פרשת מטות מסעי: ה’ מגיע למסקנה שב”י ראויים ומוכנים להורשת הארץ | אלי מיאסניק, תמוז-אב תשפ”א

מבוא- ההבדלים בין התגובות לחטא “בעל פעור”  לבין אלו של חטא העגל, אומרים דרשני.

כשמשווים את חטא “בעל פעור” (כמסופר בפרשת “בלק”- הליכת ב”י אחרי בנות מואביות ומדייניות, שגררו אותם לעבוד את אלוהי מואב) לחטא העגל (שמ’ לב) שמים לב למספר הבדלים שאני קורא אותם כהתפתחות חיובית בעם.

  • הבדל ראשון– בחטא העגל מתייחס ה’ לעם כאל עמו של משה (” וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” שמ’ לב 7).  בחטא “בעל פעור”  העם הוא של ה’. פונה ה’ ואומר למשה ” וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לה’ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ..”(כה 4)  
  • הבדל שני– בחטא העגל ההתגברות על החוטאים היא באמצעות שבט לוי בלבד. השבט הונחה להרוג בעם: ” וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר ה’…שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ” (שמ’ לב 27) בחטא “בעל פעור”  משה פונה אל כל ראשי העם לפתור את המכשלה.  “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר” (כה 5).
  • הבדל שלישי, בחטא העגל לא מסופר על יוזמה עצמאית של מישהו מהעם להפסיק את החטא. לעומת זאת, בחטא “בעל פעור” קם ביוזמתו , אחד מאנשי העם (שאינו “שופט” או “נשיא”), פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויוזם בעצמו (!!) הענשה פומבית של זמרי, נשיא שבט שמעון (!!) והורג אותו ואת המדיינית שעימו ( כה 8). המקרא לא מדווח על כל מחאה/ מרד של שבט שמעון או של אחרים. קרי, העם מקבל שטעה ומכיל את דרך הפתרון.

האם זו נקודת מפנה ביחס ה’ אל העם?

נראה שבמהלך התגובות לחטא “בעל פעור” התרחשה נקודת מפנה בהכרת ה’ במסוגלות ב”י להתמודד עם דרישותיו  לקראת הורשת ארץ כנען. מהי נקודת המפנה? מחד, ה’ מבין  שהעם עלול לחטוא גם בעתיד (ולכן ייענש). אך מאידך, מתברר שמשהכיר העם בחטא, הוא פועל להפסיקו.

לכן בוחר ה’ לסמוך על העם שייממש את הבטחתו  עתיקת היומין של ה’ עצמו “וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹוקים” (בר’ יז 8). פרשות “מטות- מסעי”, מפרטות את נקודת המפנה הזאת.

פרשות “מטות- מסעי” מבססות את התיזה שעתה, ה’ מאמין ביכולת העם: ארבעה היבטים.

  • ראשית, הפרשות מתארות איך מנחה ה’ כללים מאוד ספציפיים- לגבי הכניסה לכנען:
  • קביעת הגבולות של הארץ (לד 2-3) והגדרה חד משמעית לגבי הצורך בהורשת (סילוק) תושבי הארץ ואליליהם ( לג 50-53)ץ
  • מהלכי ההורשה הנדרשים מול אוכלוסיית כנען מודגמים בתיאור מלחמת מדיין (פרק לא). למשל- הכנת צבא כשכל שבט תורם את חלקו בצורה זהה, את מי חובה להמית ואת מי ניתן להחיות ונוהלי שלל.
  • הגדרת דרך חלוקת הארץ לשבטים ולמשפחות שבתוכן. הנדל”ן יהיה תלוי בגודל השבט והמשפחה וכן ייעזרו בהטלת גורלות. (לג 54, כו 52-54). כמות האנשים בכל שבט נקבעה במפקד השני שנערך גם הוא בערבות מואב (כו 57-62). במקביל, מכבדים ומנהלים את הצורך של חלק מהשבטים להתרחב עצמאית אל מחוץ לגבולות ההבטחה האלוהית (לב).
  • הגדרת קביעת מנהלי העם לאחר הכניסה ( לד 29- 15)

  • שנית, ה’ מוצא לנכון לתאר בפני הדור החדש את קורות העם ( לג 1-2). בצורה חיובית. הספורנו (רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ 1470-1550. רב ורופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה) מסביר, “שרצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה. באופן שהיו ראויים להכנס לארץ”. נשים לב שאין בתיאור מסעי ב”י השמצות והאשמות. גם דור המדבר נראה חיובי.
  • שלישית, ה’ מגדיר שבני ישראל הם עצמם האחראים על מלחמת מדיין כנקמה על ההחטאה באירוע “בית פעור”.
    הראינו למעלה במבוא שלא כך היה למשל בחטא העגל. עוד אפשר להשוות למלחמת עמלק שבה הניצחון הושג לא בצורה עצמאית: ” וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק”(שמ’ יז 11).
    הדרישה הזו היא לפעולה עצמאית בהנחייה “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים ” (לא 1-2).
    הפרשנים התחבטו הרבה מדוע משה מונחה ל“נקמת ב”י”. אני מציע להסיק שה’ סומך על בני ישראל שיוודאו ביצוע של הנקמה על החטאתם ועל אובדן ה- 24,000.
    מדרש “ספרי” ( “סִפְרֵי” הוא שם כולל לשני מדרשי הלכה, אחד על ספר במדבר (משויך לר’ עקיבא) ואחד על ספר דברים) אומר-” להודיע שבחן של ישראל שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמה שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם“. כלומר ה’ סומך על ב”י שיטלו  אחריות על הצלחת המלחמה ובכך גם יענו על האינטרס שלו.

  • רביעת, ה’ מכריז על סיום תפקיד משה עם הצלחת הנקמה במדיין.
    ה’ אומר למשה: ” נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ ” (לא 2). אני מציע לראות במשפט מפתח זה מסר שהצלחת המלחמה במדיין, היא סימן למוכנות העם לכניסה לכנען. העם לא תלוי רק במשה. הוא יודע לפעול עצמאית. אני רואה באמירה זו הערכה רבה למשה על השלמת תפקידו בכך שהביא את העם למסוגלות לתפקד כיאות בעת הורשת עמי כנען. רק משה היה אחראי להפוך עם עבדים לעם שעלול היה להכשל אך כעת הוא נחוש להצליח ולפעול לפי הנחיות ה’.
    לכן משה יכול להיות רגוע ולנוח בשביעות רצון על משכבו.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *