כי תשא: יג מידות בתפילה ובמעשים | שושנה מיכאל צוקר, אדר תש”פ
Englishכתב יש של סדר הסליחות

בהר סיני ה’ הציג את עצמו לא רק כ-“אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים” (שמות כ:ב) אלא גם “אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי” (שמות כ:ה-ו). באותו מעמד הוא גם הציב תנאי בל יעבור האוסר על יצירת כל דמות חזותית של האלהות.

הצווי הוא חד-משמעי, אך כעובר ארבעים יום כל העסק מתפרק. מרוב חרדה מול איחורו של משה לחזור אל המחנה, העם דורש המחשה גשמית במקום אלהות מופשטת. אהרון נכנע ללחץ הציבורי וחיש מהר העם רוקד מסביב לעגל מסכה. לאור תנאי הברית שנקבעו בסיני, חמתו העצומה של ה’ אינה מפתיעה. תגובתו המיידית היא להשמיד את העם ולהתחיל מחדש עם משה. רק תיווכו האמיץ של משה, אשר מגלה נאמנות כפולה – לאל ולעם –  מציל אותנו והעונש נעצר לפני השמדה מוחלטת.[1]

בשלב זה אלהים מבין (כמו אחרי המבול) שבני האדם שהוא ברא אינם מסוגלים לתפקד כרצונו. הוא צריך למתן את תנאי הברית. לכן:

וַיֵּרֶד ה’ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה’. וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה’ ה’ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־בְּנֵי בָנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים (שמות לד: ה-ז).

נוכח החולשה המוכחת של העם, הדגש כאן אינו על קנאתו של ה’ אלא על חסדו. בסיני “פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל־בָּנִים…” קדם ל-“וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי.”
עכשיו “נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים” וגם “נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה” קודמים ל-“לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים…” יתר על כן, חסדו של ה’ כבר לא מוגבל רק “לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי” אלא ניתן לכל. הרחבת החסד עומדת כרקע מאחורי אמירות מרחיקות של ר’ יוחנן ורב יהודה:

ר’ יוחנן אומר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו: מלמד שנתעטף הקב”ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: “כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ה’ ה’  אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה אל רחום וחנון.” אמר רב יהודה: ברית כרותה ל-יג מדות[2] שאינן חוזרות ריקם (תלמוד בבלי ראש השנה יז:ב; הדגשות שלי).

על בסיס אמירות אלו, הפסוקים בשמות לד:ו-זא  הם הבסיס שעליו נבנה סדר הסליחות ואנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב. המילים שהדגשתי לכאורה מבטחות כי אמירת המידות ביחד, בציבור מתפללים, תמיד תוביל לתוצאה הרצויה, חטאותינו ימחלו והכל יהיה בסדר. נסיון החיים מלמד אחרת. אחד שידע את זה היטב, ר’ אברהם סבא, ממגורשי ספרד, מביא הסבר לפער בין הבטחה והמציאות:   

אנו רואים הרבה פעמים בעונותינו שאנו מעוטפים בטלית ואין אנו נענין. אבל הרצון כל זמן שישראל עושים כסדר הזה שאני עושה. לרחם לחנן דלים ולהאריך אפים ולעשות חסד אלו עם אלו. ולעבור על מדותיהן כאומרם כל המעביר על מדותיו וכו’. אז הם מובטחים שאינן חוזרות ריקם (הדגשה שלי). [3]

אמירת המידות אינו נועד רק כדי לעורר את חסדי האל בשמים אלא גם להפנים את מידותיו ולהגשים אותן עלי אדמות. לא עגל מסכה מייצג את ה’ בעולם אלא אנחנו, בני האדם שנבראו בצלם אלהים, כאשר אנחנו הולכים בדרכי ה’ להיות רחמנים וגומלי חסד איש עם רעהו. 

___________________________________  

[1]  לפרטים המלאים, ראה שמות פרק לב.

[2]  ישנן שיטות רבות למנות את המידות, ראה פירושו של ר’ שמואל דוד לוצאטו (שד”ל) הסופר יותר מ-12 שיטות.

[3]  ספר צרור המור על שמות לד. תודה לרב ש”י הלד על הפניה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *