קהילת הוד והדר

1 2 3 30

פרשת וירא: המוזיאון לכל מה שאנושי | אניטה תמרי, חשוון תשפ”ב

ברוכים הבאים לפרשת וירא, המוזיאון לטבע האדם ומנהגיו. האולם הראשון מתאר בית, בעצם אוהל, ככל הנראה מתקופת הברונזה. באולם זה נלמד על החלמה מניתוח (אלקטיבי או הכרחי? זו שאלה ששואלים מבקרים רבים), הכנסת אורחים מלאה ונדיבה שארוחה משביעה (כשרה? האם חיכו ארבע שעות בין החמאה והחלב ובין בן הבקר? ואולי היו האורחים הולנדים וחיכו רק שעה?) והבטחה למשהו שהיה משאת נפש במשך שנים רבות ועכשיו מתקבל בצחוק ובחוסר אמון

האולם השני מנצל את חידושי הטכנולוגיה בתלת-ממד, ואנו עומדים בנוף הררי מוכר, בתרונות אזור סדום. המראה הנפרש לפנינו דרמטי – התצורות הגיאולוגיות המיוחדות שכמו נשפכות אל ים המלח, אך הדרמה של הנוף מתגמדת אל מול הדו-שיח הדרמטי בין אברהם לאלוהים. אלוהים הודיע לאברהם שהוא עומד להרוס את סדום על יושביה. כולם. אברהם מתמקח אתו כאחרון התגרים בשוק, ואלוהים נגרר לוויכוח כתייר שרוצה לקנות דווקא חפץ מסוים. וכמו סוחר ממולח, אברהם מנצח בוויכוח. במצג הבא יש הודעה שמה שיופיע הוא באחריות ההורים, החומר אינו מתאים לילדים. ואכן, לא רק המורות בכיתה ב מתקשות להסביר את מה שיתרחש כאן ובעצם פוסחות על התמונה. חזרנו למנהג הכנסת האורחים מהאולם הראשון, אבל כאן בנות המשפחה הן התקרובת המוצעת לאורחים. ועכשיו אנחנו חוזרים לגיאולוגיה של האזור, ורואים אישה הופכת לנציב מלח לאחר שראתה את ביתה נחרב במטר אש וגופרית מהשמים. בקצה האולם שוב חדרון קטן עם אזהרה להורים – בנות לוט רוצות להמשיך ולקיים את משפחתן, וכל הדרכים כשרות

מסדרון שנופו מדברי מעביר אותנו אל ארמון אבימלך בגרר. הפעם אברהם הוא האורח, לא המארח. שלא כמו בימינו, אין הוא ושרה צריכים להציג תעודה מזהה בהיכנסם לארמון, ואברהם נוקט צעד מוכר למי שביקרו במוזיאון לֶך לְךָ, המוזיאון לתולדות ההגירה – הוא מציג את שרה כאחותו, ונימוקיו עמו. הבחירה לשיטתו היא “שרה למיטה או אברהם למיתה”, והוא בוחר באפשרות הראשונה. אבל, כפי שלמדנו במוזיאון לך לך, הוא יצא ברכוש גדול, ואולי חשב שמיטה/מיתה היא בעצם שיטה. כמו תמיד, המוזיאון מראה לנו דברים אך משאיר לנו לפרש אותם ולהבינם. נציין שהשיטה עבדה

ובחזרה לאותו בית מתקופת הברונזה שבו נפתח הסיור. הפעם יש לנו לידה, והיולדת מפתיעה משהו שכן היא אישה זקנה, אבל חוש הומור יש לה, והיא קראה לבן היילוד יצחק. סרטון קצר מתאר לנו משתה שנערך כששרה, היולדת, גמלה את יצחק. ובמעבר חד, מתחלפת המוסיקה השמחה בצלילים מבשרי רע. נער צעיר משחק עם יצחק התינוק, והמשחק אינו לרוחה של שרה. בהבזק לאחור אנו רואים שהנער, ישמעאל, הוא בנה של הגר. הכתוביות מספרות לנו שהיא הרתה לאברהם לדרישתה של שרה. התמונה מתחדדת ואנו שוב בהווה – הגר וישמעאל מוצאים מהבית אל המדבר. המוסיקה מתגברת ברגע שהדלת נסגרת, והופכת לצלילי כינור עצובים כשהאם והנער תועים במדבר. צליל הכינור מתחלף בפריטת נבל, כשמתגלית לעיניהם ולעיננו באר מים. הסרטון מסתיים במילים “ויגדל [הנער] ויהי רובה קשת”

עדיין במדבר – תמונה שהיא לכאורה הפסטורליות בהתגלמותה – רועים ועדרים. מהר מתברר לנו שיש מריבה ביניהם, ובסוף האולם, הכל בא על מקומו בשלום

כמו במוזיאון הטבע בתל-אביב, שיש בה קומה שצריך לדעת להגיע אליה, כך יש לנו כאן אזהרה: “ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את אברהם”. מעבדה? ניסוי? אולי זה מסוכן? אולי לא כדאי להיכנס לשם עם הילדים? אחד המבוגרים נכנס ויוצא בפנים מבולבלות. אישה נכנסת, שוהה במעבדה רגעים אחדים, וגם היא לא יודעת מה לומר

אז הולכים לקפיטריה שם אוכלים לחם ועוגות וחמאה אבל בלי בשר. ואז הולכים לחנות המוזיאון להחליט מה לקנות למזכרת. ההיצע גדול – גושי מלח המזכירים דמות אישה, משחקי מחשב שממטירים אש וגופרית על מספר האנשים שקובעים השחקנים, צילום דרכון של שרה בת תרח עם חותמות כניסה למצרים ולגרר ויציאה מארצות אלה. יש תמונות משתה (רגילות וגם הולוגרמות), ערכת ניסוי שמצוירים על עטיפתה נער ואיל, ויש באר מים חיים

אנחנו ניגשים לקופה ומשלמים עבור הבחירות שלנו

תמיד

פרשת לך לך: עם הנע-ונד והאֵל הזורם | סאם ליימן-ווילציג

 נהוג לחשוב שהיהדות הביאה לעולם את רעיון המונותיאיזם, האמונה שקיים אל אחד ויחיד. הסבירות לכך דווקא גבוהה (למרות עדות של אמונה כזאת במצרים, פחות או יותר בתקופת העבדות של בני ישראל במצרים, אבל מהר מאד היא ירדה מהבמה). אולם, פחות מוכר התהליך והגורם להתפתחות אמונה כזאת בקרב אבות אבותינו בתורה.

אחת התכונות הברורות של העם היהודי מֵתחילת דרכו הינה הרעיון שאנו עם ״נע ונד״. ואכן, הסיפור שלנו מתחיל במעבַר של אברם מאור כשדים לחרן – ״לך לך מארצך…״ – ומֵחָרָן לכנען… ומכנען למצרים… וממצרים בחזרה לכנען… ובתוך כנען אברם מסתובב לו במקומות שונים וכן הלאה. ה״כן הלאה״, כמובן, מתייחס לאבות הבאים ובוודאי לבני ישראל אשר יורדים מצרימה ובסוף חוזרים לכנען אחרי 40 שנות ״נע ונד״ במדבר. ואיפה אלוהים בכל הסיפור הזה?

שימו לב: אמרתי ״אלוהים״, שזה בעצם לשון רבים! בספר בראשית, זהו הכינוי השכיח לאל שלנו, שמשמעו ״קיימים אלים אחרים בעולם, אולם הוא האל שלנו״. רק כשאנו מגיעים למשה רבנו (ודווקא במדין! מהסיבה שתובהר בהמשך), מתגלה השם י-ה-ו-ה: (שמות ו, ב) “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי י-ה-ו-ה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי י-ה-ו-ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”. 

במלים אחרות, כמו לעמים אחרים, גם לאברהם, יצחק ויעקב היה אֵל ״לאומי״ (״שדי״ וכינויים אחרים) לצד האלים של העמים האחרים. זאת לא הייתה אמונה באל אחד ויחיד (מונותיאיזם). אז מה קרה (ומתי?) שעברנו למונותאיזם צרוף?

כדי לענות על שאלה זו, יש צורך להבין את עצם הרעיון של ה״אל״ בתקופה הקדומה בקרב העמים דאז. האֵל היה קשור למקום מאד ספציפי, כלומר, האל של הכנענים ״שלט״ על המקום שנקרא כנען; האל של האשורים ״שלט״ על הטריטוריה של אשור; וכן הלאה. לכן, לא היה שום דבר ״מוזר״ בכך שגם אברהם וצאצאיו האמינו באל לאומי ספציפי. אלא מאי, במהלך הדורות – כאשר תופעת ה״נע ונד״ התגברה אצלם – היה קשה להחזיק ברעיון שה״אל״ (שדי וכו׳) היה מחובר לטריטוריה מיוחדת, כשהעִברים/בני ישראל מצאו את עצמן לעתים קרובות במקומות שונים! כך, לאט לאט התפתח הרעיון של ״אל״ שאינו תלוי מקום אלא קשור לעם, בלי קשר למיקום העם באותה תקופה.

מכאן ניתן להבין את התשובה העמומה של האלוהים כאשר משה שאל אותו ״איך קוראים לך?״ תשובתו: (שמות ג, יג-יד) “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם”.

איזה שם מוזר! הוא לגמרי ״עמום״ – בכוונה. יש כאן רמז עַבֶה בַשֵם ״י-ה-ו-ה״ שהקדוש ברוך הוא ״זורם״ עם הזמן, ואינו כבול למקום או לסיטואציה כלשהי. תפיסה זו גם מסבירה את העליונות של הדיבר השני האוסר על בני ישראל לעשות ״כל פסל ותמונה״, שהרי באותה תקופה חפצי ״אומנות״ אלה היו מוחשיים – בדיוק ההפך מאֵל אשר אין לו גוף או צורה כי הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן. כלומר, הדיבר השני מהווה עוד לבֵנה במאמץ לשחרר את היהודים מתפיסה אלוהית גשמית.

מתי סוף סוף הגיעו היהודים סופית לאמונה מונותיאיסטית? אין זה מפתיע שהדבר קרה דווקא תוך כדי גלות בבל. (בהמשך לגלות משה במדין; הערת אגב: האם זה סתם מקרה שהמלים ״גלות״ ו״גילוי״ נשמעים מאד דומים?) כלומר, אחרי עוד פרשת ״נע ונד״ רציני ביותר. שהרי בגלות בבל נאלצו היהודים להכריע עבור עצמם אחת משתי אופציות: או שהקדוש ברוך הוא נטש אותם (אם הוא קשור לארץ ישראל וכנראה לא עוד מגן עליהם) או שהוא נמצא בכל מקום (וגם בבבל ניתן למצוא אצלו מזור).

בסיכומו של דבר, יש קשר הדוק בין ה״לך לך״ של בני ישראל במהלך אלף השנים הראשונות לבין פיתוח אחד הרעיונות המהפכניים בהיסטוריה של האנושות: אלוהים אחד ויחיד, שאין לו מקום או צורה – ולכן היכן שהיהודים לא ימצאו את עצמם במהלך ההיסטוריה מתקופת הבית השני ועד ימינו אנו, י-ה-ו-ה נמצא עלינו ועל ידינו.

 פרשת נח: המבול – היה או לא היה? | אליאנה תפוחי, מרחשון תשפ”ב

סיפור המבול שבפרשת נח בתמצית – כפי שכולכם וודאי יודעים – מספר על גשם זלעפות שירד 40 יום ו-40 לילה על הארץ והשמיד את כל החי והצומח שהיה על פני כדור הארץ, מלבד נח ומשפחתו וזוגות של כל בעלי החיים והעופות שניצלו מהמבול, עקב שהותם בתיבה מוגנת מעל שנה .

סיפורים על מבול גדול אנו מוצאים בתרבויות עתיקות שונות ממזרח וממערב, חלקם מובאים בזאת:

הבבלים. התיעוד החוץ מקראי המפורסם ביותר הוא ללא ספק סיפור גילגמש שנמצא באחד הלוחות, בחורבות נינווה ההיסטורית. ומסופר בו שגילגמש יצא למסע ארוך והרפתקני אל עבר אביו זקנו אותנפשתים, והאחרון סיפר לו כי הוזהר ע”י “ראש האלים” שעומד להגיע לעולם מבול שעתיד להחריב את כל העולם, עקב “זעם האלים ” על בני האדם הרועשים. הסיפור המתואר ע”י גילגמש מזכיר בצורה מדהימה את המוזכר בתורה אודות נח. למשל, הוא מקבל ציווי: “אתה…בנה לך בית … אונייה תעשנה.. …מלטה חיים! זרע חיים למינהו קח אל האונייה, והאונייה אשר תבנה ארכה ורחבה במידה ישאו“. והוא ממשיך: “….עשיתי את תבנית התיבה, מאת ועשרים אמה עד פאת מכסיה, ומאה ועשרים אמה קומת כתליה“. כמוכן מסופר שהוסיף כופר, ונח צווה “וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר (זפת)”.

להודים יש גם מסורת על מבול, בסיפורים שלהם, השליט הקדום הידוע גם בשם “מנו” מצא בנהר דג, אשר גילה לו שעומד להיות מבול עולמי שיכחיד את כל החיים. על כן “מנו” בונה ספינה ענקית, מכניס לתוכה חיות מכל המינים, כדי שיפרו וירבו ויאכלסו שוב את כדור הארץ אחרי המבול.

באיי אנדמן (שבין הודו לאינדונזיה) קיימות מסורות על מבול עולמי גם כן. לפי אחת המסורות בשבטים אלו, אנשים לא קיימו את חוקי האלים שניתנו להם בבריאה, ומסיבה זו נמחו כל היצורים החיים במבול כלל –עולמי. רק משפחה אחת ניצלה במבול, והאלים חזרו לברוא את בעלי החיים אחרי המבול.

האצטקים אשר היו במקסיקו, האמינו גם בסיפורים על מבול גדול. לפי אמונתם, אחרי “עידן השמש” הגיע מבול גדול בו טבעו כל בני – האדם והפכו לדגים. המים והשמים נגעו אלו באלו, וביום אחד הכל נאבד , ואפילו “ההרים טבעו במבול”. רק משפחה אחת ניצלה, אחרי ש”אלל” אחד הזהיר אדם אחד בשם “נוטה” Nota מפני המבול, והכניס אותו ואת משפחתו למקום בטוח, עד שהמבול פסק. מסיבה זו, ישנם שבטי ילידים הנמנעים לאכול דגים עד היום הזה.

בני הקאדו (אינדיאנים מדרום מזרח אמריקה) מאמינים שאלילים ענקיים נלחמו ביניהם עד שהם יצרו מבול עולמי שהכחיד את כל החיים. רק משפחה אחת ניצלה מהמבול, לאחר שאחד האנשים שמע “קול” האומר לו לבנות “קנה סוף חלול”, אשר גדל והפך למעין ספינה ענקית. לתוך “קנה הסוף הענק” נכנס האיש עם בני משפחתו וזוגות מכל מיני בעלי החיים “הטובים”. המבול שהגיע כיסה את כל העולם, כולל את המפלצות האדירות. עם סיום המבול, המים נסוגו והרוח ייבשה את היבשה, והניצולים חזרו לאדמה.

לסיום, אני רוצה להתייחס לייחודיות של הסיפור המקראי. לפי דעתי, בניגוד למגמה המיתית פאגאנית שבה האלים בנו והרסו עולם בהבל פיהם וגחמותיהם, המגמה המקראית היא להראות את שונות הדגם היהודי המעמיד את האל האחד מעל הכל ומעל הטבע- אל הרוצה בטובת האדם והחברה ולא סתם נתקף בזעם על בני האדם. מבחינה תאולוגית מוסרית ביהדות – ההסבר למבול הוא ” ותשחת כל הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס“. המידות האנושיות האמורות לקיים חברה הושחתו כליל, וגברו השחיתות והחמס. חברה כזו לא הייתה ראויה בעיני אלוהים להמשיך להתקיים. “וינחם ה’ כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו“.אולם, אחרי המבול ,כשאלוהים מבין ש”יצר לב האדם רע מנעוריו”– האלוהים לומד לקבל את מה שיש – והוא מבטיח בעזרת קשת הברית – שכשם שהאור מורכב מקשת של צבעים שונים, כך הוא מוכן לקבל את המגוון הרחב של בני אדם הנמצאים על פני כדור הארץ. קבלת האלוהים את האדם באשר הוא אדם מחייבת, לפי דעתי, גם את בני האדם להתייחס בכבוד אחד לשני – כי יחד הם יוצרים את הקשת בענן – המאגדת את כל האור על פני האדמה. לגבי השאלה שנשאלה בראש הכתבה – אני משאירה בידיכם את ההחלטה: היה או לא היה?

פרשת בראשית: מדרש ממקור מפתיע על גן עדן | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה תשרי תשפ”ב

אלה קטעים מתוך יומנה של חווה (1906) – סיפור קצר מאת מארק טווין, אחד הסופרים האהובים עליי.  קראתי את הגרסה באנגלית של הסיפור והבנתי שזה המדרש של טווין לחוויה של חווה בגן עדן. אגב מצאתי גרסה בעברית של יומנה של חווה לצערי לא מצאתי את היומן של אדם.

יום שבת

אני כמעט בת יום כעת. הגעתי אתמול. בכל אופן, כך נראה לי. וזה חייב להיות המצב, מכיוון שאם היה שלשום בעולם, לא הייתי שם כשזה קרה, אחרת הייתי זוכרת אותו. יכול להיות, כמובן, שזה באמת קרה, ואני לא שמתי לב. טוב, מעתה אעמוד על המשמר, ואם יהיה עוד שלשום כזה, אציין זאת לעצמי. מוטב יהיה להתחיל מיד ולא להניח לרישום להתבלבל, מכיוון שהאינסטינקט אומר לי שפרטים אלו יהיו חשובים להיסטוריון באחד הימים. ומכיוון שאני מרגישה כמו ניסוי, ממש כמו ניסוי – אף אחד לא יוכל להרגיש יותר כמו ניסוי ממה שאני מרגישה, וכך אני מתחילה להשתכנע שאכן זה מה שאני – ניסוי, רק ניסוי ותו לא.

אז אם אני ניסוי, האם אני כל הניסוי כולו? לא, אני חושבת שלא. אני חושבת שכל השאר הוא גם חלק מהניסוי. אני העיקר, אבל לדעתי גם לכל השאר יש חשיבות. האם המעמד שלי ודאי, או שאני צריכה להשגיח ולשמור עליו? כנראה הסברה השנייה היא הנכונה. האינסטינקט אומר לי שדריכות נצחית היא מחירה של העליונות. (אני חושבת שזהו משפט טוב לצעירה כמוני.)

בסיפור המקראי אין לנו רישום של הרהורי לב של חווה כמו שטווין כתב. אהבתי את הניסיון שלו לראות את העולם כפי שחווה הייתה יכולה לתאר. אולי הוא השתמש בלשון גבוהה ובביטויים מתקדמים מידי אבל יש כמה קטעים שעניינו אותי מאוד. קודם כל מעניין לחשוב שחווה בעצמה מגיעה למסקנה שהיא “רק ניסוי”. שום דבר בפרשת בראשית לא משקף רעיון כזה. כל הבריאה בתורה היא סופית בלי שום הרגשה של ניסוי. בנוסף ביום הששי כתוב כך:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  …  וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי (בראשית א, כו-כז, לא).

אגב לפי טווין היא לא נפגשת עם אדם מיד אחרי בריאתה אלא עקבה אחריו ביום ששי בצהרים כדי להבין מי הוא. הקטע הבא, עדיין תחת הכותרת “יום שבת”, הצחיק אותי בגלל המסקנה בסוף:

עקבתי אחר הניסוי האחר אתמול אחר הצהריים, מרחוק, כדי לנסות ולראות למה הוא משמש. אבל לא הצלחתי להבין. אני חושבת שזה גבר. מעולם לא ראיתי גבר, אבל הוא נראה כמו גבר, ואני בטוחה שזה באמת מה שהוא. אני מבינה שיש בי יותר סקרנות לגביו מאשר לגבי שאר הזוחלים. אם הוא זוחל, ונראה לי שהוא זוחל, כי יש לו שיער מטונף ועיניים כחולות, והוא נראה כמו זוחל. אין לו מותניים, הוא צר למעלה כמו גזר, וכשהוא עומד, הוא מתמתח לצדדים כמו מנוף, אז אני חושבת שהוא זוחל, למרות שאולי זאת ארכיטקטורה.

בהמשך של הסיפור חווה מגלה את העולם ומתחילה להבין את מקומה בה.

אני כבר מתחילה להבין שתמצית הקיום שלי ומרכזו הם אהבת היופי, תשוקה ליפה, ושאי-אפשר לסמוך עלי ולהשאיר אצלי ירח ששייך למישהו אחר שלא יודע שהירח אצלי. הייתי יכולה לוותר על ירח שמצאתי באור היום, כי הייתי מפחדת שמישהו מסתכל, אבל אם הייתי מוצאת אותו בחשכה, אני בטוחה שהייתי מוצאת איזשהו תירוץ לכך שלא אמרתי כלום בנושא. כי אני באמת אוהבת ירחים, הם יפים כל כך ורומנטיים כל כך. הלוואי שהיו לנו חמישה או שישה. לא הייתי הולכת לישון אף פעם. לעולם לא הייתי מתעייפת מלשכב על גדה טחובה ולהסתכל עליהם.

אני ממליצה לקרוא את כל הסיפור בגלל הרעיונות המקוריים ולמרות שהחלק הם קצת מיושנים על טבע האישה, של טווין על הסיפור המוכר בתנ”ך.

הקליקו לסיפור מתורגם לבעברית (תרגום – נח אבידור)

וכאן לקרוא את המקור באנגלית

שבת חול המועד סוכות: חג ה”התיישבות הזמנית” במדבר | אסתר ואלי מיאסניק, תשרי תשפ”ב

מדוע לא פורטה מהות חג האסיף כמו שפירטו את חג המצות?

קרוב ליציאה ממצריים, לאחר תהפוכות העגל והלוחות השניים, מצווה המקרא לחגוג את שלושת הרגלים. הוא מפרט מאוד את מהות חג המצות: “אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר–שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב:  כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם” (שמ’ לד 18).  לעומת חג המצות, מסתפק המקרא באיזכור קצר של סוכות ושבועות כחגים חקלאיים: “וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים; וְחַג, הָאָסִיף–תְּקוּפַת, הַשָּׁנָה”  (שמ’ לד 22).  זמן רב אחר כך (כנראה לאחר בניית המשכן) , מסביר המקרא את חג הסוכות : “בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת.  לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”(ויקר’ כג 42- 43).

מדוע התעכב המקרא זמן כה רב להסבר מהות חג הסוכות. כדי להבין סיבת העיכוב, ראוי שנבין תחילה מה עלינו לדעת (” לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם”)  לגבי חג הסוכות, שהרי במקרא אין איזכור של הקמה או ישיבה בסוכות (מלבד האיזכור של היישוב סוכות אליו הגיעו ב”י מרעמסס). זאת ועוד, הרי המקרא מתייחס דווקא לאהלים כמגורים זמניים ולא לסוכה. כך למשל אומר בלעם: “מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל” (במד’ כד 5). ועוד, ב”י שהיו מתלוננים מקצועיים, מעולם לא התלוננו על חוסר במגורים.

אם כך, מה עלינו לדעת כך שיקויים “לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”

גישת אחת[i] רואה את הסוכות כ”ענני הכבוד“. בעל גישה זו רואה את המונח “יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּות” כמונח מושאל המציין התערבות פעילה של ה’ בהובלת ב”י ובהגנה עליהם בעזרת “ענני הכבוד”. במדרשים מצטטים את המקרא המתאר 7 ענני כבוד שונים המגוננים, מובילים ומשמשים את ב”י. כך למשל מדרש ההלכה, ה”ספרי” (מאה שלישית), מצטט 7 מופעים של “ענני כבוד” במקרא. נביא דוגמא אחת: ” וַה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ. ..” (שמ’ יג 21-22).

גישת אחרת סבורה ש”סוכות ממש עשו להם”. כיוון שאכן לא נאמר שבנו לעצמם סוכות פיזיות, נניח שגם כאן נעזר המקרא במונח מושאל. אנסה להסביר גישה זו ע”י פיתוח השימוש שעשה המקרא במונח ” הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.  מוצע להבין את ההושבה תוך הסתמכות על הושבה אחרת שמופיעה בספר יהושע:  ” וַיִּתֵּן ה’  לְיִשְׂרָאֵל אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָתֵת לַאֲבוֹתָם וַיִּרָשׁוּהָ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ” (יהוש’ כא 41). קרי, ב”י  עברו ממצב לחימה פעילה והורשת הארץ המובטחת  (בסיוע ה’) למצב חדש של התיישבות בארץ החדשה. מוצע איפוא לראות שגם כאן ב”י  עברו ממצב היציאה ממצריים למצב חדש של התיישבות זמנית במדבר”. כמו בהתיישבות בא”י, ה”התישבות הזמנית” הנוכחית במדבר של עם העבדים כוללת מאפיינים של התיישבות קבע. למשל – חוקים, משכן, ניהול של השבטים, מגורים זמניים (סוכה, אוהל)  ומחיה.  זאת על אף הזמניות שלה.
קרי, גם בעל גישה זו משתמש במונח סוכה בהשאלה. בניגוד לגישה הקודמת התולה את ההתנהלות במדבר רק בה’, בעל גישה זו תולה אחריות רבה להישרדות ולהתקדמות במשך ה-40 שנה במדבר, על ב”י עצמם

מדוע א”כ הושהה ההסבר למהות חג הסוכות

בחודשים הראשונים אחר היציאה ממצריים היו ב”י תחת הרושם האדיר של אירועי ההיחלצות, של ההצלה בים-סוף ושל התקלות ביחסים עם ה’ כמו בעיית המים ב”מסה ומריבה” והעגל. אירועים אלו האפילו על כל אירוע אחר. לכן, הסבר חג המצות לזכר היציאה ממצריים, מתקבל כטבעי. הסבר על “התיישבות זמנית במדבר” לא היה מתקבל בחודשים הראשונים כטבעי.  רק מאוחר יותר החלו ב”י להטמיע את מורכבות מצבם ואת הצורך להתארגן במדבר (“להתיישב במדבר”), לקבל החלטות עצמאיות ולדאוג לתנאי מחייה מינימליים ככל האפשר. קרי, רק אז הם עשויים לקבל בהבנה את קונספט חג הסוכות.

סיכום

חג הסוכות נועד לזכור ולדעת את הצעד השני הגדול שיזם ה’, אחר יציאת מצריים: “בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי” . קרי, נעזרתי במדבר כדי להרגיל את עם העבדים  לתפקד כעם. הושבתי את העם במדבר, מה שהביא את העם לסגל לעצמו נוהלי תפקוד של עם תוך  כדי התמודדות  בלתי פוסקת עם צרכים ובעיות חדשות.

ה”התיישבות הזמנית במדבר” מדגישה איפוא גם את חלקם של ב”י בתהליך. ב”י הצליחו בסוף התהליך להתגבש עם זהות אמונית ולאומית והוכשרו לצעד השלישי- הורשת הארץ.

[i] מחלוקת של רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי עקיבא- דור שלישי לתנאים. יש הבדל בין המכילתא לפרשת בא  לבין מסכת סוכה  לגבי מי אומר מה.

חג הסוכות: קורונה ומשבר האקלים בספר זכריה | אהובה שחר, תשרי תשפ”ב

בימינו אלה אנו חווים שתי תופעות כלל-עולמיות:

מגפת הקורונה על הווריאנטים השונים שלה, ומשבר האקלים על שלל תופעות הטבע שהוא גורם להן: הטמפרטורות הגבוהות להחריד, השיטפונות והקרחונים הנמסים. שתי התופעות הן כלל-עולמיות, והן יצרו שותפות גורל בין העמים על כדור הארץ.

על-פי חזונו של זכריה חג הסוכות הוא חג בינלאומי אשר יוחג לאחר בואן של קטסטרופות מעין אלו.

ראשית כל, יבוא חורבן על ירושלים. הרג והגליה של חלק גדול מתושביה: “ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה… ונלכדה העיר… ויצא חצי העיר בגולה” (יד, ב).

 ואז יתרחשו שינויים אדירים בטבע: הר הזיתים ייבקע “כאשר ה’ עצמו עומד על ההר: “ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים … ונבקע הר הזיתים …, ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש” (יד, ד). כלומר, רעידת אדמה קשה. ואחריה, או יחד איתה, יהיה ליקוי מאורות: “לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור” (יד, ז), ומירושלים יצאו מים רבים, ” מים חיים” ” וירדו לים המלח “חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון” (ח). לא תהיה סכנת התייבשות לים המלח – המים יבואו אליו מירושלים ” קיץ ובחורף “! ואז – שוב מלחמה, מלחמה שבה הפעם ה’ ” יגף את כל העמים אשר צבאו על ירושלים” (יב), יטיל בהם מומים קשים, ואויבי ירושלים ילחמו זה בזה.

ואז, רק אז, יכירו כל הגויים בגדולת ה’ ויבואו לירושלים להשתחוות לו “מדי שנה בשנה … ולחג את חג הסכות” (טז) ” והיה ה’ למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד.” ירושלים תהיה מרכז העולם .העלייה אליה בחג הסוכות היא חובה על כל העמים. העם שלא יקיים זאת ייענש: “והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ לירושלים להשתחוות למלך ה’ צבאות ולא עליהם יהיה הגשם” (יז).

לפי חזון זה, הזעזוע וההרס בטבע הם שיביאו את הגויים להכרה כי לה’ כל הארץ. רק כך יבינו את אחדותו של הטבע, את שלטונו של ה’ על הטבע ובחג הסוכות, בבואם לירושלים, יברכו על החזרת הסדר לטבע, על סיום עונה חקלאית בזמן הנכון והתחלת עונה חקלאית חדשה בזמן הנכון וירידת גשם בזמן הנכון.

חזונו זה של זכריה שונה מן השיח המודרני- חילוני על מגפת הקורונה ועל התחממות כדור הארץ בשני דברים: ראשית, בחזון זכריה הכל מתרחש בירושלים, שהיא בחזונו מרכז העולם, לרע ולטוב. ירושלים היא “סף הרעל” והיא ” אבן מעמסה” לכל הגויים. גורלה יקבע את גורל העולם. ושנית, לפי זכריה, השליטה בכל תופעות הטבע ההרסניות היא של אלוהים עצמו.

האדם החילוני המסרב להכיר בכוח שהוא מעבר ליכולת התפיסה התבונית שלו ומבקש לראות בכל תופעה את הקשר בין הסיבה לתוצאה, מטיל את האחריות על האדם, אשר יצר זיהום באקלים. כביכול, שתי תפישות שונות לחלוטין. אלא שאפשר לראות שביסוד הדברים יש אותה תובנה: האדם, ביחוד האדם המודרני בדורות האחרונים, מבקש לראות את עצמו כשליט על הטבע. משבר האקלים הוא תוצאה של התייחסות שתלטנית זו. מן הנכון הוא שהאדם יזכור שלא הוא, האדם, יצר את הטבע על כדור הארץ, ויתייחס בכבוד אל מה שניתן לו על ידי הבריאה. רק זעזוע גדול יכול להזכיר לו זאת.

אולי, כמו בחזונו של זכריה, תהיה בעולם, בעקבות משבר האקלים, חזרה לאחור? אולי בלית ברירה יבנה האדם עולם אחר, טוב יותר, מכבד יותר את הטבע שלא הוא יצר, אלא ניתן לו ” לעבדה ולשמרה”? ואשר למרכזיותה של ירושלים: הרי שלוש הדתות הגדולות רואות בה את מרכז העולם ונלחמות על השליטה בה, וגם בשנה האחרונה חווינו כאן מבצע מלחמה שנפתח בגלל המאבק על השליטה בה.

נביאים דיברו לדורם, אבל שאר הרוח שהוביל את נבואותיהם יוצר משמעות לחיים בכל דור.

פר’ האזינו: האם הצור פעלו תמים? | שושנה מיכאל צוקר, תשרי תשפ”ב

שירת האזינו משופעת בשפה ציורית ומליצית. אחד הדמויים הבולטים משווה את האלהים לסלע או צור, כגון “הצור תמים פעלו” (דברים לב:ד). דווקא הלשון כאן לא קשה אבל במבט שני יש קושי. האם העולם הנברא תמים, מושלם? לא כל כך. לצד נופים מרהיבים ומשאבי טבע אדירים, ובני אדם אוהבים, נדיבים ומבריקים בתחומים רבים, ישנם גם אסונות טבע מחרידים, מחלות חמורות, רוצחים, גנבים וכל מיני מנוולים.

הנביא ישעיהו מאשרר את הרוע בעולם ואת מקורו בבריאה: “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה’ עֹשֶׂה כָל־אֵלֶּה” (מד:ז). חז”ל התקשו לקבל את הניסוח המייחס רוע ישירות לאלהות, ו”תיקנו” הפסוק לפני שהכניסו אותו לסידור. לכן אנחנו מתפללים: “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבורֵא אֶת הַכּל.” מהלכם ממתן את הלשון אבל לא את העובדות. אם אלהים ברא את הכל, הוא ברא גם את הרע. לכן פעלו אינו תמים.

אלא אם ה’ בכלל לא ברא את עולם כולו יש מאין. 

וכך בבראשית פרק א מסופר על תהליך מסודר ונקי, בו הכל נברא במאמר. בסיום, האל מכריז שכל מה שנברא “טוב מאוד.” אם כן, מאין באו כל הכאב, הרֹעַ והסבל? הם היו תמיד. בראשית פרק א הוא יצירה סיפרותית מעוצבת היטב המגלה טפח ומסתירה טפחיים. התורה אינה טוענת שהייתה בריאה יש מאין  של עולם חדש, עולם שבו הרֹעַ הוא נטע זר. המים הקדמונים הם סמל לסכנה האורבת. הם קדמו לפועלו של האלוהים, שהרי אלוהים לא אמר “יהיו מים”  אלא ברא אור והשליט סדר במים וב-“תוהו ובוהו” כדי לאפשר הופעתה של קהילה יציבה התומכת בחיים (לפי פרופ’ ג’ון לווינסון).

הסדר שהשליט האל בעולם היה אולי היה תמים, אבל לא יציב. המים הקדומים, סמל הכאוס והרוע עדיין נאבקים לחזור למקומם קודם הבריאה. לכן תהליך הבריאה מסתיים עם בריאת האדם בצלם אלהים, זכר ונקבה, והסמכתם לפעול כנציגי האל בעולם: המלאכה רבה ובסיום השירה, משה מאתגר אותנו לשים את כל דברי התורה על ליבנו, להעביר אותם לדורות הבאים, לשמור אותם ולעשות אותם (ראה דברים לב:מו) כדי להמשיך בבנייתו של עולם שאולי פעם יגיע לשלמות.

יום הכיפורים: עשו צדקה ומשפט | עמנואל נשרי, תשרי תשפ”ב

במדרש תנחומא לפרשת אחרי מות סימן א’ נאמר: “שלמה היה מביט וצופה בכל הדורות בצדיקים וברשעים ורואה: דברים שמגיעים לרשעים, מגיעים לצדיקים, ואומר: זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש (שם שם ג),. מקרה אחד לצדיק, זה אברהם שנקרא צדיק, ולרשע זה נמרוד שהמריד את כל העולם על הקדוש ברוך הוא. זה מת וזה מת. הרי, מקרה אחד לצדיק ולרשע”.
בהפטרת יום הכיפורים נאמר בשם בני ישראל (ישעיהו  נח:ג) לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע;  לטווח ארוך אין הצדקה לשתי טענות אלה.
בהתייחס למדרש, ברור שהאמירה “מקרה אחד לצדיק ולרשע” היא הסתכלות לטווח קצר, לטווח הארוך נראה שההיסטוריה החמיאה לתורת ישראל, עם ישראל שקיבל את התורה מסיני, חי במגבלות של צדקה ומשפט, שהיו שונים מהנהוג אצל אנשי העולם.
כבר האדם הראשון הימר על דבר השם, בתקופת נח, עשו הרע בעיני ה’, והוא הטביעם במבול. בוני מגדל בבל שראשו בשמים, הרס אותו השם ועוד. חיים בצדקה ומשפט למרות שלא הביאו נחת יום יומי לישראל, נלמדו ואומצו על ידי הנצרות והאסלאם, לא כמו שהיה מקובל עד התפשטות הנצרות והאסלאם שהחזק הוא שמחזיק את האמת,  הכוח הוא הנכון, הכוח מייצג את האלוהות?
לאורך ההיסטורי נוכל ללמוד כאשר נתבונן בבבל, באשור ומצרים, אחריהם יוון ורומי. הקובע הוא החזק! כשם שאטילה ההוני היה קובע מה נכון, ומה לא נכון לטוב ולרע, אם לא קיבלת דעתו, היית מתקצר בראש, אטילה הכל יכול. הכח היה חזות הכל. מי יותר חזק, סימן שהאל שלו הוא האל הנכון.
סימנים לשינוי נראה במלחמת ישראל בפלישתים. עלי כהן גדול בשילה שלח ביד בניו את ארון ה’ למלחמה. הפלישתים שגברו בקרב לקחו את הארון והניחו אותו במקדשם לרגלי דגון. לתדהמתם למחרת מצאו את דגון מנותץ והרס בסביבה, ימים מאוחר יותר הוכו כל תושבי העיר בטחורים, והמקרה חזרו על עצמם בעוד שתיים מערי פלישתים. מחשש להמשך המגפה מחזירים הפלישתים את ארון הברית לישראל בתוספת מתנות.
בדוגמה זו ראינו ששיווי המשקל הנבנה על כוח כשל בפני אלוהי ישראל. בפני צדקה ומשפט.
כך ישראל שלא היו חזקים, שתרבותם לא בלטה בעוצמה, תרבות של צדקה ומשפט כבשה את העולם, הנצרות והאסלאם ניבנו על בסיס התורה, התרבות הבסיסית שכבשה חלק מהעולם.
דוגמא אחרת יוון, אימפריה תרבותית כאשר נכבשה על ידי רומא בכוח, כבשה יוון את הרומאים בתרבותה. מתגלה לעינינו גורם משפיע אחר.
בתורה נאמר על ידי האלוהים על אברהם (בראשית יח:יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
מכאן אני מבקש להדגיש שתי התנהגויות מחיבות של יום יום: ראשונה: כדרך השם לעשות צדקה ומשפט. ושניה כפי שנכתב: במדרש תנחומא לפרשת עקב בסימן ג’ נאמר: “לא מרובכם מכל העמים חשק ה’ בכם (שם ז:ז), לא ממה שאתם מרובים מכל האומות, ולא ממה שאתם עושין מצווה יותר מהם. שהאומות עושין מצווה שלא נצטוו יותר מכם, והם מגדילים שמי יותר מכם, בזכות שאתם ממעטין את עצמכם לפני, לפיכך אני אוהב אתכם, שנאמר: אהבתי אתכם אמר ה’ ואת עשו שנאתי (מלאכי ב-ג).
עשו צדקה ומשפט והיו ממעטין עצמכם לפני השם.

פרשת וילך / שבת שובה: מי ינחנו דרך, ירא לי הנתיבה?[*] אניטה תמרי, תשרי תשפ”ב.

המאה העשרים ואחת בת עשרים ואחת. כמה היא הספיקה בשנים שבהן צעירים בישראל מגיעים מלידתם ועד תכנון הטיול שאחרי הצבא. הטכנולוגיה מתפתחת במהירות שאין דומה לה. הילדים שרכבו על אופניים “תראו, בלי ידיים” יקנו בקרוב מכוניות אוטונומיות. הדיבור פינה את מקומו להקלדה, והמילים המוקלדות פינו את מקומן לפיקטוגרפים – חזרנו מהכתב אל הציור. סבתא בתל-אביב קוראת ספר לנכדים בקייפטאון – היא מחזיקה בעותק של הספר, וגם הם, והם הופכים את הדפים לקצב קריאתה. למדנו מילים חדשות כמו קונקשן ורילוקשן ואלגוריתמים וכל מילה כזו מייצגת עולם ומלואו של קדמה

אז כן, עשינו והצלחנו

אבל ממש בתאריך זה, לפני עשרים שנה הלב החסיר פעימה – מגדלי התאומים קרסו לנגד עיננו. זו הייתה הפעימה הראשונה בדרך אל ההתפכחות, התזוזה הראשונה מ”ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח:יז). עד ליום 11 בספטמבר 2001 היינו בטוחים שיש לנו המון תשובות. נכון, יש טרור אבל הוא מוגבל לסכינים ולאוטובוסים מתפוצצים ואולי לחטיפות מטוסים. ישבנו כולנו, צפינו במראות ורק חזרנו ואמרנו “כמו בסרטים” שכן אימה כזו, איום כזה, מקומו היה על המסך, רחוק מאתנו

לפני עשרים שנה התחלנו להרגיש שהעולם קצת סוגר עלינו, מצר את צעדינו. צריך להגיע שלוש שעות לפני הטיסה. אסור להעלות את האולר למטוס, אפילו לא את המספריים הפצפונים לחוטי הרקמה. כל הזמן נשמעות התראות על חפצים חשודים – לא רק בנמלי התעופה, גם בתחנות האוטובוסים וברציפי ההמתנה לרכבת. ולא רק במזרח התיכון המדמם, גם באנגליה הקרירה ובקניה האקזוטית ובגרמניה המדויקת. העולם החל מדבר שפה חדשה, שפת הפחד

אבל התרגלנו להגיע שלוש שעות לפני טיסה. התרגלנו לבידוק בתחנת הרכבת ולמאבטח שעולה לאוטובוס. הייתה לנו שליטה. בסדר, נצא ארבע שעות קודם. נזכור להוציא את המים מהתיק לפני שמניחים את התיק במכונת השיקוף. ננעל נעליים נוחות כדי שאפשר יהיה לחלוץ אותן. נשאיר את האולר בבית

וכבר היינו רגילים ומתורגלים והיה לנו נוח בעולמנו, ואז הגיעו אלינו, בהתחלה כבדיחות, ואז כחששות ומהר מאוד כמציאות חדשה “אלה מארץ סינים” (ישעיה מט, יב). קורונה. כן, בהתחלה בדיחה “אני משתעלת, יש לי קורונה.” “אל תתקרב אליי עם הקורונה שלך”. אם בספטמבר 2001 התהפך עולמנו בשניות, בחורף ובאביב 2020 הצעדים היו קטנים יותר. לא להתקהל – מה, זה החברה מהפרלמנט שלי, זו לא התקהלות! לא להתקהל – אני מתפללת כבר שנים עם האנשים האלה, זו לא התקהלות. לא להתקהל – יש בר מצווה לאחיין שלי – זו לא התקהלות

התחלנו ללמוד התקהלות מהי היא. התחלנו ללמוד לחשוד. בעולם שבו תמיד פחדנו מרעולי פנים, התחלנו פוחדים מאלה שפניהם גלויות. בחברה שבה מחבקים ולוחצים ידיים וסתם מניחים יד על הזרוע של בן שיחנו – הפכנו לאנשים שאין לגעת בהם. וכל הזמן הפחד מתגבר, כי למפחידים החדשים שלנו אין דמות. הם לא מדברים במבטא כלשהו. אין להם דת. אין להם אידיאולוגיה. איך מתמודדים עם הקם להורגך כשאני לא רואה אותו?

ואנחנו מבקשים דרך חזרה. אנחנו מבקשים תשובה. יש שהתשובה שלהם היא אמונית. יש שהתשובה שלהם קמאית יותר. “מי באש ומי במים” – שרפות ענק משתוללות, שיטפונות עזים שוצפים וכל אלה באזורים שחשבנו יש לנו שליטה על הכל. “מי בחרב ומי בחיה” – לטרור אנושי התרגלנו, אבל לא לטרור חזירי הבר ברחובותינו. “מי ברעש ומי במגפה” – רעש הוא משהו שקורה לאחרים, ואנחנו שולחים משלחות רפואיות. מגפה הייתה משהו מספרי ההיסטוריה ועכשיו היא מציאות חיינו

הגיע הזמן לחזור ולפחד. לא פחד משתק, לא פחד מצמית. פחד בריא, כזה שמכיר במגבלותינו כמו גם ביכולות שלנו. פחד שיש בו יראה וכבוד – לאיתני הטבע, אלה הגלויים לפנינו ואלה שאינם גלויים, פחד שיש בו כבוד לדת אחרת, לאידיאולוגיה אחרת, לחשיבה אחרת ואולי מתוך הפחד הזה נגיע לענווה. לא להכנעה, ובוודאי שלא לכניעה. לענווה, להבנה שיש לנו רק עולם אחד, וכדאי שנשמור עליו

ביחד, בפחד וביראה, כל אחת ואחד יראה לנו הנתיבה. שנה טובה

[*] שאול טשרניחובסקי, “אומרים ישנה ארץ”

ראש השנה ו-4 ראשי השנה | סאם ליימן-ווילציג, תשרי, תשפ”ב

 מכמה בחינות, ראש השנה הינו חג משונה בלוח העברי. ראשית, כבר יש לנו לא פחות מארבעה חגי ״ראש השנה״ אחרים!

1- מלכים (א’ ניסן): הקשר שלנו עם העולם הפוליטי

2- חגים (ט”ו ניסן): הקשר שלנו עם העולם הכלכלי (במקור, כולם קשורים לחקלאות) ואח”כ ההיסטוריה של העם היהודי (יציאת מצרים; 40 שנים במדבר; מתן תורה וכו’)

3- אילנות (א’ שבט):  הקשר שלנו עם עולם הטבע (הסביבה הפיזית)

4- מַעַשֵר (א’ אלול):  הקשר שלנו עם העולם החברתי (מחויבות לאחרים)

מה שונה בראש השנה שלנו היום (א׳ תשרי)? התשובה נמצאת לא בְמה שיש בראשי השנה האחרים אלא מה שאין בהם. כל אחד מארבעה ראשי שנה אלה מתייחסים לדבר חשוב בחיים המוחשיים בסביבה הרחבה שלנו: פוליטיקה, חקלאות, הטבע, והחברה. כתוצאה מכך שפָנינו מופנות לעולם החיצוני, אין ״מקום״ להתבוננות פנימית.

ראש השנה של א׳ תשרי אינו קשור לשום דבר בסביבת היהודי – וזה הייחוד של יום זה. הוא דווקא מכריח אותנו להפנות את תשומת לִבֵנו פנימה, לתוך תוכֵנו. זהו יום לחשבון נפש.

באותו קו מחשבה, יש לשים לב לתשמיש הקדוש היחידי שמאפיין את ראש השנה, שאינו נמצא בחגים האחרים: השופר (נכון, תוקעים גם בסוף יום כיפור – אך זה כבר אחרי שהחג הסתיים.) מהו השורש של המלה ״שופר״? ש.פ.ר. – כלומר, השופר בא להזכיר לנו לשפר את עצמינו. התקיעות מעוררות אותנו משגרת החיים, בה אנו עוסקים בכל מיני דברים גשמיים, ומדרבן אותנו להתייחס לצד הרוחני של עצמינו. וניתן להוסיף לכך, ש״קול״ השופר גם דורש מאתנו התייחסות להתנהגות שלנו כלפי אחרים. הכיצד? אנו שומעים את ״קול״ השופר, דהיינו: ״כיצד שומעים אחרים את הקול שלנו כשאנו מדברים/מתקשרים איתם?״

ובכל זאת, האם אין בראש השנה מידה של גשמיות בכך שהוא מסמל את בריאת העולם? התשובה: כן, אבל… הרי היקום אינו חלק מעשי של סביבת האדם מדי יום ביומו. אולם, ״הסתכלות שָמַימָה״, כן גורמת לנו להרהר – בשאלות הגדולות: מהי התכלית של החיים? מהו הקשר בינו לבין בורא העולם? כיצד ״אני״ אמור להשתלב בעולם הענק הזה? גם אלה שאלות הנוגעות הרבה יותר לעולם הפנימי מאשר החיצוני.

ייתכן שכל אחת ואחד מאתנו נגיע לתשובות שונות וזה בסדר. אך חשוב מכל: לשאול את השאלות, שאין אנו בד״כ שואלים. בא ראש השנה ומדרבן אותנו לכל הפחות לשאול אותן ולהתמודד איתן.

 

שנגיע כולנו לתשובות מסַפקות ולשנה טובה!

1 2 3 30