קהילת הוד והדר

פרשת תְּצַוֶּה: אופנה, מדים, משמעות / מוטי לקסמן, אדר, תשע”ח

כך נכתב:

הצבעים המטאליים שבלטו בקיץ שעבר לא ייעלמו גם בקיץ הקרוב. כדאי להצטייד בכמה פריטים בגוני ברונזה, זהב וכסף, שיאירו כל מערכת לבוש בסגנון המשלב רכות קלאסית עם אלמנטים מאופנת הרחוב המחוספסת. כדי להימנע מדרמטיות יתר מומלץ לשלב את הגוונים המטאליים בנגיעות קטנות שיוצרות ניצוצות עם צבעים בסיסים כמו שחור ולבן. [א]

היו גם פרטים מבהירים “ז’אן פול גוטייה […] נעל לרגלי הדוגמניות שלו נעלי התעמלות גבוהות הנתונות בסנדלי עקב מצופים אבנים נוצצות”. האם כך תסתובבו ברחוב או במסעדה? הכותבת סבורה אחרת:

מובן שאף אחת לא תצא לארוחת צהריים עטוית שריון מוזהב. [ב]

אגב, האם מישהו מתנגד לחזות באישה עטוית ברונזה, כסף וזהב מהלכת לאיטה בכיוון למסעדה על גבי נעליים המצופות אבנים? איני יודע, אבל פרשת השבוע, פרשת תְּצַוֶּה מזמנת לנו, בין השאר, התייחסות ללבוש, לבגדים ואם תרצו לְמַדִּים.

אמנם פרשת תְּצַוֶּה עוסקת גם ב-“נֵ֖ר תָּמִֽיד”, [ג] ב-“פַּ֣ר אֶחָ֧ד בֶּן־בָּקָ֛ר וְאֵילִ֥ם שְׁנַ֖יִם תְּמִימִֽם” [ד]: גם בַּמִּזְבֵּֽחַ עליו הם מוקרבים, [ה] בדיון הנוכחי, נתמקד בבגד, במדים של העוסקים בכהונה במשכן. [ו]

עיון בהנחיות ללבוש הכוהנים, בפרשת השבוע מגלה, שהמרכיבים אותם מצאנו בכתוב על האופנה, אינם המצאה מודרנית:

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ […] וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ […] וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן [=תכשיט כנגד הלב] וְאֵפוֹד [=סינר המקיף את המחצית התחתונה של הגוף וצמוד אליו] וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט […] וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב. שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר. וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר”; [ז] ויש תוספת “וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר […] וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל-פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל-הַמִּצְנָפֶת, [ח], וגם “וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי-בָד. [ט]

סך-הכל שמונה חלקים הבאים בתיאור מפורט מאוד.

בשביל מה הבגדים האלה?

לבישת הבגדים הייתה תנאי הכרחי בעבודת הכהנים. וכהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים אלה, נקרא מחוסר בגדים, ועבודתו פסולה:

מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן […] וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו, […] הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש שנאמר ‘וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם [י] […] בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר הקרב יומת”. [יא]

יש סדר בלבישת הבגדים האלה:

כיצד סדר לבישת הבגדים? לובש המכנסים תחלה וחוגר את המכנסים למעלה מטיבורו מעל מתניו, ואחר כך לובש הכתונת, ואחר כך חוגר את האבנט כנגד אצילי ידיו ומקיפו כרך על כרך עד שגומר וקושר. [יב]

במילים אחרות הבגדים הם בבחינת זיהוי תפקידו ותפקודו של הכוהן. האין זה כך גם בימינו? למשל אם יפנה אליך אדם ללא מדים וידרוש את תעודת הזיהוי שלך, האם תענה?

המדים החיצוניים הם, אפוא, אמצעי זיהוי לממלא תפקיד. הבגדים משמשים לזיהוי וגם לציון מקור הכוח והסמכות, כפי שראינו לעיל: “בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן”. [יג]

האומנם, ציון ממלא התפקיד וסמכותו אינם ממצים את משמעות המדים הנלבשים. הלא כתוב במפורש, “וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת”. [יד] וגם מפורש:

שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים? כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתונת, וכן דרך המעיל. והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים. והאפוד והחושן לבוש מלכות, והציץ נזר המלכים הוא. והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך העובד כוכבים. [טו]

יפה, שזור זהב, ותכלת וארגמן ושני… ממש מפואר.

איך אפשר להבין זאת?

היהדות מביאה לעולם אמונה ודת חדשים שאלוהים בה הוא, בניגוד למקובל באיזור ובתרבות, ישות מופשטת ובלתי נתפסת. מבחינה זאת אפשר להבין את הצורך בסממנים חיצוניים שיהוו מוקד של זהות ושייכות.

מצד שני, הדגש הרב והמפורט על סממנים חיצוניים עלול להסיט את תשומת הלב והדעת מן התכנים. הנביא ישעיהו זועק

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה’ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה [טז]

החשוב הוא

רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. [יז]

ישעיהו מדבר על הקרבנות, אבל אפשר בהחלט להרחיב את משמעות דבריו לגבי כל החיצוניות המצויה בתהליך הטכסים בבית המקדש.

נשאלת השאלה, אם אין כאן ביטוי לחיזוק מלאכותי של קבוצה? זה התחיל בחיזוק אהרון, שהיה רודף שלום, אבל לא היה אישיות חזקה וראה תפקודו בסיפור עגל הזהב ובתשובותיו לטענות משה. כי הרי נביאים, ללא מדים מיוחדים דברו הטיפו, ומדבריהם נותר פסוקים וגם ספרים. והאם מדברי כהנים נותר דבר? להיסחב עם לבוש כזה שעוד עטור בשרשרות, וברימונים ובאבנים, זה לא כל כך פשוט. האומנם זה מה שאפשר להבין מהתורה שלנו, שהבגדים הם העיקר, ושהם רק לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת”???

לא, בפירוש לא.

חז”ל אינם מסתפקים במשמעות החיצונית: “אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם, […] מכנסים מכפרת על גילוי עריות, […]. מצנפת מכפרת על גסי הרוח […] אבנט מכפר על הרהור הלב, […]. חושן מכפר על הדינין, […] אפוד מכפר על עבודת כוכבים, […] מעיל מכפר על לשון הרע […] וציץ מכפר על עזות פנים”. [יח] הבגדים מסמלים את אחד מתפקידיהם החשובים של הכהנים והוא להנחות את העם לכפר על טעויות, משגים וסטיות שונות מדרך הישר.

לטעמי זו אחת המשמעויות החשובות למדים, בפרשה עצמה יש הסבר נוסף, לא פחות חשוב,

וְלָקַחְתָּ אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם. מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם. וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה’ עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן” יתר על כן, “וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל-לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-ה’ תָּמִיד: וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה’ וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד”.[יט]

הכהן הגדול, המנהיג הרוחני, מצווה קודם כל לשאת על כתפיו ועל לבו אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל. כלומר, המנהיג, האדם הספציפי נושא המשרה, לא הוא החשוב, לא בשביל עצמו הוא בתפקיד; אלא בשביל העם אותו הוא מייצג. את העם על כל שדרותיו הוא צריך לשאת על כתפיו ובעיקר על ליבו. המנהיג צריך לשאת קודם-כל את שלוחיו, לדאוג להם. אכן, זה מנהיג שהתורה מתארת.

התחלנו באופנה, אופנה היא לרגע בלבד, לתצוגה בלבד, ולכן היא מתחלפת מזמן לזמן; כי המעצבים, התופרים והדוגמניות צריכים להתפרנס.

לעומת-זאת, מדים המבטאים מנהיגות כשליחות אמיתית, אינם צריכים שינוי כי העיקר הוא התוכן ולא המסגרת. האם מנהיגינו היום חושבים ומממשים קודם-כל את השליחות האמיתית למען העם בתפקודם בתפקידם, או שמא…?

<><><><><>

מראה מקום

א. יעל בן ארי, “צבע הכסף והזהב”, הארץ, גלריה שישי 23/02/2007, עמ’ 6.
ב. עילית מינמר, “הימנון לקפוצ’ון”, הארץ, גלריה שישי 23/02/2007, עמ’ 6.
ג. שמות כז, כ–כא.
ד. שמות כט, א.
ה. שמות כט, יב.
ו. שמות כח, א–לג.
ז. שמות כח, א–ז.
ח. שמות כח, לו-לז.
ט. שמות כח, מב-מג.
י. שמות כט, ה-ט.
יא. רמב”ם הלכות כלי המקדש פרק י הלכה ד.
יב. רמב”ם, הלכות כלי המקדש, הלכה א.
יג. רמב”ם, הלכות כלי המקדש, פרק י הלכה ד.
יד. שמות כח, ב.
טו. רמב”ן שמ’ כח, ב.
טז. ישעיהו א, יא–יג
יז. ישעיהו א, טו–יז.
יח. בבלי, זבחים פח, ב.
יט. שמות כח, כט–ל.

פרשת תְּרוּמָ֑ה: מהמשכן אל בית הכנסת / שושנה מיכאל צוקר, אדר, תשע”ח (English)

“וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם” (שמות כה, ח).

בהשראת הפרשה המספרת על ארון הברית והמשכן שהיו במדבר, אני רוצה להתבונן בארון הקודש וברכיבים חזותיים אחרים באולם התפילה שלנו.

צבעיהם העיקריים של ארון הקודש, הפרוכת והמפה בשולחן הקריאה הם זהב וכחול, אשר מזכירים את הצבעים המשמשים במשכן.

את הארון תרמו אליעזר טל ז”ל ורעייתו לאה, תיבדל לחיים ארוכים, לזכר בנם צחי. על ראש הארון כתר שרפים (מלאכים) פורשי כנפיים, המזכירים ברעיון, אם לא בצורה, את הכרובים שהיו מעל ארון הקודש במשכן ובבית המקדש. בחזית ארון הקודש דלתות (אותן איננו רואים בדרך כלל, שכן הן פתוחות בזמן התפילה). על דלתות ארון הקודש, תרשים של עץ הספירות, האותיות מייצגות את שמות הספירות מ”מלכות” (שכינה) למטה, קרוב לרצפה, ועד ל”כתר” בקשת השרפים למעלה, מעל כולם – ללא ייצוג – אין-סוף. בין מלכות לכתר נמצאות יתר הספירות: יסוד, הוד, נצח, תפארת, גבורה, חסד, דעת ובינה. כל הספירות מחוברות במערכת מסועפת של קווים, כניסיון סימבולי לתאר ולסדר את מורכבות היקום. הכול מקושר.
עץ הספירות הינו סמל מיסטי מובהק. לשני צדי עץ הספירות נחקקו מילותיו של הנביא מיכה, המדגיש את הפן מוסרי של תורת ישראל:

הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם
מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־ה֞’ דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗
כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙
וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד
וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ. (מיכה ו, ח).      

את לוחות הברית שעל הקיר שמשמאל לארון הקודש יצרה רחל רואן, לזכר אביה בן ולבר ז”ל, שזכה להכין את הלוחות על ארון הקודש הישן שעומד בספרייה. לפי המסורת היהודית, הדברות מחולקים לשתי קבוצות של חמישה, חמישה דברות קשורים למצוות בין אדם למקום. חמשת הדברות הנוספים קשורים למצוות בין אדם לחברו, ביטוי השאיפה לאזן בין התנהגות דתית לבין התנהגות ערכית-אנושית.

בצד ימין, המנורה מוקדשת לזכרו של מתן ז”ל, בנם של מירה ועובד דבורה. גם מנורה זו עוצבה על ידי רחל רואן. מנורה זו נראית מוצקה ויציבה, קניה עשויים משרשראות כבדות המושכות מטה. רק להבות קטנות עולות מעלה מתוך הגביעים.

עבורי, כל רכיב לחוד וכולם יחד מייצגים את השאיפה לאזן בין אמונה דתית למעורבות אנושית, כמו המתח בין עצב, זיכרון והבחירה בחיים.

זה המקדש שעשינו. יהי רצון שרוח אלוהים ישכון בנו.

 

פרשת וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים,  גייל שוסטר-בוסקילה, שבט, תשע”ח

שמות כד:

יב וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה–וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם.  יג וַיָּקָם מֹשֶׁה, וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ; וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הַר הָאֱלֹהִים.  יד וְאֶל-הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ-לָנוּ בָזֶה, עַד אֲשֶׁר-נָשׁוּב אֲלֵיכֶם; וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי-בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם.

לפני פרשת משפטים לא היו לוחות אבן בכלל. אמנם כל העם שמע את עשרות הדיברות אבל לא היה מצב של כתיבה עד סוף פרשת משפטים.

רוב החומר בפרשת משפטים הוא הנחיה מפורטת על התנהגויות בין אדם לחברו במצבים שונים. אלה לא דיברות  אוניבריסלויות:  הרשימה של הנחיות לגבי הרבה מצבים קריטיים לעת העתיקה אבל פחות לנו, כגון :

שמות כא:

ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. 

כח וְכִי-יִגַּח שׁוֹר אֶת-אִישׁ אוֹ אֶת-אִשָּׁה, וָמֵת–סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר

ואז מופיעים את הרעניות הקשורות למצבים אחרים שאולי יכולים להיות תקפים גם בימינו:

שמות כב:

א אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְהֻכָּה וָמֵת–אֵין לוֹ, דָּמִים.

יג וְכִי-יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ, וְנִשְׁבַּר אוֹ-מֵת; בְּעָלָיו אֵין-עִמּוֹ, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם.

כד אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ–לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ. 

אין ספק שהמשפטים האלה יכולים להיות דוגמה לנו להחלטות על טיפול בעניינים כאלה היום. אבל אף אחת מהמשפטים האלה לא הוכנסו לעשרת הדברות. האם זה מובן לנו? מה החשוב ביותר ומה לא בדיוק בחשיבות העליונה לעם? לא קל להחליט על העקרונות הנעלים ביותר ועל אלה שקצת פחות חשובים. תמיד מעניין לעצור ולחשוב על כל הרשימות של הטובים ביותר או החשובים ביותר בכל מיני תחומים. בפרשת משפטים מסופר שמשה עלה על ההר כדי לקבל את הרשימה זו לעם ישראל וגם כנראה התורה כולה.

שמות יב …

 וְְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה…

היום לא משנה לנו אם זו אמת או רק אגדה, אבל כן חשוב לראות את מעמד קבלת כל המשפטים והחוקים כאירוע יוצא דופן לעם שיצא מעבדות לחרות – במקום להיכנס לארץ המובטחת ולגור בה, קודם מתן תורה להסדיר את חיי חברה בעם.

פרשת  יִתְרוֹ, שבט, תשע”ח, סאם ליימן-ווילציג

כידוע, בפרשת השבוע ״יתרו״, מגיע חמו של משה ונותן לחתנו עצות לגבי ניהול ומנהיגות – לא לקחת על עצמו את כל מלאכת השיפוט. עצתו המעשית: לבנות מערכת שיפוטית מבוזרת, הכוללת שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות (כמו מערכת המשפט המודרנית עם בתי משפט לערעורים וכו׳). משה מסכים וכך עושה.

נשאלת השאלה: מאחר שמדובר בעצה מאד הגיונית ואפילו פשוטה, כיצד משה בעצמו לא חשב עליה? ודווקא יתרו, שבא מה-״פריפרייה״ כן הגה רעיון ״האצלת סמכויות״? התשובה לשאלה זו נמצאת בשאלה עצמה: משה גדל במערכת פוליטית (מצרים של פרעה), שהיתה מאד ריכוזית. משה לא הכיר משהו אחֵר מאחַר שהחִברות (socialization) שלו התרחשה בבית פרעה עצמו. לעומת זאת, יתרו גדל במקום נידח (מרעה צאן), שבו כל אחד חייב לדאוג לעצמו. גם היותו ״כהן מדין״ מרמז על כך שהמערכת היתה מבוזרת, שהרי הוא לא היה ״הַכהן של מדין״ אלא סתם כהן ולא בעיר מרכזית אלא ״מחוץ״ לשלטון המרכזי.

סוגיית החִברות אינה ענין של משה ויתרו בלבד. כשמשה הפנים שהרקע שלו מנע ממנו להבין כיצד נכון לפעול (פוליטית) ושהוא היה שבוי בפסיכולוגיה ריכוזית, הוא גם התחיל להבין עד כמה יהיה קשה לשנות את הפסיכולוגיה של בני ישראל – אשר חוברתו כעבדים במשך כמה וכמה דורות. זה מסביר (במידה גדולה) את הסבלנות המרשימה של משה רבינו עם ה״עם קשה עורף״ שהנהיג במשך 40 שנה במדבר: הם היו ״קשים״ לא מרצון אלא בעקבות הרקע האומלל שלהם כעבדי מצרים.

מכל זה ניתן להבין תעלומה (לכאורה) אחרת: מה בין עצת יתרו לבין מתן תורה? מדוע הם נמצאים באותה פרשה? התשובה רלוונטית הן לשרי האלפים וכו׳ והן לעם ישראל כולו. הרי בלי מערכת חוקים ונורמות, אי אפשר לצפות מהשופטים לדעת כיצד לקבל החלטות וגם אין לצפות שהעם ישמע לנציגי השליט. כלומר, המערכת מהווה ענין פרוצדורלי ופורמלי שאינה מסוגלת לתפקד בהצלחה בלי התוכן, דהיינו עשרת הדיברות ושאר מצוות התורה. ואין זה מקרי שבסיפור הר סיני כל העם רואה בבירור שאין משה רבינו ״נותן״ את התורה בכוחות עצמו אלא ״עולה בהר״ לקבלה מהאלוהים. גם השליט העליון (במקרה זה משה) אינו ״ה״עליון – מוסר השכל לכל שופט, נביא ומלך בהמשך ההיסטוריה של העם היהודי.

פרשת בְּשַׁלַּ֣ח, ראתה שפחה על הים . אניטה תמרי שבת תשע”ח

חז”ל (מכילתא דשירה ג, ד”ה) כתבו:

ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.

ואכן, על אף שהמראות שראה יחזקאל הם מהמחזות הגדולים והמפוארים שמתאר התנ”ך, חז”ל ראו את הייחוד ואת הגדולה שבקריעת ים סוף כעולה על כל חזונותיו של יחזקאל

אבל אנחנו לא היינו במעמד קריעת ים סוף. אנחנו משחזרים אותו יום יום כשאנו עומדים לשירת הים, כאילו לראות את הלא-יאומן שראו אבותינו. ולמרות השירה שאנו שרים, עדיין איננו רואים. ואולי כדי לזכות גם אותנו בראייה, קבע מי שקבע, לפני מאות בשנים, שמילותיה של שירת הים לא ייראו כמו מילים אחרות בתורה, ובספרי התורה (וגם בחלק מהחומשים המודפסים) הם נראות כך:

שירת הים בספר תורה

שירת הים בספר תורה

לצורת כתיבה זו קוראים “אריח על גבי לבנה”, והיא נועדה להמחיש את עצמתן של המילים. מילות שירת הים הן כמו חומה בצורה, עצם המראה כבר אומר לנו: שימו לב, משהו גדול קורה כאן

וכך, גם אם לא היינו על שפת ים סוף, לא עמדנו כשצרורותינו בידינו אחרי שיצאנו בחיפזון ממצרים. גם אם לא עזבנו את בתינו מאחורינו וצעדנו בישימון אל הלא נודע כשהמצרים רודפים אותנו, קיר המילים הבנוי אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח הוא לא רק תכסיס גרפי וטיפולוגי

הקיר המוצק הזה הוא זכר לנד המים מימין ולנד המים משמאל, שני קירות המים שביניהם עברו בני ישראל. הוא זכר לקירות של בתים שעזבנו כשיצאנו ממקומות רבים ושונים, וזכר לבתים שבנינו, ושאנו ממשיכים לבנות, כאן, לאחר שכל אחד מאתנו יצא ממצרים שלו

פרשת בֹּא, גילה שוסטר- בוסקילה, שבט, תשע”ז.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה’ לָנו [א]

לפני יציאת מצרים לא היה לאף אחד מושג איך המסע יתחיל. אבל כולם יצאו – גברים, נשים, בנים ובנות. יצאו למדבר בשמחה ובצהלה גם בתקווה. חלמנו על יום כזה, חג לאלהינו. הישועה תעטוף אותנו ותסיע אותנו למקום חדש. אי שם נתחיל לחגוג בשירה:

מִזְמוֹר שִׁירוּ לַה’, שִׁיר חָדָשׁ; כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ [ב]

נשיר ונתפלל בזמן שהשכנים שלנו אבלים על הבנים הבכורים שלהם. הם יבכו מצער כאשר אנחנו נחגוג. אין לנו אפשרות לעזור לכולם אלא להציל את עצמנו. אולי פעם נחשוב עליהם בחמלה ואולי הם יבינו את כל המצב בעתיד בלי לשנוא אותנו. הסבל שלנו נגמר ביציאת מצרים ואין לנו אפשרות להביט אחורה אפילו לרגע.

הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלא אֶפְחָד
כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה’. וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה
וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂון. מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה [ג]
לַה’ הַיְשׁוּעָה. עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה [ד]

מראה מקום

א. שמות י, ט.
ב. תהלים צח, א.
ג. ישעיהו יב, ב-ג.
ד. תהלים ג, ט.

פרשת “וָאֵרָא”, כוח או מוח? / מוטי לקסמן, טבת, תשע”ח

לעתים, “מרוב עצים לא רואים את היער”, מרוב פרטים קשה להבחין במכלול, במשמעות המקפת.

אכן, פרשת השבוע, פרשת “וָאֵרָא” [א], היא פרשה מלאת פרטים בסערה גדולה.

מַטֵּה הופך לְתַנִּין, תַנִּין בולע תַנִּינִם, וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם, הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד, בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד, שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, בָּרָד כָּבֵד מְאֹד.

דם, צפרדע, כנים, עָרֹב, דבר, שחין, ברד כל אלה הנן שבע המכות הראשונות שמצריים הוכתה בהן; שבע מתוך עשר מכות.

איזו משמעות יכולה להיות למכות כוללות כאלה?

המשמעות הראשונה העולה על הדעת, היא

א.  ללחוץ על המצרים ובראשם פרעה כדי שייאותו לשחרר את בני ישראל לצאת ממצרים:

וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים [ב].

העלאת משמעות זו, מעוררת מספר קשיים.

אם זו המשמעות גם המטרה, איך ניתן להבין את ההצהרה האלוהית: “וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” [ג]?

ממה נפשך, כשם שאלוהים מקשה את לב פרעה אין ספק שבכוחו גם לרכך את לבו של מלך מצריים, לא כן?

מה הטעם לבחור בדרך השכנוע האלימה ביותר?

הענין קשה בלי ספק, כי הוא [=אלוהים] כבר מנעם מלשלח, כמו שאמר: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו” (שמות י, א),

ואחר כן דרש ממנו לשלחם, והוא מוכרח שלא ישלח, ואחר כן ענשו כאשר לא שילחם, והמיתו והמית סיעתו – היה זה עוול” [ד] וגם “אם השם הקשה את לבו מה פשעו?” [ה]

איך פותרים פרשנים את הקושי הזה?

אלא שפרעה וסיעתו מרו בבחירתם, מבלי כפיה ומבלי הכרח, ועשקו הגרים אשר היו ביניהם, ועשו להם עוול גמור, כמו שאמר וביאר: “וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ” [ו] וזה המעשה היה מהם בבחירתם וברוע עצתם, ולא היה להם בזה הכרח. והיה עונש ה’ להם על כך – למונעם מן התשובה, עד שיחול בהם מן העונש מה שחייב צדקו שהוא עונשם. […] ואי אפשר לעונשם אם שבו, ועל כן נמנעה מהם התשובה, והיו מחזיקים בהם” [ז]

גם הרמב”ן פותר את הקושי באופן דומה טענתו היא שאמירת אלוהים “וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה” היא בבחינת הודעה למשה מה יהיה המצב במכות האחרונות, כי בראשונות לא נאמר שאלוהים הכביד את ליבו של פרעה, אלא “וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה” [ח] כלומר שהעקשנות נבעה בתחילה מפרעה עצמו (רמב”ן לשמות ז, ג). ולמה במכות האחרונות הקשה אלוהים את לב פרעה? “כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון” (שם, שם).

וגם: שאין הדעת סובל שיהיה ממדתו של הקב”ה לאמר לרשע הוסף רשע… “כי אני הכבדתי את ליבו” אין ענינו שהקב”ה הקשה את ליבו ונמעהו מעשות מצוות חלילה, אלא שנתן בו אותן המכות שמפניהן בא ליבו לידי קושי וכבדות” [ט]

במלים אחרות פרשנים אלה מצדיקים את מניעת החרטה של פרעה לפני תום כל המכות, בכך שהוא היה ראוי לעונש בגלל מעשיו הקודמים. בבחינת: “בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו” [י]

כל קורא יחליט או כל קוראת תחליט אם הפתרון נראה להם.

נעבור למטרה שנייה.

ב. להוכיח עליונות אלוהי ישראל

את המטרה השנייה נתחיל בהבאת דברי הרמב”ן: “ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו, כענין שכתוב: ‘וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה” (יחז’ לח, כג)” (רמב”ן לשמות ז, ג). כלומר, כלומר אלוהים מקשה את ליבו של פרעה ובכך ממשיך במכות כדי להראות בפני כולם את עוצמתו ואת כוחו.

הסבר זה נתמך גם על ידי הכתוב בפרשה הנידונה בזה, ניתן להבין זאת משני נתונים, כמפורט להלן.

א. אמירות מפורשות

“וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם” (שמות ז, ה).

“כֹּה אָמַר ה’ בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם” [יא]

באמירות אלה מפרש הכותב שהמטרה היא הכרה על ידי המצרים באלוהי ישראל.

ב. עימות בין “אלוהי ישראל” לבין “אלי מצרים”

אמנם אין תיאור של עימות קוסמי בין אלים, אבל יש בהחלט עימות בין נציגיהם: בין משה ואהרון לבין חרטומי מצריים.

מטות הופכים לתנינים

בשלב הראשון משליך אהרון את מטהו וזה נהפך לתנין, החרטומים משליכים את מטותיהם וגם אלה הופכים לתנינים, ואז בולע תנין אהרון את מטה אהרון את מטות החרטומים:

“וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם” (שמות ז, י–יב).

מים נהפכים לדם

גם בהפיכת המים לדם מצליחים חרטומי מצרים לעשות כמעשה אהרון, הפעם התהליך והתוצאה דומים:

וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם (שמות ז, כ–כב).

צפרדעים עולים על ארץ מצרים.

אהרון וגם החרטומים מצליחים להעלות את הצפרדעים מהיאור אל היבשה. אבל החרטומים אינם מצליחים להחזיר את הצפרדעים ליאור. לעומת זאת אלוהים נענה לקריאת משה ומכת הצפרדעים תמה:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ח, א–ג).

כנים

במכת הכנים מגיעים החרטומים להכרה שכוח אלוהי ישראל חזק מהם:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא (שמות ח, יב–טו).

שחין

ובמכת השחין החרטומים כבר תש כוחם:

וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם (שמות ח, י–יא).

אנו רואים, אפוא, תהליך הדרגתי שבו משה ואהרון, בשם אלוהי ישראל, גוברים על חרטומי מצרים.

אם-כך, מדוע עוד מכות? הרי את שתי המטרות אפשר להשיג גם במספר קטן יותר של מכות!

תשובה אחת באה מן הספרות: המספר עשר הוא מספר טיפולוגי והוא מציין שלמות, כך גם בלוחות הברית שם מספר הדיברות הוא עשר.

אפשר אולי להסתפק בתשובה זו, אבל לי נראה שמהכתוב אפשר להעלות הסבר נוסף.

פרשת “וָאֵרָא” נפתחת בפסוק: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם” (שמות ו, ג). המעניין בפסוק זה הוא לא רק הקישור לאבות, אלא האמירה “וּשְׁמִי יהוה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”. באמירה זו מודיע המספר על שם חדש לאלוהי ישראל, יהוה.

נזכר, “הודעה ראשונה” על השם החדש נמסרת למשה בעת ההתגלות ליד הסנה: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר” (שמות ג, יג–טו).

אבל משה חושש שבני ישראל לא יאמינו:

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה” (שמות ד, א). אלוהים מספק לו אותות, אהרון מפעיל אותם בפני בני ישראל והם משתכנעים: “וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן הָעָם (שמות ד, כט–לא).

העם מאמין רק לאחר שבוצעו אותות, כלומר הם קיבלו הוכחה מוחשית ליכולת האלוהים.

כעת, המצב שונה, בני ישראל לא צריכים רק להאמין, אלא הם צריכים להתחיל לנוע אל הלא נודע, האם הם מוכנים לכך?

הכתוב מספר לנו אחרת:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה (שמות ו, ט).

ואכן אין זו משימה פשוטה. משה “בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה”, כלומר חלפו כבר יותר משלושה דורות מאז תחילת גזירות פרעה. במלים אחרות, בני ישראל הנוכחים כעת אינם מכירים מציאות אחרת אלא של עבדות! קשה גם לראות איזה שהוא מוקד שיכול להעניק להם זהות וללכד אותם לישות לאומית אחת. ובכן איך אפשר להניע אוכלוסייה במצב כזה, להניע אל הבלתי ידוע, מעבר לים ולמדבר?

נראה לי שכאן אפשר להציע משמעות נוספת למכות. בפתיחת הפרשה מורה אלוהים למשה לומר את הדברים הבאים לבני ישראל:

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל  וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’ (שמות ו, ו–ח). [ארבעת המלים המודגשות הן בבחינת ארבע לשונות של גאולה!].

אבל כאמור בני ישראל אינם מאמינים!

מה יכול להניע אנשים רבים שעדיין אינם מאורגנים, ואינם מכירים אלא חיי עבדות?

לא אירוע חד פעמי, אלא תהליך שיש בו ביטוי לכוח.

ואמנם, אלוהים מפעיל עוצמה בהשפעה על כוחות הטבע המשנים את תפקודם, בהתאם למכות השונות.

המכות הן, אפוא, תהליך הבא להוכיח שאפשר להאמין להבטחות מקור בעל עוצמה ויכולת כאלה!

ואין זה מפליא, במציאות במאה העשרים וגם במאה העשרים ואחת, אנו רואים את הצורך, לאו דווקא במכות אבל בהפגנה של כוח החלטה והחלטיות של מרכז שלטוני כדי יוכל ליצור ולגבש ישות לאומית שמתפקדת כיחידה.

נזכור, דוד בן גוריון הבין זאת בעת הקמת המדינה, כאשר הוא ביטל, ללא כל התפשרות, כל התארגנות שאינה לאומית (את האצ”ל וגם את הפלמ”ח).

ומצד שני, שכננו הפלסטינאים לא השכילו עד עתה לנקוט בדרך דומה, והתוצאה ידועה לכל.

אכן, אנשים שאינם חיים בישות משותפת צריכים זרז כוחני כדי להגיע לכך.

אולם זהירות, אל דאגה, איני בעד כוחניות לשמה ובוודאי לא בעד כוחניות בלבד.

גם בהתוות האומה הישראלית, הצעד הראשון לאחר יציאת מצרים, לאחר השחרור הפיזי, היה מעמד הר-סיני בו נקבעה המסגרת הרוחנית, התרבותי והחברתית. ללא מעמד הר סיני לא היה אבותינו העבדים הופכים לעם.

ולמרות זאת, נדרשו עוד ארבעים שנה לחינוך מחדש!

ברור, ישות לאומית ללא בסיס תרבותי, רוחני, ערכי לא תשרוד!

אבל בתחילת הישות, במעבר מערב רב של אנשים לאומה, צריך להפעיל סמכות, צריך לבסס מסגרת של חוקים אוניברסליים, ובמקרים מסוימים, אם לא להפעיל, לפחות להבהיר שקיימת אופציה של הפעלה ממוסדת של כוח אל מול אלה שמנסים לחבל או לערער את יסודות הקהילה המשותפת.

כוח צריך, אבל ללא רוח גם הכוח יימוג!

<><><> 

ציון מקורות

א. שמות ו, ג – ט, לה.

ב. שמות ז, ד.

ג. שמות ז, ג

ד. רמב”ם, שמונה פרקים, ח

ה. רמב”ן לשמות ז, ג.

ו. שמות א, ט–י.

ז. רמב”ם שמונה פרקים, ח.

ח. שמות ז, יג, כב; ח, טו; ט, לה.

ט. אברבנאל.

י. בבלי, מכות י, ע”ב.

יא. שם, יז.

 

פרשת שמות – הסנה בוער: מי יענה? | שושנה מיכאל צוקר

משה הנער יצא אל אחיו ועמו, ונחרד ממה שראו  עיניו. הוא היכה, הרג וברח. מקובל לחשוב שהוא נמלט מפני פחד השלטונות אך הרב משה ליכטנשטיין בספרו  ציר וצאן מוסיף סיבה נוספת. משה עזב את מצריים כי התייאש מחוסר היוזמה של העברים שסרבו להתקומם נגד העושק ומחוסר רצונם לקבל אותו כמנהיג.

במדין משה ממשיך לפעול למען החלשים ומציל את רועות הצאן, דבר שמוביל למפגשו הראשון עם חותנו לעתיד, יתרו. הוא מתחתן, מוצא עבודה ומסתדר בחיים כרועה צאן, המתבודד במדבר ושוקע בעולמו הפנימי.  

השנים עוברות, עד שיום אחד הכל משתנה. פתאום, בשום מקום (או יותר נכון, בהר סיני) הוא עצור להתבונן ב-

סְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא־יִבְעַר הַסְּנֶה׃ וַיַּרְא ה’ כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי׃ (שמות ג:ג-ד)

האלהים שמע את צעקותיהם של בני ישראל והביט כלפי מטה. בסנה מבטו הצטלב עם מבטו של משה. ברגע זה משה נבחר למשימה. תשומת ליבו המרוכז עבר את מבחן הסף.  לה’ יש הבטחה לקיים: לשחרר עם ישראל ממצרים ולהביאם אל הארץ, אבל אין לו, בעולם הזה, כלי עבודה אלא בני אדם.  משה מהסס. כדי לרכך את ההצעה ומבטיח למשה שאחרי יציאת מצרים הוא יחזור לעבודת האלוהים באותו ההר.

מבטיח ומקיים.

משה למד שעבודת ה’ עובר דרך שרות לעמו. אחריות ציבורית היא חלק בלתי נפרד מהחוויה הדתית.

זה היה נכון עבור משה, והוא גם נכון בשבילנו. איננו משה, אנחנו לא צריכים להוציא את עם ישראל ממצרים אבל לא חסרות משימות מתאימות לכל אחד ואחת לפי יכולותיו. עלינו רק לזהות את ההזדמנות ולענות: הנני!

פרשת ויחי: אחוות אחים | שושנה מיכאל צוקר

כחוט מקשר, מוטיב היריבות בין אחים עובר דרך ספר בראשית מראשיתו עד סופו. בסיפורי האבות נושא-הכפול הברכה ובכורה מצטרף ומעבה את מוטיב. כל אלו מגיעים לסוף טוב בפרשת ויחי ובכך מפנים את הבמה לנושאים אחרים שיתפס יעמדו במרכז  עניינו בספר שמות. מה היה לנו?

קין וחבל: רצח

אברהם נחור לוט: פירוד

יצחק וישמעאל: פירוד עם רמז לשיתוף פעולה בקבורת אברהם

יעקוב ועשו: מרמה, איום, פירוד, פיוס רגעי ושוב פירוד

יוסף ואחיו: קנאה, שנאה, עצירה על סף הרצח, פירוד, תהליך מורכב של ניסוי ותשוב שמוביל לפיוס מתוח (וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:)

למרות שיוסף מקבל מעין בכורה כששני בניו מוכרים כשבטים עם נחלה בארץ ישראל והמנהיגות יעודה ליהודה, אף אחד לא נדחה. גם ראובן, שמעון ולוי שמקבלים נזיפה במקום ברכה נשארים “בפנים” והופכים לשבטים. תהליך הסינון ובחירה הושלם והוקם עם.

צמד האחים האחרון בספר בראשית הוא מנשה ואפרים. עליהם אנחנו יודעים מעט מאוד אבל ממשיכים לקיים את צוותו של יעקב:

בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:

מה היה המיוחד באפרים ומנשה שדווקא בשמם אנחנו מברכים את הבנים. ב-“אגרא דכלה” הרב צבי אלימלך שפירא מדינוב (1910) מציע:

לפיכך היו ישראל מתברכים בהם, משום שעל-אף ‘וישם את אפרים לפני מנשה’ לא השפיע על שניהם הדבר לרעה מה של דאבון הלב לא היו אצל שאר האחים.

חיזוק נוסף לפירוש בא מלשונו של יעקוב “בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל.” אפרים ומנשה הגיעו למדרגה גבוהה יותר של יחסים בין אחים ולא נסחפים ליריבות וקינאה. לכן אנחנו מברכים את ילדנו בתפילה שלא יריבו ויקנאו אחד בשני. הרב סטיבן פיק-נתן לוקח את הרעיון צעד אחד קדימה באומרו:

אנחנו מבקשים שבנינו יוכלו לקבל כל מה שיקבלו מהחיים, שיוכלו להתעלות מעל צרות עין וקינא, שישמחו בחלקם וחלק של אחיהם.

כן יהי רצון.

פרשת השבוע: וַיִּגַּשׁ, סאם ליימן-ווילציג, כסלו, תשע”ח.

בפרשת השבוע הזו אנו מסיימים את העימות המתמשך בין יוסף ואחיו (פרשת ויחי מהווה ספיח בלבד). אולם, לא ייתכן שהתורה מקדישה כל כך הרבה מקום/טקסט ל״סיפור״ – מעניין אשר יהיה – בלי שֶלַדָבָר תהיה משמעות הרבה מעבר לנרטיב עצמו. ואכן, בחלק האחרון המסופר כאן אנו יכולים להבין את המסר המשמעותי (ואולי אף הגורלי) לעם ישראל לדורי דורות.

כידוע, האחים מכרו את יוסף והוא הגיע למצרים. שם התגלח, לבש תלבושת אחרת, לקח שם חדש ואף התחתן עם לא-יהודייה; לכאורה, סיפור קלאסי של התבוללות. לכן, כשהאחים סוף סוף נפגשים עם יוסף כראש ממשלת מצרים (שֵנִי רק לפרעה), הם לא מזהים אותו בכלל. ומה קורה כשהוא מתגלה כאח שלהם?

בראשית, מ״ה, ג׳: ״ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו.״

הפשט של הפסוק, שפחדו מהנקמה של יוסף הכול יכול, בגלל מה שהם עוללו לו. אולם, במחשבה שנייה, אין זה כל כך הגיוני, שהרי אם יוסף היה רוצה לנקום בהם, מדוע כל המניפולציות שלו לפני כן (גביע בשק, מטבעות וכו׳)? הוא היה יכול לחסל אותם, זבנג וגמרנו! נדמה, שניתן להבין את המלים ״נבהלו מפניו״ באופן אחר: הם ראו לְמַה שהוא הפך – נוכרי לכל דבר – ופחדו שלמרות שגילה את עצמו, הפָנים שלו הראו שהוא ״הלך לאיבוד״ תרבותית ודתית, כלומר יוסף אינו עוד ״עברי״!

יוסף ידע אחרת על עצמו, אך גם הבין שֶלַפַחַד שלהם יש ביסוס. לכן, הוא ״הוריד״ את כל משפחתו מצרימה, אבל אִכלס אותם לא בלב מצרים אלא במחוז הנידח ״גושן״ כדי שלא ״ייבלעו״ תרבותית-דתית בין המצרים. אך האם יוסף עצמו ״נאבד״? לא ולא! שהרי מכאן דרישתו (בפרשת ״ויחי״) שבבוא היום, האחים (או צאצאיהם) יוציאו את עצמותיו ממצרים כדי להיקבר בארץ ישראל, המולדת הרוחנית שלו.

האם הצליח יוסף במשימתו? התשובה כבר בפרשת ״שמות״: ״ופרעה לא ידע את יוסף״, כלומר אפילו אחרי שנים רבות של שהות במצרים משפחתו של יוסף לא התנהגו כמצרים אלא שמרו על מורשתם. זאת הסיבה, שפרעה החליט להעביד את בני ישראל – הבין שלא היה סיכוי שיתבוללו.

מוסר השכל לעם ישראל בהמשך ההיסטוריה הארוכה שלנו: מחד גיסא, עלינו להיזהר ולהתרחק מלקחת על עצמינו יותר מדי מהתרבויות בתוכן אנו נמצאים (עץ אשוח וכו׳); מאידך גיסא, יהודים שונים כן יכולים לחיות אחד עם השני, למרות הבדלים תרבותיים בינם לבין עצמם כתוצאה מחיים בגלויות שונות (אשכנזים, מזרחים, ספרדים). העיקר: לשמור על הגרעין של המורשת שלנו ולהבין מה עיקר ומה טפל.