פרשת פנחס: סכנת הקנאות | אהובה שחר, תמוז תשפ”א

פתיחת הפרשה מסיימת את הסיפור שהתחיל בסוף פרשת בלק, מעשה הקנאות של פנחס. פנחס דוקר למוות את “איש ישראל ואת האשה”, זמרי בן סלוא וכזבי בת צור. על ידי כך הוא שם קץ לעבודה לבעל פעור שפשתה בעם וזוכה, הוא וזרעו אחריו, בכהונת עולם. במעשה הקנאות שלו הציל פנחס את העם מהתבוללות דתית ומעונשו של אלהים, שהתבטא במגיפה.

בעקבות האירוע הזה נשאר חוק לעולם: “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’ גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'” (דברים כ”ג, ד) ומכיוון שכזבי בת צור הייתה מדיינית הרי אנחנו קוראים גם: “צרור את המדיינים… אשר נכלו להם על דבר פעור…” (כ”ב, יז).

אלוהי ישראל הוא “אל קנא”, והוא דורש התמסרות מלאה אליו ורק אליו וחרם על כל האלים האחרים ועובדיהם. על תושבי כנען יש חרם מוחלט ללא רחמים: “החרם תחרים אתם לא תכרות להם ברית ולא תחנם… לא תתחתן בם” (דברים ז, ב-ג).

לעומת זאת, אנחנו מוצאים במקרא סיפורים שסותרים את חוקי ההתבדלות: בספר בראשית (ל”ח), יהודה לוקח בת איש כנעני ושמו שוע. ולבנו בכורו הוא לוקח אישה ושמה תמר. פרץ, אשר התחיל את עשרת הדורות של שושלת בית דוד, הוא נכד ליהודה ולאשתו הכנענית, בתו של שוע. הוא נולד ליהודה מכלתו תמר, שסביר מאד שהייתה כנענית גם היא, אם כי הדבר לא כתוב במפורש. רות, אם סבתו של דוד המלך, הייתה מואביה. ומשה לוקח לאישה את ציפורה ממדיין ומקבל עצות מיתרו אביה, כהן מדיין.

רבו הפרשנויות המנסות ליישב בין הכתובים, כמו: המצווה היא להחרים מואבי ולא מואביה , ולכן הנישואים לרות המואביה כשרים, ציפורה הייתה גיורת וכ”ו.

לדעתי, אין צורך ליישב בצורה מאולצת את הניגוד בין הכתובים. יופיו של התנ”ך בכך שהוא אינו מקשה אחת, גם התורה אינה מקשה אחת, גם כל ספר כשלעצמו אינו מקשה אחת. כך נמצא במקרא ” פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל רבעים”, לעומת “איש בחטאו ימות” אצל יחזקאל.

השתמרו בספרי התנ”ך מסורות, מיתוסים, סיפורים, בחלקם בעלי מגמתיות ברורה. שונותם של הכתובים ואף הניגודים ביניהם מייצגים את דופק החיים, כל אחד – את תקופות החיים בה צמח או נכתב, את נקודת הראות וההשקפה המיוחדת של המספר או הכותב. ואין אמת אחת.

קנאות טוענת לאמת אחת. קנאות היא פסילת האחר, אי סובלנות לאחר, עד כדי נכונות להרוג ולהשמיד אותו. קנאות היא לא רציונאלית. היא נובעת מפחד, מיצר רע של האדם, מהרצון לשלוט על השונה שנראה מאיים .

רוח האדם התקדמה בדורנו לא רק במדע אלא גם בתרבות ובחברה. ועדיין יש מקומות בהם שולטת קנאות דתית. בשם אלוהים מכשירים שלטונות דת חשכה חברתית, עוולות אנושיות, בשמו של אלוהים הם מחזקים את אחיזתם בבני האדם.

לא ניתן לקבל כלשונו את כל הנאמר בתורה כדבר אלוהים מחייב היום בלי לחטוא לרוח האדם, להתקדמות בתרבות, להתקדמות בזכויות האדם. האם עובדה היסטורית מוכחת היא שהמגיפה נפסקה בגלל מעשה הקנאות של פנחס או שמא זה אינו אלא הסיפור שסיפרו הכוהנים צאצאי פנחס, סיפור שחיזק את שלטונם וסמכותם על העם. קנאים גררו את עם ישראל, לפחות פעמיים בהיסטוריה, להתנגשות קטלנית עם כוחות גדולים ממנו, וקרבו על ידי כך את חורבן הארץ.

קנאות דתית כקנאותו של פנחס היא סכנה גדולה ביותר לקיומנו היום. ובכל מקרה, גם אם נרצה לקבל את דברי התורה כלשונם, ערביי הארץ היום אינם משבעת עממי כנען, גם לא מואבים, לא מדיינים ואף לא עמלקים, אם נתייחס לשמות העמים כפשוטם ולא נפרש “עמי כנען” או “עמלק” כמטאפורה על פי ראות עיני הקנאים. הם בני אברהם אבינו.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *