פרשת בהעלותך: כולנו שבט דן או חזרה אל “מה אוסף המאסף?” | שושנה מיכאל צוקר, סיון תש”פ English

בפירושו על ספר במדבר פרק י, פסוק לא, שד”ל[1] כתב דבר מדהים: 

כך כתבתי בשנת תקצ”א, ועתה בשנת תר”ב מסכים אני עם [אחרים]

ברוח זו, אני רוצה לחזור אל דברים שכתבתי כאן לפני שנתיים אבל עם דגש קצת שונה.
בתחילת החודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצריים, בני ישראל חונים עדיין בצלו של הר סיני. שבועיים קודם לכן הם הקריבו קורבן פסח וחגגו את חירותם. קרוב לוודאי שהרגישו בהבדל העצום בין מצבם לפני שנה ומצבם באותו לילה, אך גם היו ערים למסע הגדול שעדיין לפניהם.
לכן בתחילת החודש השני החלה התארגנות בסדר הנחוץ כדאי שיכלו להתקדם בצורה יעילה.
ימים ספורים לפני שזזים, כל מי שהיה מנוע מלהקריב את קרבן הפסח קיבל הזדמנות שנייה לציין את נס חרותם. חשוב שכל פרט ימצא את מקומו בתוך העם.
ואז הגיע היום הגדול:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (במדבר י:יא).

אוהלים סביב למשכן במדבר

בתחילת ספר דברים נלמד כי המרחק בין חורב (סיני) וקדש ברנע בגבול מואב הוא אחד עשר יום. לו היו בני ישראל עומדים במהירות הזאת, הם היו יכולים לחגוג את חג השבועות על גבול הארץ. וגם בקצב האיטי של מחנה גדול וכבד יתכן שבני ישראל ציפו כבר לחגוג את חג הסוכות בבתיהם החדשים בארץ המובטחת.
את הדברים הגדולים והקטנים שהשתבשו בדרך,  אניח לשנה אחרת כדי להאיר נקודה אחת קטנה.[2]

וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי־דָן מְאַסֵּף לְכָל־הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם  (במדבר י:כה). 

מה אוסף המאסף? לפי התלמוד הירושלמי, היו אלה החפצים: “אם היה מי מאבד דבר היה מחזירו לו” (עירובין פ”ה ה”א).
הנצי”ב[3] הטיל עליהם מטלה כבדה יותר:

מי שנחשל ולא יכול ללכת עם מחנהו והיה נשאר יחידי אחרי המחנה נאסף למחנה בני דן. ומחנה בני דן היו הולכים לאט עם הנחשלים עד שהביאום לצבאותם (העמק דבר על האתר, בעקבות מדרש לקח טוב).

בחודשיים שלוש אחרונים עברנו חוויות בלתי צפויות. נעצרנו בדרך. רבים מאתו נחלשו. רבים נשארו יחידים. עכשיו אנחנו מארגנים לפעילות מחודשת. לא נרים יתד אלא נעטה מסכה, לא נקפל יריעה אלא נשמור על מרחק פיזי. ואז שוב נצא לדרך.

מי יחשל מאחור?
מי יהיה מנוע מלהצטרף?
ואולי השאלה החשובה והקשה ביותר: מי יקח על עצמו את האחראיות למלא את תפקידו של שבט דן? מי ידאג כל העת – גם בזמן המשימה החשובה ביותר – ובכל מקום –  גם באמצע המדבר – להיות ערניים ולהושיט יד לאדם, לחבר הנחלש או נתלש ממקומו.
פרקי אבות פרק ו משנה ו מונה את מידות בהם התורה נקנית. המידות האלה כוללות “נושא בעול עם חברו.” זו מידה שתורה נקנית בה, זו מידה שקהילה נבנית בה. אף אחד אינו יכול לשאת בעול לבדו.

כולנו שבט דן.

==================

[1] רב שמואל דוד לוצאטו, איטליה 1800-1865

[2]  אני מודה לר’ אביטל הוכשטיין, נשיאת מכון הדר-ישראל ואומנית מצטיינת בקריאה זהירה, שהפנתה את תשומת לבי לפסוק וציטוט מן הירושלמי. קריאתהּ השונה ומורכבת יותר, אפשר למצוא ב-הליכה בעקבות המאסף (בעברית ובאנגלית).

[3]  הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (וולוז’ין, רוסיה 1816 – 1893)‏

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *