קהילת הוד והדר

פרשת וַיִּשְׁלַח: ממלכת אדום לטוב / סאם ליימן-ווילציג, כסלו תשע”ז.

<> 

מן הסתם, לכל אורך ספר בראשית אנו בדרך כלל מתמקדים בשלושת אבותינו (והאימהות). אולם, כשפרשת השבוע כמו שלנו – בשלח – מקדישה כמחצית הטקסט לדמות אחרת, עלינו לשים לב ולפרשן מהי כוונת התורה.

הפרשה מתחילה עם המפגש בין יעקב ועשיו אחרי 22 שנות ניתוק. כמובן, יעקב די חושש מהמפגש מאחר שהוא רימה את אביו ואת אָחִיו בקבלת ברכת הבכורה. אבל להפתעתו…

(לג: ד) ויָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ.

מסתבר שעשיו סלח לאחיו על המעשה ואפילו התלהב לראות אותו שוב! ושלא נחשוב שמדובר באיזושהי ״סולחה״ חד-פעמית, התורה מאוחר יותר מציינת מה קרה כשיצחק אביהם הלך לעולמו:

(לה: כט) וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.

כלומר, שני האחים המשיכו להיות בקשר ידידותי (ואולי יותר מכך) במשך הרבה שנים נוספות.

ואז לקראת סוף הפרשה, אנו מוצאים שהתורה מקדישה פרק שלם (ל״ו) – 43 פסוקים! – למשפחת עשיו ולצאצאיו הרבים למשך כמה וכמה דורות: א- וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם : ב- עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי: ג- וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת…

כלומר, לא רק שעשיו הינו אחיו של יעקב ובנו של יצחק, אלא גם התחתן עם בת-דוד שלו – בִתו של ישמעאל ובת-דודה בקרבה שנייה ליעקב.

מה ניתן ללמוד מכל זה? תחילת הפרשה מעידה על האישיות החיובית של עשיו; התמקדות ארוכה במשפחת עשיו בסוף הפרשה לוקחת את התמונה החיובית ונותנת לה נופח ועומק היסטורי. כלומר, לא רק שעשיו האדם הספציפי היה איש בעל סגולות, אלא שהדבר זיכה אותו עם משפחה ענפה ומבורכת. עד כדי כך, שהתורה מדגישה פרט מעניין:

(ל) וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…

כלומר, לא רק עשיו ומשפחתו, אלא גם ״ממלכת״ עשיו (אדום) זכתה להקדים את ממלכת ישראל!

אמנם, הרבה יותר מאוחר – בתקופת התלמוד אחרי חורבן בית שני – הרבנים ניסו להשחיר את שמו של עשיו ואדום (מסיבות של תחרות עם הנוצרים), אך ברור מפרשת השבוע שלנו, שאין זו ״כוונת המשורר״. אדום לא היה אויב נצחי של ישראל (כמו עמלק); נהפוך הוא, אולי בגלל הסגולות החיוביות של עשיו (סלחן, נאמן לאביו, אינו מחפש שליטה על האח הקטן) ניתן להבין מדוע ישראל מעולם לא כבש את נחלת אדום. וגם היום יש לנו הסכם שלום עם ממלכת ירדן השולטת על אדמת אדום העתיקה.

פרשת וַיֵּצֵא יַעֲקֹב / אניטה תמרי, כסלו, תשע”ז

פרשת וַיֵּצֵא היא הסיפור של ייסוד בית יעקב וכינונו כישות עצמאית מזו של בית לבן חותנו, ואם יש משפחה ענפה, צריך שיהיה סדר. בדבריי אלה אתייחס לרישום הלידות.

על לידתו של ראובן כתוב “וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן” (בראשית כט, לב). אחריו נולדו שמעון, לוי ויהודה. על כל אחד מהם כתוב “וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן”– שגרה של הריון, ציפייה לאהבה ושוב מפח נפש. כל בן הוא עוד ניסיון לזכות באהבתו של יעקב, וככל הנראה, ניסיון כושל

רחל מסתכלת במשפחה הגדלה, ועיניה כלות. ויום אחד, כאשר כבר ארבעה בנים ללאה רחל מתפרצת “הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי” (בראשית ל, א).

יעקב עונה לה בצעקה “הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?” (בראשית ל, ב).

למרות הצעקות  – אין הריון.

רחל מוצאת פתרון, כמו נשים היום, אם פונדקאית.

בימים ההם לא היה צורך בוועדות ובחוקים. האיש עיבר את השפחה הפונדקאית, זו ילדה כשהיא ישובה על ברכי האישה שהזמינה את ההיריון והילד נרשם על שם המזמינה. “וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן”. (בראשית ל, ה), כך נולד דן. “וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב” (בראשית ל, ז).

לשים לב, לשון הרישום השתנתה – כשלאה ילדה את בניה קראנו, “וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן”.

ואילו על בלהה כתוב, “וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן”.

כך ילדה בלהה את דן ואת נפתלי ובמשחקי הליגה “לאה – רחל”  החלו התוצאות להשתוות.

לא מזמן עמדנו על 4:0 לטובת לאה, ועכשיו כבר 4:2.

גם לאה הביאה שחקנית ספסל – את שפחתה זלפה, וכך נולד גד ואחריו אשר.

לשון הרישום מפרטת –

לגד, “וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן” (בראשית ל, י).

לאשר, “וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב” (בראשית ל, יב).

למרות הפער הגדול, לאה לא שקטה, והיא עצמה רוצה להביא עוד ילד לעולם.

במשפחת יעקב יש מסורת ארוכה של החלפת סחורה במעמד ובאהבה.

רחל מכירה את המסורת הזו. היא מחליפה את דודאים ביעקב – נותנת ללאה את הלילה שלה עם יעקב תמורת הדודאים. יעקב חוזר מן השדה, ולאה יוצאת לקראתו “אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא” (בראשית ל, טז) כך נולד יששכר.

אחריו זבולון.

שניהם בגרסת הרישום “וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב” – לא עוד הניטרליות של “וַתַּהַר וַתֵּלֶד” כאשר הייתה היולדת היחידה. כאן, שוב, הרישום מדויק.

מזל טוב ליעקב,

ברכות לאימהות,

איחולים לבנים

ושיר ומנגינה לך, דינה.

פרשת תּוֹלְדֹת, יַעֲקֹב גם עֵשָׂו  ואולי עֵשָׂו גם יַעֲקֹב / לי דיאמונד, תשע”ז.

<>

תאומים מלידה

הבכור והעוקב

כבר ברחם התמודדו

שונים בטבעם

היושב אוהלים מול איש השדה

הלומד תורה מול היוצא לָצוּד צַיִד

אחד אהוב על אמו האחר הוא הגבר של אביו

הגונב והנגנב

אחים שונים גם שונאים

נפרדו ועמלו, סבלו והתעשרו, נפגשו וסלחו

למה?

למה שנאה בין אח לאחיו?

איפה אהבת אחים שמצופה להיות כה טבעית בין אחים?

למה לא אהבת חינם במקום שנאת חינם?

למה ״תולדות״ ישראל, מלאות בשנאת אחים?

למה התורה מציגה לנו, יחסים כה מכוערים בין אחים??

אפשר גם אחרת.

שני אחים איכרים, האחד בעל משפחה של 5 ילדים, יושב בהר הזיתים.

השני רווק, יושב  בהר ציון.

ביניהם הר המוריה.

לילה אחד הרווק מדאגה לאחיו, הביא בסתר, חיטה לגורן של אחיו.

לילה שני בעל המשפחה מדאגה לאח הרווק, הביא בסתר, חיטה לגורן של אחיו.

לילה שלישי

שני האחים יצאו לאותה מטרה להביא בסתר חיטה, לאח השני.

הפעם נפגשו באמצע, בהר המוריה.

הבינו, התחבקו בחום.

הקדוש ברוך הוא ראה זאת ממעון קודשו ואמר, “כזאת אהבה אני רוצה בעולמי”.

שם יבנה בית המקדש, מקדש של אהבת חינם.

<>

למה האהבה לא מגיעה באופן טבעי?

מפני שאהבה, ויחסי אנוש בין אחים, דורשת דאגה ונתינה זה לזה, מתוך עמקי הלב.

זוהי אהבה.

מי ייתן וגם בימינו, בין בני יעקב ובני עשיו  בימינו מעמקי הלב יבנה,

בֵּית תְּפִלָּה משותף לשלום אנושי לְכָל הָעַמִּים.

פרשת חַיֵּי  שָׂרָה, שרה הייתה אמא גדולה, באמת! / מוטי לקסמן, חשוון תשע”ז.

הטהורה מעל רוגזת.

מאוד- מאוד רגוזה.

עיניה דומעות.

היא מזועזעת

מאוד כועסת.

זה שכרה של אמא גדולה?

כך נוהג אבא בבנו?

מוקדם בַּבֹּקֶר חובש אֶת חֲמֹרוֹ,

שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ

גם הילד יִצְחָק

וגם, קשה להאמין, עֲצֵי עֹלָה! [א]

ולאמא אין מילה, אפילו לא רמז כלשהו?

אמא צריכה להתעורר ולגלות את הנורא?

נכון, אברם, כך קראו לו אז,

כמו כל הגברים בימים ההם

(רק בימים ההם?)

לא שיתף אותה כבר מהרגע הראשון,

“וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ”. [ב]

לקח וזהו.

זהו?

לא.

שרה ידעה לשמור היטב על מעמדה.

שרה הייתה עקרה.

שרה יזמה, היא דאגה, להקל על הבעיה,

בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אל הָגָר,

אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה? [ג]

שרה, לא אברם חיפש פתרון, הוא רק נהנה ממנו.

אז זה מה שמגיע לה?

לשמוע שלקחו את בנה היחיד לעקידה?

זה כבר היה יותר מידי, “אין חפץ לי עוד בחיים עם אישי אברהם, אשר במחתרת לקח את בננו להעלותו לאל רעבתן, הפכפך, אשר רגע אחד יחון ובמשנהו יבלע עד מוות. לולא חמק אישי באישון לילה, לופת את כתפי בני, על אם הדרך הייתי ניצבת לעוצרם, שואגת כלביאה בכולה, קורעת את בגדי, תולש/ת את שערי, מורטת את בשרי, עד אשר היה האב הטורף סב על עקביו”. [ד] “ובשומעי את בשורת המוות צנחתי ארצה, דעתי התבלעה ועשתונותי אבדו. למחרת, שב אלי בני והוא בריא ושלם. “האיל נעקד תחתיו, לא טורף בננו,” שת עלי אישי דברי חלקות, אך לשווא; נטרפה דעתי מצער ולא חפצתי עוד בחיים”. [ה].

אכן, אפילו גבר מבין זאת, “ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה  ממנה ומתה”. [ו]

האם זה מפליא שגם

הטהורה שם

בעליון שבעליונים,

מזילה דמעה גדולה, אפילו שתיים?

<><><>

מראה מקום

א. בראשית ט”ז, ב.

ב. בראשית יא, כט.

ג. בראשית טז, ב.

ד. יהודית רותם, קוראות מבראשית, עמ’ 141.

ה. יהודית רותם, קוראות מבראשית, עמ’ 140.

ו. רש”י על אתר.

פרשת וַיֵּרָא: אברהם אבינו היה איש משפחה מפוקפק / גל א. קמינקא  חשון תשע”ז.

פרשת השבוע, פרשת וַיֵּרָא, עמוסה באירועים סוערים ונושאים רבים למדרש והסבר: ביקורם של שלושת המלאכים אצל אברהם והבטחתם שלא תאומן ש”כעת חיה והנה בן לשרה אשתך” (שרה אכן לא מאמינה), הרס סדום וסיפור הצלתו של לוט—ללא אשתו נציב המלח ועם בנותיו שמפגינות התנהגות לא נאותה באופן קיצוני—מעברו של אברהם לעיר גרר (שם נלקחת שרה אל בית המלך), לידתו של יצחק, גרוש הגר וישמעאל, ולבסוף עקדת יצחק.  אפשר לבלות את כל השנה במדרשים על בסיס כל הארועים האלו, אבל הדף קצר, וכך גם הזמן העומד לרשותי, היות ומוטי רוצה שאשלח את הכתוב בעוד מספר שעות בודדות.

אז במקום לתקוף כל ארוע וסיפור לחוד, אני רוצה לכתוב ממבט על, על התמונה הגדולה שנגלית לעיננו.  יותר מכל סיפור שהפרשה מעלה, ויותר מכל לקח, עולה בי רק תחושה גדולה של כעס על אברהם אבינו.  זה מאד לא בון-טון לדבר על כעסים על אבי האומה, ובפרט שהכתוב מייחס לו תכונות נעלות.  אבל מצד שני, ארועי השבוע הקודם לימדו אותנו שבכל זה יש משהו בהימנעות מהתחסדות ופוליטיקלי קורקט: אני כועס על אברהם.

ראו את הדברים ממבט על, מבט על התמונה הגדולה.  אברהם רץ ומטפל בשלושה אורחים ומשקה אותם, ומאכיל אותם, ומתייחס אליהם בכבוד רב—ללמדנו על הכנסת האורחים שלו.  הוא גם מתווכח עם הקב”ה על הרס העיר סדום, ומתמקח איתו—עם מלך מלכי המלכים (!!)–על כמה צדיקים בסדום צריך למצוא על מנת להציל את העיר. רבים רואים בכך (בצדק) גם כן עדות להיותו של אברהם צדיק גדול.

אבל כשהסיפורים מתייחסים למשפחתו של אברהם—לאשתו, פילגשו המוכרת, וילדיו—פתאום מתגלה אברהם  בחרפתו.  על אנשי סדום שאותם הוא לא מכיר הוא מרחם מספיק כדי להתווכח עם ה’, אבל אין לו צורך להתווכח על חיי בנו יצחק?  זרים זוכים ממנו להכנסת אורחים ברמה הגבוהה ביותר, אבל הוא גורם לאישתו—ע”י הצהרתו ששרה אימנו הינה אחותו—להלקח לבית מלך גרר, כדי להפוך בעל כורחה לפילגשו של המלך?  הוא כועס על שרה משום שלא מאמינה למלאכים שיוולד לה בן (דבר שהוא עצמו, בפרשה קודמת, גם כן לא האמין בו), אבל לא כועס עליה כאשר היא דורשת שישלח את הגר וישמעאל—בנו הבכור—למות במדבר?

זאת ועוד.  זו תופעה חוזרת, גם בהיסטוריה של אברהם, וגם בקרב בני משפחתו.  אברהם עשה את אותו הדבר לשרה בפרשת לך לך (במצרים). לוט—קרוב משפחתו הידוע—עושה זאת לבנותיו, שעה שהוא מציע לאנשי סדום שיתעללו בבנותיו ובלבד שישאירו את אורחיו ללא פגע.

איזה מין אנשים הם אלו?  איזה מין אדם מוכן לצאת לקרב אינטלקטואלי עם האל על מנת להציל את הרחוקים ממנו, את הזרים לו, את הלא מוכרים, שהוא יודע על חטאיהם—אבל נמנע ממילה של תחנונים כדי להציל את בניו?  איזה אדם מוכן (מראש!) לאונס אשתו, כחלק מחיפוש אחרי איכות חיים גבוהה יותר?

בתחילה חשבתי שאולי אברהם, הצדיק הגדול, כל כך רואה את הזר הרחוק, שהוא שוכח את מי שהוא קרוב, למעשה קרוב משפחה. מין מעלה מיוחדת של צדיקות. אך לא זה העניין.  כאשר לוט בן אחיו נופל בשבי במהלך מלחמה (פרשת לך לך הקודמת), אברהם רודף אחרי השובים—ארבעה מלכים—ומנצח אותם על מנת לשחררו.   איפה הנחישות הזו בהתמודדות עם איומים על יצחק? על הגר וישמעאל?  על שרה?

במקום אחר כתבו חז”ל: כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים.  האם אברהם אבינו לא מפגין זאת ממש בפרשה הזו?    מרחם על אנשי סדום, ומתאכזר להגר וישמעאל.  מכבד את האורחים, ומבזה את אשתו.

הכתוב שם אותנו בעמדת צופים מהצד בעלילות הגרפיות והאלימות שמתוארות בו.  איננו יכולים להתערב, אלא רק לחרוק שיניים. התסכול מוליד כעס.  איך לא נכעס על המיזוגניות שעולה ביחסו של האיש לנשותיו שלו עצמו?  איך לא נכעס על ההזנחה של ישמעאל וההתעללות ביצחק?  על מה שהארועים האלו עושים לאימותיהם?

הכעס על התנהגותו של אברהם אבינו עולה ומפעפע במיוחד בשבוע הזה. כבר עבר זמן מאז הזמנים שבהם אברהם מזנה את אשתו תמורת כלכלה. חשבנו שאנו בעולם אחר.  ואז בארה”ב נבחר לנשיא איש שהתייחסותו לנשים—כולל נשותיו שלו—מחפירה ואיומה. הוא נבחר בבחירות שאליהם הגיע ציבור הבוחרים הקטן ביותר מזה 20 שנה: 55.4%, רק במעט יותר מ 53.5% ב 1996.  הוא נבחר, כך נאמר, ע”י גברים לבנים כועסים, וגם לא מעט נשים כועסות, שיצאו להצביע בכמויות רבות במיוחד במדינות שבהם האיש הזה היה צריך את הבוחרים.

ועכשיו, גם אני כועס.  ויחד איתי כועסים עוד רבים.  וכאן גם אולי הפואנטה:  מעשיו של אברהם אבינו היו לפני שנים רבות מאד, ואין דבר שניתן לעשות כדי לשנות אותם, או להסיר את חרפתם.  אבל התקדמנו מאז, ובעיקר, יש לנו לאיפה לנתב את הכעס פעם בכמה שנים. אני מקווה שכמו שהגברים הלבנים הכועסים בחרו לנתב את כעסיהם לטובתו של נשיא ארה”ב הנבחר, כך גם אנחנו—גברים לבנים כועסים אחרים, וכל הציבור הרחב שאיתנו—נדע לנתב את כעסינו בבחירות הבאות.  שם או כאן.  אם יש משהו שלמדנו בבחירות בארה”ב זה שמי שכועס משפיע.

פרשת לך לך: ס’ברענט – העיירה בוערת [1]: שושנה מיכאל צוקר

.For English, click here

לזכר אבי ומורי פסח (פאול) מיכאל, שידע להושיט יד

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ ” (בראשית יב: א)

אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת.

אמר: “תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?”

הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו: “אני הוא בעל הבירה.”

כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: “תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?”
הציץ עליו הקב”ה ואמר לו: “אני הוא בעל העולם” (בראשית רבה ל”ט: ו).

בקריאה מהירה, קל לחשוב שר’ יצחק טוען כי אברם הביט בעולם המופלא סביבו והסיק שעצם קיומה של הבריאה מעידה על הבורא. כך הבין את המדרש בעל הפירוש המיוחס לרש”י. בעקבותיו פרשנים אחרים מבינים כי הבירה הדולקת היא “בנין יפה ומסודר” (מהרז”ו על האתר) ומאור .

אבל…

אסור לקרוא מדרש מהר.

הבירה במשל אכן נמשלה לעולם, אולם בעברית חז”לית, כמו בלשון ימינו, “דולקת” אינה מילה נרדפת ל-“מוארת” אלא ל-“בוערת.”
בירה היא אכן בנין גדול אך לאו דוקא מפואר. כפי שהוכיח פנחס מנדל  “בירה” היא insula רומית, בלוק מגורים, רב-קומות ומרובת דיירים.[2]

אברם לא ראה עולם הטבע הנפלא אלא שיכון הומה העולה בלהבות. לכן, הוא מחפש “מנהיג” (מקביל ללטינית: conduco): דייר ראשי (אך לא בעל הבית!) שהיה אחראי, לפי החוק הרומי, על השכרת הדירות, על תחזוקתם. לפי חוק, התחזוקה כללה אירגון מאמצי כיבוי כי שרפות היו נפוצות במבנים הצפופים הבנויים מעץ.[3]

אברם מחפש ולא מוצא.

ואז מופיע בעל הבית (נמשל לרבונו של עולם) ומודיע: “אני הוא בעל הבירה/העולם.”

בנמשל הקב”ה יכול לדבר מן השמים אבל איפה עומד בעל הבירה במשל? אם הוא מציץ על אברם מלמעלה, יתכן שהוא בקומה עליונה או על גג הבניין ומחכה להצלה, לכוד בעמדה בה הוא לא יכול לכבות את האש. ככל הנראה הדיירים כבר ברחו, והשאירוהו להזדקק לעזרתם של עוברים ושבים. רק אברם ערני מספיק לסביבתו להתעניין במצב. כמו משה בסנה הוא סר לראות. בזכות תשומת לבו, הקב”ה מתגלה אליו.

הציווי שמתחיל ב-“לך לך” מסתיים בברכה לאברם: “וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר” (בראשית יב: ג), ובצפייה שהוא יעביר את הברכה הלאה: “וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה” (שם).

כך נכתב במקום. בהמשך נלמד שהברית הנכרתת בין ה’ ובין אברהם מורכבת יותר ותובענית עוד יותר: “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית יח: יט).

הבירה עדיין דולקת, רבים לכודים בכל קומותיה, בין להבות האש. אלהים מביט מלמעלה, המחכה לאדם שיסור לראות, שיכול לפעול כבא כחו, כמו משה בסנה או אברם במדרש שלנו. הברית גם כן קיימת. כצאצאיו וממשיכי דרכו של אברהם, האם נסור לראות ונקדיש את תשומת לבנו ואת מעשינו לעשיית צדק ומשפט, להציל חיים ולהנכיח את “בעל-הבית” בתוך עולמו?[4]

=========

[1] שירו של מרדכי גבירטיג לאחר פוגרום “פשיטיק” בפולין (1938): ס’ברענט, ברידער, עס ברענט, ונוסח העברי של אברהם לוינסון: “שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה! עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ… וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה, בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב, אֵשׁ הָעֲיָרָה.”

[2] Mandel, Paul. (1994). The call of Abraham: a Midrash revisited. Prooftexts, 14(3), 267-284. 

[3] שם

[4] ברצוני להודות לרב ש”י הלד שמאמרו Wonder and Indignation: Abraham’s Uneasy Faith ומראי המקומות שבו (תמיד!) הניעו אותי להרהר בבירה הדולקת. למרות שהבנתי של המדרש שונה משלו, הדרשה ספוגה בתורתו של רב ש”י.

פרשת נח, סימן לחסד האלוהי /  הרבה גילה שוסטר-בוסקילה

“בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ–בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם-אֶל-הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, לְמִינֵהוּ; וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף. וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים. [א]

כולם עלו, מי סגר את דלתות התיבה באותו יום סוער?

נח? הרוח? אלוהים?

מי שמר על נח, אשתו, בניו ונשותיהם, ועל כל היצורים שקובצו פנימה לתיבה?

בפרשה נח אנו מגלים את המושג הזה, מעשה אלוהים להגן על בני אדם ועל בעלי חיים במקום אחד מוגדר.

אם נח סגר את דלת התיבה בידיו, כי הוא ידע שזה היה נחוץ; הרי אף אחד אחר לא חשב לחכות לרגע משלנו להגנה אלוהית. נח חיכה שש מאות שנה עד לקבלת סימן מאלוהים, כדי לסגור את הדלת בעת התחלת הגשם המכלה. למעטים מאיתנו יש תוחלת חיים כזו, אפילו שישית משש מאות שנה. האם יש בסיס לציפייה להיות כה מבורכים? האם אי פעם נהיה עדים לסימן, להוכחה על פעולת האלוהים לטובתנו?

בשנים המוגבלות שלנו על פני כדור הארץ, אנו סוגרים דלתות רבות עבור עצמנו. האם לא רצוי לחכות לשבריר של סימן? האם זה הגיוני לחשוב שאלוהים יכול להיות מורגש בטריקת דלת?

האם לא עדיף במקום להמתין למבול בעת סגירת דלת, לחכות בסבלנות לפתיחת דלת בעת מפל האור מלמעלה?

“שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים,מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי, מֵעִם ה’ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.” [ב]

למרות שאני מתעסקת בדלותו לאורך כל היום, איני יכולה לחכות לשער אלוהי. אני מחפשת רמזים מאלוהים בפינות האפלות מאחורי הדלת או אפילו באור מלא החדר כשהדלת מתנדנדת בין פתיחה לסגירה. המסע שלי בחיפוש סימן אלוהי התחיל כאשר המוח של נפתח להבחין בפלאי העולם. כך, כולנו, יצירי האלוהים הננו חלק מקהל הזוכים לצפות בקשת זורחת בכיפת השמיים.

“וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.” [ג]

במעמד זה אנו רואים את סימן החסד האלוהי תמיד.

מראה מקום
א. בראשית ז, יא–טו.

ב. תהלים קכא, א–ב.

ג. בראשית ט, טז.

שלום!

אנחנו פותחים שנה חדשה עם צוות חברים שיכתבו על הפרשה בסבב. תודה רבה למוטי לקסמן על כתיבתו בשנתיים האחרונים, ועל האירגון של הפרויקט החדש.

 

<><><>

פרשת בראשית / הרב לי דיאמונד, תשע”ז.

<><><>

“וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי” האדמה.

<>

תֹהוּ,

תֹהוּ הוא ריק, תֹהוּ הוא אין

תֹהוּ הוא אפילו מבולבל

בֹּהוּ

שממה, ריקנות

ללא היות, ללא קיום

בריאה

יש מאין, מתמלא מאפס להיות

קיום

אפילו לחיות

בריאה היא אקט של כוונה, לא מקריות!

 

הפיכת עולמות מתֹהוּ מבֹּהוּ לכוונה

יש גורם שהופך בכוונה תחילה

העולם נברא  בכוונה, גם במטרה

 

נברא לטוב, “וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב”. אין יותר תֹהוּ וָבֹהוּ

יש כוונה יש כיוון

יש תשובה לשאלה אולטימטיבית, תשובה של מחברי ספר בראשית

התשובה הבסיסית לכל הזמן:

לא במקרה עולמנו, אלא בכוונה תחילה

של  בורא, שברא לטוב וכיוון לטוב

 

גם האדם נברא למטרות רק טובות

ולא לרע

קיבל את ה GPS שלו מההתחלה, לבנות ולהיבנות

כדי שעולמו הנברא לו, יהיה “טוֹב מְאֹד”.

 

פרשת בראשית

באה לענות על השאלה, האולטימטיבית הראשונה

האם בטעות או בכוונה

נברא עולמינו?

 

תשובתנו, ולכן כיוונינו הוא

להמשיך את הבריאה, להמשיך את הבנייה

לפי התכנון של  הבורא לטוֹב מְאֹד

ואם נכשל בדרך, לפעמים,

לזכור ולא לשכוח, כבר נכשלנו בבראשית

ולמדנו

איך להתגבר

כי בשר ודם אנחנו.

שבת חול מועד סוכות, תשע”ז.

משה מנהיג גדול, מוטי לקסמן.

<>

בשבת חול המועד סוכות, [א] אין קוראים את פרשת השבוע כרגיל, אלא מפנים לחלק מפרשה אחרת. [ב]

שוב מתאר המקרה, את משה כמנהיג לדוגמא.

כך נאמר,

“הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ”. [ג]

“וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. וַיִּגֹּף ה’ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן”. [ד]

וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי”. [ה]

משה מבין את האמירות האלה כלשונן.

אין מלאך.

משה תמה, “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’ […] וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי”. [ו]

פרשנים שונים, מבינים את הפשט.

“שאין זו הודעה, שאין אני חפץ בה”. [ז]

“מי הוא המלאך?” [ח]

“ולא די שאין דעתך לילך עמנו אלא אפילו אותו מלאך שאמרת שילך עמי לא הודעתני”. [ט]

רשב”ם, נכדו של רש”י, טעון יותר מכך, “אלא הנה מלאכי ילך לפניך ואיני חפץ כי אם בלכתך עמנו בעצמך”. [י]

משה דורש מימוש האמירה.

לא לעצמו, אלא להנהגת העם.

יתר על כן, אם יש אי הבנה, טוען משה, הוא מצפה להבהרה ברורה, “וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה”. [יא]

אם תשומת לבך לא הופנתה לכך, נזכור, משה מצדד תמיד בעם, “וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה”.

אין זו הפעם הראשונה, משה חוזר ומבהיר תפקודו המלא הוא בדאגה לעם.

תשובת אלוהים, “וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ”, [יב] אינה מספקת למשה.

משה דורש הבטחה ברורה, כדי למנוע איזו שהיא אי הבנה, משה מדגיש, “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה“. [יג]

משה מוסיף ומקשה, מהי ההוכחה שאכן נמשיך במסע במדבר, לקראת המטרה היעודה?

(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”. [יד]

תשובת האלהים היא, “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם”. [טו]

משה אינו מסתפק בכך, “וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ”. [טז]

תשובת אלוהים משקפת את המרחק בין האדם לאל, “וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר ה’ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ”. [יז]

אכן, המרחק בין משה האיש לבין אלוהים גדול מאוד, אבל, משה אינו חושש להעלות ספקותיו, כאשר המניע הוא אחד, טובת העם.

<>

לא משנה אם מנהיגינו היום הם חובשי כיפה או רק קרחת, אין מנהיגים כמשה!

<>

הבהרות ומראה מקום

א. גם בחול המועד פסח.

ב. פרשת כי תשא, שמות לג, יב – לד, כו.

ג. שמות כג, כ–כא.

ד. שמות לב, לב–לג.

ה. שמות לג, ב.

ו. שמות לג, יב.

ז. רש”י על אתר

ח. אברהם אבן עזרא על אתר.

ט. דעת זקנים על אתר.

י. רשב”ם על אתר.

יא. שמות לג, יג.

יב. שמות לג, יד.

יג. שמות לג, טו.

יד. שמות לג, טז.

טו. שמות לג, יז.

טז. שמות לג, יח.

יז. שמות לג, כ–כג.

פרשת האזינו: להאזין, לא באוזניים בלבד / מוטי לקסמן

לאיש גם לאישה זוג אוזניים, זה נתון.

ומה עושות האוזניים?
שומעות? מקשיבות? מאזינות?

לכאורה שאלת תם, וכי למה נועדו האוזניים?

נכון, ובכל-זאת שמיעה, הקשבה, האזנה מתרחשות באוזניים, או שהן רק כלי להעברת גלי הקול?

פרשת השבוע, פרשת “הַאֲזִינוּ” מזמנת לנו דיון הקשור לכך.

פרשת “הַאֲזִינוּ” נפתחת בקריאה: “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי” (דברים לב, א).

איזו פתיחה מרשימה העולם כולו מוזמן להאזין.

איך מבינים פתיחה זו?

יונתן מעלה את הבדל הניסוח בין פתיחה זו לדברי הנביא ישעיהו [1]. הנביא מחליף בין השמים והארץ לגבי ההאזנה והשמיעה. יונתן מקשר זאת לימיו האחרונים של משה: “והיה כאשר הגיע קִצו של משה נביא להאסף מִתוך העולם, אמר בלִבו: אינני מעיד בעם הזה עדים שטועמים טעם מיתה בעולם הזה הנני מעיד בהם עדים שלא טועמים מיתה בעולם הזה, אך סופם להִתחדשׁ לעולם שיבוא ישעיה הנביא כאשר היה מִתנבא באסיפותם של ישׂראל נתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ מִן בִגלל שהיה קרוב לארץ ורחוק מִן השמים. אך משה הנביא כאשר היה מִתנבא באסיפותם של ישׂראל נתן שמיעה לארץ והאזנה לשמים מִן בִגלל שהיה קרוב לשמים ורחוק מִן הארץ שכך כתוב “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי” (דבר’ לב, א).

רש”י, רשב”ם וגם רמב”ן מבינים בקריאה לשמים ולארץ כציון עדי-עולם לברית בין העם לאלוהים שמהם תבוא ברכה אם בני ישראל יקיימו את הברית, וצרות ופגע אם בני ישראל לא ימלאו את הברית.

שמים וארץ הם העדים, וסביר שעדים צריכים לקלוט היטב כדי שיוכלו להעיד נכונה.

אבל הם רק עדים, המאזינים העיקריים הם בני ישראל, הם צריכים להאזין ל”אִמְרֵי פִי” המבוטאים מפי משה: “וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן. וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל” (דברים לב, מד–מה) [2].

האם משה מסתפק “בְּאָזְנֵי הָעָם”? לא, הוא קורא לאופן קליטה נוסף. משה דורש “שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים” (שם, מו).

אכן, למשה ברור: שלהאזין, במובן העמוק של המילה, אי-אפשר באוזניים בלבד, אפילו שתיהן מופנות לעבר “אִמְרֵי פִי”, צריך גם את הלב.

מה פירוש? לאיזו האזנה מצפה משה?

אנו חוזרים לפתיחת הדיון.

מה זה בעצם להאזין?

האם האזנה נבחנת ביכולת המאזין לדווח על אשר אוזניו קלטו?

לטעמי לא.

כלומר יכולת כזו היא רק חלק מהאזנה זו “האזנת העתקה” או “האזנת העברה”. בתוך כך נכלל גם הכושר להסביר את מה שהושמע.

אבל עדיין אין זו האזנה או הקשבה מלאה.

האזנה מלאה היא כאשר המאזין מקשיב גם לעצמו.

כלומר, כאשר המאזין אינו מסתפק בקליטת המלים אלא הוא גם מברר לעצמו מה משמעות הדברים הנשמעים לו, לשומע? האם ואיך הם מתקשרים לעמדות שלו, לחיים שלו.

באיזה מובן הדברים הנקלטים באמצעות האוזן אכן נוגעים באדם השומע?

האם יש להם משמעות לנוהגי, להתנהלות או לחיי השומע?

כי כל עוד האני, העצמי אינו מעורב, ההאזנה אינה מלאה, אינה משמעותית.

והדבר נכון גם בימים אלה, ימי מועדי תשרי.

רבים מהקוראים יגיעו השבוע לבית הכנסת בליל יום כיפור.

שם החזן ישא קולו ברמה, והקהל יענה.

“כָּל נִדְרִי . וְאִסְרִי . וּשְׁבוּעִי  וְנִדּוּיֵי . וַחֲרָמֵי ” מי שרק יקשיב למלים ולנגינה ולשירה, לא יאזין.

אבל מי, שתוך כדי שירת קולו הערב של החזן, והד המתפללים, יפנה את המלים לתוך תוכו: איזה נדרים נדרתי? איזה איסורים הטלתי על עצמי, או על אחרים? האם נשבעתי? מה עמדתי כלפי נידוי וחרם?

הוא יאזין היטב.

ואולי הוא יצא אדם אחר במעט מזה שנכנס לבית הכנסת…

כך אני מבין את משמעות דרישת משה “שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים” (שם, מו).

והוא מוסיף: “כִּי הוּא חַיֵּיכֶם” (שם, מז)!!!

והחיים אינם רק בפרשת האזינו ומועדי תשרי.

יחסים בין בני-אדם מתקיימים כל הימים וכל הלילות. קשרם בין בני-אדם יהיו אמיתיים, יהיו כנים יותר אם תשרור האזנה מלאה ומשמעותית ביניהם.

אכן, האזנה מלאה ומשמעותית כזו היא אחת הדרכים החשובות ביותר לעורר ולהניע בנו ובאחרים שנה שתהיה באמת טובה וגמר חתימה טובה.

אמן, כן יהי רצון [3].

 

 

הארות ומראה מקום

[1] “שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ” (ישע’ א, ב).

[2] ראב”ע מקבל את דברי הפרשנים, שפורטו לעיל, אך מוסיף נופך שמעביר את המוקד לבני האדם: ” וכבר רמזתי לך, על נשמת האדם שהיא אמצעית בין הגבוהים לשפלים”.

[3] כל האמור נוסח בלשון זכר, אבל ברור שהוא מופנה לנשים באופן שווה.