דברי תורה

1 2 3 17

פרשת האזינו: בריאה בדרך לשלמות | שושנה מיכאל צוקר, תשרי תש"פ

English

שירת האזינו משופעת בשפה ציורית ומליצית. אחד הדמויים הבולטים משווה את האלהים לסלע או צור, דבר יציב ואיתן. במבט ראשון המילים (דברים לב:ד) מעלות בעיה. כתוב " הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלו"ֹ. הצור איתן וחזק אבל האם פעלו –  העולם הנברא –  תמים, מושלם? לא כל כך. לצד נופים מרהיבים ומשאבי טבע אדירים, ובני אדם אוהבים, נדיבים ומבריקים בתחומים רבים, ישנם גם אסונות טבע מחרידים, מחלות חמורות, רוצחים, גנבים וכל מיני מנוולים.

הנביא ישעיהו מאשרר את הרוע בעולם ואת מקורו בבריאה: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל־אֵלֶּה" (מד:ז). חז"ל התקשו לקבל את הניסוח הקשה, המייחס רוע ישירות לאלהות, והם מיתנו את הפסוק לפני שהכניסו אותו לברכת "יוצר אור". לכן אנחנו מתפללים: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבורֵא אֶת הַכּל."  מהלכם ממתן את הלשון אבל לא את העובדות. אם אלהים ברא את הכל, הוא ברא גם את הרע. לכן פעלו אינו תמים.

אלא אם ה' בכלל לא ברא את עולם כולו יש מאין.  

וכך בבראשית פרק א מסופר על תהליך מסודר ונקי, בו הכל נברא במאמר. בסיום, האל מכריז שכל מה שנברא "טוב מאוד". אם כן, מאין באו כל הכאב, הרֹעַ והסבל? הם היו תמיד. בראשית פרק א הוא יצירה סיפרותית מעוצבת היטב שלא רק מגלה אלא גם מסתירה. התורה אינה טוענת שהייתה בריאה יש מאין  של עולם חדש, עולם שבו הרֹעַ הוא נטע זר. המים הקדמונים הם סמל לסכנה האורבת. הם קדמו לפועלו של האלוהים, שהרי אלוהים לא אמר "יהיו מים"  אלא ברא אור והשליט סדר במים וב-"תוהו ובוהו" כדי לאפשר הופעתה של קהילה יציבה התומכת בחיים (לפי פרופ' ג'ון לוונסון).

הסדר שהשליט האל בעולם היה אולי תמים, אבל לא יציב. לכן נבראו גם בני האדם בצלם אלוהים, זכר ונקבה, והוסמכו לפעול כנציגי האל בעולם (בראשית א:כח). לכן בסיום השירה, משה מאתגר אותנו לשים את כל דברי התורה על ליבנו, להעביר אותם לדורות הבאים, לשמור אותם ולעשות אותם (ראה דברים לב:מו) כדי להמשיך בבנייתו של עולם שאולי פעם יגיע לשלמות.

פרשת וילך: צואתו של משה | עובד דבורה, תשרי תש"פ
לקראת סיום ספר דברים אנו נתפסים למפח נפש גדול. עם ישראל, שקבל את התורה באותות ומופתים, בסופו של דבר, לא השתכנע ללכת בדרך שהותוותה לו ע"י אלהים.
משה רבנו, זקן, נרגן, עומד לסיים את תפקידו ולהיאסף אל אבותיו. ליווינו אותו בדרך ארוכה במדבר. פעמים הוא נהג עם העם בנועם ופעמים הלך אתם ביד קשה. כך או כך, דרכו לא צלחה. הוא יורד מן הבמה באכזבה ובתסכול גדול.
 כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ, וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה; הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם, מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-ה' (דברים לא, כז). ועוד הוא ממשיך ואומר:
כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם; וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים–כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי ה', לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם (דברים לא, כט).
לא רק שמפעל חייו קרס כנגד עיניו, אלא גם העתיד של העם, אחרי מותו, כפי שהקב"ה מגלה לו נראה רע מאוד:
 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ .וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת (דברים לא, טז,יז).
אחרי שאלהים הציג לעם ישראל את בשורת הבחירה החפשית (מה שקראנו בפרשה הקודמת) והציע להם לבחור בטוב למען יחיו. הנה בפרשה הזו כל התיאוריה היפה מתמוטטת. אם הכל פתוח איך זה שאלהים מגלה ידע על האסונות שיקרו לעם ישראל בעתיד ואיך העונש הקולקטיבי מסתדר עם הבחירה החופשית של היחיד, שדווקא בחר בחיים? (וככלל הנסיון ההיסטורי, רב השנים, מגלה שלא קימת קורלציה בין הבחירה בטוב והגמול). סוגיה זו עוררה תהיות לא מעטות אצל הפרשנים ואין ספק שנותרנו עם יותר שאלות ופחות תשובות.
משה, שימיו ספורים, מפקיד את ספר התורה, שהוא כתב, בצד ארון הברית ומוסר את התפקיד ההנהגה ליהשע בן נון. המנהיג החדש, הגם שחייב יהיה לדבוק בתורה, הוא יתעסק פחות בתחום התיאולוגי ויותר בחיים המעשיים: כיבוש ארץ כנען והנחלתה לשבטי ישראל.
משה מודע לכך, שלמרות כישלונו והחזון המאכזב לגבי עתיד עם ישראל, שגולת הכותרת של מפעל חייו, זו התורה. האמת של התורה היא נצחית ועל כן הוא מדריך את ממשיכי דרכו לדבוק בה בקנאות. הוא מבין, שבתוכה גלומה בשורת הגאולה לעם ישראל ואפילו מעבר לכך לעולם כלו. אין זה מקרה שנביאי ישראל המשיכו את מפעל חייו ואחריהם חכמי התלמוד ומייסדי הדתות המונותיאיסטיות, קרי, הנצרות והאיסלם.
ובעניין מרכזיותו של ספר התורה בתפיסתו של משה נוסיף את הדבר הבא: משה, גדול הנביאים, החל במרוץ השליחים להנחיל את התורה בעולם. סמוך לפטירתו, הוא מסר את המטה ליהשע, כאשר כתב המינוי למנהיג החדש ניתן ע"י אלהים בכבודו ובעצמו, וכך אמר:
 לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל ) יהשע א, ח).

פרשת נִצָּבִים | פרופ׳ סאם ליימן-ווילציג כז באלול תשע"ט

פרשת השבוע שלנו מתחילה כך: כ״ט: ט – אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל.   י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם – וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:

המלה ״נִצָּבִים״ די נדירה. מדוע השימוש בה ולא ״עומדים״ או ״נמצאים״?

אני מוצאים מלה דומה (עם אותו שורש) בספר שמות בסיפור של מרים אשר עומדת מרחוק ״לשמור״ על משה בתיבה: ב׳: ד – וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.

השורש של מלה זו הינו ״יצב״ (מכאן המלה ״יציב״). כלומר, המשמעות אינה של אדם שסתם עומד או נמצא בזירה, אלא מישהו אשר מחויב להיות מעורב באירוע או בעניין עליו מדובר. במקרה שלנו, לעומת המצב בהר סיני, בו בני ישראל הגיעו לתחתית ההר מפוחדים (מֵיראת ה׳; הרעם והברקים), כאן אחרי ארבעים שנה מי שנמצא בזירה כבר החליט מרצונו החופשי ליטול חלק בפרויקט ההיסטורי של קבלת עול המצוות וכיבוש הארץ.

מה שלא פחות מעניין בפסוקים למעלה, שאין מדובר בגברים בלבד אלא גם הנשים ובעצם כל מי שמהווה חלק מהעם. בד״כ, התורה הייתה מסתפקת ב״ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש [ולא כל אישה] ישראל״, אך המקרא מבהיר בשתי דרכים שמדובר באוכלוסייה כולה. ראשית, תוך תוספת של ״כולכם״. שנית בפסוק הבא אחריו, שבו התורה מבהירה בצורה מפורשת שמדובר גם בילדים ונשים – וגם ב״גֵר״ (לא יהודי אשר גר בתוך העם). התוספת הזאת של ילדים ונשים מעניינת ומרמזת שבלי הנשים המהוות את המחנכות העיקריות של הילדים הצעירים, אין המשכיות לעם היהודי מבחינה תרבותית ודתית. ואם זה לא מספיק, בא הפסוק בהמשך (כ״ט: י״ז): פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה׳ אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם…

מדוע כאן מוסיפה התורה כמה פעמים את הנשים באופן מפורש, שהרי לשון רבים בעברית כוללת בתוכה הן גברים ונשים כאחד וניתן היה להשתמש ברבים בלי להיכנס לפירוט של סוגים שונים של אנשים? ייתכן שההסבר בכך, שכל הדרישות של האלוהים בפרשה זו נובעות מהברית בין האל לבין עם ישראל. אלא מה – הסימן הגשמי של ברית זו הינה ״ברית מילה״, דבר שרק נעשה בזכרים. ניתן היה, אפוא, לחשוב שהמצוות וההתנהגות שהאלוהים דורש מאתנו חל על הגברים בלבד, נושאי סימן אותה ברית. בא המקרא כאן להוריד אותנו מתפיסה מוטעית זו: כל העם מצֻווה ללכת בדרכי האלוהים. וניתן אפילו להרחיק לכת ולקבוע שלפחות אותה התנהגות מוסרית – ואולי אף קיום המצוות עצמן? – חלים גם על הגר בתוכנו. כלומר, אם מישהו שלא מן העם היהודי רוצה לחיות בתוכו, אז גם הוא והיא חייבים לחיות את החיים בצורה ״יהודית״. האם זה אומר שבכך הם מתגיירים ללא תהליך פורמלי? אולי – ראה ערך ״רות ונעמי״. אך ברור שהתנהגות מוסרית (לפחות שִבְעַת בני נוח?) הינה תנאי הכרחי לכל גֵר הגָר בתוך ״מחנה ישראל״.

מכל זה ניתן להסיק שמבחינת האלוהים מה שחשוב באמת אינה ה״מוצא״ של האדם אלא התנהגותו והתייחסותו לאלוהים. כדי שאנשים ונשים כאחד ייחשבו כחלק מעם ישראל הם חייבים להיות ״ניצבים״, קרי לעמוד איתן באמונה ומחויב לקיום מצוותיו. לא פחות (איסור עבודה זרה) אך גם לא יותר (אין בהכרח חייב להיות צאצא של יהודים מדורי דורות).

פרשת  "כִּי תָבוֹא": האמנם כל בני-עם-סגולה הם בעלי סגולה?| מוטי לקסמן, אלול תשע"ט
רצוי להימנות כחברים בקבוצה שיש לה עדיפות כלשהי, נכון?
ובכל-זאת, האם חברות בקבוצה מועדפת היא בסיס לזכויות בלבד או שיש בכך גם מחויבות התנהגותית מסוימת?
בפרשת השבוע אנו מוצאים נקודת מוצא לדיון בכך.
עיון בפרשת השבוע, פרשת "כִּי תָבוֹא", מגלה אמירות אחדות שכולן מציינות ייחוד מועדף לעם-ישראל: "לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה", "וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ", "נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ",
"יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ".
ובשירת "לכה דודי", בתפילת קבלת שבת, אנו מזכירים זאת כל שבוע [1].
ביטויים כאלה משקפים עדיפות מקפת לעם שאנו (אתם הקוראים ואני הכותב) חלק ממנו, עם-ישראל, לא כן?
והנה, אין זו הפעם הראשונה שאמירות כאלה מופיעות בתורה [2]. מה משמעות אמירות העדפה אלה?
יהודה הלוי, בספרו הכוזרי, מניח שהייחוד המועדף הזה הוא גנטי; כלומר, ייחוד שעובר מאב לבן, מדור לדור [3]. במלים אחרות, בני ובנות עם-ישראל אינם נדרשים להתנהגות מסוימת כדי לאשש ייחוד מועדף זה, הם פשוט נולדים כך.
אחרים מבינים במושג זה תפקיד של העם ולא תכונה שהעם נחון בה [4].
יש הסבורים שהמושגים "עַם סְגֻלָּה" או "עַם קָדוֹשׁ" אינם מציינים נתון גם לא תפקיד אלא חובת מילוי מצוות [5].
ויש הרואים בייחוס המועדף הזה, מקור להתנהגות שלילית כלפי תרבויות ועמים אחרים [6].
דיון מלא בסוגיה זו מחייב היקף רחב מאוד שאינו מתאים לכאן.
לכן נצמצם את הדיון ונתמקד רק במשמעויות הייחוד הזה העולות מן הכתוב בפרשת השבוע [7].
ובכן, באיזה הקשרים מופיעים בפרשת השבוע ביטויים המשקפים ייחוד מועדף?
שני הביטויים הראשונים, "לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה", "וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ" מופיעים בפרק הראשון של פרשת השבוע, דברים כו. פרק זה מתאר את מצוות הבאת הביכורים [8]. בהקשר לכך מצווה הכתוב לשמוח גם עם הגר (דברים כו, יא). תשומת-לב זו לנזקק מופיעה גם בהמשך במצוות המעשר, כאן מוזכרים, נוסף לגר, גם יתום ואלמנה (שם, יב­–יג).
העם נדרש למלא את המצוות האלה (שם, טז–יז), וכתולדה מהם: "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (שם, יח–יט).
הביטוי השלישי, "נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ", מופיע לאחר פרוט בנית מזבח והעתקת התורה (דברים כז, א–ח): "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ" (שם, ט).
הביטוי הרביעי, "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ". מופיע בהקשר מאוד מיוחד, לאחר טקס הר הברכה (הר גריזים) והר קללה (הר עיבל): "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט). טקס זה כולל קללות רבות המעניין הוא שרובן מקללות את הסוטה המוסרי (דברים כז, טו–כו).
אם-כן, להיות בן עם סגולה, לפי פרשת השבוע, פירושו בעיקר להתחשב בנזקק, לכבד הורים, לא לפגוע בעוור ובשכן. לשמור על צדק במשפט וגם על טהרת המשפחה. לא לקחת שוחד ולא להרוג.
קשה מדי, מורכב מדי כדי להיות שייך בצדק לעם סגולה?
גם יהודה הלוי מכיר בכך שלמרות שהסגוליות עוברת בירושה הרי לא כל השייכים אכן הם בעלי ערכים הולמים.
אבל, הדרישות בפרשתנו הן פשוט לחיים טובים!
שאלנו בתחילה אם רצוי להימנות על עם-סגולה, פרשתנו מלמדת אותנו שעם סגולה הוא עם מוסרי, עם שערכי אנוש הם בסיס להתנהגותו ולהתנהלותו.
כמה כואב וכמה עצוב שבתוך העם הזה היו יגאל עמיר שרצח את יצחק רבין.
גם ה"רופא" ד"ר גולדשטיין שרצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה…
מתי יבינו כל בני עם-הסגולה, מה משמעות ומה מחויבות של השייכות לעם זה?

הארות ומראה מקום
[1] "בואי בשלום עטרת בעלה / גם בשמחה ובצהלה / תוך אמוני עם-סגולה / בואי כלה, בואי כלה
פני שבת נקבלה" (פיוט לכה דודי, רבי שלמה הלוי אלקבץ).
[2] סגולה: שמות יט, ה; דברים ז, ו; יד, ב.
     קדוש: ויקרא יא, מד–מה; יט, ב; כ, כו; דברים ז, ו; יד, ב, כא.
[3] "וְהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי דָבֵק בָּהֶם מֵאֲבוֹת אֲבוֹתָם אֶל בְּנֵי בָנִים.  […] וּבְנֵי יַעֲקֹב כֻּלָּם סְגֻלָּה, כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לָהֶם הַמָּקוֹם הַהוּא הַמְיֻחָד בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי" (יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תל-אביב 2008, עמ' 37).
[4] הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו "העמק דבר" (שמות י"ט, ה), מגדיר את המונח "עם סגולה" כך": יש באומות העולם כמה אנשים ראויים להתגייר ולעבוד את ה'. עד מתן תורה היה כל אחד לפי דרכו ודעותיו עובד את ה'. אבל מעתה, לא יוכל לעבוד את ה', אם לא שייכנס לסגולת ישראל ויקבל כל התורה כמו כל ישראל".
[5] "את קדושת עם ישראל כעובדה נתונה המציא קורח: "כל העדה קדושים". ואילו משה רבנו אמר מפי הגבורה: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם". ז.א. אין אתם קדושים מצד מהותכם, אלא את הקדושה יש להשיג במעשה המצוות. אני יודע שב"קדושה" של קורח נקטו ר' יהודה הלוי בכוזרי, וכן המהר"ך והרב קוק – ואני רואה בה מושג אלילי מובהק" (רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ, ירושלים 1999, עמ' 237).
[6] "ההתנשאות הזאת אינה אלא מורשת עם הסגולה שנבחר מכל העמים ושאין כמותו גוי אחד בעולם. חונכנו, מאז היינו לעם, להאמין בייחודנו ובנחיתות הגויים סביבנו; […] עמדה זו של אני ואפסי עוד, של אינפאליביליות [=אי-טעיה, אי יכולת לשגות] אלוהית, שדבקה בנו, היא שהביאתנו להתנשאות זו" (חיים כהן, להיות יהודי, עמ' 450–451).

פרשת כִּי תֵצֵא: חמלה ושוויון בני אדם | מוטי לקסמן, אלול תשע"ט
אומר איש: "אנו מברכין שלא עשני אשה. שהאשה סימן קללה. אלא שאי-אפשר לעולם בלא הם. […] והבנות אין בהם ברכה. לפי שאין אדם רוצה שתהיה נקביו בבניו." [1]
וקהלת אף מחריף: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה […] טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ". [2]
לכתובים אלה קיים חיזוק במעשה הבריאה: "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" [3]; "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר […] וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". [4]
ובכל זאת הממשל אופטימי יותר: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'". [5]
וגם לכתוב זה יש שורש איתן במעשה הבריאה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". [6]
שתי תפיסות, שתי השקפות עולם לגבי מעמד האישה: האישה משנית וכפופה לאיש מול האיש והאישה שווים.
האישה אינה רק כפופה לאיש, אלא היא מתוארת באפיונים לא מחמיאים.
למה נדרשנו לפתיח זה?
פרשת השבוע, פרשת "כִּי תֵצֵא" מזמנת לנו אפשרות לסקור מספר תכנים ל"חושך" התיאורים הלא מחמיאים של האישה; וגם לראות את חלות השניות בתפיסה הכפולה של יחסי איש ואישה.
פרשת "כִּי תֵצֵא" מאופיינת בריבוי מצוות. יש האומרים שזו הפרשה העשירה בנושאים  ובמצוות (רמב"ם מונה 72, ספר החינוך מונה 74) הנושאים דנים בהיבטים רבים ומגוונים שבתחום חיי החברה.
נתמקד במספר מצוות וכללים המתייחסים לאישה.
שבוית מלחמה
הפרשה נפתחת במצב של מלחמה: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ […] וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה". [7]
ניצחון על האויב ושביית אישה יפה אינו מצדיק התנהגות קפריזית, הקשר עם האישה השבויה כפוף לכללים ברורים: א. יש לאפשר לה להתאבל על משפחתה שאבדה במלחמה. [8]
ב. והיה וחינה סר מלב האיש גם במקרה זה אסור לו להתעמר בה. האיש חייב לשחרר אותה ולא ולפגוע בה או להזיק לה. [9]
כלומר, מתוארת כאן התחשבות רבה ברגשות השבויה, וגם כאשר סר חינה אין לעולל לה רע.
אמנם אפשר לטעון שהיוזמה היא כל הזמן בידי האיש, זה נכון. אבל בכל-אופן, שבויה, אישה לא מעם ישראל, היא בעלת זכויות מסוימות כאדם וכאזרח.
אל נשכח, הכתוב הופיע אלפי שנים לפני מגילת זכויות האדם!
זכויות ירושה
איש נשוי לשתי נשים, ומשום-מה, יחסו הרגשי אליהן אינו זהה: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה". [10]
נתמקד בסיומת "וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה", הבכור, בתקופה ההיא הוא בעל זכויות מיוחדות. האם בשל כך שהוא בנה של האישה השנואה זכויותיו ניטלות ממנו?
לא ולא: "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה". [11]
וכך, לאיש השליט יש מגבלות חוקיות מה מותר ומה אסור, גם לאישה השנואה יש מעט נחת.
החשוב לדיוננו, האיש חייב לנהוג על-פי כללים אף אם יחסו משתנה.
בתולי האישה
קורה ולאחר הנישואין מתעוררים באיש רגשות דחייה ושנאה כלפי אשתו. אחת הדרכים "להשתחרר" ממנה היא להאשימה בהעדר בתולים (איני בטוח שגם היום זה שם רע כל-כך…): "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ: וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים". [12]
והיה והורי האישה מוכיחים שאכן בתולה הייתה בעת נישואיה, [13] כלומר דברי האיש הם עלילת שווא!
במקרה זה מוענש האיש המעליל "וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ. וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ". [14]
אכן ראוי האיש לעונש!
האישה מוגנת, האיש אינו יכול לעשות בה כל העולה על רוחו.
עם-זאת, מהו העונש?
"וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". [15]
העונש משנה את התמונה.
האיש המעליל משלם פיצויים, התשלום הוא להורי האישה.
עונש נוסף, האיש מנוע מלגרשה ממנו כל חייו.
כלומר, מוקד העניין הוא האיש ולא האישה, לא עמדתה ולא רגשותיה. האישה אינה זוכה בפיצוי כלשהי. להיפך, ייתכן מאוד ולפי כלל זה היא הופכת בעצם לאסירת-עולם של האיש!
מה עוד שאם אכן מסתבר שלהאשמת האישה יש בסיס, אחת דינה להיסקל. [16]
בתקנה זו, אפוא, בולטת מרכזיות האיש מול חולשת האישה, אבל זכויות האישה המגיעות לה על-פי כללי החברה אינם ניטלים ממנה.
שוויון בין איש לאישה, בתקופת המקרא עדיין אין, [17] אבל זכויות לאישה יש ויש.
הבסיס המשותף לכל התקנות שדנו בהן הוא החמלה.
זכויות האישה, בתקופת המקרא מקורן בחמלה.
חמלה שיש בה אמפתיה, התכוונות שמונחית על-ידי הבנה לצרכים של האחר. [18]
חמלה במובן זה היא בסיס מניע ליתר שוויון בין איש ואישה וגם בין כל בני אנוש.
זה אחד הנתיבים החשובים שהצועד בו פועל בעולם ברצון כן לתרום לקטנים, לצעירים, לבוגרים וגם לקשישים מכל מין וצבע.
כי כולנו בני ובנות אדם וחווה…
<>
הבהרות ומראה מקום
[1] צרור המור, בראשית פרק ז.
[2] קהלת ז, כו.
[3] בראשית ב, כב.
[4] בראשית ג, טז.
[5] משלי יח, כב.
[6] בראשית א, כז.
[7] דברים כא, י–יא.
[8] "וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה" (דברים כא, יב–יג).
[9] "וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ" (דברים כא, יד).
[10] דברים כא, טו.
[11] דברים כא, טז–יז.
[12] דברים כב, יג–יד.
[13] אכן, באותם ימים אפשר היה להוכיח, גם לאחר זמן, את בתוליה של האישה ביום נישואיה: "וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה. וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ. וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר" (דברים כב, טו–יז).
[14] דברים כב, יח–יט.
[15] דברים כב, יט.
[16] "וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָ. וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים כב, כ–כא).
[17], וגם שנים רבות לאחר המקרא ואפילו כיום אין שוויון מלא בין איש לאישה.
[18] האם למובן זה כיוונה דפני ריף בעצרת במוצאי שבת (03/09/2011) בהצהירה: "החלפנו את המילה רחמים במילה חמלה"?

דבר תורה לפרשת שופטים: בחירת רשויות ואי תלות בינן | אלי מיאסניק, אלול תשע"ט

בימים אלו שבהם אנו מתלהטים סביב שאלת דרך בחירת בית משפט עליון ואי תלות בין הרשויות – מעניין לבחון את דרך הגדרת קונספט הניהול של המדינה שבדרך כפי שמציעה הפרשה לדור שנולד במדבר שלא חווה שלטון מסודר-בעלי התפקידים במדינה, דרך המנוי שלהם, תחומי האחריות שלהם והדרישות לתיאום בין הרשויות.

 קונספט הניהול המוצג בפרשה

  • ניהול מבוזר– הניהול של המדינה מבוזר בין הערים המנוהלות ע"י  זקני העיר. לא נאמר איך זקני העיר נבחרים ולא נאמר איך מתנהלות החלטות לאומיות.  עם זאת, מוגדרת האפשרות של שלטון ריכוזי- מלך.
  • חוקהכהנים והלוויים מלמדים ומפרשים את חוק התורה לעם, לשופטים ולמלך.
  • בתי המשפט העירוניים ( " בִּשְׁעָרֶיךָ" (יז 8, יט 17 ) והעליון ( יז 8-9)  ו"ְקַמְתָּ וְעָלִיתָ–אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.   וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט…",  מאוישים ע"י שופטים שנבחרו ע"י העם.
  • רשות מבצעת- המימוש של החלטות השופטים בערים וכן החלטות לאומיות (כגון מי אינו יוצא למלחמה כ5, כ8)  מתבצע ע"י שוטרים שנבחרים ע"י העם .
  • שיתוף בין זרועות השלטון- האחראים על החוק (הכהנים והלויים) והשופטים משתפים פעולה במלאכת המשפט.

בעלי התפקידים

  • ניהול ברמת העיר ע"י זקני העיר- בפרשה לא מגדירים איך מממונים זקני העיר.
    • הדוגמאות שהובאו בפרשה מציגות את חשיבות זקני העיר בטיפול בפתרון בעיות שהן פוטנציאל לאי שקט בתוך העיר ובין ערים. טיפול ברוצח שברח ( יט 12)  שנקמת דמו עלולה להשפיע על שלומה הפנימי של העיר,  ביצוע גזר דין מוות לעובד עבודה זרה  ( יז 5. כאן נאמר  "  וְהוֹצֵאתָ אֶת-הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת-הָאִשָּׁה הַהִוא … אֶל-שְׁעָרֶיךָ" אך לא מוזכרים זקני העיר)   וקבלת אחריות ובקשת כפרה על רצח שהתבצע באיזור הקרוב לעיר (עגלה ערופה כא 2-4) יחד עם השופטים  והכהנים. טקס זה מונע חיכוך בין ערים.
  • השופטיםנבחרים ע"י העם
    • תפקידם לשפוט בדיני ממונות, נפשות ונזקי גוף– (יז 8) .
    • הם נעזרים בכהנים המכירים את החוק– . הכהנים מורים והשופטים מחליטים (יז 11-12, יט 17)
  • השוטרים – כנראה חלק מהרשות המבצעת- נבחרים עי העם .
    • אחראים כנראה לביצוע פסקי הדין – כי הפרשה מתייחסת לצמד "שופטים ושוטרים"
    • אחראים למימוש הנחיות לאומיות. כגון מי לא יצא למלחמה.
  • הכהנים והלויים – אחראים על ידיעת החוק. הם אינם נבחרים. הם מקבלים את תפקידם בירושה. הם נטולי אינטרסים כלכליים (יח 1-4).
    • תפקיד ראשון הוא הכרת התורה והנחלתה לעם . השיא של תפקיד זה הוא וידוא שגם המלך מכיר את התורה ( יז 18-19 )
    • תפקיד שני- סיוע לבתי המשפט ( ראה ב' למעלה).
    • תפקיד שלישי- יישום הפולחן. הפרשה מציגה את האחריות לשרות ה' ( יח 5) וכן את האחריות להיבטים פולחניים מקומיים כמו בעגלה ערופה (כא 5).
  • הנביא שמעדכן את העם בהנחיות האחרונות של ה'
  • המלך הוא אופציונאלי. ה' מכתיב מי המלך.
    • לכאורה המדינה יכולה להתנהל בלעדיו, אך אם העם אינו מרוצה משיטת הניהול המבוזרת הוא רשאי להחליט על מינוי מלך.
    • עליו ללמוד את התורה מפי הכהנים והלוויים  ולפעול לפיה.

פרשת  רְאֵה: מה לובשים לגאולה? ההפטרה לפרשת ראה | אניטה תמרי, אלול תשע"ט
אחד מזכרונות הילדות העזים שלי הוא של יום העצמאות העשירי למדינת ישראל, חג העשור. גרתי בחיפה שהייתה אז "האדומה" ובליל החג ירדתי עם משפחתי להדר הכרמל
השמחה הייתה אדירה, שמחת "היינו כחולמים" מהולה בשמחת "ראשית צמיחת גאולתנו". אנשים רקדו ברחובות לצלילי האקורדיון שזה הביא, לצלילי שירתה של זו, ולצלילי שירתם עצמם, שירה גדולה של מעגלי הרוקדים
וכמנהג הימים ההם, היינו צנועים בלבושנו. הבנות והנשים בחולצות לבנות, חלקן רקומות בעבודת יד, הרבה "חולצות רוסיות" לבנים ולגברים. מכנסיים או חצאית כחולים. לא הייתה הודעה שכך צריך להתלבש. כך התלבשנו
צנועים ופשוטים ושמחים בשמחת הגאולה
ואני קוראת בפרקי הנחמה, בהפטרות מספר ישעיה, ומתבלבלת
ההפטרה לפרשת השבוע, פרשת ראה, נפתחת במילים

ענייה סוערה לא נוחמה, הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך וייסדתיך בספירים. ושמתי כדכד שמשותיך ושערייך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ" (ישעיה נד, יא-יב). בהפטרה לפרשת שופטים אנו קוראים "לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש (נב, א),

ובזו לפרשת כי תבוא "שפעת גמלים תכסך, בכרי מדין ועיפה כולם משבא יבואו, זהב ולבונה יישאו, ותהילות ה' יבשרו" (ס, ו). ומה לובשים בפרשת ניצבים? בגדי חתן ובגדי כלה וכמובן, "מי זה בא? –אותה דמות מסתורית לבושה אדום
והתיאורים כולם – המון כסף וזהב, המון אבני חן וחומרים יקרים. המון פאר
ואני מודה. משהו לא מסתדר לי פה. הרי הנביאים מחו, וחזרו ומחו, על רדיפת הבצע, על הגנדור ועל התאווה לרכוש. הם דרשו להצניע לכת עם אלוהינו – ואז מה, להתנשא על אחינו ועל אחיותינו?
הגאולה, כפי שמתאר אותה ישעיה, נצבעת בהמון ראוותנות, בחומרים מנקרי עיניים (ואולי מנכרי עניים), ובהמון "רעש וצלצולים". הגאולה המצטיירת פה היא חזרה לחומרנות, לתחרותיות, ולנהנתנות שנגדן יצאו הנביאים
מה ללבוש לאירוע גאלה? את כל מה שהפטרות הנחמה הבטיחו לנו – בגדי תפארת, אבני חן וכל מה שצריך להראות שמדובר באירוע חגיגי
כשניגאל – נלבש כחול לבן
ריקודי עם ביום העצמאות ה-10

פרשת  עֵקֶב: מה ה' דורש מאתנו? | שושנה מיכאל צוקר, אב, תשע"ט

 פרשת השבוע, פרשת עקב, כוללת סיכום תמציתי ורבת עוצמה של הברית בין ה' ובין ישראל, בספר דברים, פרק י, פסוקים יב-כב. הסיכום פותח בשאלה פשוטה

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ?

ונותן תשובה הנראית פשוטה רק בקריאה שטחית:

כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ׃

הפסוק משלב תכנות פנימיות, יראה ואהבה, עם מעשים, "ללכת בכל דרכיו." כדי שלא לא נדהם ונשתתק מול הדרישה המקיפה וחוסר הפרטים, התורה מספקת כמה דוגמאות לשם הכוונה. לאחר רצף של דברי שבח המתארים את עצמתו של ה', באים פרטים הממחישים את הכח האלוהי במונחים ארציים:

(יז) כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא־יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד׃ (יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה׃ (יט) וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

לפי קריאה אחת, במעבר בין פסוקים יח ו-יט התורה מצווה אותנו לפעול כסוכנים המספקים לגר – המהגר הפגיע החי בקרבנו – את אהבת האל, המזון והביגוד שמפורטים בפסוק.

במדינת ישראל חיים היום גרים רבים גם מבקשי מקלט שנסו על נפשם מסכנה מחושית וגם מהגרי עבודה שבאים באופן חוקי עם ויזות לעבוד בבניה, בחקלאות וסיעוד שפעמים רבות בתנאים מחפירים, תנאים שלא היינו מוכנים בעצמנו לעבוד או מצפים מאחינו הישראלים לקבל. על העבודה הזולה הזאת בנויה המשק הישראלי.

האם יצאנו ממצרים כדי לייסד חברה המבוססת על פערים הולכים וגדלים?
האם זה יחס לזולת, שה' דורש מאתנו?

האם אנחנו – כיחידים וכחברה – עשינו כמיטב יכולתנו להטיב את מצבם או לכל הפחות להבטיח את צרכיהם הבסיסיים?

אִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?

פרשת  וָאֶתְחַנַּן:  דיאלקטיקה  על פי משה רבנו | עובד דבורה

משה הקדים בתפיסת העולם שלו שני פילוסופים גדולים: הרקליטוס. היווני בן המאה ה-6 לפני הספירה וממשיך דרכו, לפי דעת מספר הוגים, פרידריך הגל, יליד גרמניה, שחי הרבה שנים מאוחר יותר במאה ה-19. שניהם הציגו את השינויים המחזוריים בעולם. התופעות וההיסטוריה נמצאים בזרימה מתמדת ואין לצפות, שמצב  דברים נתון בזמן מסוים יתקיים לנצח. הרקליטוס סבור שיש לבני האדם מערכת חושים, כגון שמיעה וראיה, שהם תקינים לחלוטין לתפיסת צרכיהם. הם מקבלים מסר של אמת אודות העולם, אך אינם משתמשים נכון בלוגיקה, בניתוח והסקת המסקנות הנכונות. חסרה להם ההשענות על התבונה שבה נתברכו, כך שהם אינם מתרגמים את הדברים למשנה סדורה הנשענת על בסיס תבוני נכון.                                                                     

זה מביא אותנו לאחד המשפטים המאוד מעניינים בפרשה. וכך אומר משה:  

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים:  אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ  . מִן-הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת-קֹלוֹ, לְיַסְּרֶךָּ; וְעַל-הָאָרֶץ, הֶרְאֲךָ אֶת-אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ (דברים ד, לה לו)

אלהים מראה לאדם את הסוד הגדול: ראשית, מגלה לו את עצם מציאותו במרחב ושנית הוא נותן לו את החוקים והמצוות. הוא מבטיח לו שאם יקיים אותם יגיע בשלום אל נחלתו וישב שם בביטחה.

מה שמעניין במשפט הוא המבנה  התחבירי. "אתה הראת לדעת". יש כאן אמירה בלשון עקיפה שמשמעותה: אתה, עם ישראל הראת, אבל אתה לא ראית. יש שיח קולי וחזותי שעובר מצדו של האל, אך הנמען לא רואה דבר. ואפשר לומר זאת בשפתו של הרקליטוס חזקה עליהם, על עם ישראל,  שהם ראו וגם שמעו , אך לא הבינו דבר.

כאן נשאלת השאלה האם הקביעה הפילוסופית הזו, המדברת על התעלמות מהתבונה,  היא בסיס להמשך בניית התיאוריה שלהם, האומרת שבהכרח יחולו תמורות בזמן, כך שתקרוס צורת חיים נתונה ותתחלף בצורת חיים הפוכה. החיים לובשים צורה ופושטים צורה בדרך מחזורית.

התפתחות בסגנון הזה חזו, כאמור, שני הפילוסים שהזכרתי. המעניין הוא, שמשה רבנו ראה זאת הרבה לפניהם בשחר ההסטוריה.

בפרשה זו, עוד עם ישראל משרך דרכו במדבר ומשה המנהיג היה מנוע מלהוביל אותו, הוא חוזה לעם ישראל נבואה אפוקליפטית לגבי העתיד.

הוא רואה בדמיונו את מה שיתרחש. העם ישלם מחיר כבד על עיוורונו. הוא אמנם יגיע לארץ המובטחת, אך לא יאריך שבת שם.  התנהגותו הלא – תבונית תביא לאבדן האדמה עליה הוא יושב. הוא יהיה בגלות, שם השכינה תסתתר אך בהמשך יהיה תהליך של תשובה ואחריו תתרחש השיבה והגאולה. משה מתאר תנועה היסטורית מחזורית כמתואר בפסוקים להלן:

מחזור ראשון: התיישבות  והגלות

 כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, לְהַכְעִיסוֹ.   הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר, מֵעַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:  לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן.  וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה   )דברים ד, כה- כז) .

מחזור שני תשובה ושיבה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין, עוֹד . וְשָׁמַרְתָּ אֶת-חֻקָּיו וְאֶת-מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ–וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה'  אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל-הַיָּמִים (דברים ד, לט, מ). למרות הדמיון בחשיבה חייבים להדגיש, שגם מדברי משה וגם מהתפיסה הכללית של היהדות, האדם אינו נגרר בתוך התהליכים , אלא יש לו אחריות אישית להם. האדם חייב להאמין שהוא יכול לתקן את העולם ובכך לשנות מהלכים רעים שעלולים להתרחש. האם זה בר ביצוע? התשובה אינה חשובה. כל איש חייב לעשות ככל שיש בכוחו למען יצירת עולם טוב יותר.

פרשת השבוע ״דברים״ + תשעה באב | סאם ליימן-ווילציג

דברים א: ה – ״בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.״
כך מתחיל פרשת השבוע (גם הפסוקים הקודמים), עם המקומ/ות בה/ם משה הקריא לבני ישראל את התורה. אולם, יש בעצם אזכור המקומות משהו מאד ״משונה״ המעיד על פרדוקס של היהדות כולה: למרות המרכזיות של ארץ ישראל לעם היהודי, כמעט כל דבר חשוב ביהדות (הדת) דווקא בא/קרה מחוץ לגבולות המדינה!

הנה רשימה קצרה המציגה את העניין:
1) אברהם אבינו (״היהודי״ הראשון) גילה את האלוהים לא בארץ ישראל אלא באור כשדים (בבל).
2) משה רבינו אף הוא מגלה את האלוהים בארץ מדין (הסנה) ולא בארץ ישראל.
3) מתן תורה – לא בארץ ישראל אלא במדבר סין – ובהמשך (ספר דברים כולו) התורה כולה הובהרה לבני ישראל מעבר לירדן (ארץ מואב).
4) במשך מאות שנה אחרי כיבוש הארץ, בני ישראל חוטאים בעבודה זרה שוב ושוב. רק אחרי שהוגלו לבבל הפסיקו את הפוליתיאיזם (ריבוי אלילים) ועברו למונותאיזם (אלוהים אחד).
5) ה״ספר״ הגדול והחשוב ביותר (מלבד התנ״ך) שנכתב אי פעם ביהדות הינו התלמוד הבבלי – בו נמצא הבסיס ליהדות החדשה ״יהדות רבנית״, של לימוד תורה (שהחליפה את פולחן הקרבנות). יתרה מכך, תלמוד אחר נכתב בארץ ישראל (התלמוד הירושלמי) אולם הוא נשאר ספר יחסית זניח במורשת היהודית.
6) ואם תרצו, בעידן המודרני התנועות הדתיות-יהודיות החדשות (רפורמה וקונסרבטיזם) אף הן פותחו בתפוצות (גרמניה וארה״ב) ועד היום הזה הינן די חלשות יחסית בארץ ישראל.

מיותר לציין, שכל זה די רלוונטי ואף אירוני לתשעה באב (רשמית התאריך של היום, אולם למעשה מחר בגלל שבת), שהרי זהו יום אבל במיוחד כתוצאה מחורבן שנֵי בתי המקדש. מדוע ״אירוני״? כי אם היהדות על כל שלביה התפתחה לרוב מחוץ לגבולות ארץ ישראל, מדוע אם כן אין לנו יום אבל – או לכל הפחות יום ״זיכרון״ – לכל ההתפתחויות הדתיות החיוביות שקרו לנו מחוץ לגבולותיה?
לכך, דומני, שתי תשובות אפשרויות (וייתכן שתחשבו על אחרות). ראשית, במהלך השנים צורפו לתשעה באב גם קטסטרופות שעברנו בחו״ל, במיוחד גירוש ספרד. זה יפה, אולם לא היה זה אירוע ״דתי״ אלא היסטורי בלבד; כלומר, גירוש ספרד לא שינה כמעט מאומה בדת היהודית. תשובה שנייה: העם היהודי והיהדות דווקא ״אמביוולנטיים״ לגבי הקשר בין ישראל והתפוצות, שהרי מחד גיסא כל עם זקוק לארצו הוא, אולם מאידך גיסא משהו ב״דם״ (תרבות ומנטליות) היהודי דוחף אותנו לנדוד בין העמים – תופעה שהייתה קיימת בכל ההיסטוריה היהודית מאז אברהם אבינו, דרך יעקב ומשפחתו… ונמשכת עד עצם היום הזה (כמיליון אזרחי ישראל חיים עכשיו בחו״ל).
אז אולי תשעה באב מסמל יותר מכל את תופעת היהודי הנודד? כלומר, בעקבות חורבן הבת הראשון והשני נאלצנו לצאת מארצנו (רע) – אך בחו״ל מצאנו דרך לחַדֵש את היהדות בדרכים מקוריות (טוב). ואם כך, אולי יש היגיון רב אצל אלה אשר צמים רק חצי יום בתשעה באב? החלק הראשון בו אין אנו אוכלים או שותים, זֵכר לחורבן; החלק השני, בו חוזרים במידה מסוימת לשגרת חיים, זֵכר ליהדות המתחדשת בחו״ל.
״דברים״ למחשבה.

1 2 3 17