קהילת הוד והדר

פרשת חַיֵּי שָׂרָה, חיי שרה? / סאם ליימן-ווילציג, חשוון תשע”ח

מוזר שפרשת השבוע נקראת ״חיי שרה״, שהרי כמעט כולה עוסקת באברהם ויצחק – שלא לדבר על הפרשה הקודמת (עקדת יצחק וכו׳)! האם יש רמז (עבה) לגבי הערכת הדברים בפרשה זו ואחרות שקדמו לה? נדמה שכן.

בעלה של שרה מחפש במשך כל חייו את הצדק הנעלה: עוזב את ארץ מולדתו בחיפוש אחרי האלוהים; מתווכח עם האלוהים על הריגת צדיקים (לכאורה) בערי סדום ועמורה; הולך עם בנו יצחק אל (ועל) הר המוריה בציווי האלוהים. לפעמים, החיפוש והפעילות שלו מבורכים ומוסריים (סדום ועמורה) ולעתים הרבה פחות מזה (עקדת יצחק). אבל כל כולו ״ראשו בשמים״.

לעומת זאת, בכל הקשור לביתו, הוא די נכשל – או אם נתבטא בצורה מעודנת יותר, אברהם ״עיוור״. הוא לא מבין מדוע שרה רוצה לגרש את הגר ועשיו; אברהם אינו מזהה את ההבדל התהומי בין שני בניו ומי מהם יותר מתאים להמשיך את השושלת לקראת האומה העברית (ולימים, היהודית); וכאמור, כשמתבקש להקריב את בנו, הוא אינו מהסס לעשות ״דבר האלוהים״. כלומר: לאחרים (קולקטיבית) הוא איש משכמו ומעלה; בתוך ביתו (פרטית), הרבה פחות – בלשון המעטה.

ומכאן, המסר של שם הפרשה. אכן אברהם ״מככב״ בו יחד עם בנו ואשת בנו רבקה, אך אין בכך להעיד שפועלו של אברהם לגמרי מקובל. נהפוך הוא, עקדת יצחק מראה שהוא עדיין לא הפנים את המוסריות שדורשת האלוהים – לא רק לגבי אחרים וזרים, אלא גם לגבי הקרובים לו. לכן, כפיצוי לשרה – וגם כמסר בשבילנו קוראי המקרא – הפרשה נקראת ״חיי שרה״ דווקא אחרי שהיא נפטרה, כדי לומר שיש לשים לב לדרך בה היא חיה את חייה. שלא נחשוב שאברהם הוא כולו תכלת או התכלית (ב״ה״ הידיעה) של חלקים אלה בתורה. למרות שאין הרבה כתוב על שרה (בהשוואה לפועלו של אברהם), שום פרשה אינו נקרא על שמו – ודווקא יש אחת על שמה.

נאמר על קרל מרקס את האמירה המפורסמת: He loved Mankind; it was Man that he didn’t like.

שרה אמינו מהווה את הצד השני של המטבע – לא פחות חשוב מהצד הראשון: כדי שתהיה אנושות ראויה, חייבים להתייחס כראוי לכל אחד ואחת של בני אנוש באשר הם כפרטים.

פרשת וַיֵּרָא: וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה [א]  / אניטה תמרי, חשוון תשע”ח.

אין פרשה בספר בראשית שאין בה דרמה. עולם נברא. עולם נחרב. מגדל נבנה בשותפות כלל אנושית. השותפות מתפרקת. אדם יוצא מארצו, ממולדתו ומבית אביו. אדם מתמקח עם אלוהים. אש וגופרית הורסים ערים. ועוד לא דיברנו על אב שככל הנראה מוכן להקריב את בנו על מזבח אמונתו.

התורה, אף שהיא מקצרת בתיאורים, מוסרת אותם בדייקנות. “ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני”. “ויהי לשבעת הימים, ומי המבול היו על הארץ”. “ובחודש השביעי, בשבעה ועשרים יום לחודש, יבשה הארץ”. “וישכם אברהם בבוקר”. “וייוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר”. הכול מוגדר, השעה ברורה, התאריך ידוע. הסיפור מסודר.

ובכל הדיוק הזה, מופיעות שלוש מילים בסגנון “כזה, כאילו”: “וכמו השחר עלה”

וכמו השחר עלה. בכל מקום אחר במקרא שבו מופיעה המילה “כמו” היא מופיעה במשמעות של דימוי: “ירדו במצולות כמו אבן”, “ואהי להם כמו שחל, כנמר על דרך אשור”. המילה “וכמו” מופיעה רק עוד פעם אחת בתנ”ך כולו “ויבא סגנים כמו חומר וכמו יוצר ירמס טיט”. גם כאן – דימוי.

ואם כך, מה פירוש “וכמו השחר עלה”?

בפירוש הרטום/קסוטו ההסבר הוא “וכאשר”. אך מכיוון שלא מצאתי מקבילה למבנה “וכמו השחר עלה”, אני מניחה שגם פרשנות זו מנסה להסביר משהו תמוה, והמילה “כאשר” היא הסבר כלשהו.

לו היינו אנחנו אנשי סדום, איך היינו מתארים את מה שקרה באותו יום? המקרא מספר לנו “השמש יצא על הארץ… וה’ המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש מאת ה’ מן השמים”. הכתוב ממשיך ומתאר חורבן אדיר, אבדן כל האנשים ואפילו צמח האדמה, וקיטור עולה מהחורבות “כקיטור הכבשן”.

יש ימים ולילות בחיינו שמה שקורה סביבנו הוא כל כך גדול, כל כך נורא וכל כך לא נתפס, שהגדרות הזמן אינן מתאימות לו. היום היינו אומרים “הזוי”, או “לא מציאותי”. ואכן, אותו יום, לכל מי שחווה אותו, היה שונה מכל מה שקדם לו ומכל מה שיבוא אחריו.

וכמו השחר עלה. כמו התחיל יום חדש. כאילו זרחה השמש כבכל יום ולא היא. המציאות עלתה על כל דמיון, היום ההוא לא היה כאחד הימים. וכמו השחר עלה.

הבהרה

א. נכתב בהשפעת ליקוי החמה שראיתי לפני חודשיים והשמש האדומה שראיתי לפני שבועיים.

 

פרשת לֶךְ לְךָ / עובד דבורה, תשרי תשע”ח

אחרי המבול עולם כמנהגו  נוהג.  נח, איש צדיק ותמים, יורד מבמת ההיסטוריה ועוברים כמה דורות, עד שמופיע אברהם. אנו נלווה אותו בדרך ארוכה ונגדיר אותו כאבי האומה. לימים, בחלוף דורות רבים,  העולם הנוצרי והמוסלמי יכירו בו כאחד מאבותיהם. על  פי התורה, הוא בן שבעים וחמש שנים כאשר אלהים מתגלה אליו. על  פועלו עד אותו יום לא נאמר דבר. הפער הזה בזמן עד שאברהם מופיע, כאילו מחייב השלמה של הסיפור. אני אציג שתי השלמות מעניינות. אחת ממדרש רבא ואחת משיר מתוך הפולקלור של יהדות ספרד, שנכתב כנראה לפני גירוש ספרד.

מה המקורות שעמדו לפני המשלימים:

כז וְאֵלֶּה, תּוֹלְדֹת תֶּרַח–תֶּרַח הוֹלִיד אֶת-אַבְרָם, אֶת-נָחוֹר וְאֶת-הָרָן; וְהָרָן, הוֹלִיד אֶת-לוֹט.  כח וַיָּמָת הָרָן, עַל-פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ, בְּאוּר כַּשְׂדִּים (בראשית יא).

 ב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-כָּל-הָעָם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר; וַיַּעַבְדוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים (יהושע כד).

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.  ב וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה (בראשית יב).

והנה הסיפור בבראשית רבא:

תרח עובד פסלים היה. פעם אחת יצא למקום מסוים, והושיב את אברהם מוכר תחתיו.
היה בא בן-אדם ורוצה לקנות [פסל] והיה אומר לו: בן כמה אתה?
היה אומר לו: בן חמישים או ששים.
היה אומר לו: ‘אוי לו לאדם בן שישים הרוצה לעבוד לפסל בן יומו!’
והיה מתבייש [אותו אדם] והולך לו

.פעם אחת באה אישה אחת והביאה בידה קערת סולת.
אמרה לו: הנה לך, הקרב לפני הפסילים.
קם [אברהם] נטל פטיש בידו, שבר את כל הפסילים ונתן הפטיש ביד הגדול שביניהם. כאשר בא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך?
אמר לו: לא אסתיר ממך את האמת: באה אישה אחת והביאה להם קערת סולת ואמרה לי להקריב לפניהם. הקרבתי לפניהם, זה [פסל אחד] אמר: אני אוכל ראשון, וזה [פסל אחר] אמר: אני אוכל ראשון. קם הגדול שביניהם, נטל פטיש ושברם.
אמר לו: מה אתה משטה בי, וכי הם יודעים [האם מישהו מקריב להם או לא, כך שיוכלו לריב על זה]?
אמר לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר?! [כלומר, למה אתה עובד להם, אם הם לא יודעים שאתה עובד להם?] (בראשית רבא).

יש למדרש המשך ובו מסופר, שתרח מעביר את אברהם לנמרוד ל”סדרת חינוך” וכן הסבר למה מת הרן לפני אביו תרח. ובמה האמינו אנשי “אור כשדים” ולמה הם נקראים כפי שנקראים. ממה שקראנו, אנו למדים על אישיותו המיוחדת של אברהם. מגיל צעיר הוא שמע קול פנימי שקרא : “עולם ישן נחריבה”. ואלהים, שראה את מעלותיו בחר בו,  כמי שיביא גאולה לעולם.

בתקופה הרבה יותר מאוחרת נכתב שיר יפה  עם נגיעה במדרש הזה ותוך שימוש במקורות של הברית החדשה אודות לידת יושוע וסיפורי הלידה של משה רבנו.  גם כאן רוצה הכותב לומר שסיפורו של אברהם מתחיל הרבה קודם להיותו בן שבעים וחמש שנים. השיר  המקסים, קרוב לודאי מוכר לרבים, נכתב בלאדינו ונקרא :אברהם אבינו פדרה קרידו:

 

כאשר המלך נמרוד יצא לשדה

הוא הביט אל השמיים ואל הכוכבים

וראה אור קדוש מעל הרובע היהודי

אות להולדתו של אברהם אבינו

אברהם אבינו, אבינו היקר

האב המבורך, האור של ישראל

אברהם אבינו, אבינו היקר

האב המבורך, האור של ישראל.

 

פרשת נֹחַ: נוח לאלוהים או אלוהים נוח לנח ולאדם? מוטי לקסמן, ,תשרי-מרחשון תשע”ח.
<>
נפתח בשאלה, האומנם נח הוא גיבור סיפור המבול?
על דמותו של נח נאמרים שלושה פסוקים: “וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'”. [א] 
ממה בא נֹחַ  לנחמנו?
רש”י, ובעקבותיו גם פרשנים אחרים, סבור: “עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם”,  ובכך הסיר את קללת אלוהים על האדמה בתקופת אדם הראשון וקין בנו.
שני הפסוקים הבאים מתארים את נח כצדיק: “אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”. [ב] “וַיֹּאמֶר ה’ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה”. [ג]
אין בסיפור המבול תיאור המבהיר במה הייתה צדיקותו של נח, פער שמעלה פרשנויות שונות. רש”י מעלה שתי אפשרויות: “‘בְּדֹרֹתָיו’, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”, פרשנים אחרים נוטים לפרש כגנאי או כשבח.
פרשנויות אלה מעלות שאלה, אם הסיפור רצה לתאר את נח כדמות חיובית, כצדיק (ואפילו רק בדורותיו) מדוע לא ניסה לבקש רחמים, לבקש חמלה על אדם חי וצומח? כמו אברהם, למשל, שביקש על אנשי סדום הרשעים: “וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע”. [ד]
האפיון החוזר ונשנה לגבי נח הוא: “וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה”.[ה]
ייתכן שנח מצא חן  [ו] בעיני אלוהים כי היה כשמו אדם נח, כלומר אדם שאינו יוזם אלא רק מגיב. הוא נפעל, האל אומר לו מה לעשות, איך ומתי והוא, נח, לא שואל פשוט עושה. ובוודאי שאינו מעלה ספק טענות או ביקורת.
אכן יש גם תיאור של יוזמה של נח, לאחר המבול: “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר”. [ז]
יוזמה זו כרוכה מייד בהידרדרות לשכרות.
ובכן, האם דמות כזו היא גיבור הסיפור?
קשה להשיב תשובה חיובית.
אם נח אינו גיבור הסיפור, נותר אלוהים.
נבחן זאת שלב אחר שלב.
מה הסיבה למבול?
“וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס”. [ח], כלומר הארץ מלאה רוע כלפי אלוהים ואדם.
מהם החטא והרוע? “וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ”. [ט] תהליך זה מעורר את חמת האלוהים: “וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה’ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם”. [י]
לאחר זאת מתחיל אלוהים בתהליך שתוצאתו: “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה” [יא]
בכל התהליך הזה האלוהים הוא הפועל המרכזי גם היחיד.
גם לאחר המבול אלוהים הוא הגורם היחיד: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ”. [יב]
יתר-על-כן, לאחר המבול קובע אלוהים ש”שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם”, [יג] איסור על הרג ורצח, וזה עוד לפני מעמד הר-סיני וקבלת עשרת הדיברות!
האם אלה אותם אפיונים לאלוהים?
לפני המבול, אלוהים זועם ואין סייג לכך. כי ממה נפשך, נניח שאפילו כל, כל בני האדם הבוגרים חטאו מאוד, במה חטאו בעלי-החיים? ומה על הצמחים? ומה על התינוקות ועל עוברים ברחם אמם? ונניח שהכל היה רע ושחור משחור, האם אחרי המבול העולם היה טוב יותר? צודק יותר?
בתפילת מוסף של ימים נוראים נמצא: “כי כשמך, כן תהילתך, קשה לכעוס ונוח לרצות, כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה. ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו”.
זה האלוהים שיכול להביא שמד והרס מוחלט (כמעט) על האנושות ועל העולם?
כאילו יש כאן ביטוי לשאיפה קמאית לנקות את העולם והחברה האנושית בבת אחת. וזה בלתי אפשרי.
והנה לאחר המבול אנו קוראים על אלוהים רחום, מבין וסולח.
מה אני למד מכך?
 
סיפור המבול מסמן שינוי בתפיסת האל!!!
בפרשת בראשית האל יוצר העולם, מעניש בחומרה על כל סטיה.
לנחש: “כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה”. [יד]
לאשה: “הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ”. [טו]
לאדם: “כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” (בר’ ג, יז).  ולקין: “אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה”. [טז]
שיא הפעילות, המבול: “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה”. [יח]
זאת אומרת, אלוהי הנקמות!
ואחרי המבול?
האדם לא נשתנה.
תפיסת האל משתנה.
לא עוד אלוהי נקם ושלם בלבד, אלא גם אלוהי תשובה, סליחה ותקווה. אלוהים שמוכן לשמוע טענות אדם (אברהם, משה) ולפעול בהתאם!
אלוהים שהאדם אינו עבד נרצע לו ושתום עיניים ללא הכרה וללא חשיבה.
במזמור לדוד כתוב: “ה’ לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה’ מֶלֶךְ לְעוֹלָם” [יט]; בבחינת, לאחר הושבת המבול נרגע גם האל.
סיפור המבול הוא בבחינת צומת, שממנו מהלאה מתואר במקרא אלוהים שונה מזה שלפני המבול.
יתר-על-כן, אלוהים לאחר המבול אינו מסתפק באמירה, אלוהים כורת ברית מחייבת: “וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: […] זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ”. [כ]
אכן שינוי בתפיסת האל.
מאז יש תפיסות שונות של האלוהים. אדם, קהילה, זרם מחשבתי תופסים את האל לא כפי שהוא. 
כי הרי: “אספרה כבודך ולא ראיתיך, אדמך ולא ידיעתיך” , [כא] אלא לפי הבנתם את המציאות העולמית והאנושית.
כך גישה קנאית, תוקפנית רואה את אלוהים בעיקר כאלוהי נקם ושילם.
גישה סובלנית, מאידך, רואה בעיקר את התשובה, התקווה באלוהי העולם.
הקשת הצבעונית בשמיים הבהירים לאחר עננים שחור וגשם זלעפות, אומרת גם לנו, בחרו בטוב, בחרו בתקווה, בחרו בשלום.
האם אנו רואים, האם אנו שומעים?
 


הערות שוליים
א. בראשית ה, כט.
ב. בראשית ו, ט.
ג. בראשית ז, א.
ד. בראשית יח, כג.
ה. בראשית ו, כב. אפשר לעיין גם בראשית ז, ה; בראשית ז, ט; בראשית ז, טז.
ו. “נח” ו”חן”, לשתי המילים אותן אותיות בסדר הפוך.
ז. בראשית ט, כ–כא.
ח. בראשית ו, יא.
ט. בראשית ו, ב.
י. בראשית ה–ז.
יא. בראשית ז, כג.
יב. בראשית ח, כא–כב.
יג. בראשית ט, ו.
יד. בראשית ג, יד.
טו. בראשית ג, טז.
טז. בראשית ד, יא.
יח. בראשית ז, כג.
יט. תהלים כט, י.
כ. בראשית ט, טז–יז.
כא. שיר הכבוד.

לפרשת בְּרֵאשִׁית, גייל בוסקילה-שוסטר, תשרי תשע”ח

אלהים הוא סוד החיים, מתוך תפילה מאת הרב מרדכי קפלן (1948; תרגום מאנגלית: אברהם רגלזון, עדכנה: גייל בוסקילה-שוסטר)

אבותינו ואמהותינו נתנו גודל לאל
את מעשי ידיו בשמיה רז ממעל סיפרו
בחליפות המראות בארץ מתחת ובסדר המחזור לימים וללילות
לתקופות ולשנים
ובתשבץ גורל בני אדם.
 
והנה מוג התמוגגה קמורת השחק,
ליל יגלה נבכי חלל ללא מיצרים,
יכסיימו אור היום.
ליל יגולל שדות ראיה נעדרי אופק.
מרחקים לא שערם הדמיון.
נדהמה דעת אנוש
אך מהרה קום תקום.
ובהציצה דרך אופל ללא תחומים
שוב חוזרת לעצמה.
לאור שמשות רחוקות
כווצו עד הפכם ניצוצות בוערים.
עוטפת הנשמה
אך מהרה תשוב ותחי.
שנית תלמד לקרוא שם אלהים
על פני רקיע, …
שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִיש  לֹא נֶעְדָּר.  ישעיהו מ כו
אלהים הוא סוד החיים
המצית את החומר הדומם
לדחיפה פנימית ולמטרה.
הוא השלהבת היוצרת…
כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ ה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ. (עמוס ד יג) 

שבת חול המועד סוכות: ״מעגל קריאת התורה השנתי״, סאם ליימן-ווילציג

מאחר שבשבת חול המועד זו אין ״פרשת השבוע״ במובן הרגיל, ואנו נמצאים לקראת סיום התורה בשבוע הקרוב, מן הראוי לקחת ״פסק זמן״ מֵדְבַר תורה נקודתי ולעמוד על שאלה הרבה יותר רחבת-היקף: האם מעגל קריאת חמישה חומשי תורה במשך שנה אחת הינו מימים ימימה, או שמא השתנו הדברים במרוצת השנים?

מסתבר, שלא רק שהמעגל שאנו מכירים אינו מימים ימימה, אלא שבמהלך ההיסטוריה מספר שיטות הקריאה בלוח השנה העברי הינו רב ביותר!

קריאת התורה כל שבת לא התרחשה לעולם בתקופת המקרא עד (כנראה) המאה השלישית או השנייה לפני הספירה החדשה (BCE). עד תקופת עזרא הקריאה היחידה הייתה ע״י המלך, שקרא ספר דברים בלבד, פעם אחת כל שבע שנים (!) – מה שמכונה בתורה ״הַקְהֵל״ (דברים ל״א: י׳-י״ג). בהיעדר ״מלך״, בתקופת עזרא הקהילות השונות בארץ ישראל התחילו לקחת על עצמן קריאת תורה יותר תכופה. באיזשהו שלב (לא ידועה התקופה המדויקת), המנהג הזה בקהילות ארץ ישראל התפתח לכדי קריאה סדורה של התורה כולה במעגל של שלוש שנים. לעומת זאת, קהילות בבל עברו למעגל חד-שנתי.

מאחר שבהמשך כובד המשקל של העם היהודי עבר לבבל ולמזרח, המנהג של מעגל שנתי תפס ביותר ויותר קהילות במאות השנים של התלמוד לתוך ימי הביניים המוקדמים, אם כי יש לנו עדויות מקהילות מצרים שאפילו במאה ה-12 המשיכו שם במעגל קריאה תלת-שנתית. באותה תקופה קבע הרמב״ם ב״משנה תורה״ שלו שרצוי לנהוג בקריאה חד-שנתית ומאז ועד המאה ה-19 כמעט כל עם ישראל נהג כך.

תנועות הרפורמים (בתחילת המאה ה-19) והקונסרבטיבים (באמצע אותה מאה) חזרו למעגל תלת-שנתי (כנראה כדי להשאיר זמן לדברי תורה, נאומים וכו׳), אם כי בהבדל משמעותי אחד: במקום לקרוא את התורה מהתחלתה ועד סופה ברצף במשך שלוש שנים, הם חִלקו כל פרשה לשלוש וקראו רק כשליש ממנה כל שבוע (כלומר בשנה השנייה, קראו את החלק השני של כל פרשה כל שבוע ושבוע – וכן הלאה בשנה השלישית). נוהג זה קיים בחלק מבתי הכנסת בשתי תנועות אלו עד היום הזה.

נשאלת השאלה: האם יש מקום לשנות שוב את מעגל קריאת התורה? כמובן, כל שינוי של מנהג עתיקת יומין חייב להיעשות בשיקול דעת מרבי, אם בכלל. ברם, נדמה לי שמאחר שחזרנו לארץ ישראל הריבונית, יש מקום לחזור למעגל התלת-שנתי של פעם (קריאה ליניארית במשך כל  156 השבועות). החיסרון, כמובן, בכך שתהיה משמעות פחותה ל״שמחת תורה״ כל שנתיים משלוש. מצד שני, הדבר יפנה לנו זמן לבאר את הפרשיות הנקראות בין כל עלייה ועלייה – מאין דבר תורה מקוצר וממוקד (״60 שניות על…״). בכל מקרה, אין לראות במעגל השנתי ״תורה מסיני״; המורשת היהודית מראה שכל תקופה והשיטה הייחודית בהתאם לצרכים הספציפיים של הקהילה בזמן ובמקום שלה.

 

יום כיפור תשע”ח:  אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג  | אניטה תמרי

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.

עמדתי מול סל הכביסה המלוכלכת והפרדתי בין הפריטים הבהירים לפריטים הכהים. היום הבדים סינתטיים יותר והצבעים עמידים יותר, ובכל זאת אני ממשיכה לעשות את שלימדה אותי אמי – להפריד. שהרי הכהים עלולים לשנות את גוונם של הבהירים

ולאחר הכביסה ולאחר הייבוש הבטתי בבגדים ובפריטים האחרים שיצאו מהמכונות. היה להם ריח מסחרי שאנו חושבים עליו כריח של ניקיון, אבל אף אחד מהם לא היה נקי וחדש כמו שהבטיח לי ישעיה

יום הכיפורים הוא יום של התחלה חדשה. אף כי ההתחלה היא חדשה, אנחנו לא חדשים. כמו הבגדים שכיבסנו – כבר עברו עלינו שינויים. קצת נפרמנו בקצוות. יש כתמים זעירים שלעולם לא ירדו, אבל למדנו להפוך אותם לחלק מעצמנו, ואולי אפילו לשים עליהם קישוט קטן כדי להסתירם מעיני העולם ולהצמידם קרוב יותר אלינו. והצבעים – הלבן הבוהק שהיה כל כך מצודד בחנות מאבד מהבוהק במים המליחים והקשים שלנו, למרות הבטחותיהם של יצרני תכשירי הכביסה

יום כיפור הוא היום שבו אנחנו מכירים בחולשותינו. השָֹׁני לעולם לא יהיה לבן כשלג. היינו צחים ולבנים כשנולדנו, ומאז, אנחנו הולכים וצוברים כתמים ושינויי צבע. חלקם נפלאים – זוהר אהבת המשפחה, אור הידע והלימוד, צבע המשחק והטיול. חלקם קשים ועצובים – שחור הפרדה, אפלת הפחד, חשכת המחסור

למילה “כתם” שתי משמעויות – זו המלכלכת ולפעמים מביישת והשנייה – זהב, מתכת אצילית ונחשקת המקשטת ומאדירה את העונד אותה

ביום הכיפורים הזה, נזכור שגם הכתמים-פגמים הם חלק מאתנו ושבכל כתם, בכל ניסיון שנכשל, בכל אהבה שנכזבה, בכל מפלה שנחלנו יש גם זהב. אוצר של חוסן פנימי שאתו נמשיך ואותו נישא אתנו תמיד

שנה טובה – שנה אנושית של כתם וזהב

שבת שובה: ובחרת בחיים | שושנה מיכאל צוקר

שבת שובה: על שם מה?

לפי הדעה הרווחת שבת שובה מקבלת את שמה ומעמדה המיוחדת בין שבתות השנה ממיקומה בין ראש השנה ויום הכיפורים. אבל יש גם הבנות אחרות.

בעקבות המסורת שאדם וחוה נבראו בראש השנה, הרב צדוק הכהן מלובלין (“פרי צדיק”, 1823-1900) לימד שהם לא רק נבראו וחטאו באותו היום אלא גם חזרו בתשובה בשבת הראשונה. לכן שבת שובה שואבת את יוחדה וכוח התשובה שלה ממעשה בראשית והיא ראשונית יותר מראש השנה ויום כיפור.

מסורת שלישית מקשרת בין עשרת ימי התשובה ועשרה הצדיקים שאברהם חיפש בסדום, באמונתו שאנשים טובים יכולים להשפיע על סביבתם והצילה.  על הפסוק וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה. וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה (בראשית יח:לב) כתוב בזוהר (וירא  קו ע”א אמר רבי יצחק: עד עשרה. אלין [=אלה] עשרה יומין דבין ראש השנה ליום הכפורים.

כמו שאברהם האמין שמספר צדיקים בודדים יכולים לחבור יחד להציל אפילו את סדום מאמצים קטנים מצטברים יחד להועיל לאדם וסביבתו.

רב יצחק הוטנר (1906-1980) בונה על ההקבלה בתורה בין החיים והטוב ובין המוות והרע. סופו הטבעי ואוניברסאלי של החיים הוא מוות. התהליך אינו הפיך. תחיית המתים אם וכאשר היא תקרה תהיה נס אדיר. יתרה מכך, המשך החיים דורש אספקה סדירה של מזון, מים ואוויר. מוות לא דורש כלום, הוא מצב קבוע ועומד שלא מצריך שום תחזוקה.

הטוב והרע דומים. הטוב הוא דבר חלש שצריכים ל”הזין” אותו באמונה בחשיבותו. הרע קיים גם ללא מאמץ ורק החסד האלוהי שתשובה יכול לנטרל אותו. לפי הוטנר, תשובה היא נס כמו תחיית המתים.

אני רוצה להדגיש פן אחר של המשל. כמו שתאים חיים רבים יכולים לחבור יחד לאורגניזם גדול ומרוכב, הרבה מעשים של תשובה יכולים להשפיע על הכלל. הרבה מעשים טובים יכולים לחבור ביחד לשפר את עצמו, סביבתנו והעולם.

בעונה הזאת אנחנו מוסיפים לתפילתנו ” תזָכְרֵנוּ לְחַיִּים. מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים.” כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לבחור בחיים, להאמין ביכולתנו לעשות טוב ופעול בהתאם.

נִצָּבִים וַיֵּלֶךְ, פרשות שחוברו להם יחדיו / עובד דבורה, אלול תשע”ז.

במהלך השנה אנו נתקלים, במסגרת התפילה בשבת,  בקריאה ארוכה של שתי פרשות מחוברות. אנו חשים הערכה רבה לבעל הקורא על מאמציו לעמוד במשימת הקריאה, באופן חריג לא בפרשות המחוברות של השבת הזו שהן קצרות במיוחד.

למה יש את החיבור הזה? באופן אינטואיטיבי, אנו מודעים לכך שיש שנים פשוטות ושנים מעוברות, כך שאם צריך לעמוד במכסת של קריאת כל התורה צריך לחבר פרשות שהן פרוסות יפה בשנים מעוברות (עקב הוספת אדר א’), אך בשנים פשוטות חסרות ארבעה שבתות, כך שיש עודף פרשות על שבתות.

בדיעבד, כאשר רציתי להבין קצת יותר, גיליתי שזה לא עד כדי כך פשוט. נגלה לפני עולם מרתק של מלאכת הרכבה של מעין תשבץ , שיש לו נגיעות באסטרונומיה ובעולם המספרים ובצורך לפתור שורה של אילוצים. במסגרת הכתיבה הזו לא ארחיב על שנת חמה ועל שנת לבנה, על תאום הזמנים בדרך של עיבור השנים, על רצף מחזורי של 19 שנה של סדר שנים פשוטות ושנים מעוברות, על קביעת יום ראש השנה ואילוצי ה”דחיות” של היום הכי חשוב בשנה, כפי שנראה להלן. אני אציג פרפראות קטנות כדי לגרות את מי, שהנושא מעניין אותו והוא ירצה ללמוד קצת יותר.

החיבורים בהם אנו דנים הם של צמד פרשות וקיימים 7 צמדים קבועים כאלה.

ויקהל-פקודי, תזריע-מצורע, אחרי מות -קדושים, בהר – בחקותי,  חוקות-בלק, מטות – מסעי , נצבים וילך.

מתי הן מחוברות ומתי הן נפרדות? פשוט מאוד,  אם תדע מה סימן השנה, הרי שיש לך מידע איך נראה לוח השנה, באיזה יום חל כל חג, ובאיזה שבת קוראים כל פרשה, בין אם הפרשה בודדת ובין אם יש שתי פרשות מחוברות.

קיימים 14 סימנים לשנים. כל סימן  מורכב מ 3 אותיות:

אות ראשונה: היום בשבוע בו חל ראש השנה

אות שניה: מספר ימים של השנה (הסבר להלן)

אות שלישית: היום בשבוע בו חל ראש חודש ניסן.

סימון: מספר ימים של השנה ( 6 אפשרויות)

ימים שנה פשוטה

353

354

355

ימים שנה מעוברת

383

384

385

סימן השנה

ח-חסרה

כ- כסדרה

ש- שלמה

השנה הבאה עלינו לטובה, שנת התשע”ח, היא שנה פשוטה בת 354 ימים וסימנה:  הכז

ה- ראש השנה חל בים ה’

כ- כסדרה

ז-ראש חודש ניסן חל בשבת: יום ז’

השנה כמו כל שנה עם סימן זה- חכז- כל הפרשות תהיינה מחוברות  חוץ מ : חוקות-  בלק,  נצבים- וילך.  אופס…  אמרנו שנצבים וילך של שנה זו מחוברות . אבל כאן מדובר בניצבים וילך של השנה הבאה.

תחולת השנה הינה מ”בראשית” שלאחר שמחת תורה וסיומה ב”זאת הברכה” של השנה הבאה (במקרה דנן התשע”ט). את הקריאה של ניצבים וילך השנה אביא בסוף הסקירה.

מה שמעניין בבניין הלוח הוא שורת האילוצים, כפי קבעו חכמינו זיכרונם לברכה בעת הקדומה. האילוצים נובעים מהצורך לייחס את הפרשות לזמנים. כל אילוץ מוגדר בסימן והנה מספר דוגמאות:

פקדו ופסחו(בשנה פשוטה): פקדו לציון פרשת “צו” (פקודה=ציווי) צריכה להיקרא לפני פסח , כיוון שבפרשה מדובר על הגעלת כלים

צומו וצלו:  צומו לציון תשעה באב וצלו(התפללו בארמית) לציון פרשת “ואתחנן”. משמעות הדבר אחרי תשעה באב- צומו תבוא פרשת ו”אתחנן” –צלו

קומו ותקעו: קומו(“ניצבים”) ותקעו(ראש השנה)  “ניצבים” תקרא תמיד לפני ראש השנה.

בכלל האילוצים: פרשת “כי תבוא” תמיד תהיה לפני ראש השנה. פרשה זו גדושה בקללות והקריאה טרם ראש השנה היא בבחינת –  תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.

ובחזרה לעינינו מדוע מחוברת “ניצבים” ל”וילך”  בגלל הסימן  בג המלך פת וילך. שמשמעותו אם ראש השנה (המלך, יום שאומרים בו המלך הקדוש) חל ביום ב’ או ביום ג’ מפרידים (פת) בין “נצבים” לבין “וילך”. למה מפרידים? כיוון, שיש שבת נוספת בין יום הכיפורים וסוכות, כך מאחר שראש השנה, הבא עלינו לטובה, הוא  ביום ה’ ויום כיפורים חל בשבת  אפשר לקרוא את “האזינו” רק  בשבת אחרי יום הכיפורים. אי לכך  “וילך” תתחבר ל”ניצבים” שקוראים לפני ראש השנה.

שנה טובה ומבורכת לכל עם ישראל.

פרשת כי תבוא: ביכורים רק בחג שבועות? / מוטי לקסמן

פרי גני הנה הבאתי, מלוא הטנא רב פאר.
ביכורים פה העליתי,
וראשי עטרתי זר. ל, ל, ל…  
מן הכפר מוביל העירה
בן רועים טלה וגדי,
ושיריו בקול ישירה:
דידל, דידל, דידל די! לי, לי, לי…  
בן איכר מפרי גנהו – תאנים ורימונים,
ובסל לו על שיכמהו
תהמינה זוג יונים. לו, לו, לו… [1].

מתי שרנו זאת, או מתי נשמע שוב שירים דומים? התשובה, מן הסתם, פשוטה: לקראת חג הביכורים, לקראת חג השבועות.

מה הביאנו לפזם שיר ביכורים בחודש אלול, לקראת ראש השנה?

הגורם המזמן מצוי בפתיחת פרשת השבוע, פרשת “כִּי תָבוֹא”: “וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” [2].

   הדברים ברורים, לא כן?

   ובכן, לא באופן מלא.

ראשית, בפסוקים כתוב “וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה”. יונתן מבין זאת ככתוב: “ותִקחו מראשית ביכורים שׁמִתבשׁלים מִן ההתחלה בכל פירות של הארץ” [3]. אבל במדרש נמצא הגבלה:

יכול כל הפירות יהו חייבים בבכורים תלמוד לומר מראשית ולא כל ראשית […] האמורים כאן משבעת המינים, […] חטה ושעורה וגפן ותאינה ורימון ארץ זית שמן ודבש [4].

אם-כך, יש מחלוקת לגבי היבול שעליו חל הצו.

לעומת-זאת, הסכמה קיימת שהבאת “מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה” אינה תהליך הקורה פעם בשנה, כמוכר לנו, לקראת חג השבועות, אלא בחדשים רבים בהתאם להבכרת היבול: “מעצרת [5] ועד החג [6]” [7].

   אבל, אם לא שמת לב, הצו הנדון, “וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה”, הוא הצו הראשון הצמוד לכניסה לארץ המובטחת “וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ”. זה הצו הראשון הראוי להיחקק בזיכרון העם לאחר  כניסתו לארץ?

כן.

למה? וודאי אשאל.

ובכן, לאחר שבני ישראל ינחלו את הנחלה שאותה אלוהים ייעד להם, ולאחר שהם יירשו אותה ויישבו בה, איזה תחושה תהיה להם?

זוכרים, או הצעירים שבכם, קראתם על מצב הרוח ועל התחושה שלאחר השלמת מלחמת ששת הימים?

במילה אחת: “איפוריה” איפוריה כוללת שמנעה להבין את עומק אמירתו של ראש הממשלה אז, לוי אשכול ז”ל, האם אין אנו במצב של “שמשון דער נעבעכדיקר” [8]?

אשכול הבין, אבל רוב העם ומנהיגיו נתכסו באיפוריה כזו עד שטחו עיניהם מראות את המציאות שנוצרה וגם את היערכות צבאות ערב למלחמת יום הכיפורים האיומה.

מעצבי העם בתקופת המקרא הבינו זאת היטב.

בניצחון מוחץ יש סכנה של התפתחות עיוורון.

עיוורון למציאות יכול להרוס את יסודות המבנה החברתי כולו ואף את קיומו.

“מכל מה שהוא מהנה אותך ונתן לך יתרון על שאר בני אדם יש לך להודות לפניו ולתת כבוד לשמו” [9]. ובמלים אחרות: “וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ” [10].

זו משמעות הקדשת הפרי המבכיר לאלוהים: “שלא יהיה לו [לחקלאי המצליח] גאוה שממנה ימשך לזלזל בכבוד הבריות ושנאת הבריות ורבות רעות וצרות מאת האנשים, […] שלא יהיה גרגרן, שהתאנה הראשונה שביכרה בכרמו מתאוה לה מאד אחר שנה שלא אכלה, וכן האשכול הראשון, והוא חייב לכרוך עליה גמי ולומר הרי זו ביכורים, ובזה יכנע לבב ערל ולא יהיה זולל וסובא” [11].

ואין מסר הזה מכוון רק לעם כעם, אלא לכל אדם: בעת האחרונה ראינו יותר מדוגמא אחת של אדם שהגיע למעלת מנהיגות ועיניו לא ראו כללי מוסר וערך. הם שכחו מה זה לתת וידעו רק לקחת, הרבה לקחת…

מכאן, משמעות הבאת הביכורים במשך חדשים רבים, היא שאין מדובר כאן רק בטקס פולחני אלא יש כאן מתווה לדרך חיים. גם בימינו. גם בעת זו, עם ההיערכות למועדי תשרי: 

תודה על כל מה שבראת
תודה על מה שלי נתת
על אור עיניים
חבר או שניים
על מה שיש לי בעולם על שיר קולח
ולב סולח
שבזכותם אני קיים תודה על כל מה שבראת
תודה על מה שלי נתת
על צחוק של ילד
ושמי התכלת
על אדמה ובית חם פינה לשבת
אישה אוהבת
שבזכותם אני קיים תודה על כל מה שבראת
תודה על מה שלי נתת
על יום של אושר
תמימות ויושר
על יום עצוב שנעלם תשואות אלפיים וכפיים
שבזכותם אני קיים” [12]

הארות ומראה מקום

[1] “ביכורים” מלים: שמואל בס; לחן: שרה לוי-תנאי. זוכרים את בגדי הלבן, את הזר על הראש וגם את השיר?

[2] דברים כו, א–ב.

[3] כתר יונתן לדברים כו, ב. כך גם הרמב”ן: “שתקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך אשר ה’ אלהיך נותן לך”.

[4] מדרש ספרי דברים פסקא רצז. כך סבורים גם רש”י, רבנו בחיי ואחרים.

[5] “עצרת”, שם אחר לחג השבועות: “ולכך יקראו רבותינו ז”ל בכל מקום חג השבועות עצרת” (רמב”ן).

[6] “החג” כינוי נוסף לחג הסוכות: “מצות החג על הגשמים הם ארבעת מינים שבלולב וניסוך המים לרצות על המים על שהחג זמן גשמי שנה הוא […] בחג הסוכות” (רש”י לזכריה יד, יז).

[7] ספרי דברים פיסקא רצז. בספרי יש גם קולות המאריכים את משך זמן הביכורים: “מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא רבי יהודה בן בתירה אומר מביא וקורא”.

[8] בלשון אידיש: “שמשון המסכן”.

[9] רבנו בחיי בפתיחה לפרשת כי תבוא בהמשך למדרש תנחומא.

[10] דברים כו, יא.

[11] תולדות יצחק לדברים כו, א.

[12] “תודה” מלים עוזי חיטמן; לחן: יווני עממי.