פרשת  מְצֹרָע: המחלה ומטפורה | אניטה תמרי, ניסן תשע"ט

חיפשתי את השנאי. השנאי הוא חפץ גדול יחסית, ובוודאי שהוא כבד, כך שהוא לא יכול להיות בכל מקום. חשבתי על כל המקומות האפשריים וחיפשתי בכל המקומות הבלתי אפשריים, ובסוף הזזתי את מכל הפליז הגדול שבו העיתונים למחזור – והנה השנאי. שמחתי עברה כהרף עין, כשגיליתי את הקיר מאחוריו

התחושה הראשונה שעלתה בי הייתה גועל. הקיר היה מנומר בכתמי עובש וריח לא נעים עלה ממנו. השרברב בא, גילה את המקור לרטיבות (האמבטיה של השכנים). אמר להם במה למרוח את הצד שלהם. אמר לי מה להתיז על הצד שלי. עליי להמתין שלושה חודשים, במהלכם יש לרסס את הקיר שלוש פעמים בשבוע, ואז יהיה הקיר מוכן לצביעה מחדש. הוא יחזור הביתה, להיות קיר ככל הקירות

האם נגוע הקיר שלי בצרעת? אני לא חושבת שיש בו "שקערוריות אדמדמות או ירקרקות ומראיהן שפל מן-הקיר" (ויקרא יד, לז), ואף שאפשר שהשרברב הוא מזרע כוהנים, לא בשל כך קראתי לו. קראתי שיאבחן ויציע טיפול

התחושה הראשונה שעלתה בי, כאמור, הייתה גועל. ונראה שהמשותף לדברים שמתוארים בפרשת מצורע הוא שהם מעוררים בנו תחושה של אי נוחות, גועל, אולי אפילו קבס. בפרשנותו לספר ויקרא מזכיר לנו יעקב מילגרום שהצרעת המקראית איננה מחלת הנסן. אין התיאור מתאים למחלת הנסן, ובעיקר – זמן הריפוי ממנה קצר יותר מאשר ממחלה זו. ככל הידוע לי, אין עדיין תמימות דעים בקרב אנשים רפואה ואנשי דת באשר לזהותה של הצרעת המקראית. מה שברור הוא שהיא מגעילה, סימניה דוחים וכשאנו רואים אותה, אנחנו מבקשים להתרחק. ומכיוון שאין כולם יכולים להתרחק – מרחיקים את האדם

מרים לקתה בצרעת, כך מסופר בשל הרכילות שחלקה עם אהרון על אודות משה אחיהם ואשתו הכושית. אהרון ננזף ומרים – "הִנֵה מצורעת" (במדבר יב, י). ואהרון פונה למשה ואומר "אל נא תשת עלינו חטאת… אל נא תהי [מרים] כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו" (שם, יא-יב). כלומר, הצרעת – תהא הפתולוגיה שלה אשר תהא – איננה רק מחלת הגוף. היא משקפת חטא ומכאן, היא משקפת את נפשו של האדם

במסה "המחלה כמטפורה" עסקה סוזן סונטאג בממד המוסרי או האתי שהמטפורה מעניקה למחלה, וכך הופכת אותה למשהו שהוא גדול יותר מאוסף תסמינים, אולי רק מציקים ואולי כאלה המאיימים על החיים. ואכן, אנחנו, שספק אם ראינו מצורע, אומרים "אחרי שדיברתי באספת החברים הרגשתי כמו מצורעת". או "את הילד הזה אני מרחיק מילדיי כאילו היה מצורע"

הטקס שבאמצעותו מטפל הכהן בצרעת אין בו כל קשר לרפואה. הכהן אבחן את הצרעת ושלח את המצורע אל מחוץ למחנה. לאחר זמן – עברה הצרעת, והאדם הפך מצָּרוּעַ לְַמִּטַּהֵר, וזאת לאחר שראה הכהן שהצרעת עברה. כל מה שקורה לאחר מכן – הציפורים ועץ הארז ושני תולעת ואזוב, המים שמזים על המִּטַּהֵר, כל אלה אינם מטפלים בנגע הצרעת. הם מטפלים באדם שיכול לשוב למשפחתו ולשבטו. אבל אותו אדם עושה מעשה אחד – הוא מתגלח לגמרי. אין לו שער ראש, ולא שער פנים ולא שער גוף. הוא חזר להיות חלק – כתינוק. לא עוד "כמת אשר בצאתו מרחם אמו" אלא כתינוק נקי, טהור וחלק שיצא מחשכת הצרעת אל אור חיי היום יום

אם המחלה היא מטפורה, איך נזהר בלשוננו ונשמור על בריאות גופנית וגהות שכלית ונפשית? ואם איננה – מה מפחיד אותנו? מה מגעיל אותנו?

בלי כהן, בלי ציפור ובלי אזוב, אחכה שלושה חודשים שבהם אזה את קירות ביתי בנוזל מיוחד שלוש פעמים בשבוע. אין שום רע בכתמים המכוערים שעל הקיר. אין בהם סכנה פיסית ואין בהם פגם מוסרי. הם עובש. ובכל זאת – שלושה חודשים אקיים את הטקס עד שיוכרז הקיר ראוי להיות ככל הקירות, חלק מהעולם הגשמי והנפשי שלי.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *