פרשת לֶךְ לְךָ: תודה לאלוהים גם לאדם | מוטי לקסמן, חשון תש"פ.
בפרשת השבוע, פרשת לֶךְ לְךָ, מצווה אברם ללכת לארץ שהאלוהים יראה לו; על ידי צו ישיר שמלווה בברכות. אברם מציית ונע.[1] הדבר הראשון שאברם עושה לאחר הגיעו לאיזור שכם: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו"[2], פעילות שהוא חוזר עליה פעמיים נוספות. שלוש פעמים בזמן די קצר פונה אברם אל ה'. האם זה מפליא?
כן ולא. מפליא, כי מצוות המזבח והלכותיו עדיין לא נקבעו.  אין זה מפליא כי כבר קדמו לאברם במעשה דומה קין, אנוש, גם נח.
ברוב המקרים מטרת הזבח היא – הבעת תודה לאלוהים. במקרא מופיעים אזכורים רבים לפולחן תודה על מזבח לא רק בתורה, גם בספרי הנביאים. תודה לה' מופיעה גם בדרכים אחרות. משה ובני ישראל מודים לאחר יציאת מצרים לה' בשירה[3], חנה מודה לאלוהים על הולדת שמואל בתפילה.[4]
אבל, פליאה בכל זאת יש.
הדוגמאות שהבאנו, ואחרות עוסקות בתודה לה'. לא הבאנו אפילו דוגמא אחת של תודה לבני-אדם. לא  הבאנו, כי אין כמעט דוגמאות של הבעת תודה לאיש או לאישה, וודאי לא בשימוש במילה "תודה" או "אודה".
המצרים מודים ליוסף שארגן את ממלכת מצריים לאספקת מזון גם בשבע שנות הרזון: "וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה".[5] יואב, שר צבאו של דוד מודה למלך שהסכים לעצתו ולהחזיר את אבשלום, בן המלך, מן הגלות: "וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עַבְדֶּךָ".[6]
לעומת דוגמאות אלה ישנם תיאורים על נסיבות בהם מתבקשת תודה והיא אינה מבוטאת.
לבן אינו מודה ליעקב על תרומתו בעבודתו ועוד יותר מכך הוא מחליף את רחל המיועדת ליעקב בלאה הבכירה.[7] אחי יוסף אינם מודים לו על כך, שבסופו של דבר הוא הצילם מקשיי הבצורת; מיכל, בת שאול, מפרה את צו אביה ומצילה את דוד. דוד אינו מודה ואף אינו מספר על כך לאחר.
אם-כן, הפליאה היא: מול ריבוי התיאורים וההנחיות לתהליך תודה לאלהים יש מעט מאוד תיאורים להודיה של אדם לאדם.
איך ניתן להבין זאת?
הרי המילה תודה נשמעת רבות בשיח היומיומי, ברחוב, בתור, גם במרכול.
האם בימי המקרא לא אמרו תודה?
איני יודע, אבל "תודה" המושמעת יום-יום היא בעיקר מילה. בהרבה מקרים מילה שמבטאת אופן של התנהגות תקינה, לשון נימוס בלבד.[8] [17]. עם-זאת, לא כל בני האדם נוהגים כך, ויש נסיבות שאי-אמירת תודה מעוררת תחושה שאינה נעימה. מכאן יש בהחלט חשיבות רבה לאמירת המילה "תודה".
אבל, האם אמירת המילה תודה, מבטאת תמיד תודה?
אלא מה? תשאלוני וודאי.
נחזור רגע לעיון בתודה לה', ישנם כללים. אפשר להתנגד או לתמוך בתהליך הזבח. אבל בתהליך "זֶבַח הַתּוֹדָה" יש יסוד מרכזי וחשוב ביותר. הבא להביע תודה, אינו מסתפק במילה או אפילו במלים אחדות. המודה חייב להביא עמו משהו משלו, משהו מרכושו, משהו מעצמו. אין תודה רק על ידי אמירת המילה "תודה".
ואולי זה אחד הדברים החכמים שחכמי המקרא העבירו לדורות הבאים. תודה כנה, תודה עם כוונה תודה שהיא משמעותית אינה מתמצית בהתנהגות מתוך נימוס. תודה מלאה כזו היא תהליך שמלווה בנתינה. נתינה ללא חשבון וללא כוונה להחזר.
הנתינה אינה חייבת להיות לכלול משהו יקר, העיקר שאמירת המילה תודה תלווה בהעברה נוספת למיועד לקבל את התודה. אז, גם תהיה קבלה משמעותית של התודה.
המקבל או המקבלת יבינו, ובעיקר יחושו שאכן לא רק מילת נימוס בוטאה, אלא תודה ממש הועברה. וייתכן מאוד שכך אפשר לבטא תודה כנה גם ללא הגיית המילה "תודה", אבל בהודיה משמעותית. אכן, זה אפשרי.
=================
[1] "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" (בראשית יב, א–ד).
[2] בראשית יב, ז5.
[3] "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" שמות טו, א; ועד פסוק יט).
[4] "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" שמ"א ב, א; ועד פסוק י).
[5] בראשית מז, כה.
[6] שמואל ב יד, כב.
[7] בראשית כט, כ–כד.

[8] דוגמא נפוצה לכך היא במצב בו אחד "הגדולים" נותן משהו לינוקא ושואל: "נו, מה אומרים?" והינוקא מפטיר כלאחר לשון: "ת ו ד ה", לוקח את ה"משהו" וממשיך הלאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *