קהילת הוד והדר

פרשת שְׁלַח לְךָ, סאם ליימן-ווילציג, סיוון, תשע”ז.

אין עוררין שהחטא הגדול ביותר של בני ישראל במדבר היה עגל הזהב. אולם, אם לשפוט לפי העונש שהוטל עליהם, החטא השני בחומרתו התרחש בפרשת השבוע שלנו ״שלח לך״: חטא המרגלים. שהרי בני ישראל הוענשו במסע של 40 שנים במדבר; בעצם כל בוגר מעל גיל 20 נמנע מלהיכנס לארץ ישראל המובטחת.

נשאלות שתי שאלות: ראשית, מדוע נענשו כלל בני ישראל אם 10 מרגלים בלבד לא המליצו על כיבוש הארץ מתוך פחד מאנשי המקום? שנית, מה היה כל כך חמור בחטא זה? ממתי ״פחד״ (או ״פחדנות״) מהווה חטא חמור, או בכלל?

לשאלה הראשונה, התשובה ברורה: בני ישראל שתקו. על אף ששני מרגלים דיווחו באופן חיובי על היכולת להתגבר על האויב, בני ישראל לא תמכו בהם. הדבר היה חמור מאחר ש״אחרי רבים להטות״ – ואם כבר היה ״רוב״ בין המרגלים להימנע מכיבוש ארץ ישראל, רק שאר בני ישראל יוכלו להתגבר על רוב זה, ולא עשו כן. כפי שטוענים במערכות בחירות היום: ״גם הימנעות הינה הצבעה״.

התשובה לשאלה השנייה דורשת מאתנו בדיקה מילולית קפדנית. אחרי שכָלֵב ו(י)הושע הגיבו לעשרת המרגלים בנימה הרבה יותר אופטימית מהם, הם הגיבו כך:

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ (במדבר י״ג: ל״א).

מה הכוונה ״ממנו״? מדוע לא כתוב ״מאתנו״? התשובה: למלה ״ממנו״ ישנן שתי משמעויות – אחת, מאתנו; השנייה, מאותו גורם. במקרה לפנינו, כנראה הגורם היה האלוהים. אז איך נדע מה היתה כוונתם?

מתחילת אותו פסוק, שהרי כתוב ״והאנשים אשר עלו עמו״. כלומר, הם ידעו שהאלוהים שלח אותם וליווה אותם, ולמרות זאת חזרו בפחד ואף הטיפו שהאויב יותר חזק מהאלוהים (״ממנו״)!

מכאן החטא הגדול שלהם. לא בפחדנות אנו עוסקים כאן אלא בחוסר אמונה משוועת, שאלוהים יכול להתגבר על אנשי כנען – וכל זאת אחרי שראו במו עיניהם את עשר המכות וכל הנפלאות האחרים שהאלוהים חולל ביציאת מצרים! חוסר אמונה כזאת היווה בעיני אלוהים את המסמר האחרון: אנשים אלה (המרגלים וגם כל השאר שעמדו מהצד ולא פתחו פה) אינם ראויים להיכנס לארץ. רק דור חדש, שיכול להעריך את מעשי האלוהים במשך 40 שנות נדידות במדבר, יהיו מוכנים אז לכבוש את הארץ.

פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ, יש הזדמנות שנייה, אניטה תמרי, סיוון תשע”ז.

מכל החגים בלוח העברי, נראה לי שפסח תופס את הנפח הגדול ביותר. יש עוד חגים מרובי ימים – סוכות וחנוכה. בראשון אנו מצווים לֵישב בסוכה וליטול לולב ובשני להדליק נרות ולפרסם את הנס. ואף כי יש הלכות רבות הקשורות בחגים אלה – אנחנו צולחים אותם בקלות. ראש השנה ויום הכיפורים הם הימים הנוראים, ימים של חשבון נפש והחלטות אבל במישור הביתי והמשפחתי הם מתבטאים בהרבה בישול לראשון ובמעט בישול לשני. גם לשני חגים אלה הלכות רבות, וגם אותן אנו צולחים.

פסח שונה. פסח הוא משהו שאנחנו מתחילים לחשוב עליו שבועות – אם לא חודשים – לפני ליל הסדר. הייתה נזילה מהדירה של השכנים לארון בחודש שבט? “טוב, היה בלגן, אבל כבר עשיתי פסח בארון.” היה מבצע הוזלה גדול על מדגני בוקר בתחילת אדר? “מי קונה כמויות כאלה לפני פסח?” 

ומקריאת פרשת “בְּהַעֲלֹתְךָ”, נראה שכבר במדבר תפס הפסח מקום מיוחד שכן

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא… וַיֹּאמְרוּ … אֲנַחְנוּ טְמֵאִים… לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת  קָרְבַּן ה’ בְּמֹעֲדוֹ” (במדבר ט, ו-ח). משה שומע, מקשיב ואומר: “אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה’. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ” (ט, י-יא).

בחודש השני? כשכל העם חוגג בחודש הראשון?

מה שאנחנו למדים כאן, הוא שיש הזדמנות שנייה. לא פעם מערימים החיים עלינו קשיים, ואנחנו חיים לא רק עם תחושת הקושי אבל עם תחושת ההפסד – כולם עושים כך וכך, ואילו אני תקועה בבוץ שלי. הנרות שהועלו בתחילת הפרשה מאירים לנו את הדרך. נכון, לא חגגנו עם כולם, אבל גם לנו יש זמן מיוחד משלנו לציין את מה שחשוב לנו. לכולנו מגיעה הזדמנות שנייה, ואם נאמין שאנחנו ראויים לה – נבקש אותה, ואולי גם נמצא אותה.

 

פרשת נָשֹׂא, חנוכת המשכן – שוב?  /  שושנה מיכאל צוקר תשע”ז

“זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ…” (במדבר ז: פח). כך מסתיים התיאור הארוך של מתנות הנשיאים, והוא מעלה תחושה של “היינו כבר בסרט הזה.” או שלא.  התורה אכן מספרת על סיומו של בניית המשכן והפעלתו שלוש פעמים, אבל כל פעם ממבט אחר.

הסקירה הראשונה בפרשת פקודי (שמות מ) היא מנקודת המבט של בצלאל וכל האומנים חכמי הלב ועושי המלאכה. היא כוללת תיאור של המשכן ושל כל כליו שיצרו אומנים אלו לפי מצוות ה’, וכן דין וחשבון מדויק על השימוש בחומרים שנתרמו בידי  העם. הדגש הושם על הדרו הפיזי של המבנה, המשכן כמקום בו השכינה תוכל לשכון בתוכן העם. במשכן לפי בצלאל, אלהים ואדם נפגשים כאשר האדם מוציא אל הפועל את החכמה והכשרון האלוהיים שבתוכו. היצירה המיוחדת מרוממת את רוחם לא רק של היוצרים אלא גם של כל מי שמביט בה או חווה אותה. 

בפרשת שמיני (ויקרא ט) המבט הוא של אהרון והכהנים. במרכז עומד הקרבת הקרבנות. המשכן מתמלא עשן וריח בשר חרוך. ‏ הרב יהושע שפירא [א] אפילו מדמיין “וויכוח הניטש בין בצלאל ובין אהרון בגין המתרחש. בצלאל זועק מרה על כי מעשה אומנתו ותפארתו מיטנף ברגל גסה…” אבל ממבט הכהני דווקא האש והעשן הממלאים את משכן מביעים את השאיפה לרומם גם את הצדדים הגשמיים והאלימים ביותר של החיים.

בפרשתנו, הנשיאים מביאים מתנות-קרבנות לשם תיפקודו המתמשך של המשכן. הם מייצגים את רוב העם, אנשים שעובדים ביחד בלי תחרות, [ב] אלו שדואגים לתיפקוד היומיומי של הקהילה. במסורת המצוטטת במבוא לספר עין יעקב, חז”ל דנים בפסוק החשוב ביותר בתורה, והכף מוכרע לטובת רבי שמעון בן פזי שהציע “אֶת־הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר” (במדבר כח:ד). [ג] הפסוק אינו מבטא רעיון נשגב או מהפכני אלא ההתמדה, בלי יצירות מופת או דרמות של אש ועשן. בצעדים קטנים ומתמידים אפשר להשיג תוצאות ראויות גם ביחסים בין אדם למקום.

‏אכן, התורה מספרת על סיום העבודה לבניית המשכן משלוש זויות ראיה שונות ובכך מדגימה לנו שיש (לפחות) שלושה מסלולים בעבודת הקודש וגם כי הסיפור אינו מלא אלא אם מספרים אותו מנקודות מבט שונות.

<> 

הבהרות ומראה מקום

א. מדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/naso/sha.html

ב. כל הנשיאים מביאים את אותה המתנה.

ג. הרב יעקב אבן חביב מספר בהקדמתו לעין יעקב שהוא מצא מדרש קדמון שלא מופיע במקורות שבידינו: “בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ‘שמע ישראל’ וגו’ בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ‘ואהבת לרעך כמוך’, שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ‘את הכבש אחד תעשה בבקר’ וגו’. עמד ר’ פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב ‘ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן’ וגו’ “.

פרשת בְּמִדְבַּר, אניטה תמרי, סיון תשע”ז

עם שלם מסתובב במדבר. עם עבדים שיצא משעבוד והולך אל הלא נודע.

החיים במצרים היו קשים – העבודה מפרכת, הנוגשים קשוחים אם לא אכזרים, והגזרה “כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ” פגע בכל משפחה ומשפחה. אנחנו יודעים איך משפחה אחת התמודדה עם הציווי הנורא הזה, אך האם היו משפחות שהוכרחו להיכנע לו?

ועם כל הקושי – הייתה שגרת חיים. הייתה לכל משפחה קורת גג, כפי שאנחנו למדים מסיפור המכות. היאור סיפק מים ואלה גידלו דגן. וכפי שאנחנו שומעים – היה אוכל, שהרי העבדים הנמלטים זוכרים את סיר הבשר, וגם “אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים” (במדבר יא, ה). קשים ככל שהיו החיים, היה בהם מה שקוראים היום “ביטחון תזונתי”, והתפריט נשמע טעים ומגוון.

כמה זמן ישב העם בזמן שמשה קיבל את כל החוקים שבספר ויקרא? מחשבי החשבונות יגידו את אשר יגידו – לכל אחד ואחת היה זה, מן הסתם, זמן שעמום והמתנה. ואז – פתאום שינוי. הדגש עובר מהחוק אל האנשים, מהעמידה והדשדוש אל התנועה – “שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם” (במדבר א, ב).

העם שהיה זמן רב “אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָּהֶם” – צָרַעַת, או חֵטְא, או טְמֵאָה משתנה.

מאלמונים בחוק היבש הם הופכים לאנשים עם קשר אנושי – משפחה ובית אב. העם מתארגן – משפחה, בית אב, שבט. לכל קבוצה יש מקום ואפילו דגל. התנועה איננה רק ממקום למקום במדבר, היא תנועה מאלמוניות לייחודיות.

עם אינו נבנה מאוסף חוקים – אלה נועדו לשמר אותו.

עם נבנה מאנשים עם שם, אנשים שקשורים זה בזה,

וכולם נעים לכיוון אחד בתקווה אחת.

פרשת “בהר”-“בחקתי”: הכתוב במקרא אינו מקורי? / מוטי לקסמן

שאלתם את עצמכם פעם, מדוע ישראלים רבים נוסעים להודו?

גם אם לא שאלתם, הנה תשובה מקורית: “אשת המצביא המפורסם חובב הנאצים, לורנדורף, מתילדה, שניהלה תעמולה רבה, טענה: גם התנ”ך וגם הברית החדשה מיוסדים על אמונות הודיות עתיקות, שהיהודים העתיקו והתאימו לסביבתם הם” (1). נו, אז לפי טענה זו הישראלים הנוסעים להודו, פשוט חוזרים למקור, הם נמשכים לבית אבא ואמא הקדמונים…

לא נעסוק בהודו גם לא בדעותיה של מתילדה לורנדורף, אבל זו רק דוגמא אחת להשקפות שונות הטוענות שתורת ישראל אינה דבר מקורי.

ויש עוד, למשל, לגבי הדיבר “לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ” (שמות כ, ג). לפי ספרה של טליה ארנן מהאוניברסיטה העברית בירושלים הקדושה, מתברר שדיבר זה, האוסר על ייצוג האלוהים בפועל בפולחן, אינו מקורי ישראלי. לטענתה, זו מגמה מוכרת ברחבי המזרח הקדום, והיא אינה מגמה ייחודית וחדשנית.
היא אף טוענת שהאיסור המקראי על הכנת פסל או תמונה גובש סופית והועלה על הכתב דווקא על ידי גולי יהודה, אשר זכר אובדן מקדשם והפגישה המיטלטלת עם הדת הבבלית גרמו להם להעדיף את הייצוג המופשט של האל, על חשבון ייצוגו הפיגורטיווי (2).

ובכן, אם דעות כאלה מובעות, אין פלא שגם לגבי תכני פרשת השבוע קיימות דעות דומות.

כלומר, יש טוענים שהכתוב בפרשת השבוע אינו מקורי ישראלי אלא מועבר מתרבות או ממערכת אמונה אחרת.

ובמה דברים אמורים?

השבת היא שבת כפולת פרשיות, “בהר” ו”בחקתי”; אני מתמקד בדיון הנוכחי בפרשת “בחקתי”, וליתר דיוק בפרק כו בחומש ויקרא.

הפרשה נפתחת בפסוק “אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם” (ויק’ כו, ג). ומיד אחר כך בא פירוט של כל הטובות שעם ישראל יזכה בהם אם ילך וישמור ויעשה את מצוות ה’: גשם בעתו, יבול ופרי, שובע, ושלום בארץ.

וכעבור פסוקים אחדים מתואר ההיפך: “ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה: ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי” (ויק’ כו, יד–טו) ואז בא פירוט, הרבה יותר ארוך, של כל הצרות שיבואו על עם ישראל אם לא יעשה את מצוות ה’: מחלות, תבוסות במלחמה, עצירת גשמים, העדר יבול ופרי, התקפות של חיות רעות, רעב נורא, וחורבן כללי.

הטובות והנוראות האלה הם במסגרת ברית בין ה’ ועם ישראל כמו שכתוב: “והקימתי את בריתי אִתְּכֶם” (ויק’ כו, ט2), ובמצב הקשה, שבשלו באות הצרות “להפרכם את בריתי” (ויק’ כו, טו2).

מסמך זה מסתיים ב”אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה’ בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה” (ויק כו, מו); מכאן שמה של הברית: ברית סיני.

 

מהי ברית?

אני תופס ברית במובן של הסכם בין ה’ ועם ישראל. לפי הסכם זה, אם עם ישראל ימלא את צדו בברית, כלומר ילך וישמור ויעשה את מצוות ה’ גם אלוהים ימלא את חלקו, כלומר ייטיב עם העם, וברור להיפך.

מתכונת זו של יחסים מזכירה מסמכים אחרים מן המזרח הקדום שאני קורא להם חוזה-אמון ובאנגלית הם מכונים: Covenant ו Treaty.

משרידי המסמכים מהמזרח הקדום עולה שבתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל (מהמחצית השנייה של האלף השני ועד למחצית השנייה של האלף הראשון לפני הספירה), היה רווח, בממלכת אשור ובממלכת בני חת, חוזה-אמון.

למה אני קורא חוזה-אמון?

במונח חוזה-אמון אני מתכוון למסמך בו שליט מכתיב לנתינים, לואסלים הישירים שלו, את תנאי הנאמנות שלהם כלפיו. תנאים אלה כללו, בדרך כלל: נאמנות ללא-גבול של הנתין לריבון; תשלום מס לשליט; איסור על יחסים עם זרים מחוץ לעם, לממלכה או לאימפריה; איסור על טינה נגד מישהו או משהו שהוא תחת אדנות הריבון; חובת הנתין להיענות בעזרה צבאית לריבון; איסור על הפצת שמועות רעות על הריבון כי אלה הם סימן למרד; איסור על נתינת מקלט לפליטים של עם אחר ועוד.

חוזי האמון האלה נכתבו במתכונת דומה, דבר שהביא חוקרים לשתי טענות:

א. “החוזים הפוליטיים שנתגלו במזרח הקדום מאז שנות השלושים של המאה הנוכחית תרמו רבות להבנת מהותה, אופייה ומבנה של הברית בתנ”ך” (3).

ב. אפשר לזהות, שהתבנית (form) והלשון בחוזי-אמון במזרח הקדום דומה דמיון ניכר לבריתות בתורה” (4).

מכאן, לא רב המרחק לטעון שהברית במקרא היא בעצם אחת התולדות של חוזה אמון שהיה נהוג בממלכת אשור ובממלכת בני חת.

זה נכון, קיים דמיון בתבנית ובניסוח בין הברית בתורה לבין חוזה אמון. אבל, הדמיון מדגיש הבדל בולט וחשוב.

חוזי האמון הם מסמך פוליטי בין שליט לבין נתיניו. אבל על הברית בין ה’ לעם ישראל נאמר: “תמר לעשות את-כל-דברי התורה הזאת הכתבים בספר הזה ליראה את-השם הנכבד והנורא הזה את ה’ אלהיך:” (דברים כח, נח).

ומה כוללים כל-דברי התורה הזאת?

כל דברי התורה הם חוקים, מצוות ומשפטים הכוללים התייחסות לכל תחומי החיים.

כלומר, לטעמי יש להבחין בין חוזה-אמון פוליטי לבין ברית שמתייחסת לכל תחומי החיים.

דוגמה אחת לאופי של כל-דברי התורה הזאת מצויה בחלק הראשון של פרשת השבוע, פרשת “בהר”.

פרשת “בהר” נפתחת ב: “וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה’: שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה: ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה’ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר” (ויק’ כה, א–ד).

הכתוב בפרשה עוסק בדיני שמיטה ויובל.

לכאורה דאגה לטיוב הקרקע, אבל רק לכאורה כי העיקר הוא ב: “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל” (ויק’ כה ו–ז). מגמה זו בולטת עוד יותר בדיני שנת היובל: “וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו” (ויק’ כה, י).

זאת אומרת, חלק מחובות הברית החלות על עם ישראל זה שחרור עבדים ונחלאות שנתפסו.

שימו-לב, זה נכתב לפני מרד ספרטקוס, ואולי קשה להאמין, אבל גם לפני אברהם לינקולן!!!

מכאן אפשר, לדעתי, להבין את הברכות והאיומים בפרשת “בְּחֻקֹּתַי” גם באופן הבא: אם עם ישראל ינהל חיי חברה ערכיים שבהם הפער בין עשיר לעני לא יהיה גדול, ותהיה עירנות ורגישות רבה לזכויות כל אחד, גם של הגר הגר עמנו, אז אכן תהיה ברכה.

אבל אם בעם ישראל יתרחבו הפערים בין הקצוות, בין הכנסה שאינה מאפשרת לקנות די מזון לבין תגמולים של מיליונים; אם זכויות יחולו רק עלי ולא על האחר, אז בהחלט יש סכנה לעם, יש סכנה לחברה, גם בלי האיומים שבתורה.

“אין אנו נענשים על חטאינו אלא על ידי חטאינו” (5), בידינו, רק בידינו הדבר!!!

ולסיום,

מצד אחד, איני יודע אם יש בסיס לטענה של מתילדה הגרמנייה על המקורות ההודיים לתרבות ישראל.

מצד שני, אפילו אפשר להוכיח שהאיסור על ייצוג מוחשי של האל, והברית בתורה יש להם מקורות לא ישראלים.

אז אני שואל, אז מה? אז מה אם רעיון הושפע מהתרבות בה חי מחולל הרעיון?

האם מה שחשוב זה איך נולד בך רעיון, או אולי חשוב יותר לאן אתה מפתח את הרעיון ומה אתה עושה איתו?

לטעמי, לא כל כך חשוב מאיפה ועם מה אתה בא, אלא מה אתה עושה עם מה שקבלת או מה שהבאת מאיפה שבאת.

<><><><><> 

מקורות

(1) משה גיל, “האומנם הנצרות, כמו היהדות, היתה קורבן הנאצים?”, הארץ תרבות וספרות 05/05/06, עמ’ ה2.

(2) נתן וסרמן, “הנבל הוא ידי האל, החתול דם לבו והסנונית טיפה מן הדם”, הארץ תרבות וספרות 05/05/06, עמ’ ה1.

(3) מ’ ויינפלד, “שבועת אמונים לאסרחדון – אופייה ומקבילותיה בעולם המזרח הקדום”, שנתון לחקר המקרא ולחקר המזרח הקדום א (תשל”ו), עמ’ 51.

(4) F. Ch. Fensham. “Maledictions and Benedictions in Ancient Near Eastern Vassal Treaties and the Old Testament”. ZAW 74. (1962), p 1.

(5) שמחה רוט, אבות 260, אתר “בית מדרש וירטואלי”. 

פרשת אֱמֹר: סופרים ימים עד סיני, שושנה מיכאל צוקר, סיוון, תשע”ז.

For English, click here

פרשת אמור כוללת את רשימת החגים והמועדים המרוכזת יותר בתורה. למרות אורכו, חסרים בה כמה פריטים מעניינים דווקא לגבי חג השבועות, הקרב ובא. ראשון, התורה לא קובעת תאריך עבור שבועות, לא כתוב “בחודש השלישי בשישי לחודש.” שני, אין אזכור, לא כאן לא בשום מקום אחר בתנ”ך, לשבועות כחג מתן תורה.

התורה לא קובעת תאריך לחג השבועות כי אינה יכולה. בימי קדם לא היה לוח קבוע מראש המחושב על פי נתונים אסטרונומיים אלא תחילתו שכל חודש נקבע ע”י בית הדין על בסיס עדויות בפועל על הופעת סהר הירח החדש. לכן לא היו לחודשים מספר ימים קבוע. יום ה- 50 לספירת העומר לא תמיד היה בשישי לחודש השלישית, יתכן גם בחמישי או שביעי.

עמימות זו מתאימה דווקא לקשר בין חג השבועות ומתן תורה. אם נעניין בפרק שמות י”ט – רק בכתוב לא בפירושים – נראה שלא ברור באיזה יום היה מעמד הר סיני. כתוב “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: לא כתוב “ראשון לחודש.” כמו כן לא ברור בדיוק כמה פעמים משה עולה ויורד בהר וכמה זמן היה למעלה כל פעם.

גם מספר ימי ההכנה אינו ברור. בשמות יט:י כתוב ה’ “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם אך בהמשך משה אומר “אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: (פסוק טו). הגמרא [א] מציעה, “משה הוסיף יום מעצמו.” ככל הנראה משה חש שהעם צריך קצת יותר זמן כדי להיות מוכנים ודחה את המעמד ביום. אלוהים קבל את דעתו והמתין. לפי ההבנה הזאת, המוצגת על ידי ר’ יוסי, השישי לחודש היה “יום מתן תורתנו” היום המיועד להתגלות אך השביעי היה “יום קבלת תורתנו.”

המצב זה שונה מאוד מיציאת מצריים כאשר המבצע יצא לפי הלו”ז (אולי אפילו קצת לפני), אם בני ישראל היו מוכנים ואם לאו. הדבר היה אפשרי בגלל שיציאת מצריים היתה מהלך של גאולה פיזית. הגוף ניתן להזזה גם נגד רצונו. קבלת תורה הייתה מהלך נפשי. הרבה יותר קשה “להזיז” נפש לא מוכנה.

יציאת מצריים המהירה לא הניב את הפירות הצפויות. העם המשיך להתלונן ולמרוד. יתכן שמטרת ההמתנה לפני מתן תורה היתה להבטיח הצלחה גדולה יותר. לא בטוח שהמטרה הושגה. זמן קצר אחרי מעמד הר סיני בא מעשה העגל.

נחזור רגע לשמות י”ט, תשימו לב שכתוב “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי … בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי.” רש”י (שם): “צריך לכתוב אלא ביום ההוא. מהו ‘ביום הזה?’ שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו.” קבלת תורה היא פעולה מתמשכת, הדורש מאתנו ללמוד, ללמד, לדרוש ולקיים.

במוצאי שבת אמור השנה חל ל”ג בעומר, יום הקשור בזכרון העם ל-ר’ עקיבא, תלמידיו ותפקידם במרד בר-כוכבא. אבל רצוי שנזכור את ר’ עקיבא גם כאדם שהתחיל  את לימודיו בגיל מבוגר. [ב]

אם רצוננו להיות חלק פעיל של במוסרת היהודית, לחדש אותה ולהעביר אותה לדורות הבאים אנחנו צריכים להפוך את חג מתן תורה לחג קבלת תורה עלינו לקחת את תלמוד התורה של עצמנו ברצינות הראויה ולזכור שזה אף לא מאוחר מדי להתחיל.

מראה מקום

א. תלמוד בבלי שבת פ”ו:ב-פ”ז:א

ב. אבות דרבי נתן פרק ששי: מה היה תחלתו של רבי עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לא המים שתדיר [נופלים] עליה בכל יום אמרו [לו] עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים. מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה.

אחרי מות קדושים, מוטי לקסמן, תשע”ז

<> 

שלושה פרקים ושלושה נושאים מרכזיים:

יום הכיפורים, ובעיקר תפקיד, לבוש ומעשה הכוהן הגדול, ובפירוט השעירים:     

“וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה’ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה’ וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה’ וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה” (ויקרא טז, ז–י).

מעניין, זה שמיועד לה’ מוקרב, זה שלעזאזל משולח חי המדברה… נושא מעניין, לא הפעם.

איסור אכילת הבשר עם הדם:

“עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם:  וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת” (ויקרא יז, יב–יד).

הפעם אעסוק בכתוב הבא,

“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'” (ויקרא יח, א–ה).

זו רק הפתיחה לנושא, ובכל זאת היא מיוחדת ומרשימה.

כבר בפסוק השני מופיעה ההכרזה: “אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”, הכרזה שחוזרת פעם נוספת בפסוק הרביעי, ובאופן דומה מסתיימת הפתיחה בפסוק החמישי: “אֲנִי ה'”.

נוסף לכך מופיע כאן הביטוי “וָחַי בָּהֶם“.

ההכרזה “אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”, אינה נדירה אבל גם לא נפוצה מידי, היא מופיעה 34 פעמים.

לעומת-זאת, הביטוי “וָחַי בָּהֶם” נדיר, הוא מופיע פעם אחת בתורה ועוד שלוש פעמים בנבואות יחזקאל.

איך אפשר להבין זאת?

מסביר ר’ מאיר שמחה מדוינסק בעל משך חכמה: “תורה לא צוותה ציווים אשר יהיו קשים על חברת הגוף עם הנפש לקיימם. רק דברים אשר נטועים המה להנהיג על פיהם המזג הגופני במזג שווה [=הרמוניה] וכל טבעי לא יושבת… “אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”: אני בוראכם ויודע טבעכם ומוסרות מזג גופכם”.[א]

ולגבי הביטוי “וָחַי בָּהֶם”

רש”י לפסוק זה:  “וָחַי בָּהֶם”  –  לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת:

אני ה’ –  נאמן לשלם שכר.

רשב”ם טוען: “וָחַי בָּהֶם”  –  אבל אם לא יעשה, ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם.

אבן עזרא משלב את שתי הדעות: וישמור המצות אשר יעשה אותם האדם “וָחַי בָּהֶם” בשני העולמות (לקהלת ז, יח).   

רמב”ן מפרט: ולכך יאמר אשר יעשה אותם האדם “וָחַי בָּהֶם” – כי הדינים  נתנו לחיי האדם בישוב המדינות ושלום האדם, ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו.    

לא מצאתי התייחסות לצירופם של שני הביטויים האלה.

אני מציע הבנה נוספת:

הצירוף הזה בין הביטוי “אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” לביטוי “וָחַי בָּהֶם” בתוך חמישה פסוקים עוקבים, מנחה אותי לחשוב שהתוכן הוא מיוחד, זו גושפנקה מיוחדת.

אמנם אפשר לראות בכך רק חיזוק נוסף למילוי המצוות.

אבל אני מוצא שבפסוקים אלה יש דבר נוסף:

נשים-לב, השורש “עשה” מופיע 6 פעמים בחמשת הפסוקים האלה.

וכמו שקבע בובר לתופעה כזו קוראים מילה מנחה, כלומר יש בכך רמז למשמעות של הכתוב.

ואם לא שכחנו, הרי במעמד הר סיני גם כן הודגש “וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמו’ כד, ז).

אמנם האמירה אינה פשוטה ומעוררת דיונים רבים, אבל לעניננו חשוב שגם במעמד סיני יש מקום רב לעשייה.

ובבריאת האנושות נאמר:

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ” (בראשית א, כו).

“וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ” (בראשית ב, יח).

האם העשייה צריכה חיזוק כה רב?

כן, אם היא מושווית לאמירה, לדיבור.

כי קל מאוד לדבר ולהבטיח.

יש דוגמאות רבות מהתחום האקטואלי, לפער הבלתי נסגר בין אמירה, הצהרה, הבטחה לבין מעשה מתאים.

אז תגידו, הרי רוב הפוליטיקאים נוהגים כך.

אבל רק הם?

בחיי יום-יום, כמה בקלות בני אדם נוטים להצהיר, לדבר יפה, להבטיח, לעורר ציפיות,

ו… להישאר בכך.

מה לא מספיק שאמרנו, לא מספיק שהבטחנו, צריך גם לקיים?

אז לי נראה, שהמסר של צירוף “אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”, של השורש ‘עשה’ ושל האמירה “וָחַי בָּהֶם”

היא כמו שאנו מברכים לאחר קריאת ההפטרה, ככה קצת לפני מטר הסוכריות:

“ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם, צור כל העולמים צדיק בכל הדורות האל הנאמן האומר   ועושה המדבר ומקיים שכל דבריו אמת  וצדק.

ואם נלמד ממה שאנו מצפים מאלוהים

התוכן של “וָחַי בָּהֶם” יהיה מלא חיוּת  וטוב.

כי אז גם למלים ולמשפטים שלנו יהיה ערך רב יותר ותהיה משמעות, והם לא יהיו דברי בעלמא; אם באמת נשתדל גם להגשים את מה שאנו אומרים.

מראה מקום

א. נחמה ליבוביץ, פרשת ויקרא.

ציפור ניצלה, ילדה לא
<> 
פרשת תַזְרִיעַ – מְצֹרָע, ויקרא יב, א–טו, לג. רק קול הציפור זועק? / מוטי לקסמן.
(בשבוע  יום הזיכרון לשואה ולגבורה).
<> 
צויץ-צויץ, כמה יפה היה השדה בעונה זו.
שרידי פריחת החורף עדיין צבעו את העולם, וחום הקיץ המחריב לא פשה לייבש את כל הירוק, את כולם.
ניתרתי בזהירות, הלוך ושוב.
גם הסתתרתי היטב מאחורי גבעול פרח אפילו מתחת לשיח.
לא העזתי  להתבלט, אולי זו טעות, חשבתי, אולי שוב ילכדוני? צריך להיזהר מאוד. [א]
נותרתי לבד, עצובה ובודדה.
חברתי כבר לא אתי, גם לא עם אף אחד אחר.
היינו שתיים ממש טהורות, כך אמרו עלינו, ‘שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת’.
למען האמת, איני מבינה מה זאת אומרת. אבל זה כנראה עצוב וקשה להיות טהור.
חברתי ואני ניתרנו בשדה להנאתנו, בין פרח לעלה.
פתאום עטה עלינו רשת, פרפרנו, צייצנו, דבר לא עזר, נלכדנו. אחרי שלכדו אותנו נתנו אותנו לאחד מאותם הולכי על שתיים ללא כנפיים, שקוראים לו כהן.
הוא היה לבוש בבגדים מאוד-מאוד מפוארים. [ב]
בתחילה זה נראה דווקא די נחמד, באוויר נשמע קול מזמר, גם המית כלי נגינה עלתה.
חשבתי, הנה יהיה מעניין.
אולי אפילו טוב.
בלי כל התרעה, אוי אני עדיין המומה, ממש רועדת.
אותו הולך על שתיים ללא כנפיים, שקוראים לו כהן אמר משהו, ומישהו הוציא סכין כזו גדולה ו… וחתך את הצוואר של חברתי, והדם שזרם הופנה לכלי עם מים צלולים שמיד האדימו ופעפעו, נורא. [ג]
לא תתפלאו, פחדתי, איום ונורא.
רעד עבר בצווארי, כמעט נחנקתי.
לקחו אותי, אוי נשמתי כמעט פרחה, עיני נעצמו.
לא. לא נגעו בצווארי.
הטבילו אותי וגם חתיכת עץ בתוך המים המפעפעים עם דם חברתי. [ד]
לא יכולתי להתנגד, אבל זה היה נורא, מאוד נורא!
ואתם יודעים מה קרה אחרי זה?
לקחו כמה טיפות מן הנוזל המפעפע והתיזו שבע פעמים (כן, עד תשע אני יודעת לספור) על איזה הולך על שתיים אחר חסר כנפיים, שנראה מאוד מסכן ועל עורו היו פצעונים. רק אחרי זה הם שחררו אותי. [ה]
לא תאמינו, לאחר שנרגעתי מעט, פרשתי כנפיים ועפתי לצמרת האלה הגדולה, כדי להתרחק מן הסכנה.
עלי צמרת האלה חשו בסערת נפשי,  בהשקט וברוגע השתדלו מאוד לסוכך עלי, להרגיעני.
עץ האלה, בנחת רבה רחש אלי, “כאלה הם בני האדם, לא רק לציפורים, הנה ראי מה קורה שם למטה.”
מאז אני יודעת שלאותם הולכי על שתיים ללא כנפיים קוראים “בני אדם”.
מעניין מאוד מיהו אותו אדם שאלה הם בניו…
גוזלים שלי, קול געייה זועק הגיע אלי.
עיני ראו שני כבשים תמימים וגם כבשה בת שנה נגררים בכוח אל המזבח הגדול. ושם מעלים אחד מהם על אש המזבח ואת השני שוחטים. [ו]
כל גופי מבועת ורועד, כשאני נזכרת.
ואז לקח אותו הולך על שתיים ללא כנפיים הקרוי כוהן מעט מן הדם שפרץ ומרח על האוזניים ועל הראש ועל הכפות של אותו הולך על שתיים חסר כנפיים שנראה מסכן ואומלל מאוד. [ז]
“למה הולכי על שתיים ללא כנפיים עושים זאת”, שאלתי את אילן האלה החכם.
הוא ענה, “כך הם מנקים ומבריאים זה את זה, גם מה שהם קוראים מטהרים. אפילו יולדת לאחר הלידה זוכה לניקוי וטיהור כזה”. [ח]
לא ידעתי מה לומר. נורא.
אז שאלתי, “רק לנו, לבעלי חיים הם, הולכי על שתיים חסרי כנפיים, מתייחסים כך?”
עץ האלה החכם והנבון זע כולו, כמעט נפלתי, רק כמעט.
עץ האלה הניע את עלוותו הירוקה ברוח הקלה ולחש: “לא, להיפך, ראיתי שאת הדומים להם הם מתקיפים, קושרים, הורגים, תולים ואפילו שורפים.”
“למה?”, שאלתי?  
עץ האלה שתק זמן מה, ואז אמר: “באמת שאיני יודע. אתם בעלי החיים, לעיתים מתקיפים זה את זה, אבל תמיד כדי לאכול. ואילו אותם הולכי על שתיים חסרי-כנפיים, הם הורגים זה את זה, תולים זה את זה, שורפים זה את זה. ככה סתם. לא בשביל לאכול, הם הרי אוכלים אתכם, את בעלי החיים. הם רק פוגעים זה בזה.”
“יש סיכוי שזה ישתנה?”, שאלתי.
“איני חוזה עתידות, איני יודע.
בינתיים זה המצב.
פעם הם השתמשו באבנים אחד מול השני, אחר-כך במקלות.
היום יש להם כבר חרבות ומטילי אבנים. ומי יודע מה עוד הם ימציאו.” אמר בעצב, עץ האלון ושתק.
<> 
הציפור עפה מעץ האלה, לגוזלים שלה על עץ האלון.
היא סיפרה להם הכל, והוסיפה, “גוזלים שלי, יקרים שלי, אני מספרת זאת לכם לא כדי שתיבהלו, פשוט תיזהרו.
השגיחו היטב מי לידכם, שמרו על עצמכם.
הולכי על שתיים חסרי כנפיים הם מאוד מסוכנים, הם מאוד אכזריים.
צריך מאוד להיזהר מהם.”
===
למעלה בשמים, שאין בהם מים, מרחפות נשמות רבות עצובות וכואבות, מפגעי בני אדם בכל העולם, גם מזוועות השואה האיומה.
הן נאנחות בכאב רב, 
“אולי,
אם בני האדם היו מקשיבים
לציפור הקטנה
גם לעץ האלה החכם,
אז, אולי, הם היו
חוזרים להיות
פשוט בני אדם
שנבראו בצלם אלוהים, [ט] כולם?
אולי?”
<> 
הארות ומראה מקום
א. “וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה” (ויקרא יד, ז).
ב. “וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת” (ויקרא יד, ד).
ג. “וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים” (ויקרא יד, ה).
ד. “אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים” (ויקרא יד, ו).
ה. “וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה” (ויקרא יד, ז).
ו. “וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה […] וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם […] וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת” (ויקרא יד, י–יג).
ז. “וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית. וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים […] וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם […] וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר” (ויקרא יד, יד–יח).
ח. “וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה’. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר” (ויקרא יד, יח–כ).
“וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה” (ויקרא יב, ו–ח).
ט. “וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים” (בראשית א, כז–כח).
<><><><><> 
 
ילדה קטנה בקרון דחוס לאושויץ [א] / מוטי לקסמן, ניסן, תשע”ה.
<> 
צעקות בעלי המדים פסקו.
הרכבת דוהרת
קדימה.
הקרונות דחוסים,
הנוסעים,
מאוד צפופים,
בעיקר, חרדים, 
אינם יודעים לאן.
<> 
בקרון השלישי,
אמא,
בחיקה ילדה קטנה.
הרכבת דוהרת כבר זמן רב.
הילדה צמאה.
“אמא, אני רוצה לשתות”
“עוד מעט נגיע, תשתי”.
<> 
הרכבת ממשיכה בדהירתה.
אף אחד אינו מתעניין
במצב הנוסעים,
וודאי לא בילדה קטנה , צמאה.
בסך הכל משלוח נוסף.
דלתות הקרון נעולות,
מבחוץ.
<> 
“אמא, אני צמאה,
תני לי מים”.
<> 
האמא שותקת.
אין לה מענה.
היא מחבקת בחום רב את ילדתה.
עיניה רועדות.
דמעה נושרת.
ישר לפי הילדה.
“עוד, אמא, עוד טיפה”
לוחשת הילדה.
אמא אינה שומעת.
מעין הדמעות של אמא הוא בלתי נדלה.
דמעותיה זולגות
אחת ועוד אחת
ועוד אחת.
פה הילדה קולט כל טיפה.
הילדה שותה
דמעת אם,
עוד דמעת אם.
האם בוכה,
הילדה שותה.
הילדה נרדמה.
הרכבת המשיכה לדהור.
הם הגיעו.
לאושויץ.
<> 
טבעות העשן
עפו מעלה.
גבוה,
מאוד גבוה.
שם
אין
דמעות.
שם לא נשמע
קול צמא
של ילדה קטנה
בחיק אמה.
<> 
הבהרה
א. בעקבות, דב אדלשטיין, ברל- מאושוויץ לקפריסין, תל אביב 2012, עמ’ 61
 

פרשת “שְּׁמִינִי”: איך להיות קדוש / מוטי לקסמן, ניסן, תשע”ז

פרשת “שְּׁמִינִי” פותחת ב”וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל” (ויקרא ט, א). מה קורה ביום השמיני? ביום זה יוצאים אהרון ובניו מאוהל מועד לאחר שנצטוו על שבעת ימי המילואים: “וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם” (ויקרא ח, לג). בשבעה ימים אלה מוכשרים אהרון ובניו, והם זוכים בייפוי-כוח לשרת את ה’ בקודש, לאחר שהם עברו תהליך של כפרה (ויקרא ח, לד–לו).

במה עוסקת הפרשה לאחר יציאת אהרון ובניו?

א. תיאור חנוכת המשכן באמצעות הקרבת קרבנות שכיפרו וטיהרו את הכהנים המשמשים בבית המקדש, ואת עם ישראל כולו.

ב. סיפור מות “בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא” אשר הקריבו “אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם” ה’ אלוהים.

ג. פירוט המאכלים והמזונות הטמאים (ויקרא יא, א–כח).

מותם של בני אהרון הוא סיפור קשה והפעם לא אעסוק בו.

אני אדון בשאלה: מה הקשר בין חנוכת המשכן לבין דיני כשרות המאכלים?

לפני שנתחיל בדיון נציין נתון חשוב: בפרשה זו, פרשת “שְּׁמִינִי”, שוב מתגלה האלוהים בפני העם: “כִּי הַיּוֹם ה’ נִרְאָה אֲלֵיכֶם” (ויקרא ט, ד); “וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'” (שם, ו): “וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעָם” (שם, כג). התגלות אלוהים לכל העם אינה חזיון נפוץ במקרא. אם לא שכחנו, התגלות כזו הייתה בעת מתן התורה (שמות כד, טז–יז).

איך אפשר להבין את החזרה של ההתגלות כעת?

הסבר אחד נובע מן הפשט, בפרשה זו נערכת חנוכת המשכן, וזה אירוע בהחלט חגיגי, הראוי להתגלות.

אבל, האם אפשר לקשר את ההתגלות האלוהית הפומבית לדיני טומאה וטהרה באכילה?

יתר על-כן, בסיום רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה מודגש שהנוהג כך זוכה למעמד של קדושה: “וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים” (ויקרא יא, מד), ובמפורט בהמשך בפסוקים מה–מז.

אם-כן, התגלות אלוהים לעם כולו קודמת לפירוט הטמא והכשר באכילה, וקדושה מסיימת את הרשימה.

האם האכילה היא במוקד?

ובכן, ברור שביהדות דרשו ודורשים אוכל כשר, אבל האם זו דרישה מוחלטת?

הנה הרמב”ם מבהיר: “אינו מתטמא עד שיאכל מאכלים טמאים כחצי פרס שהוא כביצה ומחצה שוחקת, וכן השותה אינו מתטמא עד שישתה ממשקין טמאין רביעית” (רמב”ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק ח הלכה יא). הרמב”ם אינו מבטל את הלכות כשרות המאכלים אבל טוען שאם במקרה בא לפיך מאכל שאינו כשר אבל כמותו זניחה, הרי אינך מתטמא!

ואברבנאל טוען: “איסור המאכלים שאסרה התורה, כבר חשבו רבים מהמפרשים שהוא מפני בריאות הגוף ורפואתו, להיות המאכלים הרעים ההם מולידים ליחות רעות, זהו דעת הרמב”ן בפסוק ואלה תשקצו מן העוף, וחלילה לי מלהאמין כן, לפי שאם כן היה ספר תורת האלוהים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצרים בדבריהם וטעמיהם ואין זה דרך תורת האלוהים ועומק כוונותיה. וגם שעינינו הרואות האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמעים, חיים כולם היום חזקים כראי מוצק ואין עייף ואין כושל בהם”.

מצד שני אפשר למצוא באתרים שונים שגם לא-יהודים מעדיפים מזון כשר: “צרכן המזון האמריקאי, המקפיד בשנים האחרונות על בריאותו ותזונתו, נוטה להאמין שחותמת ה’כשר’ על אריזת המזון, מבטיחה איכות גבוהה מהממוצע ורמת פיקוח על תהליכי הייצור, הגבוהה מהמקובל בשוק המזון הרגיל של הגויים. מסיבה זו מוכנות החברות לייצור המזון לשלם שכר גבוה למשגיחי הכשרות היהודיים” (1).

במלים אחרות, על טענות שמזון כשר הוא בריא אפשר להראות שגם אוכלי מזון לא כשר אינם חולים בשל כך.

ובכל-זאת, כאמור לעיל, קושרה כשרות המזונות לקדושה.

איך אפשר להבין זאת?

אני מציע כוון אחר.

לא המזון הוא העיקר, אלא ההבחנה וההימנעות הם הסוללים את הדרך לקדושה.

אדם שמוותר, שנמנע, שמבחין בין מותר לאסור על-פי אמונה, אינו דל, להיפך.

מי שאינו מוכן לוותר, מי שאינו מבחין בין מותר לאסור הוא אדם חסר. תמיד חסר לו דבר מה שעוד לא ניסה, שעוד לא טעם, ולכן הוא אף-פעם אינו מסופק.

לא חינם אמרו חכמינו: “איזהו עשיר? השמח בחלקו” (משנה, אבות ד, א).

על משקל האצילות מחייבת (Noblesse oblige) נאמר הקדושה מחייבת, מחייבת להבחין בין המותר, הראוי והכשר לבין האסור, הבלתי ראוי והטמא.

מכאן, קדושה אמיתית אינה ליחידי סגולה בלבד. בפרשת השבוע מודגש לעיני ולאזני כל עם ישראל: “וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים”, הקדושה היא בידי כל אדם תלוי באורח חייו ובהתייחסותו למציאות, לחברה ולאדם. 

<><><><><> 

הערות:

(1) מהאתר: http://www.manof.org.il

שבת חול המועד פסח: “חזון העצמות היבשות” –עובד דבורה, ניסן תשע”ז.

ההפטרה של שבת חול המועד פסח היא מתוך יחזקאל פרק ל”ז. אנו קוראים את החזון המאוד מפורסם: חזון העצמות היבשות, שהוא מאוד רלוונטי לחג הפסח. חג הפסח מציין את היציאה מגלות מצריים  ומשעבוד לדרך חדשה ואמונה חדשה בסופה מקץ ארבעים שנה יגיע העם לארץ ישראל. כך גם בחזון זה של יחזקאל יש בשורה לעם ישראל שהפעם הוא בגלות אחרת – בבל, נכה-רוח ואכול ייאוש.

בחזון העצמות היבשות מתמודד הנביא יחזקאל עם האמירה השגורה בקרב הגולים:

 יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ–נִגְזַרְנוּ לָנו  (יחזקאל ל”ז, יב)

על בסיס הביטוי הזה רואה הנביא חזיון מצמרר, שאותו הוא מתאר בצורה מאוד דרמתית. הוא מספר שיד ה’ אוחזת בו ומטילה אותו לתוך בקעה, שמלאה בעצמות אדם יבשות. הוא מובל סביב סביב הבקעה ונדהם מהכמות של העצמות וממצבם (יבשות מאוד). עוד הוא מביט בתדהמה על המראה הנורא הזה, שואל אותו ה’ אם יש איזשהו סיכוי, שהעצמות האלה תחיינה. התשובה המתבקשת היא “אין מצב כזה”, אך יחזקאל מודע לשליחותו עונה לשואל תשובה יפה : “ה’ אלהים אתה ידעת”. ה’ משיב שהעצמות יקומו לתחייה ומבקש מהנביא לדבר אליהם:

 וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם-הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר-ה’.   כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’, לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה:  הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ-וִחְיִיתֶם.   וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה.   וְנִבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי; (יחזקאל ל”ז, ד – ז)

ואכן נבואתו מתקיימת. העצמות מתחברות אחת לחברתה ומעלות עליהן גידים ובשר ונכנסת בהן רוח חיים ולנגד עניו מתייצב “חיל גדול מאוד מאד”. תחיית המתים היא רק הצעד הראשון לגאולה. והעיקר, אלהים מבטיח להביא את העם חזרה לארצו ומצפה, שהם יאמינו בו בהמשך: “וידעתם כי אני ה’  דברתי ועשיתי נאום ה'”

החזון הוא כמובן משל,  שנותן ביטוי לכך, ששם בגלות החיים אינם חיים. מצבם של הגולים הוא בכי רע. הם כמו שוכני עפר המוטלים בקבריהם.

מעבר לפירוש הפשטני,  חזון העצמות היבשות זכה עם השנים להתייחסויות מכיוונים שונים. יש שקראו את המלים ככתבם וכלשונם וראו בהן בשורה לתחיית המתים, בעתיד, באיזה שהוא זמן, בביאת המשיח, יקומו כל המתים לתחייה. חשיבה זו מרחיקת לכת ואין כלל ליחסה לתפיסות, שהיו מקובלות בימיו של יחזקאל. וכמובן אין לה ביסוס במקרא.

התיחסות אחרת ומפתיעה בפרשנותה מצאנו במשנה. מסכת סנהדרין מעלה סיפור ישן שכתוב במקרא הקשור לעצמות היבשות. שם אנו מוצאים אמירה של רב, שחשוב היה לו לדעת מי הן אותן עצמות יבשות, שהחייה יחזקאל. הוא בדק ומצא, שאלו הם בני אפרים, שעלו לארץ ישראל 30 שנה קודם ליציאת מצריים הראשית והם נספו ע”י המצרים. מכאן המסקנה המתבקשת היא, שבני אפרים לא היו מאמינים שלמים,  הם קרבו את הקץ וכשלו.

קרוב לודאי שמחשבות רחוקות אלה היו גורמות לנביא יחזקאל להתהפך בקברו, ועצמותיו לא היו מוצאות מנוחה. נבואתו, שצופה את הגאולה הקרובה, הפכה, עם חלוף הזמן, במשך הדורות ועד לימינו לבסיס המצדיק את דחיית הגאולה. לכאורה על בסיס הנבואה הזו, הגאולה היא אקט של אחרית הימים והיא צריכה להגיע בעקבות מעשה אלהי מיוחד. חוגים רבניים נתנו לכל נסיון לעלות לארץ ישראל את התוית של “דחיקת הקץ”, שהיא אסורה בתכלית איסור:

ונמצאה הוכחה נוספת ב”שיר השירים”:

“הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ)” שיר השירים  ג , ה).

ע”פ מדרש רבא של  “שיר השירים”, אותה אהבה שמוזכרת בפסוק הנזכר, היא לא אחרת מאשר הרצון לעלות לארץ ישראל. אלהים מציב שלט עצור: תנו לאהבה עוד שנות שינה, טרם הגיע הזמן.

ואף על פי כן, התנועה הציונית באה ואמרה: “לא בשמיים היא”. יש לעלות לארץ ישראל כאן ועכשיו. בעיני חוגים רבניים מסויימים זו הייתה כפירה בעיקר של הדת היהודית.

מחבר “התקוה”, המשורר נפתלי הרץ אמבר, מקיים דיאלוג עם חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. הפעם הדיאלוג על בסיס הסכמה הדדית. הנביא מביא את הביטוי השגור בלשון  העם שאומר: “יבשו עצמותנו אבדה תקותנו” ועונה להם אל דאגה העצמות תעלינה בשר ותכנס בהן רוח ויחיו. נפתלי הרץ אימבר עושה שימוש במשפט זה וכותב:

עוד לא אבדה תקוותינו

התקווה בת שנות אלפיים

להיות עם חופשי בארצנו

ארץ ציון וירושלים,

חג שמח