כי תשא: מסירותו של משה <> שושנה מיכאל צוקר

For English, click here.

אברהם אבן-עזרא פייט את סיפור יציאת מצריים כך:

ארבעה עמדו על הים

צור וציר, צאן וצר

צר הציק לצאן

וצאן צעק לציר

וציר חִנֵן  לצור

וצור צוה לציר

צא חלץ צאני מצר!

משה, שהיה רועה צאן יתרו הפך לציר שהציג את צור עולמים ורעה את צאנו, הרי הם בני ישראל, והציל אותם מצבא מצרים שצר עליהם על שפת הים.  אך לא שם תם הסיפור. במדבר הצאן עדיין זקוקים להנהגתו של הציר לתִּוֵּךְ בינם ובין הצור.

בספרו  ציר וצאן הרב משה ליכטנשטיין עוקב אחרי מערכת היחסים בין משה ועם ישראל מראשיתם ועד סופם. רוב דברי כאן מבוססים על ספרו.

לפני חודשיים, קראנו על משה הנער שיצא אל אחיו ועמו, ונחרד ממה שראו  עיניו. הוא היכה, הרג וברח. מקובל לחשוב שהוא נמלט מפני פחד השלטונות אך ליכטנשטיין מוסיף סיבה נוספת. משה עזב את מצריים כי התייאש מחוסר היוזמה של העברים שלא התקוממו נגד העושק ומחוסר הרצון שלהם לקבל אותו כמנהיג.

במדיין הוא ממשיך לפעול למען החלשים ומציל את רועות הצאן, דבר שמוביל למפגשו הראשון עם חותנו לעתיד, יתרו. הוא מתחתן, מוצא עבודה ומסתדר בחיים כרועה צאן, המתבודד במדבר ושוקע בעולמו הפנימי. השנים עוברות.

במעמד הסנה ה’ קורא למשה לחזור לעמו ולפעילות ציבורית. משה מהסס, לא שש לקבל את ההצעה, נדמה שהיה מעדיף להישאר בשגרה שלו, לעשות לביתו ואולי לפתח את צדו הרוחני בשקט ובפנימיות. אך זו היתה הצעה שאי אפשר לסרב לה. באותה הזדמנות ה’ מרכך את ההצעה ומבטיח למשה שאחרי יציאת מצרים הוא יחזור לעבודת האלוהים באותו ההר.

מבטיח ומקיים.

לפי המסורת הסנה בער בהר סיני, מקומו לא רק של מתן תורה אלא גם ההר המופיע בפרשתנו, בו משה מתחנן על חיי העם וגם חווה את חזון נקרת הצור.

חטא העגל היה שעתם הקשה של בני ישראל,  וגם שעתו הגדולה של משה. אחרי נפילתו הגדולה של העם, עולה משה למרום וזוכה לחוויה רוחנית חד-פעמית שמשאירה את פניו מוארים בזיו אלוהי.

האם ישנו קשר בין שתי האירועים? האם משה זוכה להתגלות בגלל התנהגותו הנעלה במשבר הקשה?

לפי ליכטנשטיין התשובה היא כן. מסירות הנפש העליונה שמשה גילה כלפי בני ישראל זִכה אותו בשכר כפול ומכופל מאת ה’. אותו הנער שעזב את אחיו ופנה להם עורף משום שקץ בגישתם האדישה ובהתנהגותם הפסיבית מוכן עכשיו למסור את נפשו עבורם. הוא מסרב להצעה האלוהית לייסד עם חלופי. נפשו קשורה בנפשם ונכונותו להקריב את עצמו למענם.  לכן זוכה בהתגלות פרטית בנקרת הצור.

אבל לא מיד– 

קודם הוא דואג לשבור את סבילות העם ולחנך אותם לקבל אחריות כדי שיוכלו להסתדר העדרותו בעתיד, שלא ירגישו שוב צורך באלוהי מסיכה.

לכן הוא מעביר את אוהל המועד אל מחוץ למחנה. במקום להישאר באמצע, במקום בו הוא יכול לראות ולשמוע הרבה, ולהתערב בקלות, משה מתרחק פיזית מהעם כדי להכריח אותם להתבגר, ליזום, ולהחליט. אם באמת צריכים אותו, הם יודעים איפה למצוא אותו, אבל עתה הפניה דורשת מאמץ. הוא מסתכן בהחלשת קשריו עם העם או אפילו בניתוק, אך אין ברירה.  

הרבי מקוצק לימד: אמנם השפחה על הים ראתה חזיון אלוהי גדול יותר מיחזקאל הנביא אך היא נשארה שפחה. ראיה סבילה אינה מספיקה; תורה נקנית במאמץ.

רק אחרי שמשה דואג להישרדות הפיזית והדתית של עמו הוא עולה שוב בהר, מסתתר בנקרת הצור ורואה את כבוד ה’ עבור לפניו. 

משה למד שעבודת ה’ עובר דרך עבודת עמו. אחריות ציבורית היא חלק בלתי נפרד מהחוויה הדתית.

זה היה נכון עבור משה רבנו והוא גם נכון בשבילנו. איננו משה, אנחנו לא צריכים להוציא את עם ישראל ממצרים אבל לא חסרות משימות מתאימות לכל אחד ואחת ויכולותיו. עלינו רק לזהות את ההזדמנות ולענות: הנני!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *