קהילת הוד והדר

1 2 3 29

פרשת עקב: כולנו זקוקים לחסד | הָרַבָּה גייל שוסטר-בוסקילה, אב תשפ”א 

בפרשת עקב משה ממשיך לנאום על החטאים של עם ישראל, על מתן תורה, ועל שפל מוסרי בחטא עגל הזהב. כאן מזהים שני מושגים חשובים: מצד אחד, שכר על קיום המצוות ועונש על אי-קיומן.

וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם–הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר ה’ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם–כֵּן, תֹּאבֵדוּן:  עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן, בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵיכֶם (דברים ח, יט-כ).

ומצד שני, יש תקווה לעם ישראל דרך שמירת מצוות.

וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל–מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ:  כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  לִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת ה’, וְאֶת-חֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם–לְטוֹב, לָךְ (דברים י, יב-יג).

לפי המסורת, השבוע, בשבת השנייה לאחר תשעה באב, אנחנו קוראים את הפטרת הנחמה השנייה. כל הפטרות הנחמה הן מתוך נבואותיו של הנביא ישעיהו. כמובן שאין קשר ישיר לפרשת השבוע “עקב”. ההפטרה של פרשת עקב מתחילה בפסוק מדאיג:

וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה’ וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי.(ישעיהו מט, יד).

פסוק זה מדאיג מפני שלפי המסורת אם יש ניתוק בינינו לבין האלוהים אנחנו אבודים. אני לא הייתי מתחילה לנחם אף אחד עם הפסוק הזה – בעיניי התחלה קשה שאינה מנחמת אלא מפחידה. אולי תזכורת זו תחזיר חלק מהעם למצוות, ואולי תרתיע אחרים. למזלנו סוף ההפטרה מעודדת אותנו יותר:

 כִּי נִחַם ה’ צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה’ שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה (ישעיהו נא, ג).

נזכרתי בשיר הידוע של נתן זך “כולנו זקוקים לחסד” שיכול לעודד אותנו וגם לנחם אותנו לאחר תשעה באב וגם אחרי התקופה הקשה שעברנו – וממשיכים לעבור – בהתמודדות עם מגפת הקורונה.

כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.

כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.

מעניין שהפזמון מסתיים במילים “מקום שבו עוד אפשר לנשום.” בימינו אנחנו עדיין לא יכולים לנשום בצורה בטוחה בכל מקום. אני מאחלת לכולם נחמה ובריאות, “שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה” בכל מקום בארץ ובעולם.

פרשת ואתחנן: המשמעות של ״תורה שבעל פה מסיני״ | סאם ליימן-ווילציג’ אב תשפ”א

 אחד האלמנטים החשובים ביותר ביהדות – מבחינה אינטלקטואלית, תיאולוגית ואפילו בהישרדות הדת שלנו – הינו ה״הלכה״. היהדות אף פעם לא נשארה סטטית אלא התפתחה מתחילת הדרך ועד ימינו אנו. כמובן, תמיד גם היו מחלוקות באשר לקצב התפתחות הלכתית זו – מחלוקת שנמשכת היום, הן מתוך האורתודוקסיה וגם בין האורתודוקסיה והתנועה הקונסרבטיבית-מסורתית.

מאיפה התופעה הזאת, שנקראת ״הלכה״? ראשית, העובדה המילולית הברורה, ששורש המלה ״הלכה״ היא ״הלך״, כלומר להתקדם הלאה ולא לעמוד במקום.

על פי המסורת (לפחות האורתודוקסית), ההלכה – או כפי שהיא מכונה ״תורה שבעל פה״ – מסיני. לא רק שהאלוהים העביר את עשרת הדיברות לעם ישראל בסיני, אלא גם העביר את הפירושים למשה, אשר העביר אותם לזקנים – ומשם השרשרת הבין-דורית של פרשנויות במשך ההיסטוריה היהודית.

אבל מאיפה הרעיון הזה? לפני שאציג את תשובתי, יש להודות שמדובר ב״פיקציה מבריקה״. פיקציה: לא ייתכן שאלוהים העביר למשה רבנו את כל הפירושים (והמחלוקות!?) שקיימים בהֶמשך ההיסטוריה ההלכתית-יהודית, שהרי אז משה היה נשאר על ההר ארבעים שנה (לפחות!) ולא ארבעים יום. המצאה מבריקה: כך היהדות שמרה על הרלוונטיות שלה, כשהחברה הכללית (טכנולוגיה, ערכים, גילויים חדשים) התפתחה במרוצה השנים.

איפה מוצאים את הרעיון של ״תורה בעל פה״ בהר סיני? התשובה מופיעה בגלוי מול עינינו, אבל מעטים מאִתנו שמים לב לכך. הנה חמשת הדיברות הראשונים, בדגש על השוני בין שני הראשונים ושלושת האחרונים.  

1) אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
2) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.
3) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה’ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה’ אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.
4) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
5) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

בשניים הראשונים אנו רואים/שומעים שאלוהים מתייחס אל עצמו בגוף ראשון (״אנכי ה׳״); בשלושת האחרים, הוא מדבר בגוף שלישי (״לא ינקה ה׳״; ״עשה ה׳״; ״ה׳ אלהיך״). מדוע? כי בשני הראשונים הוא דיבר ישירות לעם ישראל; בכל השאר הוא דיבר למשה רבנו, אשר ירד מההר ואז העביר את הדיברות האלה לעם. כלומר, האלוהים קבע את היסודות (הוצאתי אתכם ממצרים; לא יהיו אלוהים אחרים על פניי) – ואחר כך, הציוויים המעשיים הם ניתנים לבני אדם להבין, לפרש, ולבצע על פי הבנתם.

במלים אחרות, המשמעות של ״תורה שבעל פה מסיני״ אינה מה שמקובל לחשוב, שהאלוהים העביר את כל התורה והפרשנויות לתורה (״ההלכה״) בהר סיני – אלא שם הוא, האלוהים בכבודו ובעצמו, סיפר לנו מיהו. ואז נתן דווקא לנו את הגושפנקא לפרש את כל שאר מצוות התורה.

האם פרשנות זאת שלי מקורית? דומני שלא, שהרי רבי יהושע (בשם רוב חכמי התלמוד) קבע (לגבי קביעת ההלכה) בסיפור המפורסם על תנורו של עכנאי: ״לא בשמיים היא״ – [שהרי אתה אלוהים בעצמך קבעת בהר סיני] ״אחרי רבים להטות״!

לדעתי, זאת גם הסיבה שחמשת הדיברות האחרונים כל כך ״קצרים״ – כדי להשאיר לנו פתח לפרש מיהו ״רצח״, ״גנב״ וכו׳ – ומה עושים עם עבריינים כאלה במקרים שונים כאלה ואחרים. התורה יותר מֵמְרַמֵזת שהיהדות הינה דבר שיתופי בין האלוהים לבין בני ישראל. שהרי עשרת הדיברות נחרטו על לוחות הברית! ומשמעות ״ברית״ היא שישנם שני צדדים, כל אחד עם התפקיד שלו בביצוע החוזה. 

שבת שלום!

פרשת דברים: סופתחלה | אניטה תמרי, אב תשפ”א

דומה שפרשת דברים משקפת את טבענו האנושי וספר דברים – את מחזור חיינו

“אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן … (דברים א, א). המילה “הדברים” מעלה בלבנו את הביטוי “ויהי לאחר הדברים האלה” – צירוף מקובל המופיע הן בתורה והן בנביאים, ונהוג לראות בו המשך של הסיפור הקודם, עם התפתחות בעלילה. אבל הפרשה שלנו איננה נפתחת כך. אין “לאחר הדברים” אלא “אלה הדברים”, כמו שנהוג לכתוב בסיומו של מאמר עיוני “לסיכום”

ועל כן, הכותרת – סופתחלה. משה מסכם תקופה אבל היא לא תמה, הנדודים יימשכו גם בארץ המובטחת כשכל שבט וכל בית אב ימצאו את מקומם, המלחמות תמשכנה גם בארץ המובטחת. יהיו ימים של רעב וימים של שמחה. ימים של טעייה וימים של תהייה. כי את אנושיותנו אנחנו לוקחים אתנו במדבר הנורא, בארץ לא זרועה וגם בארץ נושבת

ועוד דבר שאנחנו לוקחים אתנו הוא הפירוש שלנו לאירועים שחווינו. כבר עמדו חוקרים על הסתירות שבין הסיפור כפי שמשה מציג אותו בפרשת דברים ובין האירועים כפי שדווחו בספרי שמות, ויקרא ובמדבר. והסתירות הללו, או חוסר ההתאמה בפרטים, גם היא חלק מטבענו. אנחנו רואים את מה שהיה חשוב לנו ומדגישים אותו. זאת ועוד, משה מדבר בגוף ראשון רבים בחלק מתיאוריו ובגוף שלישי רבים באחרים – לפעמים הוא חלק מהאירוע ולפעמים מרחיק עצמו ממנו. כמונו, בדיוק

כשאנחנו, אנשי המאה העשרים ואחת חושבים על יציאת מצרים, אנחנו חושבים על הקצוות – השעבוד והמכות, קריעת ים סוף ומעבר הירדן. בין לבין “הם נדדו ארבעים שנה במדבר”. הם? והרי ההגדה של פסח מורה לנו “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. ועם זאת, ההגדה היא שמדברת על המורא הגדול, היד החזקה וכל הדברים הנשגבים. היא לא מדברת על הדאגה להורים הזקנים שקשה להם ללכת בחול, על הילדים שזורקים אותו במשחקם, על השגרה המתישה ועל ההליכה לקראת עתיד לא ברור

לפני שנקרא את פרשת דברים, קראנו את הפרשה הארוכה ביותר – הפרשה הכפולה מטות-מסעי. גם הסבלנים ביותר ביננו מתחילים לגלות סימני קוצר רוח לנוכח אורכה. וכשאנחנו עוברים לספר דברים, פתאום חוזר האיזון – הפרשות הראשונות כולן פחות או יותר באותו אורך, וזהו אורך שאפשר לעמוד בו. ואז המפנה – הדרמה. כמו בחיים, לאחר הירח המלא שנדמה תמיד שהזמן ממולד הירח ועד לירח במילואו ארוך יותר מהזמן שבין הירח המלא לסוף החודש, כך הכל מתקצר והולך. את פרשת דברים אנחנו קוראים בימי בין המצרים, במה שנקרא “חום יולי אוגוסט”. ועם זאת, התחושה היא שהנה, הגענו לספר דברים – חגי תשרי כבר באופק. הימים, ארוכים עדיין, אך מתקצרים. הבקרים נעימים ויש אפילו שלפיתתו המיוזעת של הערב נחלשת משהו, ורוח קרירה נושבת. הפטרות התוכחה יישארו מאחורינו ונעבור להפטרות הנחמה. אנחנו יודעים שיבואו ימים חדשים, חלקם קשים, חלקם קשים מאוד ואם יהיה לנו מזל – חלקם גם יפים ואולי אפילו יפים מאוד. כמו התורה, המתחדשת עלינו כל שנה, כמו הירח המתחדש כל חודש, כמו השמש הזורחת מדי יום – ספר דברים מביא לנו סוף, התחלה, סוף והתחלה

פרשת מטות מסעי: ה’ מגיע למסקנה שב”י ראויים ומוכנים להורשת הארץ | אלי מיאסניק, תמוז-אב תשפ”א

מבוא- ההבדלים בין התגובות לחטא “בעל פעור”  לבין אלו של חטא העגל, אומרים דרשני.

כשמשווים את חטא “בעל פעור” (כמסופר בפרשת “בלק”- הליכת ב”י אחרי בנות מואביות ומדייניות, שגררו אותם לעבוד את אלוהי מואב) לחטא העגל (שמ’ לב) שמים לב למספר הבדלים שאני קורא אותם כהתפתחות חיובית בעם.

  • הבדל ראשון– בחטא העגל מתייחס ה’ לעם כאל עמו של משה (” וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” שמ’ לב 7).  בחטא “בעל פעור”  העם הוא של ה’. פונה ה’ ואומר למשה ” וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לה’ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ..”(כה 4)  
  • הבדל שני– בחטא העגל ההתגברות על החוטאים היא באמצעות שבט לוי בלבד. השבט הונחה להרוג בעם: ” וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר ה’…שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ” (שמ’ לב 27) בחטא “בעל פעור”  משה פונה אל כל ראשי העם לפתור את המכשלה.  “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר” (כה 5).
  • הבדל שלישי, בחטא העגל לא מסופר על יוזמה עצמאית של מישהו מהעם להפסיק את החטא. לעומת זאת, בחטא “בעל פעור” קם ביוזמתו , אחד מאנשי העם (שאינו “שופט” או “נשיא”), פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויוזם בעצמו (!!) הענשה פומבית של זמרי, נשיא שבט שמעון (!!) והורג אותו ואת המדיינית שעימו ( כה 8). המקרא לא מדווח על כל מחאה/ מרד של שבט שמעון או של אחרים. קרי, העם מקבל שטעה ומכיל את דרך הפתרון.

האם זו נקודת מפנה ביחס ה’ אל העם?

נראה שבמהלך התגובות לחטא “בעל פעור” התרחשה נקודת מפנה בהכרת ה’ במסוגלות ב”י להתמודד עם דרישותיו  לקראת הורשת ארץ כנען. מהי נקודת המפנה? מחד, ה’ מבין  שהעם עלול לחטוא גם בעתיד (ולכן ייענש). אך מאידך, מתברר שמשהכיר העם בחטא, הוא פועל להפסיקו.

לכן בוחר ה’ לסמוך על העם שייממש את הבטחתו  עתיקת היומין של ה’ עצמו “וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹוקים” (בר’ יז 8). פרשות “מטות- מסעי”, מפרטות את נקודת המפנה הזאת.

פרשות “מטות- מסעי” מבססות את התיזה שעתה, ה’ מאמין ביכולת העם: ארבעה היבטים.

  • ראשית, הפרשות מתארות איך מנחה ה’ כללים מאוד ספציפיים- לגבי הכניסה לכנען:
  • קביעת הגבולות של הארץ (לד 2-3) והגדרה חד משמעית לגבי הצורך בהורשת (סילוק) תושבי הארץ ואליליהם ( לג 50-53)ץ
  • מהלכי ההורשה הנדרשים מול אוכלוסיית כנען מודגמים בתיאור מלחמת מדיין (פרק לא). למשל- הכנת צבא כשכל שבט תורם את חלקו בצורה זהה, את מי חובה להמית ואת מי ניתן להחיות ונוהלי שלל.
  • הגדרת דרך חלוקת הארץ לשבטים ולמשפחות שבתוכן. הנדל”ן יהיה תלוי בגודל השבט והמשפחה וכן ייעזרו בהטלת גורלות. (לג 54, כו 52-54). כמות האנשים בכל שבט נקבעה במפקד השני שנערך גם הוא בערבות מואב (כו 57-62). במקביל, מכבדים ומנהלים את הצורך של חלק מהשבטים להתרחב עצמאית אל מחוץ לגבולות ההבטחה האלוהית (לב).
  • הגדרת קביעת מנהלי העם לאחר הכניסה ( לד 29- 15)

  • שנית, ה’ מוצא לנכון לתאר בפני הדור החדש את קורות העם ( לג 1-2). בצורה חיובית. הספורנו (רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ 1470-1550. רב ורופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה) מסביר, “שרצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה. באופן שהיו ראויים להכנס לארץ”. נשים לב שאין בתיאור מסעי ב”י השמצות והאשמות. גם דור המדבר נראה חיובי.
  • שלישית, ה’ מגדיר שבני ישראל הם עצמם האחראים על מלחמת מדיין כנקמה על ההחטאה באירוע “בית פעור”.
    הראינו למעלה במבוא שלא כך היה למשל בחטא העגל. עוד אפשר להשוות למלחמת עמלק שבה הניצחון הושג לא בצורה עצמאית: ” וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק”(שמ’ יז 11).
    הדרישה הזו היא לפעולה עצמאית בהנחייה “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים ” (לא 1-2).
    הפרשנים התחבטו הרבה מדוע משה מונחה ל“נקמת ב”י”. אני מציע להסיק שה’ סומך על בני ישראל שיוודאו ביצוע של הנקמה על החטאתם ועל אובדן ה- 24,000.
    מדרש “ספרי” ( “סִפְרֵי” הוא שם כולל לשני מדרשי הלכה, אחד על ספר במדבר (משויך לר’ עקיבא) ואחד על ספר דברים) אומר-” להודיע שבחן של ישראל שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמה שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם“. כלומר ה’ סומך על ב”י שיטלו  אחריות על הצלחת המלחמה ובכך גם יענו על האינטרס שלו.

  • רביעת, ה’ מכריז על סיום תפקיד משה עם הצלחת הנקמה במדיין.
    ה’ אומר למשה: ” נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ ” (לא 2). אני מציע לראות במשפט מפתח זה מסר שהצלחת המלחמה במדיין, היא סימן למוכנות העם לכניסה לכנען. העם לא תלוי רק במשה. הוא יודע לפעול עצמאית. אני רואה באמירה זו הערכה רבה למשה על השלמת תפקידו בכך שהביא את העם למסוגלות לתפקד כיאות בעת הורשת עמי כנען. רק משה היה אחראי להפוך עם עבדים לעם שעלול היה להכשל אך כעת הוא נחוש להצליח ולפעול לפי הנחיות ה’.
    לכן משה יכול להיות רגוע ולנוח בשביעות רצון על משכבו.

פרשת פנחס: סכנת הקנאות | אהובה שחר, תמוז תשפ”א

פתיחת הפרשה מסיימת את הסיפור שהתחיל בסוף פרשת בלק, מעשה הקנאות של פנחס. פנחס דוקר למוות את “איש ישראל ואת האשה”, זמרי בן סלוא וכזבי בת צור. על ידי כך הוא שם קץ לעבודה לבעל פעור שפשתה בעם וזוכה, הוא וזרעו אחריו, בכהונת עולם. במעשה הקנאות שלו הציל פנחס את העם מהתבוללות דתית ומעונשו של אלהים, שהתבטא במגיפה.

בעקבות האירוע הזה נשאר חוק לעולם: “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’ גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'” (דברים כ”ג, ד) ומכיוון שכזבי בת צור הייתה מדיינית הרי אנחנו קוראים גם: “צרור את המדיינים… אשר נכלו להם על דבר פעור…” (כ”ב, יז).

אלוהי ישראל הוא “אל קנא”, והוא דורש התמסרות מלאה אליו ורק אליו וחרם על כל האלים האחרים ועובדיהם. על תושבי כנען יש חרם מוחלט ללא רחמים: “החרם תחרים אתם לא תכרות להם ברית ולא תחנם… לא תתחתן בם” (דברים ז, ב-ג).

לעומת זאת, אנחנו מוצאים במקרא סיפורים שסותרים את חוקי ההתבדלות: בספר בראשית (ל”ח), יהודה לוקח בת איש כנעני ושמו שוע. ולבנו בכורו הוא לוקח אישה ושמה תמר. פרץ, אשר התחיל את עשרת הדורות של שושלת בית דוד, הוא נכד ליהודה ולאשתו הכנענית, בתו של שוע. הוא נולד ליהודה מכלתו תמר, שסביר מאד שהייתה כנענית גם היא, אם כי הדבר לא כתוב במפורש. רות, אם סבתו של דוד המלך, הייתה מואביה. ומשה לוקח לאישה את ציפורה ממדיין ומקבל עצות מיתרו אביה, כהן מדיין.

רבו הפרשנויות המנסות ליישב בין הכתובים, כמו: המצווה היא להחרים מואבי ולא מואביה , ולכן הנישואים לרות המואביה כשרים, ציפורה הייתה גיורת וכ”ו.

לדעתי, אין צורך ליישב בצורה מאולצת את הניגוד בין הכתובים. יופיו של התנ”ך בכך שהוא אינו מקשה אחת, גם התורה אינה מקשה אחת, גם כל ספר כשלעצמו אינו מקשה אחת. כך נמצא במקרא ” פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל רבעים”, לעומת “איש בחטאו ימות” אצל יחזקאל.

השתמרו בספרי התנ”ך מסורות, מיתוסים, סיפורים, בחלקם בעלי מגמתיות ברורה. שונותם של הכתובים ואף הניגודים ביניהם מייצגים את דופק החיים, כל אחד – את תקופות החיים בה צמח או נכתב, את נקודת הראות וההשקפה המיוחדת של המספר או הכותב. ואין אמת אחת.

קנאות טוענת לאמת אחת. קנאות היא פסילת האחר, אי סובלנות לאחר, עד כדי נכונות להרוג ולהשמיד אותו. קנאות היא לא רציונאלית. היא נובעת מפחד, מיצר רע של האדם, מהרצון לשלוט על השונה שנראה מאיים .

רוח האדם התקדמה בדורנו לא רק במדע אלא גם בתרבות ובחברה. ועדיין יש מקומות בהם שולטת קנאות דתית. בשם אלוהים מכשירים שלטונות דת חשכה חברתית, עוולות אנושיות, בשמו של אלוהים הם מחזקים את אחיזתם בבני האדם.

לא ניתן לקבל כלשונו את כל הנאמר בתורה כדבר אלוהים מחייב היום בלי לחטוא לרוח האדם, להתקדמות בתרבות, להתקדמות בזכויות האדם. האם עובדה היסטורית מוכחת היא שהמגיפה נפסקה בגלל מעשה הקנאות של פנחס או שמא זה אינו אלא הסיפור שסיפרו הכוהנים צאצאי פנחס, סיפור שחיזק את שלטונם וסמכותם על העם. קנאים גררו את עם ישראל, לפחות פעמיים בהיסטוריה, להתנגשות קטלנית עם כוחות גדולים ממנו, וקרבו על ידי כך את חורבן הארץ.

קנאות דתית כקנאותו של פנחס היא סכנה גדולה ביותר לקיומנו היום. ובכל מקרה, גם אם נרצה לקבל את דברי התורה כלשונם, ערביי הארץ היום אינם משבעת עממי כנען, גם לא מואבים, לא מדיינים ואף לא עמלקים, אם נתייחס לשמות העמים כפשוטם ולא נפרש “עמי כנען” או “עמלק” כמטאפורה על פי ראות עיני הקנאים. הם בני אברהם אבינו.

הרהורים על ההפטרה לפרשת בלק | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה, תשפ”א

אני מאוד אוהבת את ההפטרה של פרשת בלק (מיכה ה, ו – ו, ח). התחלתי להרהר על דברי הנביא מיכה בהיותי סטודנטית בבית מדרש לרבנים של התנועה ליהדות מתחדשת ב-1975. לצערי החיבור שכתבתי אבד לי מזמן אבל זכור לי הנושא החשוב שכתבתי עליו:ארון הקודש בהוד והדר

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ׃ (מיכה ו, ח).

לדעתי בפסוק האלגנטי של מיכה אנחנו יכולים למצוא את לב ליבה של היהדות. מספר המצוות שאנחנו שומרים בקפדנות איננו העיקר אלא איכות חיינו. כדי להבין את המושג “הצנע לכת” חוקרי התנ”ך השוו אותו להיפוכו בתנ”ך: “ואם תלכו עמי קרי” (ויקרא כו, כא).
פעם אחר פעם בספר ויקרא פרק כו אנחנו קוראים את המילים “ואם תלכו עמי קרי” בקונטקסט של עונש על אי שמירת המצוות. בעיקר המסר כאן הוא שחטא או סטייה מהמצוות יגרמו למחלות קשות, למגיפות, למתקפות של חיות טרף וגם של אויבינו ואולי יביאו עלינו אסונות טבע כגון בצורת או רעב. למשל:

הִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת־בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם׃ (ויקרא כו, כב).

בעיניי זה מושג זה קשה מאוד המבשר עונש חמור על סטייה מהמצוות. יתר על כן אין הסבר מדויק למילים “ואם תלכו עמי קרי” למרות המופעים הרבים שלהן. בעברית מודרנית איננו משתמשים במושג זה לתיאור מרדנות.
במקרה או שלא במקרה הפסוק של הנביא מיכה מופיע על דלתות ארון הקודש של קהילתנו. איך בחרו בו לא ידוע לי, אבל שמחתי מאוד לראות אותו שם שהגעתי לבנין שלנו ברחוב החי”ש בכפר סבא.
כולנו רוצים להיות בקרבת אנשים טובים כמו שהנביא מיכה מתאר. כל פעם שאני רואה את הפסוק על הדלתות אני נזכרת בחברנו אד פרגר ז”ל (שהיה חוקר ומרצה באוניברסיטת תל אביב – בית הספר לעבודה סוציאלית ע”ש בוב שאפל) שעמל כל כך הרבה לגייס תרומות כדי להקים את בית הכנסת שלנו. הייתה לי הזכות להכיר אותו ולדעתי הוא היה דוגמא למופת למשמעות של הפסוק הזה ולדרך שאנחנו אמורים לחיות את חיינו. הוא היה בן אדם כזה – כמובן היו לו סגולות רבות והוא באמת היה צנוע וחכם. אגב הוא גם חלק של המורשת המוזיקאלית של קהילתנו בהקלטות על אתר נוסח התפילה לערב שבת (הקליקו כאן).

העולם היה נראה אחרת לו היו עוד אנשים כמו אד פרגר — אדם שסימל לכולנו: “והצנע לכת-עם אלוהיך” יהי זכרו ברוך וכן ירבו אנשים כמוהו!

פרשת חוקת: אליה וקוץ בה | עמנואל נשרי, תמוז תשפ”א
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה’ (במדבר יט, א-ב).
המצווה הראשונה בפרשת חוקת היא מצוות פרה אדומה.
הקב”ה מצווה את משה ואהרון לקיים את מצוות פרה אדומה. יש לקחת פרה ששערותיה אדומות, אין בה כל מום ולא נשאה מעולם בעול. לאחר שחיטתה, שורפים את הפרה, ועל אפרה נותנים מי מעיין חיים, הופך לחומר-סגולי המטהר טמאים. 
התורה מפרטת את אופן הכנת מי הטהרה, את דרך השימוש בהם וכן כמה מדיני טומאה וטהרה (יט, א-כב).
מצוות פרה אדומה הפותחת את פרשת חוקת, הפכה לסמל לפרשה סתומה שטעמיה נסתרים. העובדה הספרותית היא כי אפר של פרה אדומה שלא עלה עליה עול, הוא המטהר את אשר נטמא במגע עם המת. אבל למה?!

כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה. אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. (קהלת ז, כג)
את דברי קהלת אלה דרשו חכמים כמוסבים אל פרשת פרה אדומה, שאי אפשר לעמוד על פשרה.
מדרש תנחומא מתמודד עם חוסר ההיגיון למראית עין והחובה למילוי המצווה:  
מעשה בגר אחד ששאל את רבי יוחנן בן זכאי: “דברים אלה שאתם עושים נראים ככשפים, אתם מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואם אחד מכם מטמא מת – מזין עליו שניים ושלוש טיפין ואתם אומרים לו  טהרת”.
א”ל ריב”ז: נכנסה בך רוח תזזית מימיך?        
אמר לו: לא!
א”ל ריב”ז: שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?
אמר לו: הן.
א”ל ריב”ז: ומה אתם עושים לו?
אמר לו: מביאין עיקרין, מעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים, והיא בורחת.
א”ל ריב”ז: ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך! כך הרוח הזו היא רוח הטומאה.
לאחר שיצא הגוי אמרו לו תלמידיו: “רבינו, לזה דחית בקנה – לנו מה אתה אומר?”.
אמר להן: “חייכם! לא המת מטמא ולא פרה מטהרה ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב”ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: ‘זאת חוקת התורה’!”
בנוסף כמו שדרשו חז”ל בשיחות בין האל למשה: כאשר למשה נראה משהוא לא ברור הוא מבקש להבין והאל עונה: “כך עלה מלפני” במילים אחרות “קיבלתי החלטה ספונטנית”
כמה טוב שיש מצוות שאין צורך להסביר:  זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה.'”

אם אדון במצבו של האדם, האזרח המודרני של העולם הדיגיטלי המתועש, אגיע די מהר להבנה שאזרח זה מבקש למקסם את התועלת ואת מצבו בכל מסגרת. הדרך להגיע לכך היא למקסם את דרגות החופש שלו. הסיבה: חופש הוא בעצמו מצב טוב, וכל אחד יכול לשים עצמו במקום הטוב ביותר, לבחור את המוצר הטוב ביותר לדעתו. הדרך למקסם את החופש היא למקסם את אפשרויות הבחירה, כל אחד יוכל לבחור את הטוב ביותר לפי השקפתו.
אולם “אליה וקוץ בה” ריבוי אפשרויות מגדיל את התסכול לעתיד לבוא אחר שבחרנו, דרך מסוימת להתקדם בה, או מוצר מסוים להשתמש בו. אולי הדרך האחרת יעילה ומביאה אושר גדול יותר, אולי המוצר שלא בחרנו יעיל יותר. מצד שני כאשר נאמר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה’. התחושה שלי, המצווה נבדקה מכל האברים ונמצאה המתאימה ביותר! גם אם איני מבין.

פרשת קורח: חלב, דבש וגעגועים | אניטה תמרי, תמוז תשפ”א

 האם אני היחידה שנדמה לה שהיא קראה בפרקים הראשונים של ספר שמות כמה רע היה לבני ישראל במצרים? “וישימו עליו שרי מִסים למען ענותו בסבלותם” (שמות א, יא), “ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך” (א, יג-יד). שנים עברו. משה נולד וגדל והיה לאיש, “… וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה” (א, כג). ואלוהים שמע אותם, התגלה למשה ואמר לו “ראּה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש…” (ב, ז-ח)

את התלונות הראשונות השמיעו בני ישראל מיד לאחר שעברו בים סוף. ומאז, לא הפסיקו להתלונן. בפרשת קורח הם מתחילים בתלונות על המנהיגות, על מה שהם תופסים כטובות הנאה וכמעמד מיוחד, אבל לא רק השררה היא הבעיה. “המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר” (במדבר טז, יג)

רגע, רגע. היינו בארץ זבת חלב ודבש או פנינו מועדות לארץ זבת חלב ודבש? נזכור שבני ישראל הגיעו למצרים מלכתחילה כי היה רעב בארץ כנען, ובמצרים היה אוכל. אם יש מסורות שמתגלגלות ומסבירות למה אנחנו נמצאים במצרים, אין ספק שהסיבה “לא היה לנו מה לאכול בבית ופה היה” הייתה סיבה שעברה מדור לדור. ואכן, אם נקרא היטב בספר שמות, מדובר הרבה על העבודה הקשה, אך לא מדובר על רעב. אין כל זכר למחסור באוכל. נכון, בליל הסדר אנו מראים את המצה ואומרים “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים” ואז אנחנו קוראים את כל ההגדה, כשהשולחן עמוס כל טוב, וגם בה אין זכר לרעב. והמצה ייחודה בכך שבצקם של בני ישראל לא הספיק להחמיץ. כלומר, היא הייתה היוצא מן הכלל המלמד על הכלל – לחם שתפח, לחם אמיתי. ואתו היו, מן הסתם, שומים ובצלים, קישואים ואבטיחים ואולי גם דגה מהיאור ובשר ציד

כשאנחנו בתקופות מעבר בחיינו, אנחנו נתקפים בנוסטלגיה לעבר, לכל מה שעזבנו מאחור. נוסטלגיה, געגועים לעבר. זוהי מילה שמורכבת משתי מילים ביוונית (ולא, אינני דוברת יוונית, יש לי מילון אבן-שושן) האחת nostos, שיבה הביתה והשנייה – algos, שפירושה כאב. והנוסטלגיה, כידוע לכולנו, היא בררנית מאוד. אנחנו זוכרים רק את מה שמשרת אותנו ברגע העלאת הזיכרונות, ומה שמשרת אותנו הוא הניגוד הגדול בין מה שאנחנו חווים ובין מה שהיינו רוצים לחוות. את הפער בין הרצוי למצוי ממלאת הנוסטלגיה

לדור שיצא ממצרים לא היה טוב שם. הוא עבד בפרך ופחד פחד קיומי. ובמדבר אין הוא עובד כלל, ועדיין חי בפחד קיומי. הפחד הקיומי במצרים היה בבית. והבית הוא המקום שבו אנחנו רוצים להיות כשרע לנו. כשבני ישראל זוכרים את המאכלים, הם לא מדברים על שובע פיסי. הם מדברים על ריח הבישול, על הישיבה לאכול – אם לבד ואם עם המשפחה. הם מדברים על המוכר, על הידוע, על המנחם. הארץ שהותירו מאחוריהם היא ארץ זבת חלב ודבש, והם יודעים זאת. הם שתו מחלבהּ ואכלו מדבשהּ. זה מה שהם מכירים. לזה הם מתגעגעים

הבטחות? מי יודע? בינתיים יש לנו עמוד אש, עמוד ענן והמון המון חול ואבק

פרשת שלח לך: דוגמה ל-״בלגן״ | סאם ליימן-ווילציג. סיוון תשפ”א

לפעמים דברים גרועים קורים לא רק בגלל כוונת זדון אלא גם בגלל ״בלגן״. סיפור המרגלים העגום ממחיש זאת.
הפרשה מתחילה בפסוקים אלה: וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם (במדבר יג, א-ב).
כבר כאן יש בעיה: מצד אחד, ה׳ פונה למשה אישית ומצווה אותו לשלוח אנשים…; אבל מצד שני כתוב ״תשלחו״ (לשון רבים). מה פשר סתירה זאת?

התשובה נמצאת במלים האחרונות של פסוק ב׳: כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. על נשיא (מנהיג/ראש) כל שבט לבחור את האיש המתאים, שהרי לכאורה הם מכירים הכי טוב את אנשי הסגולה בתוך השבט שלהם. אין לצפות ממשה – עם כל הכבוד והיכולת שלו להנהיג – להכיר מקרוב את אנשי השבטים למיניהם. כלומר, האלוהים מצַוֶוה את משה אישית, אך מצדו משה – אולי מתוך העצה הטובה בזמנו של יתרו להאציל סמכויות – מעביר את ההחלטה לראשי השבטים.
ברם, זה מביא לבלבול בשרשרת הפיקוד – והאלוהים היה מודע לסכנה זאת כבר מההתחלה. שהרי הוא ציווה את משה כך: ״שלח לְךָ״! כלומר, דווקא במקרה זה על משה להפעיל שיקול דעת בכוחות עצמו ולהחליט בעצמו את מי לשלוח.

האסון לא בושש לבוא. כאשר חוזרים המרגלים כדי לדווח על מה שמצאו, כך מְסַפֵר הכתוב: וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל… (יג, כה-כו).
כלומר, הם לא חזרו ודיווחו רק למי ששלח אותם, אלא מיד לכל עם ישראל. לְמַה הדבר נמשל? הממשלה מבקשת מה״מוסד״ לרגל ולדווח על מה שמתרחש באירן – ואנשי המוסד מדליפים לתקשורת המונים!

מהי הבעיה, מעבר לעקיפת שרשרת הפיקוד? מחד גיסא, המנהיג אמור לשקול דברים בכובד ראש, באופן רציונלי; מאידך גיסא, ידוע כיצד ה״עמך״ מגיב ל״חדשות״ – בין אם אמתיות, מטעות או שקריות: יש לנו היום מספיק עדות מאמצעי התקשורת החדשים. כך, אין זה מפתיע כלל ועיקר שהיציאה למלחמה בהמשך הפרשה מסתיימת בתבוסה! וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה’ וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.  מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה (יד, מד-מה). כך, שבחטא המרגלים ישנם כמה אשמים: המרגלים עצמם; ראשי השבטים אשר כנראה לא השכילו לבחור את האנשים המתאימים למשימה קשה זו; וגם במידה קטנה משה רבנו אשר לא הקפיד למלא את ציווי האלוהים בצורה מדויקת. כפי שאמרתי: ״בלגן״.

בימים אלה, כאשר שורר ״בלגן״ פוליטי גם אצלנו, מן הראוי לקחת ללב את הלקח הזה: ללא היררכיה ברורה וחלוקת סמכויות, כשכל אחד עושה בדיוק מה שמוטל עליו במערכת השלטונית, אין תפקוד תקין ולא עלינו – אף גרוע מזה.

הפטרת בהעלותך: מיומנו של יהושע הכהן הגדול | שושנה מיכאל צוקר, סיון תשפ”א

English

הקשר הבולט ביותר בין פרשת השבוע, הפותחת במצווה להדליק את המנורה במשכן ובבית המקדש, והפטרתה (זכריה ב:יד-ד:ז) היא המנורה שמופיעה בחזונו של הנביא. אבל אני רואה קשר אחר: הבדידות של מנהיג אמיתי: משה בפרשה ויהושע הכהן הגדול בימי שיבת ציון. בשונה ממשה ומבני ישראל שיצאו ממצרים, העולים מבבל לא קבלו פקודות יום מפי הגבורה ולכן המנהיג הארצי נדרש להחליט איך ומתי לחדש את עבודת הקורבנות, האם רק בסיום בניית המקדש או קודם לכך?. ההחלטה לחדש את העבודה טרם סיום הבנייה הייתה שנויה במחלוקת וקל לדמיין את כובד החשש שהרגיש כהן הגדול שנשא באחריות. בואו נציץ ביומנו:

היסודות לבית המקדש הונחו ועכשיו אנו עומדים בפני דילמה. האם עלינו לחדש את עבודת הקורבנות, גם אם באופן חלקי, בהקדם האפשרי או שמא לחכות עד שהכל יהיה בנוי לתלפיות ומסודר עד הפרט האחרון? רוב חבריי הכוהנים מעדיפים להמתין עד שנוכל לשרת בדיוק לפי הכללים. אני מבין את החרדה שלהם. שגיאה בעבודת הקודש עלולה להיות קטלנית. אבל יש שיקולים נוספים. הבנייה עצמה אינה המטרה, אלא עבודת ה’. מה רצון האל? ללא אורים ותומים, אין לנו דרך לדעת. ויש גם את העם. האנשים חסרי מנוחה ורוצים לראות התקדמות. אחרת אני חושש שירצו לרדת מן הארץ ההררית הזאת ולחזור “הביתה” לפרס. לאחר הרהורים רבים, הכרזתי היום כי אני, ככהן הגדול, לוקח אחריות. הקורבנות יחודשו. אני מקבל על עצמי את כל האחריות והאשמה.

כעבור כמה שבועות:

עולים בי ספקות רבים לגבי החלטתי. אני מוצף בחרדה, בקושי מצליח להירדם ויורד במשקל. משפחתי מודאגת.

למחרת:

אמש, כאשר עברתי בראשי על הנהלים ליום הכיפורים, הרהרתי בהגיית השם המפורש, ודמיינתי את עצמי נכנס אל קודש הקודשים, הופיע מלאך ה’. הוא הושיט את ידו והוביל אותי עמוק פנימה. היה חושך כמו שלא חוויתי בחיי. נחרדתי. התפללתי שאשתי וילדיי יבינו שהקרבתי את עצמי למען ה’ ולמען העם.

פתאום הייתי במרחב שופע אור. לא יכולתי לראות אבל ידעתי שאני נמצא בנוכחותו של אהיה-אשר-אהיה. רציתי להשתחוות אבל גופי היה משותק. נבהלתי לראות שבגדי היו מוכתמים בחטא, שלי ושל עמי. השטן החל לדבר, אך הקב”ה גער בו. “הֲלוֹא זֶה אוּד, מֻצָּל מֵאֵשׁ” והמשיך  כי אני יהושע פעלתי לטובת העם ולכן הוא הסיר את אשמתי. בגדי הוחלפו, צניף טהור הונח על ראשי וכתב האמנה שלי חודש.

ואז, קרא התרנגול, ואני הייתי בחדרי בירושלים, כמעט מאחר לעבודה. הייתי לבוש כבר (איך זה קרה?). נעלתי את סנדליי ומיהרתי לבית המקדש. בכניסה, זכריה עצר אותי. בלי לומר מילה, עיניו הנבואיות תפסו את עיניי. הוא הביט בנפשי והינהן. הנהנתי לו בחזרה והמשכתי בדרכי.

הנהגת העם ויישוב הארץ הם משימות לא פשוטות, וכרוכות בתעוזה, בסיכון ובלקיחת אחריות. אין חדש תחת השמש.

1 2 3 29