פרשת בלק: אלימות פיזית ואלימות מילולית | סאם ליימן-ווילציג, תמוז תש”פ

 פרשת בלק כמעט כולה מספרת סיפור מעניין ואף מוזר של בלק מלך מואב המנסה להביא את בלעם לקלל את בני ישראל כדי שלא יתקפו את מואב – ואם יתקפו, שיד מואב תהיה על העליונה. להקדיש כל כך הרבה טקסט לסיפור אחד – כנראה לסיפור זה ישנה חשיבות גדולה. אולם, אם כך, מדוע בסופו של תהליך בני ישראל לא כבשו את מואב??

שהרי בספר דברים כתוב – ב: ט וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי [מֹשֶה], אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה:  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה.

לכאורה, התשובה ברורה. אלה צאצאי לוט – בן-דוד של אברהם – ומשום כך, הם משפחה (רחוקה). אבל אם כך, כלומר לאלוהים לא הייתה כל כוונה שבני ישראל יכבשו את המואבים, מדוע להקדיש פרשה שלמה לסיפור שבסופו של ענין אינו מסתיים בניצחון של ישראל על מואב? יתרה מזאת, מדוע האלוהים לא שלח מסר לבלק (ו/או לבלעם) שאין כוונה לפלוש לגבולות מואב כדי לכבוש אותה? ואיך להסביר את האדישות של בלק אחרי ששמע את הנבואה השנייה של בלק, ששוב אינו מקלל את בני ישראל? כל הפרשייה של בלק מסתיימת כך – כד: כה וַיָּקָם בִּלְעָם, וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ; וְגַם-בָּלָק, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ. סתם anti-climax!

ראשית, יש לשים לב שבדברי ה״נבואה״ של בלעם הוא אינו חוזה כיבוש או ניצחון של בני ישראל על בלק וארצו מואב. בלעם כן מתייחס למואב – כ״ד: יז אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת – כלומר, בעתיד הרחוק אכן תהיה מלחמה בקצבות של מואב אך רק אחרי שמואב יוזם מלחמה נגד שבט בישראל תחת שיפוטו של אהוד בן גרא (שופטים ג׳). כנראה, או שבלק הסתפק בחצי הכוס המלאה (אין בלעם מנבא כיבוש מואב בתקופת בלק) או שבלק הבין שברכה לבני ישראל (הנבואה של בלעם בסיבוב הראשון) אינה מביאה בהכרח לתבוסה של מואב. באשר לבלעם, גם הוא יצא מהעניין די בסדר, מאחר שלא הכעיס את בלק יתר על המידה בכך שלא קילל את מואב ולא ניבא כיבוש ארצו בעת ההיא.

אבל עדיין נותרה השאלה המרכזית: מדוע לספר את כל הסיפור בכלל אם לא יסתיים בניצחון של בני ישראל? לכך, כמה תשובות אפשריות (והקורא/ת יכול/ה לבחור מה שהכי נראה):

1) הסיפור בא להראות שהנבואה אינה ניתנת רק לעם ישראל. גם לגויים ישנם נביאים – אולם, יהודים וגויים כאחד אינם מנבאים מתוך גחמת לב, אלא אך ורק מתוך מה שאלוהים מראה/מצווה להם, אפילו אם זה ללא רוחו של הנביא (לא רק בלעם; תחשבו על יונה).

2) ללמוד ״זכות״ מסוימת לבלק. הרי הוא לא פעל כמו עמלק תוך התקפת ״הזנב״ של בני ישראל (החלשים מִבֵנֵיהֶם) באופן פיזי וצבאי, אלא רק קיווה שיכול להחליש את בני ישראל באמצעות מלים בלבד ובכך (אולי) ימנע מבני ישראל מלתקוף את מואב. יש ביטוי שגור באנגלית:

 Sticks and stones may break my bones, but words will never hurt me.

כנראה, האלוהים מסכים שאלימות פיזית הרבה יותר גרועה מאלימות מילולית (לא שמעודדים את האחרונה…)

3) האלוהים ידע מראש מה יקרה בסוף הפרשה – הקטע היחידי שאינו קשור לבלק ולבלעם – כה: א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל. בני ישראל אינם ראויים לעת ההיא לכבוש את מואב, אך למרות החטא הזה בטווח הרחוק (ועל כך הנבואה של בלעם) בני ישראל עדיין הנבחרים של האלוהים. כלומר, כל הסיפור כאן עובד בשני מישורי זמן: הקרוב (זנות עם בנות מואב) והרחוק ״מה טובו אוהלי יעקב…״.

פרשת בלק, אם כן, מאד משונה ודורש מענה לכל מיני שאלות. והנה עוד אחת לקינוח: מדוע להקדיש פרשה כמעט שלמה מזווית הראייה של גויים? מלבד פרשות בראשית ונח (לפני שהיהודי הראשון הגיח לעולמינו) אין לכך אח ורע בתנ״ך כולה! חומר למחשבה….

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *