פרשת אמור: חמסינים במקרא | אניטה תמרי, אייר תשפ”א, מאי 2021

 “וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום” (ויקרא כג, טו-טז)

אז קודם כל, כמה אנחנו סופרים? שבע כפול שבע, כלומר ארבעים ותשע – כך בפסוק טו. אבל מיד לאחר מכן אנחנו סופרים חמישים יום, מוסיפים את היום שלאחר “השבת השביעית”. בסדר, התחלתי לספור. השאלה הבאה היא – מה אני סופרת ולמה?

בין החוקים הרבים שבספר ויקרא, יש חוקים שהם כלל אנושיים, חוקים שנועדו להסדיר חיים תקינים בחברה מתפקדת. כאלה הם חוקי העריות, חוקי הלנת השכר, החוק לא לקלל חירש ולא לשים מכשול לפני עיוור. יש חוקים שנועדו לבדל אותנו מהעמים סביבנו – איסור על קעקועים ועל תספורות מיוחדות, איסור על דרישה באובות ובידעונים. וכמובן שיש חוקי קורבנות וחוקים מיוחדים לכוהנים וללויים. ויש גם חוקים שמיוחדים לעם שיושב בארצו, עם העובד את אדמתו ואוכל את פירותיה. החוקים האלה כפופים לא רק למצוות הדת, אלא לחוקי הטבע

והטבע, בעונה זו של השנה, מספק הרבה נושאים לשיחה. הוא גם מעניק לי את ההזדמנות להשתמש במילה שאני אוהבת – הפכפך
באביב מתחילים השדות להוריק, ויום אחר יום הירוק הופך ל”ים השיבולים שמסביב” ואז ל”שיבולת בשדה, כורעה ברוח מעומס גרעינים כי רב” ולעוד שירים רבים של ילדותנו, ילדות שבה התנ”ך וריח השדה חברו זה לזה. אבל, שירים לחוד ושרקייה לחוד

מהי השרקייה? רוח קדים. אותה רוח מזרחית שנושבת בימים כשהקריינית ברדיו אומרת “יתפתחו תנאי שרב”. ואיך אנחנו קוראים לה? בשם הערבי, “חמסין” שפירושו חמישים. בלי פסח ובלי שבועות, הכירו כל אנשי המזרח הקדום את התקופה השברירית הזו, התקופה שבה מזג האוויר קובע אם ימלאו “אסמינו בר ויקבינו יין”. התקופה שבה אנו מקווים שעמל כפינו יניב לחם מן הארץ

ועם כל יום שעובר, המתח גובר. ובערב לוקחים נשימה עמוקה ואומרים, עוד יום עבר. ולמחרת מביטים בשמים, מקווים שלא יכזיבו – לא בגשם שלא בעיתו ולא בחום גדול מדי. מה יקרה לתבואה? “והנה שתולה, התצלח? הלא כגעת בה רוח הקדים, תיבש יבוש, על ערוגות צמחה תִיבש (יחזקאל כז, י)?

ואנחנו מקווים לטוב, סופרים ומחכים לקציר. ואם מזג האוויר שיחק לטובתנו, ואנחנו עומדים מול “תמונת קרן קיימת” שבה  “ברקע, הברושים, שמי שרב חיוורים, האיכר יצמיח לנו לחם” מזכיר לנו המקרא לספור את אלה שאנחנו “לא סופרים”. וכך מלמד אותנו הכתוב, לאחר הנפת העומר בתחילת הספירה ולאחר הבאת הביכורים בסיומה: “ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה’ אלוהיכם” (ויקרא כג, כב)

ימי העומר הם הימים שבהם אנחנו סופרים ומקווים שיהיה לנו די צורכנו, ואולי אפילו עוד קצת. הימים שלאחר ספירת העומר הם הימים שבהם מצווה עלינו לספור את אלה שאין להם, ולדאוג שגם הם ייהנו מהשפע שנפל בחלקנו

 

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *