פרשת בְּבְּחֻקֹּתַ֖י: תורה ללחם נמשלה | שושנה מיכאל צוקר, אייר תשע"ט
אִם-בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת-מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ (ויקרא כו:3)‏
רש"י מפרש: ואת מצותי תשמרו. הֱווּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה עַל מְנָת לִשְׁמוֹר וּלְקַיֵּם." (על האתר)‏
במעמד סיני ה' התגלה לעמו ונתן לנו את התורה. לפי המסורת (בבלי שבועות לט: ב) כולנו היינו עדים לאותו ‏המעמד, אבל על מה באמת קרה, או לא קרה, שם איננו מסכימים. אפילו בתורה הכתובה יש תיאורים שונים ‏ומתנגשים (השווה שמות י"ט-כ, כד ודברים ה) של דיבורים (שמות לד‎:‎כח; דברים, ד‎:‎יב; י‎:‎ד), רעמים, שלל ‏פירוטכניקה וגם קל דממה דקה‎ ‎‏(מלכים א יט:יב), קמץ-אלף-אָה [1]‏. ‏
קבלת תורה ממשיכה היום ותימשך עד אחרית הימים, כל עוד נוסיף ללמוד, ללמד, לדרוש ולקיים. דרך לימוד ‏תורה אנחנו מבטאים את קבלת התורה ואת אחיזתנו בה. אם רצוננו להיות חלק פעיל של המסורת היהודית, ‏לחדש אותה ולהעביר אותה לדורות הבאים, עלינו לקחת את תלמוד התורה של עצמנו ברצינות הראויה. לכן ‏ברצוני לשתף אתכם במבטי האישי על תלמוד תורה, בתקוה להניע שיחה קהילתית על מקומהּ של תורה ‏בחיינו האישיים והקהילתיים. ‏
הרב יעקב פטוחובסקי השווא בין "תורה מן שמים" ובין "לחם מן הארץ"‏[2]‏. לא הפת ולא הפרוסה יצאו מזינים ‏וטעימים מן השדה אלא מן תנור, כמו שבן זומא היה אומר: "כמה יגיעות מיגע אדם עד שמוציא פת לאכול: ‏חורש, זורע, קוצר, עומר, דש, זורה, בורר, טוחן, לש ואופה ורק אחר כך אוכל" (בבלי ברכות נח: א). ‏
קרקע, זרע ומים הם משל לקולות, ברקים ו-" קמץ-אלף-אָה" של סיני. ‏
עשיית הלחם – אשר עבורו אנחנו מודים לה' – דורש עמל אנושי רב, עמל שיש בו משתתפים רבים. גם מי ‏שאופה לחם במו ידה קונה קמח שהוא תוצר של שרשרת גידול ואספקה ארוכה. מעטים מאוד טוחנים קמח ‏לעצמם ואחוז (מאית, אלפית?) קטן הרבה יותר מגדל חיטה לצורך ביתי. וכולם בונים על ידע שפותח משך ‏אלפי דורות של אימותינו ואבותינו, עם שורשים הנמתחים למצריים העתיקה, ממנה הגיעה אלינו העדות ‏העתיקה ביותר לאפיית לחם שאור.‏[3] ‏ ‏
כמוהו תלמוד תורה: ‏‎ ‎משה ויוֹצאֵי מצריים קלטו קולות, ברקים ו-"קמץ-אלף-אָה" בסיני והחלו בתהליך עיבוד ‏החומרים מהם יצאה תורה. ההתגלות סיפקה להם חומר גלם אבל חומר גלם לא מעֻבד אינו נעכל ואינו מזין. ‏רק תהליך מורכב של שיתוף הדדי וארוך טווח יכול להביא תורה לעולם.‏
אכילת מצות בפסח מסמלת את הניתוק הראשוני ממצריים, וגם דומה לסולת הפשוטה בה מאכילים תינוק. ‏אבל על דיסה לבדה אדם לא יגיע לבגרות, וניתוק גמור מניסיון החיים ומתרבות העולם מוביל לתורה דלילה ‏וחלשה. אחרי תקופת מעבר המן נפסק, העם נכנס לארץ והחיים הבוגרים החלו באמת.‏
אחרי פסח, לקחתי מעט קמח, הוספתי מים, ערבבתי והשארתי לא ל-18 דקות אלא 36 שעות. אז ‏המשכתי לעבד את העיסה ולבנות (זו המילה המקובלת בתחום) שאור ‏starter‏ חדש, על בסיס תורה כתובה ‏שקבלתי מקודמותי וגם מניסיוני המצטבר. בתהליך הבנייה צריך להוסיף, לערבב, להפריש, להמתין וחוזר ‏חלילה. בדרך כלל התהליך מוצלח אבל לא תמיד. לפעמים תנאים חיצוניים (כמו שרב) מקלקלים; לפעמים ‏חוסר זהירות פוגע. ואז צריך להכיר בכישלון, להשליך ולהתחיל מחדש. ‏
בדיוק כמו תלמוד תורה. לאט לאט, ובהשקעה רבה אפשר להגדיל תורה עשירה יותר על בסיס התשתית ‏שקבלנו, אך אנחנו גם צריכים להכיר במאמצים הלא מוצלחים שלנו. ‏
בשבועות (ורק בשבועות) הביאו לחם חמץ הובא לבית המקדש (ויקרא כג: יז), חלות שהן אבני דרך להמשך ‏המסע אל לחם מן ארץ ומן השמים. אם אין קמח, אין תורה (פרקי‏‎ ‎אבות ג:יז). ‏

===========

[1] "שמעתי מן פי אדמו"ר מרימנאב מורינו הרב מנחם מנדל ז"ל על הפסוק אחת וידבר אלהים וכו' שאפשר ‏שלא שמעו מפי הקדוש ברוך הוא רק אות א' דאנכי …."  רבי נפתלי צבי הורוביץ מרופשיץ (גליציה 1760- 1827) זרע קודש

[2] Jakob J. Petuchowski (1958) “Not by Bread Alone.” Judaism: A Quarterly Journal of Jewish Life and Thought, 7(3).

[3] Dr. Tova Dickstein, “A new look at Hametz, Matza and everything in between” ‎http://www.neot-kedumim.org.il/?CategoryID=268&ArticleID=232

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *