פרשת בהר-בחוקותי: הקושי והברכה | עמנואל נשרי, אייר תשפ”א

מימים ימימה, אנחנו היהודים למדנו לקרוא בגיל צעיר מאד, בשיטות מגוונות של ענשים ופרסים. הדרך הנפוצה: לרשום/לחרוט את הא-ב על לוח, את האותיות למרוח בדבש, לקרב את הילד בן השלוש אל הלוח לטבול אצבעו בדבש המרוח על האות, לקרב את האצבע ללשונו תוך הקראת האות. כך למד הילד כמה מתוקות האותיות והמילים הנקראות.

בגלל שכולנו קוראים, ומתחילים מקריאת התורה, אנו נוטים באופן טבעי לפרש את הנקרא, כל אחד לפי דרכו, ידיעותיו חוויותיו בחיים והשכלתו.

פרשת בהר עוסקת בנושאי שמיטת הקרקע ושמיטת החובות בשנה השביעית (ויקרא, כה’ א’-ז’) ובשנה החמישים, היובל (כה’ ח’-יט’). כיודעי קרוא ושואלי שאלות כבר במקרא עלתה השאלה “מה נאכל בשנה השביעית ומה נאכל בשנת היובל (כה’ יט’-כב’)?

בפרשת בחוקותי מרחיב המקרא ומבטיח שלווה ובטחון כלכלי בשליש ממספר הפסוקים (כו’ ג’-יג’), לעומת שלושים ושנים פסוקים (כו’ יד’-מו’)על עונשים מגוונים שיהיו מנת חלקם של כל מי שבחוקת ה’ לא ילך. הפרשה מוסיפה לדון בנדרי ערך נפש, שווי הנפש בשקלים בהבדלים בין גבר לאשה, ילד ועוד (כז’ א’-ח’). ובהקדש ושוויו הכספי להחלפה, בהמה, בית, שדה, פרי, ואיסור המרה של מעשר לכוהנים (כז’ ט-לד’.

השמיטה כוללת שמיטת חובות, החזרת נכסי נד”לן שנרכשו בארץ מאחינו היהודים (כה’ כג’-כח), דיני עבד עברי ועבד כנעני (לה’ לט’-מו’), גאולת קרקעות (כה’ כט’-לד’). אתייחס כאן לשמיטת הקרקעות, לשאלות העולות מן המקרא ולפירושים או לכללים שהונהגו כדי לחיות עם חוקים אלה.

לשאלה הראשונה ששאלו חכמים מצוות האדם או מצוות הארץ?

הרמב”ם שדרכו לתת כללי התנהגות עשה פשוטים, מנה שש מצוות מתוך תרי”ג מצוות, שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית, שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו, שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו,  שלא יקצור את הספיח, שלא יבצור את הנזירים, שישמיט מה שתוציא הארץ.  בכך יש תשובה ברורה, גם האדם וגם הארץ. וחכמים הוסיפו טעם לשמיטה: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל “שתדעו שהארץ שלי היא”.

טעם להפקרת התוצרת החקלאית: בספר החינוך נכתב “לקנות בזה מדת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה של גמול”.

לשאלת המקום נפסק ששמיטה נהוגה רק בארץ ישראל,[1] הגבולות  עוצבו בשתי תקופות עיקריות – תקופת בית ראשון ותקופת בית שני. אין לראות בזה סוף פסוק אלא רק תחילה של דיון על גבולות הארץ, כאשר מתחוללים שינויים לאורך התקופות. גם היום גבולות המדינה אינם חופפים לגבולות ארץ ישראל.

הקושי והברכה: “וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִית, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ, תֹּאכְלוּ יָשָׁן” (כה’ כ’-כב’)

ללא ספק הקושי הוא גדול וגם ההיתרים שניתנו ניתנו בדוחק אולם מאחר שכולנו קוראים יש אפשרות לפרש להסביר ולמצוא פתרונות.

[1] יבול שאינו ארץ ישראל: תוצרת ערבה דרומית, יבול חו”ל. קטיף עצמי בשדה בשמיטה, יבול מצע מנותק, יבול משקים לא יהודים בארץ ישראל, היתר מכירת יבול מקרקע של יהודי שנמכרה לגוי, יבול איסום משנה שישית ואוצר בית דין.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *