פרשת מקץ: האדם במצב טבעי | סאם ליימן-ווילציג, טבת תשפ”א

בפרשת השבוע שלנו אנו מוצאים תופעה שחוזרת על עצמה כמה פעמים בספר בראשית כולו: החלום. כאן בפרשת ״מקץ״ (פרק מ״א) מדובר בפרעה ובשני החלומות שלו על שבעה פרות ושבע שיבולים רזות ועל שבע שמנות. בפרשות האחרות בספר בראשית אנו מוצאים גם חלומותיהם של אברהם (ברית בין הבתרים), אבימלך (שלא לקחת את שרה לאשתו), יעקב (סולם עולה לשמיים), ויוסף (שוב שניים:  אחד עשרה ״אלומים״ ואחד עשרה כוכבים משתחווים לאחד). 
מה שמעניין יותר הינה העובדה שאחרי שבעה מקרים אלה בספר הראשון בתורה, אין אפילו דוגמה אחת נוספת בכל שאר ארבעת ספרי התורה! לא משה, לא יתרו ואפילו לא פרעה (החדש) – כאילו החלום נעלם מנוף ההיסטוריה העתיקה של העם היהודי. כיצד מסבירים ״תופעה חסרה״ זו?
הסבר אחד קשור להבדל במהותו של ספר בראשית לעומת הספרים האחרים בתורה. אפילו הרמב״ם קבע ש-״ששת ימי בראשית״ אינם שישה ״ימים״ אמִיתיים – ומכאן ניתן להסיק שאין להתייחס לשאר סיפורי ספר בראשית כאילו הם מהווים היסטוריה אמיתית. אנו יודעים, למשל, שסיפור המבול קיים פחות או יותר באותה מתכונת בציוויליזציות קדומות אחרות, אך בהפרש של מאות שנים בין אחת לשנייה, כלומר ייתכן שהיה ״גרעין״ של אמת או ״מקור״ לסיפור זה, אך אין לקבל את פרטי הסיפור כעובדות.
כנ״ל לגבי חלומות! לפעמים אנו חולמים ״סיפור״ שיש לו קשר לאירועי החיים שלנו (פרויד היה אומר, למצוקות שלנו), אבל אין אנו מקבלים את הוויית החלום כמציאותי בצורתו החלומית. כך, כל ספר בראשית עם סיפורי החלומות שלו מבוסס על אמיתות התנהגותיות ומוסריות של בני אדם באשר הם, אך מכאן ל״היסטוריה״ אמִיתית הדרך רחוקה. כמובן, אין הסבר זה בא לומר שלספר בראשית אין ערך. נהפוך הוא! הרבה פעמים אנו לומדים התנהגות אנושית נאותה מה היא מתוך ספרות יפה – אפילו יותר מאשר אנו למדים מספרי היסטוריה. גדולת ספר בראשית אינה תלויה באמת ההיסטורית שלו אלא בסיפורים עצמם ובמוסר ההשכל שניתן ללמוד מהם.
הסבר שני מחזיר אותנו לקרקע המציאות היהודית. כידוע, בכל ספר בראשית אין מצוות בכלל. כאמור לעיל, הספר מציג התנהגויות חיוביות ושליליות, שמהן ניתן ללמוד עקרונות מוסריים כלליים. אולם, אין די באלה כדי לבסס חיים קונקרטיים של מוסר וקדושה. לשם כך, יש צורך במצוות: חוקים ברורים, מפורטים ומדויקים. אבל ברגע שנכנסות המצוות לסיפור המקרא (כבר בפרשת ״בא״, בספר שמות), החיים המציאותיים דוחקים את החלום הצדה. מעכשיו והלאה, חייב היהודי  להימצא עם הרגליים על קרקע המציאות.
הסבר שלישי ואחרון קשור לקשר בין חלום ומציאות.. ספר בראשית מלא בסיפורים המתמקדים באדם הבודד או ביחסו לזולת הפרטי: אדם וחוה, קין והבל, נח, אברהם ושרה, אברהם ויצחק, יעקב ועשו וכן הלאה. במלים פשוטות: מחד גיסא, ספר בראשית מציג תמונת ״מיקרו״ של האדם, אשר מן הסתם נוטה ״לחלום״, קרי לחשוב באופן עצמאי (ואנוכי). מאידך גיסא, החל מֵסֵפֶר שמות, הסיפור עובר לתמונת ״מַקרו״ – בין קבוצות (בני ישראל מול המצרים, הלוויים מול החוטאים בחטא העגל,  קורח ועדתו, בני ישראל נגד עמלק ושאר האומות וכן הלאה). מצב חברתי-רחב כזה דורש מן האדם הפרטי להתגייס לקבוצה ולעם, לנטוש את ההתייחסות האישית שלו, ובמקום זאת להירתם לצרכי החברה. אין מקום עכשיו לחלומות אישיים – הזויים או אחרים. הגיע הזמן לקבוע כללים החלים על כולם כאחד.
בסיכומו של דבר, ספר בראשית מהווה מעין ״מצב טבעי״ (State of Nature) בו האדם נמצא באמצע תהליך של גיבוש כללֵי המשחק האנושיים והחברתיים. במצב זה, כל אחד עדיין יכול ״לחלום״ מתוך הרגש ומגורמי ההשפעה הייחודיים שלו אישית. אך כשמגיע הזמן לעבור לחיי חברה יותר מסודרים (ספר שמות ואילך), תם עידן החלום כסמן להתנהגות נאותה; עכשיו יש לקבוע את הסטנדרטים ואת המסגרת החברתית דרכה כולנו נוכל לחיות ביחד.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *