פרשת קְדֹשִׁים: קדושה ואדם | מוטי לקסמן, תשע"ט
השנה, זמן פרשיות אַחֲרֵי מוֹת, קְדֹשִׁים, הוא לאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולאחר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות.
פרס ישראל הוענק השנה למרים פרץ ששכלה שני בנים.
לפי הכתוב, אהרון שכל שני בנים, ואלוהים פונה אל משה ולא אל האב האבל, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ".[1] הפרשה השנייה נפתחת באמירה פומבית לכל עם ישראל: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".[2]
האם זו העת לדרישה כזו? ובכלל האם צריך להיות קדושים?
כתב פעם משורר: "כל הקיום הארצי / הוא פס-רקמה צר / בשולי השחקים הריקים".[3]
הקיום הארצי כפס רקמה צר, בשולי השחקים הריקים: זה לא נעים להיות רק פס רקמה צר במרחבי האין סוף…
נראה שעת זו מחזקת ומעצימה תחושה זו של היות רק פס רקמה צר.
כי מה הוא האדם הבודד מול עוצמות של אנרגיות כוליות כאלה? מול ריכוז כזה של תחושות, של ריגושים, של שאלות ותהיות.
אנו לאחר שלושה מוקדי זהות נוראים בשלשלת ימי ישראל, ביניהם שני ימי זיכרון מהותיים לעם ישראל. ובעת זו אנו נדרשים מפי הגבורה: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"!
האם אפשר להיות קדוש בכל מצב? בכל תנאי?
יהודה באואר כתב פעם: השואה הנוראה התאפשרה, השואה לא נמנעה כי היתה אנטישמיות מתונה יחסית בחברה הגרמנית והיא מנעה כל התנגדות לאנטישמיות הרצחנית הנאצית. האנטישמיות הקיצונית, נהפכה לנורמה בחברה הגרמנית. ב 1940/1 היתה החברה הגרמנית למאגר טבעי של רוצחים מרצון. האידיאולוגיה הנאצית התפשטתה בין האליטות הגרמניות האוסטריות: האריסטוקרטיה, הביורוקרטיה, אילי ההון, הקצונה והאקדמיה [4].
ואולי אפשר לומר שגרמנים רבים, באותם ימים אפלים, "שכחו" את המונח קדושה?
שכחו?
להיפך, היו אצלם ערכים ומושגים מקודשים, מאוד מאוד מקודשים, למשל: הפיהרר, המדינה, הכוח, הגזע הארי…
אז אולי צריך להתרחק מן הקדושה? האם התשובה היא רק כן קדושים? או לא קדושים???
לטעמנו לא.
השאלה היא לא האם לקדש או לא לקדש? אלא מה לקדש ואיך לקדש?
כאשר אתה מקדש מדינה, כוח, שלטון, אבנים, מנהיג אתה באמת רק "פס רקמה צר / בשולי השחקים הריקים"; כי אז לך האדם באמת אין שום ערך!
אבל יש אפשרות לקדושה אחרת, קדושה המפורטת בפרשת קְדֹשִׁים, קדושה הדורשת מן האדם, למשל: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקר' יט, ג); "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (שם, יא–יח).
ולא פחות חשוב: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם, לב–לד).
נא לשים נא: לרוב דרישות הקדושה מצורפת הגושפנקא האלוהית.
ייתכן מאוד וגושפנקא זו מביעה את ההנחה שללא החיוב האלוהי האדם הרגיל, האדם לכשעצמו רוצה להשיג יותר, עוד ועוד. לשם כך אדם אינו נמנע מלגנוב ולשקר, ולעוות משפט ולנצל גרים, ולא לשמור על כבודם וערכם של נזקקים כמו זקנים וחלשים.
לכן, באה החותמת האלוהית, חותמת אלוהית שבאה להשתית חברה בה לאדם יש ערך, האדם הוא הקדוש, ויש כללים כיצד להיות קדוש וכיצד לשמור על קדושת האדם [5].
קדושה זו אינה קדושה של משהו, אלא זו קדושה של היות, של היות אדם.
נראה לי, שאם זו הייתה התפיסה, אם זו הייתה האמונה וגם המדיניות המעשית של מנהיגינו, הגדולים והקטנים, הרזים והשמנים, הדתיים והחילוניים, החכמים בעיני עצמם והחכמים בעיני אחרים; אז, שבעים שנה היו לא רק הזדמנות למניית זמן מאז קום המדינה אלא ציון דרך בבניית חברה יהודית-אנושית בה ברור ובהיר שכל אדם בצלם אלוהים, נוצר.
טכס הדלקת המשואות, עם ה"כוכב" ביבי, מורה שאין הוא מנהיג ראוי לטוב.
שבת שלום.
<><><><><>
[1] ויקרא טז, א.
[2] ויקרא יט, ב.
[3] נח שטרן, מכתב ביניים.
[4] יהודה באואר,  "מדוע רצחו את היהודים ולא את רוכבי האופנים", הארץ 02/05/1997.
[5] וכללים אלה נכתבו אלפי שנים לפני ניסוח מגילת זכויות האדם באו"ם, 10 בדצמבר 1948 

________________________________________
[1] ויקרא טז, א.
[2] ויקרא יט, ב.
[3] נח שטרן, מכתב ביניים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *