דברי תורה

1 2 3 11

פרשת חוקת: רפואת הפרה האדומה | חיים פישר, תמוז תשפ”ב

הפרשה שלנו פותחת בפרשת פרה אדומה, המוכנה בתורה “חוקת התורה“. נהוג לראות במילה “חוקה” את המצוות שהאדם אינו יכול להבין, מצוות שהן מעבר לבינתו אך כמובן, יש לקיים אותן ככתבן וכלשונן וזאת מאחר שהן… מצוות מהתורה. בהקשר זה יש שתי אסכולות ביהדות: אסכולה אחת אומרת שאין להתעסק בטעמי המצוות, פשוט יש לקיימן כלשונן וקיום המצוות הוא המעשה הדתי החשוב ביותר… והיחיד כמעט. לפי אסכולה זו יתכן אפילו שאין למצוות סיבות מיוחדות ולכן אין לבזבז זמן בחיפושי סרק ומוטב לאדם להתרכז בדרכים לקיום המצווה. אסכולה שניה גורסת שיש סיבה לכל מצווה וזו מצווה גדולה לנסות ולהבין אותן; החיפוש אחר טעמי המצוות מקרב אותנו לאמת האלוהית ומהווה גם מעשה דתי מהדרגה הראשונה (הרמב”ם הוא המייצג הטוב ביותר של גישה זו). אין דוגמה טובה יותר ממצוות פרה אדומה כאילוסטרציה לסוגיה זו. מצווה שאפילו החכם שבאדם לא הבין את טעמה.

עפ”י הרמב”ם מצוות פרה אדומה נועדה להקשות על אנשים להיכנס לבית המקדש וזאת ע”מ ליצור אצל האדם יראת המקום. התורה לא רצתה שלהתקרב להיכל יהפוך לדבר רגיל לכן קבעה כללים לפיהם קל להיטמא בטומאת המת (באותם ימים לא היו בתי חולים ואנשים היו הולכים לעולמם כשהיו בביתם). אך קשה יותר להיטהר, הרי גם בימי קדם פרה אדומה לא הייתה פרה נפוצה מאוד וידוע שבכל תקופת שני הבתים לא הקריבו אלא מספר קטן של פרות אדומות.

החזקוני מפרש בכיוון הפוך מהרמב”ם אך נשאר באותו קו מחשבה. המצווה לא באה להרחיק את בני האדם מההיכל אלא באה להחמיר בדיני טומאת המת. המטרה להרחיק את האנשים מהמתים: “החמירה התורה בטומאת המת על כל הטומאות שבעולם, לעשותה אבי אבות הטומאה, כדי שלא יהיו בני האדם מצויים אצל מתיהם מתוך חיבתם ויצטערו יותר מדי או כדי שלא יהיו דורשין אל המתים ובעלי האוב.”

וידבר ה’ אל משה ואל אהרון לאמור“: מר שושני אמר פעם לאחד מתלמידיו “אני מכיר 120 פירושים לפסוק הזה” כאשר התלמיד ביקש לדעת מהם אותם פירושים הסביר לו מר שושני כך: וידבר ה’ אל משה…ע”מ לא לאמור (לא אמור). לטענתו כל פעם שהפסוק מופיע סימן שאלוהים מוסר למשה תורה שאין להעבירה לבני ישראל. ומה לגבי 119 הפירושים האחרים? ובכן…מר שושני לא אמר אותם. באותו אופן הוא מפרש את האמירה במסכת שבת, “ברוך הקדוש ברוך הוא שנתן תורה משולשת, לעם משולש, על ידי שליח משולש, ביום השלישי, בחודש השלישי” מהי התורה המשולשת? ולמה משולשת? רוב הפרשנים מבינים שהכוונה ל”תורה נביאים כתובים”. מר שושני גורס: תורה שבכתב, תורה שבע”פ…. ותורה שלא נאמרה. תפקידנו לאורך הדורות לגלות אותה, נראה שסוד המצווה של פרה אדומה שייכת לאותה תורה…התורה שלא נאמרה.

האפר של פרה אדומה מטהרת מטומאת המת, אך היא מטמאת את מי שטהור. השעיר לעזאזל מטהר את העם מהחטאים אל מי שמשלח אותו נהיה טמא. כלומר מה שגורם לטומאה גם מטהרת מטומאה. יש תחום ברפואה שמטפל במחלה ע”י חומרים הגורמים לאותה מחלה והניתנים במינון נמוך מאוד ע”י דילול במים: הומיאופתיה או בעברית “רפואה דומה”. שתי עקרונות תרפיה לפי ההומיאופתיה: “דומה בדומה מרפא” כלומר אותו חומר הגורם למחלה גם מרפא מהמחלה ועיקרון שני “דילול החומר הפעיל במים. הדילול מזכיר לכם משהו? תקראו שוב בפרשה איך מכינים את מי הנידה. פעם שמעתי הומיאופת דורש: רפואה דומה או בסיכול אותיות…”פרה אדומה”, נכון נשארים עם “ו” מיותרת…עדיף לעשות את התרגיל בכתיב חסר. האם הומיאופתיה זה הסוד שנמסר למשה רבנו?

פרשת קורח: מי ישרוד? | עמנואל נשרי, סיוון תשפ”ב

וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה’; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה’ (במדבר טז, א-ג).

וממשיכה הפרשה ומוסיפה דיברי כיבושין שאומר משה לבני קרח ואין קשב והתרככות בליבם. ובסוף “וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ” (טז, לב).

הרמב”ם (הלכות מלכים ג, ח) מפרט את דיני המורד במלכות: “כל המורד במלך, יש למלך רשות להורגו. אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך, או שלא ייצא מביתו ויצא – חייב מיתה; ואם רצה להורגו – יהרוג, שנאמר ‘כל איש אשר ימרה את פיך’ (יהושע א, יח).

כל זה טמון בהיגיון הבריא שלא ניתן לייצב שולחן או כיסא, כאשר רגל אחת חסרה, על אחת כמה וכמה קשה לשמור על העדה כולה (כל העם) כאשר הולכים בדרך ליעד מרוחק, כאשר ההליכה במדבר המשימה קשה שבעתיים, המשמעת והאחדות חשובה לאין ערוך. כאשר אין אחדות ומשמעת, אחדות המטרה, כאשר יש “מורדים ” גם אם דבריהם ומילותיהם למעשי בניית העם והחברה דומים לדברי המנהיג אלא שדרכם אחרת, פיצול מוביל לאבדון.

ואני שואל האם עדת קורח קיצונית וחד פעמית בהיסטוריה של התפתחות העולם, התבל, התפתחות קבוצות אחרות להשוואה, התפתחות האסלם, הנצרות, עם ישראל? אצל כולם יש חילוקי דעות וריבוי עדות. האם מעשי קרח חריגים באופן שחייב הסתלקותם מבמת ההיסטוריה? והאם יש משהוא נורמלי וחיובי בהתנהגותם?

במקרה של עדת קרח תשובתי כן מוחלט, עם ישראל היוצא ממצרים כוולד שזה עתה נולד, רגליו עוד רכות, בטנו ריקה, ודרכו במדבר ארוכה. האחדות בעת הזאת חד משמעית בחשיבותה להולכים במדבר. תחת מנהיגות ברורה וחזקה. לימים יבואו ירבו מאד עדות ומחלוקות כדרך התפתחות נורמלית.

בתקופת בית שני מונים עשר עדות, חלקן מוכרות יותר כמו: הגבעונים, הפרושים, הצדוקים, הסיקרים, וחלקן פחות כמו: עדת התרפויטים, עדת פרישי מדברא, עדת הפילוסופיה הרביעית. מרוב עדות וחילוקי דעות הוגלה עם ישראל מעל אדמתו ויותר מפעם אחת. לא פחות גורלי היה מרד בר כוכבא שגרם לנזק עצום לעם ישראל, אולם אין השמדה מוחלטת כהשמדת קרח.

הפיצול מקשה מאד על שליטה וקידום מטרות. ריבוי דעות, מחלוקות מעלות לדיון את הדרך המתאימה.

למרות הניסיונות המרים לעם ישראל חשוב ורצוי שיהיו חילוקי דעות, מגוון דעות עד החלטות. אחרי החלטות חשוב שנתייצב כאיש אחד מוכוונים למטרה.

כמו בהתפתחות האדם נשאלה השאלה מי שורד? האם החכם? האם החזק? האם הגבוה? והתשובה פשוטה להפליא: המתאים שורד!!

מגוון המינים, מגוון הדעות, האם לא נעלה על נס את הקהילה הקונסרבטיבית במגוון העדות והמסורות הסובבות אותנו. תשובתי חד משמעית אנחנו חברי הוד והדר כאן!!

פרשת שלח לך:  מה הוא דווח אמת? | סאם ליימן-ווילציג, סיוון תשפ”ב

אחת הטענות הקשות נגד התקשורת היא שהכתבים מערבבים דיווחים אובייקטיביים עם פרשנויות אישיות. הדבר מטעה את הקוראים ומקשה עליהם להגיע למסקנות בכוחות עצמם. אולם, תופעה זו אינה חדשה כלל ועיקר. רואים אותה בבירור גם בפרשת השבוע שלנו: ״שלח לך״.

משה אוסף את שנים-עשר המרגלים:

לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ–הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ–הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה–הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים–יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים (במדבר יג, יז-כ).

המרגלים הסתובבו בכנען ואז חזרו עם הדיווח שלהם. בהתחלה הוא היה די ״עובדתי״. אולם, בסוף עשרה הוסיפו ״פרשנות״ סובייקטיבית משלהם: לא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ.

זה בבירור לא מה שמשה ביקש מהם, מאחר שהתפקיד של המנהיג – ולא אלה שעובדים תחתיו – הוא לנתח ולפרש את העובדות ולהגיע למסקנות המתבקשות.

ברם, בעיה גדולה עוד יותר (אז והיום) הינה דיווח כזב. הדבר יכול להתבטא בשקר גס או דרך סתירה פנימית מתוך הדיווח עצמו. במקרה שלנו, הדבר האחרון קרה:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת (יג, לב).

איפה הסתירה כאן? מצד אחד, המרגלים טענו ״אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא״ – כלומר, הארץ הזאת אינה נותנת מספיק משאבים לאנשים החיים בה. אך מצד שני, עשרת המרגלים טענו ״וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת״ – במלים אחרות, אותם אנשים בריאים וחזקים! שתי הטענות האלו אינן מתיישבות אחת עם השנייה. כנראה, במאמץ לשכנע את בני ישראל לא לנסות לכבוש את כנען הם הגזימו בשתי טענות סותרות בלי להבין בעצמם את הסתירה! על זה נאמר: ״כל המוסיף גורע״.

זה מסביר את החלק הראשון של אותו פסוק:

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

ה״דיבה״ כאן אינה מתבטאת בדיווח שלילי אלא בדיווח שקרי, הסותר את עצמו בעליל.

מוסר השכל: אנשים אשר אמורים לדווח לנו על המתרחש בעולם (או במקום הצנוע בו אנו חיים) – מוטב שיסתפקו בסקירה ישירה של המצב וישאירו לאחרים (הן בתקשורת והן בפוליטיקה) לפרשן את אותן עובדות נסקרות. על אחת כמה וכמה, אל להם לאפשר לרגשות האישיים להטות אותו דיווח, כי לפעמים זה מביא לדיווח עוד יותר בעייתי: ״פייק ניוז״ (דיווח כוזב) בעליל!

פרשת בהעלותך: מה הפריע ליתרו? | שושנה מיכאל צוקר, סיון תשפ”ב

English

כמו ספר במדבר בכללותו, פרשת בהעלותך מתחילה בהוראות התארגנות מפורטות על סדר המחנה ועל סידור העבודה הנחוצים כדאי שהעם יוכל להתקדם בצורה יעילה אל ארץ ישראל. הכל נראה מבטיח אבל לא עובר זמן רב עד שהסדר מתפורר והמריבות מתחילות. מה השתנה? לא ברור, אבל בטווח בין הסדר ובין האי-סדר, ישנו סיפור קצר שאולי יאיר את עניין:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן־רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־ה’ דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ׃
וַיֹּאמֶר: אַל־נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל־כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם׃ וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה’ עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ׃  (במדבר י:כט-לב)

בהנחה כי “חובב בן רעואל” הוא אכן יתרו – אשר הכיר את סיפור יציאת מצריים והנפלאות שה’ עשו לעמו (ראו שמות יח: א) – למה הוא מסרב להמשיך בדרך עם משה ועם ישראל, למה שלא יישאר עם בתו, נכדיו והעם שה’ בחר? פרשנים רבים מיחסים לו שיקולים אישיים, כדוגמה הרב עובדיה ספרונו (איטליה, מאה טו) שכתב: “שלא תסבול זקנתי אויר ארץ אחרת ומזונותיה:” זה אומנם נשמע הגיוני אבל לא מסביר למה עזיבתו מסמנת את תחילת התדרדרות במצב העם.

הרב אריה ברנשטיין[*] (שיקגו, מאה כא) רואה בעיה עמוקה יותר, דווקא בסגנון ובתוכן פנייתו של משה. לפי הבנתו יתרו מעריך עד מאוד את משימתו של עם ישראל אבל הבטחתו של משה “וְהֵטַבְנוּ לָךְ” לא מעניינת אותו, שהרי יש לו ארץ-מולדת משלו. משה מנסה שוב ומדגיש כי עם ישראל זקוק לעזרתו כי “יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם׃” להצעה זו יתרו אפילו לא מגיב. מה כל כך מעליב?
רב אריה מסביר:

אני מדמיין את יתרו שומע את זה וחושב: “נו, באמת? זה מה שאתה חושב שעשיתי בשבילך? כאילו אני סתם אדם עם מפה? אם כך, ביי.” יתרו יודע היטב שתרומתו האמיתית היית המיקוד שלו במשימה והאוריינטציה הרוחנית של הקשבה ואינטליגנציה חברתית. הוא הקדיש תשומת לב קפדנית להרכב המבני של עם ישראל, וניצל את יכולתו להביט עליהם מרחוק להבין את חברי הקהילה המגוונים כפעילים ולא כעבדים פסיביים ושבורים…. למשה הייתה נטייה לזעם, שחיקה וניכור מהעם; היה זה יתרו שהראה לו כיצד ליצור מערכת משפט בת קיימא, יעילה ונגישה.

לפי קריאה זו משה פספס את תרומתו האמיתית של יתרו וייתכן שיתרו לא רק נעלב אלא גם התחיל לפקפק בחברות שבינו ובין משה וביכולתם לעבוד ביחד. אין לו חשק להתחיל מסע חדש בתנאים האלו. קיימת גם אפשרות שמשה כן היטב להבין את מעלותיו של יתרו אבל לא טרח להביע את עצמו בבהירות.
רב אריה מסכם:

בין אם משה לא מבין נכון ולא מעריך את יתרו או שהוא פשוט לא נזהר לתקשר אתו ולכן הביע את עצמו בצורה דו-משמעית, אינני יכול להמנע מהתהייה אם התורה מנסחת את הנאמר בעמימות במכוון. לעתים קרובות מדי הסיבות הגורמות להתדרדרות ביחסים בין-אישים חומקות מאיתנו. אנחנו אפילו לא יודעים למה אנחנו מרגישים רע או איך לתקן. לפי קריאה זו התורה ממחישה את הדינמיקה הזו עבורנו בתסריט בו שני חברים ותיקים מדברים זה על זה בלי לתקשר. הם נפרדים ללא סגירת מעגל. כתוצאה מהניכור בין משה והמחנך ויועץ הנבון ביותר שלו, הקהילה הישראלית בהנהגתו של משה מתפוררת לאי סדר חברתי.

מה באמת היה? לא נדע. אבל כדרכה של תורה, הרווחים בתוך הטקסט משאירים לנו פתח להביט יותר בעומקים בחיינו ובקהילתנו.
יהיו רצון שנדע להעריך אחד את השני ולתקשר בינינו בצורה מדויקת.

————

[*] במאמר מקוון Careless Communication and Social Dysfunction: Understanding Yitro’s Departure  התרגום שלי.

פרשת נשא: ברכת הכהנים | הָרַבָּה גייל שוסטר-בוסקילה, סיוון תשפ”ב

משנת תשל”ט-1979 אני קשורה לפרשת נשא כי הוסמכתי לרבנות בשבוע של הפרשה. למרות הזיכרונות הנהדרים מאותו אירוע, הפרשה לא בדיוק “תופסת לי את הלב”, חוץ מהרעיונות הנשגבים בברכת כהנים.

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:
יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם (במדבר ו, כג-כז).

התרגשתי עוד יותר בפעם הראשונה שראיתי את הלוחית הזעירה העשויה כסף במוזיאון ישראל. גובהה של הלוחית 9.7-3.9 ס”מ ורוחבה 2.7-1.1 ס”מ. כתוב באתר המוזיאון: “לוחיות הכסף הללו מכילות את העותק הקדום ביותר של טקסט מקראי שהתגלה עד כה, קדום בכ-500 שנה למגילות מדבר יהודה.”  

ברכת הכהנים

צילום מאת תמר הירדני בויקימדיה (לחץ על התמונה לראות אותה בגודל מלא)

לשמחתי זו תפילה שמופיעה בכל פעם שמתפללים את תפילת העמידה בבית הכנסת. בתנועה שלנו זו לא נחלת הכהנים בלבד, היא נגישה ופתוחה לכל מי שרוצה לברך את הזולת. החשיבות של משמעותן של מילים אלה חוזרת שוב ושוב שמסתכלים על המציאות המשונה מאז פרוץ מגפת הקורונה. כמעט שנתיים היינו צמאים להישמר מהמחלה ודאגנו לשלום כל יקירינו. בתוך הסגרים והחשכה של מחשבותינו היינו שמחים לזיק של תקווה. כל כך חיפשנו שלווה ונחמה שבוששו לבוא.

עד הקורונה, לא באמת הבנתי את משמעות של הפסוקים האלה בפרשה:

צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם (במדבר ה, ב-ג).

לצערי הצורך לבודד אנשים חולים הפך להיות חיי השיגרה שלנו. לפני שנים רבות, כשנכתבו פסוקים אלה, שרר פחד אדירי ממחלה לא ידועה ומהאיום שחזר שוב ושוב. עדיין יש לנו פחדים מוירוסים חדשים שיכולים להרוס את חיי השגרה של ימינו.

לכן רצוני לברך את כל הקוראים בברכה מכל הלב לימים של בטחון, בריאות והרבה אפשרויות לחגוג ביחד!

 

 

פרשת במדבר: משה מתחיל לממש את ההבטחה לכיבוש מהיר של הארץ אך הוא עומד להתאכזב | אסתר ואלי מיאסניק, אייר תשפ”ב

בספרים הקודמים, שמות וויקרא, מדווח על תחילת המהפכה הלאומית דתית שמוביל משה בעם העבדים, בעיקבות הצלחת היציאה ממצריים. לאחר מהפכה זו, מתארים עשרת הפרקים הראשונים של ספר במדבר התארגנות רבתי של בני ישראל.
האם ההתארגנות המתוארת על פני כעשרת הפרקים הראשונים (לא מעט!) של ספר במדבר היא בעלת חשיבות דומה למהפיכה הלאומית- דתית שתוארה בספרים הקודמים? אני מציע לראות את עשרת הפרקים הראשונים בספר במדבר, כהמשך תהליך הברית שנכרתה בסיני.

תחילת המהפכה הלאומית-דתית: ברית שכוללת גם את מה שנראה כהבטחה לכניסה קלה לארץ כנען

במהלך השנה הראשונה לאחר היציאה, כשהעם חונה עדיין באזור הר סיני, מקבל העם את עשרת הדברות ולאחר מכן נכרתת הברית, בשלבים-

  • תכולת הברית הינה הנחיות דתיות ומשפטיות (פרשת משפטים) והבטחה של האל לפעול אישית להנחלת הארץ ( הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ… וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי… ; שמ’ כג 20 ) תוך דרישה מבני ישראל לפעולה אלימה מול עובדי עבודה זרה[1]: כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם, וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. (שמות כג 23).
  • כריתת הברית עצמה, מתרחשת מיד לאחר מכן. ב”י שמעו את המשפטים והכריזו ‘נעשה’. לאחר ששמעו את ההבטחה לקיים את הברית ההיסטורית עם אברהם להנחלת הארץ, הם מכריזים ‘נעשה ונשמע’[2].
  • ספר הברית או לוחות הברית מונחים בארון הברית. הם הופכים עתה, למרכיב עיקרי במשכן. לכן נראה לי שהקמת המשכן הינה המשך תהליך הברית (הכהנים והלווים הם הנספחים למשכן, ולא העיקר). המשכן מוסיף מימד של ‘נוכח קבוע’ לברית. עתה, משה אינו נזקק עוד להיעלם כדי להביא את דבר ה’, הוא מתאם עצמו עם האל בעת שהוא ניגש למשכן ובמיוחד, הוא נעזר במשכן לתיאום הפעילות השוטפת ולהנחיות המסע[3] .

ואכן, בפרשת “בחוקותי” הקודמת ל ” במדבר” חוזר שוב המוטיב של ברית האבות. “וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר” (כו 42). מרמז על הבא אחריו.

עשרת הפרקים הראשונים של במדבר מתארים את תחילת מימוש חלק הברית הדן בכניסה מוצלחת לארץ המובטחת

מאחר שהברית כוללת התחייבות של האל לפעול להנחלת הארץ, משה נוקט בסדרת צעדים ארגוניים לקראת ההנחלה. כשהעם עדיין חונה באיזור הר סיני ולפני היציאה למסע אל הארץ המובטחת, ננקטים בין היתר צעדים כדלקמן-

  • הקמת משמר המשכן,
  • מיפקד הלויים,
  • מיפקד העם
  • הגדרת מבנה החנייה והמסע של העם כשהמשכן במרכז.

התוצאה היא שבני ישראל אמורים להרגיש חלק מאחדות עוצמתית המובלת על ידי המשכן לכיבוש הארץ. ואכן, לא בכדי מודגשים בעשרת הפרקים, מונחים ‘צבאיים’ רבים[4]. כגון- כל זכר, יוצא צבא, לצבאותם, מטה, מטות, דגל, דגליהם, פקודים. תיאור ההתארגנות מסתיים בהצגת אמצעי התקשורת עם כל קצוות העם, החצוצרות .

כחודש לאחר השלמת ההתארגנות, עוזבים ב”י את החנייה ויוצאים למסע [5] לכיוון כנען, הנמצאת במרחק ימים ספורים[6]. הכל בהובלת ארון הברית. נשים לב איפוא ל’קריאת קרב’ של משה. הוא אינו קורא להפוך את הארון לחוד חנית לחסד ורחמים או לתפילה. הוא פונה לה’ בקריאה למימוש הברית לגבי הכניסה לארץ. ‘קריאת הקרב’ שלו אומרת-ארגנתי את המערך הקרבי ועתה אני מבקש ממך לקיים את חלקך.

 וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. י’ 33-34.[7]

בעיות בברית או רק בעיה מקומית למשה

אך כידוע, האירועים שהתרחשו לאחר מכן, הפתיעו הן את משה והן את העם. במקום הליכה מהירה ומאורגנת לעבר כנען, מתברר שהן משה והן העם, אינם מוכנים לכניסה לכנען.

מפח הנפש של משה הוא טראומטי וטראגי: וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג–אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי (במד’ יא 15).

=================

[1]

  • הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי.
  • הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, …
  • …וְאָיַבְתִּי, אֶת-אֹיְבֶיךָ, וְצַרְתִּי, אֶת-צֹרְרֶיךָ. כִּי-יֵלֵךְ מַלְאָכִי, לְפָנֶיךָ, וֶהֱבִיאֲךָ אֶל-הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי, וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי; וְהִכְחַדְתִּיו.
  • …לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם: כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם, וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. (שמות כג 20-24).

 
על אף נוסח אחר בפרשת כי תישא ועל אף גישת חלק ניכר מהפרשנים שיש כאן רמז כי ” כאן התבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם (שמות לג ג) כי לא אעלה בקרבך” ( רש”י כ20) – אי אפשר להתעלם מהנוסח המוחלט של התחייבות האל.

[2]

  • וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה’- נַעֲשֶׂה. (כד 3)
  • … וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה’, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.
  • …וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם, עַל כָּל-הַדְּבָרִים, הָאֵלֶּה. (שמות כד 3-11)

האם יש הבדל בין ה’משפטים’ שלגביהם אמרו ב”י ‘נעשה’ בפסוק ג לבין ה‘ברית’ שלגביה אמרו ב”י ‘נעשה ונשמע’ (שמות כד 7)?
 לי הקטן נראה שב”י שמעו כבר את המשפטים, אך ההבטחה על המלאך שילך לפניהם (שמ’ כג 20) היא מיוחדת. לכן נראה לי שהנעשה ונשמע ממוקד בברית .

עם יציאת מצריים, ה’ מתייחס בצורה ברורה לברית בשמות ו 4 : וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. בברית, אם כן, גם אם יש בה נושאים רבים, פרק ההתנחלות הוא מהותי. היא המשך לברית עם האבות שגם היא קשורה לארץ .(לאברהם, בר’ טו 18: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה’ אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: וכן למשה אחר הכשלון הראשון עם פרעה . שמ’ ו ו4: ְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ .

ב”י מתלהבים איפוא מחידוש הברית עם האבות ומן ההבטחה שה’ יפעל אישית לכיבוש הארץ. לפיכך נראה ביהושע ד’ את ארון הברית כאמצעי לכיבוש הארץ כשעימו עוברים 30,000 חמושים.

[3]

  • האל הופך נוכח קבוע: וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה’, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.
  • משה לא ייעלם עוד: וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה’, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.
  • הכוונת המסע: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם… (שמ’ מ 34-38).

[4] אומר הרשב”ם (רבי שמואל בן מאיר. היה פרשן המקרא, פרשן התלמוד ומבעלי התוספות, נכדו של רש”י ותלמידו. חי במחצית הראשונה של המאה ה-12) – ‘לפי שמעתה צריכים ללכת לא”י ובני עשרים ומעלה ראויים לצאת בצבא …’ (במד’ א 2).

זו גם דעת הרמב”ן ( רבי משה בן נחמן. היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, משורר, הוגה, מקובל ורופא. בלשונות אירופה מקובל לכנות את רמב”ן ביוונית Nachmanides (נחמנידֶס). חי במאה 13): -‘ ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם…’. (במד’ א 45 )

 עם זאת יש פרשנים שאינם רואים בצעדים אלו הכנות צבאיות. ראה לדוגמא את מאמרו של הרב אלחנן סמט במאמר מ 2014 “במדבר – מה צורך היה במניין הזה?” (אתר תורת הר עציון- https://www.etzion.org.il/he)

[5] וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי–בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ; נַעֲלָה, הֶעָנָן, מֵעַל, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם, מִמִּדְבַּר סִינָי; וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן, בְּמִדְבַּר פָּארָן. וַיִּסְעוּ, בָּרִאשֹׁנָה, עַל-פִּי ה’ , בְּיַד-מֹשֶׁה. (במד’ י 1-3)

[6] למשל בדב’ א 2: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ

[7] קולמוסין רבים נשברו בהסבר קטע זה והקשרו לפרקי ההתארגנות הקודמים לו ולסיפור ה’מתאוננים’ שבא אחריו. עוד היה קשה לחז”ל הכיתוב של ה’נון ההפוכה’ שמופיע בכתובים ( שני הסימניות הן שתי נו”ן הפוכה גדולה שנכתבות בספר התורה לפני ואחרי שני פסוקים אלה ). אך אני הקטן הולך כברת דרך בדרכו של המלבי”ם ( רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר. היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה. המאה ה19) –”ויהי בנסוע הארון, באשר הלכו אז כדי לכנס לארץ מיד, וה’ הבטיחם שלא יצטרכו לשום מלחמה רק ה’ ילך לפניהם ויגרש מפניהם אויב ויאמר השמד, שע”ז הלך ארון הברית שעליו שכינת ה’, בראשם, להקדים לפניהם לגרש את האויב”

פרשת בחוקותי: המשך לפרשת בהר | אליאנה תפוחי, אייר, תשפ”ב

הפרשה בחוקותי היא הפרשה העשירית בספר ויקרא, והיא גם הפרשה המסיימת את את הספר. זו פרשה קצרה (2 פרקים סה”כ) ובשנים שאינן מעוברות היא נקראת יחד עם פרשת בהר. השנה – יש לנו שנה מעוברת, ולכן הפרשה זוכה לשבת משלה.

הפרשה הזו, בחלקה הראשון עוסקת בברכות ובקללות, או כפי שהיא גם מכונה “פרשת התוכחה”. ברכות ושפע לעם – במידה ויקיים את המצוות שנתן משה בהר סיני, וקללות – במידה והמצוות לא יקוימו. הברכות הן קצרות יחסית בפרשה זו, אך הקללות מפורטות ועולות בחומרתן עד העונש החמור ביותר לעם – גלות. על אף נימת התוכחה הכבדה בפרשה זו, מסתיים החלק הזה בכל זאת בנימה אופטימית – “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים…. וזכרתי להם ברית ראשונים…. להיות להם לאלוהים  אני יהוה” (ויקרא כז, מד-מה). אלוהים קשור לעם ישראל כמו הורה לילדיו, וגם אם יאכזבו אותו מאד, הוא נשאר מחויב להם לעד.

החלק השני של הפרשה הזו הוא יותר מאתגר לדעתי, במיוחד בימינו אלו. הוא מתייחס לאפליה הברורה של נשים וזקנים בחברה המקראית, ואולי גם היום במגזרים מסוימים. בפרק כז , ניתן מדרג של ערכי זכר ונקבה בגילאים שונים, בהקשר להלכות נדרים.

 

ערך זכר (שקל)

ערך נקבה (שקל)

חודש – 5 שנים

5

3

5שנים – 20 שנה

20

10

20 שנה – 60 שנה

50

Continue reading

פרשת בהר: למשוך את השמיטה בזנב | אהובה שחר, אייר תשפ”ב

סיפור עם ידוע של יהודי בגדד: מעשה באדם שגילה בערב שבת שהשמש שקעה, השבת נכנסה ואשתו שכחה להוציא את העוף שהכניסה לתנור האפיה. מה יעשה? אם ישאיר את העוף בתנור – יישרף העוף, ומה יאכלו הוא ובני ביתו בשבת? אם יוציא אותו מהתנור – הרי הוא מחלל את השבת! מהר ורץ אל הרב ושאל בעצתו. מצא הרב פתרון: ” משוך את התרנגולת מזנבה, וכך לא יחשב הדבר לחילול שבת”.

המשפט “משוך אותו מהזנב” התקבע בשפה העממית של יהודי עיראק כפתגם שמשמעותו: “מצא לך דרך לעקוף את הבעיה על ידי ‘מראית עין’ כאילו שמרת על החוק או על המצווה, ובעצם עשה מה שנוח לך”. הפתגם הזה מתאים להתרחשויות רבות בנוף הפוליטי הישראלי.

אני נזכרת בסיפור ובפתגם בכל פעם שאני נתקלת בניסיון להתאים בצורה מלאכותית מצווה מן התורה לחיינו היום. שומרי מצוות רוצים לשמר ולקיים את מצוות התורה. אבל הרי נחוצה התאמת המצוות למציאות של היום. איך נשמור על המצוות וגם נעשה מה שנוח לנו?

פרשת “בהר סיני” קצרה. היא מתפרשת על פני פרק אחד (ויקרא פרק כ”ה) ושני פסוקים מהפרק שאחריו (כ”ו פסוקים א, ב) וכל כולה חוקים חברתיים שמטרתם להגן על החלשים שבחברה. שמיטה, יובל, גאולת האדמה, שחרור העבד העברי, איסור לקיחת נשך ותרבית.

אתרכז במצוות ראשונות שבפרשה: שמיטה ויובל, ובעיקר במצוות השמיטה. שהרי השנה תשפ”ב היא שנת שמיטה. אמנם למצוות השמיטה כמה הסברים ומשמעויות, אבל אין ספק שהמשמעות העיקרית היא: העזרה לחלשים שבחברה, לעניים. “והייתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים לאכל” (כ”ה, ו).

לא נוח לקיים את מצוות השמיטה. האדמה שלי, אומר האדם, אני רוצה לגדל בה, ולאכול מפריה. אבל אני גם רוצה להיות אדם שומר מצוות .מה עושים? מושכים את העוף מזנבו. ממציאים כל מיני שיטות לעקוף את איסור העבודה באדמה וליצור מראית עין שקיימנו את המצווה. את עיקרה של המצווה שכחו כאן: הפקרת השדות והכרמים לאכילה חופשית של העניים.

 שהרי כל הפתרונות: ” זריעה מוקדמת”, “מצעים מנותקים”, “היתר מכירה” הם רק דרך לעקוף את המצווה וליצור מראית עין שקיימנו אותה. הפתרון היחידי שאכן מתייחס לתוכנה האמיתי של המצווה הוא “אוצר בית דין” (בית הדין ממנה שליחים מטעמו לטפל בפירות ומחלק אותם לציבור). ככל שאני יודעת הפתרון הזה פחות מיושם בפועל.

בתוך כל המהומה נשכח שהמשמעות העיקרית היא עזרה למי שאין ידו משגת.

תארו לכם חברה שבה כל שנה שביעית ניתנת האפשרות לעניי החברה לקבל מגידולי האדמה חינם למאכל לביתם חינם לאורך כל השנה.

תארו לכם חברה שבה בשנת היובל מוותרים לעניים על משכנתא שלא שולמה ומשאירים אותם לגור בביתם בלי לגרש אותם בגלל החוב.

תארו.

 

חג בעומר[*]. מילים בשולי פרשת אמור | אניטה תמרי,  אייר תשפ”ב

אי שם, בין “וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה” ובין סיום הספירה, לאחר “חמישים יום”, איבדנו משהו

אי שם, בין “ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין” ובין “ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ” איבדנו משהו

מה שאיבדנו הוא שמחת החיים, השמחה שבאה מתוך קשר עם האדמה, עם מעגל החיים ועם תשומת הלב לעונות המתחלפות ולטבע המתחלף אתן

בני ישראל יצאו ממצרים, על-פי הדעה המוסכמת, בסביבות 1225 לפנה”ס. מרד בר כוכבא הסתיים בשנת 135 לספירה. חשבון פשוט (היחיד שאני מסוגלת לו) מראה לנו שהיו לעם ישראל 1360 שנה שבהם היו הימים האלה, ימי ספירת העומר, ימים של ספירה, ימים של קשר עם הקרקע, ולא ימים של אבלות

דברים נוראים עשה מרד בר כוכבא לעם ישראל. בימים ההם הייתה זו שואה אדירה שבה הושמד חלק גדול מאוד מהעם היושב בארץ. רבבות אנשים נטבחו, רבבות מתו במלחמה קנאית ואבודה מראש, ואנחנו, הדורות שאחרי, קבלנו שלושים ושניים ימי אבלות, או ארבעים ושמונה ימי אבלות, תלוי, כמו בכל דבר בעמנו, מי סופר

ואני רוצה, לרגע, לבקש, בואו נוציא את האבלות מספירת העומר. בואו נראה כמה יפים הלילות של כנען, באותם חמישים ימים שבין חג פסח לבין חג השבועות

אביב בארץ. התאנה חנטה פגיה, עת הזמיר הגיע. הטבע מוריק ופורח בהבטחה של פרות עסיסיים שילוו אותנו בקיץ הלוהט שעוד יגיע. הימים האלה הפכפכים הם. החקלאים שהניפו את העומר מביטים לשמיים בחשש. אם יבואו גשמים שלא בעתם, תיהרס התבואה. אם יבואו ימי שרב שלא בעתם, תיהרס התבואה. ומי כמונו מכיר את הימים האלה, הימים שבין סוודר לבגד ים, הימים שבין נעלי בית לרגליים יחפות. מרצפות האבן שלנו מכאיבות מעט לכפות הרגליים בבוקר, מנחמות אותן בצוהרי היום, מצננות יותר ממה שהיינו רוצים לעת ערב. אנחנו יוצאים לדרך כשחלון המכונית סגור בפני צינת הבוקר, פתוח כעבור זמן לרוח, ושוב נסגר כדי ליהנות מהמזגן – וכל זה תוך שעה

אבל הלילות, הלילות כל כך יפים הם. ואולי בשל כך נעשית ספירת העומר בערב, לאחר שעבר עוד יום, לאחר העצב על השרב או השמחה על הטפטוף הקל. ספירת העומר “סוגרת” עוד יום  של ציפייה לקציר

“עד שיפוח היום ונסו הצללים, אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה”. הלילה, על ריחות האביב המשכרים שלו, השמיים הבהירים שמאות כוכבים מאירים לנו בהם, הירח הזוהר כל כך שהוא מטיל את צלם של ההולכים על האדמה, הלילה נועד לאהבה. “אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק: פתחי לי אחותי רעיתי אהובתי תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה”   

זמן הפסח הוא זמן התעוררות האהבה. הורדנו את עטיפות החורף וגופנו מרגיש את מגע השמש המלטפת. אחרי חג השבועות יהפוך מגע רך זה לצריבה יוקדת. ימי העומר הם הימים שבין האהבה החדשה, הצעירה, זו שיוצאת לכרמים ואל גינת האגוז, לבין האהבה הבוגרת בגורן השעורים. בחמישים הימים האלה מבשילה לא רק התבואה, אלא גם האהבה. האהבה של רות ובועז איננה רוויה מחמאות ותיאורי אהבים. האהבה של רות ובועז היא אהבה בוגרת, אהבה שבאה בעקבות כאב ואובדן. האהבה של חג השבועות היא אהבה של הקציר, של יזע, של עבודה קשה, של עמל שהגיעה לסיומו, ועכשיו אפשר להתברך בו

לו לא היינו נוהגים מנהגי אבלות, היו ימי ספירת העומר ימים של שמחה, ימים של “קול חתן וקול כלה” מדי ערב בערב. היינו נהנים משירים וממנגינות שחוברים לשירת הציפורים ולפעיית הטליים והגדיים הצעירים. היינו רוקדים כמו עלי הגפן החדשים ברוח האביב

אבל אנחנו, בין “ממחרת הפסח” לבין “חמישים יום” אבדנו משהו. אבדנו את שירת האביב. אבדנו את שירת האהבה ובמקומם לקחנו על עצמנו ימים של אבלות ולילה אחד של מדורות. מעבר לכישלון המדיני והצבאי, מעבר לטבח ולייסורים ול”יצתה נשמתו באחד”, מעבר לכל הסבל הנורא, לקח לנו בר כוכבא את לילות האביב ואת ימי האהבה

בואו, לרגע, נוציא את האבלות, את ההיסטוריה ואת המלחמות מהעומר. בואו, לרגע, נברך על הלילות היפים שבין האהבה החדשה בכרמים לבין האהבה הבשלה שבגורן

————-

[*] גילוי נאות: את הטקסט הזה כתבתי לפני למעלה משני עשורים. דבר לא השתנה – אני עדיין מצרה על כך שאנחנו אסורים בשמחות בימים הכי יפים שהארץ הטובה שלנו מעניקה לנו

פרשת קדושים: קידוש היום יום | חיים פישר, ניסן תשפ”ב

“דבר אל כל בנ ישראל ואמרת אליהם  קדושים תהיו כי קדוש אני”: המצווה הפותחת את הפרשה מצווה על כולנו להיות קדושים כי ה’ קדוש. התורה מציבה לנו אידיאל שעלינו לשאוף אליו. הסיבה לכך שאנו צריכים להיות קדושים נראית תמוהה במיוחד: אנו נדרשים לחקות את האל בקדושתו. בכך הפרשה שלנו מחדדת את הנאמר בפרשת בראשית: האדם נברא בצלם, מה הכוונה בעצם? במה אנו דומים לה’? תשובת התורה: ביכולת שלנו להיות קדושים או לפחות לשאוף אל הקדושה. יחד עם זאת, הדרישה משאירה את האדם במבוכה מעיקה, איך מגיעים לאותה שלמות רוחנית נכספת? הפרשה שלנו עתירה במיוחד במצוות, מתוך תרי”ג מצוות 51 מופיעות בפרשתנו. מזה אנו למדים שקיום המצוות עוזר לנו לעלות בדרגת הקדושה. האדם המקיים את המצוות מנכיח את האל בחיי היום יום שלו, מרחיק את עצמו מיצרים ומביא לסובלימציה של הפעולות הפשוטות של החיים. התורה לא משאירה את הקדושה כאידיאל בלתי ניתן להשגה, המצוות סוללות לנו את הדרך אל הנעלה והנאצל. כל סוגי המצוות מיוצגים בפרשה: עשה ולא תעשה, בין האדם למקום, בין אדם לחברו, מצוות המתקנות את החברה ומצוות המתקנות את האדם, כולן מקרבות אותנו לקדושה.

הנצי”ב מוולוז’ין מעיר שהניסוח “דבר אל עדת בני ישראל” מופיע בהרבה מקומות בתורה אך הניסוח בפרשה “דבר אל כל עדת בני ישראל” הינו מיוחד. הנצי”ב מפרש שצמד המילים “אל כל” כ “אל כל אחד ואחד” כוונת הנצי”ב היא שהמצווה להיות קדוש משמעותה שונה לכל אחד ואחד, כל אדם לפי יכולתו, הבנתו, כושרו וייעודו בחיים. ישנה דרך אחת (לפחות בשאיפה) לקיים מצוות אך יש דרכים הרבה להגיע לקדושה, קיום המצוות פועל על כל אחד ואחד באופן שונה. אם קיום המצוות הוא תנאי הכרחי לעלות בקדושה האם הוא גם תנאי מספיק?? ואם לא, מה הם התנאים הנוספים? בשאלות אלו נדון בפעם אחרת.

“ואהבת לרעך כמוך” כל כך הרבה דיו נשפך על הנושא, רבי עקיבא ראה במצווה כלל גדול בתורה. בן עזאי ראה בפסוק “זה ספר תולדות האדם ביום ברא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו” עיקרון גדול יותר. מזה אנו למדים שיש לאהוב את האדם באשר הוא אדם.  שאלה: מה אם אני לא אוהב את עצמי? מה המשמעות של המצווה למי שלא אוהב את עצמו? שמתם לב שאנשים רעים העושים רע לאחרים הם אנשים אכולי שנאה עצמית? יכול להיות שהמצווה איננה באה רק לתקן את החברה והיחסים בין האנשים אלא המצווה דורשת מהאדם תיקון עצמי. קודם ילמד לאהוב את עצמו כדי שיוכל לאהוב את רעו.

בפרשה מופיעים שני סוגים של מצוות המכוונות לצדק חברתי, הסוג הראשון דואג לצדק לכל מי ששותף מלא במערכת הכלכלית אך מסיבות שונות נמצאים בתחתית הסדר החברתי וככאלה חייבים לקבל את התנאים שמכתיבים החזקים, לדוגמה: “לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר איתך עד הבוקר”.הסוג השני בא לדאוג לצרכים המינימאליים של אלה שלא זכו ליטול חלק בפעילות הכלכלית (במילים של היום: אלה שנפלטו אל מחוץ למעגל התעסוקה), לדוגמה: “ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט”.

התורה מצווה לנו לדאוג גם לאלמנה, ליתום ולגר, כלומר לאנשים שאין מי שידאג להם. אל לנו לחשוב שמי שלא תורם למאמץ המשותף להגדלת העושר של החברה אינו זכאי לחלק מהפירות. היום, אני מציע שנהרהר על המשמעות של המצוות השייכות לסוג הראשון דווקא. (לא תעשוק…) חברות כלכליות גדולות מנצלות עד תום את מצבם בשוק כדי לעשוק עובדים, לקוחות, ספקים ומתחרים. מצד שני לכולן יש מדיניות נדיבה של תרומות לשורה ארוכה של ארגונים הדואגים לנכים, יתומים, נשים מוכות וכו’…. לאותם גופים כלכליים ולאותם אנשים פרטיים החושבים לצאת לידי חובה במתן צדקה לצורך השתקת המצפון, התורה תובעת מהם גם להתנהל בצורה הוגנת ומכבדת לכל מי שנמצא בקשר כלכלי/עסקי אתם. הקדושה נמצאת גם שם ואם נדע להתנהל נקיים אותה בכל היבטי החיים וכן… כולל בעסקיים.

 

אחרי מות: אש זרה ואש אמת | עמנואל נשרי, ניסן תש”ב

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה’, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה’ (ויקרא י, א).

וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה’, וַיָּמֻתוּ (ויקרא טז, א).

אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל, היה לוחם שנפל בשבי הסורי בדצמבר 1954. אורי וחברי החוליה שלו, שנשלחו למשימה מודיעינית מעבר לגבול הסורי, נחקרו ועונו קשות. לאחר שלושים וחמשה ימים רצופים של עינויים קשים נשבר אורי אילן, הוא נמצא תלוי בתאו ללא רוח חיים, בגיל 19 שנים ו 11 חדשים. בתיה גולן בת כיתתו של אורי אומרת “לא הייתה הפתעה כל כך גדולה, פחדנו שזה מה שיכול לקרות, אורי גם דיבר על זה, הוא אמר הרבה דברים, בתקופה שהיה בצבא אמר אורי: ‘אם חייל נופל בשבי והוא רוצה לשמור על סודות הצבא, אין לו ברירה הוא חייב להתאבד’.” בקִפלי בגדיו נמצאו 9 פתקים שכתב בניקוב בעזרת קיסם, ביניהם פתק שציטט משה דיין בהלוויה “לא בגדתי“. משפחתו סרבה לקבל את הפתקים בטענה שנכתבו לצה”ל לא למשפחה. אימו של אורי הייתה חברת כנסת והסובייטים הציעו לה לשחרר את אורי בלבד. תשובתה הנחרצת הייתה: “או כולם או אף אחד” אורי התאבד בשבי. מעשהו של אורי הפך לאחד ממיתוסי הגבורה המלווים את צה”ל עד היום.

על פי ספר הזוהר, נדב ואביהוא עדיין היו למטה מבני עשרים ולפיכך נקראו “בני אהרן”, כלומר בנים ברשות אביהם. אם כן כיצד נענשו, והלא כלל הוא בידינו שאין מענישים מן השמים בטרם מלאו לאדם עשרים שנה?
אמנם נראה מהגמרא (ברכות דף לא) שקטן פיקח וחכם מאד נענש אפילו אם טרם מלאו לו עשרים. ואם כן זה הסבר הפסוק “ויהי אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן” (ויקרא טז, א): ואם תאמר הרי הם קטנים, לכן ממשיכה התורה ואומרת ” בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה’”, כלומר הם היו בדרגה גבוהה של חכמה עד כדי כך שה’ דיבר איתם, ואם כן נחשבים כגדולים לעניין זה ולכן נענשו.

תני ר’ אליעזר לא מתו בניו של אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבנו ומעשה בתלמיד אחד שהורה לפני רבו ר’ אליעזר אמר לאימא שלום אי לאשתו של זה אינו מוציא שבתו לא באת שבתו עד שמת נכנסו חכמים אצלו א”ל נביא אתה אמר להם: (עמוס ז, יד) לֹא-נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי: אלא כך מקובלני כל המורה הלכה לפני רבו חייב מיתה”

 האם הזמנים משתנים האנשים מתחלפים האמיתות נשארות?? בני אהרון ששרתו בקודש וכבתה אש התמיד במשכן, לפי אחד המדרשים. הביאו אש ממקור חיצוני, “אש זרה”. אורי אילן ומשפחתו הורו שיעור לעם ישראל. המשמעות של אהבת הארץ והעם – מחד גיסא הקרבה אישית למען הכלל, ומאידך געסא המשך שרות הציבור והעם כשם שאהרון ומשפחת אילן המשיכו. האש שיקדה בליבו של אורי לא הייתה אש זרה אלא אש אמת, על אף, שכמו האש הזרה של בני אהרון, הביאה לכיליונו.

פסח: הבן מול האב | סאם ליימן-ווילציג ניסן, תשפ”ב

(פרשנות זו הינה תמצית של דבר תורה של הרב גורדון טוקר, עמית שלי מבי״ס יסודי לפני 60 שנים)

לפעמים אנו מכירים טקסט כל כך טוב, שאיננו רואים שהוא בעייתי מאד. כך, לדוגמה, סיפור ארבעת הבנים בהגדה של פסח, שיש בה כמה קשיים וכשלים לוגיים. הבעיה המרכזית: אין כל סימטריה בין הבנים. בשלושה מהם יש פגם אינטלקטואלי ובאחד פגם מוסרי (״הרשע״). בנוסף, שני הבנים הראשונים מדברים בגוף שני (כאילו בלי קשר לעצמם), אך רק השֵני מקבל ביקורת. הבן הראשון לא מקבל תשובה שבאה מהתורה אלא מהמשנה – והבן השני כן מקבל תשובה מהתורה, אך מאותו פסוק שמקבל הבן הרביעי, אבל הבן השני מקבל אותה בצורה סרקסטית!

איך ניתן ליישב את כל המוזרויות האלו? אפשר שיש דרך פשוטה אחת: לא מדובר בארבעה בנים אלא בבן אחד בלבד שעובר תהליך ״פדגוגי״ עם (או ליתר דיוק: מול) אביו!

הבן הראשון שואל ״מה?״ למלה זאת ישנן שתי משמעויות: ״מדוע עושים את זה?״ ו״תכלס, מה צריך לעשות?״ המשמעות הראשונה היא מהותית יותר והתשובה דורשת מחשבה, ולכן האב (העצלן?) עונה על השאלה במשמעותה השנייה ומתחיל להסביר ב״רשימת מכולת״ מה יש לעשות בפסח. הילד מבולבל, כי זאת לא תשובה לשאלה שהוא התכוון לה. בקיצור, כבר כאן האב נכשל בפדגוגיה, כי הוא אמור היה להבין ששאלת ה״מדוע?״ היא לא רק שאלה שכל ילד שואל (״מיליון פעמים״) אלא שהיא שאלה מהותית שתאפשר לילד להפנים את הרציונל לְמַה שהוא רואה.

כתוצאה מחוסר המענה המתאים, הילד חוזר עם השאלה שנייה: ״מה העבודה הזאת לכם?״ כאן ה״לכם״ אינה ״אני לא בעניינים האלה״ אלא ״מה כל זה עושה עבורכם?״  מיד מבין האב את הטעות שלו בתשובתו הראשונה, אך אינו יכול להיראות ״חלש״ (מטומטם?) מול בנו – ועונה בצורה בוטה, כאילו הבן ״רשע״.

הבן המסכן ממש מבולבל עכשיו והופך לשלישי: ״תם״. שהרי מה הוא עשה כדי לקבל את הנזיפה הזאת? לכן, שאֵלָתו הבאה מאד פשוטה: ״מה זאת?״ (מה קורה כאן? מה עשיתי?) ומה תגובת האב לשאלת תם זו? לכאורה, תשובתו אינה רלוונטית לשאלה: ״ביד חזקה הוציאנו ה׳ ממצרים״. היא לא רלוונטית מהותית, אבל כן רגשית, כאילו לומר: כמו האלוהים השולט על משפחת בני ישראל, במשפחה שלי כאן, אני החזק ומחליט מה קורה ומה לא – בלי שאלות טורדניות של ״מדוע?״ (יש לציין ששאלת ה״למה?״ המהותית אינה שאלה שעריצים כמו פרעה מאפשרים לנתינים שלו לשאול. רק אדם חופשי, במשטר פתוח, יכול לשאול שאלה כזאת. מכאן אנו מבינים בכלל את המרכזיות של ארבע הקושיות לכל סדר ערב פסח ולחג כולו.)

עכשיו הבן ״למד לקח״: לא לשאול שאלות (הבן הרביעי: ״שאינו יודע לשאול״ – ואולי עדיף: שיודע לא לשאול!). האב נכשל לגמרי. מה הפתרון? (התשובה נמצאת לקראת סוף סוגיית ארבעת הבנים. תקראו מה כתוב לגבי הבן שאינו יודע לשאול ותנסו לפתור את התעלומה בעצמכם. אם לא הצלחתם, אז הנה:)

*

*

*

״את פתח לו״!! כלומר, צריכים להביא את האֵם לתוך הסיפור, כי היא יודעת כיצד ללמד את הילד עם יותר הבנה ורגישות. חמישה גברים (כביכול) בכל הסיפור הזה ומי שיוצא גיבור היא האימא. בדיוק כמו יוכבד ומרים שהצילו ואז גידלו את משה, שברבות השנים הפך למשה רבנו.

שבת הגדול: בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל | שושנה מיכאל צוקר, ניסן תשפ”ב

English

ניסן הוא חודש של ציפייה – לאביב, לשמחת החג ולגאולה, כדברי רבי יהושע: “בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל.” (בבלי ראש השנה י:ב).

אביב הגיע ונראה כי חגיגות הפסח השנה יהיו כמעט “כמו פעם” אבל גאולה אינה נראית באופק. 

ההפטרה המיוחדת לשבת הגדול, השבת לפני פסח, אולי נבחרה להראות לנו למה.

בפרק האחרון של נבואה פורמלית בתנ”ך, הנביא מלאכי מונה את החטאים שמונעים את הגאולה: כישוף, ניאוף, שבועת שקר, עושק שכירים, אלמנות ויתומים – קרי שכבות המוחלשים בעם – וקיפוח גרים. בהמשך הפרק הוא מוסיף גזל תרומות ומעשרות שזה בעצם העלמת מס. אם נבין את הכישוף ככל דרך פעולה המתעלמת מחוקי הטבע, כל החטאים האלו מוכרים לנו היטב.

הקביעה בפסוק ח, כי מעילה בתרומות ומעשרות המעוברות לכוהנים, ללוויים ולנזקקים שווה ערך להונאת האל דורשת עיון. הטענה היא שהמשאבים העוברים דרך ידינו אינם באמת שלנו אלא ברכות מאלוהים שאנו אחראים להקצותן לצרכינו וגם לזולתנו. לכן שלילת מזונם וכספם של משרתי הציבור (כוהנים ולוויים) והנזקקים היא גניבה, הן מבני האדם והן מאלוהים.

עם זאת, מלאכי, בשם אלוהים, אינו מזכיר ישירות את העניים. למה הם מושמטים? למה לתת רושם  שאלוהים דואג יותר לכבודו ופחות לטובת הנזקקים? אני מניחה שמלאכי מתאים את דבריו לקהל שלו, כי הוא “אדם, לא מיקרופון” (ר’ אברהם יהושע השל,  הנביאים, עמ’ xiv). הוא ממתן את דברי אלוהים כדי שיישמעו. לאנשים בימי מלאכי (ולא רק אז) היו פחות נקיפות מצפון כאשר הם גזלו מהעניים – חסרי כח חברתי ופוליטי – אך פחדם מאלוהים היה אמיתי. לפיכך, הנביא מדגיש את החטא כלפי שמים ולא את העוול לבני האדם. יתכן כי התאמת המסר לאוזני השומעים מוצדקת כדי להשיג את המטרה, שהיא אספקת צורכיהם הבסיסים לכלל האכלוסיה. ויחד עם זאת, טמון כאן פן נוסף המעכב את הגאולה, כאשר מעשינו מוּנעים יותר מיראת העונש או מפחד “מה יגידו” ופחות מאמת וצדק.

קרבן הפסח שקדם לגאולת מצרים הראה לגואל מי בין בני ישראל היה מוכן להקריב ולהתנתק מהתרבות הרעה כדי להגאל. מה אנו מוכנים להקריב כדאי לְקָרֵב את הגאולה?  

שבת החודש: שירים מהעבר לאביב שבפתח | מוגשים מהרבה גייל שוסטר-בוסקילה, ניסן תשפ”ב

ביליתי ערב גשום וקר עם שירי אביב מהעבר. זו טעימה קטנטנה מאתר מיוחד – זמרשת:מטרות זֶמֶרֶשֶׁת כוללות מצד אחד את הצלת השירים המוקדמים שהוקלטו לפני עשורים רבים ונמצאים כיום במצב התפוררות מתקדם, ומצד שני את גאולתם מנבכי השכחה, הצגתם והפצתם בקרב הציבור הישראלי המעוניין”. (לחצו על שם השיר כדי לשמוע אותו).

שִׁפְעַת פְּרָחִים בַּגַּן
חָזְרָה, הוֹפִיעָה כִּי בָּא, הִגִּיעַ
מוֹעֵד יְמֵי נִיסָן.

מִכָּל פִּרְחֵי תִּפְאֶרֶת
אֶת מִי נַפְשִׁי בּוֹחֶרֶת?
אֶת מֶלֶךְ הַיֹּפִי, אֶת הַשּׁוֹשָׁן.

כָּל צִפֳּרֵי הַשִּׁיר
בְּקוֹל יָרִיעוּ, חֶדְוָה יַבִּיעוּ,
בְּרֹן, בְּגִיל אַדִּיר.

‏מִתּוֹךְ זוֹ הַמַּקְהֶלֶת
אֶל מִי נַפְשִׁי צוֹהֶלֶת?
אֶל מֶלֶךְ הָרֶנֶן, אֶל הַזָּמִיר.‏

מילים: לא ידוע לחן: יוהן הרמן שיין: 1621 – מלחין גרמני מראשית תקופת הבארוק.תרגום/נוסח עברי: יוסף אחאי


נִצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ
עֵת הַזָּמִיר וְקוֹל הַתּוֹר.

בִּמְחוֹלוֹת הַמַּחֲנַיִם
הָבָה וְנִפְצַח מִזְמוֹר.

צְרוֹר הַמּוֹר לִי, צְרוֹר הַמּוֹר לִי,
צְרוֹר הַמּוֹר לִי, צְרוֹר הַמּוֹר.

בִּמְחוֹלוֹת הַמַּחֲנַיִם
הָבָה וְנִפְצַח מִזְמוֹר.

מילים: שרה לוי-תנאי  לחן: עממי אוקראיני


שמחה רבה, שמחה רבה,

הנה זה בא! אביב הגיע פסח בא!!

 מילים: יפה בלהה לחן: ידידיה אדמון


אָבִיב, אָבִיב הִגִּיעַ
הוֹרִיק שָׂדֶה גַּם כַּר,
כָּל עַיִן הוּא מַפְתִּיעַ
בִּשְׁלַל פִּרְחֵי הַבַּר.

מֵעַל נָטוּי רָקִיעַ
מַרְחִיב בִּתְכוֹל עָמֹק,
לְמַטָּה יָם יַרְגִּיעַ,
יִשְׁלַו הוּא כַּתִּינוֹק.

וְאוֹר כֹּה רַב וְזֹהַר
וְדוּמִיָּה סָבִיב –
מַבְהִיק מִזִּיו מִטֹּהַר
עוֹלָם נָאֶה, חָבִיב.
אָבִיב, אָבִיב, אָבִיב!

מילים: אפרים תלמי לחן: דוד זהבי   1.3.1952


אחר הגשם: שִׁיר לֶכֶת
אַחַת שְׁתַּיִם אַחַת שְׁתַּיִם
כַּמָּה זַכִּים הֵם הַשָּׁמַיִם
חָדַל הַגֶּשֶׁם, פָּסַק הָרוּחַ
עַכְשָׁיו נֵצֵא יַחְדָיו לָשׂוּחַ
אַחַת שְׁתַּיִם יָשָׁר בַּשְּׁבִיל
כָּל יֶלֶד קָט מָלֵא הוּא גִיל

אַחַת שְׁתַּיִם, אַחַת שְׁתַּיִם
לְשֶׁמֶשׁ פָּז רַבּוֹת קַרְנַיִם
כָּל קֶרֶן שֶׁמֶשׁ אוֹר שׁוֹפֶכֶת
כַּמָּה נָעִים עַכְשָׁיו לָלֶכֶת
אַחַת שְׁתַּיִם, יָשָׁר בָּרְחוֹב
הֶאָח, הֶאָח יָפֶה וָטוֹב!

אַחַת שְׁתַּיִם, אַחַת שְׁתַּיִם
אֵין כָּל אָבָק עָף לָעֵינַיִם
צַח הָאֲוִיר, מָלֵא הוּא רֵיחַ
נֵלֵךְ, נִצְעַד בְּלֵב שָׂמֵחַ
אַחַת שְׁתַּיִם מִחוּץ לָעִיר
נֵלֵךְ יַחְדָיו, נָשִׁירָה שִׁיר

מילים: לוין קיפניס  לחן: יוסף מילט

פרשת שמיני: שלוש תמונות על התפתחויות בהתייחסות ב”י למשכן | אסתר ואלי מיאסניק

פרשת שמיני מתארת את סצנת הפעלת המשכן במדבר. הפטרת שמיני* מתארת את סצנת העלאת ארון הברית לירושלים, בשנה השמינית למולכו של דוד. לכאורה, סביר היה לסיים את ההפטרה בהעלאת הארון לירושלים, בלא להביא את סצנת תגובתה העגמומית של מיכל בת שאול, אשתו של דוד, למראה 30,000 החוגגים ובראשם דוד (שמ”ב ו 19). האם יש חשיבות לאזכור תגובה זו של מיכל?

אני מציע לראות בפרשה ובהפטרה הצגה של תובנה על התפתחות ההתייחסות למשכן ולארון הברית בעם ישראל.

בסצנת הפעלת המשכן במדבר, נוצקים עקרונות המשכן, הכהונה וההיוועצות בה’ [1].

לאחר 7 ימי הכנות, מופעל המשכן  ביום השמיני, נוכח פני האומה. האווירה היא חגיגית, מייצגת קדושה ומפגינה איפוק רב. אווירה מעונבת. משה מנהל את תהליך הפעלת הכהונה לקראת השיא שהוא אישור טיקסי של קבלת העולה ע”י ה’- וַיֵּרָא כְבוֹד-ה’, אֶל-כָּל-הָעָם.  וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה’, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם (ויקר’ ט 24-25).
תגובת העם לאירוע השיא היא מדודה. העם הנופל על פניו כנראה תוך הרמת קול[2] . נשים לב שהעם אינו יוצא מגדרו ואינו מגיב בשירה, בתופים ובמחולות כמו שעשה לאחר בקיעת הים. התחושה היא שהעם סומך מאוד על קשרי משה עם ה’.

עם הכניסה לארץ מדווח גם על אמונה בה’ אך גם באלים אחרים [3]. “אין ייחוד פולחן. שואלים באלוקים ומקריבים קרבנות בבית אל…אבל יש מקדשים אחרים”  [4] .

בתקופתו של עלי הנביא ולאחר מכן בתקופת שמואל (כ 300 שנה אחר יציאת מצריים) חלה התמקדות משמעותית יותר בהסתמכות על ה’[5] . למשל- סביר להניח שהסיפור המוזר על נפילת הארון בידי הפלשתים והאפקט שהיה לו עליהם, מסמל זאת[6] .
אך עדיין נותרה אמביוולנטיות. מנהיגים שאלו את ה’ או הסתמכו על הארון- אך לא פעם, שמרו את זכות ההחלטה הסופית לעצמם. אני מכנה מנהיגים אלו של טרום דוד המלך, כ”אליטה הישנה”. הדוגמא הידועה לכך הינה החלטת שאול לוותר על הגבוי של שמואל ולהעדיף להתייעץ עם אשת האוב (שמ”א כח). מה שהביא למפלתו מול הפלישתים ולמותו. ראה דוגמאות נוספות בהערות הסיום, על הבעייתיות של תהליך ההתייעצות עם ה’ של האליטה הישנה, הטרום- דוידית [7].

דוד הוא אליטה חדשה המתייעצת עם ה’ ולא פועלת רק על דעת עצמה.  

כ 400 שנה לאחר יציאת מצריים, מקים דוד את הממלכה המאוחדת שבירתה ירושלים שבה יעמוד בית המקדש. תחליף למשכן שילה שנחרב. זקני ישראל מושחים את דוד למלך בחברון, בעקבות נצחונו במלחמות קשות.  
המאפיין את דוד כאליטה חדשה, הוא הסתמכות מלאה על ה’- בכל החלטה [8].  לכן סצנת העלאת ארון הברית לירושלים (הפטרת שמיני) נראית טבעית. דוד, חוגג את המעמד בראש 30,0000 איש, בשירה ובריקודים. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי ה’ (שמ”ב, ו 14).

עתה,  ניתן להבין את תגובת מיכל בת שאול, אשת דוד.

מיכל התחנכה כחלק מהאליטה הישנה שבה נהוג היה לתמרן בין ארון הברית לבין אמצעי חיזוי מאגיים אחרים. היא אינה מעכלת מלך “המתבטל” לחלוטין בפני ארון הברית ושמדגיש בהתנהגותו שלא יפעל ללא הנחיית ה’ [9]. לכן היא רואה את החוגגים כאנשים לא מכובדים (…אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים [10]. שמ”ב ו 20).

אך עולם האליטה הישנה- לא שרד. ולפיכך מסיימת הפרשה ב- וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד–עַד, יוֹם מוֹתָהּ.(שמ”ב ו 23). האליטה החדשה שהחלה בדוד מנסה בהצלחה לא קטנה להביא לאיחוד העם מול המקדש בירושלים, כך שיהפוך למרכז יחידי [11].

סיכום

הפרשה וההפטרה חושפים לעינינו, בשלוש סצנות אודיו- ויזואליות, את  התפתחות היחס של ההנהגות והעם למשכן ולארון הברית. מקבלת פנים מעונבת למשכן, המשך בניסיון להיעזר בארון כאמצעי ולבסוף שמחה עממית בארון, בדרכו לירושלים.

*ההפטרה הרגילה. לא “פרה”

[1] ההיוועצות הייתה באמצעות החושן/ אורים ותומים:  וַיָּשֶׂם עָלָיו, אֶת-הַחֹשֶׁן; וַיִּתֵּן, אֶל-הַחֹשֶׁן, אֶת-הָאוּרִים, וְאֶת-הַתֻּמִּים. ויקר’ ח 8 הצורך בהיוועצות בה’ כנראה באמצעות החושן, לא מומש כיאות ע”י שאול המלך. לפני מלחמת הגלבוע שבה נהרג שאול,: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּ-ה’ וְלֹא עָנָהוּ ה’ גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם (שמ”א כח 6). להלן נקשור זאת לשוני בין דוד לשאול בעניין זה ולתגובת מיכל בסוף ההפטרה.

[2] אבן עזרא ויקר’  ט 24:  וירנו -הרמת קול. וכן: ותעבור הרנה במחנה

[3] למשל לאחר תקופת השופט אבימלך :  וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ , וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת וגו’ (שופ’ י 6-7).

[4] יחזקאל קאופמן, ספר שופטים, עמ’ 280

[5] ממצב של –וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-ה’, לִפְנֵי עֵלִי; וּדְבַר-ה’, הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם–אֵין חָזוֹן, נִפְרָץ (שמ”א ג1)  למצב של – וַיִּגְדַּל, שְׁמוּאֵל; וַה’ הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע, כָּל-יִשְׂרָאֵל, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע:  כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַה’ (שמ”א ג 19)

[6]  משה גרסיאל, שמואל א  עמ’ 51

[7] דוגמאות נוספות לאמביוולנטיות ההנהגה הטרום- דוידית ביחס להתייעצות עם ה’-

  • במלחמת מכמש שאל שאול האם להמשיך במלחמה ולא קיבל תשובה. וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹקים, הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל? וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא (שמ”א יד 27)
  • באירוע פילגש בגבעה  מאשר ה’ לכאורה (שופ’ כ) מלחמת חורמה של שבטי ישראל בבנימין (שבטו של שאול)- כ 40,000 הרוגים. אך חז”ל אינם סבורים שאכן האירוע היה כפשוטו וטוענים שלא התקבל הכשר להרג הרב בשבט בנימין. “בסיפור שלנו לא נזכר אוהל מועד …העם אינו מאורגן סביב למקדש ולבית כהנים” (. קאופמן, ספר שופטים, עמ’  279).
  • באירוע אבן העזר, בסוף ימי עלי, נכשלו ישראל מול הפלישתים למרות שהביאו את ארון הברית ( שמ”א ד) כשהמשלחים הם שני בני עלי שהם- וּבְנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָּעַל:  לֹא יָדְעוּ, אֶת-ה’ (שמ”א ב 12). לכאורה , ברור שאי אפשר היה לסמוך עליהם כמייצגים את דבר ה’. אך  ישראל ראו בארון  גורם מאגי שעשוי לסייע.  בסיום המלחמה הזו, ארון הברית נשבה.

[8]   דוגמאות להיוועצות מתמדת של דוד עם ה’-

  • הניצחון על גוליית-ל וַיֹּאמֶר, דָּוִד, ה’ אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה;  {ס}  וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד לֵךְ, וַה’  יִהְיֶה עִמָּךְ.(שמ”א יז 37).
  • דוד בודק מהיכן ישלוט? וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה’ לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה: (שמ”ב ב 1)
  • קרב בעל פרצים לאחר עליית דוד לשלטון- וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה’ לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה אֶל פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר ה’ אֶל דָּוִד עֲלֵה כִּי נָתֹן אֶתֵּן אֶת הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ: (שמ”ב ה 19)
  • קרב עמק רפאים– וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה’ וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים. וִיהִי (בְּשָׁמְעֲךָ) [כְּשָׁמְעֲךָ] אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה’ לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים(שמ”ב ה 23-24).
  • מתי להעלות ארון הברית לירושליים? וַיִּרָא דָּוִד אֶת ה’ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יה’: ְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה’ עַל עִיר דָּוִד וגו’ . (שמ”ב ו 9)

[9] ילקוט שמעוני מציג דו שיח דמיוני בין מיכל לדוד. דו שיח מדגים את ההבדל בין האליטות. ” אמרה לו: משפחתו של בית אבא הייתה נאה ממך, חלילה להם שנראה מימיהן פסת יד ופסת רגל ועקב מגולין, אלא כולם היו מכובדין ממך.” ומה אמר לה דוד? לפני ה’ אשר בחר בי וגו’, אלא בית אביך היו מבקשין כבוד עצמם ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן אלא מניח אני כבוד עצמי ומבקש אני כבוד שמים” .

[10] מ צ סגל בפירוש על ספר שמואל- “אנשים פוחזים שהם ריקים ממידות ודרך ארץ. ובתרגום- הרוקדים”

[11] הדיון על כך שהמניע למחלוקת בין האליטות נובע מהצורך לבסס את האליטה החדשה, זכה לאזכורים רבים. למשל “גלוי ונסתר במקרא”, יאירה אמיתי, עמ 172-192:  “הפולמוס בשאול וביתו – מתכון לרצח אופי”.

פרשת צו: תפקידם של האורים והתומים | אליאנה תפוחי, אדר ב’, תשפ”ב

פרשת צו היא הפרשה השנייה בספר ויקרא, והיא עוסקת בפירוט דיני הקרבת הקורבנות, שעליהם כבר קראנו בפרשת ויקרא, מנקודת המבט של הכהנים . בהמשך הפרשה מתוארת העבודה במשכן בשבוע שלפני חנוכת המשכן, כשמשה עצמו הקדיש את אהרון ובניו לתפקיד הכהונה. הציווי על קיום הטקסים הללו, הידוע גם בשם שבעת ימי המילואים, מופיע כבר בפרשת תצווה (ספר שמות) וקיום המצווה מתואר בפרוטרוט בפרשת צו

במסורת היהודית לוותה פרשת צו בטעות שהשתרשה משום מה, ועל פיה ייחסו לפרשה 96 פסוקים (בגימטריה – צ”ו). אולם למעשה יש בפרשה 97 פסוקים, ורק החל מהמאה ה-16, במהדורה שהודפסה בוונציה, מופיע מספר הפסוקים הנכון (תחת הסימון “עובדיה ” 97 בגימטריה).

אותי עניין בפרשה הזו הפסוק המתאר את הבגד שהולבש בו אהרון. הבגד כלל כתונת, אבנט, מעיל ואפוד ומעליהם ” וישם עליו את החשן ויתן את החשן ואת האורים ואת התמים” ( ויקרא ח, ח) .

מה הם האורים והתומים ומה תפקידם?

אנו שומעים לראשונה על האורים והתומים בפרשת תצווה בספר שמות, כאשר משה מצווה לשים את האורים והתומים בחושן על לב אהרון. האורים והתומים, לפי המתואר במקרא, אמורים לשמש כלי תקשורת בין הכהן הגדול לאלוהים. כלומר: הכהן הגדול יכול לשאול את האל שאלות בנושאי משפט וצדק ודרכי פעולה, והתשובה תתקבל על גבי האורים והתומים. השאלה שעניינה אותי היא מה היה מנגנון הפעולה של כלי תקשורת זה? המנגנון עצמו אינו מפורט במקרא, ורק השימוש בכלי זה מוזכר בספרי התנ”ך. אנו מוצאים שימוש בכלי זה בעיקר בתקופת השופטים והמלכים הראשונים (שאול ודוד), ומאוחר יותר בתקופת עזרא ונחמיה.

על פי תפיסת חז”ל, בחושן היו משובצות אבנים יקרות, ובהן היו חרוטים שמות שבטי ישראל. האבנים, לפי המסורת, נתנו תשובות בהבלטה או בהארה של אותיות מסוימות לאחר שאלת הכהן.

חוקרי יהדות מודרניים, כמו קאסוטו, סוברים שהאורים והתומים עבדו בשיטה בינארית, כלומר כללו 2 גווילי קלף, שבאחד מהם כתובה המילה “אורים” (מלשון “ארור” ) ובשני – כתובה המילה “תומים” (מלשון “תום ואמת”). כנראה, שהגווילים הללו נשלפו באופן אקראי כאשר נשאלה שאלה, וכך ייצגו את תשובת האל. לפי תפיסה זו, המתבססת גם על תרגום השבעים, האורים והתומים ענו תשובות של “כן” או “לא” ולא תשובות מורכבות. במידה מסוימת ההסבר הזה מקשר את המושג אורים ותומים לאורקל בדלפי שנהגו להתייעץ בו לפני אירועים חשובים, כמו מלחמות, הקמת מושבות וכו’.

מן הראוי להזכיר שהביטוי אורים ותומים הפך ברבות הימים למוטו של אוניברסיטת ייל, ומופיע על הדגל שלה באותיות עבריות בתוך ספר, וכן בתרגום הלטיני –” LUX ET VERITAS” שמשמעו בלטינית “אור ואמת”. כמו-כן, גם פאולו קואלו בספרו “האלכימאי” מתאר שימוש באורים ותומים שהן שתי אבנים (שחורה ולבנה) המסמלות “כן” ו”לא” בהתאמה, ומשמשות לקבלת החלטות.

שבת זכור, פרשת ויקרא: זכור את אשר עשה לך עמלק” | אהובה שחר, אדר ב, תשפ”ב

יש במקרא טקסטים שקבלו משמעות נצחית בעקבות הפרשנויות שניתנו להם במשך הדורות .כך היא המצווה ” זכור ” ו”מחה תמחה” את זכר עמלק.

ככל הנראה, היה שבט כזה אשר פגש את עם ישראל במדבר, והוא “זִנב בנחשלים”, ניצל בנבזות רגעי חולשה והיכה ביוצאי מצרים בעודם עייפים, ובלי שהתגרו בו או היוו סכנה לגביו. אויב נבזי.

היו לעם ישראל אתו עוד כמה מפגשי מלחמה בתקופת בית ראשון לפי המסופר בכתוב המקראי. עד שנעלם מעל במת ההיסטוריה.

עמלק נמחק מהעולם אבל מצוות “זכור” ו”מחה תמחה” הפכה לאחת מתרי”ג מצוות. וזאת בגלל הפרשנות שראתה את עמלק כסמל.

הפרשן הראשון של המילה “עמלק” הוא סופר מגילת אסתר. הוא מוצא את עמלק בדמותו של המן אשר בממלכת פרס בימי אחשוורוש. סופר המגילה עושה מאמץ לשוות לסיפור שלו נופך קדומים כדי לחבר אותו למצוות השמדת עמלק .

המן במגילה הוא אגגי ומרדכי במגילה הוא נצר לבית קיש, ומכאן- כל הסכנה של השמדת היהודים בימי אחשוורוש באה עליהם משום שהמלך שאול (כחמש מאות שנה לפני כן) לא קיים את מצוות “מחה תמחה” ולא הרג את אגג מלך העמלקים. שאול חטא כמנהיג בכך שלא ראה לטווח רחוק ונענה לבקשת העם שרדף אחרי השלל, הצאן והבקר של העמלקים.

בכך התחיל הפירוש הרואה בעמלק סמל לאויבי ישראל שקמו לכלותו בכל הדורות, לאנטישמיות, לאיום המתמיד על הקיום שלנו כעם.

וכאן יש בעיה: איך נזהה מיהו הרע, הרשע כדי להקדים ולהציל את עצמנו?

זכורני מימי סדר פסח בבית סבי: ב”שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך” היה סבא מזכיר את עבדול נאצר, שאיים אז על קיומה של מדינת ישראל ונראה לנו בלתי מנוצח, והנה – יש בימינו שלום עם מצרים. בהחלט מדבר אל לבנו הזיהוי של עמלק עם המשטר הנאצי הגרמני בימי מלחמת העולם השנייה, והנה – יש לנו היום יחסים טובים וחשובים עם הגרמנים.

מיהו עמלק בימינו? איראן?

יש מי שמזהה את עמלק עם הפלסטינים יושבי הארץ. אין פלא איפוא שיש קנאים קיצונים שמנשלים פלסטינים מאדמותיהם מתעללים בהם ואף עושים מעשה ברוך גולדשטיין.

מצווה חשובה, קשה ואחראית ובעייתית היא מצוות “זכור”.

עם קטן וידוע סבל הוא עמנו. קולות הרעשנים בפורים בבית הכנסת עם קריאת השם “המן” מבטאים שמחה על הצלת היהודים מאויביהם. מוטיב העם הנרדף שעומד על קצה התהום ועל סף השמדה בגלל רדיפת עמלק הוא יסוד עמוק בהיסטוריה שלנו, בתרבות שלנו, בחגים שלנו.

אבל בל נשכח שקיבלנו על עצמנו גם תפקיד זיהוי נכון של הרוע. בפורים נצטווינו להקדים “זכור” ל”מחה תמחה”. קיבלנו משימה מוסרית גבוהה מאד. בפרשנות לא נכונה היא עלולה להפוך עלינו את הקערה, ולהוביל אותנו למעשים בלתי מוסריים. אסור להתבלבל ולבלבל את היוצרות.

ועוד: הרוע והרשע בעולם מאיים לא רק עלינו. כך פוטין בימים אלו בפלישתו לאוקראינה. יש לראות את מצוות “זכור” גם כמצווה לזהות את הרוע באשר הוא בכל העולם.

אם נקרא כך הרי קיבלנו ייעוד, להתריע על כל מי ש” מזנב בנחשלים” בכל מקום. להיות ערניים, רגישים למתרחש סביבנו, לזהות נכון את הרוע והרשע.

לפני יותר מעשרים שנה עזבתי את בית הכנסת האורתודוקסי. זה קרה אחרי ששמעתי שם באחת השבתות דרשה של הרב פרץ שהיה רבה הראשי של רעננה. הוא דבר על אירוע אקטואלי כלשהו, אינני זוכרת מה היה האירוע, אני זוכרת את תדהמתי על כך שבדברים שלו שיבץ שוב ושוב, כמו מנטרה, את הביטוי “הגויים יימח שמם”. לא יכולתי לשוב לבית הכנסת הזה. כל ה”גויים” הם עמלק??

פרשת פקודי: שורש אחד, הרבה בניינים |  אניטה תמרי, אדר ב, תשפ”ב

“אלה פְקודי המשכן, משכן העדות אשר פֻּקד על פי משה עבדת הלווים ביד איתמר בן-אהרון הכהן” (שמות לח, כא).

יופי. זה הפסוק הפותח את פרשת פקודי. מה אני עושה עכשיו? על מה אכתוב? על שקיפות במתן מתנות ותרומות? פוליטי. על בגדים ועיטורים? לא מעניין אותי. על עיצוב הפנים? על הקטורת? הפסוקים האחרונים בפרשה מלאים הוד עד כדי כך שאיני מעזה לגעת בהם. אבל אני בסבב הכותבים והכותבות, והתפקיד מחייב

תפקיד – שוב השורש הזה שהופיע פעמיים בפסוק הראשון. ואני, כשאינני יודעת איך להתחיל, אני פונה לשני ספרים שמהם אני תמיד שואבת השראה – מילון אבן-שושן והקונקורדנציה של מאנדלקרן. נכון, אפשר לפנות לפרשנים, אבל תחושתי היא שהם מגסבירים וככל שנוקפות השנים אני מרגישה שהם אינם מדברים אליי. מעניין לקרוא פרשנות, ואני לומדת הרבה על האיש ותקופתו, אבל ננעלת בפרשנות

אבן-שושן ומאנדלקרן נותנים לי לעוף על כנפי הדמיון – והעברית

פתחתי את שניהם, והתחלתי בקונקורדנציה וגיליתי שהמופע הראשון של השורש פ’ק’ד’ הוא בספר בראשות “וה’ פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ ה’ לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים (כא, א-ב).

טוב, פה אני כבר בתחום מוכר – היריון ולידה. כמה גיחות למקרר, משחק סוליטר, רוקנתי מכונת כביסה וחשבתי

אם כך, אם ה’ פקד את שרה והיא הרתה וילדה בן, מה הם באמת פקודי המשכן? פניתי למפרשים. קודם להרטום (קסוטו) כי הוא מנוקד. אחר כך לרש”י, ספורנו ואחרים. וכולם בדעה אחת – אלה הם כלי המשכן. החפצים. הבגדים. הבדים והקורות. אלה הם הפקודים

ואני תוהה – אם ה’ פקד את שרה ונולד יצחק, אם ה’ פקד את חנה (שמואל א, ב, כא) ונולד שמואל, מה נולד מפקידה זו? חפצים או ישות?

וכבר למדתי מקריאה בפרשנים ובשיעורי התלמוד שאפשר להיאחז במילה ולבנות עליה תורות רבות, ואם נאחזים בשתי מילים ומקשרים ביניהן, אין גבול לדמיון. יצחק נולד “למועד אשר דיבר אותו אלוהים”. מועד? האם המשכן איננו אוהל מועד?

וכך, הקריאה שלי בפרשת פקודי היא שהחפצים הוכנו. הרהיטים הורכבו. הבגדים נתפרו. הכל כפי שאנחנו עושים לקראת בואה של ישות חדשה לעולם, של תינוק חדש, נשמה חדשה

סיפור עם ישראל במצרים, סיפור העם שמספר בניו ובנותיו גדל והלך התחיל בביולוגיה האנושית הבסיסית ביותר, בלידה ובאומץ ליבן של המיילדות, בהנקה ובאומץ ליבן של בת פרעה, מרים ויוכבד. את העם העצום והרב הוביל משה דרך גוף מים שנראה בלתי עביר עד שנפתח ברגע הנכון והעם עבר דרכו. גופו של העם שוכן עדיין במדבר, וימשיך לשכון שם זמן רב. אבל בינתיים אין הוא אלא גוף גדול, עשוי פרטים רבים, עייפים, מפוחדים, נרגנים. אנשים שיצאו ממקום שאמנם היה דחוק ולא תמיד נוח אבל שהיה בו מזון והיה בו ביטחון. הגוף תועה במרחב הפיסי החדש – הידיים ממששות חול מדבר, לא חומר ולבנים. ריחות המדבר שונים מריחות ארץ גושן. המראות שונים והקולות זרים. הגוף מחפש את מקומו. ובינתיים – אלוהים פוקד להקים את המשכן. למועד. כמו לידתו של יצחק. כבוד ה’ ממלא את המשכן, ויחד אתו, מסתופפות כל הנפשות שיצאו ממצרים, כל הנשמות שמחפשות מקום מבטחים. המשכן הוא הבית הראשון שלנו כעם. ויתרונו על המקדש – שהוא נודד אתנו באשר נלך

שבעים פנים לתורה, ואת כולם נתנה לנו השפה העברית, על שורשיה ובנייניה. תודה לאבן-שושן ולמאנדלקרן על התמרורים, ותודה לעברית שפותחת אין סוף דרכים לראות את העולם

 

פרשת ויקהל: גיבוש העם  | עמנואל נשרי, אדר א תשפ”ב

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה ה’ לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַה’, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה’:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים (שמות לה, ד-ז).

כותב הרב גור גלון מישיבת הר ברכה: אי אפשר לקבל תורה בלי בנין החוכמה האנושית המתוארת בספר בראשית עניינה דרך ארץ, וכפי שדרשו חז”ל ש”דרך ארץ קדמה לתורה”.

השם שהוציא את עם ישראל ממצרים, ועומד לתת את התורה מתחייב ללוות את עם ישראל לעתיד לבוא. כדי שיקום וייווצר עם מגובש צריך לעבור תהליך הכנה וגיבוש, תהליך שאינו נגמר בפעולה אחת. בפרשה מקימים את אוהל מועד. איסוף התרומות, תרומה לה’ כל נדיב ליבו, כל אחד ידע שהוא שותף להקמה, תהליך התרומה מגבש ומאחד את העם. לא לעד אבל לזמן מה.

גיבוש הוא תהליך חִברות של קבוצת אנשים, כך מכונה אירוע יזום שנועד ללכד  ולאחד אנשים לקראת המשך פעילות משותפת. במהלך הגיבוש מתכנסת הקבוצה כולה ביחד לפעילויות שונות אשר במהלכן הקבוצה נתרמת ומתגבשת, נוצרות הכרויות קרובות ומתגבשים דפוסי פעולה משותפים. אופי הגיבוש, כמו גם פרק הזמן שהוא נמשך, תלויים בנסיבות שבהן הוא מתקיים.

החיים והטבע מגלים לנו יתרונות מהותיים בפעילות קבוצה, להקה, מין של בעל חיים, או צמח. איך הקשר והתקשורת בין הפרטים מביאים לפעולה משותפת, לעשיה משותפת, לקידום הפעילות והרגשת הביחד, ומה שאולי יותר חשוב – יכולת ההישרדות לצד ביצוע מטלה במצבים גבוליים לעיתים גדולים בהיקפם ו/או מסוכנים לחיים להמשך קיום הפרט או הקבוצה.

ידועים שיתופי פעולה מרשימים בלהקות ציפורים. בלהקות דגים, הדגיגים מצילים את חייהם בפעילות המשותפת והגדולים, הטורפים מגדילים את תמורתם בפעילות המשותפת. לאחרונה מתגלים שיתופי פעולה בין עצים וצמחים אחרים, עזרה לחלשים, העברת מסרים ועוד. לא טעיתי. מדובר בעצים.

אני עברתי גיבוש במסגרת השרות בצבא, המשימות שהוטלו על היחידה חייבו שותפות ופעולה מתואמת ומתוזמרת בין כל המשתתפים. דיוק ואמון בין כל היחידים. הגיבוש הזה חיבר אותי לקבוצה זו למשך כל השנים הבאות של חיי עד היום. הקצת שיכולתי לתת לקבוצה והשיתוף של האחרים במה שהם נתנו, גיבשו אותנו למעשים משותפים ומרשימים.  

הקמת אוהל מועד היא רק אירוע בגיבוש העם, בתהליך שאין לו סוף. יבואו מטלות כבדות כמו מלחמות בעתיד, קשיי הדרך במדבר, בנית בית המקדש לעתיד ועוד. צרור מעשים המחייבים שיתוף, אמון, ושפה משותפת. בדרך הזו מוליך השם את קבוצת העבדים מעבדות לחרות.

וַיֵּצְאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה. וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה’ לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶש (לה, כ-כא).

מעשה גיבוש העם בתפארתו.

 

פרשת כי תשא: ששת ימים תעבוד | שושנה מיכאל צוקר, אדר א, תשפ”ב (English)

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת׃ (שמות לד, כא)

שבת וששת ימי המעשה קשורים בקשר הדוק. בלי עבודה בששת הימים האחרים שבת מאבדת את משמעותה. ועם זאת, למרות חשיבות השבת, התורה אינה מגדירה בצורה מפורשת מתי היא מתחילה או מסתיימת, ולא נאמר דבר על טקסי המעבר המוכרים לנו: הדלקת נרות, קידוש והבדלה. אלו נדונו לראשונה במשנה, כאילו הם מובנים מאליהם ומכאן שמקורם במסורת עתיקה מאוד. ואכן יש מדרשים המיחסים את טקס ההבדלה לאדם הראשון (קרי: אדם וחוה). יש כמה גירסאות, כאן אתיחס לשתיים.[1]

במדרש בראשית רבה (יא, ב) מסופר כי אור הבריאה הקדם-שמשי המשיך להאיר במשך השבת הראשונה; לכן, כשהשמש שקעה בערב שבת, אדם וחוה לא חוו חושך. במוצאי שבת אלוהים גנז את האור המיוחד לעתיד לבוא, השמש שקעה והם הכירו את החושך לראשונה. ואז המדרש ממשיך:

נר הבדלה

 

כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא וְנִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר “וָאֹמַר אַךְ חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי” (תהלים קלט, יא) אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ: “הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב”  (בראשית ג, טו) בָּא לְהִזְדַּוֵּג לִי!
מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהֵקִישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָא מֵהֶן אוֹר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: “וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי” (תהילים שם).
מַה בֵּרַךְ עָלֶיהָ, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. אַתְיָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִפְּנֵי מָה מְבָרְכִין עַל הָאוֹר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ.

שימו לב כי לא החושך עצמו מפחיד את האדם אלא מה שאולי מסתתר תחת חסותו. הקב”ה אינו מורה להם “להתגבר” לא רומז כי “מגיע להם” ובודאי אינו טוען “לא אעמיס עליכם משא שלא תוכלו לשאת”. לא כדרכי אדם דרכי ה’ אשר מציע כלים ליצירת פתרון. בגירסה הזאת, לא ברור מי מקיש את הרעפים כדי ליצור ניצוץ, הקב”ה או האדם. בשני המקרים, המדרש עומד בניגוד למיתוס היווני –  וסיפורים דומים גם בתרבויות רחוקות – האש לא נגנבה מן האלים לטובת בני האדם, אלא האש וגם הטכנולוגיה ליצירתו, הם מתנה מהאֵל לאנושות.

מדרש תהילים (צב, ג)[2] מבהיר כי אדם הוא שהקיש באבנים וגם מוסיף עוד פרט מעניין, מקורן של האבנים עצמן:

זימן לו הקב”ה שתי אבנים, אחת של אופל ואחת של צלמות שנאמר: “קֵץ  שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכׇל־תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת” (איוב כח, ג). ונטל אדם הראשון את שתי האבנים והקישן זו לזו ויצא מהן אש משתי האבנים והבדיל. ולפיכך אנו מבדילים על האור במוצאי שבת.

אופל וצלמוות, חושך ופחד, חוויות קשות ואתגרים הם הם החומרים ההתחלתיים שהאדם מעבד, עם כוחותיו השכליים, כדי לייצור. כאן, לא הטכנולוגיה היא מתנת האל אלא השכל האנושי, היצירתיות, והדחף לשפר את העולם. 

ביציאה מיום המנוחה אל ימי המעשה, אנחנו עוצרים רגע להביט באש ולברך עליה, להעלות את המודעות שלנו לאש, לטכנולוגיה וליכולת שלנו לייצור לטובת עצמנו, לטובת הסובבים אותנו, ולטובת גם דורות הבאים. יהי רצון שנדע לעשות זאת לברכה ולא לקללה.

[1]  ראה: אדלמן, רחל. “אדם הראשון וטקס ההבדלה הראשון, ב-הבדלה, ד. בירנבאום ומץ כהן, עורכים, ע’ 107-130 [באנגלית] http://www.mesorahmatrix.com/havdalah/ 

[2]  על הפסוק “מזמור שיר ליום השבת”.

פרשת תצווה: הכול מתחיל בתודעה | חיים פישר’אדר א, תשפ”ב

לאחר שבפרשת “תרומה” האל מצווה לבנות את המשכן, פרשת “תצווה” נותנת הוראות מדויקות איך לעשות את בגדי הכהן הגדול. למה נדרשת רמת פירוט כה גדולה? למה כל כך הרבה פרטים? לפי הרמב”ם לכל המצוות יש סיבה ומטרה. יחד עם זאת, בספרו “מורה נבוכים” הרמב”ם מציע לא להתעמק יתר על המידה בפרטים השוליים לכאורה של המצוות ולהסתפק בהבנה של הכוונה הגדולה. לצורך המחשה הרמב”ם מביא כדוגמה את מצוות הקורבנות (המופיעות גם בפרשה שלנו). יש סיבה למה האל מבקש שיביאו קורבנות, לדעתו, הקורבנות באים לשרת צרכים של האדם ולא צרכים של אלוהים שאינו זקוק להם. לדעתו, לא יימצא הסבר למה צריך להקריב פר דווקא, או שעיר או יונה ולמה אייל מילואים ולא עגל מילואים למשל. לשיטתו אף אחד לא ימצא סיבה או מטרה לצבע של האפוד ולמה לחושן 4 שורות של 3 אבנים ולא 3 שורות של 4 אבנים.

מטרת בגדי הכהן הגדול הינה להשרות קדושה בעיני העם כאשר תודעת הקדושה עוזרת לעם להתקרב לאל. השיטה כנראה עבדה יפה, אפילו בעיני לא יהודים. לפי יוסף בן מתתיהו כאשר אלכסנדר מוקדון עלה עם צבאו לעבר ירושלים, “ידוע”, שהיה אז כהן גדול, הלך לקראתו יחד עם נכבדי העיר ופגש אותו ב”צופית” שמצפון לירושלים. כשראה אלכסנדר את ידוע הכהן הגדול ליבו התמלא יראה והשתחווה לפניו. אלכסנדר הגדול סיפר לאנשיו שאיש כזה, לבוש בבגדים כאלה בא לו בחלום וניבא לו את נצחנו על מלך פרס. אז עלה אלכסנדר לבית המקדש, הקריב קורבנות והעניק ליהודים זכויות רבות.

המטרה השנייה היא ליצור אצל הכהן הגדול ואצל העם את התודעה שהכהן הגדול הוא שלוחו של העם, שמות שבטי ישראל מופיעים על כתפות האפוד ועל אבני החושן, צמודים לגופו ולליבו.

“ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוהים. וידעו כי אני ה’ אלוהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה’ אלוהיהם” (שמות כט, מה-מו).

הפרשנים מפרשים את צמד המילים “לשכני בתוכם” כמטרה האולטימטיבית ליציאת מצרים, ה’ הוציאנו ממצרים כדי שישכון בתוכנו וכדי שנעבוד אותו. פרשנים אחרים כמו הרמב”ן חושבים שיש להבין “לשכני” כ “בשכני” ויש להם על מה לסמוך שכן במקומות שונים בתנ”ך האות “ל” מופיעה במובן של “ב”. לפי דעה זו, יש להבין את הפסוק שכאשר ה’ הוציא את בני ישראל ממצרים הוא כבר היה בתוכם. כלומר האל הוציאנו ממצרים לא כדי שנבנה לו משכן ושישכון בתוכנו, אלא בזכות זה שאלוהים שוכן בתוך בני ישראל, התאפשרה יציאת מצרים. לעם ישראל במצרים הייתה תודעה של האל גם בזמן העבדות. התודעה היא זו שגורמת לשכינה לשכון בתוכנו. “ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוהים”. אני מציע להפוך את הסדר של הפסוק ולהבין אותו כך: בזכות זו שאני אלוהיהם בתודעתם, אני שוכן בתוכם” וכך אפשר לאמץ את שיטת “הנצי”ב מוולוז’ין” והרמב”ן הקוראים את פסוק כך: “הוצאתי אותם מארץ מצרים בשכני בתוכם אני אלוהיהם”. הרי נאמר שבני ישראל יצאו ממצרים בזכות זה ששמרו על שמותיהם העבריים, על לשונם ועל מלבושם. כלומר בזכות זה ששמרו על זהותם ועל תרבותם (כולל המונותיאיזם) השכינה הייתה איתם וכך זכו לצאת ממצרים. ועוד דבר היה להם: הם שמרו גם על “האורים והתומים”.

ונתת על חושן המשפט את האורים ואת התומים“: מעניין לראות שהתורה נותנת הוראות מדויקות כל כך לכל פרט ופרט לגבי בגדי הכהן הגדול ואילו אין תיאור כלל אודות האורים והתומים, מהם? איך משתמשים בהם? איך שואלים את האל בעזרתם? יש פרשנים שסוברים שמדובר באבנים ויש בפתקאות. האורים והתומים שבעזרתם העם יכול להתקשר לאלוהים בעניינים גורליים, כמעט ולא כתוב עליהם כלום. יתרה מזו התורה מתייחסת אליהם כאילו ברור מאוד לעם באותה עת במה מדובר ומה מהותם. מכאן שהאורים והתומים היו ידועים לעם ישראל במצרים ושגם הם תרמו לתודעת השכינה אצל העם. יש תודעה של האל משמע האל שוכן בתוך העם משמע העם יוצא ממצרים…הכול מתחיל בתודעה.

 

 

 

פרשת תרומה בהשווה לפרשת יתרו | סאם ליימן-ווילציג, אדר א, תשפ”ב

במשך אלפי שנות העם היהודי היו לנו שני סוגי בית תפילה: מחד, בית המקדש (כאלף שנים) ומאידך בית כנסת (כאלפיים שנה). האם ניתן לומר שאחד הוא ה״אמיתי״? ייתכן שניתן לקבל תשובה כלשהי מהשוואה בין הכתוב בפרשתנו, פרשת ״תרומה״ למה שקראנו לפני כמה שבועות בפרשת ״יתרו״.

לכאורה, ישנה סתירה בין שתי הפרשיות. בואו נשווה:

יתרו

תרומה

לבנות מזבח (לא צוין היכן או מתי)

לבנות משכן (מיקום ופרטים מדויקים)

למזבח אין פולחן ספציפי

פולחן מאורגן

אין הגבלות לגבי מי יכול להקריב

רק כוהנים רשאים להקריב

אסור לעלות במדרגות (ערווה ללא בגדי תחתון)

על הכוהנים ללבוש בגדי תחתון

המזבח עשוי מאדמה ואבנים לא חתוכות

המזבח עשוי מעץ ונחושת

אסור להשתמש בכסף ובזהב בפולחן

שימוש בזהב/כסף בחלקי המשכן ובכלי קודש

איך ניתן להסביר הבדלים אלה? תשובה אחת: המזבח פונה לעבר (אברהם וכו׳) לעומת המשכן הפונה לעתיד. אולם, אם כך, מי בכלל צריך הסבר לגבי מה שהיה בעבר? ועוד יותר מזה: אם בעבר עסקינן, מדוע המקרא נוקט בלשון ציווי? נדמה, שדווקא כאן טמונה התשובה: המקרא מציין שישנם שני סוגים של עבודת ה׳. הסוג הראשון הינו ספונטני, כלומר אין הרבה הנחיות מפורטות כי מדובר בעבודת ה׳ שבאה מהלב של כל אדם בפרט. השני משקף את העבודה הממוסדת, העקבית, בתקופה שבה העם מלוכד תחת ריבון אחד ועל ידו מקיימים ״אנשי מקצוע״ פולחן אלוהי.

אולם, אם כך, מדוע הכפילות הזאת? (מעניין לציין, שהמלה לכפילות הינה ״יְתֵרות״ – והסיפור שלנו בנוגע לשני סוגי עבודת ה׳ מתחיל בפרשת ״יתרו״!) כנראה, מחברי התורה הבינו שלא לעולם ועד יתקיים בית המקדש ולכן כבר מראש יש צורך להתוות כללים לעבודת ה׳ בהיעדר ״בֵיתו״ הקבוע.

ואכן, כפי שאנו יודעים מההיסטוריה היהודית, לא רק ששני בתי המקדש נחרבו אלא שבתקופות מסוימות, כשעדיין עמדו על תילן, התקיימה שחיתות נוראית בקרב הכוהנים – ופשוטי העם מחוץ לירושלים התחילו לבנות לעצמם מזבח ומאוחר יותר, אפילו (מה שאנו קוראים היום) בתי כנסת לתפילה.

ומה אמור להיות ״שיטת״ תפילה זו? כאן המסר של ״יתרו״ ו״תרומה״ גם יחד די ברור: כל גישה היא לגיטימית אך אולי העדיפות היא לשילוב של השניים. שהרי אנו מוצאים במהלך כל התנ״ך את הגישה הראשונה של תפילה ספונטנית: קין והבל; נח אחרי המבול; אברהם, יצחק ויעקב בבריתות שכרתו או בהודיה שנתנו; חנה בתחינה לה׳ לפתוח את רחמה; וכן הלאה. אולם, תפילה ״אינדיווידואלית״ כזאת עלולה גם לסטות לכיוון עבודה זרה (כפי שגם זה מופיע אין-ספור פעמים בתנ״ך) ולכן בנוסף, קיים גם צורך בתפילה ״מסודרת״. אין זה מקרי, שהאלוהים מצַווה את בני ישראל לבנות משכן ״מוסדי״ מיד אחרי חטא העגל. אך כאמור, במרוצת הזמן גם בית המקדש המוסדי סטה מהדרך הנכונה והיה צורך להחזיר מידה מסוימת של תפילה אישית ו״פלורליסטית״.

מכאן, אנו מגיעים לעידן המודרני, בו בתי כנסת למיניהם הפכו ליותר מדי ״בומבסטיים״ בעושרם החיצוני והתפילות הפכו למקובעות מדי מבפנים. כתוצאה, התפתחו כל מיני סידורים, תפילות, מנגינות ותנועות תפילה חדשים ומגוונים. כל זה ברוח הקצוות של ״יתרו״ ו״תרומה״. הלוואי שנמצא אנחנו בהוד והדר את האיזון הנכון בין יציבות וקביעות מצד אחד לביטוי עצמי ותפילה מהלב מצד שני.

 

 

 

 

 

פרשת משפטים: אמת או אגדה | גייל שוסטר-בוסקילה, שבט, תשפ”ב

ב שמות כד כתוב:

יב וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה–וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם.  יג וַיָּקָם מֹשֶׁה, וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ; וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הַר הָאֱלֹהִים.  יד וְאֶל-הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ-לָנוּ בָזֶה, עַד אֲשֶׁר-נָשׁוּב אֲלֵיכֶם; וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי-בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם.

לפני פרשת משפטים לא היו לוחות אבן בכלל. אמנם כל העם שמע את עשרות הדיברות אבל לא היה מצב של כתיבה עד סוף פרשת משפטים.
רוב החומר בפרשת משפטים הוא הנחיה מפורטת על התנהגויות בין אדם לחברו במצבים שונים. אלה לא דיברות  אוניבריסלויות:  הרשימה של הנחיות לגבי הרבה מצבים קריטיים לעת העתיקה אבל פחות לנו, כגון, שמות כא:

ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. 

כח וְכִי-יִגַּח שׁוֹר אֶת-אִישׁ אוֹ אֶת-אִשָּׁה, וָמֵת–סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר

ואז מופיעים את הרעניות הקשורות למצבים אחרים שאולי יכולים להיות תקפים גם בימינו, כמו שמות כב:

א אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְהֻכָּה וָמֵת–אֵין לוֹ, דָּמִים.

יג וְכִי-יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ, וְנִשְׁבַּר אוֹ-מֵת; בְּעָלָיו אֵין-עִמּוֹ, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם.

כד אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ–לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ. 

אין ספק שהמשפטים האלה יכולים להיות דוגמה לנו להחלטות על טיפול בעניינים כאלה היום. אבל אף אחת מהמשפטים האלה לא הוכנסו לעשרת הדברות. האם זה מובן לנו? מה החשוב ביותר ומה לא בדיוק בחשיבות העליונה לעם? לא קל להחליט על העקרונות הנעלים ביותר ועל אלה שקצת פחות חשובים. תמיד מעניין לעצור ולחשוב על כל הרשימות של הטובים ביותר או החשובים ביותר בכל מיני תחומים. בפרשת משפטים מסופר שמשה עלה על ההר כדי לקבל את הרשימה זו לעם ישראל וגם כנראה התורה כולה. שמות כד:

יב וְְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה…

היום לא משנה לנו אם זו אמת או רק אגדה, אבל כן חשוב לראות את מעמד קבלת כל המשפטים והחוקים כאירוע יוצא דופן לעם שיצא מעבדות לחרות – במקום להיכנס לארץ המובטחת ולגור בה, קודם מתן תורה להסדיר את חיי חברה בעם.

פרשת יתרו: מדוע יתרו מציע 78,600 “שופטים”? | אסתר ואלי מיאסניק, שבט תשפ”ב

שני אירועים בפרשה נפתחים במעשיו הגדולים של ה’
בפרשת יתרו שני חלקים. החלק העיקרי הוא החלק השני (יט-כ). חלק זה מתאר את מעמד הר- סיני. “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (יט1), עולה משה אל ההר וה’ פותח ואומר “אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי… וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי…ְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ” ( יט 4-6) לאחר מכן ניתנות עשרת הדיברות. החלק הראשון (יח) של הפרשה מתאר את ביקור יתרו אצל משה. הביקור מתחיל בשמיעת ייתרו  אודות אותם אירועים שה’ מזכיר למשה שב”י ראו (יט4):  וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ … “אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹוקים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ” (יח1). די בהפתעה, הביקור המשפחתי ממשיך בהמלצות על ניהול העם ומסתיים בתקווה שההמלצות תמומשנה וכך “… כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם” (יח23).       האם יש קשר בין שני האירועים?

מה רואה יתרו בתפקוד העם ומשה?
באירוע יתרו, מסופר על כך שלאחר האיחוד המשפחתי, יתרו מוצא לנכון לבחון את דרך הניהול של חתנו.
בחינה זו גילתה בעייתיות, הוא רואה פגם בתפקוד העם שנובע מהסגנון הריכוזי של משה: “וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב”. תגובתו של יתרו: “לא טוב הדבר אשר אתה עושה; לדעתו סגנון זה יביא ל- “… נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ”(יח 18).
השימוש בביטוי לנבול על אדם או על קבוצת אנשים הוא קיצוני.
ננסה להבין מדוע השתמש בו.

מדוע חושש יתרו לנבילת העם ומשה?
תמהני. מה הביא את יתרו למסקנה קיצונית על נבילת העם, שזה עתה הובא “על כנפי נשרים” ועומד להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. איך אפשר שהעם לא ישמח כל רגע בניסים אלו, ינהג בהתאם וישמע למשה הנמצא בקשר עם ה’?
ננסה להבין מה בעצם הציק לעם ולמה.
המקרא מתאר מצב שבו העם מגיע אל משה בכל בעיה קטנה. “כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹוקים” (יח 15). פרשני ימי הביניים האמונים על מנהיגי קהילות מסוגים שונים, אומרים שה”דרישה” של העם אינה רק בבעיות משפטיות, אלא בכל בעיה שהיא. כך למשל אומר הספורנו (בולוניה, רומא, המאה ה 15): “מלמד שכל צרכיהם היו באים לו לדרוש אלוקים” .
כנראה שייתרו רואה את ב”י כעם שחסר מסורות ודרכי התנהלות ברורים.  הפנייה הרבה אל משה בכל נושא נובעת מחסרים אלו ויוצרת ערעור תמידי בעם. התלות במשה בכל דבר, יוצרת חוסר בטחון של האנשים בדרך בה הם הולכים. אנשים בוגרים שנותקו מסביבתם ואינם יודעים מה ילד יום – כל אירוע יכול לערער אותם. כל בעיה שאינה מקבלת פתרון מידי- עלולה לפרק את אמונתם בדרכם.  ואכן התגובות העצבניות של העם המתוארות בפרשה הקודמת, מעידות על כך. שם התברר שהעם הלא מגובש נוטה לפרק את החבילה (=לנבול?) כשיש בעייה. זאת, למרות הניסים הגדולים. למשל- בעניין המן, העם לא מחפש פתרון אלא חוזר בו מיציאת מצריים “מִי-ייִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר  וגו’ ” ( טז 3). וכן ברפידים כתוצאה מחוסר במים (“מסה ומריבה”)                         “לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא” (יז 3).

הצעת יתרו לכך שהעם לא ינבול- 78,600 מנהלי קהילות
יתרו מסיק,אפוא, שיש למסד מסורות ודרגי התנהלות ברורים יותר. לא די בזיכרון המפואר על הניסים שחווה העם רק לפני שלושה חדשים.  
ייתרו מציע למסד מסורות ודרכי ניהול באמצעות תשתית רחבה של 78,600 “שופטים” [i] . מדוע 78,600? הרי ניתן היה לפתור את העומס על משה רק עם מספר זקנים או חכמים נוספים. אומר למשל אברבנאל (ממנהיגי היהודים בחצי האי האיברי, מאה 15) : ואם עד אותו זמן היה מספיק משה לבדו לשפוט את כל העם, איך אחר כך לא הסתפקו בעשרה או בעשרים מנהיגים ושופטים?
תשתית רחבת היקף זו של 78,600 “שופטים”, היא בעצם תשתית של מנהלי קהילות, כשלחלקם גם הכושר להבין  ולשפוט. מנהלי קהילות אלו יתחזקו את צרכי העם[ii] באופן שוטף ויוודאו קשר עם דברי ה’. ניתן ללמוד על גישתו זו של יתרו מן הדרך בה הוא מציע להנחות את מנהלי הקהילות. הוא נעזר במלה המנחה “דבר” (=כל בעיה שהיא):
משה מרכז מידע על “הדברים” מה’.
“הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹוקים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹוקים” (יח 19).
משה מנחה את מנהלי הקהילות לגבי דרך המענה לכל דבר : “וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן” (יח 20). זאת בדומה לדרך בה טיפל משה בכל בעיה: “כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי (יח 16). ומסביר אברבנאל “ולכן עומדים עליו כל אחד כפי צרתו. ומהם יבואו לתכלית אחר, והוא לצורכי צבור, מחנייתם ונסיעתם ומושבותיהם ותקנותיהם.”
משה מייצר תשתית של יכולת שיפוט. “וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת” (יח 20). משה מגבש מול המובילים גם חוקים בסיסיים וגם תורות. תורות הם כנראה מרכיבי חוק שניתן ללמוד מהחוקים ומהנחיות משה [iii]. עתה, לאחר שהוקם בסיס חוקתי ודרך לפרש החוקים, מנהלי הקהילות יכולים לסנן לעצמם את ה”דברים הקטנים”. ” וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם, וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ” (יח 22). אציין שגם להחלטה מהו דבר קטן, נדרשת תובנה עצמאית מעמיקה.

סיכום

  • לא די באירועים מסעירים שעליהם שמע יתרו לפני הגיעו- כדי לגבש עם שפועל בצורה שלמה ומסודרת.
  • אירוע יתרו קדם כנראה למתן תורה כדי להצביע שלא יהיה די רק במתן תורה כדי ליישם מטרות אלו. ראה מקרה העגל.
  • הדרך להשיגן היא בקמת תשתית רחבה של מנהלי הקהילות שיהיו מקובלים ויוודאו העברת מידע ומענה שוטפים לכל דיכפין.
  • והתוצאה – “וְיָכָלְתָּ עֲמֹד, וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם”. שלום מלשון שלם. שלמות שיש צורך להגיע אליה [iv] .והתוצאה – העם לא ינבול.

[i] “וְשַׂמְתָּ עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים ( 600, לפי רש”י)  שָׂרֵי מֵאוֹת (6000), שָׂרֵי חֲמִישִּׁים ( 12,000)  וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת (60,000)”. יח21.

[ii] ראה מה שהבאתי למעלה-הספורנו והרמב”ן על יח21

[iii] יש פירושים שונים. למשל מכילתא על שמות יח- והזהרת אתהם את החוקים, אלו מדרשות. והתורות, אלו ההוריות, דברי ר’ יהושע;

[iv] “שגם ההנהגה ע”פ ה’ מותנית בדרגי ההבנה אנושיות והיא מיושמת באמצעות בני אדם בעלי הבנה וכושר הכוונה …, ללא סיועם, לא יוכל דבר ה’, כשלעצמו, להיות גורם בהנהגת העם שהרי אין התורה מקוימת בכוח ניסי- שמימי” (ישעיהו לייבוביץ , “שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע”, 288 ).

 

פרשת בשלח: על המר והמתוק | חיים פישר, שבט תשפ”ב

בפרשת בשלח מתחיל סיפור הנדודים של בני ישראל במדבר. הנושאים המרכזים שיופיעו בספר שמות מוצגים כבר בפרשה זו מיד לאחר יציאת מצרים: הדאגה לצרכים החומריים, הטענות האין-סופיות כלפי משה וה’, אִתגור המנהיגות של משה, ההתמודדות מול אויבים, ניהול מלחמה, קבלת חוקים ומשפטים שבעזרתם תיבנה חברה מוסרית ומלוכדת, הצורך באיתנות רוחנית… בקיצור, כל מה שיסופר בהמשך בספרי התורה ושיהפוך את 2 או 3 מיליון הנפשות היוצאות עכשיו ממצרים לעם המסוגל לקיים חיים עצמאיים בארצו. הכול מרוכז בתמצית בפרשה שלנו.

וילנו העם על משה” זהו הפזמון החוזר לאורך כל סיפור הנדודים של אבותינו במדבר. המנהיג תמיד חושף את עצמו לביקורת העם ועם ישראל מגלה את קווי האופי הלאומיים כבר מההתחלה. משה הנהיג את העם ומציג מושגים של שחרור עבדים, עצמאות לאומית ודתית, עבודת ה’ אל אחד ויחיד. אין יותר אדונים חוץ מהשם ויש רוחניות מסוג חדש. כמובן זה לא מספיק, משה פשוט לא ידע כי, לאורך ההיסטוריה, כל המהפכות נגד המשטרים המדכאים בוצעו כאשר המנהיגים לא יכלו לספק את צרכיהם הפיזיים של העם, גם אם מאחורי האירועים ישנם רעיונות נעלים של חופש או שוויון בסופו של דבר ההמון מתמרד כאשר אין מספיק אוכל.

ויזעק אל ה’ ויורהו ה’ עץ וישלך אל המים וימתקו, שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו“. הפרשנים לאורך הדורות תמהו לגבי השימוש בפועל “ויורהו” ולמה לא כתוב פשוט “ויראהו”? “ויורהו” מצביע על תהליך של לימוד ממש. ישנם שראו בזה למידה על תכונות של סוגי עצים מסוימים המסוגלים להמתיק מים מרירים (כגון הרדוף) ותמהו באיזה עץ מדובר. בקיצור שיעור בהישרדות במדבר תוך ניצול משאבי הטבע הקיימים. אך המשך הפסוק ” שם שם לו חוק ומשפט” הביא את רוב החכמים לחשוב שמדובר כאן במתן מצוות בסיסיות כגון שמירת השבת ומטרתן להכין את העם לקבלת התורה.

מפרשנות זאת יוצא שמי מרה מי שתייה היו, רק שהם היו מרים לטעמם של בני ישראל שלא ידעו להעריך את טעמו של החופש, של דברים שמקבלים מהטבע או מעמל ולא בזכות האדון השולט בחייך. חופש ללא משמעות טעמו מר. אם כך, מה ייתן משמעות לכל הנדודים הקשים? תורה ומצוות והערכים הטמונים בהן. רק לאחר שבני ישראל נחשפים במרה בלימוד ובמצוות הראשונות בסוג של “אשנב לתורה” רק אז הם מרגישים את טעמם המתוק של המים. העם היה זקוק ללימוד הזה כדי להבין את המשמעות של השחרור מעבדות. יורשה לי לצטט כאן את המשורר הצרפתי הנודע, ויקטור הוגו: “התפקוד העיקרי של האדם איננו לאכול אלא לחשוב, נכון שמי שלא לא אוכל מת אבל מי שלא חושב זוחל…. וזה גרוע יותר” (תרגום חופשי).

וינסהו” מי ניסה את מי? ובכן הניסיון פה היה הדדי. משה מנסה את ה’ בסוג של בקשה: תראה לעם הזה את המשמעות ואת התכלית שיש מאחורי הסבל שהוא עובר עכשיו. העם רוצה להשתכנע שאכן כדאי לחיות חיים של משמעות, שעדיף להיות בני חורין, עם ריבון אחראי למעשיו ועובד את ה’. מצד שני ה’ “מנסה” את העם. עד איזו רמה של מוסר ושל רוחניות העם הזה מוכן להגיע? עם ישראל עמד בניסיון רק באופן חלקי: יש גבול למהפכה הדתית שהעם היה מוכן לעבור. לפי ירמיהו הנביא, במקור (ולפי המצוות שניתנו במרה) עבודת ה’ לא הייתה צריכה לכלול קורבנות: “כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתי ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דבר עולה וזבח” (ירמיהו ז’). פרשת המים המרים מוכיחה שבני ישראל לא היו מוכנים לדת כה שונה ממה שהכירו וממה שהיה מקובל באותה תקופה.

לפי מדרש “קהלת רבה”: ראויים היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים לקבל את התורה מיד, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: עדיין לא בא זיוון של בני, משעבוד טיט ולבנים יצאו ואין יכולים לקבל תורה מיד.

האמיתות האלוהיות מתגלות בהדרגה, ויש סברה שהיא נחשפת במהלך הדורות. ועכשיו, עלינו להראות שאנו מוכנים ומזומנים לעליה נוספת בדרגת המוסר, הרוחניות והקדושה.

פרשת בא: היבריס מכביד את הלב  | עמנואל נשרי, טבת תשפ”ב

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה:  כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ.  ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה’ (שמות י, א-ב).

אחרי שבע מכות – דם, צפרדע, כינים, ערב, דבר, שחין אבעבועות, ברד ואחרי שני סימני קוסמים – הפיכת המטה לנחש ולתנין שבלע תניני החרטומים. במה הכביד השם את לב פרעה? אני שואל את עצמי: מה היה הרקע שהביא את פרעה “שבחר להסתכן” למרות לחץ מכות מצרים?   

לדעתי שני תהליכים שנמשכו שנים בנו את הכבדת לב פרעה. התהליך הראשון נמשך מאות ואלפי שנים, והיו מגורמי ירידת אברהם ומאוחר יותר יעקב למצרים. ההצלחה הכבירה במצרים לגידול דגן, היבולים היפים שקיבלו החקלאים. נקודה חשובה להבנת הרקע להחלטת פרעה קשורה לשיטה בה ניהלו החקלאים והשלטון המצרי את משק המים והמיסים באזור הפורה סביב הנילוס.

התהליך השני נמשך כשבעים שנים, עלייתו לשלטון ותקופת שלטונו של פרעה, שאותו מזהה המחקר עם רעמסס השני. דרך חייו ונכסיו תיעלו אותו לגבהות לב ולתחושת עליונות שהביאה למחשבה של “אני ואפסי עוד” יש שיכנו זאת “היבריס” ו/או לחילופין “שגעון גדלות”.

התהליך הראשון מתחיל בביות הדגן. הפיכתו מצמח בר שהוא מקור דל למזון, לצמח שתנובתו עולה עשרת מונים על צמח בר. בעקבות הצלחת ביות הדגן, רבים גידלו דגן לאורך וליד הנילוס בחלקות שחלקן קרובות לנהר וחלקן רחוקות קצת יותר. גידולים אלה דרשו פיתוח מערכת לפיקוח וחלוקת מים להשקיה מחד גיסא, ומאידך גיסא – פיקוח על תשלומי המס. במקביל ובמשולב התפתחה מערכת המקדשים והכהונה. והנה נוצרה במצרים שכבה של פקידים וכהנים.      

התהליך השני קשור לסיפור חייו של רעמסס השני. אביו עלה לכס המלוכה כאשר היה רעמסס רך בשנים, והוא נהיה לנסיך מצרים. מכתביו המאוחרים עולה כי למד קרוא וכתוב בגיל 9 מסופרי אביו ומכוהני המקדשים. כשהיה בן 14 מינה אותו אביו ל”נסיך עוצר האזור”, שמשמעו שליט בפועל. סבורים כי קיבל את כס המלוכה בסוף שנות העשרה לחייו. ומת כנראה בשנתו ה 90. הוא היה נשוי ל 7 נשים מלכותיות החזיק 200 פילגשים, נולדו לו 96 בנים ו 60 בנות. הוא בנה את פר-רעמסס, עיר בירה חדשה בדלתא של הנילוס שבשיא גדולתה הגיעה ל-300,000 תושבים. הוא בנה מבנים ומונומנטים מפוארים ברחבי הממלכה. בין החשובים שבהן ניתן למנות את מקדש הזיכרון המכונה ה”רעמסאום”.  

בזמן התנופה והעשייה במפעלי הבניה בא משה במטרה לקחת את “הפועלים” עם אפשרות לעזיבה.  

שליט חזק שממלכתו מתפקדת, שדותיו מושקים, אסמיו מלאים ומתמלאים, מפעלי הבניה מתקדמים, בונה ערים, יצירות מרשימות המנציחות את זכרו. יקשה עליו ועל כל אדם המתורגל בהתגברו על קשיים לסגת ממטרותיו ולוותר על “הפועלים”. עם זאת, מסלול חייו שהיה רצוף בהצלחות מגיל צעיר מאד, העניק לו תחושת ביטחון והוא חשב שיוכל להתגבר על המכשלה “הקלה”. כאן לדעתי מתבקשת המסקנה שהוא חטא בחטא ה”היבריס” או “שגעון גדלות”. האמין שביכולתו להתגבר על כל מכשול.

במובנו המודרני “היבריס” משמעו גאווה וגבהות לב מוגזמים. הוא נקשר בחוסר ידיעת ההיסטוריה ובחוסר ענווה ו/או “שיגעון גדלות” או מגלומניה שהוא תסמין או התנהגות אבנורמלית המאופיינת במחשבות שווא על עליונות וכוח רב שיש לאדם. במצב זה האדם מייחס לעצמו  תכונות אלוהיות ומנהיגותיות, וחושב שיש לו כּוֹחַ מֻחְלָט וּבִלְתִּי מֻגְבָּל, אשר אינו קיים בו.

ב”היבריס”, וב”שגעון הגדלות” הכביד השם את לב פרעה.

פרשת וארא: השליחות הכפולה של משה ואהרון.  אליאנה תפוחי

פרשת וארא היא הפרשה השנייה בספר שמות – הספר שבו מסופר סיפור יציאתם ממצרים של בני ישראל. כבר בפרשה הראשונה – פרשת שמות – מתוארים הצעדים הראשונים של “מבצע יציאת מצרים”, בעקבות התגלות אלוהים למשה בסנה. באותו מעמד נקבעה בעצם השליחות הכפולה: מצד אחד לדבר עם העם ולהכינו לגאולה מהשעבוד, ומהצד השני – לדבר עם פרעה ולשכנעו לשחרר את העם. שתי השליחויות גם יחד נחוצות לביצוע המשימה. השליחות הוטלה על משה ואהרון יחדיו. אך, מה חלוקת התפקידים, בין שני השליחים? לכאורה, נראה ששווה – משה ואהרון צוות אחד הם. אבל כשאנו בודקים לעומק את הנושא הזה בשתי הפרשות הראשונות של ספר שמות, מתגלה לנו תמונה שונה במקצת. במעמד הסנה, אלוהים ממנה את אהרון לפה למשה- שהינו “כבד פה וכבד לשון” ואת משה – לאלוהים שלו – כלומר, למי שימסור לו את הדברים שעליו לומר.

 השלב הראשון בשליחות, בפרשת שמות, היה העברת המסר של הגאולה הקרבה על ידי אהרון לזקני בני ישראל, כפי שנמסר לו על ידי משה. התגובה למסר הזה הייתה בהחלט חיובית. הזקנים האמינו לאהרון כי פקד אותם האל והביעו את נכונותם למבצע היציאה ממצרים.

בשלב השני בשליחות, משה ואהרון הציגו את דרישתם לפני פרעה, לשלח את העם למדבר. פרעה לא שש לשחרר את עבדיו, וראה במעשה זה מרד בו ובממלכתו, וכעונש הטיל על העם עבודה נוספת שדרשה מהם לקושש את התבן בעצמם, תוך עמידה באותה מכסת ייצור. כמובן ,שהדבר הזה הכעיס את העם אשר בא בטענות למשה ולאהרון. משה ברוב תסכולו פנה לאלוהים, בסוף פרשת שמות, תוך הדגשת הנזק שגרמה שליחותו לעם אשר אותו הוא אמור להציל.

בפרשת וארא, כדי לתת מענה לעם הנאנח תחת סבלו, אלוהים מזכיר למשה את הקשר שלו לעם ולברית שכרת עם אבותיהם ואת הבטחתו להוציא אותם מעבדות לחירות ולהביאם לארץ אבותיהם. משה חוזר לעם לבדו עם המסר המחזק, אבל המסר, בפעם הזו, לא מתקבל על ידי בני ישראל, כפי שמציין הכתוב ” לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה” (שמות ו ,ט). נשאלת כאן השאלה למה העם לא רצה לשמוע את דברי משה על הגאולה הקרבה? האם רק בגלל גזירת פרעה על התבן או שיש סיבות נוספות? נראה לי שיש כאן הרבה מעבר לכך. ראשית, משה הוא “כבד פה וכבד לשון” ולכן קיבל את אהרון אחיו להיות לו לפה, וכאן הוא מופיע בפני העם בלי אהרון (הפה שלו). שנית, נראה שמחבר הטקסט מרגיש שהבעיה היא אפילו יותר עמוקה. העם מכיר את אהרון אשר כל חייו חי בקִרבו, אבל, לא את משה שהוא דמות חדשה עבורם, המגיעה ממקום (או אפילו מעולם) אחר, ולכן יש צורך להבהיר את מקומו בהיררכיה השבטית של העם. זו הסיבה שהטקסט מגולל כאן לראשונה את שושלת בני לוי ואת מקומם של משה ואהרון בשושלת זו, ומבהיר שהם אלו שנבחרו על-ידי האל להוביל את מבצע יציאת בני ישראל ממצרים. משה ואהרון חייבים להופיע יחדיו לפני העם “אהרון ומשה אשר אמר ה’ להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם ” (שמות ו, כו). כאשר אהרון מנהל את ההדברות עם העם. לעומת זאת , בשליחות בפני פרעה שניהם ניצבים יחדיו, “ראה נתתיך אלהים לפרעה, ואהרון אחיך יהיה נביאך” (שמות ז, א) . בבית פרעה מי שמוכר הוא משה, ועל אף היותו כבד פה, הוא זה שצריך לעמוד ולהשמיע בפני פרעה דברי אלוהים חיים, ולהראות את האותות והמופתים שהוא עושה בשם אלוהי העברים. תפקידו של אהרון במקרה זה הוא להיות הנביא ולפרש את דברי משה, אולי בדומה לתפקיד האורקל בדלפי.

אולי ניתן לראות בחלוקת התפקידים בין שני המנהיגים הללו את הבסיס להנהגה הנוכחית של ראש ממשלה וראש ממשלה חלופי? השאלה היא האם אחד הוא הפה או הנביא של השני?

פרשת שמות:חוק טבעי וחוקי אלוהי | סאם ליימן-ווילציג, טבת תשפ”ב

 כידוע, ניתנו עשרת הדברות וכלל מצוות התורה בהר סיני, אחרי שבני ישראל יצאו ממצרים. אם כן, האם ניתן ״להאשים״ מי מבין הגיבורים בתורה המופיעים לפני כן (לכל אורך ספר בראשית ומחצית ספר שמות) בביצוע ״חטא״ כלשהו אם לא הייתה קיימת אז מערכת חוקים? דומני, שהתשובה מופיעה בפרשת השבוע שלנו, פרשת שמות.

למרבה ההפתעה, אנו מוצאים כאן שלושה מקרים של אי-ציות לחוק מִצְרַיִם על ידי ״יהודים״ (עִברים) ומצרִים כאחד. המקרה הראשון: שתי המיילדות העבריות שִפְרָה ופועָה אשר לא צייתו לצו מפורש של פרעה להרוג כל תינוק זכר של העברים. המקרה השני, בת פרעה (לא פחות!) אשר הבינה שהתינוק בתיבה חייב להיות ממוצא עברי, שהרי אמרה “מִיַלְדֵי הָעִבְרִים זֶה״ (שמות ב: ו) – ובמיוחד כשמופיעה נערה עברייה (אחות משה) להציע מינקת מתוך העבריות. ובכל זאת, היא אימצה את התינוק העברי. המקרה השלישי הינו המפורסם ביותר: משה גדל ארבעים שנה בארמון פרעה ואז יום אחד רואה איש מצרי מכה איש עברי – והורג את המצרי.

מה ניתן להבין מכל זה? שטמון בכל אדם מה שנקרא ״חוק טבעי״ או במלים מודרניות יותר: מצפון מוסרי. זאת הסיבה שהאלוהים העניש את קין על רצח אחיו, שהרי יכול היה קין לטעון: ״אף אחד לא אמר לי שאסור להרוג איש אחר”. גם אבימלך הבין שיש דברים שלא עושים ולכן החזיר את שרה לאברהם ברגע שגילה שהיא אשתו של אברהם ולא אחותו.

אם כך, מדוע בכלל צריכים חוק אלוהי כתוב? גם כאן סיפור מסֵפֶר בראשית מרמז על התשובה: כנקמה על אונס אחות דינה, הרגו שמעון ולוי את כל תושבי העיר שכם – עונש ״מוגזם״. לפחות כך חשב יעקב, אולם טענת האחים ״הַכְזונָה יעשה את אחותנו?״ (לד: לא) לא קיבל מענה כלשהו מאביהם יעקב. כלומר, ללא חוק מפורש, קשה לדעת היכן הגבול בין מעשה כשר ומעשה פסול – ומה אמור להיות העונש על האחרון.

לכן, מתחיל ספר שמות בדוגמאות של מעשים טובים לפי החוק הטבעי ללא הנחיות חוקיות מפורשות (נהפוך הוא: דווקא אי-ציות לחוק עוולי מפורש של המלך) – אולם חברה תקינה וסדירה אינה יכולה להתקיים למשך זמן ללא חוק ומשפט. זאת הסיבה שפרשת ״משפטים״ באה רק באמצע ספר שמות, אחרי הסיפורים של גיבורי פרשת שמות: החוק הטבעי מעל הכול, כולל החוק הרשמי כשהאחרון סותר את הראשון בעליל.

ויש גם ענין אחר: אין מערכת חוקים שיכולה להכיל בתוכה את כל האפשרויות של מעשי בני אדם. לכן, באה התורה לומר, שאם מתגלה ״חור״ בחוק הכתוב, הדבר אינו ״משחרר״ את העושה עוול מלקבל עונש. כל בר דעת (מיילדות, נסיכות ונכדי מלכים) אמור להבין מה מותר ומה אסור בחברה אנושית.

מכאן ניתן להבין עוד דבר ״תמוה״ בסיפורו של משה: מדוע אלוהים חיכה כל כך הרבה זמן להכתיר את משה כמושיעַ עמו? התשובה: האלוהים רצה לראות קודם אם הייתה בו במשה ההבנה של החוק הטבעי, קרי, אם היה לו את המצפון הנכון ללא הנחייה מלמעלה. רק כשהאלוהים גילה שאכן כן, פנה למשה וביקש/דרש ממנו להיות מנהיג העם.

הלוואי שגם כל מנהיגינו בעת הזאת היו גם הם מראים שהחוק הטבעי – יושר, מצפון, אכפתיות לזולת וכו׳ – מנחה אותם מבפנים ושאינם מסתפקים בחוק היבש להגן על מעשיהם.

 

 

פרשת ויחי: יוֹסֵף הָלַךְ וְהֵצִיץ בְּאוֹתוֹ הַבּוֹר | שושנה מיכאל צוקר, טבת תשפ”ב English

כאשר יוסף, אחיו וכל המלווים בדרכם חזרו למצרים אחרי שקברו את יעקב בארץ, כתוב: “וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי־מֵת אֲבִיהֶם”.

כשלושה חודשים מאז שיעקב נפטר[1] מה ראו האחים שרק עכשיו הם קולטים? ולמה הם שוב חוששים מיוסף? במדרש בראשית רבה (ק:ח) רבי יצחק עונה שהם ראו כי יוסף “הָלַךְ וְהֵצִיץ בְּאוֹתוֹ הַבּוֹר”.

אחיו ראו שיוסף נפרד מן השיירה והלך בדרך צדדית כדי להביט בבור שאליו הם השליכו אותו. הם רואים אבל אינם יודעים מה עובר בראשו. אולי הוא מתכנן נקמה עכשיו שאביהם לא נמצא כדי לרסן אותו? אולי הוא ישליך אותם לבור אחר, בית הסוהר של שר הטבחים המצרי, ישב לאכול לחם עם בנימין ויתעלם מצרתם, כמו שהם התעלמו מצעקותיו? לכן הם ממציאים צוואה נוספת בשם יעקב, ושולחים שליח להתחנן לפני יוסף: “אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי־רָעָה גְמָלוּךָ” (בר’ נ:יז).

הציווי נראה כוזב כי במילותיו האחרונות לבניו, יעקב נזף בראובן, בשמעון ובלוי על מעשיהם הרעים, ולא יתכן שהוא היה פוסח על העוול שעשו ליוסף לוּ ידע על אודותיו. מסתבר כי משך כל השנים כולם שמרו על שתיקה כדי לא לגרוע משמחתו של יעקב כאשר הוא נפגש שוב עם יוסף.

חששם של האחים במקום, רגש הנקמה מובן, אבל יוסף מתעלה עליו ואומר:

וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב׃ וְעַתָּה אַל-תִּירָאוּ, אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם… (נ:כ-כא).

יוסף הביט בבור, הרגיש בחומרת מצבו דאז והתעלה על הנטיה הטבעית לנקום. בזה הוא הדגים בחייו את מצוות התורה לצאצאיו ולצאצאי אחיו אחרי שיצאו מצריים:

וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות כג:ט).

אל תשליכו אחרים לבור, כי אתם מכירים את החוויה, את האומללות של אדם שנדחף מביתו, של עם שגולה מארצו אל ארץ נכריה. מה ששנוא עליכם, אל תעשו לאחרים.

התורה מזהירה אותנו על הגר 36 פעמים. החזרות הרבות נחוצות בגלל שההתנהגות הנדרשת מאתנו היא משימה קשה. הפיתוי לחשוב “אחרי כל מה שעברנו אף אחד לא יכול להאשים אותנו אם נחלץ אחרים כמו שלחצו אותנו” חי ובועט. התורה מצווה עלינו לעמוד בפיתוי.

כמו כן, טבע האדם משכיח את הכאב. לכן אפשר לקרוא את “וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר” לא רק כתיאור מצב אלא גם כצווי: “ואם אינכם יודעים את נפש-הגר חובתכם להתאמץ להכיר ולדעת.” יוסף יכול היה לחזור ישר למשרתו הרמה במצרים. הוא בחר לסטות מן הדרך כדי להביט בבור, כי הוא לא רצה לשכוח. נכונותו להזין ולכלכל את אחיו ומשפחותיהם למרות שהוא זוכר היטב מה עבר עליו מזכה אותו בתואר “צדיק” ומעמיד אותו כדוגמה לקיום מצות התורה.

כמו יוסף, גם אנחנו עלולים לשכוח. חזרנו ארצה, עדיין זוכרים את הנדודים אבל החוויה מעומעמת. לכן עלינו לסטות מהדרך הטבע ובאופן פעיל לזכור ולהזכר. להביט בבור, בכאב ולאהוב את הגר כי גרים היינו בארץ מצריים, לדאוג לצרכי הפליט כי פליטים ‏היינו בארצות הצפון ובכל הארצות שאליהן הגענו.

‏אינני מתכוונת לגרים ופליטים תאורטיים אלא לאנשים אמיתיים שנסו על נפשם מסכנות מוחשיות כמו אלימות ורעב ומבקשים מקלט בארץ. יש כללים בינלאומיים כדי לקבוע את מעמדם הרשמי אך הבירוקרטיה טוחנת לאט, לאט. כל עוד אי-הבהירות נמשכת הסבל האנושי גובר. הקיפאון הרשמי אינו פוטר אותנו מאחריות, כיחידים או כחרבה.

עד לפתרון מדיני, איך עלינו לנהוג? לדברי הרב אהרון ליבוביץ’[2] “כל עוד איננו יודעים מי הוא באמת פליט, עלינו לנהוג לפי הכלל ההלכתי ‘ספקא דאורייתא לחומרא.'” כאשר יש לנו ספק לגבי ישומה של מצוה מפורשת בתורה שבכתב עלינו להחמיר. לכן לא נוכל להסתפק בדאגה לעניי עירנו אלא גם לאהוב את גר, לדאג למחיתם בסיסית לאלו שמחפשים אצלנו מחסה: אלו מצות מן התורה, לכן עלינו להחמיר עם עצמנו ולהושיט יד לכולם.

ואם שכנעתי אותך לעזור, אפשר לפנות לחברת הקהילה שלנו, לני ווסלי, אשר מארגנת התרמה חודשית של מזון לפליטים בתל אביב.[3]

===============

[1] 70 יום במצריים (בר’ נ:ג) + המסע לארץ כענן ושבע ימי אבל בגורן האטד (פסוק י).

[2] מייסד האירגונים “חופות” ו”השגחה פרטית” המספקים שרותים דתיים אורתודוקסים מחוץ לרבנות.

[3] אני מודה ללני ווסלי על ההשראה ולרבנים ש”י הלד ואהרון ליבוביץ’ שעזרו למצוא את השפה להביע אותה.

פרשת ויגש: כמה רועים צריך? וכמה מקלות? | אניטה תמרי, טבת תשפ”ב

ביום ראשון השבוע שרנו, בפעם האחרונה בשנה זו, את “מעוז צור” וסיימנו במילים “הקם לנו רועים שבעה”. ובהפטרה שנקרא בשבת נאמר “ורועה אחד יהיה לכולם” (יחזקאל לז, כד)

בפרשת ויצא קראנו על יעקב שלקח מקלות, ענפי עצים – ענף מעץ לבנה, מעץ לוז ומעץ ערמון. פיצל בהם פצלות, הפעיל את הידע שרכש בשיעורי גנטיקה והראה את המקלות המקולפים חלקית לעזים ולכבשים ומרועה צאן הפך לבעל הון. ובהפטרה שנקרא השבוע? כאן מצווה אלוהים על יחזקאל (שעדיין סובל מיעפת אחרי מסעו לאותה בקעה מלאה עצמות מראשית הפרק): “קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחר וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו” (לז, טז). אם יעקב לקח את הענפים והציגם לצאן, על יחזקאל לקחת את הענפים ולחברם זה לזה. יעקב עסק בגנטיקה של החי, ויחזקאל בזו של הצומח. לא מעשה מרכבה אלא מעשה הרכבה

ושני הסיפורים עוסקים בפיצול. יעקב משתמש בענפים שאת קליפתם הסיר כך שהענף נראה כאילו פצלו ממנו חלקים בצבעים שונים. הצבעים השונים גרמו לצאן להתרבות בצבעים אלה, והפיצול הזה פעל לטובתו

הפיצול שבו עוסק יחזקאל הוא פיצול קשה יותר וכואב יותר. זהו הפיצול בעם ישראל, פיצול שנמשך עד ימינו אנו, פצע עמוק ומדמם ואף מזהם. מהם שורשיו של הפיצול הזה? והאם יִמצא לו מזור? על אף חזונו היפה של יחזקאל, אני פסימית. אם סיפורי ספר בראשית הם הסיפור המכונן שלנו, אם מעשי אבות סימן לבנים (וגם אם מעשי אימהות סימן לבנות) אני למדה שאחים יריבו זה עם זה ויקנאו זה בזה. כמו בבדיחות על המשפחות הלא-מתפקדות (“לא חשוב העדה”…) הם מתאחדים בלוויות. כך ישמעאל ויצחק, כך עשיו ויעקב וכך כל בניו של יעקב. אבל כשאין יותר מאשר עצב משותף – ואולי רק מוות משותף ומנהגי אבלות – הולכים איש איש לדרכו

אלוהים מצוות על יחזקאל לקחת שני עצים, ככל הנראה שני ענפים או ייחורים “וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד, והיו לאחדים בידיך” (לז, יז). ואני תוהה – אם הרעיון הוא לאחד את יהודה ואפרים, למה מהאיחוד הזה יצמחו “אחדים” ולא “אחד”?

אנחנו מרבים לדבר על פלורליזם, על רב-גוניות בחברה, על הייחוד שכל פרט וכל קבוצה מביאים לכלל. אולי הכוונה במעשה של יחזקאל היא שאכן נפעל כולנו כעם אחד, עם ש”במשפטַי ילכו וחוקתַי ישמרו ועשו אותם”? לא “במצוותי” אומר אלוהים, אלא “במשפטיי וב”חוקותי”. וברור לכולנו שחלק מאותם משפטים וחוקים הם חוקי דת, אבל התמונה הגדולה היא תמונה של חוק ומשפט, שבהם, ומתוכם, נוכל לחיות יחד בארץ הזו, כאחד שהוא מעשה מרכבה של הרבה אחדים

ולכמה רועים נזדקק? האם לשבעה כפי שאומר המזמור החוזר על דברי מיכה הנביא? או לאחד כפי שאמר יחזקאל? כמי שחיים במדינה שיש בה עודף שרים על סגניהם ועוזריהם ומנהלי לשכותיהם – שבעה נראה מספר נהדר. רועה אחד? אולי קצת מפחיד לתת את כל הכוח לאדם אחד

כמה מקלות? כמה רועים? יום אחד נגיע למספר שיביא לנו שלווה וחיים של שמחה

1 2 3 11