פרשת  בֹּא: אחריות רבה על פרעה | מוטי לקסמן, שבט, תש”ף
פרשת בא מספרת לנו על שלוש המכות האחרונות לפני יציאת בני ישראל ממצרים: אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ ומכת בכורות.
שלוש מכות אלה ניתן לאפיין בכוללות המלאה שלהן. כלומר מכת ארבה מתפשטת על כל הארץ ומשמידה כל דבר ירוק (אגב, המספר המקראי אינו מסביר איך היה לאחר מכה כזו מה לאכול, האם הייתה מכה נוספת שלא כתובה: רעב?). החושך חל ברציפות שלושה ימים על כל הארץ.
ומכת בכורות פוגעת בכל בכור שהוא. לגבי שלוש המכות האלה אפשר לשאול מדוע טוטאליות כזו, האם לא היו מצרים שלא היו ראויים לסבל? ומה לגבי הילדים, התינוקות בני יומם, ואם תינוק בן יומו היה הבכור במה הוא פשע? ובכלל במה פשעו “וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה”.
במלים אחרות התיאור מעלה תמונה של כוחניות אלימה ביותר.
הפעם נדון בהיבט אחר.
ההיערכות למכת אַרְבֶּה כוללת התראה מפורשת בפני פרעה: “וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ. וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה. וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה” (שמות י, ג–ו). דברים מפורשים ביותר, הכל מפורט. עבדי פרעה מקבלים את הדברים כפשוטם ומתחננים בפני מלכם: “עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיהֶם. הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?” (שם, ז). לאחר, שבע המכות הקודמות מבינים עבדי המלך שלאמירת משה יש כיסוי, אז למה לסרב?
לכאורה, פרעה מקבל את עמדתם ומשיב למשה ולאהרון: “לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (שם, ח2). רק לכאורה, כי פרעה מוסיף להסכמה שאלה: “מִי וָמִי הַהֹלְכִים?” (שם, ח3). מצד אחד אפשר לראות בכך בקשה תמימה לקבלת מידע; מצד שני יש בה פתח לנסיגה מן ההסכמה המפורשת. תשובת משה “בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה’ לָנוּ” (שם, ט). מביאה את פרעה לטעון: “יְהִי כֵן ה’ עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם, רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם” (שם, י). תגובת פרעה פותחת בביטוי הסכמה בנוסח של ברכה, לכן לא ברור ההמשך. לאיזה רעה מתכוון פרעה? על מי תחול הרעה הזו? פרשנים שונים מתלבטים בכך.
יונתן מבין בכך ביטוי של התחשבות: “ראו כי לתקלה [למִכשׁול] רעה היא לכם לנגד פניכם בדרככם שתלכו עד זמן אשר תגיעו לבית מקום חניותכם” (יונתן על אתר). בבחינת, הנשים והטף יהוו מעמסה על ההולכים. רשב”ם מבין בכך ביטוי של חשש: “אתם חושבים רעה בלבבכם” (רשב”ם על אתר). איזו רעה? מבהיר ראב”ע: “ועתה חשב פרעה שהם רוצים לברוח.” (ראב”ע על אתר) [2].
המסקנה של פרעה “לֹא כֵן, לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה’ כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים” (שם, יא1), מחזקת את ההנחה שפרעה מבין, שבני ישראל רוצים לצאת לגמרי ממצרים, ולהשתחרר מן העבדות. לכך פרעה, כנראה אינו מסכים, הוא רוצה להשאיר את הנשים והטף כעירבון להבטחת שובם של הגברים למצרים.
ואכן, משה ואהרון מגורשים “מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה” (שם, יא2).
הארבה מגיע בהמוניו ועושה שמות ביבול הארץ (שם, יב–טו).
בגבור נזק הארבה מתחנן פרעה: “חָטָאתִי לַה’ אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם. וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה’ אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה” (שם טז–יז).
לכאורה, הכרה מלאה בטעות.
אבל, בהמשך חזר הביטוי “וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שם, כ) [3].
ביטוי זה קובע, לכאורה, את האחריות לתהפוכות עמדת פרעה, בה’.
יש לא מעט שאכן כך מבינים זאת.
האמנם הדיון הנוכחי מאשש תפיסה כזו?
לטעמי לא. בדיון הנוכחי ראינו שאפילו העבדים של פרעה (כלומר היועצים) מבינים שצריך לשלח את בני ישראל. פרעה עצמו, בשלב מסוים, מסכים. אבל, הוא אינו משוכנע עד הסוף, ותמיד מתחרט.
האין תהליך זה מלמד על פרעה יותר מאשר על ה’?
כפי שראינו לעיל, היועצים זועקים ממש “הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?”.  פרעה אינו מתייחס לכך.
בקשתו להפסקת מכת הארבה משקפת יותר מחרטה, ביטוי של התחסדות מתרפסת!
רק לאחר מכת בכורות, כאשר המכה עשויה לפגוע גם בו, בהיותו בכור מצריים, הוא נעתר לשחרר את בני ישראל כאשר הוא אינו שוכח לסיים בבקשה אישית “וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי” (שמות יב, לב2) [4].  אני מוצא בתיאורים אלה דמות של מלך שעיקר דאגתו אינה לעם שלו הסובל, כפי שזועקים יועציו הקרובים. פרעה מתגלה כאן כשליט שאינו רוצה לוותר על כוח עבודה זול, שמרבה את רכושו והונו. רק כאשר האיום מתקרב לביתו הוא, פרעה נעתר.
חזרת הביטוי “וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה” עשויה לעורר שאלות לא פשוטות, אבל לכך יש להקדיש דיון נפרד. כאן, בפרשת בא, המקום המרכזי הוא לפרעה שאוטם אוזניו משמוע את יועציו הקרובים ביותר, מקשה את ליבו ואינו מאזין לסבל עמו הוא. לפי תיאור זה, מפלתו הסופית של פרעה ממש מתבקשת כי “במדה שאדם מודד בה מודדין לו” (בבלי, מגילה יב, ב).
<><><><><>
[2] גם רמב”ן מעלה מחשבה כזו.
[3] ביטוי שחוזר, בצורה זו או אחרת, מספר פעמים בסיפור יציאת מצרים (שמות ז, ג; ט, יב; י, כ ועוד).
[4] “וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי” (שמות יב, ל–לב).

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *