דברי תורה

1 2 3 25

פרשת תצווה: מדוע לא אוזכר שם משה בפרשה? מדוע הפירוט הרב בהגדרת בגדי הכהונה המפוארים? | אלי מיאסניק, אדר תשפ”א (2/21)

במעמד הר סיני ניתנו הדיברות ונכרתה הברית (כ”ד) בין ה’ לבין ב”י, כשמשה הוא המוביל. לאחר מעמד הר סיני, משה עולה למשך 40 יום להר שעליו התרחש מעמד הר סיני כדי: “וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם” (כ”ד 12). והנה, ה’ פותח לא ב”ְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה” אלא בהנחיות לבניית משכן ולהקמת מעמד הכהנים: פרשות “תרומה” ו”תצווה”.

  • מלאכת המשכן מאפשרת לייצר מרכז הזדהות מפואר המוצב במרכז המחנה
  • ההזדהות מושגת ע”י שיתוף כל העם בעשיית המשכן. מדרש הגדול התימני (שמות, לט, לב): “אמר ר’ שמעון בן-לקיש: חביב משכן יותר ממעשה בראשית… שמעשה בראשית לא נבראו בעמל ולא ביגיעה ולא סייעה בו כל בריה, אלא ‘בדבר ה’ שמים נעשו’. אבל משכן – משה וישראל נתעסקו בו…’ ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה’ ” (מדרש הגדול התימני- שמות, לט, לב, אצל ישעיהו ליבוביץ, “שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע” עמ’ 429).
  • למשכן מתווסף ענן הכבוד המאפשר גם המשכיות למופע של מעמד הר סיני שנחזה ע”י כל העם במעמד קבלת התורה. הופעתו של ה’ לוותה בענן: ” וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם” (י”ט 9). וכן ” וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר(כ”ד 18). והנה גם במשכן שבמרכז המחנה נאמר “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן” (מ 34).
  • המשכן המפואר והענן יאפשרו לה’ להמשיך ולהיות נוכח כל העת מול העם. כך ה’ מסביר את מטרת המשכן: ” וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי” (כ”ט 23), “וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹקִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱ-לֹקיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, אֲנִי ה’ אֱ-לֹקֵיהֶם” (כ”ט,45-46)
  • בנוסף להיות המשכן המפואר סמל הזדהות ושייכות, העם אמור לראות בו הוכחה תמידית לדאגה של ה’ לבניית העם שהחלה ביציאת מצריים.

מסקנה:
מעשה העגל
הוכיח שאכן חסר היה מרכז הזדהות דוגמת המשכן. אך הוא הוכיח גם את התלות המוחלטת של העם במשה (מנחה/ מוביל/ מנהיג/דמות אב): ” כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ” (ל”ב1). הגדרת הכהונה אמורה לפתור זאת.

  • הגדרת ממשק אנושי אל המשכן, גם בהעדר משה.
  • בהגדרת הכהונה ב”תצווה”, אהרון וצאצאיו מקבלים לראשונה את מעמדם המוביל. כאן מוגדרים חלק מתפקידיהם. למשל, שומרים על קשר יומי קבוע עם ה’ בעזרת נר התמיד וקורבן התמיד.
  • בנוסף, מציידים את הכהן הגדול ביכולת תמידית לסייע לב”י בהחלטות: “וְנָתַתָּ אֶל חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה’ וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד” (כ”ח 30). דוגמאות לסיוע בהחלטות: אנו יודעים שאלעזר הכהן הגדול נעזר ביכולת זאת כדי להצביע על בחירת יהושע כיורש למשה ( במד’ כ”ז 18-23) וכן שחוסר מענה של האורים שימש אינדקציה לאי שביעות רצון של ה’ משאול המלך (שמ”א, כ”ח 6).

מסקנה:
מעמד הכהונה הופך מעתה למעמד מוביל בעבודת ה’.
ניתן לראות זאת גם בחשיבות הגדולה שניתנת לבגדי הכהנים .40 פסוקים מתארים את הבגדים המהודרים הללו שהרמב”ן מכנה אותם “לבושי מלכות”. לשם השוואה- מעמד הר סיני תואר ב 25 פסוקים.

לא בכדי ישרוד מוסד הכהונה למעלה מ 1000 שנה
 
נראה לי שאי איזכור שם משה בפרשה זו, לעומת 37 הפעמים שמוזכר שמו של אהרון, מצביע על כך שה’ מציין את החשיבות שהוא נותן למוסד הכהונה ולמעורבותו האישית בהקמתו. מוסד הכהונה לא יהיה תלוי במשה או המנהיגים שלאחריו.

תמיהה:

אך למה פורט בהרחבה ההידור הנדרש בבגדים?
להלן אציע לראות בפירוט המוגזם הדגשה דווקא של הצניעות הנדרשת מהכהנים. אבסס זאת על ההשואה לבגדי העור שה’ הלביש את אדם וחווה.

יש פרשנויות רבות הרואות דמיון בין מעשה בראשית למעשה המשכן .למשל השימוש בבטוי “וַיְכַל”: משה המרוצה ממעשה המשכן אומר : “וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה”. ה’ המרוצה ממעשה בראשית אומר “וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה”. י. ליבוביץ (שם עמ’ 430) מרחיב בעניין זה: “…ששת ימי בראשית לא הגיעו להשלמתם …אלא עם הקמת המשכן …וזהו ה”יכולו” האמיתי …” . והוא ממשיך שבאותו קו מחשבה ניתן לראות דמיון בין הלבשת הכהנים בבגדי תפארת ומלכות המבדילים אותם מהעם לבין הלבשת אדם וחווה בכותונת עור.

מסקנה:

אני מציע להיעזר בדמיון בין מעשה בראשית למעשה המשכן בהסבר הצורך בפירוט ובהידור הנדרש מבגדי הכהנים.
הספורנו (מאה 14-15) המסביר מדוע הלביש ה’ את אדם וחווה: “שלּא יְגָרְשֵׁם עֲרֻמִּים, פֶּן בְּלָבְשָׁם אַחַר כָּךְ בְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם יַחְשְׁבוּ שֶׁ(הם) הוסִיפוּ מַעֲלָה” (בר’ ג 21) . קרי, ה’ דאג להלבישם כדי שבהמשך לא יתנשאו ויתגאו שכוחם ועוצם ידם הביא אותם לייצור בגדי העור, על אף שגורשו מגן העדן. “הוסיפו מעלה” – כמו עליה במדרגה כדי להיות עליון יותר.

ובהשלכה לענייננו- המקרא מנסה למנוע מצב שבו יגבה ליבם של הכהנים ויתרחקו מהעם. הלבשתם בבגדי תפארת במדבר, אמורה להזכיר להם יומיום מאין באו, מי הקנה להם את מעמדם ולמה. בלשון הספורנו, שלא יסברו “שֶׁהוסִיפוּ מַעֲלָה“, בכוחות עצמם.


עם זאת, למותר להזכיר את חוסר הצניעות של מעמד הכהנים בסוף ימי הבית הראשון והשני.

עולה משה אל ההר אי אזכור שמו של משה בפרשת “תצווה” שעיקרה הוא הצגת הכהנים התמיהה את חז”ל ואת הפרשנים.

הרי לאחר שה’ מוציא את העם ממצריים, מתברר לו שהקמת עם כך ש”וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ” (בר’-כ”ב 18, כ”ו 12, כ”ח 14), אינו תהליך טריוויאלי. למשל, בספר שמות מסופר על מספר טלטלות המתרחשות אחר נס ים-סוף והדורשות התערבות נוספת של ה’ כדי לפותרן: מי- מרה (ט”ו), המן (ט”ז), מי מריבה (י”ז) ומלחמת עמלק (י”ז). בכל ההתערבויות הללו, משה היה המנהיג וה’ תקשר דרכו כדי לפתור את קשיי העם.

מה יקרה בהיעדרו של משה? הגדרת “מסגרת ניהולית “

כדי להביא לתפקוד “נכון” של העם, מציג ה’ “מסגרת ניהולית” שבעזרתה יוכל העם לתפקד, גם בעת שמשה ייעדר. ה”מסגרת הניהולית” שהומלצה לעם כוללת: מנוי השופטים הממונים עי נציגי העם (נעשה קודם למעמד סיני, י”ח), הגדרת החוקים בפרשת משפטים וההתחייבות לברית (דם הברית, כ”ד 4-8. “נעשה ונשמע”, כ”ד 7).
לאחר שהוגדרה מסגרת זו, משה עולה למשך 40 יום להר שעליו התרחש מעמד הר סיני כדי – “וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם” (כ”ד 12).

על ההר ה’ מוסיף הנחיות למשכן ולכהונה

בעודו על ההר, מרחיב ה’ את “המסגרת הניהולית” דלעיל. הוא מבין שלא די בנוהלים וחוקים כדי להביא ל “וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ”. העם זקוק לחשיפה תמידית של נוכחותו הוא. ה’ מחליט למלא צורך אינהרנטי של בני האנוש להזדהות עם סמלי הנהגה. סמל חיוני אחד הוא “ארמון המלוכה” של ההנהגה וסמל חיוני אחר הוא “ממשק (interface) אמין” לאורך זמן בין ההנהגה לבין העם. “ארמון המלוכה” הוא המשכן. “הממשק האמין” לאורך זמן הינם הכהנים. להלן אפרט.

  • מלאכת המשכן מאפשרת לייצר מרכז הזדהות מפואר המוצב במרכז המחנה
  • ההזדהות מושגת שכך שכל העם שותף בעשיית המשכן. מדרש הגדול התימני (שמות, לט, לב): “אמר ר’ שמעון בן-לקיש: חביב משכן יותר ממעשה בראשית… שמעשה בראשית לא נבראו בעמל ולא ביגיעה ולא סייעה בו כל בריה, אלא ‘בדבר ה’ שמים נעשו’. אבל משכן – משה וישראל נתעסקו בו…’ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה’ ” (ישעיהו ליבוביץ, “על פרשת השבוע” עמ’ 429)
  • למשכן מתווסף ענן הכבוד המאפשר גם המשכיות למופע של מעמד הר סיני שנחזה ע”י כל העם במעמד קבלת התורה. הופעתו של ה’ לוותה בענן: ” וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם” (י”ט 9). וכן ” וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר(כ”ד 18). והנה גם במשכן שבמרכז המחנה נאמר “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן” (מ 34).
  • המשכן המפואר והענן יאפשרו לה’ להמשיך ולהיות נוכח כל העת מול העם. כך ה’ מסביר את מטרת המשכן: ” וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי” (כ”ט 23), “וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹקִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱ-לֹקיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, אֲנִי ה’ אֱ-לֹקֵיהֶם” (כ”ט,45-46)
  • בנוסף להיות המשכן המפואר סמל הזדהות ושייכות, העם אמור לראות בו הוכחה תמידית לדאגה של ה’ לבניית העם שהחלה ביציאת מצריים.
  • תשתית להתנהלות גם בהעדר משה.
  • בהגדרת הכהונה ב”תצווה”, אהרון וצאצאיו מקבלים לראשונה את מעמדם המוביל. כאן מוגדרים חלק מתפקידיהם. למשל, שומרים על קשר יומי קבוע עם ה’ בעזרת נר התמיד וקורבן התמיד.
  • בנוסף, מציידים את הכהן הגדול ביכולת תמידית לסייע לב”י בהחלטות: “וְנָתַתָּ אֶל חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה’ וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד” (כ”ח 30). דוגמאות לסיוע בהחלטות: אנו יודעים שאלעזר הכהן הגדול נעזר ביכולת זאת כדי להצביע על בחירת יהושע כיורש למשה ( במד’ כ”ז 18-23) וכן שחוסר מענה של האורים שימש אינדקציה לאי שביעות רצון של ה’ משאול המלך (שמ”א, כ”ח 6).
  • נראה לי שאי איזכור שם משה בפרשה זו, לעומת 37 הפעמים שמוזכר שמו של אהרון, מצביע גם על כך שה’ מציין את החשיבות שהוא נותן למוסד הכהונה ולמעורבותו האישית בהקמתו. מוסד הכהונה לא יהיה תלוי במשה או המנהיגים שלאחריו.
    ראה גם מדרש רבה (ל”ז א): ” …כשבקש לעשות הקב”ה כהן גדול, היה משה סבור שהוא נעשה כהן גדול. אמר לו הקב”ה: לך ומנה לי כהן גדול…”.
  • בנוסף מציגה פרשת “תצווה” את הדרישות המיוחדות לבגדי הכהנים.
  • המקרא מייחד חשיבות גדולה לבגדי הכהנים. ניתן ללמוד זאת מהפירוט שמובא בפרשה. 40 פסוקים ו 505 מילים מתארים את מלבושי התפארת המכבדים את אהרון ואת בניו. הרמב”ן רואה בבגדים המפוארים “לבושי מלכות”. ( להשוואה- בעשרת הדברות 143 מילים ו 13 פסוקים. במעמד הר סיני בפרק י”ט 313 מילים ו 25 פסוקים.)
  • למה פורט בהרחבה ההידור הנדרש בבגדים? להלן אציע לראות בפירוט המוגזם הדגשה דווקא של הצניעות הנדרשת מהכהנים. אבסס זאת על ההשואה לבגדי העור הפשוטים שה’ הלביש את אדם וחווה.
    • יש פרשנויות רבות הרואה דמיון בין מעשה בראשית למעשה המשכן .למשל השימוש בבטוי “וַיְכַל”: משה המרוצה ממעשה המשכן אומר : “וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה”. ה’ המרוצה ממעשה בראשית אומר “וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה”. ישעיהו ליבוביץ (שם עמ’ 430) מרחיב בעניין זה: “…ששת ימי בראשית לא הגיעו להשלמתם …אלא עם הקמת המשכן …וזהו “היכולו” האמיתי …”
    • באותו חוט מחשבה ניתן לראות דמיון בין הלבשת הכהנים בבגדי תפארת ומלכות המבדילים אותם מהעם לבין הלבשת אדם וחווה בכותונת עור.
      אומר ישעיהו ליבוביץ (שם עמ’ 381) :מאמר בגדי העור הוא בן פסוק אחד ואילו סיפור בגדי הכהונה משתרע על פני יותר מ 60 פסוקים במספר פרשות , “תצווה, ויקהל, פיקודי. הוא רואה בכך הכוונה למיקוד התורה בפעילות בני ישראל.

      מעניין להביא פה את הספורנו המסביר מדוע הלבישם: “שלּא יְגָרְשֵׁם עֲרֻמִּים, פֶּן בְּלָבְשָׁם אַחַר כָּךְ בְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם יַחְשְׁבוּ שֶׁ(הם) הוסִיפוּ מַעֲלָה” (בר’ ג 21) . קרי, ה’ דאג להלבישם. זו לא נבע מהתפתחות אישית שלהם בכוחות עצמם (מעלה- כמו עליה במדרגה כדי להיות עליון יותר).

  • ובהשלכה לענייננו- על הכהנים לשמור על צניעותם. עליהם להבין שמעמדם נבע רק מהחלטת ה’ ולא מיכולתם האישית המוכחת. או בלשון הספורנו שלא יסברו “שֶׁהוסִיפוּ מַעֲלָה“. למותר להזכיר את ההידרדרות של מעמד הכהנים בסוף ימי הבית הראשון והשני.

פרשת תרומה: המנהיג והעם | אהובה שחר, אדר תשפ”א
פרשת תרומה מתארת את המשכן שבני ישראל הצטוו לעשות על כל פרטיו ודקדוקיו.
אני מבקשת להתעכב על משמעות הקמת המשכן ומשמעות התיאור המפורט דרך פסוק אחד: פסוק ח’ בפרק כ”ה:” ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” .
 אומר מדרש שמות  רבה ל”ג, א’  על הפסוק : “משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול (ל)אשתו אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא.  לפרוש ממנה איני יכול ,לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל. נתתי לכם את התורה.  לפרוש הימנה איני יכול. לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר   ‘ועשו לי מקדש’ “
לפי דברי מדרש אלה  “ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” איננו משפט תנאי.  אין כאן: אם תעשו לי מקדש אבוא לשכון בתוככם. אלא בקשה יש כאן. עשו לי משכן, כי אני רוצה , מבקש להיות בתוככם.
מכאן עולה שאלה לגבי המושג” קדוש” ו” מקדש”.
האם  קדושת אלוהים היא מושג מוחלט?
בשמות י”ט: ” ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” .את  “לי” ניתן לקרוא במשמעות בעבורי. אני צריך אתכם. שהרי האדם, בקיום המצוות , מקדש את אלוהים.יש צורך בבני אדם  אשר מקדשים את אלוהים בליבם ובפועלם, כדי שקדושתו תתקיים בעולם.
וכך גם בעניין קדושת הזמן וקדושת המקום: אמנם אלוהים קבע את קדושת השבת: ” ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו …”  ואלוהים קובע קדושת מקום :”של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא “, נאמר  למשה.
אך האם יש קיום לקדושת הזמן ולקדושת המקום בלי האדם המקדש אותם בפועל בחייו?
כדור הארץ ממשיך להסתובב בתנועתו הקבועה גם כאשר לא שומרים על השבת. ומהי קדושתו  של מקום ללא בני אדם שיתייחסו אליו ככזה?
בבניית המשכן, ע”י הכנת הפרטים המדויקים בקרשים בכסף ובזהב ,קובע האדם את יחס הקדושה כלפי מקום התגלותו של האלוהים .
גם אם קדושתו של אלוהים ביקום היא מוחלטת הרי במציאות, בעולמם של בני האדם, קדושת אלוהים מתקיימת ואפילו נוצרת  ע”י בני האדם.
בהיסטוריה האנושית זו השאלה הנצחית, שאין לה הכרעה: מה קדם למה, הביצה או התרנגולת. האם העם יוצר את המנהיג או המנהיג יוצר את העם?

פרשת משפטים: קיום הברית | עמנואל נשרי, אדר תשפ”א

 וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. (כד” ז’)
תגובת בני ישראל לדברי האל מפי משה, היא לטעמי אחד השיאים בתהליך כריתת הברית ומילויה בין האל לעם ישראל, תגובה זו נאמרת אחרי דברי האל הקשורים לכיבוש הארץ: וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה, אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי–מִלְּפָנֶיךָ.   לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, בְּשָׁנָה אֶחָת:  פֶּן-תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ, מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה, וְנָחַלְתָּ אֶת-הָאָרֶץ (כג, כח-ל). התחייבות האל כצד לחוזה בין העם לאלוהיו, מקדימה בפרשה זו את תגובת בני ישראל בחוזה הדו צדדי הזה.
הברית ותהליך עיצוב בני ישראל כעם סגולה מחד גיסא, וקבלת העם את ה’ לאלוהיו מאידך גיסא, שזורים לכל אורך פרקי החומש בניסיונות רבים ובמצוות מהאל.
מאבשלום קפאח למדתי שהאל התאכזב מהאדם מספר פעמים – חטא גן העדן שלאחריו הגירוש, חטאי האדם שאחריהם המבול, חטא מגדל בבל  שמתרחשים למרות “שבע מצוות בני נוח” המצוות שנתן האל. לאחר אכזבות אלה בחר האל באברהם (אבי האמונה והאומה) שהתנהגותו היא אנטיתזה לחטא, לנסותו ולנסות את זרעו בהתנהגות מוסרית, ליצור עם שיהיה דוגמא ואור לגויים.  האל מעמיד את אברהם בניסיונות חוזרים ונשנים, לא קלים. החל מהציווי “לך לך” ועד לציווי “קח את בנך יחידך אשר אהבת, את יצחק… והעלהו שם לעולה”. אברהם מציית וממלא את צווי האל בקפדנות, כדברי המדרש לא תמיד בהבנה מלאה להגיון שמאחוריהם.  בחינה בימינו למילוי מצוות האל על ידי אברהם מתבצע באופן מרשים. ההשלמה בכריתת ברית בין הבתרים.
בהמשך האירועים גלות במצרים שהייתה צפויה לפי דברי האל  לאברהם. לקראת היציאה ממצרים ובמהלכה הצגת גדולתו ויכולתו של האל, מכות מצרים ומעבר ים סוף בחורבה, אחרי כל ניסיון ו/או נס האל מצווה מצוות. וכך מוסיף האל מצוות, והעם, למרות הקשיים ממשיך קיים את הברית. חלק מהקשיים נובעים מחולשות באופי האדם, לכל אדם יש חולשות, כך גם אצל אברהם ועל אחת כמה וכמה לעמך בני ישראל.
עד כולל פרשת משפטים אנחנו לומדים כיצד צריך וניתן ליישם ולקיים את הברית, ההצלחה היא חלקית, תוך שאיפה לשלמות, תוך דגש שקיום הברית על ידי אברהם וזרעו היא משימה ואתגר. עם ישראל צריך לעבוד קשה כדי להצדיק את הבחירה בו, ולעמוד בניסיונות היום יומיים. ייחודו של עם ישראל כעם סגולה אינו נעוץ בגנטיקה, בעבר של אברהם והאבות, אלא בייעוד ובהתנהגות בכל יום. זהו ציווי לדורות. בפרשה שלנו חוזר האל לרשימה נוספת של כללים ודינים התנהגותיים לכוון את עם ישראל לדרך הישר והחסד.
פירוט המצוות בפרשה מקרב ומסייע לבני ישראל במימוש הברית, האל מדגיש ומפרט את המצוות שבימי כתיבת התורה נחשבו למצוות מאד מוסריות הקשות למילוי. לימים יפריד הרמב”ם, מתוך הכרות עם נפש האדם הפרדה של האמונה מקיום המצוות, בגלל הקושי במילוי המצוות, ובגלל הקושי, לעיתים להבינן.
מכאן נכתב בקיצור שולחן ערוך השלם (א, ג) ”יהודה בן תימא אומר היה עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך הבורא שבשמים“.

פרשת יתרו: הכל נמצא בבית | אניטה תמרי. שבט תשפ”א, פברואר 2021

בסיפור יציאת מצרים יש הרבה סיפורים גדולים – ארבעים שנים של נסים ונפלאות. כולם מכוונים לרגע הגדול, זה שמסופר עליו בפרשת יתרו – מתן תורה. ויחד אתם, ובמקביל להם, יש טקסט נוסף, חבוי, סיפור פשוט על משפחה רגילה שמצאה את עצמה במרכז העניינים. משפחה שהפכה למנהיגה לאומית, דתית ורוחנית ועדיין שמרה על משפחתיות

והנה, בפשטות, התחלת הסיפור: “וילך איש מבית לוי ויקח את-בת-לוי. ותהר האישה ותלד בן” (שמות ב, א-ב). הימים ימי גזרות על הבנים. שלושה חודשים אפשר להצפין תינוק, אבל אז הוא גדל ונוכחותו מסכנת את המשפחה כולה – הורים, אחות ואח. את התינוק מניחים בתיבה ואחותו נצבת על שפת המים “לדעה מה יעשה לו” (שמות ב, ה). ואותה אחות רבת תושייה מתערבת בנעשה ומסדרת שאמו של התינוק תמשיך להיניק אותו עד שעבר לידיה של בת פרעה – ילד קטן שזכה לאהבת אם ולאהבת אחות בשנותיו הראשונות

שנים רבות עברו, עשורים רבים, ואלוהים בוחר במשה כמי שיוציא את העם ממצרים. משה פוחד, מתלבט, מנסה להשתמט, מוצא תירוצים כדי להתחמק מהתפקיד. אלוהים מדבר, משכנע, שולף נסים מכל הכיוונים, ומשה לא מתרצה. מתי הוא מתרצה? כאשר אלוהים כועס ואומר לו בחרי-אף,  אתה יודע מה, יש לך אח גדול, קח אותו אתך. הפרשנים רואים בזה עונש, כי מעכשיו משה יתחלק בהילה עם אהרון. ואולי אלוהים שהוא יחיד ועושה הכל לבד ראה זאת כעונש. אבל משה הוא האח הצעיר. אחים עוזרים זה לזה, במיוחד ל”תינוק” של המשפחה

ובמשפחה יש גם רגעים קשים. בין האחים יש גם יריבות וגם רכילות – אהרון ומרים מדברים על האישה הכושית שמשה לקח (במדבר יב), ואלוהים קורא להם. ובתורה כתוב שהוא קורא להם “פתאום” – כמו הורים שקוראים לילדיהם “בואו הנה עכשיו!!! ושלושת הזקנים יוצאים נזופים ונעמדים לפני אלוהים. אלוהים מעניש את מרים בצרעת, ואחיה הצעיר – מושא הרכילות –  מיד מתערב לטובתה “אל נא רפא נא לה”

בפתח הפרשה שלנו שומע יתרו את כל שעשה ה’ למשה ולישראל, ובא עם ציפורה “לאחר שילוחיה” ועם הבנים לאיחוד משפחות במדבר. מדוע שילח משה את ציפורה? חז”ל אומרים שמשה, איש המשפחה, התכוון לחזור למצרים עם משפחתו. על פי רש”י, אלוהים אמר לו: “על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם?” וכך חזרה ציפורה לבית אביה, וחזרה למשה רק לאחר שכבר היה “מעבר בטוח”

כשיתרו רואה את העומס שבו נתון משה הוא שואל את משה לפשר מעשיו, ומשה מסביר שהוא שופט את העם. יתרו מקשיב ואומר “לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשותו לבדך… עתה שמע בקולי, איעצך” (יח, ז)

וזוהי ביקורת בונה: “לא טוב”. אתה שוחק את עצמך והעם נשחק מהעמידה בתור. ומיד לאחר הביקורת – ההצעה. יתרו אינו נרתע מפני מעמדו של משה אלא לוקח בחשבון את המעמד, אבל גם הוא איש בעל ניסיון שהרי הוא כהן מדיין, וככהן, יש לו ניסיון אדמיניסטרטיבי. למשה יש ניסיון מנהיגותי – והשניים חוברים כדי לעשות את המנהיגות לטובה יותר

וכך, לפני שאנחנו ניגשים לילדים שלנו ולחתנים ולכלות שלנו – וגם לבני הזוג שלנו ולהורינו, ניזכר במשפחת הלוי – נתבונן במצב מרחוק ובדיסקרטיות “לדעת מה יעשה לו”, נציע הצעות קונקרטיות בדרך שיש בה דאגה ולא ביקורת, נעשה את מה שצריך כדי שילדינו ישתלבו בחברה, כפי שעשתה ציפורה כשמלה את גרשום, נדע לאהוב ולקנא, לריב ולסלוח

אה, נכון. בפרשת יתרו ניתנו עשרת הדברות. הן גדולות וחשובות. אבל נשים לב להתנהגותה של משפחתם של יוכבד ועמרם וילדיהם ונלמד מהם. בלי אש ועשן. בלי קולות וברקים. הכל נמצא בבית. לא בשמים היא. בפינו ובלבנו לעשותו

פרשת בשלח:תמצית ההיסטוריה | סאם ליימן-ווילציג” שבט תשפ”א

לכאורה, יש לנו בפרשת “בשלח” מצב מוזר: בני ישראל זה עתה יצאו ממצרים וגם חצו את ים סוף בנסים ובנפלאות – ומיד לאחר מכן הם מתלוננים שלוש פעמים:  בפעם הראשונה, “וילונו העם על משה לאמר מה נשתה?” (רש”י: לשון “נִפעַל” – הדגש על המתלונן ולא על הנמען). לאחר מכן, “וילונו כל עדת בני ישראל… מי ייתן מוּתנו ביד ה’ בארץ מצרים… כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב”, ואז, בשלישית, “ויָרֶב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה…”.
והאלוהים לא מתרגז! אין עונש, אין סנקציות – כאילו שהדבר “בסדר” מבחינתו! ואז, מיד אחר כך – פרשיית עמלק.
מכאן, שתי שאלות עיקריות: 1- מדוע אין האלוהים כועס על בני ישראל? 2- מדוע באה פרשת עמלק מיד אחרי סיפורי תלונות אלו? מה הקשר?
כדי להגיע לתשובה, אביא תובנה מהעולם העכשווי, במיוחד הישראלי. במחקר אקדמי שערכתי לפני כמה עשרות שנים על מחאה ציבורית בישראל, גיליתי שאנו בין המובילים במספר ההפגנות לנפש – ואולי מספר אחת בעולם! (ולא נראה לי שהרבה השתנה אצלינו מאז…) הדבר מעניין בין השאר מאחר שאין אנו מוצאים הרבה פעולות הפגנתיות של הקהילות היהודיות בהיסטוריה של התפוצות – כלומר, אין לכאורה “תרבות פוליטית של מחאה” ב-1800 השנים מאז מרד בר-כוכבא ועד המאה ה-19.
מצד שני, ב-200 השנים האחרונות, אנו כן עדים לתופעה מעניינת: חלק גדול ביותר מהמהפכנים האינטלקטואליים בעולם (מרקס, פרויד, איינשטיין) – וגם חלק גדול מהפעילים הרדיקליים בארצות שונות (תנועה לזכויות אזרח בארה”ב; מנהיגי המהומות בצרפת בשנות ה-60 וכו’) – היו יהודים. עד כדי כך התופעה שכיחה, שההיסטוריון הבריטי הנודע Cecil Roth כינה את התופעה: The Protestant Jew.
איך ניתן ליישב את ה”הפגנתיות” היהודית בעידן המודרני מצד אחד וה”אדישות” המסורתית ברוב שנות התפוצות מצד שני? התשובה נמצאת דווקא בפרשת השבוע שלנו ובהיסטוריה של העת המודרנית: “שחרור מעבדות מדינית” (Emancipation). גם בתקופת המקרא (במצרים) והן בגלות במשך מאות/אלפי שנה כשהיהודים חיו תחת העול של שלטון זר, ללא זכויות אזרח, הנטייה שלנו הייתה לאדישות פוליטית ולהתבצרות קהילתית. אולם, ברגע שהיהודים משתחררים משלטון זר מדכא, חזרנו לדפוס הפוליטי-חברתי-פולמוסי הטבעי שלנו. כך, מיד אחרי יציאת מצרים; וכך ב-200 השנים האחרונות בתקופת האמנציפציה.
מה פירוש “חזרנו לדפוס הפוליטי-חברתי-פולמוסי הטבעי שלנו”? מה שקורה בפרשת השבוע אינה ההתחלה אלא ההמשך של קו, שהתורה מציירת מאז פרשת “בראשית” – חשיבות “הרמת קול” ו”עימות” (לא אלים). כך לדוגמה, אברהם אבינו התעמת עם האלוהים על סדום ועמורה (“אולי חמישים צדיקים…”) – בעקבות “ברית בין הבתרים”. כלומר, היהודי מרגיש את עצמו שותף לבורא עולם, וכל עוד היהודי פועל לפי כללי המשחק שהאלוהים קבע, הוא שווה לו מוסרית!!  מכאן, מרעיון הברית שואב היהודי את ההשראה והחוצפה שלו להתעמת עם בעלי סמכות.
ויש עוד מקרים. למשל, יעקב נאבק עם (מלאך) אלוהים – וכתוצאה שוּנה שמו והעם ל-ישראל – “מאבק” (ולא “בני יעקב” – עֵקֶב – מוּבָלִים…), כמו גם הכינוי “עם קשה עורף”.
מכאן התשובות לשתי השאלות שלי לעיל:
1) אלוהים לא כעס כי הוא ראה בתלונות בני ישראל סימן חיובי – שחרור מ”מנטליות של העבד” וחזרה לתפיסה הקודמת של “ישראל” הנאבק.
2) הקשר בין התלונות לבין פרשת עמלק – לא עונש על התלונות אלא “אזהרה” לבאות. האנטי-שמיות בהיסטוריה נגזרת ישירות מהעובדה שהיהודים תמיד ראו ורואים את העולם אחרת – “אלו ואלו דברים אלוהים חיים”. היהודים אינם שייכים (וגם לא מוכנים) “להשתייך” פילוסופית, תיאולוגית, חברתית, מחשבתית – ועכשיו גם מדינית.
התפיסה ה”לעומתית” של היהודי הוא מעין אליה וקוץ בה: מחד גיסא, היא מביאה לחשיבה מקורית, אנטי-פרדיגמטית; ומאידך גיסא, זהו גם מקור בלתי נדלה לרוגז של הגויים מאחר שאין אנו מוכנים לקבל את המוסכמות (ובוודאי לא הסמכות!) של “רוח הזמן”. בכך, ההיסטוריה של עם ישראל מאז ועד היום מתומצתת להפליא בפרשת השבוע שלנו – לטוב ולרע.

פרשת בא: איך מרגישים חושך? | שושנה מיכאל צוקר, שבט תשפ”א

חודש אחרי הלילה הארוך ביותר בשנה וחג החנוכה, אנחנו קוראים על מכת החושך. כל ילד בגן יודע שאת החושך של חנוכה אפשר לגרש באמצעות נר קטן אבל חושך מצריים הוא חושך אחר לגמרי.

וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:

הפרשן עבדיה בן יעקוב ספורנו (איטליה, תחילת המאה ה-XVI) הסביר: כשמשה הושיט ידו שמימה הוא “הסיר את החושך הטבעי של הלילה כי אמנם חושך הלילה הוא אוויר מוכן לקבל את האור … אבל זה (חושך מצריים) הוא חושך בלתי מוכן לקבל אור… לפיכך לא ראו איש את אחיו כי לא הספיק לזה אור נר ואבוקה.”

מעבר לפסיקה הרנסנסית, ספורנו מבטא רעיון חשוב: כדי שהאור יכול להאיר את החושך, החושך חייב להיות מוכן לקבלו. נכונות היא תנאי הכרחי עבור השנוי מחושך לאור.

דרשנים רבים פרשו את חושך מצריים כחושך חברתי: “חידושי הרי”ם” (ר’ יצחק מאיר מגור 1799-1866) סבר “ברגע שאיש לא רואה את אחיו אז אף אחד לא זז ממקומו. וזה החושך הגרוע ביותר כשבני אדם אינם יכולים ‘לראות’ את שכניהם, ז”א להבחין בצערם  ולהושיט יד לעזרה.”

חומש עץ חיים משלב גישה חברתית עם ממד רוחני:

אולי המכה לא הייתה חושך פיזי אלא דיכאון רוחני או פסיכולוגי. אולי היו בדיכאון עמוק שנגרם ע”י סדרת האסונות שהמכות הביאו על מצריים או שמא דיכאה אותם המחשבה עד כמה היו חייהם תלויים בשעבודם של אחרים. אדם שאינו יכול לראות את שכנו אינו יכול להתפתח באופן רוחני ואינו יכול להתעלות מעל דרגתו הנוכחית.  לכן ההלכה קובעת שהשעה המוקדמת ביותר לקריאת שמע היא “מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ רָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְיַכִּירֶנּוּ (ברכות 9ב).

לפי גישות אלו קשר חברתי ואכפתיות כלפי הזולת הם התנאים לגירוש החושך ולהתקדמות רוחנית.

הרב יעקב שמעון, ראש ישיבת נחלת צבי, שואל מה קרה כאן לפרעה שהחושך גרם לו לומר: “לכו עבדו את ד’ רק צאנכם ובקרכם יצא, גם טפכם ילך עמכם” (שמות י:כד) דווקא עכשיו אחרי מכת החושך? ועונה:

ונראה לבאר, שבימים אלו של מכת החשך לא הוטרד פרעה בבעיות הממלכה, איש לא זז ממקומו ואם כך היה לפרעה זמן רב לחשוב על מה באה אליו הרעה הגדולה הזאת ולמה מצרים סובלת קשות. ולאחר ימים של התבודדות ומחשבות, ללא כל יועצים, הגיע פרעה למסקנה הנכונה שהוא טועה, ועדיף לו ולמצרים שעם ישראל יצא ממצרים. וכל זאת משום שלא היה לו יועץ אשר עידד לו לקבל החלטות שגויות, ובימים אלו, פרעה הפעיל את שכלו בלבד, ולכן הגיע למסקנה הנכונה… ומחשבה כזו ללא לחץ וללא טרדות, מובילה את פרעה למסקנות נכונות.

כבר שנה אנחנו, והעולם כולו, שרויים ב-“מכת הקורנה” ועל אף החיסונים, הסוף אינו נראה לעין. כיחידים וכחברה – ועל פי כמה וכמה מנהיגי המדינה – ניטיב לעשות אם ניקח לליבנו את הלקחים שלמדנו ממכת החושך. שיפור המצב דורש:

  • נכונות לשינוי
  • גישה אכפתית לזולת
  • שיקול דעת ללא לחצים זרים.

פרשת וארא: קושי ליישם ההבטחה לאבות | אלי מיאסניק, שבט תשפ”א

החזון בבראשית
בספר בראשית מבטיח ה’ לאבות שעם גדול יצא מהם ושארץ כנען תהיה ארצם. אין ספק שבמהלך שהותם במצריים נחשפו צאצאיהם לסיפורי האבות, אך לא הבינו איך יתקיימו. הרי הם חיים כעבדים בממלכה חזקה שמגובה ע”י האלים שלה. אין צריך לומר שהמצרים בוודאי אינם יודעים כל דבר על ה’ ועל עמו העתידי.

המציאות הקשה
רק אחר שמשה יוצא אל אחיו ובורח למדיין, מסופר ש- “וַיַּרְא אֱלֹקים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹקים” (ב’ 25). מאליה עולה התמיהה, מדוע ראה ה’ רק עכשיו? מה בדיוק ראה? מה היה לו לדעת? בראשית רבה ל”ו מסביר את המלה המנחה, לדעת: ” ידע הקדוש ברוך הוא שעליו לגאלם למען שמו, בעבור הברית שכרת עם האבות”. למטה נראה שההתייחסות לשם האל אינה מקרית. 

תוכנית א יוצאת לדרך
כפועל יוצא מראייתו ומידיעתו, ה’ מגבש תוכנית ומציע למשה להפוך לנציגו מול ב”י ומול פרעה. לפי תוכנית א’, ב”י אמורים להכיר בה’ כאל משמעותי ולתת בו אמון לצאת ממצריים זאת על אף הבטחון הכלכלי היחסי ב”סיר הבשר”. פרעה שלא שמע את שמעו של ה’, אמור להסכים לכך שיחגגו 3 ימים במדבר. משה מאתחל את תוכנית א’: לאחר שכנוע ראשוני של ב”י שאכן ה’ שלחו הוא מנסה לשכנע גם את פרעה (באמצעות אותות- ד 11) לשלח את ב”י.

תוכנית א נכשלה בגלל פערי ידע
אך מתברר שפרעה אינו משתכנע בקלות. פערי ידיעת ה’ שהיו צפויים אצל המצרים בוטאו כך: “מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹולוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל:  לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’ “(ה’ 2). פערים אלו הביאו גם לתגובה מזלזלת. המצרים, לא רק שלא הסכימו לשלח את ב”י, הם מוסיפים ומכבידים ידם על העם שנציגו התיימר לדרוש לחגוג במדבר בשם אל לא מוכר. במילים אחרות- תוכנית א’ נכשלה ומצבם של ב”י הורע.
למשה אין הסבר למצב שהורע והוא מיידע את ה’ אודות המצב בשטח.  “לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה ..וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה”; קרי, לא רק שהכשלת אותי בדרך שבחרת  כדי להביא לשילוח העם, אלא שהעם איבד אמון בך- “וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ”. הפער בין תוכנית א’ למציאות הוא בכך שלא ב”י ולא המצרים יודעים שה’ מתכוון ויכול לממש את מחויבותו ותוכניתו.

תוכנית ב מדגישה את הטמעת ידיעת ה’ בקרב המצרים והישראלים
מאחר שנוצר ספק מהותי בידיעת המשתתפים את מהלכי האל, מציג ה’ בפרשת וארא את תוכנית ב’. מול ב”י מצהיר ה’ מחדש על מחויבותו אך גם על הדרישה שידעו אותו– ו’ 2-8. הצהרתו פותחת בהכרזה מאוד משמעותית: “אני ה’. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם” (ו’ 2-3).
ה’ מדגיש את שמו באמצעות חזרה דרמטית 3 פעמים על שמו “אני ה’ “. משמעות הדגשת שמו של ה’ יכולה להיות ההכרח לקיים את הברית עם האבות, כמו בבראשית-רבה שצוטט למעלה “ידע הקדוש ברוך הוא שעליו לגאלם למען שמו, בעבור הברית שכרת עם האבות”. משמעות אחרת להדגשת שם ה’, היא ככינוי לנוכחות ה’ “המקום אשר יבחר ה’ אלוקיכם בו לשכן שמו שם” (י”ב 11)
ה’ מתחייב להקים מחדש של ברית שבה נראה לאבות (ו 4) וברור שאי אפשר להקימה אם ב”י ימשיכו להאנק תחת ידי המצרים (ו 5).
ה’ מדגיש את הצורך שב”י ידעו אותו  לא רק בגין העבר אלא בעיקר בגין הפעולות המיידיות שינקוט ( ו’ 4-6): וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי; וְגָאַלְתִּי  וְלָקַחְתִּי, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים (מעמד הר סיני); והתוצאה- וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה’ אלוקיכם. רק לאחר שתדעו אותי, “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ. וגו’.
מול פרעה והמצרים, מבוססת תוכנית ב’ בעיקר על מכות מצריים. במהלכן מסביר משה לפרעה שוב ושוב שמטרת המכות היא  שפרעה ידע מיהו ה’ ולמה הוא מסוגל. למשל במכת הדם ז 5, ז 17. מכת צפרדע ח’ 8, מכת ערוב ח’ 18, מכת ארבה י’ 2, מכת ברד ט’ 14, 29, 30.  מכת בכורות יא 7.

סיכום -האם תוכנית ב’ הביאה אכן לידיעת ה’?
המצרים לא הודו בידיעת ה’. אך סביר להניח שאחרי מכת בכורות ואירוע ים סוף, בחרו דה-פאקטו לא להתעסק עם האל החדש.
ב”י,שלא הקשיבו לתוכנית ב’ (” וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה ” (ו’ 9)),  לא הצהירו על ידיעת ה’ במהלך או לאחר המכות. עם זאת, הם ביטאו זאת דה- פאקטו בעת שהסכימו להקצות קרבן פסח מספר ימים לפני מכת בכורות. אך אי אפשר להתעלם שעדיין לא מדווח על ידיעת האל. גם לאחר יציאתם לדרך, אנו מוצאים שמשה עדיין מנסה להביא לכך שב”י ידעו את ה’. למשל, באירוע המן ט”ז 6: ” וַיֹּאמֶר משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה’ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” . וכן בעת בניית המשכן (כ”ו 46):”וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם וגו’ “.
היחידי שהכיר באל החדש  קרוב לאירועים ובראייה שלכאורה הייתה צריכה להיות משותפת לכל, הוא דווקא אישיות בינ”ל חשובה אחרת- יתרו, כהן מדיין: י”ח 11: “עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה’ מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם”.
לסיום נזכיר כמובן שתוכנית ב’ של ה’, הפכה במהלך הדורות,  לאבן היסוד לידיעת ה’.

פרשת שמות: מי האיש? | שושנה מיכאל צוקר, טבת תשפ”א

English

כאשר משה גדל ויוצא מארמון פרעה אל אחיו המשעובדים, הוא רואה אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי. משה פונה לכל הצדדים ורואה “כִּי אֵין אִישׁ” ואז הוא מכה במצרי,  הורג אותו (אולי בכוונה ואולי לא, אבל זה נושא להזדמנות אחרת) וקובר אותו (שמות ב:יא-יב).

מקובל והגיוני להבין שהאיש המצרי הוא נוגש ושהאיש העברי הוא עבד. אך בפסוק שניהם נקראים “איש.” מעמדם החברתי-כלכלי אינו מרכז העניין אלא אנושיותם. על אף החינוך המעמדי-אצילי שמשה קיבל, משה רואה בני-אדם ופועל לטובת החלש שהותקף. הוא “ראה דבר עושק לא יכל להמנע מלסלקו, ולא היה בכוחו לסבלו” (מורה נבוכים, חלק ב, מה)  ולפי הרמב”ם זו התכונה שמכשירה את משה להנהיג.

יש גם “איש” אחר, ההוא שאיננו, שמשה חיפש ולא מצא. מי הוא?משה יך במצרי

ברמה הפשט, אפשר לומר כי הוא עֵד למעשה שמשה עתיד לעשות. משה חושש להיתפס ולכן הוא מוודא שאף אחד לא מסתכל בו. כך גם משתמע מפסוק יד: “וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר׃”

במבט שני, האם זה הגיוני לחשוב כי באתר בניה בו מועסקים פועלים ועבדים רבים אין איש שיראה מה שקורה בכל פינה?

לפי מדרש בשמות רבה (א:כט) האמירה “אין איש” מתייחס דווקא לאיש המצרי, בטענה שלא יחשב כ-“איש” אחרי שאנס את אשתו של העברי ונתפס על ידו. לכן מכה בו, לא כנוגש המכה עבד אלא כדי להורגו כדי להעלים את העד לחטאו. כאשר משה הביט בו הוא ידע ברוח הקודש כי בן מוות הוא ולכן הוציא את דינו אל הפועל.

פרשני העת החדש מבינים את חיפושו של משה בדרכים יותר ארציות. כמה דוגמאות:

לדברי הרב שמשון רפאל הירש, משה אכן רוצה לוודא כי אין עדים, אבל לא בגלל שהוא חושש להיתפס אלא מתוך ענווה. “תחושת חובה עמוקה למהר לעזרת כל אדם שמעונה על לא עוול בכפו… [אך] היה חסר אצלו לגמרי היסוד של הרצון להעשות גיבור היסטורי.” 

הרב יעקב צבי מקלנבורג (הכתב והקבלה) והרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי”ב, העמק דבר) מסכימים שמשה מחפש אדם אחר שיפעל אבל חולקים על זהותו של האדם הצפוי לפעול, איש עברי או מצרי: 

מקלנבורג:

ויפן כה וכה – חשב משה שאחד מאחיו העברים העומדים סביבו יתקומם על המצרי ויציל את אחיו המוכה מכת מות.
וירא כי אין איש – ראה שאין ביניהם גבר בגוברין, ואין מהם שם על לב צרת אחיו להשתדל על הצלתו.

הנצי”ב:

ויפן כה וכה – חפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חנם.
וירא כי אין איש – להגיד לפניו את העוול. כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל.
ויך את המצרי – במקום שאין שם איש השתדל הוא להיות איש (פרקי אבות ב:ה).

לרב ראובן מרגליות (מרגליות הים על סנהדרין נח:ב) יש ראייה אחרת. משה לא חפש משהו לפעול במקומו אלא ביחד אתו, כתקווה לסיים את העוול בלי הריגה: “שאם היו עוד אנשים באותו מעמד היה יכול למנוע אותו מהכות באופנים שונים, ורק לפי שלא היה אפשרויות אחרות להציל המוכה הרגו.”

מי צודק? מה פשוטו של מקרא? מה הדרש שאנחנו צריכים לשמוע, כאן ועכשיו?

מה דעתך?  אתם מוזמנים לרשום תשובתכם ב-“תגובות” למטה.

הקליקו כאן לדף מקורות דו-לשוני על “משה יך במצרי”

פרשת ויחי: הבחירה באפרים | עמנואל נשרי, טבת תשפ”א

בפרשה שבעה נושאים:

  1. צוואת יעקב ליוסף להקבר בארץ (מז’ כח-לא)
  2. ברכת מנשה ואפרים: כאשר אפרים  הצעיר מקבל את ברכת הבכור (מח, א-כב).
  3. ברכת הבנים, יעקב יודע שימיו קרבים  ומברך את בניו (מט’ א-כח).
  4. צוואה ופרידה: פעם שניה מצווה, מבקש יעקב להיקבר בארץ ישראל, הפעם בנוכחות כל בניו (מט, כט-לג).
  5. יעקב זוכה לכבוד מלכים  בהלויתו. יוסף יוצא בראש אחיו ובראש שיירת לוויה ענקית ומכובדת לקבור את יעקב. השיירה מלווה בפרשים ובכרכרות, עושה דרכה אל ארץ כנען, אל מערת המכפלה שבחברון (נ’ א-יד).
  6. האחים שביתם ורכושם במצרים חוששים מנקמה “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָני. וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב (נ’ טו-כא).
  7. צוואת יוסף: יוסף משביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. (נ’ כב-כו).

אני אתייחס לברכת מנשה ואפרים, ליתר דיוק לבחירה שעשה יעקב באפרים אף על פי שלא היה בכור.
לבכור היה מעמד חשוב בקרב העמים הקדמונים. בקרב העמים השכנים לישראל היה מקובל להקריב לאלים (בעיקר למוֹלֶךְ) את הבכור, אדם או בהמה – כדי לקבל מהם הגנה וברכה.  גם בישראל הקדישו את הבכורות לאלוהים: בכור בהמה טהורה הוקרב לאל (ונאכל על ידי הכוהן או על ידי המקריב); בכור בהמה טמֵאה (במיוחד חמור) ובכור אדם – נפדו בכסף (שמות י”ב 2, 12). “פִּדְיוֹן הבן” הבכור נהוג עד ימינו. סיפורים אחדים במקרא משמרים רמזים להקדשת בן בכור לשירות במקדש, כמו שמואל (שמואל א’, א’ 11) וכן דוד שהיה הצעיר במשפחתו.

על מעמדו המיוחד של הבכור בקרב אחיו אנו למדים מכמה סיפורים של תקופת האבות: שרה חוששת מעליית קרנו של בן השפחה הבכור ישמעאל. יעקב קנה את הבכורה מאחיו עשו, כדי להיחשב לבכור ולקבל את זכויות הבכור (בראשית כה, לא-לד); הבכור היה זכאי לברכה מיוחדת של אביו;  בן בכור קיבל פי שניים בירושת אביו.
בסיפורים על משפחת האבות היורש או המקבל את מעמד הבכור הוא בדרך כלל דווקא הבן הצעיר ולא הבכור. במקרים אלה מדובר בירושה “רוחנית”, מימוש של ייעוד, אשר אינם תלויים בגיל כרונולוגי. יש חוקרים הסבורים שנוהג זה מסתמך על “משפט הצעירה”, המוכר מחוקי המזרח הקדמון, אשר נותן זכויות יתר לצעיר. אחרים רואים בכך מגמה של התורה להעביר את הדגש מבחירה על פי סדר הלידה לבחירה בהתאם לכישרונות ולזכויות.

אני מדגיש דווקא את הבחירה בהתאם לכישרונות ולזכויות או אולי כפי שאצטט מדברי דארווין  “השורד בתנאים המשתנים כל הזמן הוא: לא החזק או החכם ביותר אלא המתאים יותר”. מהמושג “המתאים ביותר” אפשר באופן טבעי להשליך לתחומים מגוונים ולהאמין שהשם יראה את הדרך או האדם הנכון, או לחכות שהאבולוציה תחליט. יחד עם זה, הכל צפוי והרשות נתונה.

פרשת ויגש: פגישה מפתיעה בספרייה של פוטיפר – מסע אסוציאטיבי | אניטה תמרי, טבת תשפ”א, דצמבר 2020

לפני שנים רבות (כשלספינקס עוד היה אף…) למדתי אגיפטולוגיה. למדנו היסטוריה, למדנו לקרוא ולכתוב הירוגליפים, וגם קראנו הרבה ספרות מצרית. בין הטקסטים הרבים שקראנו היה טקסט ששמו בעברית (קראנו אותו באנגלית) “שיחת המתאבד עם נפשו”. הפפירוס אינו שלם אך רוח הדברים ברורה. זהו מונולוג של אדם שקץ בחייו, ואף שנכתב בתקופת השושלת ה-12 (1759-1937 לפנה”ס), המילים כאילו נכתבו היום. האיש מרגיש בודד. קשה לו בחיי המשפחה. הוא חש מנוכר מילדיו. אין לו סיפוק בעבודה. ובקיצור – הוא קץ בחייו. והטקסט הזה, המוכר כל כך עד שהוא בנאלי, ועם זאת כואב ומייסר – הטקסט הזה נכתב לפני שלושת אלפים שנים

הטקסט הזה טלטל אותי כשלמדתי אותו. היו אלה שנות השישים. בתיאטרון הציגו את מחזותיהם של ה Angry Young Men, מחזות של ניכור ומחאה. ברחובות החלו להיראות ההיפים הראשונים, מחאה רכה. מוסיקת הרוק הפכה קשה וזועמת יותר. חשבנו שגילינו את הרע שבעולם, ושהחיים לאחר מלחמות העולם ובצל האיום הגרעיני הם האחראים לו. אבל אצלי, ברקע, הייתה תמיד שיחת המתאבד עם נפשו. אחד הדברים היפים שנתנו לי לימודי הארכיאולוגיה, כמו גם אהבתי לתנ”ך, היא התחושה הברורה שאין חדש תחת השמש. שבכל תקופה ובכל מקום, אם במערה מפויחת, אם בגורד שחקים ואם בבקתת עשב – כולנו כמהים לאותם דברים – לאהבה, לביטחון ולחברה. ובכל פעם ששמעתי אנשים מבכים את מצבנו במאה העשרים, ועכשיו במאה העשרים ואחת, אמרתי בליבי, ואני ממשיכה לומר, גם האיש ההוא במצרים העתיקה הרגיש ככה

וכל השנים האלה חיפשתי את הטקסט. ביקשתיו ולא מצאתיו. כל שזכרתי היה השם בעברית, ובכל מקום שחיפשתי – העליתי חרס. ואני קיוויתי להעלות פפירוס!

והנה, לפני כשנתיים, קראתי את “יוסף במצרים” של תומאס מאן.  ובספר, הערב ירד על בית פוטיפר, ולפני שהוא פורש לישון, יושב פוטיפר בספרייתו ומבקש שיוסף יקרא לו משהו. ויוסף מחפש טקסט. האם הערב יקרא סיפור היסטורי על מלחמה? או סיפורי אלים? או טקסט הגותי, דוגמת “שיחת המתאבד עם נפשו”?

וכך, בספרייה של פוטיפר, פגשתי בטקסט שאני נושאת בליבי כבר יובל שנים

וחשבתי על זאת כשקראתי את סיפור הפגישה של יוסף עם אחיו. יש שאנחנו נפרדים וכבר ברגע הפרידה יודעים שזו תהיה פגישתנו האחרונה – אולי כי נפגשנו בטיול, אולי כי עקרנו לארץ אחרת, ואולי בשל חולי. ואולי הפרידה היא מחפץ אהוב שנפל והתנפץ. או מזיכרון של ימים שהיו ולא ישובו. או מריח הסופגנייה במאפייה השכונתית של ילדותינו שהיא עכשיו בוטיק לתכשירי איפור אורגניים. יש שאנחנו נפרדים ומקווים להיפגש – ופתאום לא יכולים, אולי בשל הקורונה שהצרה את צעדינו ומונעת מאתנו להיפגש עם היקרים לנו, אולי כי היומנים שלנו לא מתואמים. יש שאנשים נעלמים מחיינו – חברות שניתקה בלי כל סיבה נראית לעין. ויש, שבכלל לא ציפינו להיפגש. האם ראובן, שמעון, לוי ויהודה ראו בעיניי רוחם פגישה עם השוויצר הקטן בכתונת הפסים? האם דן וגד, זבולון יששכר ונפתלי נשאו עמם את זכר היום ההוא ליד הבור? ובנימין, צעיר האחים ובנה של רחל, האם היה בו געגוע לאח הגדול ממנו?

ואנו נושאים עמנו תמיד משהו שאנחנו מחפשים. כבר מזמן נואשנו מלמצוא אותו, אבל הכמיהה, החסר, הוא חלק מאתנו. געגוע הוא לא רק כאב, הוא גם ערגה, עדינה, כאייל על אפיקי מים. הוא הנקודה הרכה, השברירית שבנו, זו שהיא קצת פגיעה וגם מאוד יפה

לא נפלתי על צווארו של הטקסט ולא נישקתי אותו. אבל נמלאתי שמחה כשהחוט שנעלם לי לפני כל כך הרבה שנים חזר והפך לחלק מאריג חיי

1 2 3 25