פרשת חֻקַּת: לשיר באמונה למים חיים : מוטי לקסמן, תמוז תש”פ
שירים רבים ושרים שונים מופיעים במקרא
לאחר יציאת מצרים, משה ובני ישראל, מודים ושרים את שירת הים, “אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה‘”.[1]
דבורה, מודה ושרה, “שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַה’ אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל“.[2]
דוד מודה בשירה, “עַל כֵּן אוֹדְךָ ה’ בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר“.[3]
כל השרים, מבטאים תודה לאלוהים.
גם בפרשת השבוע, פרשת חֻקַּת, נשמעת שירה.
בני ישראל נודדים במדבר. לאחר חניה בְּאֹבֹת, ממשיכים

וחונים בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים, ממשיכים וחונים בְּנַחַל זָרֶד עוברים לחנות מֵעֵבֶר אַרְנוֹן וּמִשָּׁם לבְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה’ לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם.[4]

בני ישראל צמאים, האלוהים מזמן לבני ישראל מים.

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת
עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. 
בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים
כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם
בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם.[5]

בני ישראל מודים, יפה נכון?
רק רגע, בואו נקרא שוב, “אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל“, זהו ביטוי יחיד בכל המקרא.
זה המקרה היחיד בו “יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל“.
המקרה היחיד בו העם שר, ללא הנחיה ממנהיג, לא יחד עם מנהיג, וללא פניה ישירה לאלוהים.
רש”י תמה
עלי באר – מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה.
וכי משם היתה?
הלא מתחילת ארבעים שנה היתה עמהם.
והבאר נתנה להם מתחילת ארבעים, השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, ומה ראה ליכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה הימנו”.[6]
א. יש תמיהות נוספות.
למשל,

“כך אמר הקדוש ברוך הוא מאחר שאין שם משה עבדי נזכר בכל השירה. גם שמי לא יזכר בה”.[7]
“ומפני מה לא נזכר משה שם מפני שנענש על המים […] ולמה לא נזכר שמו של הקדוש ברוך הוא לפי שלא נזכר שמו של משה”.[8]

 שירה פורצת מפי העם, ללא הנחיה של משה או של אלוהים.
מעין ביטוי דמוקרטי עממי.
ישנם אפיונים אחדים, נוסף להעדר משה ואלוהים מהשירה, לפיהם שירת עֲלִי בְאֵר אינה דומה לשירות אחרות.
אבל, פה בפרשת “חֻקַּת”, הנמען המפורש אינו ה’, אין כאן תודה על ניצחון, גם לא תודה על המים, וכאמור העם שר ביזמתו.
איך ניתן להבין זאת?
אולי זו שירה בדיעבד?

אז כשנתן להם לישראל את הבאר שרו ושירה זו לא הוזכרה בשעת מעשה לפי שעליה נענשו משה ואהרן וכשבא להזכיר את הבאר הזכיר גם את השירה.[9]

אולי הכתוב משקף רק חלק מהשירה?

עלי באר – תחלת השירה ולא נכתבה כלה.[10]

ויש הרואים בבאר רק דימוי לעם ישראל

כבר ידעת כי מלת באר רומזת לכנסת ישראל בפסוק […] ורמז כאן להעלותה בשם הגדול יתברך, וזהו אמרו את השירה הזאת, וידעת פירוש מלת זאת. ובעבור שלא אמר כאן את השירה הזאת לה’ כמו שאמר בשירת משה [שמות טו, א], שרמז שם להעלותה בשם המיוחד, על כן אמר עלי באר ענו לה, כלומר שתתעלה למעלה. [11]

יהא ההקשר אשר יהיה, החשוב, לטעמנו, הוא שמובעת כאן שירה.
אמנם במדרש מבינים שירה זו כהבעת תודה לאלוהים,[12]
הרי משה אינו מוזכר וגם אלוהים לא מוזכר.
עם-זאת, ההקשר בו ממוקמת שירה זו נראה כמעט מובן מאליו.
מים יש ושותים, האם זה מפליא שפורץ “אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת”?
מאוד פשוט, לא כן?
הכרת תודה, הם שרים למקור המים.
לא כך.
האם תמיהת רש”י היא יחידה ותמוהה?
לא.
אבל, פרשנים רבים מעלים תהיות שונות.
משה אינו שותף לשירה, “אבל משה לא שר” ואין הפנייה לאלוהים.[13]
שירה פורצת מפי העם, ללא הנחיה של משה או של אלוהים.
מעין ביטוי דמוקרטי עממי.
ישנם אפיונים אחדים, נוסף להעדר משה ואלוהים מהשירה, לפיהם שירת עֲלִי בְאֵר אינה דומה לשירות אחרות.
יהא ההקשר אשר יהיה, החשוב, לטעמנו, הוא שמובעת כאן שירה.
לפנינו שירה לא מוזמנת ולא מטעם.
תופעה די נדירה בספרות המקראית.[14]
נדיר, לא כי לא היה, אלא, כנראה, כי לא נכלל בכתובים שהוגדרו ככתבי הקודש, התנ”ך.
אני מפנה את תשומת לבי לשירה. היום אנחנו מוצפים, “פסטיבל הזמר”, “כוכב נולד”,  The voice ועוד.
אך אל נשכח, קיימים גם שירי ערש להרגעת תינוק, עוד שרים סתם סביב למדורה, ויש גם, אפילו שלא תאמינו, סרנדה לאהובה… מיתרי הקול מלוטפים ברכות, לעיתים מורעדים בעוז…

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל , אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ

זו, על פי הבנתנו, שירה המבטאת רכות, שלווה, כמו זרימה של נחל רגוע בין עלוות ירוקות.
צריך טעם מיוחד לשירה מעין זו?
בכוחה של שירה כזו להעביר את השר מן המקום או מן הנסיבות בו הוא נמצא לאווירה או למצב-רוח אחר לחלוטין, להפוך את החולין את היומיומי לחג כמו ששרה לנו נעמי שמר:

ש לי יום יום חג
יש לי חג יום יום
יש לי יום יום חג
הללויה [20].

עם הנע במסע ארוך ומייגע, מסע שמידי פעם נלחמים, ולא תמיד בהצלחה מלאה, חשוב שתהיה לו גם הפוגה, מפעם לפעם. הפוגה שבה ניתן לנוח ולפתוח בשירה שאינה קשורה ישירות לנסיבות, אלא פשוט לשיר בשמחה ובהתלהבות כדי להתמלא תקווה וחיות. לשיר על באר של מים חיים.

   “הַשִּׁירָה הַזֹּאת. / עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ” מורה לי, האמינו, גם לך – בכל מצב ובכל מקום כדאי וחשוב לשיר: “שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה: [21]. נשיר, נאמין ונתחדש:

לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית.” [22].

 נבחן תכנים של שירות אחרות.
שירות אחדות באות להודות על ניצחון על אויבים או על מצוקה.
שירת הים לאחר היציאה ממצריים מודה על מפלת המצרים:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה’ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם”,[15]  בהמשך, תיאור צבעוני של הטבעת צבא פרעה, פועלו של “ה’ אִישׁ מִלְחָמָה ה’ שְׁמוֹ.[16]

שירה אחרת, לאחר קרבות עם אויב:

וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה’ [16].

בהמשך תיאור הרקע לפרוץ הקרבות, הניצחון ומפלת האויב.[17]  השירה מסתיים בשמחת ניצחון ובאמונה בה’,

כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְקֹוָק וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ”.[18]

גם דוד שר:

וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה’ אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה’ אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל [19]

שירתו היא בעיקר תודה מלאה לאלהים על הצלתו ומסתיימת בביטוי תודה ואמונה,

עַל כֵּן אוֹדְךָ ה’ בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר. מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם”.[20]

בשירות הללו, מובעת תודה ישירה לה’ ושמחת ניצחון. שירת בנות ישראל לאחר ניצחון דוד על גלית, בנוסח אחר, מפארת את שאול ובעיקר את דוד,

וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים. וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו.[21] 

אבל, פה בפרשת “חֻקַּת”, הנמען המפורש אינו ה’, אין כאן תודה על ניצחון, גם לא תודה על המים, וכאמור העם שר ביזמתו.
איך ניתן להבין זאת? אולי זו שירה בדיעבד? א
אז כשנתן להם לישראל את הבאר שרו ושירה זו לא הוזכרה בשעת מעשה לפי שעליה נענשו משה ואהרן וכשבא להזכיר את הבאר הזכיר גם את השירה.[22]

אולי הכתוב משקף רק חלק מהשירה?

עלי באר – תחלת השירה ולא נכתבה כלה.[23]

ויש הרואים בבאר רק דימוי לעם ישראל

כבר ידעת כי מלת באר רומזת לכנסת ישראל בפסוק […] ורמז כאן להעלותה בשם הגדול יתברך, וזהו אמרו את השירה הזאת, וידעת פירוש מלת זאת. ובעבור שלא אמר כאן את השירה הזאת ליי’ כמו שאמר בשירת משה [שמות טו, א], שרמז שם להעלותה בשם המיוחד, על כן אמר עלי באר ענו לה, כלומר שתתעלה למעלה. [24]

יהא ההקשר אשר יהיה, החשוב, לטעמנו, הוא שמובעת כאן שירה.
לפנינו שירה לא מוזמנת ולא מטעם.
תופעה די נדירה בספרות המקראית.[25]
נדיר, לא כי לא היה, אלא, כנראה, כי לא נכלל בכתובים שהוגדרו ככתבי הקודש, התנ”ך.
אני מפנה את תשומת לבי לשירה.
היום אנחנו מוצפים, “פסטיבל הזמר”, “כוכב נולד”,  The voice ועוד.
אך אל נשכח, קיימים גם שירי ערש להרגעת תינוק, עוד שרים סתם סביב למדורה, ויש גם, אפילו שלא תאמינו, סרנדה לאהובה…
מיתרי הקול מלוטפים ברכות, לעיתים מורעדים בעוז…

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל
אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת
עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ

זו, על פי הבנתנו, שירה המבטאת רכות, שלווה, כמו זרימה של נחל רגוע בין עלוות ירוקות.
צריך טעם מיוחד לשירה מעין זו?
 
בכוחה של שירה כזו להעביר את השר מן המקום או מן הנסיבות בו הוא נמצא לאווירה או למצב-רוח אחר לחלוטין, להפוך את החולין את היומיומי לחג כמו ששרה לנו נעמי שמר:

יש לי יום יום חג
יש לי חג יום יום
יש לי יום יום חג
הללויה [20].

עם הנע במסע ארוך ומייגע, מסע שמידי פעם נלחמים, ולא תמיד בהצלחה מלאה, חשוב שתהיה לו גם הפוגה, מפעם לפעם. הפוגה שבה ניתן לנוח ולפתוח בשירה שאינה קשורה ישירות לנסיבות, אלא פשוט לשיר בשמחה ובהתלהבות כדי להתמלא תקווה וחיות. לשיר על באר של מים חיים.

הַשִּׁירָה הַזֹּאת.
עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ

מורה לי, האמינו, גם לך – בכל מצב ובכל מקום כדאי וחשוב לשיר:

שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה: [21].

נשיר, נאמין ונתחדש:

לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית. [22].

הארות ומראה מקום
[1] סיפור פרה אדומה, טיהור טומאת מת, מות מרים, קובלנות בני-ישראל על העדר מים, משה מכה בסלע, אדום מסרב לאפשר מעבר לבני ישראל, מות אהרון ואבל העם, הכנעני מתנכל לבני ישראל, טענות נוספות של בני ישראל, מכת נחשים, מלחמת ישראל באמורי.
[2] “וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת. וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב […]  מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד. מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן […] וּמִשָּׁם בְּאֵרָה […] וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה” (במדבר כא, י–כ) וגם “וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ” (במדבר כב, א).
[3] במדבר כא, א–ט.
[4] שם, יז–יח.
[5] שם, כא–לה.
[6] שם, יז–יח.
[7] רש”י, במדבר כא,  יז.
[8] שם, יח.
[9] “והם לא חפרו אותה בכלי חפירה רגילים אלא “בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם” … במטהו של משה ואהרון נעשו נסים הרבה, וגם נס זה של הבאר נעשה במטה זה” (יחיאל צבי מושקוביץ, ספר במדבר, סדרת דעת מקרא, ירושלים תשנ”ד, עמ’ רס).
[10] כלי יקר, במדבר כא,  יז.
[11] “הנה אז שִׁבח ישׂראל את שבח השירה הזאת בזמן שׁהִתכסתה וחזרה הבאר שניתנה להם בזכותה של מִרים עלי באר עלי באר היו מזמרים לה והיא עולה” (יונתן לפסוק יז); “באר בזכות מרים היתה” (פתרון תורה, פרשת האזינו, עמ’ 320).
[12] “[בין] הערבים הנודדים במדבר [קיימים] שירים דומים בתכנם ובמקצבם לשירת הבאר, כגון השיר הערבי (בתרגום לעברית): ‘עלי באר / זרמי בשפע / שתו ואל תבזוה / במטה חפרנוה’ (אמנון שילוח, “שירת הבאר”, בתוך יעקב מילגרום ויצחק אבישור, ספר במדבר, סדרת עולם התנ”ך, תל אביב 1993, עמ’ 130–132). עיון מפורט שם יגלה שבשיר הערבי המצוטט אכן הבאר היא המושא שאליו ועליו שרים. ובשירת הבאר שלנו למרות הכותרת, לא הבאר היא המושא הישיר לשירה.
[13] במדבר כא, טז.
[14] כך נהגנו אף אנו בדיון “באר ומנהיגות”, תשס”ח בקישור [http://www.notes.co.il/moti/45560.asp]
[15] שמות טו, א.
[16] שופטים ה, א–ב.
[17] שמ”א יח, ו–ז.
[18] שמ”ב כב, א.
[19] תהלים לג, א–ג.
[20] נעמי שמר, יש לי חג.
[21] תהלים לג, ג.
[22] נעמי שמר, החגיגה נגמרת.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *