פרשת נשא: להקשיב לאחר ברצון ובחסד / מוטי לקסמן
השנה, נושאת פרשת השבוע, פרשת "נָשֹׂא" בכנפיה את חג השבועות, חג מתן תורה.
עיון בפרשת השבוע ובמשמעויות חג השבועות מעלה מוקד אחד משותף לדיון: שמיעה, קשב.
אמנם למתן תורה משמעויות אחדות, אבל היום אתייחס, כאמור למעלה  לשמיעה ולקשב.
בהכנות למעמד הר סיני חוזרת הדרישה להקשבה ולשמיעה מספר פעמים:
"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט, ה).
בהנחיות אלוהים לקראת מעמד הר סיני הוא מבהיר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט, ט).
ואכן, קולות עצומים מושמעים: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה […] וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, טז–יט).
עוצמת הקולות כל כך גדולה ואיומה עד כי, לא רק האזניים קולטות אלא: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן" (שמות כ, יד1). וזה די מפחיד "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ, יד2).
והעם מאשר: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (שמות יט, ח).
לאחר פירוט חוקים ומשפטים וחתימת הברית בין העם לאלוה ולתורתו העם שב ומכריז:
"וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז).
תם מעמד הר סיני, תמו הטקסים וכפי שאנו יודעים, העם שכח מהר מאוד את הבטחתו, והלך בדרך שאינה דרך אלוהים.
האם העם באמת הקשיב לאשר הוא שמע?
בפרשת השבוע, פרשת "נָשֹׂא" מצוי פסוק שעשוי להבהיר לנו פן אחד של השאלה.
הפרשה כוללת, בין השאר, את פירוט משפחות הכהונה ואת תהליך חנוכת המזבח החיצוני, מזבח העולה: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם" (במד' ז, א).
במדבר פרק ז, בו כלול תהליך חנוכת מזבח העולה, הוא הפרק הארוך ביותר תורה, פט (89) פסוקים.
פסוק פט מסיים פרק זה, וגם משלים את כל פרשת "נָשֹׂא": "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במד' ז, פט). פרשנות רש"י לפסוק זה הביאה אותי לדיון הנוכחי: "מִדַּבֵּר – כמו מתדבר, כבודו של מעלה […] מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו".
האל, לפי רש"י שח לעצמו, אבל משה שומע. פרשנות זו  של רש"י עולה בקנה אחד עם תיאור הקרבה האינטימית שבין משה לה': "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא). וכך גם בסיכום התורה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דבר' לד, י).
נתונים אלה מביאים אותי לטעון שמערכת התקשורת בין משה לה' משקפת מצב אידיאלי של הקשבה הדדית מושלמת.
לשם סיבור העין והאוזן, דוגמא אחת, לאחר חטא העגל, רוצה אלוהים לכלות את זעמו בעם ישראל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, ט–י).
משה אינו נרתע, הוא מבקש מה' לחזור בו: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו" (שמות לב, יא1).
אלוהים מקשיב היטב, ונענה: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב, יד).
כאמור, זו רק דוגמא אחת מההקשבה ההדדית בין משה ואלוהים.
האם הקשבה מלאה אפשרית?
דוגמא שירית יפה להעדר הקשבה בין שונים מצויה בשיר "שני יסודות" של זלדה, בו אומר הברוש ללהבה: "אך השלהבת לא תבין / השלהבת לא תאמין."
לעומת זאת, בובר מאמין באמונה שלמה באפשרות של הקשבה אמיתית לא רק בין בני אדם אלא גם בין האדם לטבע: "הריני מסתכל באילן. יכולני לראותו בחינת מראה; עמוד קפוא אפוף אורה או ירוקה ניתזת השקויה ענוות-חן של כחול אשר לרקיע הכסף […]  אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו […] עצמתה של הבלעדיות תפסתני. […] אין האילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכוח-המדמה שלי, לא יקרת חליפות-רוחי, אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו – אלא באופן אחר" (1).
החשוב בתפיסתו של בובר, בהקשר לכך, הוא שהיחס האמיתי, שיש בו הקשבה מלאה בין אני ואתה, מתאפשר "מתוך רצון וחסד כאחד".
אם נחזור למעמד הר סיני, נוכל כעת להטיל ספק בהקשבה אמיתית של עם ישראל לאלוהיו.
רק כך אפשר להבין את סטייתו המהירה מדרך התורה.
לעומת-זאת, משה הבין את אלוהים, אפילו דיבר אלוהים רק אל עצמו…
לכן, הבה נזכור, כאשר אנו רוצים בכנות ומתכוונים לכך, אנו יכולים לממש הקשבה לאחר במלוא ישותנו, אפילו הוא בבחינת אדם מדבר אל עצמו, או שאינו אומר דבר.
הכל ברצוננו הכל בהחלטתנו.
האין זה בסיס להבנה של התורה בחג מתן תורה וגם של האדם של כל אדם?
<><><><><>
מקורות
(1) בובר, בסוד שיח, עמ' 6–7.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *