דברי תורה

1 2 3 12

פרשת  לֶךְ לְךָ:מולדת מהי? | אניטה תמרי, חשוון תשע”ט

בשעה שאתם קוראים מילים אלה, אני יושבת בארצי, במולדתי ובבית בני – בארצות הברית

ואני שואלת את עצמי, וזאת בשעה שאני יושבת בארצי, במולדתי ובביתי אני – מהי מולדת?

את השיר הראשון שלמדתי בעברית למדתי מפי אבי בשנת 1951. הוא חזר לצריף שבו גרנו, צריף שהיה תקוע בין הריסות בתי הכפר הערבי באשיט. אבי חזר מהאולפן ולימד אותנו את השיר שלימדו אותו: “למולדתי הבאת אותי / בים גלים וקצף”. (מדי פעם גם נהג להביא לנו מהעיר הגדולה “כושי” – שהיום נקרא קרמבו – וגם הוא היה קצף.) ושרנו “אנו אוהבים אותך מולדת”, ו”מי זה הקים כל אלה, ארץ מולדת?” ושרנו זאת במבטאים שונים ובהגייה מוזרה של המילים, והיה ברור לכולנו שעכשיו – מכל המקומות שמהם הגענו – אנחנו במולדת

כשאלוהים אמר לאברם “לך לך מביתך, ממולדתך ומבית אביך” הוא דיבר על אור כשדים, ואולי על חרן, מקום מושבו של אברם בשעה שנאמרו המילים. אבל המולדת הייתה מקום רחוק ממזרח לארץ ישראל, לא ארץ ישראל

הפירוש השלישי למילה “מולדת” במילון אבן-שושן הוא: “3. בני-המשפחה, קרובי-המשפחה: ‘לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך’ (בראשית יב א). ‘שאול שאל-האיש לנו ולמולדתנו לאמר העוד אביכם חי, היש לכם אח?’ (בראשית מג ז)”. ובהמשך הערך מופיע ערך המשנה “ארץ מולדת” וההגדרה היא “ארץ שאדם נולד בה, ארץ אבות ‘ושוב-אל ארצך מולדתך’ בראשית לז יג)”. ושוב השאלה היא – מהי מולדת? האם “ארץ האבות” היא ארץ אבות האומה (ואם כן, יש לנו אזרחות כפולה, גם אור כשדים וגם כנען) או שמא הארץ שבו נולד האב הביולוגי של כל אחד מאתנו, ועל כן המולדת של כל אחד מאתנו היא גרמניה או עירק או פולין או אולי א”י-פלשתינה. שלי, על פי הגדרת ארץ המולדת של האב, היא הולנד

אבל אני, אני נולדתי בארצות הברית. וכשאני מגיעה לשם, אני מרגישה שהגעתי הביתה. וכשאני חוזרת לישראל, אני גם מרגישה שהגעתי הביתה. האם המולדת היא המקום בו נולדתי אני? בו נולדו ילדיי? ואולי המולדת היא מקום הולדת הנכדים – לא השורשים אלא הפארות והפֵרות הם הקובעים מהי מולדת? העתיד ולא העבר?

אבי נהג לומר שיש לו fatherland – הולנד, הארץ בה נולד; motherland – ארצות הברית שקיבלה אותו אחרי שהוא והוריו עזבו את הולנד ו homeland – ישראל. ואולי, אם כך, אין לנו מולדת אחת. המולדת היא המקום האחד, ואולי יותר מאחד, שאנחנו נושאים אתנו לכל מקום שאליו אנו הולכים, והיא אתנו בכל מקום שאנו נמצאים בו. המולדת היא העוגן, היא האבן השואבת שמעגנת אותנו ושממנה אנחנו שואבים כוחות.

אנו אוהבים אותך מולדת – תהיי אשר תהיי.

פרשת נח: ננֹחַ אִישׁ צַדִּיק | שושנה מיכאל צוקר חשון תשע”ט

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. (בראשית ו:ט)

פולמוס עתיק מתמקד ברמת צדקתו של נח, האם הוא נחשב צדיק רק בגלל של חי בדור רשע? אולי, אם היה חי בזמנים טובים היה מגיע לפסגות גבוהות עוד יותר? הדבר לא הוכרע אבל העובדה הוא שנח נענה לקריאה האלוהית וזה קובע המשך קיומו של העולם, אמנם במתכונת חדשה.

הרגע החשוב בא אחרי המבול, כאשר נח מייסד את התרבות האנושית מחדש:

וַיָּסַר נֹחַ, אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא, וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. (בר’ ח:יג).

מה ראה נח? שארץ יבשה? כן, אבל יותר מזה הוא ראה אדמה חרבה, הוא ראה חורבן. תשכחו מספרי ילדים עליזים עם שמש זורחת ופרפרים מעופפים. זה יבוא, אבל עדיין מוקדם מדי. במקום זה העלו בדמיונכם תמונות צונמי.  למים יש כח אדיר. הכל הרוס.

האלהים צריך לצוות על נח לצאת ולהמשיך לחיות. נח מציית. מה הדבר הראשון שהוא עושה בצאתו מהתיבה? בונה מזבח ומודה לאלהים על הצלתו. המראה הזה מוכר לנו מהחדשות: לדוגמא, משפחה שעומדת מול ערימת עץ ואבן שהיה ביתם לפני שנחת עליו סופה. הם מוחים דמעה ומברכים: ברוך השם כולנו בחיים. ונשבעים לבנות מחדש.  

האל מבטיח לא להשחית את הארץ שוב, ויוצא מהתמונה. בעולם של נח, בעולם שלנו, התערבות אלוהית נדירה ביותר. אנחנו צריכים להסתדר לבד.

נח נטע כרם. הוא פונה לעבודה יצרנית הדורשת השקעה לטווח הארוך. הוא מצליח, פרחו הגפנים ונתנו פריים. נח בוצר את הענבים וגם מייצר יין בהצלחה, אולי יותר מדי הצלחה. הוא משתכר. גם מצליח וגם מועד. נשמעת מוכר? כולנו נח.

גם בנו חם מסתבך. הפרטים לא חשובים כרגע. חשובה היא תגובתו של נח. בבוקר הוא מתפכח ופוקח את עיניו. הוא יודע מה קרה, ונוקט צעדים לתקן את המעוות. הוא שופט ומעניש-מקלל את החוטא ללא התערבות שמימית. ולא פחות חשוב: הוא גם מברך את בניו האחרים, שם ויפת, כי הם הגיבו נכון למצב שנוצר.

נח יצא מהתיבה, הסתכל בהרס והתחיל לבנות. בעיני זו תמצית צדקתו בדורותיו ולטובת כל הדורות אחריו.

פרשת  בְּרֵאשִׁית: עץ הדעת | עובד דבורה, תשרי תשע”ט.
 
א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.[1]
זכות גדולת נפלה בידי הקדוש ברוך הוא, שהיה יכול ליצור את עולמו מבראשית. הוא ברא עולם מתוך הכאוס ששרר. לכאורה לא היו לו שום מגבלות ועם יכולות כמו שלו, הוא ציפה לבנות עולם נאה, לתפארת ממלכת השמים.
הוא יצר את השמים והארץ, המאורות הגדולים, העשבים והעצים, עוף השמים, הדגים, בעלי החיים ולבסוף את האדם בצלמו ובדמותו.
העולם בכללותו נראה כאילו החל מאז הבריאה להתנהל מעצמו; המאורות נעים על צירם ובמסלוליהם. הצמחים צומחים והפרחים פורחים. לעומת זה, האדם ואולי גם הנחש אמצו אג’נדה משל עצמם, ואפילו, שהיו עדיין תחת עינו הפקוחה של בורא העולם.
בריאת האדם בצלמו ובדמותו של האל העמידה אותו לכאורה במישור אחד עם אלהים, אבל בהבדל קטן, לא ניתנה לאדם רמת הידע והיכולת האלהית. וכדי להבטיח את הפער ההכרחי ערך אלהים עם האדם הסכם, שלא יאכל מעץ הדעת:
טז וַיְצַו ה’ אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.[2]
האדם הפר את החוזה, אכל מעץ הדעת ונענש.  הוא גורש מגן עדן ונידון לחיים קשים ( “בזיעת אפיך תוכל לחם”). ברבות הימים, כאשר הוא מצויד ביכולות מחשבתיות משופרות הודות לעץ הדעת, הוא עשה את חייו קלים הרבה יותר ממה שנועד לו. אולי, אפילו יצא ברוח מחטאו, שכן במקום להיות זומבי בגן עדן, הוא הפך אדון לגורלו ומעת לעת, לכאורה חייו טובים יותר.
קיים ויכוח בין מפרשים אם מדובר בעץ, שהוא בעל יכולת להעניק דעת לאכלו, או לתת דעת מוגבלת, כמו שכתוב “דעת טוב ורע”.
אני רוצה לטעון, שזה באמת לא משנה להבנת חששו של האל.
עולם הידע הוא אינסופי. ככל שאתה יודע יותר אתה מגלה גזרה הולכת וגדלה של חוסר ידע. גם אלהים עצמו מוגבל ביכולתו להבין הכל ובגלל זה הרבה פעמים הוא נרגן ואפוף חמת זעם. מה שלא לא הולך לו בנחת הוא משתמש בכח, ומה שלא הולך בכח הוא מנסה להפעיל יותר כח.
חיי האדם קצרים ומעשיו נגועים בהטיות פוליטיות. הוא משוכנע שעץ הדעת הוביל אותו לידיעה מלאה של הדברים. הוא עושה מעשים שיודע שהם רעים במהותם. ומצד שני, לגבי הרבה מעשים הוא סבור, שהוא עושה את הדברים  הנכונים ואפילו את הדברים  הטובים. אבל למרבה  הצער, אין לו שום יכולת להבין דברים עד תומם.
העולם, עד גירוש האדם מגן עדן, התנהל על פי סדר סביר. ברם, עם השנים – אם נעשה קפיצה ענקית בזמן עד ימינו – העולם הופך לכאוטי. בנוסף לרצח וההרג שלא לצורך של בני מינו, הוא עושה ניצול יתר של משאבי הטבע, כמו קרקע ומים, ומעל הכל, האדם לא מצליח לפנות את הפסולת שהוא מייצר על הקרקע ובאוויר, הוא מביא במעשיו לעליית הטמפרטורה בעולם, אשר בעקבותיה נוצרות סופות ונחשולי מים והצפות וכיו”ב, מה שמאיים על שרידותו בעולם הזה.
 האם בסופו של יום הוא יגיע לנקודת שבר כזו, שישיב את הפרי האסור לאלהים?

חג הסוכות: והיית אך שמח | מוטי לקסמן, תשע”ט
“וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ , כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ”. [א]
כך אמר קהלת, אשר את מגילתו אנו קוראים בחג הסוכות.
ואם הוא אמר, לא “נשבור לו את המילה”, נכון?
מאות שנים אחרי קהלת ממליץ ר’ נחמן מברסלב: “מצוה גדולה” , “להיות בשמחה תמיד! וצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות ולהרחיק העצבות והמרה שחורה ולהיות אך שמח תמיד.”
כל זאת למה?
“והוא רפואה לכל מיני חולאת. כי כל החולאת בָּאין רק מעצבות ומרה שחורה” [ב].
תמיד רצוי לשמוח.
אחת ההזדמנויות לשמחה היא בחגים.
שלמה המלך חונך את המזבח בבית המקדש ואז “וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל” [ג]. הסופר המקראי קורא לחנוכת המזבח בשם הֶחָג, בהא הידיעה! מבהיר הרד”ק: “חנוכת המקדש קרא גם כן חג לפי שהיתה סמוכה לחג הסכות” [ד].
והטעם, “רבי יהושע שאומר: שבעה אלו שבעה ימי פסח, שמונה – אלו שמונה ימי הֶחָג” [ה].
סוכות החג היחיד בתורה המכונה “הֶחָג” בהא הידיעה.
<>
“הֶחָג” שהוא  חג סוכות ושמחה הם שני מושגים קשורים זה בזה בקשרי צהלה רבים.
אפשר בהחלט לומר: “הֶחָג” שהוא  חג סוכות, בא עלינו לשמחה ולששון.
ראשית, התורה עצמה מספרת לנו על כך:
“חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ […] וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ” [ו].
חג הסוכות הוא המועד היחיד משלושת הרגלים שהתורה מצווה לשמוח בו באופן מפורש.
הרמב”ם, מתאר: “והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות” [י].
אם-כן, שמחה רבתי, אבל, איזו שמחה זו?
אפשר לומר שיש כאן שמחת תודה: “כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ” [יא].
תודה על איסוף היבולים החקלאיים. אכן, חג הסוכות מכונה גם חג האסיף.
אבל, במובן זה, זו שמחת הישג בלבד.
למה אני אומר בלבד?
כי שמחה על הישג, היא אכן שמחה, אבל היא מותנית בהישג בלבד, ולכן זו שמחה מוגבלת.
לדעתי השמחה שאנו מצווים היא לא בשל מה שהיה אלא דווקא לקראת המחר.
בחג הסוכות אנו עומדים בפני החורף, והתופעה המרכזית החשובה ביותר היא הגשמים.
אפשר להיערך בחששות, בחרדה ואף בפחד (תהיה שנה גשומה? אולי תהיה בצורת?).
אבל אפשר להיערך גם בשמחה.
כך אני קושר זאת גם ל”שמחת בית השואבה”.
זו הפרשנות שאני מאמץ ב”וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ”, כלומר היה רק שמח, תמיד שמח!
שמחה אולי אינה מגבירה את כמות הגשמים, אבל היא מעוררת באדם כוחות ליצירה ולהתפתחות, ולחיים טובים יותר, גם אם ירדו פחות גשמים.
שמחה כזו יכולה רק להביא לטוב, למנוע פגע ולהמעיט רע.
שמחה כזו נראית כחיוך, כעיניים זוהרות ובורקות [יב].
לשמחה כזו, כיוון, לדעתי, רבי נחמן מברסלב, שדבריו פתחו את הדיון הנוכחי: “להיות בשמחה תמיד!”
ואם תגידו שזה לא קל, נכון זה לא קל. אבל, תמיד, זה אפשרי.
אם נתפוס את האדם כקדוש, ונפעל כך, לא יחסרו סיבות לשמוח.
<>
“וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ” “וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ”: אשרינו שנזכה לשמחה כנה ואמיתית בחג הסוכות ובכל ימות השנה. אמן, כן יהי רצון.
 
הארות ומראה מקום
[א] קהלת ח, טו.
[ב] מליקוטי מוהר”ן.
[ג] מלאכים א ח, סה.
[ד] רד”ק למלכים א ח, סה.
[ה] בבלי, עירובין מ, ב.
[ו] דברים טז, יג–טו.
[ז] רמב”ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב.
[ח] “החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה […] אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו” (מסכת סוכה, ה, א).
[ט רמב”ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יד.
[י] שם, הלכה יג.
[יא] דברים טז, טו.
[יב] הדגמה מצוינת איך לצחוק ולעורר שמחה, בלי סיבה אפשר לראות ב – YouTube
בקישורים: Bodhisattva in metro, Bodhisattva by Busחג הסוכות, והיית אך שמח /  מוטי לקסמן, תשע”ט

פרשת הַאֲזִינוּ: יהודה עמיחי פוגש את משה רבינו | גייל שוסטר-בוסקילה, תשרי תשע”ט.

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ  כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר-צִן עַל אֲשֶׁר לֹא-קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (דברים פרק לב: מח-נב)

יהודה עמיחי: משה רבנו ראה רק פעם אחת
משה רבנו ראה רק פעם אחת את פני האלוהים
ושכח. הוא לא רצה לראות את המדבר
ואפלו לא את הארץ המבטחת, אלא רק את פני האלהים.
הוא הכה בסלע בזעם געגועיו
הוא עלה להר סיני וירד, הוא שבר את שני
לוחות הברית ועשה עגל זהב, הוא חפש
באש ובעשן, אבל הוא זכר רק את
יד האלהים החזקה ואת זרועו הנטויה
ולא את פניו והיה כמו אדם שרוצה
לזכר את פני מי שאהב ולא יוכל.
הוא עשה לעצמו קלסתרון מפני
האלהים ופני הסנה הבוער ופני
בת פרעה שנרכנה מעליו כשהיה תינוק בתבה,
והפיץ את התמונה בכל שבטי ישראל
ובכל המדבר, אבל איש לא ראה
ואיש לא הכיר. ורק בסוף חייו,
על הר נבו ראה ומת
בנשיקת פני האלהים.

פרשת וילך | סאם ליימן-ווילציג

בתחילת פרשת השבוע ״וילך״ אנו קוראים את הפסוקים האלה:

וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר:  מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה–בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר:  תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל—בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ–לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם… )דברים ל״א: י-יג).

נשאלת השאלה: מה הכוונה ״ובניהם אשר לא ידעו״? תשובה פשוטה הינה שמאחר שמשה רק עתה נתן לבני ישראל את כל התורה, כולל מצוותיה הרבות, ברור שכרגע אין הם ״יודעים״ אותה. אבל תשובה זו אינה משכנעת מאחר שהפסוק כתוב בזמן עתיד (״ישמעו ולמדו…״ וכו׳) ולא בזמן הווה – מה גם שכל הפסוקים מסביב מתייחסים לדורות הבאים (כגון ״בבוא כל ישראל״…).

התשובה נמצאת בתופעה מעניינת שאינה נמצאת בתנ״ך! בדרך כלל, אנו מתייחסים לכל מה שכתוב במקרא, אולם מן הסתם אין אנו חושבים על ״חורים״ שקיימים בו. ברם, יש לפחות ״חור״ אחד שזועק לשמים: אין אף דוגמה בתנ״ך כולה (לא רק בחמישה חומשי תורה) של הורה אשר יושב ומחנך את ילדיו! הדבר עוד יותר תמוה כשזוכרים שבספר דברים אנו קוראים פעמיים פסוקים כמעט זהים (דברים ו׳:ז׳): ״וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״ (ראו גם דברים י״א: י״ט בפרשת עקב, עם שינויים קלים).

ונוסיף לכך עוד דבר ״מוזר״: אחרי חורבן בית השני (וביטול הקרבנות), לימוד תורה הפך לפולחן הדתי המרכזי (יחד עם תפילות) – ציווי הכרחי של רבני המשנה והגמרא לכל משפחה יהודית באשר היא.

הדרך לפענח את התעלומה הזאת הינה בדרך השלילה. בתקופת המקרא לא היו ״ספרים״ במובן המודרני. בקושי (והרבה כסף) ניתן היה לכתוב מגילה אחת בלבד, כך שלא הייתה כל דרך מסודרת ללמד את התורה בחיק המשפחה על כל תרי״ג מצוותיה. שלא לדבר על כך, שעבודה חקלאית (המקצוע של רוב המכריע של בני ישראל לדורותיהם עד תקופת בבל) גם לא השאירה זמן להורים להקדיש לחינוך ילדיהם. לכן, מצוות ״הַקְהֵל״ – פעם בשבע שנים – היה כנראה המקסימום שניתן היה לדרוש מעם ישראל.

ברם, בפסוק של ״ושננתם לבניך…״ משה חשב לא רק על העתיד הקרוב (כניסת בני ישראל לארץ המובטחת) אלא לדורות בעתיד הרחוק. במלים אחרות, יש כאן מעין ״נבואה״: בדורות הקרובים (שמסתבר נמשך קרוב לאלף שנים בתקופת שני בתי המקדש), יש לבצע ״הקהל״ בסוכות בבית המקדש; אך אחרי שלא יהיה עוד בית מקדש והַקְהֵל לא ייתכן עוד, אז נכנס לתוקפו ״ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכת בדרך ובשכבך ובקומך״. עובדה, ככל שחלפו השנים והתרחקו מתקופת בית המקדש (במאות השנים אחרי הספירה החדשה), היהודים נטשו את עבודת החקלאות ונהרו למסחר, מלאכת יד, לימוד וכדומה – וזאת בעולם שספרים, כתבי-יד על פפירוס ועוד חומרים זולים (לא מגילות קלף יקרות), היו בהישג יד של כמעט כל משפחה.

וזו גדולת התורה: היא נותנת לנו ״מתכון לחיים״ לכל סוג של תקופה וסביבה מקצועית וטכנולוגית. גם בעידן שלנו, מרובת שינויים חברתיים וטכנולוגיים תכופים, יש להפנים ולהפעיל את הגישה התורנית הזאת.

 

 

פרשת נִצָּבִים | אניטה תמרי, אלול תשע”ח

פרשת חייו של משה תחומה בשני פעלים שמנדלקרן בקונקורדנציה מגדיר “אחים” ואבן-שושן אומר “ראה גם” – הפעלים י’צ’ב ונ’צ’ב

מסעו הראשון של משה הוא המסע בתיבה על פני היאור החל תחת עינה של מרים אחותו “וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ” (שמות ב ד)

ומאז, ועד לקריאת ההתייצבות האחרונה של משה “הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד”  (דברים לא יד) – מאז שניצבה אחותו לשמור עליו, ועד שמשה ויהושע התייצבו להעברת השלטון – משה ניצב ומתייצב. ויציבותו זו של משה היא אולי הכוח החזק ביותר במנהיגותו – לפעמים הוא היה זה שהתייצב ולפעמים ניצב העם

כשיוצאים משה ואהרון ודורשים “שַׁלַּח אֶת עַמִּי”, מכביד פרעה את העול. השוטרים העבריים פוגשים את השניים “נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה”. . למרות סירובו של פרעה, ולמרות הפצרותיו של העם שיניחו למצב הקשה להישאר כך ולא להתדרדר – משה ואהרון אינם יוצאים בקומה שפופה – הם ניצבים.

ואז מתחילה פרשת המכות, ההוראה לפני המכה הראשונה היא “לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר” (ז טו). וכך מתייצב משה פעם אחר פעם לפני פרעה, בדרך כלל השכם בבוקר – ניצב ואומר לו “שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי” (ח טז, ט יג)

העם יוצא ממצרים – מאחוריהם המצרים והים לפניהם – והפאניקה משתוללת. והנה המילים המרגיעות “אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'” (שמות יד יג). ובני ישראל, עמדו והביטו איך

“וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים” (טו ח). ואז עוברים את הים וכבר עמלק רודף. העבדים טרם היו ללוחמים ומשה מעודד אותם “מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי” (יז ט). וזה עבד.

העול האדמיניסטרטיבי כבד על משה, ויתרו חותנו שואל  “מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב” (יח יד). המשפט והשלטון מתמסדים, ויציבותו של העם מתחילה להתמסד אף היא.

הרבה התייצבויות יש במעמד החשוב ביותר בכינון היציבות החוקתית, “וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר” (יט יז)

ואחרי חטא העגל “יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ” ושם דיבר משה עם ה’ בענן “כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ” (לג ח). אבל משה, רק פעם אחת, לראות את ה’ פנים אל פנים. את זה, אומר ה’, לא אוכל לעשות, אבל “הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר” (לב כא) ושם יוכל לראות את אחוריו של האל או את גבו – וזאת לפני שלמחרת “וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר” (לד 2) ואז ירד אליו ה בענן, ואנחנו קוראים את המילים עליהם נחזור פעמים רבות בתשרי “וַיֵּרֶד ה’ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'” (לב 2)

הרבה זמן עובר – ואין כל התייצבות. הכל פחות או יותר יציב, ככל הנראה. אבל בשלב מסוים העם מתחיל להתייאש והתלונות אינן נפסקות. משה מבקש מאלוהים “הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ”. אלוהים אינו הורג את משה – הוא דורש התייצבות “אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ” (במדבר יא טו).

שבעים האנשים האלה אינם שופטים ושוטרים, אלא תחילתה של מנהיגות רוחנית רחבה יותר, שכן אלוהים יאציל עליהם “מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ” (במדבר יא יז). אבל, כשמנהיגות רוחנית ניתנת לפיצול, כולם רוצים חלק בה, ומתחילים לערער על סמכותם של המנהיגים המקוריים – דבר שעשו קורח ועדתו. שוב היה צורך בהתייצבות חזקה ומידית “וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם” (טז כז). וסופה של ההתייצבות זו ידוע גם הוא.

וכך אנו מגיעים לפרשת ניצבים, לאחד ממופעי הפרדה של משה. אם שמתם לב לקריאה בתורה, ואם אתם בני הדור שלי, בוודאי שמתם לב שלמשה היו יותר מופעי פרדה מאשר היו לפרנק סינטרה.

“אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל” (דברים כט) וגם “טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ

המתייצבים הראשונים מתארים את ההתפתחות הקווית של חיי משה. הפסוק השני סוגר את מעגל חייו – אישה שהשיטה אותו ביאור – טף, ילדה שנצבה לדאוג לו, וכל זה בתוך עם של עבדים.

שלום משה, ותודה על היציבות שהענקת לנו.

פרשת כִּי תָבֹא, עובד דבורה, אלול, תשע”ח
בעודנו מצפים לסיום השנה ומקווים “שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה”, אנו מוצאים את עצמנו מספר ימים לפני תחילת השנה החדשה קוראים את הפרשה הלא קלה “כי תבוא”. פרשה זו ידועה בקללותיה. המלים קשים לשמיעה, ועוד יותר – לקריאה, בייחוד בציבור:

 וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ.   אָרוּר אַתָּה, בָּעִיר; וְאָרוּר אַתָּה, בַּשָּׂדֶה.   אָרוּר טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.   אָרוּר פְּרִי-בִטְנְךָ, וּפְרִי אַדְמָתֶךָ…(דברים כח טו-יח)

הקללות חלות על אלה, שלא מקיימים את דברי התורה. אבל זה יכול להיות כל אחד מאיתנו. כמה צדיקים גמורים יש בקרבנו? אלה אינן המילים, שאנו מצפים לשמוע מהאל הטוב והמיטיב, הרחום והחנון.

באי בית הכנסת נרתעים מהמילים הנאמרות, אינם ששים לקבל עליה לתורה, לא רוצים לקרוא את אותם הקטעים ולהיות המוכיחים בשער ולהפחיד את הציבור. הפתרון שמקל על הכל, גם על הקורא וגם על השומע, שנהוג בבית הכנסת, הוא לקרוא את הקללות בלחש ובחטף.

התייחסות מאוד מעניינת לפרשה מצויה בסיפור חסידי. הסיפור מקפל בתוכו גם את היראה מפני הקב”ה וגם את התקווה לחסדו, ואין דרך טובה יותר מאשר להציג את הנושא מנקודת ראות של ילד.

רבי שניאור זלמן מליאדי, “האדמו”ר הזקן” מייסד תנועת חב”ד, היה נוהג לקרוא בתורה בבית-הכנסת מדי שבוע בשבוע. באחד השנים לא נכח רבי שניאור זלמן בעיר ליאדי בשבת פרשת “כי תבוא”, ולפיכך נשלח אדם אחר לקרוא בתורה.

פרשת כי תבוא כוללת את פסוקי התוכחה – תיאור פרטני של העונשים שיבואו על בני-ישראל, לו יחטאו ולא ישמעו בקול הבורא. בין הנוכחים בבית-הכנסת היה דובער הילד, בנו של רבי שניאור זלמן שהפך ברבות הימים ליורשו וממלא מקומו. כששמע את דברי התוכחה, הדברים נגעו לליבו כל-כך וגרמו לו לכאב לב. עד כדי כך השפיעו פסוקי התוכחה על הילד ששלושה שבועות לאחר-מכן, ביום הכיפורים, הסתפק אביו האם לאפשר לו לצום בשל חולשתו.

כששאלו את דובער הצעיר: “מה אירע? הלא בכל שנה קוראים פרשה זו”?

השיב: “כשאבא קורא, אין אלו נשמעים קללות”…

פרשת כי תצא: חמלה ושוויון בני אדם / מוטי לקסמן, אלול תשע”ח

חומש בראשית מציג לנו שתי גרסאות להופעת בני האדם על פני האדמה:

א. “וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם” (ברא’ א, כז).

ב. “וַיִּבֶן ה’ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם” (בר’ ב, כב); “אֶל הָאִשָּׁה אָמַר […] וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ” (בר’ ג, טז).

שתי גרסאות אלה מציגות תפיסות קטביות לגבי היחס בין איש ואישה. בגרסא הראשונה הכתוב משקף תפיסה שוויונית ואילו בגרסא השנייה עולה תמונה של אי-שוויון, כאשר האישה משנית וכפופה לאיש.
פרשנים שונים מתמודדים עם כתובים אלה בצורות שונות. אנו לא לדון בסוגיה זו הפעם. ולמה נדרשנו לכך?
ובכן, פרשת השבוע, פרשת “כִּי תֵצֵא” מזמנת לנו אפשרות לסקור מספר תכנים לאור אותה שניות בתפיסות יחסי איש ואישה.
פרשת “כִּי תֵצֵא” מאופיינת בריבוי מצוות. יש האומרים שזו הפרשה העשירה בנושאים  ובמצוות (רמב”ם מונה 72, ספר החינוך מונה 74) הנושאים דנים בהיבטים רבים ומגוונים שבתחום חיי החברה.
אנו נתמקד במספר מצוות וכללים המתייחסים לאישה.

שבוית מלחמה

הפרשה נפתחת במצב של מלחמה:

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ […] וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה” (דבר’ כא, י–יא).

ניצחון על האויב ושביית אישה יפה כפוף לכללים ברורים: א. יש לאפשר לה להשלים את אבלה על משפחתה שאבדה במלחמה (שם, יב–יג). ב. אם חינה סר מלב האיש הוא צריך לשחרר אותה ולא ולפגוע בה או להזיק לה (שם, יד).כלומר, ניכרת כאן התחשבות רבה ברגשות השבויה, וגם כאשר סר חינה אין לעולל לה רע.
אמנם אפשר לטעון שהיוזמה היא כל הזמן בידי האיש, זה נכון. אבל בכל-אופן השבויה היא בעלת זכויות מסוימות כאדם וכאזרח.
אל נשכח, הכתוב הופיע מאות, אם לא אלפי שנים לפני אמנת ז’נבה!

בתולי האישה

קורה ולאחר הנישואין מתעוררים באיש רגשות דחייה ושנאה כלפי אשתו. אחת הדרכים “להשתחרר” ממנה היא להאשימה בהעדר בתולים (איני בטוח שגם היום זה שם רע כל-כך…):

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ: וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים (דבר’ כב, יג–יד).

והיה והורי האישה מוכיחים שאכן בתולה הייתה עם נישואיה (שם, טו–יז), ומכאן שדברי האיש הם עלילת שווא. במקרה זה מוענש האיש המעליל:

וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ… (יט) וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ (שם, יח–יט).

אכן ראוי האיש לעונש!

כלומר, האישה מוגנת, האיש אינו יכול לעשות בה כל העולה על רוחו.

עם-זאת, מהו העונש?

“וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו” (שם, יט).

העונש משנה את התמונה. אמנם המעליל משלם פיצויים להורי האישה, אבל האישה אינה יכולה להינתק ממנו עד סוף חייו.
כלומר, מוקד העניין הוא האיש ולא האישה, לא עמדתה ולא רגשותיה. האישה גם לא זוכה בפיצוי כלשהי. להיפך, ייתכן מאוד ולפי כלל זה היא הופכת בעצם לאסירת-עולם של האיש!
מה עוד שאם אכן מסתבר שלהאשמת האישה יש בסיס, אחת דינה להיסקל (שם, כ–כא).
בתקנה זו, אפוא, בולטת מרכזיות האיש מול חולשת האישה.
בהמשך הפרשה מופיעות תקנות במקרה של גירושים (דב’ כד, א–ד). לפי כללים אלה הגרושים מתממשים רק אם נמצא משהו לא תקין באישה או בהתנהגותה “כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר”. בכל-אופן, במקרה זה האיש הראשון אינו יכול לשוב ולשאת אותה.

ולכאורה ללא קשר לדיון שלנו, מופיע הסיפור על שילוח הציפור:

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דבר כב, ו–ז).

איך אפשר להבין תקנה זו?

רשב”ם מציע : “דומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד” (כך גם ראב”ע. הרמב”ן מתחיל בהיבט זה ומעלה נימוק נוסף: “לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע”פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא”.

בהמשך הסברו מצטט הרמב”ן את הרמב”ם, וכך הוא אומר:

וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן […], כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם […] בעבור שלא נתאכזר.

מוקד ההסברים לשילוח הציפור-האם הוא חמלה!
מוקד שיכול להחזיר אותנו לדיון על איש ואישה.הכתוב אינו משקף שוויון מלא בין איש לאישה, כמו שאפשר להבין מבריאת האדם בבראשית א. עם-זאת, אין הכתוב מתאר שלטון מוחלט של האיש באישה, כמו שמצוי בבראשית ב, ג וגם פרק וגם לא כפי שמופיע במדרש:

אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה (ילקוט שמעוני, שופטים רמז מב).

שוויון אין, אבל זכויות יש. הבסיס המשותף לכל התקנות שדנו בהן הוא החמלה. בחמלה כנה יש אמפתיה, הבנה לצרכים של אחר. באופן זה חמלה יכולה לעודד חברה ליתר שוויון, לא רק בין איש ואישה אלא בין כל בני אנוש.    

פרשת שופטים: “עורי, עורי ציון!” | שושנה מיכאל צוקר תשע”ח

 הפטרה לפרשת שופטים, ישעיהו נא:יב ‎‏-‏‎ ‎נב:יב, היא הרביעית מתוך שבע הפטרות המביעות מסר של נחמה אחרי תשעה באב, ולא מתייחסות באופן ישיר לפרשה עצמה. הנביא ישעיהו מתחיל עם ההבטחה שזה אכן אלוהים שמנחם את האנשים: “אנכי, אנכי הוא מנחמכם” (נא: יב), נושא שחוזר על עצמו לאורך כל קריאה. איך אין זה תנאי מספיק. לשיפור אמתי גם פעולה ארצית נחוצה: “התעוררי, התעוררי! קומי ירושלים” (נא: יז) או “עורי, עורי ציון! לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך” (נב:א).

הצורך בעשייה אנושית כדי לבנות חברה פורחת דווקא כן מתקשר לפרשה, הפוחת בצווי להתקין מערכות אשר יבטיחו צדק ומשפט בין תושבי הארץ:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם מִשְׁפַּט־צֶדֶק׃ לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם׃ צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־ָה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ׃ (דברים טז:יח-כ)

כל אלמנטים משולבים בנושא שלישי, השיבה מגלות. נראה כי לא פעולה אלוהית לחוד ולא פעולה אנושית לחוד מספיקה לחולל מהפכה אלא יש צורך בשיתוף פעולה. ששה ימים בשבוע מוטלת עלינו אחריות להתעורר ולהעיר אחרים כדי לבנות חברה צודקת בציון. וביום השביעי, מילותיו של ר’ שלמה אלקבץ, שכלל מספר ציטוטים מן ההפטרה בפיוטו לקבלת שבת, לכה דודי (חלקים של פסוקים נא:יז, נב:א-ב), יזכיר לנו את החזון והבטחה של הנביא, בתקווה שמנוחת השבת, המעין עולם הבא, יחזק את החזון שלנו כדי שנוכל להמשיך במאמץ.

1 2 3 12