פרשת כִּי תֵצֵא: חמלה ושוויון בני אדם | מוטי לקסמן, אלול תשע"ט
אומר איש: "אנו מברכין שלא עשני אשה. שהאשה סימן קללה. אלא שאי-אפשר לעולם בלא הם. […] והבנות אין בהם ברכה. לפי שאין אדם רוצה שתהיה נקביו בבניו." [1]
וקהלת אף מחריף: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה […] טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ". [2]
לכתובים אלה קיים חיזוק במעשה הבריאה: "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" [3]; "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר […] וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". [4]
ובכל זאת הממשל אופטימי יותר: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'". [5]
וגם לכתוב זה יש שורש איתן במעשה הבריאה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". [6]
שתי תפיסות, שתי השקפות עולם לגבי מעמד האישה: האישה משנית וכפופה לאיש מול האיש והאישה שווים.
האישה אינה רק כפופה לאיש, אלא היא מתוארת באפיונים לא מחמיאים.
למה נדרשנו לפתיח זה?
פרשת השבוע, פרשת "כִּי תֵצֵא" מזמנת לנו אפשרות לסקור מספר תכנים ל"חושך" התיאורים הלא מחמיאים של האישה; וגם לראות את חלות השניות בתפיסה הכפולה של יחסי איש ואישה.
פרשת "כִּי תֵצֵא" מאופיינת בריבוי מצוות. יש האומרים שזו הפרשה העשירה בנושאים  ובמצוות (רמב"ם מונה 72, ספר החינוך מונה 74) הנושאים דנים בהיבטים רבים ומגוונים שבתחום חיי החברה.
נתמקד במספר מצוות וכללים המתייחסים לאישה.
שבוית מלחמה
הפרשה נפתחת במצב של מלחמה: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ […] וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה". [7]
ניצחון על האויב ושביית אישה יפה אינו מצדיק התנהגות קפריזית, הקשר עם האישה השבויה כפוף לכללים ברורים: א. יש לאפשר לה להתאבל על משפחתה שאבדה במלחמה. [8]
ב. והיה וחינה סר מלב האיש גם במקרה זה אסור לו להתעמר בה. האיש חייב לשחרר אותה ולא ולפגוע בה או להזיק לה. [9]
כלומר, מתוארת כאן התחשבות רבה ברגשות השבויה, וגם כאשר סר חינה אין לעולל לה רע.
אמנם אפשר לטעון שהיוזמה היא כל הזמן בידי האיש, זה נכון. אבל בכל-אופן, שבויה, אישה לא מעם ישראל, היא בעלת זכויות מסוימות כאדם וכאזרח.
אל נשכח, הכתוב הופיע אלפי שנים לפני מגילת זכויות האדם!
זכויות ירושה
איש נשוי לשתי נשים, ומשום-מה, יחסו הרגשי אליהן אינו זהה: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה". [10]
נתמקד בסיומת "וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה", הבכור, בתקופה ההיא הוא בעל זכויות מיוחדות. האם בשל כך שהוא בנה של האישה השנואה זכויותיו ניטלות ממנו?
לא ולא: "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה". [11]
וכך, לאיש השליט יש מגבלות חוקיות מה מותר ומה אסור, גם לאישה השנואה יש מעט נחת.
החשוב לדיוננו, האיש חייב לנהוג על-פי כללים אף אם יחסו משתנה.
בתולי האישה
קורה ולאחר הנישואין מתעוררים באיש רגשות דחייה ושנאה כלפי אשתו. אחת הדרכים "להשתחרר" ממנה היא להאשימה בהעדר בתולים (איני בטוח שגם היום זה שם רע כל-כך…): "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ: וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים". [12]
והיה והורי האישה מוכיחים שאכן בתולה הייתה בעת נישואיה, [13] כלומר דברי האיש הם עלילת שווא!
במקרה זה מוענש האיש המעליל "וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ. וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ". [14]
אכן ראוי האיש לעונש!
האישה מוגנת, האיש אינו יכול לעשות בה כל העולה על רוחו.
עם-זאת, מהו העונש?
"וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". [15]
העונש משנה את התמונה.
האיש המעליל משלם פיצויים, התשלום הוא להורי האישה.
עונש נוסף, האיש מנוע מלגרשה ממנו כל חייו.
כלומר, מוקד העניין הוא האיש ולא האישה, לא עמדתה ולא רגשותיה. האישה אינה זוכה בפיצוי כלשהי. להיפך, ייתכן מאוד ולפי כלל זה היא הופכת בעצם לאסירת-עולם של האיש!
מה עוד שאם אכן מסתבר שלהאשמת האישה יש בסיס, אחת דינה להיסקל. [16]
בתקנה זו, אפוא, בולטת מרכזיות האיש מול חולשת האישה, אבל זכויות האישה המגיעות לה על-פי כללי החברה אינם ניטלים ממנה.
שוויון בין איש לאישה, בתקופת המקרא עדיין אין, [17] אבל זכויות לאישה יש ויש.
הבסיס המשותף לכל התקנות שדנו בהן הוא החמלה.
זכויות האישה, בתקופת המקרא מקורן בחמלה.
חמלה שיש בה אמפתיה, התכוונות שמונחית על-ידי הבנה לצרכים של האחר. [18]
חמלה במובן זה היא בסיס מניע ליתר שוויון בין איש ואישה וגם בין כל בני אנוש.
זה אחד הנתיבים החשובים שהצועד בו פועל בעולם ברצון כן לתרום לקטנים, לצעירים, לבוגרים וגם לקשישים מכל מין וצבע.
כי כולנו בני ובנות אדם וחווה…
<>
הבהרות ומראה מקום
[1] צרור המור, בראשית פרק ז.
[2] קהלת ז, כו.
[3] בראשית ב, כב.
[4] בראשית ג, טז.
[5] משלי יח, כב.
[6] בראשית א, כז.
[7] דברים כא, י–יא.
[8] "וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה" (דברים כא, יב–יג).
[9] "וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ" (דברים כא, יד).
[10] דברים כא, טו.
[11] דברים כא, טז–יז.
[12] דברים כב, יג–יד.
[13] אכן, באותם ימים אפשר היה להוכיח, גם לאחר זמן, את בתוליה של האישה ביום נישואיה: "וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה. וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ. וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר" (דברים כב, טו–יז).
[14] דברים כב, יח–יט.
[15] דברים כב, יט.
[16] "וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָ. וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים כב, כ–כא).
[17], וגם שנים רבות לאחר המקרא ואפילו כיום אין שוויון מלא בין איש לאישה.
[18] האם למובן זה כיוונה דפני ריף בעצרת במוצאי שבת (03/09/2011) בהצהירה: "החלפנו את המילה רחמים במילה חמלה"?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *