פרשת בָּלָק: זה בכלל לא מה שהתכוונתי להגיד | אניטה תמרי, תמוז תשע"ט

ושוב מגיע מכתב. כשפותחים את תיבת הדואר, אותה תיבה שמשרת אותה הצבי ישראל המקרטע, אין לנו כבר ציפייה לכרטיס ברכה או למכתב מאדם אהוב. אלה מגיעים אלינו בנתיבי הסייבר. מה שמגיע בתיבה הן פקודות מנוסחות כבקשות "סורי בבקשה למשרדנו כדי…"

והתגובה הראשונה שלי כמובן היא, סוֹרי, אני לא רוצה סוּרי. אבל חזקה עליי פקודתו של בלק, ואני צריכה ללכת למקום שאליו אינני רוצה ללכת ולומר מילים שאינני רוצה לומר

ואני מתחילה לחפש תירוצים לא ללכת, בידיעה ברורה שאלך. על פי פ' סקוט פיצ'ג'רלד, המבחן  לאינטליגנציה מהמעלה הגבוהה הוא היכולת להכיל בו בזמן שני רעיונות סותרים ועדיין לשמר את היכולת לתפקד. וזה מה שאני מנסה לעשות. להתאמן במה שעליי לומר ויחד עם זאת לקוות שבשעת לילה מאוחרת, כשאין נפש חיה בבניין, הוא יישרף עד כלות כל התיקים ולא אצטרך יותר להתעסק בעניין

אבל מסביב אומרים לי, לכי, מה כבר יכול להיות? תגידי א. תגידי ב. תסבירי ג. הרי את יודעת לדבר. בסוף תצטרכי ללכת, אז יאללה, צאי לדרך

ואני יוצאת, בלב כבד. והאתון, שבמקרה שלי היא קו 29, לא זזה. הצומת פקוק, "מקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל" (במדבר כב, כו). אני חושבת שהמזל האיר לי פניו וארד בתחנה הבאה ואלך הביתה, שהרי "ירט הדרך לנגדי". אבל לא – הפקק השתחרר, ואני בדרך שבה לא רציתי ללכת, בדרך למקום שאליו לא רציתי להגיע

את המילים למדתי ושיננתי. מילים של הסבר, של בקשה, של התרפסות משהו. קצת התחנחנות של זקנה מנומסת. מילה טובה על הציפורניים הבנויות לתלפיות של הפקידה או של תמונת הילדים שעל שולחנו של הפקיד. הכל מסודר

ואז אני מתיישבת, וכל המילים הטובות עפו ופרחו להן. האסטרטגיה המחושבת היטב פינתה את מקומה למה שבאמת רציתי להגיד. לא דבר בלק יצא מפי, אלא מילותיי אני. אין ציפורניים מעוצבות והילדים שבתמונה לא נחמדים. ואני מדברת, והאתון שבי משתאה כשהיא שומעת את רצף המילים. אין הסבר, אין בקשה ובוודאי שאין התחנחנות והתרפסות. אני לא בשליחותו של בלק. עכשיו אני היא הדוברת. מה אני מרגישה לנוכח ההתנהלות המוסדית השרירותית. איפה הייתה הטעות – והיא לא שלי. איך נתקן את המעוות בלי ששני הצדדים יחושו נפגעים. אמרתי את שלי

וזה בכלל לא מה שהתכוונתי להגיד. אבל בחיים אנחנו מוצאים את עצמנו תלויים ועומדים לפעמים בין דברי בלק ודברי האתון. לפעמים אנחנו נכנעים לבלק ואומרים את מה שציווה עלינו. וכשיש לנו מזל, האתון, הקול הפנימי שלנו, הוא זה שבוקע

מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *