פרשת  בְּרֵאשִׁית: עץ הדעת | עובד דבורה, תשרי תשע”ט.
 
א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.[1]
זכות גדולת נפלה בידי הקדוש ברוך הוא, שהיה יכול ליצור את עולמו מבראשית. הוא ברא עולם מתוך הכאוס ששרר. לכאורה לא היו לו שום מגבלות ועם יכולות כמו שלו, הוא ציפה לבנות עולם נאה, לתפארת ממלכת השמים.
הוא יצר את השמים והארץ, המאורות הגדולים, העשבים והעצים, עוף השמים, הדגים, בעלי החיים ולבסוף את האדם בצלמו ובדמותו.
העולם בכללותו נראה כאילו החל מאז הבריאה להתנהל מעצמו; המאורות נעים על צירם ובמסלוליהם. הצמחים צומחים והפרחים פורחים. לעומת זה, האדם ואולי גם הנחש אמצו אג’נדה משל עצמם, ואפילו, שהיו עדיין תחת עינו הפקוחה של בורא העולם.
בריאת האדם בצלמו ובדמותו של האל העמידה אותו לכאורה במישור אחד עם אלהים, אבל בהבדל קטן, לא ניתנה לאדם רמת הידע והיכולת האלהית. וכדי להבטיח את הפער ההכרחי ערך אלהים עם האדם הסכם, שלא יאכל מעץ הדעת:
טז וַיְצַו ה’ אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.[2]
האדם הפר את החוזה, אכל מעץ הדעת ונענש.  הוא גורש מגן עדן ונידון לחיים קשים ( “בזיעת אפיך תוכל לחם”). ברבות הימים, כאשר הוא מצויד ביכולות מחשבתיות משופרות הודות לעץ הדעת, הוא עשה את חייו קלים הרבה יותר ממה שנועד לו. אולי, אפילו יצא ברוח מחטאו, שכן במקום להיות זומבי בגן עדן, הוא הפך אדון לגורלו ומעת לעת, לכאורה חייו טובים יותר.
קיים ויכוח בין מפרשים אם מדובר בעץ, שהוא בעל יכולת להעניק דעת לאכלו, או לתת דעת מוגבלת, כמו שכתוב “דעת טוב ורע”.
אני רוצה לטעון, שזה באמת לא משנה להבנת חששו של האל.
עולם הידע הוא אינסופי. ככל שאתה יודע יותר אתה מגלה גזרה הולכת וגדלה של חוסר ידע. גם אלהים עצמו מוגבל ביכולתו להבין הכל ובגלל זה הרבה פעמים הוא נרגן ואפוף חמת זעם. מה שלא לא הולך לו בנחת הוא משתמש בכח, ומה שלא הולך בכח הוא מנסה להפעיל יותר כח.
חיי האדם קצרים ומעשיו נגועים בהטיות פוליטיות. הוא משוכנע שעץ הדעת הוביל אותו לידיעה מלאה של הדברים. הוא עושה מעשים שיודע שהם רעים במהותם. ומצד שני, לגבי הרבה מעשים הוא סבור, שהוא עושה את הדברים  הנכונים ואפילו את הדברים  הטובים. אבל למרבה  הצער, אין לו שום יכולת להבין דברים עד תומם.
העולם, עד גירוש האדם מגן עדן, התנהל על פי סדר סביר. ברם, עם השנים – אם נעשה קפיצה ענקית בזמן עד ימינו – העולם הופך לכאוטי. בנוסף לרצח וההרג שלא לצורך של בני מינו, הוא עושה ניצול יתר של משאבי הטבע, כמו קרקע ומים, ומעל הכל, האדם לא מצליח לפנות את הפסולת שהוא מייצר על הקרקע ובאוויר, הוא מביא במעשיו לעליית הטמפרטורה בעולם, אשר בעקבותיה נוצרות סופות ונחשולי מים והצפות וכיו”ב, מה שמאיים על שרידותו בעולם הזה.
 האם בסופו של יום הוא יגיע לנקודת שבר כזו, שישיב את הפרי האסור לאלהים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *