הפטרת בהעלותך: מיומנו של יהושע הכהן הגדול | שושנה מיכאל צוקר, סיון תשפ”א

English

הקשר הבולט ביותר בין פרשת השבוע, הפותחת במצווה להדליק את המנורה במשכן ובבית המקדש, והפטרתה (זכריה ב:יד-ד:ז) היא המנורה שמופיעה בחזונו של הנביא. אבל אני רואה קשר אחר: הבדידות של מנהיג אמיתי: משה בפרשה ויהושע הכהן הגדול בימי שיבת ציון. בשונה ממשה ומבני ישראל שיצאו ממצרים, העולים מבבל לא קבלו פקודות יום מפי הגבורה ולכן המנהיג הארצי נדרש להחליט איך ומתי לחדש את עבודת הקורבנות, האם רק בסיום בניית המקדש או קודם לכך?. ההחלטה לחדש את העבודה טרם סיום הבנייה הייתה שנויה במחלוקת וקל לדמיין את כובד החשש שהרגיש כהן הגדול שנשא באחריות. בואו נציץ ביומנו:

היסודות לבית המקדש הונחו ועכשיו אנו עומדים בפני דילמה. האם עלינו לחדש את עבודת הקורבנות, גם אם באופן חלקי, בהקדם האפשרי או שמא לחכות עד שהכל יהיה בנוי לתלפיות ומסודר עד הפרט האחרון? רוב חבריי הכוהנים מעדיפים להמתין עד שנוכל לשרת בדיוק לפי הכללים. אני מבין את החרדה שלהם. שגיאה בעבודת הקודש עלולה להיות קטלנית. אבל יש שיקולים נוספים. הבנייה עצמה אינה המטרה, אלא עבודת ה’. מה רצון האל? ללא אורים ותומים, אין לנו דרך לדעת. ויש גם את העם. האנשים חסרי מנוחה ורוצים לראות התקדמות. אחרת אני חושש שירצו לרדת מן הארץ ההררית הזאת ולחזור “הביתה” לפרס. לאחר הרהורים רבים, הכרזתי היום כי אני, ככהן הגדול, לוקח אחריות. הקורבנות יחודשו. אני מקבל על עצמי את כל האחריות והאשמה.

כעבור כמה שבועות:

עולים בי ספקות רבים לגבי החלטתי. אני מוצף בחרדה, בקושי מצליח להירדם ויורד במשקל. משפחתי מודאגת.

למחרת:

אמש, כאשר עברתי בראשי על הנהלים ליום הכיפורים, הרהרתי בהגיית השם המפורש, ודמיינתי את עצמי נכנס אל קודש הקודשים, הופיע מלאך ה’. הוא הושיט את ידו והוביל אותי עמוק פנימה. היה חושך כמו שלא חוויתי בחיי. נחרדתי. התפללתי שאשתי וילדיי יבינו שהקרבתי את עצמי למען ה’ ולמען העם.

פתאום הייתי במרחב שופע אור. לא יכולתי לראות אבל ידעתי שאני נמצא בנוכחותו של אהיה-אשר-אהיה. רציתי להשתחוות אבל גופי היה משותק. נבהלתי לראות שבגדי היו מוכתמים בחטא, שלי ושל עמי. השטן החל לדבר, אך הקב”ה גער בו. “הֲלוֹא זֶה אוּד, מֻצָּל מֵאֵשׁ” והמשיך  כי אני יהושע פעלתי לטובת העם ולכן הוא הסיר את אשמתי. בגדי הוחלפו, צניף טהור הונח על ראשי וכתב האמנה שלי חודש.

ואז, קרא התרנגול, ואני הייתי בחדרי בירושלים, כמעט מאחר לעבודה. הייתי לבוש כבר (איך זה קרה?). נעלתי את סנדליי ומיהרתי לבית המקדש. בכניסה, זכריה עצר אותי. בלי לומר מילה, עיניו הנבואיות תפסו את עיניי. הוא הביט בנפשי והינהן. הנהנתי לו בחזרה והמשכתי בדרכי.

הנהגת העם ויישוב הארץ הם משימות לא פשוטות, וכרוכות בתעוזה, בסיכון ובלקיחת אחריות. אין חדש תחת השמש.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *