דבר תורה: ״האזינו״ | סאם ליימן-ווילציג’ , תשרי תשפ”א

פרשת השבוע מתחילה עם המלה – וכל הפרשה נקראת – ״האזינו״. יש בזה מֵעֵין פרדוקס, שהרי המלה הזאת – ובעצם כל הפרשה – כתובה, כלומר משהו שיש לקרוא אותה. ואכן הפסוק הראשון כולו מעצים את נקודת השמיעה: 
״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, ואֲדַבֵּרָהוְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי
כלומר, יש לנו כאן לא פחות מארבע מלים שונות בְפָסוק קצר אשר מתייחס לחוש הדיבור/שמיעה – ואת כל זה אנחנו ״קוראים״!
            כיצד ניתן להסביר זאת? נתחיל בדרך שהתורה כולה ״נקראת״. באלפיים השנים הראשונות (פחות או יותר) של העם היהודי, לא הייתה ״קריאה״ במובן שאנו מכירים את התופעה – לשבת עם ספר בעצמינו ולקרוא ביחידות ובשקט. איזו מין ״קריאה״ הייתה אז? התשובה נמצאת לקראת סוף פרשתנו (לב: מד): 
״וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת–בְּאָזְנֵי הָעָם
כלומר, מדובר בקריאה בקול רם של אדם יחיד לכל קהל ישראל אשר האזינו לאותה ״קריאה״ (בעצם: ״הַקְרָאָה״). מכאן המנהג של ״הַקְהֵל״: כל שבע שנים בסוף שנת השמיטה, עַם ישראל כולו (גברים, נשים וילדים) היו מתאספים כדי לשמוע ל… לא ברור בדיוק לְמַה, שהרי את כל התורה בוודאי לא יכלו לשמוע (וגם לא לעכל) בבת אחת. אבל ברור שהם שמעו חלקים חשובים מתוך התורה.
            ומכאן השאלה: מדוע הדגש על שמיעה? וה״דגש״ הזה אינו רק בפרשת השבוע שלנו כאן, שהרי אנו עדיין אומרים כל יום ״שמע ישראל…״ – שלא לדבר על תגובת עם ישראל בהר סיני: ״נעשה ונשמע״. ואיך ״שמיעה״ זאת מסתדרת עם התורה הכתובה?
            התשובה הפשוטה וההיסטורית היא שבעידן העתיק לא היו ספרים ובוודאי רוב המכריע של העם (כל העמים) לא ידעו קרוא וכתוב. כלומר, המסורת עברה מפֶה לאוזן.
            אבל היחס בין שמיעה לבין כתיבה הרבה יותר עמוק. היתרון של מסורת כתובה הינו שהכתב יציב וקבוע (היא אינה משתנה); אולם זה גם החיסרון שלה, שהרי מסורת של חוקים סטטיים אינה יכולה להשתנות ולהסתגל למהמורות של החיים. ואכן בסוף הפרשה, משה מסביר (מז): 
״כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם–כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם״.
            לכן, לצד התורה הכתובה, היהדות גם נשענת על ״תורה שבעל פה״. ניתן אפילו לטעון שהתורה שבעל פה הקדימה את התורה שבכתב, שהרי לא כתוב באף מקום שמשה ״הקריא״ את התורה בפני בני ישראל; נהפוך הוא (מה-מו):
וַיְכַל מֹשֶׁה, לְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה–אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם, לְכָל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם.
            האם קיימת סתירה בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה? ממש לא. אנו מכירים את ההתפתחות של שני צדדי המטבע של התפתחות החוק גם בעידן המודרני, בְמַה שנקרא ה-common law האנגלי. ישנם מנהגים אשר מתפתחים במרוצת הזמן לכדי נוהלים מֵעֵין-רשמיים ובסוף נכתבים כחוקים רשמיים. ומצד שני, לפעמים המנהיג מחוקק חוק ובמהלך הזמן החברה מוסיפה סייגים או משנה את המהות של אותו חוק כדי להתאימו לנסיבות ולצרכים החברתיים החדשים.
            כך גם השמיעה והכתיבה של התורה ביהדות. לא ברור מתי בדיוק כל התורה נכתבה; כמעט בטוח שספר ״דברים״ נכתב ממש לפני חורבן ראשון – מאות שנים אחרי הר סיני ומות משה. אולם, אין זה משנה כלל ועיקר כי גם ברור מ״האזינו״ ומהרבה צִיוויִים ״שמיעתיים״ אחרים בתורה, שהיא התחילה בצורה דינמית והמשיכה להתפתח במשך אלפי שנים, בעצם עד היום הזה. תופעה זו גם מסבירה כיצד ייתכן שינויים בניסוחים של אותן מצוות בין הכתוב בספרי ״שמות״ ו״במדבר״ לבין הכתוב בספר ״דברים״ – שלא לדבר על חלקים גדולים של ה״הלכה״ אשר שונים מאד ממה שכתוב בתורה הכתובה.
            בסופו של דבר, היהדות הינה ענין של ״האזנה״ נזילה אשר מפיחה רוח חיים לתוך הכתוב הנוקשה והנצחי. רק כך יכולה מסורת עתיק יומין להחזיק מעמד ואף להתקדם במשך אלפי שנים.
שבת שלום!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *