פרשת מטות-מסעי: אז ועכשיו | אניטה תמרי תמוז תש”ף, יולי 2020

איזה פרשות ארוכות! זוהי הפרשה הכפולה הארוכה ביותר בסבב הפרשות השנתי. ואף שיש בה עניינים חשובים רבים – דיני נדרים, עיר מקלט, חלוקת הארץ לשבטים, סיפור בנות צלפחד – מה שזכור לנו יותר מכל הוא “ויסעו ויחנו”
ואנו קוראים פרשה כפולה זו בתקופה כפולה של פורענות – תקופת שלושת השבועות שבין יז בתמוז ותשעה באב, ותקופת הקורונה. כמו בני ישראל במדבר אנחנו נמצאים במקום זר ולא מוכר. והתחנות שלנו, לא קוראים להם סוכות (במדבר לג, ה) אלא מסכות, לא אל מדבר סין (לג, יא) אנו נושאים עינינו אלא אל ארץ סין שממנה יצאה הרעה, הרבה מאוד אנחנו חונים בחרדה (לג, כד), וכן, לפעמים החיים ממש בתחת (לג, כה)
וכמו בני ישראל במדבר, אנחנו מתלוננים. וכמו בני ישראל בשלהי ימי הבית הראשון אנחנו פוחדים. וכמותם, אנחנו עומדים במִרינו צופים אל הרע ומקווים לטוב
ויותר מכל, אנחנו פשוט מבולבלים. הבדלים רבים יש ביננו לבין בני ישראל שנדדו במדבר. אחד מהם הוא שהם ידעו לאן הם הולכים ומה הם מקווים למצוא שם. הם ידעו שהם הולכים למקום שיהיה שלהם – אם כי אני מניחה שהרעיון “מקום משלנו” הוא זר ומוזר לדור של נוודים שהתייתמו מהוריהם העבדים. מה זה שלנו? האם נשאר תכשיט של אמא? כלי עבודה של אבא? מה הם מביאים אתם לאותו מקום חדש, לעתיד המחכה להם אם אין להם עבר וההווה שלהם אינו אלא עקבות בחול, עקבות שהרוח מטשטשת תוך שעות אחדות?
אבל הם ידעו לאן הם הולכים – עליהם לחצות את הירדן ואז יגיעו. מעניין איך ראו בעיני רוחם את הירדן, אותם אנשים ששמעו סיפורים על היאור האדיר? כך או כך, הוא היה גוף מים שצריך לחצות, בוודאי פחות מאיים מאשר היה ים סוף, וכשיגיעו, לא עוד ינדדו
ואנחנו, לאן אנחנו רוצים להגיע? אנחנו רוצים להיות “אחרי זה”. ומהו “זה” שאחריו אנחנו רוצים להיות? הפחד מחולי וממוות? המסכות המכבידות על הנשימה? הריחוק מחיבוק והחשש ממפגש?
אנחנו רוצים להיות אחרי האי-ודאות. אנחנו רוצים לפתוח יומן ולכתוב משהו על ארוחה, טיול, טיסה, אפילו תור לרופאה. אנחנו רוצים להרגיש שיש לנו שליטה בחיינו, אותה שליטה שתמיד חשבנו שיש לנו, ועכשיו אנחנו מגלים כמה היא חמקמקה, כמעט אשליה
בני ישראל במסעותיהם רצו להגיע אל העתיד. אנחנו פשוט רוצים את העבר. לשבת מולו פנים גלויות אל פנים גלויות, לחבק אותו, לגעת בו. להיות בני חורין, חופשיים מפחד. פתאום מי שהיינו מוצא חן בעיננו, ואנחנו מתגעגעים למי שהיינו
אבל, הימים האלה נתנו לנו הזדמנות לחשוב, ואולי כדאי לחזור לפרשת מטות. נקפיד להיות זהירים בנדרינו ובמילותינו. נקפיד על שמירה על גבולותינו, ונכיר גבולות ומגבלות, לא רק נתרעם על הגבלות. נשאף לשפוט בצדק ולהישיר מבט אל בנות צלפחד – כל מיעוט הדורש הכרה באנושיותו. בתקווה שנצא בריאים בגופנו, ובתקווה שנבריא את נפשנו
אלה, אכן, מסעֵי. אני תקווה שנוכל להם

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *