פרשת קורח: חלב, דבש וגעגועים | אניטה תמרי, תמוז תשפ”א

 האם אני היחידה שנדמה לה שהיא קראה בפרקים הראשונים של ספר שמות כמה רע היה לבני ישראל במצרים? “וישימו עליו שרי מִסים למען ענותו בסבלותם” (שמות א, יא), “ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך” (א, יג-יד). שנים עברו. משה נולד וגדל והיה לאיש, “… וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה” (א, כג). ואלוהים שמע אותם, התגלה למשה ואמר לו “ראּה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש…” (ב, ז-ח)

את התלונות הראשונות השמיעו בני ישראל מיד לאחר שעברו בים סוף. ומאז, לא הפסיקו להתלונן. בפרשת קורח הם מתחילים בתלונות על המנהיגות, על מה שהם תופסים כטובות הנאה וכמעמד מיוחד, אבל לא רק השררה היא הבעיה. “המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר” (במדבר טז, יג)

רגע, רגע. היינו בארץ זבת חלב ודבש או פנינו מועדות לארץ זבת חלב ודבש? נזכור שבני ישראל הגיעו למצרים מלכתחילה כי היה רעב בארץ כנען, ובמצרים היה אוכל. אם יש מסורות שמתגלגלות ומסבירות למה אנחנו נמצאים במצרים, אין ספק שהסיבה “לא היה לנו מה לאכול בבית ופה היה” הייתה סיבה שעברה מדור לדור. ואכן, אם נקרא היטב בספר שמות, מדובר הרבה על העבודה הקשה, אך לא מדובר על רעב. אין כל זכר למחסור באוכל. נכון, בליל הסדר אנו מראים את המצה ואומרים “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים” ואז אנחנו קוראים את כל ההגדה, כשהשולחן עמוס כל טוב, וגם בה אין זכר לרעב. והמצה ייחודה בכך שבצקם של בני ישראל לא הספיק להחמיץ. כלומר, היא הייתה היוצא מן הכלל המלמד על הכלל – לחם שתפח, לחם אמיתי. ואתו היו, מן הסתם, שומים ובצלים, קישואים ואבטיחים ואולי גם דגה מהיאור ובשר ציד

כשאנחנו בתקופות מעבר בחיינו, אנחנו נתקפים בנוסטלגיה לעבר, לכל מה שעזבנו מאחור. נוסטלגיה, געגועים לעבר. זוהי מילה שמורכבת משתי מילים ביוונית (ולא, אינני דוברת יוונית, יש לי מילון אבן-שושן) האחת nostos, שיבה הביתה והשנייה – algos, שפירושה כאב. והנוסטלגיה, כידוע לכולנו, היא בררנית מאוד. אנחנו זוכרים רק את מה שמשרת אותנו ברגע העלאת הזיכרונות, ומה שמשרת אותנו הוא הניגוד הגדול בין מה שאנחנו חווים ובין מה שהיינו רוצים לחוות. את הפער בין הרצוי למצוי ממלאת הנוסטלגיה

לדור שיצא ממצרים לא היה טוב שם. הוא עבד בפרך ופחד פחד קיומי. ובמדבר אין הוא עובד כלל, ועדיין חי בפחד קיומי. הפחד הקיומי במצרים היה בבית. והבית הוא המקום שבו אנחנו רוצים להיות כשרע לנו. כשבני ישראל זוכרים את המאכלים, הם לא מדברים על שובע פיסי. הם מדברים על ריח הבישול, על הישיבה לאכול – אם לבד ואם עם המשפחה. הם מדברים על המוכר, על הידוע, על המנחם. הארץ שהותירו מאחוריהם היא ארץ זבת חלב ודבש, והם יודעים זאת. הם שתו מחלבהּ ואכלו מדבשהּ. זה מה שהם מכירים. לזה הם מתגעגעים

הבטחות? מי יודע? בינתיים יש לנו עמוד אש, עמוד ענן והמון המון חול ואבק

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *