פרשת בשלח: על המר והמתוק | חיים פישר, שבט תשפ”ב

בפרשת בשלח מתחיל סיפור הנדודים של בני ישראל במדבר. הנושאים המרכזים שיופיעו בספר שמות מוצגים כבר בפרשה זו מיד לאחר יציאת מצרים: הדאגה לצרכים החומריים, הטענות האין-סופיות כלפי משה וה’, אִתגור המנהיגות של משה, ההתמודדות מול אויבים, ניהול מלחמה, קבלת חוקים ומשפטים שבעזרתם תיבנה חברה מוסרית ומלוכדת, הצורך באיתנות רוחנית… בקיצור, כל מה שיסופר בהמשך בספרי התורה ושיהפוך את 2 או 3 מיליון הנפשות היוצאות עכשיו ממצרים לעם המסוגל לקיים חיים עצמאיים בארצו. הכול מרוכז בתמצית בפרשה שלנו.

וילנו העם על משה” זהו הפזמון החוזר לאורך כל סיפור הנדודים של אבותינו במדבר. המנהיג תמיד חושף את עצמו לביקורת העם ועם ישראל מגלה את קווי האופי הלאומיים כבר מההתחלה. משה הנהיג את העם ומציג מושגים של שחרור עבדים, עצמאות לאומית ודתית, עבודת ה’ אל אחד ויחיד. אין יותר אדונים חוץ מהשם ויש רוחניות מסוג חדש. כמובן זה לא מספיק, משה פשוט לא ידע כי, לאורך ההיסטוריה, כל המהפכות נגד המשטרים המדכאים בוצעו כאשר המנהיגים לא יכלו לספק את צרכיהם הפיזיים של העם, גם אם מאחורי האירועים ישנם רעיונות נעלים של חופש או שוויון בסופו של דבר ההמון מתמרד כאשר אין מספיק אוכל.

ויזעק אל ה’ ויורהו ה’ עץ וישלך אל המים וימתקו, שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו“. הפרשנים לאורך הדורות תמהו לגבי השימוש בפועל “ויורהו” ולמה לא כתוב פשוט “ויראהו”? “ויורהו” מצביע על תהליך של לימוד ממש. ישנם שראו בזה למידה על תכונות של סוגי עצים מסוימים המסוגלים להמתיק מים מרירים (כגון הרדוף) ותמהו באיזה עץ מדובר. בקיצור שיעור בהישרדות במדבר תוך ניצול משאבי הטבע הקיימים. אך המשך הפסוק ” שם שם לו חוק ומשפט” הביא את רוב החכמים לחשוב שמדובר כאן במתן מצוות בסיסיות כגון שמירת השבת ומטרתן להכין את העם לקבלת התורה.

מפרשנות זאת יוצא שמי מרה מי שתייה היו, רק שהם היו מרים לטעמם של בני ישראל שלא ידעו להעריך את טעמו של החופש, של דברים שמקבלים מהטבע או מעמל ולא בזכות האדון השולט בחייך. חופש ללא משמעות טעמו מר. אם כך, מה ייתן משמעות לכל הנדודים הקשים? תורה ומצוות והערכים הטמונים בהן. רק לאחר שבני ישראל נחשפים במרה בלימוד ובמצוות הראשונות בסוג של “אשנב לתורה” רק אז הם מרגישים את טעמם המתוק של המים. העם היה זקוק ללימוד הזה כדי להבין את המשמעות של השחרור מעבדות. יורשה לי לצטט כאן את המשורר הצרפתי הנודע, ויקטור הוגו: “התפקוד העיקרי של האדם איננו לאכול אלא לחשוב, נכון שמי שלא לא אוכל מת אבל מי שלא חושב זוחל…. וזה גרוע יותר” (תרגום חופשי).

וינסהו” מי ניסה את מי? ובכן הניסיון פה היה הדדי. משה מנסה את ה’ בסוג של בקשה: תראה לעם הזה את המשמעות ואת התכלית שיש מאחורי הסבל שהוא עובר עכשיו. העם רוצה להשתכנע שאכן כדאי לחיות חיים של משמעות, שעדיף להיות בני חורין, עם ריבון אחראי למעשיו ועובד את ה’. מצד שני ה’ “מנסה” את העם. עד איזו רמה של מוסר ושל רוחניות העם הזה מוכן להגיע? עם ישראל עמד בניסיון רק באופן חלקי: יש גבול למהפכה הדתית שהעם היה מוכן לעבור. לפי ירמיהו הנביא, במקור (ולפי המצוות שניתנו במרה) עבודת ה’ לא הייתה צריכה לכלול קורבנות: “כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתי ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דבר עולה וזבח” (ירמיהו ז’). פרשת המים המרים מוכיחה שבני ישראל לא היו מוכנים לדת כה שונה ממה שהכירו וממה שהיה מקובל באותה תקופה.

לפי מדרש “קהלת רבה”: ראויים היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים לקבל את התורה מיד, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: עדיין לא בא זיוון של בני, משעבוד טיט ולבנים יצאו ואין יכולים לקבל תורה מיד.

האמיתות האלוהיות מתגלות בהדרגה, ויש סברה שהיא נחשפת במהלך הדורות. ועכשיו, עלינו להראות שאנו מוכנים ומזומנים לעליה נוספת בדרגת המוסר, הרוחניות והקדושה.

Leave a Reply

Your email address will not be published.