דברי תורה

1 2 3 22

עקדת יצחק אז והיום:  עקדת יצחק, בהיותה מבחן נאמנות לאלוהים,
 מסמלת בפועל חינוך לערכים.

שרה שוב

סיפור עקדת יצחק הוא סיפור שותת דם לאורך כל תולדותיו, (גם אם לא נכתבה בו טיפת דם אחת). מאז סופר לראשונה, לפני כשלושת אלפים שנה, ועד עתה הוא אינו חדל מלטלטל את שומעיו:
במצוות אלוהיו נוטל אב את בנו, את יחידו, אשר אהב, והולך עימו במשך שלושה ימים אל פסגת הר גבוה, על מנת להקריבו שם לאלהיו. הוא בונה מזבח, עוקד-קושר עליו את בנו ואוחז במאכלת על מנת לשחטו. בנקודה זו חלה תפנית בסיפור. יצחק לא הועלה קורבן. אבל די לנו בדרישה המזעזעת של אלוהים ובנכונותו של אברהם למלא את רצון אלוהים.
ההסבר לדרישה זו ניתן ביחד עם הסיפור: מתחיל ב: ” וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם;” (בראשית כ”ב, א). ומסיים ב: “עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי” (בראשית כ”ב, יב).  אברהם הועמד בניסיון כדי להוכיח את אמונתו השלמה באלוהים.  

ומדוע הוצמד סיפור העקדה לראש השנה?
אמר ר’ אבהו:  למה תוקעין בשופר של איל?
אמר הקדוש ברוך הוא:        
תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם
ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. (ראש-השנה, טז, ע”א)

בראש השנה, שהוא “יום הדין”, נעשה שימוש נצְלָנִי בסיפור העקדה. אברהם הוכיח יראת אלוהים שלמה בנכונותו להקריב את בנו, ואנחנו כולנו, דורות רבים של צאצאיו, מתקשטים בעקדה זו ובזכותה מבקשים לעצמנו הקלה בדין על חטאים שחטאנו.

אבל גם השימוש הזה בסיפור העקדה אינו מרפא את הפצע. לאורך כל הדורות נעשו ניסיונות רבים של פרשנות ומדרשים כדי להרגיע את הזעקה העולה ממנו.
בעידנים ששלטה הדת התמקדו הפירושים בשאלת האמונה באלוהים. בעידן המודרני עולים פירושים יצירתיים, כגון: ההסבר האנתרופולוגי, שעל פיו סיפור העקדה מנציח את המעבר מקורבן אדם לקורבן בעלי חיים. מעבר שלכאורה מבטא התקדמות תרבותית והומאנית בתוך הדת.
פירוש אחר טוען, שאברהם הוא שהעמיד את אלוהים בניסיון, מאחר שאלוהים הבטיח לאברהם בברית בין הבתרים: “אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ …  הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים–אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶך “. (בראשית ט”ו, ד ה) – ואיך יעמדו דברי אלוהים במבחן האמת אם הוא מצווה על אברהם להקריב את בנו יחידו?
ועוד פירוש מתחכם: אלוהים אמנם העמיד את אברהם בניסיון, אבל ניסיון שונה ממה שנאמר בטקסט. אלוהים רצה לראות אם אברהם ימצא בו את האומץ והיושרה להתווכח איתו על ציווי כל כך אכזרי וכל כך בלתי הגיוני, להקריב את בנו, כשם שידע להתווכח אתו על השמדת סדום ועמורה.
מדרשים כאלה ואחרים נועדו להניח רטייה על הפצע הפתוח של סיפור העקדה. אך הסיפור ממשיך לדמם.

אל המקום ההולם ברמת הכאב והנכון לו במובנים רבים הגיע הסיפור על עקדת יצחק כאשר חיברו אותו עם נפילת הבנים במערכות ישראל.

נעמי שמר כתבה שיר על חבר ילדות, טייס שנפל בעת מילוי תפקידו, במילים שכמעט כולן לקוחות מסיפור העקדה:   
                        קַח  /  אֶת בִּנְךָ /  אֶת יְחִידְךָ / אֲשֶׁר אָהַבְתָּ / קַח / אֶת יִצְחָק / וְהַעֲלֵהוּ לְעוֹלָה /          

עַל אַחַד הֶהָרִים / בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ …             
 אבל ה”צְעָקָה הגְּדוֹלָה”  שעולה מכל ההרים מופנית לא אל אברהם כי אם אל אלוהים
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם /  הַמָּלֵא רַחֲמִים  /  אֶל הַנַּעַר יָדְךָ אַל תִּשְׁלַח  /  אֶל הַנַּעַר יָדְךָ אַל תִּשְׁלַח.   

ובהמשך:
גם אִם שֶׁבַע נִחְיֶה וְנַזְקִין /  לֹא נִשְׁכַּח כִּי הוּנַף הַסַּכִּין  /  לֹא נִשְׁכַּח אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְנוּ.     הזעקה כאן כולה מופנית כנגד רבונו של עולם מהתפילה “אל מלא רחמים”, שהוא אולי ייצוגו של העולם חסר הרחמיםּ. ואילו האב, ההורים, החברים, נמצאים רק בשורה האחרונה במילים “אשר אהבנו”.
משוררים רבים ביכו את הנופלים במלחמות בהתייחסויות מדרשיות אל עקדת יצחק.
חיים גורי, בשירו “ירושה” הרחיב את מעמד העקדה על כל ההיסטוריה של עם ישראל:

       יְִצְחָק כַּמְּסֻפָּר, לֹֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן  /  הוּא חַי יָמִים רַבִּים  /  רָאָה בַּטּוֹב, עַד אור עֵינָיו כָּהָה.

       אֻבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הורִישׁ לְצֶאֱצָאָיו  /  הֵם נולָדִים  /  וּמַאכֶלֶת בְּלִבָּם

האם שני הסיפורים – סיפור עקדת יצחק וסיפור נפילת הבנים – דומים? 
בסיפור המקראי יצחק לא הועלה קורבן. מלאך אלוהים עצר את אברהם מלבצע את ההקרבה וזימן לו תחליף בצורת איל. ואילו שירי העקדה בני זמננו נכתבים תמיד על בנים שנפלו.
הבדל נוסף: בסיפור המקראי הדגש הוא על האב, אברהם, כמי שמוכן להקריב את בנו, ואילו בשירה העכשווית על נפילת הבנים הדגש הוא על הבן. האב לרוב נשאר מחוץ לשיר ואינו מוצג כמקרבן. אלא אם כן השיר מתמקד במעשה האב ולא בנפילת הבן. כמו בשירו של גורי “ירושה” ובמחזהו הסטירי של חנוך לוין “מלכת האמבטיה”.

ובכל זאת, אם נרד לעומק הסיפור נגלה שיש מכנה משותף אחד גדול בין אברהם העתיק ובין האב המודרני (כמייצג המשפחה והחברה):
אברהם נדרש להראות נכונות להקריב את בנו, כדי להוכיח את נאמנותו לאלוהים. האב והאם הישראלים, מתוך נאמנות לערכי הציונות – שהם מדינה יהודית ריבונית לעם ישראל בארץ ישראל, ואהבת המולדת – מחנכים את ילדיהם על הערכים האלה. ובשמם של ערכים אלה הולך הבן למלא את תפקידו כלוחם ונופל על הגנת המולדת. במובן זה החינוך על ערכי הציונות, שמקנים הורים לבניהם, הינו מעשה של עקדה.

אך בניגוד לאברהם, שמעשהו מעורר לפחות תדהמה או אפילו כעס (תלוי בקורא), ההורה הישראלי בן זמננו, אשר מחנך את בנו על ערכי הציונות, אינו נתפס כעוקד ואינו מעורר תדהמה או כעס. כי הערכים ששולחים את ילדינו לשרת בצה”ל ולסכן את חייהם הם ערובה לקיומה של מדינת ישראל ומקובלים על רובנו.

למעשה, כל חינוך לערכים שמקנה אב לילדיו, מורה לתלמידיו, מנהיג למאמיניו, וכל חברה לבניה – עשוי, בנסיבות מסוימות, להוביל את החניך עד הקצה, עד לנכונות לסכן את חייו ועד להקרבת חייו על מזבח הערכים שחונך עליהם. ומכאן שכל הורה ומחנך לערכים הוא בחזקת עוקד.

על שפת האגם מבלים נופשים רבים. למשמע זעקות קריאה לעזרה רק אחד קופץ למים להציל ילד שטובע. הוא מציל אותו. אבל טובע בעצמו. הוא ידע שהוא מסכן את חייו ובכל זאת חש להציל. מי ששלח אותו לפעולת ההצלה היו הערכים שחונך עליהם להחלץ לעזרת הזולת שנמצא במצוקה, ומי שהקנה לו את הערכים האלה היה עוקדו.

גם חסידי אומות העולם שבתקופת השואה הסתירו יהודים והצילו אותם מהשמדה, היו אנשים שנעקדו על מזבח ערכי המוסר שהקנה להם חינוכם. 
אלה מהם שנתפסו  שלמו על כך בחייהם. אבל גם אלה שלא נתפסו סכנו את חייהם ואת חיי בני ביתם.

אמנם לא כל חינוך לערכים מגיע עד לקצה. עד לקרבן חיים. ולא כל הקרבה שאדם מקריב היא בהכרח הקרבה של חיים. אבל העיקרון נשאר אותו עיקרון:
חינוך לערכים, אם הוא מצליח, עשוי להביא את הבן או הבת עד לנקודה שבה יאלצו להקריב דבר מה חשוב.

אדם צעיר בעל משפחה ישר והגון מסרב לקחת שוחד שהוצע לו על מנת לקדם את עסקיו של בעל הון. כספי השוחד יכולים היו לקרב אותו לרכישת דירה לו ולבני ביתו. משכורתו ומשכורת אשתו אינם מספיקים לרכישת דירה. הם נאלצים לעבוד קשה ולשלם שכר דירה גבוה, ולחיות בצניעות. אם חס ושלום תפגע בריאותו הוא ובני ביתו יפלטו לרחוב.  האם הוא אינו מקריב קורבן על מזבח ערכי היושר?

דוגמה אחרת:
בכיתת בית ספר  “מלכת הכיתה” מחרימה את אחת הילדות, וכל ילדי הכיתה בעקבותיה. אבל ילדה אחרת, שהוריה הקנו לה ערכים של התחשבות בזולת וחברות  טובה, מצטרפת אל הילדה המוחרמת, כדי לתמוך בה. ומיד כל הכיתה מחרימה גם אותה. למותר לתאר את סבלן של ילדות מוחרמות בחברת הילדים, שיודעת להיות אכזרית מאוד. גם ילדה זאת נעקדה על מזבח ערכי ההתחשבות והחברות הטובה.

ככל שהחברה הולכת ומשחיתה את דרכיה, אנשים בעלי מצפון שחונכו על ערכים מוסריים והומאניים והפנימו אותם, נקלעים יותר ויותר למצבים מקרבנים.

בתקופת התנ”ך היה אלוהים קרוב לבני האדם. הוא דיבר אליהם, חינך אותם. העניק להם מצוות וחוקים, המגלמים בתוכם את הערכים, שעושים את האדם – אדם. מי שיודע להבחין בין הטוב ובין הרע ולשלוט ביצריו האנוכיים. אלוהים היה אז  האב המחנך של בני האדם, האב המצווה, המעניש והגומל. האב שבאופן מטאפורי עקד את אברהם, אבי האומה הישראלית, על מזבח האמונה השלמה בו.
עם השנים הלך המין האנושי והתבגר ואלוהים הלך והתרחק. בלכתו הוא השאיר לנו את התנ”ך – מאגר גדול של ערכים מבית היוצר של נביאיו. ‘הערכים שאני משאיר לכם’ – כך אמר לנו אלהים – ‘שאתם במהלך הדורות בוודאי תוסיפו עליהם ערכים חדשים, הערכים האלה ינחו את התנהגותכם וישמרו את צלם אלוהים בדמותכם. הערכים האלה ישמשו אתכם ליצירת חוקים, באמצעותם תנהלו את העולם, שאני משאיר לכם ולאחריותכם.’

הערכים שהורֶה מקנה לילדיו הם הייצוג של צלם אלוהים בעולם. וכשהוא מחנך אותם לדבוק בערכים האלה, להתנהג על פיהם, להגן עליהם ולהיות מוכן להקריב למענם, הוא הינו ממשיכו של האב העוקד, ממשיכו של אברהם, המוכיח נאמנות לאלוהים. הוא עומד במבחן של עקדת יצחק.

ואולם
ערכים יכולים להיות גם שליליים. כאלה הם הערכים של קנאות דתית ולאומנות קיצונית, של גזענות, של כבוד דורסני, של הפקרות המתחזה לחרות, ועוד. ערכים מקולקלים ומעוותים שמוצגים כערכים נעלים על ידי מנהיגים מושחתים או מטורפים. וגם הקנייה של ערכים כאלה באמצעות שטיפות מוח להמונים היא בחזקת עקדה על מזבח של אמונה בדת או באידאולוגיה כלשהי.  תמיד יימצאו אנשים  שמוכנים להקריב את חייהם למען ערכים שליליים. ומי שמחנך ועוקד את ילדיו על מזבח ערכים כאלה מוכיח נאמנות לרוע. לשטן.

הלוואי שנדע כולנו לבחור מתוך מחשבה ושיקול דעת את הערכים שלאורם אנו מחנכים ומבקשים להנחילם לילדינו.

הכותבת תשמח לקבל תגובות במייל sarashouv@gmail.com

הפטרה של פרשת ניצבים | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה, אלול תש”ע

הפטרת פרשת ניצבים היא אחרונה  בסדרה של “שבע של נחמה” הוא כינוי לשבע ההפטרות שקוראים מהנביא ישעיהו. הנושאים של כולם הם בנבואות נחמה ובחזון הגאולה. 

כדאי לשמוע את ההפטרה על אתר “כל קורה” שמנציח את זכרה ומפעל חייה של סוזי דבוסקין: פטרת ניצבים-וילך. בפירוש שם כתוב:

הנביא מתחיל במילים “שוש תשיש” וממשיך לתאר את הפיוס בין האלוהים ועם ישראל במונחים של חתונה מלכותית עם כלים יפים, בגדים מפוארים וכתר (“צניף“) מלוכה. ואכן בסוף ה’ מכריז “אֶל-קְצֵה הָאָרֶץ, אִמְרוּ לְבַת-צִיּוֹן, הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא; הִנֵּה שְׂכָרו אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. וְקָרְאוּ לָהֶם עַם-הַקֹּדֶשׁ, גְּאוּלֵי ה’; וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה, עִיר לֹא נֶעֱזָבָה.”במילים אלו, מסתיימת תקופת האבל ואנחנו מתחילים להביט קדימה אל ראש השנה.(מאת שושנה מיכאל צוקר)

אני מרשה לעצמי להתייחס לתקופה שאנחנו חיים בה והנושאים של ההפטרה כי ההפטרה של ישעיהו בכלל לא קשורה לתוכן הפרשה וילך-ניצבים. 

בעידן הקורונה אנחנו קצת איבדנו את הקשרים המסורתיים לחיינו כגון מפגשים חברתיים, יציאה לסרטים וטיולים לחו”ל. כמעט כל הפעילויות שלנו בבית ואולי גם מקוונים אבל בהחלט לא כפי שהיינו רגילים לפני פורים תש”ע – רק לפני ששה חודשים. אני חושבת שאנחנו מחפשים את הנחמה ואפילו את הגאולה במצב הנוכחי אבל אחרת. 

החיפוש, השנה במיוחד, הוא חיפוש פנימי ואינדיבידואלי. אולי חלק מזערי של הקהילה שלנו יגיע לבנין במשך השבועות הבאים כדי להשתתף בתפילות. אולי חלק אחר יצפה בתפילות ב”סטרימינג” דרך האינטרנט. לדעתי חלק אחר ישב בבית בלי תמיכה רוחנית וקהילתית בכלל. אבל אנחנו בכל אופן יכולים להיזכר בימים טובים יותר שישבנו בהיכל האהוב שלנו והתפללנו גם בקול וגם בלב לנחמה על פי החזון הגאולה של הנביא ישעיהו:

שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה’, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי–כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי:  כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ. ישעיהו סא:י

לֹא-יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא-יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה–כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי-בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָהכִּי-חָפֵץ ה’ בָּךְ, וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. ישעיהו סב:ד

בְּכָל-צָרָתָם לא (לוֹ) צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם–בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ, הוּא גְאָלָם; וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם, כָּל-יְמֵי עוֹלָם. ישעיהו סג:ט

כולי תקווה שניפגש ונתחבק בבריאות בקרב כפי שהיינו עושים בערב הלא רחוק. שבת שלום מלא נחמה וברכה לשנה הבאה מלאה גאולה.

 

 

פרשת כי תבוא: שינוי בתפישת הגר בספר דברים? | אלי מיאסניק, אלול תש”פ

הפרק הפותח את פרשת “כי תבוא” משמש כנראה מבוא להנחיות מעמד הברית הנוספת עליה מדובר בהמשך הפרשה. מבוא זה מתחיל בהנחת עבודה וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. הנחת עבודה זו היא סבירה אחר שב”י ניצחו את סיחון ואת עוג וירשו את עבר הירדן. הם מרגישים עתה שסו”ס שפר עליהם גורלם. לכן כנראה מסתיים הפרק במסר ייחודי על הביטחון העצמי שרכשו ב”י:  וה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְו‍ֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לה’, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר (דב’ כו 17-18)..

המסר לב”י הוא שבכך שקיבלו את המצוות, הם בלטו (האמירו) מעל הגויים בהצלחותיהם והוכרו כעם עליון ששמו ותפארתו נובעים/ קשורים להיותו עם קדוש לה’. אציין שהמונח “עליון על הגויים”  לא מופיע במקרא חוץ מאשר בפרשה זו- כו  19 וכח 1.

לדעת פרופ’ ישי רוזן־צבי  במאמרו ”הופעת הגוי בספרות חז”ל “[1] הרגשת העוצמה הזו של ב”י הביאה בספר דברים לשנוי ביחס לגרים. זאת בהשוואה לספרי המקרא האחרים המכירים בכך שהגר הינה ישות נוכרית נפרדת ושחלים עליה חלק מהמצוות:

  • חמץ– שמ’ יב 19.
  • פסח– שמ’ יב 48.
  • כיפור המקראי– ויק’ טז 29.
  • זבח רק באוהל מועד, אי אכילת דם– ויק’ יז 8-10.
  • איסור עריות, עבודת מולך– ויק’ יח26.
  • מקלל ה’– ויק’ כד 16.

העיקרון המנחה הוא –  תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. (שמ’ יב 49).

ההתייחסות לגר בספר דברים שונה – אין דרישות להשתתפות פעילה במימוש מצוות כמו שנובע מההכרזה תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר.  התייחסות לגר מתמקדת בשני אספקטים- דרישה מב”י להתייחס לגר  כאל כל אוכלוסיה נחלשת שאין לה מקור פרנסה עצמאי ודרישה מהגרים לכבד בנוכחותם טקסים של האזרחים הישראלים.

  • הגר נדרש להשתתף בשמחת הבאת ביכורים-דב’ כו 11
  • מעשר לגר כמו ללוי וליתום והאלמנה– דב’ כו 12.
  • על הגרים לא לעשות מלאכה בשבת כמו כל אחד בבית האזרח הישראלי – דב’ ה’13.
  • ה’ הגדול והגיבור אוהב את הגר – דב’ י 17-18.

לכן על ב”י לאהוב (!) את הגר-  דב’ י 19.

  • הוגנות כלפי הגר כמו כלפי כל אוכלוסיה מוחלשת- דב’ כד.
  • הגרים משתתפים בטקסי הברית של העם – דב’ כט 10.
  • יהושע נדרש להקהיל גם את הגרים בעת העלייה לרגל בסוכות והשמעת התורה- דב’ לא 12.

פרופ’ ישי רוזן־צבי מסביר: “את השינוי שהתחולל במעמד הגר יש לקשור לשני דברים המופיעים לראשונה בספר דברים: האחד הוא מושג ה”עם הקדוש” (דברים ז, ו; יד, ב; יד, כא; כו, יט; כח, ט) והשני הוא רעיון הבחירה האלוהית בעם ישראל מכל העמים (דברים ד, לז; ז, ז; י, טו). צירוף המושג והרעיון הפכו את השוואת הגר לאזרח, לבלתי אפשרית…”

על אף שהמושגים קדוש ובחירה מופיעים גם בספרי המקרא האחרים- התכיפות בספר דברים אומרת דרשני. ואכן המבוא לפרשתנו המדבר על עליונות העם הקדוש, מחזק גישה זו. 

בהמשך לעמדת עוצמה זו, שינו חז”ל במהלך השנים הגדרת הגר לכיוון ההתגיירות. ולכן, טוען פרופ’ ישי רוזן־צבי, שעל אף ההגדרה שהגר הוא כאזרח, בחרו חז”ל להכניס  להגדה רק חלק מ”מקרא ביכורים”  (“ארמי אובד אבי וגו’ בפרק כו בפרשתנו ).הציטוט המשתף את הגר בדב’ כו 11-  לא הוכנס.

—–

[1]   “תעודה” קובץ מחקרים של בית הספר למדעי היהדות ע״ש חיים רוזנברג,  אוניברסיטת תל־אביב • תשע״ד

פרשת כי תצא: הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים* | שושנה מיכאל צוקר, אלול תש”פ

English

במסורת היהודית אנחנו מברכים ברכה בנוסח “אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְ–” לפני שמקיימים מצוות שבין אדם למקום, אך לא על אלו שבין אדם לחברו. לדוגמה, מברכים על הדלקת נרות אבל לא על ביקור חולים.
יש טעמים שונים להבחנה הזאת. הפוסק ופרשן התפילה אבודרהם (ספרד מאה ה-14) מודה שאין כלל כולל ואז מציע שקו מנחה אחד הוא שאין מברכים על מצווה שהשלמתו תלוי באדם אחר. דעה אחרת, זו של הרב ברוך הלוי אפשטיין (מאה ה-19) בספר תורה תמימה, היא שאנו מברכים רק על מעשים שהם יחודיים לנו, כגון ציצית, סוכה ולולב אבל לא מצוות שבין אדם לחברו כאלו שנהוגות גם באומות, כמו ביקור חולים וכיבוד אב ואם.
באזור האפור יש את הברכה לעשיית מעקה סביב לגג הבית, כמו שכתוב בפרשת השבוע:

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ. (דברים כב:ח)

מצד אחד זו מצווה בין אדם לחברו. בני אדם אחרים נהנים מן המצווה, כי היא מקטינה את הסיכוי שהם ייפלו מהגג שלך, והיא גם נהוגה בקרב אומות העולם המתוקנות (אף יותר מאשר בארץ, לצערי). ובכל זאת יש ברכה מסורתית (משנה תורה, הלכות ברכות יא:ב).
אני מציעה כי סיבה אחת עבור אנומליה זו היא שאנשים שעשויים יום אחד להפיק תועלת מן המעקה אינם נמצאים לפניך בעת בנייתה. לכן התועלת מופשטת יותר. אדם נופלהברכה עשויה לסייע לבונה המעקה להתמקד בחשיבותה (בתקווה שהוא חוגר רתמת בטיחות באותו הזמן).
אני מהרהרת בנדון הרבה בזמן האחרון, בגלל פועלי הבנייה הרבים הנהרגים עקב נפילה מגבהים בישראל. לא ידוע לי על פסקי הלכה המשווים את המעקה התנ”כי לרתמה בטיחות מודרנית, אבל נראה לי שזו השוואה סבירה.
מאז תחילת שנת 2020, נהרגו 18 עובדים באתרי בניה בארץ, רובם בגלל נפילה מגובה. לכל אחד יש שם, אבל לא כל השמות פורסמו ברבים. שמות ההרוגים עקב נפילה מגובה בחודש אוגוסט הם: 

  1. מאלק ג’בר מוחמד סעיד ברהם, בן 25, שנפל מפיגום בגובה הקומה הרביעית באתר בנייה ביפיע, ביום 16.8.2020
  2. עבד אלרחמן אלהרש, בן 30, שנפל מקומה 6 באתר בנייה בירושלים, ביום 11.8.2020
  3. אביעד בישארי, בן 33, שנהרג במהלך התקנת פאנלים סולאריים על גג חוות סוסים במושב בצרה, ביום 9.8.2020
  4. זיאד פאוזי קאסם סלימאן בן 51, שנהרג לאחר שנפל מגובה הקומה השביעית באתר בנייה בחדרה, ביום 4.8.2020

אחינו זועקים בנופלם, ודמם צועק אלינו מן האדמה.

——————-
*חבקוק ב:יב (ראה דברי על חבקוק פרק 2 באתר 929 [באנגלית])

פרשת שופטים: שופט ושוטר, כהן וקב”ן | אניטה תמרי, אלול תש”ף אוגוסט 2020
לפני קצת למעלה משנה ישבתי עם נער שעמד לחגוג בר מצווה. הוא בן למשפחה חילונית, אנשי קיבוץ במועצה האזורית יזרעאל. הוא והוריו (כן, בסדר זה) החליטו על טקס בר מצווה שיכלול קריאה בפרשת השבוע. והנה דבריו:

אני “למזלי הרב” קיבלתי את פרשת שופטים בספר דברים, על פי גורמים חיצוניים, פרשה נפלאה, שמספרת על הסדר ומשפט הצדק בארץ ישראל של תקופת התנ”ך.
בנוסף מתוארים שם המערך הצבאי ומה נחוץ ולא נחוץ בו.
ובהרחבה: קיבלת צו 8, הגעת לבסיס ואתה רואה את הכהן אומר לכולכם “צאו לקרב ללא פחד כי ה’ ילחם איתכם ויושיע אתכם” ואז מגיעים השוטרים ואומרים: “אדם שבנה בית ולא חנך אותו, מי שנטע כרם ולא חיללו” – כלומר, עוד לא אכל את הענבים שצמחו לו, מי שארש אישה ופוחד שמישהו ייקח אותה, ומי שמפחד למות בקרב, שילך הביתה כדי שלא ידביק אחרים בפחדו”.
מה שעניין אותי בפרשה שלי, היה לראות חמלה כזו מצד השוטרים. זה הפתיע אותי.
כי מדובר בתקופה שבה נראה היה לי, לפי מה שאנחנו לומדים בתנ”ך שההתנהלות הייתה קשוחה ביותר, ולא בעלת חשיבה הומנית שרואה את האדם ומתחשבת בחולשותיו.
אבל בכל אופן בואו נמשיך.
אז אתם כבר שואלים איך הכל מתקשר? אני רואה כאן לקח לחיים:  לעשות את הדברים עד הסוף.
לראות את מי שעומד מולי ולחשוב האם ניתן לסייע לו? האם מאחורי המראה החיצוני יש קשיים שאפשר להתחשב בהם ולהקל עליו?
לא תמיד אנשים (וגם אני..) מיוזמתם יודו בקושי שלהם, לפעמים צריך איזה שוטר כמו בפרשה, שיבוא וישחרר את האדם מהמחויבויות שמולו.
למרות שמהיום אני נחשב לבוגר, עם אלף ואחת מחויבויות, עדיין, לפעמים, גם לי מותר לחכות, או להזמין, איזה שוטר שיעזור…

את המילים האלה קיבלתי ממנו בדוא”ל אחרי שיחתנו. בשיחה פירשתי כמה דברים, זרקנו רעיונות וצחקנו. גם אכלנו אבטיח. ואז הגיעו המילים האלה
כמו רוב הנערים והנערות שגדלים היום בישראל, גם בשבילו התנ”ך הוא חומר לימוד. לא ממש רלוונטי, לא כל כך מעניין. והנה, ראו – ברגע שהשתחררנו מ”התכנים”, מ”המורשת”, מ”המבחן בשבוע הבא”, מ”מי אמר למי ובאיזה הקשר” – ברגע שנתנו למילים לגעת בנו, ברגע שהרשינו לעצמנו לגעת במילים – מצאנו את הקשר ביננו לבינן
התנ”ך הוא של כולנו. כל אחד יכול למצוא בו את עצמו ואת מה שנכון לו ברגע הקריאה. זאת ועוד – כל אחד מאתנו לא צריך רק לפחד משוטרים ומשופטים אלא לראות בהם חלק מהסדר הציבורי, סדר שבתוכו לפעילות שלנו יש סייגים שקובע החוק כדי לשמור על הציבור. סדר שבתוכו יכולות מחשבותינו ורעיונותינו לשאת אותנו לכל מקום שאליו תשאנה אותם כנפי הדמיון שלנו
שניטע כרמים ונזכה לאכול את פריים ולהעביר את טעמם לדורות הבאים

רשת ראה: האם אפשר לשבור את מחזור העני? | שושנה מיכאל-צוקר, אב תש”ע

אבל עם כל הזהירות אַל לנו להימנע בעשייה. גם זה נלמד מהפרשה. בפסקה הראשונה בפרק טו, יש קביעות הפוכות לגבי מצב החברתי-כלכלי עתידי:

פסוק ד: אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן.
פסוק יא: כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ.

חלק מן המידע הדרוש ליישב את הסתירה נמצא בתוך הפסקה: “רַק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. כִּי-ה’ אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ”.

האם משמעות הדבר שחיסול העוני הוא תגמול שהאל ישלם לעמו עבור שמירת המצוות? לא. יש ברכה בקיום המצוות אבל הפסקת העוני אינה פרס אלא תוצאה ישירה מקיום המצוות המפורטות באותו הפרק ובמקומות אחרים: מעשרות, מתנות העניים, שמיטה ודאגה לחלש בחגים וכו’. איננו יכולים לתלות מבטנו בשמים לפתור את בעיותינו כאשר הכלים הארציים מונחים לפתחנו. עלינו להרים את הכלים להשתמש בהם.

במצבים מידיים, המצווה ברורה וניתנת ליישום כמו שכתוב: לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ.

אבל הכלים הגדולים, הפתרונות המערכתיים התנ”כיים אכן צריכים תיקן והתאמה לכלכלה מודרנית, כפי שכתב ליבוביץ במקום אחר (ב-אמונה, היסטוריה וערכים):

המציאות של הדורות האחרונים היא מציאות אשר חשיבה ההלכתית המגובשת במסורת ההיסטורית של היהדות לא צפתה אותה ואין היא יודעת עליה מאומה. כל הבעיות החברתיות, והכלכליות והמדיניות שלנו מחייבות חשיבה מחודשת. (הדגשה שלי) 

מחייבות חשיבה מחודשת,” ז”א חובה מוטלת עלינו להתמודד עם הבעיות, להתאמץ למגר עוני ולסגור פערים ולא להתעלם מהסבל או לדחות את השאלות הקשות למועד “נוח” יותר. דרכי ההתמודדות צריכות להתבהר במסגרות אזרחיות ופוליטיות, בלי טיוח ובלי משוא פנים. כמו שהתורה מצווה על מתנות לעניים – כמו פאה ולקט – בכל קציר, קטיף ואסיף ז”א בכל מחזור ייצור, ועל מעשרות ושמיטות במחזוריות קבועה, גם לנו חובה להתאמץ למען הבאת ברכה אֶל הארץ והעולם, גם אם נראה לנו שיש אילוצים היכולים להצדיק דחייה.

פרשת השבוע: עקב | פרופ׳ סאם ליימן-ווילציג, אב תש”פ

דברי פרשת השבוע, מן הסתם, מתמקדים במשהו שכתוב בתורה. הפעם בכוונתי להעלות שני דברים ״סותרים״: מחד גיסא, פסוק מפרשת השבוע. מאידך גיסא, תופעה (הקשורה לפסוק זה) שאינה נמצאת בתורה כולה!

נתחיל עם שני הפסוקים שהינם מאד מפורסמים (הנמצאים בתפילת ״קריאת שמע״):

דברים: יא: יח וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם… יא: יט וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

לכאורה, ציווי מרכזי ביהדות, שהרי מן המפורסמות שחינוך ילדים מהווה אחד מעמודי התווך של החברה היהודית מזה אלפיים שנה. ברם – דבר מפתיע עד כדי מדהים – אין בתנ״ך אפילו דוגמה אחת של הורה אשר מחנך את ילדיו!! לא אדם הראשון, לא נח, ולא אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, לא יוסף או משה – וכן הלאה דרך השופטים, הנביאים והמלכים. מוזר ותמוה ביותר…

כיצד מסבירים זאת, במיוחד לאור הציווי בפסוקים לעיל? ואין אלה פסוקים ״חד-פעמיים״, שהרי כמעט אותה גִרסה מופיעה בפרק ו׳ (למעט שינוי של מלה חשובה אחת: ״ושיננתם״ שם במְקום ״ולִמדתם״ כאן).

ישנם הסברים שונים (לפחות אפשריים) לתעלומה של הפער בין הציווי לחנך לבין חוסר מעשֵי חינוך, אך אסתפק כאן בהסבר אחד בלבד.

כנראה, פסוקים אלה מהווים לא רק ״ציווי״ אלא גם ״אזהרה״. של מה? לְמַה שעלול לקרות אם לא מחנכים את ילדינו. הוכחה לכך בתופעה אחרת (גם היא מדהימה) בתנ״ך בנוגע לאבות ובנים: אין דוגמה אחת בתנ״ך של ילדי מנהיג שאינם מסתכסכים אחד עם השני, או שממשיכים את דרכי ההנהגה של אביהם! הנה רשימה ״קצרה״ של אותם אבות עם ילדים בעייתיים (בלשון המעטה – כל סיפור ילדים עגום בצורה אחרת), חלק מהם מאותה רשימה שכבר ראינו: אדם, נח, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, יהושע (וכל שאר השופטים), אלי הכהן, שמואל הנביא, שאול, דוד, שלמה (היחידי שבמידה מסוימת אכן ממשיך את דרכו של דוד, אולם רק אחרי קטסטרופה של ריבים בין שאר בני דוד), וכן הלאה דרך כמעט כל מלכי ישראל ויהודה.

כלומר, סיפורי התנ״ך על אודות אבות ובנים מהווים מעין ״המשך (לא כל כך) סמוי״ של הפסוק וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, דהיינו: אם לא תְלַמְדו את בניכם, ראו מה קרה לכל הילדים של גיבורי התנ״ך!

האם מסר זה נקלט באיזשהו שלב? בוודאי – אבל באופן ממוסד רק אחרי חורבן בית שני, תוך הקמת בתי מדרש בישראל החרֵבה. משם ואילך, באלפיים השנים האחרונות, היהודים כעם – ללא יוצאי מן הכלל – אכן יישמו את הפסוקים המרכזיים האלה מתוך פרשת השבוע שלנו.

ואולי – אם תרשו לי משחק מלים בעל תוכן ממשי – שֵם הפרשה שלנו מרמז אף הוא לכל הסיפור הזה: רק בעקבות הדוגמאות העגומות של אבות ובנים בתנ״ך השכילו חז״ל לייסד ולמסד את החינוך כעוגן של היהדות המתחדשת אחרי חורבן הבית השני.

 

 

 

פרשת ואתחנן: מדוע אסור פסל אלוהי? | מוטי לקסמן, אב תש”פ
פרשת השבוע, פרשת ואתחנן, נפתחת בנימה אישית ביותר המשקפת את אכזבתו של משה מאי-כניסתו לארץ המובטחת (דבר’ ג, כג–כו וגם ד, כא–כב)). היבט זה הועלה בשבוע שעבר בדיוננו בפרשת דברים.
הפעם נדון בהיבט אחר המצוי בפרשה.
אנו מתחילים את דיוננו באמירה: “ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כלכם היום” (דבר’ ד, ד).
לכאורה, היגד מובן מאליו, מי שדבק באלוהים זוכה בחיים.
אבל, האם ברור מהו האלוהים שמומלץ לדבוק בו?
בפרשת השבוע אנו מוצאים מספר אמירות שמאפשרות לנו לדון בשאלה.
ובכן, לא נאמר מי הוא אלוהים, אבל ניתן להסיק תובנות אחדות מאיסורים שונים.
משה מזכיר את מעמד הר סיני ומדגיש, חזור והדגש: “וידבר ה’ אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול” (שם, יב). וגם “לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה’ אליכם בחרב מתוך האש” (שם, טו).
עולה שאלה: האם “אינכם רואים” מורה על קוצר עיני האדם וחושיו?
לפני שנדון בשאלה זו נזכור שבנוסף להעדר הראייה חל גם איסור חמור ביותר לעצב את אלוהים כדמות וצורה מוכרת; יתר-על-כן, יצירת דמות היא השחתה, היא פגיעה חמורה: “פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה” (שם, טז). האיסור הוא איסור גורף. אין להציג את אלוהים בדמות בעלי חיים הקיימים על-פני האדמה או באוויר “תבנית כל בהמה אשר בארץ תבנית כל צפור כּנף אשר תעוף בשמים” (שם, יז).
וגם לא בדמות בעלי חיים המתקיימים בתוך האדמה או במים “תבנית כל רמש באדמה תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ” (שם, יח). ובוודאי לא בדמות מאורות השמיים, דימוי שהיה נפוץ מאוד במזרח הקדום: “ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם” (שם, יט).
אכן, “כבר מראשיתה ובכל גווניה וגלגוליה אסרה דת ישראל מלחמה כנגד ייצוג האל בצלמים, ובתוך כך הטילה איסור נחרץ על פולחן צלמיו” (1), (2).
כל זה בניגוד למקובל במזרח הקדום (3).
אבל במקרא מסופר, מספר פעמים, על תפיסה חושית או על אפשרות תפיסה חושית של אלוהים.
בהתגלות הראשונה של אלוהים למשה בסנה, משה נבהל: :ויסתר משה, פניו, כי ירא, מהביט אל-האלוהים” (שמות ג, ו2). כלומר, לכאורה, משה מסוגל “לקלוט בחושיו” את אלוהים, אבל חושש מכך. לעומת-זאת, הורי שמשון מנהלים דו-שיח ישיר עם מלאך אלוהים (שופטים יג, ג–כג). ישעיהו הנביא (פרק ו) רואה ושומע את אלוהים וקובע במפורש: “כּי, את-המלך ה’ צבאות ראו עֵינָי” (ישעיהו ו, ה). גם הנביא יחזקאל מעלה חזיון בו הוא מתאר את סביבת אלוהים (פרק א) וקובע “ועל דמות הכסא, דמות כמראה אדם עליו, מלמעלה” (יחזקאל א, כו), “כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סביב הוא, מראה דמות כבוד ה'” (שם, כח).
ובכן, לכאורה, אלוהים יכול להיתפס על ידי האדם בחושיו.
האמנם?
דברי אלוהים לאליהו מעלים ספק לגבי אפשרות זו: “והנה ה’ עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה’ לא ברוח ה’ ואחר הרוח רעש לא ברעש ה’: ואחר הרעש אש לא באש ה’ ואחר האש קול דממה דקה” (מל”א יט, יא–יב). מכאן, אם אלוהים מופיע ב”קול דממה דקה” איך נוכל לשמוע אותו?
לעומת זאת כאשר משה מבקש מאלוהים: “הראני נא, את-כבדך” (שמות לג, יח) מבהיר אלוהים: “לא תוכל לראת את-פני:  כי לא-יראני האדם, וחי” (שם, כ). תפיסה שחוזרת גם במקומות נוספים, כמו למשל: “ויאמר מנוח אל-אשתו, מות נמות: כי אלוהים, ראינו” (שופטים יג, כב).
אם-כן, התפיסה מטולטלת בין תיאורים על מפגשים עם אלוהים, איסור על תפיסה חושית של אלוהים ואיסור על ייצוג מוחשי של אלוהים.
ובכן, אמונת ישראל צמחה במזרח הקדום שהיה ספוג תפיסה חושית של האלים. אבל החידוש באמונה הישראלית , אמונה באל אחד ויחיד, שאברהם היה הראשון לביטויה, היה “כי המציאות שאנו קוראים לה ‘אלוהים’ נשגבה מכל ביטוי אנושי” (4).
ובאופן אחר, “וברוך, שם כבודו לעולם, וימלא כבודו, את-כל הארץ” (תהלים ע”ב, יט).
אם-כך, איך נבין את התיאורים המוחשיים של אלוהים? אפשרות אחת היא לראות בכך שרידים של תפיסת אלוהים האלילית, או חזיון שהוא בבחינת חלום.
אי-אפשר לתפוס את אלוהים כישות נצחית ומופשטת וגם לתאר אותו באופן מוחש. כל תיאור של אלוהים ולו הקל ביותר פוגם בכוליותו ובנצחיותו. ולכן גם האיסור על ייצוג, כי כל ייצוג מוחשי מסלף את התפיסה הכוללת של אלוהים.
אם-כך, למי פונה אדם שמקבל את התפיסה של אלוהים מופשט חסר צורה ודמות?
רק לעצמו.
אדם מוצא בתוך רוחו, בתוך חשיבתו, בתוך אמונתו את האלוהים שהוא פונה אליו.
מכאן, אנו יכולים, איך בשם אלוהים מכבדים, אוהבים אבל גם שונאים ורוצחים.
כאילו אמרנו, הגד לי מה אלוהים שאתה מאמין בו ואומר לך מי ומה אתה.
זה מבהיר דבר נוסף, גם כאשר אדם פועל “בשם אלוהים”, רק הוא, רק האדם עצמו אחראי למעשיו ולתוצאותיהם, ולא מלאך ולא אלוהים.
 
<><><><><>
(1) יאיר לוברבוים, צלם אלוהים, ירושלים–תל-אביב 2004, עמ’ 469–470.
(2) דיון מקיף בתפיסת צלם אלוהים ומשמעותו בתלמוד ובמדרשים מצוי בספר יאיר לוברבוים, צלם אלוהים, ירושלים–תל-אביב 2004.
(3) [אלוהים] בדמות בן-אנוש. סוג זה של התגלות אלוהית, הידוע כהאלהה – אֶפִּיפַנְיָה – היה שכיח למדי בעולם הקדום של עובדי אלילים (קראן ארמסטרונג, ההיסטוריה של אלוהים, ירושלים 2006, עמ’ 33).
(4) שם, עמ’ 19.

פרשת דברים ולהפטרת חזון: הקשר בין “ארץ ישראל לעם ישראל” לבין מערכת משפט “ראוייה” | אלי מיאסניק, אב תש”פ

הפרשה מדגישה את חשיבות המינוי של מערכות ניהול ומשפט ראויות, להמשך ההצלחה של הקונספט עם ישראל לארץ ישראל. אך מהי מערכת משפט ראוייה? נבחן את ההתפתחות של המענה לשאלה זו בין שלושה נביאים- משה, ישעיהו ויחזקאל.
דברים לפני הכניסה הראשונה לארץ- היסטוריה, טעויות של העם והצורך במנגנון ניהולי ומשפטי תקין ומבוסס צדק
דבריו של משה בפתיחה של ספר דברים, נאמרים בעבר הירדן לפני הכניסה לארץ ולאחר הניצחון על סיחון מלך האמורי ועל עוג מלך הבשן (א4). משה בוחר להזכיר לבני ישראל שחטא המרגלים הביא לכך (א19-46) שהם עשו דרך בת 11 יום מחורב (א2) במשך 40 שנה (א3). בהחלטתם שלא להיכנס לארץ, בני ישראל העדיפו להיכנע לפחדיהם ולא לפעול לפי דרישת ה’, “רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, אֶת-הָאָרֶץ; בֹּאוּ, וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ (א8). קרי- בני ישראל לא ידעו לקרוא נכון את המפה של המציאות שהראתה בעליל שה’ אכן פועל למלוי ההבטחה לאבות (א8).

במהלך התיאור ההיסטורי הזה, מציג משה את ההנחיות לגבי סדרי שלטון ומשפט הראויים בארץ אליה הם נכנסים. נשים לב שמשה אינו מציג “נושאי-על ” אמוניים שאולי נראים לנו מהותיים יותר כ “ע”ז”, “שבת”, “משכן” ו”כהונה”, אלא את חשיבות המערכת הניהולית- משפטית:

  • מנוי “נכון” של צוות ניהול – בחירת אנשים ידועים, חכמים ונבונים (א13) כצוות מנהלי מרמת ראש השבט עד רמת שרי עשרות ושוטרים (א15)
  • מנוי מערכת משפט מבוססת צדק שאינו מפלה ­– (א16-17) “… וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ, לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט…”

דברי ישעיהו לפני היציאה הראשונה מהארץ (חורבן בית ראשון) מדגישים שוב את הצורך בצדק גם לחסרי כח ומעמד
כ-750 שנה לאחר הכניסה לארץ, מציג ישעיהו (הפטרת “חזון” שהיא הפטרת דברים) תפישה דומה על חשיבות סדרי השלטון לשהות בארץ. בחזונו הוא מתרה ביהודה שהם עלולים לאבד את הארץ לה זכו בעבר (ישע’ א8) : “אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ; אַדְמַתְכֶם, לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, וּשְׁמָמָה, כְּמַהְפֵּכַת זָרִים”. השימוש שנעשה סדום ובעמורה הוא לא רק כדי להדגים השמדה אלא גם כדי להציג את תפקודם החברתי הלקוי. (ישע’ א9): “לוּלֵי ה’ צְבָאוֹת, הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד – כִּמְעָט כסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ” (ישע’ א9). ישעיהו רואה את סדרי המנהל והחברה הנכונים כעדיפים אפילו על עבודת המשכן : “וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ” (ישע’ א15). כך מתאר ישעיהו את פגמי החברה והמנהל, אותם יש לתקן כדי למנוע גלות

  • הצוות הניהולי נכשל – “שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה, קְצִינֵי סְדֹם” ( ישע’ א10).
  • העם עצמו הוא א-סוציאלי (חידוש מול דברי משה) – “הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹוקינו, עַם עֲמֹרָה” (ישע’ א10).
  • הדרישה למשפט צדק שאינו מפלה גם חסרי כח ומעמד – “לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה” (ישע’ א8).

הקשר בין “ארץ”- “ניהול הגון” ו”משפט צדק”
מדוע עומד יהודה לאבד את הארץ? ישעיהו טוען שהזנחת ההיבטים החברתיים היא חוסר הבנה עד כדי זלזול בחשיבות שנותן ה’ להיבטים אלו. “יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן” (ישע’ א3).זאת בדומה לבני ישראל שהסתובבו ב”גלות” בת 40 שנה בגלל זלזול וחוסר הבנה את החשיבות שה’ ראה בכיבוש המיידי של הארץ.
משה ממשיך בדב’ טז15 בתזה הקושרת היבטים חברתיים לארץ בעת התיאור המפורט של שלושת הרגלים הכולל היבטים חקלאיים ועליה לרגל: “שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר”. מיד לאחר הסבר שלושת הרגלים הקשורים מהותית לארץ הוא מציג את החשיבות הגדולה של מנוי הנהגה ומערכת משפט (דב’ טז18): ” שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק” . לאחר מספר פסוקים הוא ממשיך לקשור בין משפט צדק לבין ירושת הארץ (דב’ טז 20): צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אלוקיך נֹתֵן לָךְ”.
ואכן כך מפרש רש”י כמובא ב”ספרי” – “למען תחייה וירשת – כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן”.
דברים לפני הכניסה השנייה לארץ -חזרה ארצה מגלות בבל ותחילת בניית בית שני: הוספת הדרישה למשפט לפי מידת השלום .
החשיבות של מערכת ניהולית ומשפטית נכונה עוברת שינוי תפישתי נוסף כ 300 שנה אחרי ישעיהו, בעת גלות בבל ותחילת בית שני: הדגש עתה הוא גם על הצורך ב”מידת השלום” בנוסף למאמצי המשפט הצודק. במענה לשאלה האם ניתן לוותר על צומות שהונהגו עם חורבן הבית, מתאר זכריה את סיבות הגלות בכך שלא פעלו לפי הנחיות ה’ למשפט אמת, חסד ורחמים “וְרָעַת אִישׁ אָחִיו” חשבו בלבבם ( זכר’ 9-11). לאחר מכן הוא מבטיח חזרת ה’ לעמו בארץ אם יקפידו על מערכת ניהולית הגונה ועל מערכת משפטית צודקת ורודפת שלום. השלום הינו מרכיב שלא היה בדברי משה וישעיה: “כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה, לְהֵיטִיב אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה: אַל-תִּירָאוּ. אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ–אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם, שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם..” (זכר’ ח 15-17).
זכריה מסיים במשפט ידוע שלפיו, הצומות שהנהיגו עקב חורבן הבית הראשון “יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ“. משפט זה הפך ציטטה מובילה אצל חז”ל בהדגשה לשיפוט “נכון” ולאו דווקא לפי “ייקוב הדין את ההר”. לדוגמא, אומר רבן שמעון בן גמליאל “עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם” (אבות א, יח).

 

פרשת מטות-מסעי: אז ועכשיו | אניטה תמרי תמוז תש”ף, יולי 2020

איזה פרשות ארוכות! זוהי הפרשה הכפולה הארוכה ביותר בסבב הפרשות השנתי. ואף שיש בה עניינים חשובים רבים – דיני נדרים, עיר מקלט, חלוקת הארץ לשבטים, סיפור בנות צלפחד – מה שזכור לנו יותר מכל הוא “ויסעו ויחנו”
ואנו קוראים פרשה כפולה זו בתקופה כפולה של פורענות – תקופת שלושת השבועות שבין יז בתמוז ותשעה באב, ותקופת הקורונה. כמו בני ישראל במדבר אנחנו נמצאים במקום זר ולא מוכר. והתחנות שלנו, לא קוראים להם סוכות (במדבר לג, ה) אלא מסכות, לא אל מדבר סין (לג, יא) אנו נושאים עינינו אלא אל ארץ סין שממנה יצאה הרעה, הרבה מאוד אנחנו חונים בחרדה (לג, כד), וכן, לפעמים החיים ממש בתחת (לג, כה)
וכמו בני ישראל במדבר, אנחנו מתלוננים. וכמו בני ישראל בשלהי ימי הבית הראשון אנחנו פוחדים. וכמותם, אנחנו עומדים במִרינו צופים אל הרע ומקווים לטוב
ויותר מכל, אנחנו פשוט מבולבלים. הבדלים רבים יש ביננו לבין בני ישראל שנדדו במדבר. אחד מהם הוא שהם ידעו לאן הם הולכים ומה הם מקווים למצוא שם. הם ידעו שהם הולכים למקום שיהיה שלהם – אם כי אני מניחה שהרעיון “מקום משלנו” הוא זר ומוזר לדור של נוודים שהתייתמו מהוריהם העבדים. מה זה שלנו? האם נשאר תכשיט של אמא? כלי עבודה של אבא? מה הם מביאים אתם לאותו מקום חדש, לעתיד המחכה להם אם אין להם עבר וההווה שלהם אינו אלא עקבות בחול, עקבות שהרוח מטשטשת תוך שעות אחדות?
אבל הם ידעו לאן הם הולכים – עליהם לחצות את הירדן ואז יגיעו. מעניין איך ראו בעיני רוחם את הירדן, אותם אנשים ששמעו סיפורים על היאור האדיר? כך או כך, הוא היה גוף מים שצריך לחצות, בוודאי פחות מאיים מאשר היה ים סוף, וכשיגיעו, לא עוד ינדדו
ואנחנו, לאן אנחנו רוצים להגיע? אנחנו רוצים להיות “אחרי זה”. ומהו “זה” שאחריו אנחנו רוצים להיות? הפחד מחולי וממוות? המסכות המכבידות על הנשימה? הריחוק מחיבוק והחשש ממפגש?
אנחנו רוצים להיות אחרי האי-ודאות. אנחנו רוצים לפתוח יומן ולכתוב משהו על ארוחה, טיול, טיסה, אפילו תור לרופאה. אנחנו רוצים להרגיש שיש לנו שליטה בחיינו, אותה שליטה שתמיד חשבנו שיש לנו, ועכשיו אנחנו מגלים כמה היא חמקמקה, כמעט אשליה
בני ישראל במסעותיהם רצו להגיע אל העתיד. אנחנו פשוט רוצים את העבר. לשבת מולו פנים גלויות אל פנים גלויות, לחבק אותו, לגעת בו. להיות בני חורין, חופשיים מפחד. פתאום מי שהיינו מוצא חן בעיננו, ואנחנו מתגעגעים למי שהיינו
אבל, הימים האלה נתנו לנו הזדמנות לחשוב, ואולי כדאי לחזור לפרשת מטות. נקפיד להיות זהירים בנדרינו ובמילותינו. נקפיד על שמירה על גבולותינו, ונכיר גבולות ומגבלות, לא רק נתרעם על הגבלות. נשאף לשפוט בצדק ולהישיר מבט אל בנות צלפחד – כל מיעוט הדורש הכרה באנושיותו. בתקווה שנצא בריאים בגופנו, ובתקווה שנבריא את נפשנו
אלה, אכן, מסעֵי. אני תקווה שנוכל להם

1 2 3 22