קהילת הוד והדר

1 2 3 19

פרשת וישלח: איך ניתן להבין את מגוון ההתרחשויות הגדול בפרשה? | אלי מיאסניק, כסלו תש"פ

פרשת וישלח משלימה את תיאור הפיכת יעקב מבורח למוביל. הטבלה הכרונולוגית הבאה מציגה את מגוון קורות יעקב שהוא עצמו הגדירם בבראשית (מז 9) מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי . בטבלה לא הזכרתי במכוןן את הממשק של יעקב עם המלאכים או עם ה'.

האם הפרשה היא רק סדרת התרחשויות שכה שונות זו מזו?  למשל- מה הקשר בין סיפור דינה לבין ההתנתקות המוצלחת של יעקב מעשיו? מה ה"דבק" של מגוון ההתרחשויות?

כדי להבין את ה"דבק" של מגוון ההתרחשויות, מוצע לאתר את גורמי -העל המניעים אותן. גישה מעין זו מאפשרת להבין לא רק את מגוון ההתרחשויות בפרשה אלא גם את סיפורי האבות האחרים. כך למשל ניתן לראות בהתייחסות השונה של ה' לאבות גורם-על  שהביא לשונות בין סיפורי אברהם לבין סיפורי יעקב. אברהם נבדק אם הוא ירא ה'. יעקב לעומתו בודק את ה' בבראשית (כח 20)- וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי…וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים

נפתח בהצגת מגוון ההתרחשויות בפרשה ונמשיך בניסיון להצביע על גורמי העל שמאחריהן.yck, vauu, pxueho

כאמור, מוצע להבין המאורעות בפרשה ע"י בחינת גורמי -העל המניעים את האירועים.

  • עניני בכורה והמשך הובלה במשפחות– יעקב נלחם להשיג את הבכורה כדי לזכות בהובלה, גלוי העריות של ראובן הבכור והתוקפנות של שמעון ולוי ( הבאים בתור) פינו הדרך לבן הבא ברשימת הבנים- יהודה.
  • איזה מודל מציבים האבות והאימהות? מה בין המודל של אברהם המנסה להציל את סדום ומוכן להקריב את בנו לבין המודל שמציב יעקב המתמרן? מיהו באמת האיש יעקב שעל שמו נקראת האומה. שאפתן בלי גבולות? איש מעשה? מהם קשריו עם ה'?- לדיון נוסף.
  • היחס לנישואין עם בנות המקום- גם רבקה וגם שמעון ולוי לא מעודדים זאת. אך מה גישת יעקב שלא מחה באזני דינה והתייחסותו היחידה הינה פוליטית " עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי" ( בראשית לד 30). ועוד- האם יש קשר בין סיפור דינה לבין התייחסות עזרא ונחמיה. לנישואי תערובת בארץ, לאחר חזרתם מגלות בבל? -לדיון נוסף.
  • קניית נדל"ן והקמת מזבח בשכם ובית אל- (ראה גם מאמריו של יאיר זקוביץ).
    • מוטיב קניית הנדלן קשור במקרא לערי הבירה המתחרות של ממלכות יהודה וישראל. אברהם קונה את מערת המכפלה בחברון (בראשית, כג), יעקב קונה נדלן  בשכם ומקים בה מזבח (בראשית, לג). דוד קונה את גורן ארונה בירושלים ומקים מזבח (שמואל ב ,כד) ועמרי קונה את הר שומרון ומקים עליו את בירתו (מלכים א, טז).
    • המזבחות מציינים כנראה רמזים אודות לגיטימיות של מרכזי פולחן שונים בעתיד-במקביל למזבחות בבית אל בממלכת יהודה, הכתוב מרבה לדבר על שכם. אברהם מקים מזבח ראשון בארץ-ישראל בשכם לאחר שה' מתגלה אליו שם (בראשית, יב ), יעקב השב מחרן מקים מזבח ראשון בשכם (בראשית, לג ). משה מצווה, על סף הכניסה לארץ, כי בני ישראל יבנו מזבח לה' בשכם (דברים כז) ויהושע מממש את הצו (יהושע ח). סביר שהצדדים שיהיו  מסוכסכים אודות מיקום מרכז הפולחן ( ממלכות יהודה ואפריים לפני חורבן בית המקדש הראשון  והשומרונים לאחר גלות בבל ) ישתמשו בעתיד בפרשה זו כדי להצדיק את מקום הפולחן המועדף עליהם.
  • תפקיד ה'. נושא נרחב מאד לדיון נוסף.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וַיֵּצֵא: התפכחות | אניטה תמרי, כסלו, תש"פ
 
"ויהי בבוקר, והנה היא לאה" (בראשית כט, 25). חמש מילים קצרות ופשוטות המתארות אכזבה, מפח נפש והתפכחות מחלום האוהב ואהובתו
הפרשה מתחילה בחלום – יעקב חולם על הסולם שרגליו מוצבות על האדמה וראשו נוגע בשמים, ומלאכים עולים ויורדים בו. החלום המופלא אינו רק מראה מרהיב, אלא גם הבטחה מרהיבה – טריטוריה, משפחה ושושלת, ברכה וביטחון. מה עוד אפשר לבקש?
יעקב מתעורר, יוצק שמן על האבן שהייתה מתחת לראשו ושעליה חלם את חלומו, ובוודאי הולך שמח, אולי אפילו שורק ואולי שר, רגליו קלות והוא מרגיש שכל העולם פתוח בפניו. וכשהוא רואה את רחל היפה, כל הכוחות האגורים גואים בו, והוא הולך וגולל את האבן מפי הבאר, "ויַשק" את הצאן "ויִשק" לרחל
כוחו של הסיפור המקראי הוא לא רק במסופר בו אלא בדרך הסיפור, בתמציתיות הגדולה שלו. ביכולת המופלאה, במילים ספורות, לתאר עולם רגשות מלא. יעקב אהב את רחל. הסכים לעבוד שבע שנים כדי שתהיה שלו, "ויהי בבוקר, והנה היא לאה"
מילותיו של ביאליק, בשיר "זוהר", מהדהדות במילים "ויהי בבוקר, והנה היא לאה". ביאליק מתאר בעשרות שורות של שיר את תום הילדות. את האור והברק, את הדמויות הפלאיות, את חומה של השמש ואת קרירותם של המים. ויותר מכל – את החופש, את האפשרויות הבלתי סופיות שהילד רואה בעולם שסביבו. כמו יעקב, שחלם והרגיש שהכל פתוח בפניו. ואז, יום אחד, "הצצתי בחלון – והנה היא חמה". השמש הפכה ממקור של נצנוצים וריצודי אור, ממקור של שעשועי עיניים ותחושות בעור שהשתנו באור, למציאות אחת יוקדת, בלתי מתפשרת, שאין שום פליאה בצדה. חמה
יעקב לא היה תמים. בפרשה הקודמת למדנו כיצד רימה (בסדר, אמא אמרה לו…) את אביו ואת אחיו. אך לאחר החלום, היה, כמו שאומרים היום "כמו חדש". לבו קל. העולם פתוח בפניו ואהבת חייו פשוט הופיעה לנגד עיניו
יעקב כעס, יעקב התווכח ויעקב המשיך ועבד עוד שבע שנים כדי לזכות באישה שאהב. ואף כי נראה ש

וְשִׁירַת הַזֹּהַר לָנֶצַח נָדַמָּה –
אַךְ-עָמֹק בַּלֵּב כָּמוּס עִמִּי הֵד קוֹלָהּ,
וּבְתוֹךְ בָּבוֹת עֵינַי שָׁמַרְתִּי זִיו אוֹרָהּ;
וּנְעִים חֲלוֹמוֹת חַיַּי בָּאָרֶץ הַגְּדוֹלָה,
וִיקַר חֶזְיוֹנוֹתַי – מֵעֵינָהּ נִשְׁאָבִים,
וּטְהוֹרִים וְרָוִים וּבְרוּכִים מִמְּקוֹרָהּ.

גם לאחר ההתפכחות וגם לאחר האכזבה – תמיד נשאר משהו בתוך הלב מאותו זוהר ראשוני, וכדי שדרכנו תצלח, גם אם זו לא הדרך שבא חשבנו שנלך, עלינו לנצור אותו בלבנו. עם אותו משהו, עם אותו שבריר קטן של הזוהר שפעם היה כולו שלנו – אנו ממשיכים

פרשת תולדות: השגיו של יצחק וחשיבותם לדורינו | הרב ראובן המר, תרגמה: שושנה מיכאל צוקר, כסלו תש"פ

לזכרו של הרב פרופ' ראובן המר ז"ל[*] כבוד לי להביא תקציר של מאמר שהוא פרסם בכתב העת
Conservative Judaism בשנת 1993:

אנו נוטים להתעלם מהישגיו של יצחק מכיוון שהוא עומד בצל אביו הטיטני וגם של בנו ההרפתקן. כדי להעריך את הישגיו הרבים של יצחק, עלינו לשנות את נקודת המבט שלנו ולראותו כמייצג את דור הממשיך, הבא אחרי דור החלוצים. אברהם היה חלוץ ומייסד. יצחק הוא הבן הממשיך, לדורו יש אופי ומשימות משלו. יש משמעות לעובדה ששמו של יצחק נשאר ללא שינוי. כמו כן, הוא נולד בארץ כנען, חי את חייו בארץ כנען ומת בארץ כנען. יציבותו אינה זוהרת, אך היא חשובה.

יצחק הוא השחקן הראשי בבראשית פרק כו. אין בו מעשים ראוותניים, אלא מהותיים. ההצהרה החשובה הראשונה מודיעה לקורא כי יצחק נשאר ארץ כנען גם בעת הרעב. נאמר לו: "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת!" (פסוק ג). לא משנה מה, לא משנה כמה קשה, אסור לעזוב.

המשימה הבאה קשורה לראשונה ולא פחות חשובה. "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (פסוק יב). אם אין אוכל, צריך להשתדל ולגדל אותו. יצחק לא ממתין עד שאלוהים יגיד לו מה לעשות או יספק לו מזון באורח ניסי. הוא נוקט בפעולה הגיונית – גם אם פרוזאית – של זריעה וקציר. על כן הוא מקבל ברכה.

מעשהו השלישי של יצחק קשור למים. אויביו, המקנאים בשגשוגו, סתמו את הבארות שחפר אברהם. יצחק חופר אותם שוב וגם חופר בארות חדשות. הוא מראה את ההתמדה העיקשת הנחוצה להישרדות בארץ בה יש לו אויבים, בארץ בו אביו החלוץ התחיל להתיישב אך מעולם לא השלים את המשימה.

התמדה הנחרצת של יצחק מובילה אותו להצלחה האולטימטיבית, להישגו הגדול ביותר: אויבו באים אליו ומציעים הסכם שלום. " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם" (פסוק 27). המילים האלו נשמעות כמעט עכשווי [כאשר נכתבו בשנת תשנ"ד]. וכך יצחק מצליח במשימה הקשה מכולם: הוא משכין שלום עם השכנים שהיו אויביו.

יצחק ניצב מול משימותיו, הבין אותן ולא היה מפונק מדי או סביל מדי להענות לאתגרים. הוא קבל מורשת מאביו, הוסיף עליה, שיפר אותה, והוא התמיד עד שהשיג את מטרת-העל. נאמר ש"מעשי האבות סימן לבנים." המעשים של יצחק אכן נשארים רלוונטי לדור ההמשך, הדור שלנו.

[*] מתוך הודעת האבל שהוציא התנועה המסורתית: "הרב פרופ' ראובן המר ז"ל. היה תלמיד חכם. חוקר הליטורגיה היהודית. איש רוח וספר. המנהל המייסד של בית המדרש ללימודי יהדות – מכון שכטר. ממניחי התשתית ההלכתית לתוכנית בר/בת מצווה לילד המיוחד. הנשיא הישראלי הראשון של כנסת הרבנים העולמית ומבוני התנועה המסורתית ישראל."

פרשת "חַיֵּי שָׂרָה": יצחק שוב צוחק? | מוטי לקסמן, תש"פ.

יצחק הסתובב אנה ואנה, בשדה,  והיה עצוב, עצוב מאוד.
יצחק עצוב? איך זה יכול להיות?    
הלא הולדת יצחק קשורה בצחוק.
אבא אברהם צחק כשאלוהים אמר לו שיולד לו בן: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק" (בראשית יז, יז).
וגם אמא שרה לא יכלה להתאפק מצחוק: "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ" (בראשית יח, יב).
וכשנולד יצחק בשעה טובה, שמחה אמא שרה אבל חששה מצחוקם של השכנים: "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי" (בראשית כא, ו–ז).
וכולם שמחו מאוד, וכולם אהבו מאוד את יצחק, והיתה חגיגה גדולה מאוד: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (בראשית כא, ח).
<>
אז למה יצחק עצוב, למה הוא עצוב מאוד כעת?
יצחק נמצא כעת בנגב "וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (בראשית כד, סב).
הוא כל הזמן היה שם?
לא, יצחק חזר לנגב ממקום שנקרא "בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (בראשית כד, סב).
מה חיפש שם יצחק, במקום שנקרא "בְּאֵר לַחַי רֹאִי"?
אולי זו הסיבה שהוא עצוב?
<>
קשה לענות על השאלה אבל אפשר לשער, המקום שנקרא "בְּאֵר לַחַי רֹאִי" הוא המקום שבו היתה הגר, אימו של ישמעאל אחיו הבכור של יצחק.
ואולי, אולי יצחק חיפש את ישמעאל?
למה?
כי יצחק וישמעאל נהנו זה מזה ואפילו השתעשעו יחד ונהנו: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (בראשית כא, ט).
ויצחק נשאר לבד, כי הגר וישמעאל גורשו מבית אברהם; וגם אמא שרה נפטרה "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע" (בראשית כג, ב). 
אז יצחק נותר לבד, והיה לו עצוב מאוד, כי זה לא נעים להיות לבד בלי חברים ובלי אמא.
לכן, כנראה, הוא הלך לחפש את ישמעאל, ולא מצא…
אז הוא חזר לנגב מ"בְּאֵר לַחַי רֹאִי".
<>
וחלף היום "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (בראשית כד, סג). יצחק הסתובב בשדה, לבד ועצוב.
ולפתע "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים" (בראשית כד, סג); כן, אורחת גמלים הלכה והתקרבה אליו. היו בה עשרה גמלים עמוסים בכל טוב.
יצחק לא הבין מה עושה שיירת גמלים זו במקום הזה,
אבל הוא התחיל להתרגש ולא ידע למה.
ואז הוא הבחין  בעבד אביו, יצחק רצה לרוץ אליו ולשאול אותו לפשר שיירת הגמלים, אבל לאחר הצעד הראשון הוא קפא על מקומו.
על אחד הגמלים ישבה עלמה "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל" (בראשית כד, סד).
היא גלשה לאט מהגמל.
היא הייתה עלמה יפה ומאירת עיניים, כמוה עוד לא ראה יצחק, הוא היה מוקסם ממנה.
העלמה, התרגשה ממבטו של יצחק, אז  "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית כד, סה).
כך, עטוית צעיף, התקרבה העלמה אל יצחק, יחד עם עבד אברהם.
<>
ולפני שיצחק אמר מילה, "וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית כד, סו),
העבד סיפר ליצחק גם, שהעלמה היפה היא כלתו, רבקה שמה.
יצחק מיד התאהב בה, ברבקה.
"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ" (בראשית כד, סז).
<>
והיו להם חיים טובים, ועליזים: "וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כו, ח).
<>
ומאז יצחק שוב חזר לצחוק בהנאה רבה יחד עם רבקה…

פרשת וירא: התחשבות בזולת | סאם ליימן-ווילציג
התעלומה הגדולה ביותר בפרשת השבוע ״וירא״ קשורה להתנהגות הסותרת (לכאורה) של אברהם אבינו. מצד אחד, אנו פוגשים אדם אשר אינו מפחד להתווכח ואך להתעמת עם האלוהים:
בראשית י״ח: כ״ג – וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. כ״ד – אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּה. כ״ה – חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.
הנה לפנינו אדם בעל חוש מוסר מפותח ביותר, שהרי הוא ידע שכללית מדובר בעיר מושחתת ומשחיתה. ואף על פי כן, לא רק שאברהם פונה לאלוהים ומתווכח אתו, אלא שגם יש לו את החוצפה ״לשים את האלוהים במקומו״ (מבחינה מוסרית)!
ואם כך, עד כמה וכמה מוזרה האדישות של אברהם (או לכל הפחות, היעדר רוח לחימה מוסרית) כשהאלוהים דורש ממנו להעלות את בנו האהוב יצחק על המוקד כקרבן. יש לאברהם שלושה ימים בדרכים לפתוח את פיו באשר אי-המוסריות של דרישת הקדוש ברוך הוא, אך לכל אורך הדרך מאומה יוצאת מפיו.
האם אכן יש כאן סתירה? דומני שלא. הרמז לפתרון התעלומה נמצא דווקא בפתיח של פרשת השבוע: פרק י״ח: א וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. ג וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ–אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם…
מדהים! למרות שאברהם כואב מברית המלה שרק עתה עבר (בסוף פרשת לך לך), הוא קופץ ברגע שרואה שלושה זרים עוברים בדרך ומזמין אותם (כמעט מתחנן בפניהם!) לבוא לאוהלו, לנוח ולאכול. במלים פשוטות: התחשבות גדולה בזולת.
אם זה האיש, ניתן עכשיו להבין שאין בעצם סתירה בין סיפור סדום ועמורה מחד גיסא ועקדת יצחק מאידך גיסא. אברהם, כנראה, מוכן לעשות את הכול עבור אחרים – גם לארח ״מלאכים״ וגם לסנגר עבור עבריינים. מה שהוא לא היה יכול (מוכן?) לעשות: לסנגר לעצמו או לקרובים לו. ברגע שנכנס לתמונה אינטרס אישי, אברהם ראה בכך מעין ניגוד עניינים בין הצרכים שלו אישית והחובה לציית לצו אלוהי.
מכל זה ניתן ללמוד שהיהדות מהווה בראש וראשונה דת של אכפתיות לאחרים ולא של קידום-עצמי. כל אחד מאתנו מכיר דוגמאות רבות מהמורשת היהודית המעידות על כך – ממתנות לאביונים (״עניי עירך קודמים״) ועד להתייחסות חיובית לאנשים זרים הגרים בתוכנו (״כי גֵרים הייתם בארץ מצרים״). מוסר השכל לכולנו, לאזרח הפשוט וגם למנהיגינו.

פרשת לֶךְ לְךָ: תודה לאלוהים גם לאדם | מוטי לקסמן, חשון תש"פ.
בפרשת השבוע, פרשת לֶךְ לְךָ, מצווה אברם ללכת לארץ שהאלוהים יראה לו; על ידי צו ישיר שמלווה בברכות. אברם מציית ונע.[1] הדבר הראשון שאברם עושה לאחר הגיעו לאיזור שכם: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו"[2], פעילות שהוא חוזר עליה פעמיים נוספות. שלוש פעמים בזמן די קצר פונה אברם אל ה'. האם זה מפליא?
כן ולא. מפליא, כי מצוות המזבח והלכותיו עדיין לא נקבעו.  אין זה מפליא כי כבר קדמו לאברם במעשה דומה קין, אנוש, גם נח.
ברוב המקרים מטרת הזבח היא – הבעת תודה לאלוהים. במקרא מופיעים אזכורים רבים לפולחן תודה על מזבח לא רק בתורה, גם בספרי הנביאים. תודה לה' מופיעה גם בדרכים אחרות. משה ובני ישראל מודים לאחר יציאת מצרים לה' בשירה[3], חנה מודה לאלוהים על הולדת שמואל בתפילה.[4]
אבל, פליאה בכל זאת יש.
הדוגמאות שהבאנו, ואחרות עוסקות בתודה לה'. לא הבאנו אפילו דוגמא אחת של תודה לבני-אדם. לא  הבאנו, כי אין כמעט דוגמאות של הבעת תודה לאיש או לאישה, וודאי לא בשימוש במילה "תודה" או "אודה".
המצרים מודים ליוסף שארגן את ממלכת מצריים לאספקת מזון גם בשבע שנות הרזון: "וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה".[5] יואב, שר צבאו של דוד מודה למלך שהסכים לעצתו ולהחזיר את אבשלום, בן המלך, מן הגלות: "וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עַבְדֶּךָ".[6]
לעומת דוגמאות אלה ישנם תיאורים על נסיבות בהם מתבקשת תודה והיא אינה מבוטאת.
לבן אינו מודה ליעקב על תרומתו בעבודתו ועוד יותר מכך הוא מחליף את רחל המיועדת ליעקב בלאה הבכירה.[7] אחי יוסף אינם מודים לו על כך, שבסופו של דבר הוא הצילם מקשיי הבצורת; מיכל, בת שאול, מפרה את צו אביה ומצילה את דוד. דוד אינו מודה ואף אינו מספר על כך לאחר.
אם-כן, הפליאה היא: מול ריבוי התיאורים וההנחיות לתהליך תודה לאלהים יש מעט מאוד תיאורים להודיה של אדם לאדם.
איך ניתן להבין זאת?
הרי המילה תודה נשמעת רבות בשיח היומיומי, ברחוב, בתור, גם במרכול.
האם בימי המקרא לא אמרו תודה?
איני יודע, אבל "תודה" המושמעת יום-יום היא בעיקר מילה. בהרבה מקרים מילה שמבטאת אופן של התנהגות תקינה, לשון נימוס בלבד.[8] [17]. עם-זאת, לא כל בני האדם נוהגים כך, ויש נסיבות שאי-אמירת תודה מעוררת תחושה שאינה נעימה. מכאן יש בהחלט חשיבות רבה לאמירת המילה "תודה".
אבל, האם אמירת המילה תודה, מבטאת תמיד תודה?
אלא מה? תשאלוני וודאי.
נחזור רגע לעיון בתודה לה', ישנם כללים. אפשר להתנגד או לתמוך בתהליך הזבח. אבל בתהליך "זֶבַח הַתּוֹדָה" יש יסוד מרכזי וחשוב ביותר. הבא להביע תודה, אינו מסתפק במילה או אפילו במלים אחדות. המודה חייב להביא עמו משהו משלו, משהו מרכושו, משהו מעצמו. אין תודה רק על ידי אמירת המילה "תודה".
ואולי זה אחד הדברים החכמים שחכמי המקרא העבירו לדורות הבאים. תודה כנה, תודה עם כוונה תודה שהיא משמעותית אינה מתמצית בהתנהגות מתוך נימוס. תודה מלאה כזו היא תהליך שמלווה בנתינה. נתינה ללא חשבון וללא כוונה להחזר.
הנתינה אינה חייבת להיות לכלול משהו יקר, העיקר שאמירת המילה תודה תלווה בהעברה נוספת למיועד לקבל את התודה. אז, גם תהיה קבלה משמעותית של התודה.
המקבל או המקבלת יבינו, ובעיקר יחושו שאכן לא רק מילת נימוס בוטאה, אלא תודה ממש הועברה. וייתכן מאוד שכך אפשר לבטא תודה כנה גם ללא הגיית המילה "תודה", אבל בהודיה משמעותית. אכן, זה אפשרי.
=================
[1] "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" (בראשית יב, א–ד).
[2] בראשית יב, ז5.
[3] "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" שמות טו, א; ועד פסוק יט).
[4] "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" שמ"א ב, א; ועד פסוק י).
[5] בראשית מז, כה.
[6] שמואל ב יד, כב.
[7] בראשית כט, כ–כד.

[8] דוגמא נפוצה לכך היא במצב בו אחד "הגדולים" נותן משהו לינוקא ושואל: "נו, מה אומרים?" והינוקא מפטיר כלאחר לשון: "ת ו ד ה", לוקח את ה"משהו" וממשיך הלאה.

רכוש ציבורי, מנהיגות וערכים / מוטי לקסמן, חשון , תש"פ
הצב מתכנס בביתו. את הבית נושא הצב על רגליו. הוא מתקדם לאט. הצב נע והוא בתוך ביתו. 
מאוד לאט, אבל גם כך הצב ממלא את כל צרכיו.ויש אגדה.

עוזריו של הנשיא טרומן נכנסים לחדר הסגלגל ומוצאים אותו יושב ליד השולחן, מוציא מכיסו ארנק כסף מצ'וקמק, מחטט בו ושולף בול מקומט. מלקק אותו ומדביק על המעטפה.
'מיסטר פרזידנט', אומרים לו העוזרים, 'הרי יש לך בולים על השולחן'.
'השתגעתם?' אומר הנשיא, 'זה מכתב פרטי, לאמי'.
פראייר [1].

אגדות יש גם בארץ ישראל.

בעודו מחכה לאדון ליליינבלום שירשום פתק תשובה, הוציא הגברבר בן החמש-עשרה מכיסו את חפיסת-הסיגריות שלו ומשך אליו בנון שלנטיות, כגבר בין גברים, את המאפרה ואת חפיסת הגפרורים שהיתה מונחת על השולחן בסלון. אדון ליליינבלום מיהר להניח את כפו על אצבעותיו של סבא, עצר בעדו, מיהר לצאת מן החדר, שב כעבור רגע, הגיש לסבא חפיסת גפרורים אחרת שהביא עמו מן המטבח, והסביר שהגפרורים המונחים על שולחן הסלון נקנו מתקציב ועד "חובבי ציון", ואין להשתמש בהם אלא אך ורק בישיבות הוועד, ולצורכי העישון של חברי הוועד בלבד [2].

ויש מציאות, בישראל.
בעת הסלון האווירי בפריס אוקטובר 2009: "שר הביטחון, אהוד ברק, התגורר בסוויטה שעלתה בפועל 20,500 שקל ללילה" [3].
הוא לא יחיד.
דליה איציק בכהנה בתפקיד יו"ר הכנסת, ביקרה בפריס בחודש דצמבר 2006 ושם "בחרה להשתכן בסוויטה יוקרתית במלון לה בריסטול – מקום האירוח המועדף על שייח'ים סעודים. סוויטה פשוטה במלון עולה 1,300 יורו ללילה. איציק בחרה להשתכן בסוויטה יקרה שעולה 1,995 יורו לילה (11 אלף שקל)" [4].
עוד אגדה מהלכת באזני הישראלים:

לקראת הבחירות [5] פורסמה ידיעה כי לרעייתו של ראש הממשלה, לאה רבין, חשבון דולרים בארה"ב, דבר שהיה אסור אז לפי החוק הישראלי. רבין לקח על עצמו אחריות לכך והסיר את מועמדותו לראשות הממשלה [6].

אבל, אגדות הן אגדות ומטבען הוא ש"האגדות יפות הן, / עד שפתאום עפות הן / רק אלוהים ידע לאן" [7].
והמציאות שתוארה? מלים רבות כבר נאמרו עליה ומה נוסיף?
אולי, בכל-זאת, נקשיב לקהלת שאומר: "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים […] כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם […] וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי […] לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי" [7]. אבל למרות השמחה הרבה, מוצדקת לא כן? קהלת מבין, קהלת מסיק אחרת: "וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" [9].
אבל, קהלת הוא פילוסוף ולא לכל אחד יש פנאי לעיין בהגות עיונית הרי העניינים השוטפים בוערים ויש לקבל הכרעות מכריעות בשיקול דעת ובתבונה, הרי עול המנהיגות מונח על כתפי אנשי המציאות ומה נלין כי אין להם עת עיון בקהלת [10]?
במקרא יש גם סיפורים, וזה קל יותר לקריאה. השבוע אנו בפרשת נח, ובה מתואר שבתיבה התגורר נח עם הרבה בעלי חיים, ולאחר מכן משכנו היה אהל [11].
אבל, זו הייתה רק ראשיתה של האנושות.
משה גדל והתפתח בארמון מצריים והכיר היטב תרבות של נוהגי שררה ומלכות. בכל זאת הוא הוביל את העם בחכמה ובתושייה רבה דרך המדבר ארבעים שנה לפאתי ארץ כנען. במדבר לא היה משכן שונה מאשר אוהל ומשה גם לא דרש תנאי מגורים מיוחדים [12]. יתר-על-כן, העם שאמנם מידי פעם התלונן,לעתים גם בצדק, המשיך לנוע ולא נעצר. ואף אחד מהם לא גר בבית מלון מפואר.
והיה גם שלמה המלך. המלך הגדול והנישא שהקים ארמון וגם בית מקדש מפוארים [13] ויש המאמינים שגם בשירה שלח ידו. אבל למרות כל הפאר לה' וגם לעצמו ולנשיו הרבות, העם לא היה מרוצה, לעם הייתה ביקורת קשה שבוטאה כלפי בנו של שלמה, רחבעם: "אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ" [14]. והתוצאה הייתה סוף לממלכה שהסבא דוד הקים [15].
האם מנהיגים בימינו מכירים את האגדות שאולי עפו גבוה מדי, או שמה שמעניין אותם זו רק המציאות שהם מכירים?
האם הם הולכים בעקבות שלמה המלך או בעקבות הרועה מן המדבר, משה?
האם הם רואים רק את הפאר החיצוני המיידי ללא הבנה של ההשלכות על התרבות על העם ועל המדינה?
והצב תמה ומבולבל, למה בכלל צריך לחפש מעונות זרים? הרי שלך הוא הטוב והיעיל ביותר, לא כן?
והצב ממשיך לשאת את ביתו בדומיה, והוא מתקדם לאט אבל בבטחה [16].


הארות ומראה מקום
[1] סילבי קשת. מתוך "דיבור פשוט" של מרל מילר, ידיעות אחרונות. 04/05/2001.
[2] עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, ירושלים 2006, עמ' 111–112.
[3] מקורות רבים, למשל דה מארקר הארץ 14/10/09.
[4] דה מארקר הארץ 13/10/09.
[5] בשנת 1977.
[6] אתר משרד ראש הממשלה: http://www.pmo.gov.il/PMO/Government/Memorial/PrimeMinisters/Rabin.htm
[7] האיש מן הבקעה, מלים חיים חפר, לחן: מוני אמריליו.
[8] קהלת ב, ד, ח–י.
[9] שם, יא.
[10] ובכל זאת, אגדה נוספת מהלכת בארצנו: דוד בן גוריון, מצא זמן גם לעיון קבוע במקרא וגם בכתבי פילוסופים שונים. אבל זו אגדה…
[11] "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כא).
[12] "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).
[13] "לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית ה' וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב" (מל"א ג, א).
[14] מל"א יב, ד.
[15] שם, יט–כט.
[16] ואם ברצונך לעיין בפרשת השבוע, הנה ההפניות – נח נוח לאלוהים או אלוהים נוח לנח ולאדם? תשס"ז: http://www.notes.co.il/moti/24791.asp
אחדות אינה אחידות, תשס"ח: http://www.notes.co.il/moti/37246.asp .הבריאה החוזרת, הבריאה האנושית כתשתית לחיי אנוש, תשס"ט: http://www.notes.co.il/moti/49027.asp

פרשת בראשית: סוד הצלחת שושלת קיין | אלי מיאסניק, תשרי תש"פ

  • אידיליה

תחילת הפרשה מציגה תמונה אידילית והרמונית. ה' בורא את העולם בשישה ימים והאדם שנברא ביום השישי תוכנן ויושם בצלמו ובדמותו. עם סיום הבריאה, ה' שמח בכל אשר ברא ואפילו "טופח לעצמו על השכם" –  ויַּרְא… אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד. השיא של תיאור האידיליה הוא בהכרזת השבת.

  • התמוטטות האידיליה וסיבתה

בהמשך הפרשה, האידיליה ההרמונית משתנה להתמודדות פעילה של ה' עם התנהגויות לא תקינות  של האדם: הטעימה מעץ הדעת, רצח הבל וחטאים נוספים שיביאו למבול. קרי, דיסהרמוניה.

הפרשה מציגה את סיבת הדיסהרמוניה כנובעת מכך שהאדם התבוני שה' ברא, החל לפעול גם ממניעים לא – תבוניים כסקרנות וכ"הליכה על הסף".  אך על אף הדיסהרמוניה, ה' מכיל את דרכו זו של האדם. הראייה היא בכך שה' אינו מחליף  את האדם שברא במודל משובח וממושמע יותר. מדוע?
אפשרות אחת להסבר אי החלפת האדם היא בדחיית כל רמז לכישלון של ה'. סמכות עליונה לא יכולה לנקוט בדפוס של ניסוי וטעיה. צורך ה' בהימנעות מרמז על כשלונו  מודגמת בבבלי סנהדרין [i]. אפשרות אחרת להסבר אי החלפת האדם היא שה' נוכח שסקרנות זו וההליכה על הסף מביאים להתקדמות האנושות.

  • המנגנון הרגשי שמביא לעקיפת התבוניות

ההנחה שהאדם נולד תבוני מתבססת על תיאור קריאת השמות – וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה. כזכור זו הייתה גם מלאכתו של ה'-  ויִּקְרָא ה' לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה. ראה גם מובאות ממדרש רבה ומהמהר"ל [ii]. אך פעילות האדם בפרשה מציגה פעילות לא תבונית בעליל- הטעימה מעץ הדעת ורצח הבל. האדם בפרשה מעדיף לפעול "מהבטן". נראה לי שהפרשה מציגה ההתבססות מערכת החלטות נוספת אצל האדם-  המע' הרגשית. מערכת זו מביאה מחד ל"חטאים" אך מאידך מסייעת לו בהחלטות על דרכי פעולה בנוסף לדרך התבונית.

  • איך פועלת המערכת הרגשית, לפי הפרשה?

  • ההשפעה הבינאישית של החברה. במקרה שלנו הפיתוי של האשה שנבראה מצלעו של האדם- וַיֹּאמֶר, הָאָדָם:  הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִיא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. השפעה זו הביאה לרגשות בינאישיים כגון- הפתוי, הבושה, ההתגוננות, ההאשמה ואחרים. דוגמא בולטת להיבט זה היא השפעת חוסר השוויון על רגש האדם- בחירה לא מובנת של ה' במנחת הבל שלא היה בכור ולא היה הראשון בהגשת המנחה מביאה לקינאה חריפה.
  • מנגנון רגשי פנימי התאב להתנסויות– נחשף ה"נחש". הנחש הוא מרכיב פנימי שגורם לאדם לפעול בהשפעת הרגש ולא בהשפעת הקוגניציה [iii].
  • מנגנון המאפשר להתגבר על התבונה – על אף ההנחיה התבונית הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ [iv]. המערכת הרגשית השתלטה על קיין והוא תרגם את הקינאה ל רצח.
  • מדוע ה' מכיל את מעללי המערכת הרגשית?

נראה לי שה' מכיל את חטאי עץ הדעת ורצח הבל [v],  כיוון שהוא רואה במערכת הרגשית מנגנון חיוני לפיתוח העשייה האנושית (  אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת) . ואכן, בסוף הפרשה מתואר שדווקא שושלתו של קיין היא המביאה את ההתפתחויות הטכנולוגיות. פרק ד 20-22: וַיְהִי, בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר, כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ. וכן- וַתֵּלֶד עָדָה, אֶת-יָבָל:  הוּא הָיָה–אֲבִי, יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה.  וכן– וְשֵׁם אָחִיו, יוּבָל:  הוּא הָיָה–אֲבִי, כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב.  וכן- וְצִלָּה גַם-הִוא, יָלְדָה אֶת-תּוּבַל קַיִן–לֹטֵשׁ, כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל

מדוע דווקא שושלתו [vi] של קיין היא שהביאה להישגים אלה?   כדי לפתח את העולם, יש צורך באנשים סקרנים ושאפתנים. המערכת הרגשית היא המביאה לסקרנות ולשאפתנות. השאפתן הראשון הוא כנראה קיין שגם יזם וגם הביא ראשון את המנחה. לכן ה' "לא שבר כלים". לא רק שהכיל את הרצח אלא גם  ווידא שקיין לא יירצח. הכלה זו הביאה בפועל להתפתחות הטכנולוגית- תרבותית המתוארת בסוף הפרשה.

—————

[i] הבבלי, דף מו, עמוד ב  דן בפרשנות לפסוק מדברים כא 23:  "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ … כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" : "אָמַר רַ' מֵאִיר: מְשָׁלוֹ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים בְּעִיר אַחַת, אֶחָד מִנּוּהוּ מֶלֶךְ וְאֶחָד יָצָא לְלִסְטִיּוּת (שודד). צִוָּה הַמֶּלֶךְ וּתְלָאוּהוּ. כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר: הַמֶּלֶךְ תָּלוּי. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהוֹרִידוּהוּ.". הבבלי מסביר אפוא שה' לא מעוניין שיציר כפיו ובן דמותו ייפול. שהרי, נפילה של האדם, היא נפילה של ה'.

מעניין שזו גם שיטת התשובה של משה לגבי השמדת בני ישראל אחר חטא העגל בשמות לב 12-13: – לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ

[ii] ואומר מדרש רבה פרשה י"ט פסקה ג'-  "… כשבקש הקב"ה לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת, אמר להם נעשה אדם בצלמנו, אמרו לפניו (תהלים ח') מה אנוש כי תזכרנו, אמר להם, אדם שאני רוצה לבראות חכמתו מרובה משלכם. מה עשה כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניהן. אמר להם מה שמותן של אלו, לא ידעו, כיון שברא אדם העבירן לפניו, אמר לו מה שמותן של אלו, אמר לו לזה נאה לקראות שור וגו' ".

ואומר המהר"ל ב"תפארת ישראל" פרק ט"ז  " …  כי קריאת השמות מורה זה על חכמה ודעת שנתן השי"ת בו לקרא שמות, ואין ספק כי השכל הזה מדריגה נוספת. ..".

[iii]  כמו שאמר "אור החיים בפירושו לפרק"  "וזו היא מידתו לשקר ולהוליד בלבב אנוש אמונות ודעות כוזבות…". ראה גם ניתוח של קאסוטו "מאדם כד נח" עמ' 94.

[iv]  הרמב"ן על בראשית ד-6:  "לפתח ביתך חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך. ..והוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים, אבל אתה תמשול בו אם תחפוץ…"

[v]  לדוגמא. מדרש רבה פרק ד פרשה כ"ב סע' י"ב:   ר' נחמיה אמר: לא כדינן של רוצחנין, דינו של קין. קין הרג ולא היה לו ממי ללמוד וגו' . או-  בסע' י"ג: דעת רבי חנינא בר רבי יצחק, שאדם הראשון פגע בקין, ואמר לו מה נעשע בדינך?, אמר לו, עשיתי תשובה ונתפשרתי..

[vi]  המדרש והפרשנים רואים בפרשיה גם דיון בשושלת של הבל.  לדוגמא: רש"י ד 10- דמי אחיך – דמו ודם זרעיותיו.

מה לידידיה בסוכתי? | אניטה תמרי, סוכות תש"פ, אוקטובר 2019
מדוע קוראים את מגילת קהלת בסוכות? קודם כל, לא כולם קוראים. אבל אנחנו נמנים עם אלה שקוראים והשאלה היא מה למגילה הזאת, שהיא בחלקה דיכאונית, בחלקה מלאת סתירות, ובמהותה טוענת שהכל הבל לחג שנצטווינו בו – שלוש פעמים – לשמוח?
האם יש שמחה בספר קהלת? כן, אבל בדרך כלל השמחה איננה נתפסת בחיובית "לשמחה מה-זה עושה?" (ב, ג), אנסכה בשמחה … והנה גם הוא הבל (ב, ג). בכל הרשימה הארוכה של "עת… ועת" אין עתות שמחה. במקום אחר השמחה היא טפשות "לב כסילים בבית שמחה" (ז, ה). יש והשמחה מבשרת את ימי הרעה שיבואו "שמח בחור בילדותך… כל על-כל-אלה יביאך אלוהים במשפט" (יא, ט)
אבל יש שמחה במובן שאנו חושבים על שמחה, והיא שמחת היצירה: "לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח מכל עמלי, וזה היה חלקי מכל עמלי" (ב, י) "אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו" (ג, כב). ברם, אזכורים אלה של השמחה מעטים, והמסר העיקרי הוא הכל הבל, הארעיות, "כי הולך האדם אל בית עולמו" (יא, ה)
וכאן, בארעיות, טמון לדעתי הקשר שבין קהלת ובין הסוכה. הסוכה היא מבנה ארעי אבל חלק חשוב ממצוות הסוכה יש לקישוטה –  "זה אלי ואנווהו" – כל דבר שאנו עושים, יש לנסות לעשותו יפה יותר, להפוך אותו למשהו שהוא יותר מחומרי גרידא. לעשותו משהו שיש בו גם קורת גג, וגם קורת רוח
ולתוך הסוכה הזו אנו מזמינים אושפיזין – דמויות היסטוריות וגם חברים ומשפחה. והסוכה, אף שהיא בדרך כלל קטנה מהחדר בו אנו מארחים נותנת תחושה של רווחה ושל מרחב
לא צריך להיות חכם כמו קהלת לדעת שהחיים על פני האדמה הם משהו חולף. מהסוכה אנו למדים שגם בדבר החולף הזה שקוראים לו החיים, אפשר וחובה להפיק את המרב – לעשותם יפים רק לשם היופי, למלא אותם בהכרה עמוקה של העבר – באושפיזין המסורתיים ובהוקרה עמוקה של ההווה בדמות האורחים שאנו מזמינים
כבר למדנו שאדם יסודו מעפר וסופו לעפר, כבר שמענו מקהלת שהכל הבל. אבל בכוחנו לעשות שבין תחנת המוצא ובין התחנה הסופית נדאג לדרך שיש בה יופי, שמש במידה וצל במידה, ריח וטעם ושמחה במעשה ידינו "כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו"

פרשת האזינו: בריאה בדרך לשלמות | שושנה מיכאל צוקר, תשרי תש"פ

English

שירת האזינו משופעת בשפה ציורית ומליצית. אחד הדמויים הבולטים משווה את האלהים לסלע או צור, דבר יציב ואיתן. במבט ראשון המילים (דברים לב:ד) מעלות בעיה. כתוב " הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלו"ֹ. הצור איתן וחזק אבל האם פעלו –  העולם הנברא –  תמים, מושלם? לא כל כך. לצד נופים מרהיבים ומשאבי טבע אדירים, ובני אדם אוהבים, נדיבים ומבריקים בתחומים רבים, ישנם גם אסונות טבע מחרידים, מחלות חמורות, רוצחים, גנבים וכל מיני מנוולים.

הנביא ישעיהו מאשרר את הרוע בעולם ואת מקורו בבריאה: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל־אֵלֶּה" (מד:ז). חז"ל התקשו לקבל את הניסוח הקשה, המייחס רוע ישירות לאלהות, והם מיתנו את הפסוק לפני שהכניסו אותו לברכת "יוצר אור". לכן אנחנו מתפללים: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבורֵא אֶת הַכּל."  מהלכם ממתן את הלשון אבל לא את העובדות. אם אלהים ברא את הכל, הוא ברא גם את הרע. לכן פעלו אינו תמים.

אלא אם ה' בכלל לא ברא את עולם כולו יש מאין.  

וכך בבראשית פרק א מסופר על תהליך מסודר ונקי, בו הכל נברא במאמר. בסיום, האל מכריז שכל מה שנברא "טוב מאוד". אם כן, מאין באו כל הכאב, הרֹעַ והסבל? הם היו תמיד. בראשית פרק א הוא יצירה סיפרותית מעוצבת היטב שלא רק מגלה אלא גם מסתירה. התורה אינה טוענת שהייתה בריאה יש מאין  של עולם חדש, עולם שבו הרֹעַ הוא נטע זר. המים הקדמונים הם סמל לסכנה האורבת. הם קדמו לפועלו של האלוהים, שהרי אלוהים לא אמר "יהיו מים"  אלא ברא אור והשליט סדר במים וב-"תוהו ובוהו" כדי לאפשר הופעתה של קהילה יציבה התומכת בחיים (לפי פרופ' ג'ון לוונסון).

הסדר שהשליט האל בעולם היה אולי תמים, אבל לא יציב. לכן נבראו גם בני האדם בצלם אלוהים, זכר ונקבה, והוסמכו לפעול כנציגי האל בעולם (בראשית א:כח). לכן בסיום השירה, משה מאתגר אותנו לשים את כל דברי התורה על ליבנו, להעביר אותם לדורות הבאים, לשמור אותם ולעשות אותם (ראה דברים לב:מו) כדי להמשיך בבנייתו של עולם שאולי פעם יגיע לשלמות.

1 2 3 19