פרשת  כִּי תִשָּׂא: פרשת חמשת החושים | אניטה תמרי, אדר א, תשע"ט. פברואר 2019

פרשת  כִּי תִשָּׂא פונה לכל החושים. הפנייה הראשונה היא לחוש הריח. יש בידנו מתכון מדויק להכנת קטורת, אבל "איש אשר יעשה כמוה להריח בה, ונכרת מעמיו". כדי להריח אנו שואפים, ואולי הכתוב מלמד אותנו שיש דברים שאל לנו לשאוף אליהם. חוש המישוש קשור בשמן המשחה וגם בעבודתו של בצלאל "העושה בזהב וכסף". התורה אינה מתארת את יפי יצירותיו של בצלאל אך אנו חשים במשהו מוצק, עשוי היטב, אמין למגע. הטעם הוא טעם מוזר ביותר – טעם זהב טחון במים, טעם העגילים שהפכו לעגל והנזמים שהפכו לזימה. טעם החטא וטעם העונש.

ונותרנו עם חוש הראיה וחוש השמיעה, והפרשה עוסקת במתח שבין חושים אלה, במתח בין מה שאנחנו רואים ומה שאנחנו שומעים. במתח שבין הנסתר לגלוי, מה מותר לנו לראות ומה אסור לנו לראות.

מה שהיה למשה ולבני ישראל להאמין בו היה קול. איך נשמע הקול הזה? מה הם שמעו? האם העם כולו שמע את דבר האל כמו במערכת כריזה, או שכל אחד שמע לעצמו, כמו מישהו שהולך עם אזניות?

והקול הזה גרם לדברים להתרחש – למכות שירדו על מצרים, לים שיבקע, לעמוד אש ולעמוד עשן שילכו לפני המחנה. אבל מי עשה את זה באמת? מה יש, אתה כל כך מפחיד שאתה לא רוצה שנראה אותך? ואולי אתה נורא מכוער? מה יש לאלוהים להסתיר? הרי אם נבראנו בצלמו, הדברים פשוטים מאוד. הוא דומה לנו. מה רע? למה להסתתר?

המתח הזה בין השמיעה לראיה מגיע לשיאו בדו-שיח של משה ואלוהים בעניין בקשתו של משה לראות את אלוהים ואלוהים עונה "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי". אבל, מי שעוקב אחרי מערכת היחסים של אלוהים ומשה יודע שהם תמיד מתווכחים ומתמקחים וגם כאן, אלוהים "פוגש אותו בחצי הדרך" – אותי תראה, אבל לא את פני "וראית את אחוריי ופניי לא ייראו". משה לא מקבל את מבוקשו בראייה. הוא מקבלו בתחושה. אלוהים מורה למשה לעמוד על צור וממשיך "והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עוברי."

והדימוי שעומד לנגד עיני הוא דימוי של תינוק שלומד לעמוד. יש תקופה קצרה בחיי תינוקות שהם כל כך עסוקים בלמידה של העמידה שגם מתוך שינה הם נעמדים במיטה. ואז הם זועקים בפחד, כי הם במקום מוזר וחשוך ומפחיד, רק ידיהם האוחזות במיטה מחזיקות אותם. ובחושך נכנס אחד ההורים, מרים אותם מהמקום בו הם עומדים על הצור, מעבירים כף עליהם כמסוככים עליהם מפני החושך ומפני הבלתי נודע, ויוצאים מהחדר. מבעד לדמעות ולפחד התינוק לא ראה את פניו של אבא או את פניה של אמא, אבל הרגיש את המגע ולרגע, כשנפתחה הדלת, ראה את גבם.

ומכאן שהתחושה של להיות מוגן ושמור, התחושה שמישהו סוכך ומסוכך עלינו, אינה מחייבת מראה פנים. אולי המסר הוא שמגע אמין ויד מסוככת ומראה חלקי הם הם שצריכים לטעת בנו אמונה וביטחון, ושאת תמונת הפנים נשאיר לדמיון שלנו, ונצייר את הפנים האלה בדרך שתמלא כל אחד באתנו באמונה, באמון ובביטחון שאנו מבקשים לעצמנו.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *