קודם כדי לאותת ששתי הדרכים מקובלים ע”י שמים. לפי החפץ חיים, המסר אינו שהמטרה מקדשת את אמצעים אלא שאמות המידה לשמירת הלשון הן רחבות יותר מאמירת “את האמת, כל האמת ושום דבר פחות מהאמת” (כל עוד שהדובר לא מדובר בעדות במשטרה או בבית משפט).

יתרה מזו: אנשים טובים, מאמינים באותו המטרות, עם אותם היעדים, יכולים, באופן לגיטימי, לחלוק על הדרך אל היעד, תלוי באישיותם ו/או המצב המסוים בו הם נמצאים.

—————-

[*] רבי ישראל מאיר הכהן‎ ‎‏(כגן) מראדין, 1838-1933.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *