קהילת הוד והדר

1 2 3 15

הגדה לערב שביעי של פסח | מוטי לקסמן, תשע"ט
דברי מבוא
בליל חג שביעי של פסח מתכנסים בני המשפחה לארוחת חג.
לאחר הגדת ליל הסדר אין כנראה כוח לעסוק בעוד דברי תורה ותרבות.
אני מציע לשלב גם במפגש משפחתי זה, עיון ושירה.
למטרה זו מוצעת הגדה לשביעי של פסח.
בהצעת ההגדה שולבו מספר יסודות:
קדש
נס המים
אביב
שמחת-לב, יום-יום
בִּרְכַּת שָׁלוֹם
נטילת ידיים
ברכת המוציא
 
הנוסח מציע לשלב את הנאמר והמושר תוך כדי ארוחה.
מוצע לשלב בקריאה ובשירה את כל המשתתפים, בוגרים, ילדים גם נכדים.
כל התייחסות, הערה או הצעה יתקבלו בברכה ובתודה.
שיהיה לכם שמח וטוב!
מוטי
<><><><><>
הגדה לערב שביעי של פסח, מוטי לקסמן, תשע"ט
קדש
סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי (הנוכחים קוראים "לְחַיִּים"!).
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
 
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יי אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן,
אֶת יוֹם חַג הַמַצוֹת הַזֶה, זְמַן חֵרוּתֵנו (בְּאַהֲבָה), מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם.
כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל  הָעַמִּים, וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ.
בָּרוּךְ אַתָּה יי, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.
נס המים
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" [1].
שירת הים
א. "לְאַחַר נֵס קְרִיעַת יָם סוּף" / "עַם יִשְׂרָאֵל הָיָה מְאוֹד שָׂמֵחַ" / "הֵם אָמְרוּ אֶת שִׁירַת הַיָּם"
"הֵם שָׁרוּ לה'. הֵם הוֹדוּ לוֹ עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָהֶם בִּקְרִיעַת יָם סוּף."
ב. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר:
אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה / סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: / עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ / וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה /
זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ / אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" [2].
בשעה שנקרע הים
"בשעה שנקרע ים סוף נשמע מסוף העולם ועד סופו" [3].
זאת אומרת, כל האנשים בכל העולם שמעו על קריעת ים סוף.
ומה עוד קרה בזמן ההוא?
"אותו זמן בישול פירות היה" [4].
באגדה מספרים: "באותה שעה, שעל קרקעית הים צמחו אילנות, שהוציאו פירות בשלים, מעליהם רחפו ציפורים מצייצות, וילדי ישראל קטפו פירות והאכילו בהם את הציפורים, ששרו עם ישראל את שירת הים [5].
<><><>
נוטלים ידיים ומברכים
"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם."
 
ברכת המוציא
"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ."
סעודה, מנה ראשונה
אביב
א. "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" [6].
 
ב. "איך יודעים שבא אביב? / מסתכלים סביב סביב "
"ואם רואים שאין עוד בוץ בשבילים / ואם רואים שנעלמו המעילים"
"ואם פרג וגם חרצית / לכבוד החג קישטו ארצי"
"אז יודעים, שבא אביב / אז יודעים, שבא אביב" [7].
 
ג. "כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: / הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: / הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ" [8].
 
עוד אביב
ד. "עץ הדר יפרח פרוח, / תכלת, חום וזיו, / מביצה יצא אפרוח / וקרא : אביב!
העולם מבריק, חדש, / שמש צהובה כדבש, / האוויר מלא ניחוח / ושמח האפרוח:
העולם לבש / זיו אביב חדש!" [9].
 
ה. הָאָבִיב הִגִּיעַ / צִבְעוֹנִי וְרוֹעֵשׁ, / נִדְלָק בָּעֵצִים / זוֹרֵק בָּהֶם אֵשׁ, / צָהֹב וְאָדֹם / וְסָגֹל פִּרְחוֹנִי,/
וָרֹד וְלָבָן / וְכָתֹם חַיְּכָנִי, / וְהָאַף מִתְמַלֵּא / בּרֵיחוֹת הֲדָרִים / אֲפוּנָה רֵיחָנִית / וְיָמִים אֲחֵרִים.
וְיָרֹק בַּנְשָׁמָה / כְּמוֹ מִזְּמָן לֹא הָיָה / וּבָא לִי לָרוּץ / וְלִצְעֹק כִּמְשֻׁגָּע, / כִּי הָאָבִיב הִגִּיעַ / צִבְעוֹנִי /
וְרוֹעֵשׁ, / וְהַלֵּב שֶׁלִּי אִתּוֹ / כָּל-כָּךְ מִתְרַגֵּשׁ [10].
 
סעודה, מנה שנייה
שמחת-לב, יום-יום
"חמש לפנות בוקר- קריר / פנס נושא אור על אם דרך קפא. / כוכב נעזב עוד מאיר על העיר
בודד בנקודת השקפה.
פותח אדם חלונו לרקיע / והחוצה מוציא את אפו החולם. / עף האף כיונה וחוזר ומודיע / העולם עוד בריא ושלם.
בלילה הזה – שום דבר לא ארע / שום קונטיננט – בימים לא שקע / שום מפה מדינית לא הפכה את עורה / שום רפובליקה לא התפקעה.
ההיסטוריה דילגה על הלילה הזה / וכותבי העיתים יזניחוהו בצל / מתלבש האדם אט לאט כהוזה / וחושב תודה לאל" [11].           
סעודה, מנה שלישית
שנדע ליהנות מהיופי ומהטוב בשגרה וביום-יום
וגם להודות בלב אוהב.
 
א. תודה על כל מה שבראת / תודה על מה שלי נתת / על אור עיניים / חבר או שניים /
על מה שיש לי בעולם / על שיר קולח / ולב סולח /שבזכותם אני קיים.
תודה על כל מה שבראת / תודה על מה שלי נתת / על צחוק של ילד / ושמי התכלת /
על אדמה ובית חם / פינה לשבת / אישה אוהבת / שבזכותם אני קיים.
תודה על כל מה שבראת / תודה על מה שלי נתת / על יום של אושר / תמימות ויושר /
על יום עצוב שנעלם / תשואות אלפיים / וכפיים / שבזכותם אני קיים [12].
 
ב. כשתאלם תרועת הפסטיבלים / ילבלבו שירי אהבתי /
אני יכול לשמוח איך שבא לי / וזהו זה החג האמיתי.
יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה.
התינוקות פתאום יודעים ללכת / ובני השש יודעים פתאום לקרוא /
והאופה אופה לי את הלחם / וזהו זה החג בהדרו .
יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה.
הנה היום חלף הלך הגשם / ובמרום חמה גדולה תלויה /
אל החלון חמדת נפשי ניגשת / וזהו כל החג – הללויה
יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה.
הללויה בגלל דברים כאלה / הללויה אני עדיין שר /
הללויה יום יום ואיזה פלא / הללויה לחג שלא נגמר [13].
 
סעודה, קינוח
בִּרְכַּת הָאָדָם
נאמר, "כיצד מתחילה הסתלקות האלוהים מקרב עם?
כנראה בזה, שאותו עם מעיז לחלל ביד זדונית את קודשי זולתו. את זאת למדנו, לכן נשמור בכבוד רב על כל הקדושים" [14].
 
על כן, נשיר, באמונה כנה
האדם קדוש הוא, מוטי לקסמן, תמוז תשע"ב
לשיר לפי הלחן, "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאָכֵי הַשָּׁרַת…"
<><><><><>
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם בְּנֵי אָדָם, בְּנֵי אֱנוֹשׁ
חֶסֶד, רֹךְ וְחֶמְלָה
לֵב אָדָם, אֱלֹהִים, מָלֵא רק בַּטּוֹב,
לְנַסּוֹת אֲנִי חַיָּב.
 
בְּנֵי אָדָם, בְּנוֹת חַוָּה בְּכָל מָקוֹם
הַתִּקְוָה, בְּיָדֵינוּ הִיא,
אִם נִפְעַל, לֹא נַפְסִיק
וְנַמְשִׁיךְ לַמְרוֹת הַכֹּל
הָאָדָם בָּרוּךְ הוּא.
 
לֹא תָּמִיד זֶה נוֹחַ, לֹא תָּמִיד זֶה קַל-פָּשׁוּט
אֲבָל, תָּמִיד זֶה אֶפְשָׁרִי
בְּאֱמוּנָה וּבְמַעֲשֶׂה נִצֹּר
עוֹלָם חָדָשׁ, עוֹלָם יָפֶה
 
בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, אַנְשֵׁי הַשָּׁלוֹם
יַחַד נַגְשִׁים אֶת הַחֲלוֹם
כָּל אָדָם כָּל אִשָּׁה חֶסֶד, טוֹב וֶאֱמֶת
הָאָדָם קָדוֹשׁ הוּא.
 
כך, בִּרְכַּת שָׁלוֹם לשלום אמת
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו / הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם / עָלֵינוּ / וְעַל כָּל  יִשְׂרָאֵל / וְעַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל /
וְאִמְרוּ, אִמְרוּ אָמֵן!
יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם, יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם / שָׁלוֹם עָלֵינוּ / וְעַל כָּל  יִשְׂרָאֵל / וְעַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל.

הארות ומראה מקום:
[1] שמות יד, כט.
[2] שמות טו, א¬-ב.
[3] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דעמלק פרשה א.
[4] מהרש"א חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף צה עמוד ב.
[5] ניר דוד קרייזלמן, ליקוטי שיחות כרך ג, עמ' 966.
[6] שמות לד, יח.
[7] דתיה בן דור, איך יודעים שבא אביב.
[8] שיר השירים ב, יא–יג.
[9] לאה גולדברג, שיר אביב.
[10] אילנה אבן-טוב – ישראלי, האביב הגיע.
[11] נתן אלתרמן, חמש לפנות בוקר.
[12] עוזי חיטמן, תודה.
[13] נעמי שמר, יש לי חג.
[14] זאב ז'בוטינסקי, נאום בכנסת-היסוד של הצ"ח, 1935.

פֶּסַח: היבטים שונים לזיכרון יציאת מצריים בהגדה | אלי מיאסניק, ניסן תשע"ט

השאלה איך לממש את זיכרון יציאת מצריים בהגדה העסיקה רבות את חז"ל: מה זוכרים מכל מגוון האירועים? דנים בהלכות? מספרים מדרשים על הגאולה? מתפללים? האם די באמירת פסח, מצה ומרור? ועוד. "פתרון –בי"ס" של חז"ל שנבחר אחרי דיונים רבים מתמקד בעיקר בתפישה הגאולית של יציאת מצריים. ה'  הוא הגואל את ב"י ע"מ להוציאם מהעבדות ולהפכם לעם ("עבדים היינו")  וע"מ לקיים את תוכנית האב להפוך את ב"י ל"חוד חנית מונותאיסטי" ("מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"). לאחר מכן מתאר ה"מגיד" בפרטי דרכי הגאולה עצמה – ראשית, "התעללות במצרים" =התעללות כמו בשמות י: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִםֹ. ("ארמי אובד אבי וגו'"). שנית, הקמת העם ע"י מתן תורה, מתן הארץ ומתן בית בחירה ("דיינו").

עם זאת, יש מגבלות לתפישה הגאולית. ראשית, יש פער בין חזון יציאת מצריים לבין המצב העגום של העם (החל מחורבן ביהמ"ק). פער זה כמעט שלא נידון בהגדה למעט אולי "שפוך חמתך" ו "והיא שעמדה". שנית, ב"י מוצגים בתפישה הגאולית כסבילים לחלוטין. לדעתי, ההגדה הייתה מודעת למגבלות אך בחרה לדון בהן כסאב- טקסט. זאת במטרה שלא לפגוע בתפישה ה"גאולית" אותה היא רואה כעיקרית..

אנסה להציג גישתי זאת באמצעות קטעי בני ברק ובן זומא. קטעים אלו הם חריגים ב"נוף ההגדה". הם אינם כוללים את מי מהמרכיבים הידועים:  דרשות, הלל, ברכות או פיוטים. בקטע בני ברק קבוצה של 5 תנאים מהמובילים מספרים ב– יציאת מצריים כל הלילה. בקטע בן זומא מסביר ר' אלעזר בן עזריה באמצעות מובאה מבן זומא, מדוע לגיטימי לספר ב- יציאת מצריים כל הלילה. זאת על אף שקרבן פסח בביהמ"ק נאכל עד חצות. אני מציע שנבין  את המונח לספר ב במקום לספר על, לא כטעות דפוס. הבטוי סיפרו ב– אקויולנטי לדעתי לבטוי דנו ב-. קרי, בבני ברק דנו בהיבטים שונים של יציאת מצריים. קרי, לא הסתפקו בסיפור על הגאולה. במה אם כן דנו?  אחד הנושאים ה"כבדים" מדווח  כנראה בקטע בן זומא. שהרי מעל פניו, הוא נראה מיותר מאחר שבמועד ההגדה נפסקה כבר הלכה שניתן לספר ביציאת מצריים כל הלילה.

עיון במכילתא י"ג עשוי להבהיר מדוע הובא קטע בן זומא: תוך כדי דיון בין ר' אלעזר בן עזריה וחכמים (לא בהכרח חכמי בני ברק) אודות איזכור של יציאת מצריים בימות המשיח, מתחוורות תפישות שונות לגבי תפקוד העם אחר החורבן. חכמים רואים את חיי העם כנעים מגאולה לגאולה. נציג החכמים, ר' שמעון בר יוחאי (תלמידו המובהק של ר' עקיבא) מדגים זאת באמצעות משל. למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל, והיה מספר מעשה זאב. פגע בו ארי וניצל הימנו, הניח מעשה זאב והיה מספר מעשה ארי כעובר מאירוע רע אחד למשנהו. מבין השורות של משל זה, עולה תפישת העולם של החכמים אודות עם שחי מהצלה להצלה ע"י ה'. אחר ההצלה מהזאב המצרי, מותקף עם ע"י אריות (הרומאי, הגרמני וכד')  ועליו להיעזר בזכרון ההצלה מהזאב כדי לקוות להצלה מהאריות. לפי משל זה, העם אינו פועל אקטיבית כדי להנצל מהחיות הרעות. לעומתו ר' אלעזר בן עזריה (גם בסיוע בן זומא) סבור שהעם חייב למצוא דרך להתמודד עם מצבו. גישתו מתוארת במשל אחר-  למה הדבר דומה? לאחד שהיה מתאווה לבנים ונולדה לו בת, נודר בחייה; חזר ונולד לו בן. הניח הבת והיה נודר בחיי הבן. העם  שהפך חופשי ביציאת מצריים, מתפקד עתה כבת נורמלית גם במצבי קיצון. הוא הנושא באחריות לגורלו תוך תקווה לעתיד שאז יגיע המשיח והעם יוולד מחדש כבן. אני מציע איפוא  לראות בדיון בבני ברק  "רישיון" לבחון את לקחי יציאת מצריים לא רק באספקט הגאולי. כדוגמא לאמירה שאינה "גאולית", ניתן להביא את "הא לחמא ענייא". פתיחה שונה זו מבקשת שנפעל כבני חורין בהיבט החברתי (כל דכפין וגו') , הלאומי (בשנה הבאה בארעא דישראל) והאישי (בשנה הבאה בני חורין).

פרשת  מְצֹרָע: המחלה ומטפורה | אניטה תמרי, ניסן תשע"ט

חיפשתי את השנאי. השנאי הוא חפץ גדול יחסית, ובוודאי שהוא כבד, כך שהוא לא יכול להיות בכל מקום. חשבתי על כל המקומות האפשריים וחיפשתי בכל המקומות הבלתי אפשריים, ובסוף הזזתי את מכל הפליז הגדול שבו העיתונים למחזור – והנה השנאי. שמחתי עברה כהרף עין, כשגיליתי את הקיר מאחוריו

התחושה הראשונה שעלתה בי הייתה גועל. הקיר היה מנומר בכתמי עובש וריח לא נעים עלה ממנו. השרברב בא, גילה את המקור לרטיבות (האמבטיה של השכנים). אמר להם במה למרוח את הצד שלהם. אמר לי מה להתיז על הצד שלי. עליי להמתין שלושה חודשים, במהלכם יש לרסס את הקיר שלוש פעמים בשבוע, ואז יהיה הקיר מוכן לצביעה מחדש. הוא יחזור הביתה, להיות קיר ככל הקירות

האם נגוע הקיר שלי בצרעת? אני לא חושבת שיש בו "שקערוריות אדמדמות או ירקרקות ומראיהן שפל מן-הקיר" (ויקרא יד, לז), ואף שאפשר שהשרברב הוא מזרע כוהנים, לא בשל כך קראתי לו. קראתי שיאבחן ויציע טיפול

התחושה הראשונה שעלתה בי, כאמור, הייתה גועל. ונראה שהמשותף לדברים שמתוארים בפרשת מצורע הוא שהם מעוררים בנו תחושה של אי נוחות, גועל, אולי אפילו קבס. בפרשנותו לספר ויקרא מזכיר לנו יעקב מילגרום שהצרעת המקראית איננה מחלת הנסן. אין התיאור מתאים למחלת הנסן, ובעיקר – זמן הריפוי ממנה קצר יותר מאשר ממחלה זו. ככל הידוע לי, אין עדיין תמימות דעים בקרב אנשים רפואה ואנשי דת באשר לזהותה של הצרעת המקראית. מה שברור הוא שהיא מגעילה, סימניה דוחים וכשאנו רואים אותה, אנחנו מבקשים להתרחק. ומכיוון שאין כולם יכולים להתרחק – מרחיקים את האדם

מרים לקתה בצרעת, כך מסופר בשל הרכילות שחלקה עם אהרון על אודות משה אחיהם ואשתו הכושית. אהרון ננזף ומרים – "הִנֵה מצורעת" (במדבר יב, י). ואהרון פונה למשה ואומר "אל נא תשת עלינו חטאת… אל נא תהי [מרים] כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו" (שם, יא-יב). כלומר, הצרעת – תהא הפתולוגיה שלה אשר תהא – איננה רק מחלת הגוף. היא משקפת חטא ומכאן, היא משקפת את נפשו של האדם

במסה "המחלה כמטפורה" עסקה סוזן סונטאג בממד המוסרי או האתי שהמטפורה מעניקה למחלה, וכך הופכת אותה למשהו שהוא גדול יותר מאוסף תסמינים, אולי רק מציקים ואולי כאלה המאיימים על החיים. ואכן, אנחנו, שספק אם ראינו מצורע, אומרים "אחרי שדיברתי באספת החברים הרגשתי כמו מצורעת". או "את הילד הזה אני מרחיק מילדיי כאילו היה מצורע"

הטקס שבאמצעותו מטפל הכהן בצרעת אין בו כל קשר לרפואה. הכהן אבחן את הצרעת ושלח את המצורע אל מחוץ למחנה. לאחר זמן – עברה הצרעת, והאדם הפך מצָּרוּעַ לְַמִּטַּהֵר, וזאת לאחר שראה הכהן שהצרעת עברה. כל מה שקורה לאחר מכן – הציפורים ועץ הארז ושני תולעת ואזוב, המים שמזים על המִּטַּהֵר, כל אלה אינם מטפלים בנגע הצרעת. הם מטפלים באדם שיכול לשוב למשפחתו ולשבטו. אבל אותו אדם עושה מעשה אחד – הוא מתגלח לגמרי. אין לו שער ראש, ולא שער פנים ולא שער גוף. הוא חזר להיות חלק – כתינוק. לא עוד "כמת אשר בצאתו מרחם אמו" אלא כתינוק נקי, טהור וחלק שיצא מחשכת הצרעת אל אור חיי היום יום

אם המחלה היא מטפורה, איך נזהר בלשוננו ונשמור על בריאות גופנית וגהות שכלית ונפשית? ואם איננה – מה מפחיד אותנו? מה מגעיל אותנו?

בלי כהן, בלי ציפור ובלי אזוב, אחכה שלושה חודשים שבהם אזה את קירות ביתי בנוזל מיוחד שלוש פעמים בשבוע. אין שום רע בכתמים המכוערים שעל הקיר. אין בהם סכנה פיסית ואין בהם פגם מוסרי. הם עובש. ובכל זאת – שלושה חודשים אקיים את הטקס עד שיוכרז הקיר ראוי להיות ככל הקירות, חלק מהעולם הגשמי והנפשי שלי.

 

פרשת החודש: זמן להתחיל | שושנה מיכאל צוקר, ר"ח ניסן תשע"ט

השבת אנחנו קוראים, בנוסף לפרשת השבוע "תזריע", מפטיר מיוחד עבור "שבת החודש", אשר תמיד חלה בשבת לפני ראש חודש ניסן או בר"ח עצמו כמו השנה. ראש חודש ניסן מסמנת את בא האביב, עונת מעבר מטאורולוגית / אסטרונומית, וגם עונת מעבר היסטוריה של העם היהודי. חורף לא לגמרי מאחורנו אבל סימני אביב מורגשים. בראש חודש ניסן, בני ישראל עדיין היו במצרים, אבל יציאה מתקרבת.

פסוק המפתח הוא "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב:ב). ברמה הפשוטה הפסוק קובע את תחילתהּ של השנה בלוח העברי, אבל

יש משמעות נוספת, שמודגשת בפסוק הבא: "דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר …" ומפרט את המצוות ראשונות שניתנו לבני ישראל כעדה, כעם, לא כיחידים או משפחה בודדת.

עוד לפני המצווה המפורשת לקחת שה עבור קרבן הפסח, קביעת הלוח מלכדת את היחידים כקבוצה מובחנת ומאורגנת. לוח שנה הוא משמעותי רק אם חברה שלמה מסכימה להשתמש בו, והוא שימושי רק לבני חורין. עבד אינו צריך, אינו יכול לתכנן את זמנו.

פרשן המקרא רב עובדיה ספורנו (איטליה, ראשית המאה ה -16) מסביר: "מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי."

הוא ממקד את המבט לא על אירגון הזמן אלא בשימוש בו, כי אין לזמן – מאורגן או לא – חשיבות אלא אם נשתמש בו בצורה מושכלת וטובה. בתחילת דרכינו כעם, רגע לפני העצמאות, התורה באה להבהיר שמהות החופש כרוכה באיך אנחנו משתמשים בזמן שיש לרשותנו.  

פרשת הַשְּׁמִינִי | עובד דבורה, אדר ב, תשע"ט

היה חג גדול לעם ישראל, חנוכת המשכן. ביום השמיני לחגיגות האירוע המכונן הזה נפל דבר בישראל. שני בני אהרון הכהן מצאו את מותם בנסיבות תמוהות. הם ביצעו את עבודתם במשכן אך נמצא בה פגם כלשהו. לא ברור בדיוק מה אירע. מה שנמסר הוא "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם [ויקרא י:א]. בהתבסס על הפשט ניתן להבין את חטאם בשני אופנים:

  1. הם עשו דבר מה על דעת עצמם בלי שנדרשו לכך
  2. הם עשו דבר מה שנאמר להם במפורש לא לעשות.

בשני המקרים יש עבירה על אי מילוי התפקיד כראוי. יחד עם זאת האפשרות השנייה מצביעה על כך שמדובר בעבירה חמורה יותר מאשר באפשרות הראשונה.
ובכל זאת, האם זו סיבה, שבגינה ימותו שני בניו של המנהיג הרוחני של עם ישראל. האם דומה הדבר למעשה העגל אשר במרכזו עמד אביהם. באותו מעשה, הוא עצמו לא נענש בעונש החמור, אבל העם שילם במותם של אנשים רבים שהיו שותפים לחטא.
סוגיית העונש על הקרבת אש זרה מעוררת שאלות אמוניות כבדות משקל.
הסיפור קובע שצריך לדבוק בקוצו של יוד בקיום ההוראות הדתיות. יש פה פנייה  אל רגש הפחד של המאמין.  אי הקפדה על  קיום המצוות, כך הקורא החרד מבין,  עלולה לגרום לענישה חמורה ובמקרים קיצוניים אפילו למיתה.
מה בנוגע לחשיבה שונה: כמו לבסס את האמונה על האהבה, על בחירה חופשית ועל השלמה עם  הטרוגנית ופלורליזם בכל הקשור לקיום המצוות?
כאשר הפחד הוא הדרייב העיקרי בקיום המצוות, ניתן לצפות, וזה אמנם מה שקורה באמת, שתבואנה פניות רבות לרבנים ולזקנים בבקשה להבהיר מה לעשות בכל צעד ואפילו הקטן ביותר כמו שטיפת ידיים, אכילה ושתייה  יחסי אישות וכיו"ב. גם השואל וגם המשיב נתונים בתוך חרדה. ונוטים להישען על פסיקות מאוד ישנות.
האם אותם זקנים חשים מספיק את שינויי העיתים? כמובן שלא. גישה כזו מביאה לסטגנציה אמונית וחברתית. אי קבלת האחר ואי קבלת השונה (שהתבדלו עם הזמן). היא  אף עלולה ליצור תככים ומתיחות אפילו בקרב הקהילה הגרעינית. בסופו של דבר ההפחדות והאיומים ומשמרות המוסר לא יצלחו. אם לא יהיה שינוי – תהיה קריסה.
אחד הפילוסופים פורצי הדרך שלבטח  מחויב לאמת, למוסר ולאמונה , פרידריך הגל. קבע שכמו שהעולם כלו נמצא בתנועה גם האמת והתפיסות המוסריות והחברתיות משתנות עם ההתקדמות בזמן. זה לא נובע מאירוע כזה או אחר שמשנה את ההיסטוריה אלא כתופעה מובנית . כל תיזה נתקלת באנטיתזה ובעקבותיה נוצרת סינתיזה שבסופו של דבר הופכת לתיזה החדשה וחוזר חלילה..
אי לזאת בין אם נרצה ובין אם לאו, אנו נכיר אמיתות חדשות ומחשבות חדשות. אין זה אומר שבעקבותיהן נשנח את אמונתנו וערכי המוסר שלנו מן היסוד, אלא מה שיתרחש הוא שניצור עידון והתאמה לרוח הזמן.

 

בפרשת השבוע, פרשת "צַו", ממשיך הכתוב לעסוק בהקרבת קרבנות בבית המקדש, כהמשך לפרשה הקודמת, פרשת "וַיִּקְרָא". פרשת "וַיִּקְרָא" עוסקת, כזכור, בעיקר בנסיבות השונות להבאת קרבן, ובפרשת "צַו", המיקוד הוא בכוהנים העוסקים במלאכה.
בהבאת קרבנות דנו בעבר, ביטאנו עמדה כלפי התהליך, ואף קישרנו זאת לחג הפסח [1]. לכן, איננו מתכוונים לעסוק בכך שוב השבוע.
לעזרתנו באה ההפטרה [2]. ההפטרה לפרשת השבוע היא מספר מלאכי. ההסבר להפטרה נעוץ בכך שהשבת הקרובה קרויה גם שבת הגדול [3], השבת שלפני ליל הסדר וחג הפסח.
נמקד את הדיון בפסוק המסיים: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג, כד).
נפתח בהתייחסות לתחילת הפסוק: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".
פרשנים מבינים את הפסוק כתהליך תשובה לאמונה באלוהים, יש המדגישים את אהבת ה' ואחרים מציינים את הגברת שלום בעולם [4]. במדרש תנאים מצויה הנחיה ללמוד תורה באהבה ולא בשל שכר כלשהו [5].
נשאלת השאלה, האם יחסים מומלצים אלה אינם מובנים מאליהם?
הלא נצטווינו על אהבת ה' [6] וגם כיבוד הורים [7], האין די בכך?
כנראה שלא, הלא אין תועלת לצוות על אדם התנהגות מסוימת או להזהיר אותו מאי מימושה, אם מצב זה לא היה רווח בחברה האנושית.
להיפך, פרויד לימד אותנו שבאופן טבעי קיימת באדם קנאה רצחנית מצד הבן כלפי האב, ומצד הבת כלפי האם [8]. ובמקרא אנו מוצאים כתובים רבים המתארים נטישת אמונה [9],
ומדוע, מדוע קיימות התופעות האלה?
נראה שהתשובה אינה מסובכת. המציאות – הפיסית, החברתית והרוחנית – מלאה בפיתויים ובמעוררי סיפוק מידי ורגעי. ולאנשים רבים אין כוח ויכולת להתאפק ולדחות תחושת הישג או הנאה לזמן מרוחק.
ובכן במה מיוחדת אמירת הנביא מלאכי?
לטעמנו יש כאן הנחיה גם התראה.
ההנחיה היא "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם", כלומר על הדדיות מלאה ומשמעותית.
אין לצפות ליחסים טובים ותקינים אם רק הבנים והבנות מצווים לגלות התייחסות, כבוד, חום ואהבה כלפי ההורים. אותה דרישה קיימת גם כלפי ההורים.
דבר זה אמור לא רק כלפי יחסים בין דוריים, גם ביחסי מנהיג ומונהג, במדינה, בצבא, בחברה. התנאי לחיים תקינים ונעימים הוא בהיענות המנהיג והמונהג לגלות ולהביע כבוד, הערכה ותמיכה באופן הדדי.
וכך גם ביחסי מאמין ואמונה, ואיני מתכוון ל"תשלום" מצד מקור האמונה, האלוהים. אינני רואה ביחסי מקור אמונה ומאמין יחסי פנקסנות מחושבת. ובכל-זאת, אם המאמין אינו חש שהאמונה ממלאת את חייו במשמעות אין סיכוי שהוא יאמין בכנות מעבר להצגה חיצונית בגלל סמכות כזו או אחרת שכופה זאת עליו.
לכן, בכל תחום מתחומי החיים של האדם אם לא מתקיימת בו ההדדיות שביטויה בהפטרה לפרשת השבוע הוא: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם"; שם לא יתנהלו חיים טובים ונעימים.
אבל, לפסוק ממלאכי יש חלק נוסף: "וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם"! האם אין באמירה זו, ביטול התייחסות כנה? הלא "וְהִכֵּיתִי" מונח כחרב שלופה ומאיימת, אז איזו משמעות יש ליחס כן?
אכן, יש כאלה שסבורים שהתייחסות רצויה לאחר מתממשת רק אם המתייחס חושש מגמול רע ומכאיב.
אני סבור אחרת, יחס כן אמיתי ומשמעותי לא יכול להתקיים באווירה של פחד!
אז איך נבין את דברי הנביא מלאכי: "וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם"!
אני מציע לראות בהם לא כפייה אלימה, אלא תוצאה של מצב בו לא מתקיימים יחסים חיוביים בין הורים וילדים, בין מורה ותלמידים, בין מנהיג ואזרחים.
ואין יותר מכך מתאים לחג הפסח.
חירות אמיתית היא חירות עם מחויבות, מתוך רצון חופשי.
ובליל הסדר, שכותבים לא מעטים מתארים כמפגשים של "חיסול" חשבונות וקנאה בין הדודה הפולניה לגיס ממרוקו…
ליל סדר יכול להיות גם מוקד או מקור של חידוש קשר אמיתי, חם ואוהב בין כל המשתתפים.
זה תלוי רק בנו.
אם נבוא מוכנים להנחיה "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם", נקיים ליל סדר חם מלא קרבה ואהבה.
אמן על כולם.

 
הארות ומראה מקום

 [1]"חפץ מול כוונת לב", תשס"ז [http://www.notes.co.il/moti/30186.asp]; "מקרבנות לביעור חמץ פנימי", תשס"ח [http://www.notes.co.il/moti/30428.asp]
[2] הפטרה – פרק מספרי הנביאים בתנ"ך המתאים בתכנו או בסיפורו לפרשת השבוע.
[3] שבת הגדול –  השבת לפני חג הפסח, יש הסברים שונים על מקור השם מציון הנס שמנע מהמצרים להתנכל לבני ישראל המעלים זבח ועד לכך שבשבת זו דורש בבית הכנסת רב הקהילה שהוא גדול בתורה.
[4] "על בנים – ע"י בנים, יאמר לבנים דרך אהבה ורצון; לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום, וכן ולב בנים על אבותם כך שמעתי משמו של ר' מנחם. וראשית דבר במס' עדויות לשום שלום בעולם" (רש"י על אתר). ראב"ע סובר באופן דומה, כך גם רד"ק שאף מוסיף שבח ציורי מיוחד: "והנזהרים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (רד"ק על אתר).
[5] "והשיב לב אבות על בנים: לאהבה את ה' אלה' שמא תאמ' הריני למד תורה בשביל שאעשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר לעולם הבא ת"ל לאהבה כל שאתם עושין לא תהו עושין אלא מאהבה" (מדרש תנאים לדברים פרק יא, יג).
[6] למשל, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה).
[7] "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ, יא)
[8] "תסביך אדיפוס" כך נקרא הריגוש הסוער הזה. הוא קרוי כך על שם אדיפוס המלך ההורג את אביו, כפי שמתואר המחזה של סופוקלס היווני. התסביך המקביל אצל בנות קרוי "תסביך אלקטרה".
[9] למשל: "וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם" (ירמיהו א, טז).
 

פרשת זָכוֹר: איך ולמה עלינו לזכור את עמלק?  | סאם ליימן-וווילציג, אדר ב, תשע"ט

השבת לפני פורים נקרא ״שבת זכור״ על שם המפטיר:

זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח. (דברים, פרק כ״ה: י״ז-י״ט)

הבעיה, שיש כאן סתירה לוגית: אם הציווי הינו לזכור את מה שעשה עמלק לבני ישראל, איך (ולמה?) יש להמשיך לזכור זאת אחרי שמילאנו את החלק השני של הציווי – להשמיד טוטאלית את עמלק? הרי אם עמלק לא קיימת עוד, מה יש לזכור?

תחילת התשובה בשתי המלים ה״מיותרות״ בפסוקים אלה. הרי אם בתחילת הקטע כתוב ״זכור״, אז מה הצורך ל״לא תשכח״ בסופו? לפי המסורת היהודית (חז״ל ופרשנים אחרים), אם יש מלים ״מיותרות״ אז יש לחפש את המשמעות הנסתרת בהן.

ואכן, ייתכן שיש בכל הקטע הזה שתי מצוות (או לכל הפחות מצוה אחת ועוד ״ציווי״)! ראשית, להשמיד פיזית את העם העמלקי. את זה כנראה הצליחו בני ישראל לעשות: וַיַּכּוּ, אֶת-שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה (דברי הימים א׳, ד׳: מ״ג).

השנייה, לזכור מה שעשה עמלק, שהינו רק מקרה אחד ״מכל איביך מסביב״. כלומר, שלא נחשוב שמחיקת עמלק הלכה למעשה הינה סוף העניין. נהפוך הוא: ״בעיית עמלק״ ממשיכה ותימשך לדורי דורות (״אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב״) – כפרפראזה של האִמרָה המפורסמת: אותה גברת בשינוי אדרת, אולם במקרה זה ״אדרת״ במובן עוצמת עִוֶולת עוד יותר חזקה.

מכאן הסיבה שאנו קוראים את המפטיר הזה כל שנה בשבת לפני פורים, שהרי מבחינה מטפורית המן מהווה ״המשך״ של עמלק כפי שמתואר במגילת אסתר: "הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי", כרמז ל״אגג״ מלך עמלק.

פרשנות כזו גם יכולה לשפוך אור נוסף על תענית אסתר. מִבֵין כל תעניות הלאומיות-היסטוריות (לא יום כיפור, שהינה דתית טהור), תענית אסתר היא היחידה, לכאורה, שאינה מזכירה אסון לאומי שהתרחש בעבר של העם היהודי. אולם, סיפור מגילת אסתר – רווי צירופי מקרים שבסופו של דבר הצילו את המצב בנס – מראה עד כמה קרוב היו היהודים דאז להשמדה. כלומר, תענית אסתר אכן ״מצטרף״ לתעניות האחרות בכך שעלינו תמיד לעמוד על המשמר, כי הצרה יכולה לבוא ממקומות בלתי-צפויים, אפילו כשאחד (ואחת) מאתנו נמצא/ת בשלטון! ואם זה לא מספיק ברור, בא הסיפא של מגילת אסתר עם ההד הברור של ה״זכור״ בפרשת עמלק: וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם (מגילת אסתר ט׳: כ״ח).

פרשת אֵלֶּה פְקוּדֵי:   | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה

באתר כל קורא שהוקדש למפעל חייה של סוזי דבוסקין, כתבה נטלי ברקן את ההסבר לקשר בין פרשת פקודי וההפטרה:

בפרשת פקודי מסתיים בניין המשכן. הלוחות שקיבל משה בסיני והכלים שנוצרו בהדרכתו של בצלאל הונחו במשכן. כשהכל במקום, "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות לט, מג), ואז "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד). בהפטרה מסופר על כך שארון הברית הונח בקודש הקודשים במקדש שבנה שלמה. על ארון הברית הגן עם ישראל בזמן הכיבוש ושוב הגן עליו דויד שתכנן (אך לא עשה זאת) לבנות את המקדש. לאחר שהכוהנים הניחו את ארון הברית בקודש הקודשים ויצאו, "וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית והענן מלא את בית ה' " (מלכים א, ח, י) ושלמה מברך "אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל כל קהל ישראל" (מלכים א, ח, יד). הנחתו של המשכן הנייד בתוך מבנה הקבע מסמל את שינוי העתים, ומזכיר לנו  שבין אם אנחנו נוודים או יושבי קבע, נוכחותו של אלוהים נמצאת אתנו.

כידוע, עם ישראל לא תמיד זכה למקום קבע עד להקמה מדינת ישראל ב-1948. מצבנו היה יותר דומה לתקופת המדבר המתוארת בספר שמות מאשר לאירוע של הקמת בית המקדש בספר מלכים.                                   
האם במדבר הרגשנו יותר קרובים לאלוהים? בזמן הגלות או אחרי שכבשנו את הארץ? בחו"ל החיפוש היה נדמה לנו כל כך הכרחי. במשך הדורות בנינו בתי כנסת בכל פינה שנדדנו אליה. למה כל הדורות השקיעו כל כך הרבה משאבים בבנית בתי תפילה? האם בבנית בתי כנסת בתפוצות נסינו בכוח להכניס את נוכחות של האלוהים קרוב אלינוו? האם מנין בבית כנסת מפואר מקרב אותנו לאלוהים יותר מאשר על שפת נהר מבעבע או בתוך יער מרשרש?
בארץ ישראל אחרי שיבת ציון והקמת המדינה, האם עדיין נחוצים בתי כנסת כדי להתקרב לנוכחות של האלוהים? כנראה חברי קהילת הוד והדר חושבים כך כי בנינו בנין אחרי הרבה "שנות גלות" כמנין ארעי בתוך חטיבת ביניים. אולי המודעות שהביאה את שלמה המלך להכניס את כלי המשכן הנייד לתוך בנין הקבע של בית המקדש עדיין קיים אצלנו.       האם אנו חשים את קרבת נוכחות של האלוהים בבית הכנסת הקבוע שלנו?                                                    
נא להתבונן שוב על השאלה הזו אחרי סיום קריאת את הקטע. אז לחשוב על חשיבות של בנין קבע לתפילות. אולי הנכוחות של האלהים קורנת מהקירות. אולי אופפת את היושבים ביחד להתפלל בבנין של קהילת הוד והדר.  אין עמוד ענן בבית הכנסת שלנו. אבל, אפשר לחוש את קדושת הנוכחות המיוחדת…

 

פרשת וַיַּקְהֵל: מה משרת המשכן עבור ב"י ומה הקשר ליום השבת? | אלי מיאסניק, אדר א, תשע"ט

ספר שמות הפותח בהקמת העם ע"י ניסים ייחודיים ובתמיכה בו באמצעות הברית, מסתיים בפירוט טכני רב של מעשה המשכן  המתואר בפרשות תרומה, תצווה, חלק מ- כי תשא, ויקהל ופיקודי:  כ-600 פסוקים מול כ-100 פסוקים בלבד בפרשת משפטים.

הסבר ראשון לתשומת הלב הגדולה של התורה למעשה המשכן הוא הצורך לייצב את מעמד הכהנים כמעמד מוביל. למשל בשמות מ:

 וְכִהֲנוּ לִי; וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם, לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם.

מעמד זה נשמר עד לחורבן הבית השני, עת המסורת הכהניסטית הוחלפה במסורת חזליסטית (ראה למשל הגדרת משימת הוראת התורה לשבט לוי ולכהנים בדברים לג מול הדילוג עליהם בפרקי אבות א). הייצוב של מעמד הכהני אינו תיאורטי בלבד. הוא זוכה בפרשות המשכן למכפיל כח באמצעות הגדרת דרך המימון למשכן= התרומות שמהוות גם כופר (שמות ל) שמאפשר לכפר על עוונות. כופר זה (כגון מחצית השקל) שהועבר לכהני המקדש, הפך מנהג נפוץ מאד בימי הבית השני. כל העם כולל הפזורה נטלו בו חלק.

הסבר שני לתשומת הלב הגדולה של התורה למעשה המשכן, הוא טקסי. אירוע העגל הדגיש את הצורך של ב"י בסמלים כגון אלו שהיו מקובלים בעולם העתיק. כנאמר במדרש אגדה שמות כז:

אמרו ישראל לפני הקב"ה: …מלכי הגויים יש להם אוהל…וכן הוא תכסיסי מלוכה…ואתה…לא יהיו לפניך תכסיסי מלוכה וגו'?

אך התורה לא דואגת רק לצורך ב"י ב"תכסיס מלוכה". היא גם מוודאת באמצעות ההצגה הפתוחה של המפרטים קבל עם ועדה, שהמשכן, מעשה ידי ב"י, הוא נטול מאגיה שהייתה מקובלת במקדשי העולם הקדמון.

הסבר שלישי הוא התובנה של ה' שיש לסייע לב"י בשיטות ניהול המקובלות אצל עמים בעלי עבר מוכח. סיוע זה החל כשיועץ חיצוני, יתרו, הביא לקביעת  היררכיה ניהולית- שיפוטית, והמשיך ביצירת מנגנונים שימנעו מצבים שבהם ב"י היו חדלי אונים לגבי תפקוד יומיומי בסיסי, כמו אספקת מים ואוכל וגם יאפשרו להתמודד עם מצבים חדשים כגון קביעת נתיב התקדמות, היעלמות משה והתנפלות עמלק. כדי לפתור זאת, ה' הופך את המשכן לאמצעי נגיש שבעזרתו יוכלו ב"י  לרכוש תחושת בטחון ומסוגלות. זאת במיוחד אחר ההתגלות בהר סיני.  

  1. מעתה, ב"י יכולים לראות מהן הנחיות המסע של ה' בזמן אמיתי. כנאמר בשמות מ- וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'.
  2. תקשורת משה עם ה' מתבצעת רק במשכן מעל הכפורת. כמו למשל, בויקרא א-; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. קרי, אירוע העלמות משה לא יחזור על עצמו.   
  3. עתה מתאפשר יהיה לתקשר עם ה' בצורה יזומה גם דרך האורים והתומים שנמצאים בחושן ושהופעלו למשל, בעת בחירת יהושוע בבמדבר כז.

הסברים ותובנות אלו מאפשרות לדעתי להסביר מרכיב מתמיה נוסף באירוע המשכן והוא – אזכור השבת, בשמות לא ובשמות ל.

ניתן אמנם לפרש את איזכור השבת לעניין איסור עבודה במשכן, אך להלן מוצע שכיוון שהמשכן עומד להפוך כלי מרכזי, קדוש ואינסטרומנטלי בתפקוד העם, ה' מפנה את תשומת לב העם בשמות לא, שהאמצעי הטקסי וההכוונתי הזה, אינו ממהות האמונה: לכן

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ.

ה"אך" נועד לבדל באזני השומע בין תהליך הבנייה האלוהי של העולם שממנו נובעת השבת לבין תהליך הבנייה הארצי של המשכן. על אף שה' בנה עולם ב 6 ימים וב 56 פסוקים בלבד לעומת 600 פסוקים בפרשת המשכן, המסר הוא – נא לא להתבלבל: המשכן אינו תחליף לאל. הוא מעשה ידי אנוש ולו תפקיד סיועי בלבד. מהות האמונה הינה האמונה המונותאיסטית בבריאת העולם שהשבת היא סימנה- האות שלה. כמו שנאמר בשמות לא:

וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת…, בְּרִית עוֹלָם בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אוֹת הִוא, לְעֹלָם:  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה… וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.

במילים אחרות, לא המשכן הוא האות. השבת הינה האות המחייב את ה' בבריתו עם ב"י. אך, על ב"י מוטלת המשימה לתחזק ( וְשָׁמְרו) עבור ה' את האות הזה (כמו הקשת בבראשית ט שהייתה  לְאוֹת בְּרִית). זאת מממשים ע"י אזכור מדי שבוע את המחויבות למונותאיזם בעזרת ההצהרה שהעולם נברא ע"י ה' וע"י הכרתם שהשבת הוסבה באמצעות הברית לאחריותם. לסיכום- ב"י אחראים לתחזק את השבת כאות עבור ה', עם או בלי המשכן.

פרשת  כִּי תִשָּׂא: פרשת חמשת החושים | אניטה תמרי, אדר א, תשע"ט. פברואר 2019

פרשת  כִּי תִשָּׂא פונה לכל החושים. הפנייה הראשונה היא לחוש הריח. יש בידנו מתכון מדויק להכנת קטורת, אבל "איש אשר יעשה כמוה להריח בה, ונכרת מעמיו". כדי להריח אנו שואפים, ואולי הכתוב מלמד אותנו שיש דברים שאל לנו לשאוף אליהם. חוש המישוש קשור בשמן המשחה וגם בעבודתו של בצלאל "העושה בזהב וכסף". התורה אינה מתארת את יפי יצירותיו של בצלאל אך אנו חשים במשהו מוצק, עשוי היטב, אמין למגע. הטעם הוא טעם מוזר ביותר – טעם זהב טחון במים, טעם העגילים שהפכו לעגל והנזמים שהפכו לזימה. טעם החטא וטעם העונש.

ונותרנו עם חוש הראיה וחוש השמיעה, והפרשה עוסקת במתח שבין חושים אלה, במתח בין מה שאנחנו רואים ומה שאנחנו שומעים. במתח שבין הנסתר לגלוי, מה מותר לנו לראות ומה אסור לנו לראות.

מה שהיה למשה ולבני ישראל להאמין בו היה קול. איך נשמע הקול הזה? מה הם שמעו? האם העם כולו שמע את דבר האל כמו במערכת כריזה, או שכל אחד שמע לעצמו, כמו מישהו שהולך עם אזניות?

והקול הזה גרם לדברים להתרחש – למכות שירדו על מצרים, לים שיבקע, לעמוד אש ולעמוד עשן שילכו לפני המחנה. אבל מי עשה את זה באמת? מה יש, אתה כל כך מפחיד שאתה לא רוצה שנראה אותך? ואולי אתה נורא מכוער? מה יש לאלוהים להסתיר? הרי אם נבראנו בצלמו, הדברים פשוטים מאוד. הוא דומה לנו. מה רע? למה להסתתר?

המתח הזה בין השמיעה לראיה מגיע לשיאו בדו-שיח של משה ואלוהים בעניין בקשתו של משה לראות את אלוהים ואלוהים עונה "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי". אבל, מי שעוקב אחרי מערכת היחסים של אלוהים ומשה יודע שהם תמיד מתווכחים ומתמקחים וגם כאן, אלוהים "פוגש אותו בחצי הדרך" – אותי תראה, אבל לא את פני "וראית את אחוריי ופניי לא ייראו". משה לא מקבל את מבוקשו בראייה. הוא מקבלו בתחושה. אלוהים מורה למשה לעמוד על צור וממשיך "והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עוברי."

והדימוי שעומד לנגד עיני הוא דימוי של תינוק שלומד לעמוד. יש תקופה קצרה בחיי תינוקות שהם כל כך עסוקים בלמידה של העמידה שגם מתוך שינה הם נעמדים במיטה. ואז הם זועקים בפחד, כי הם במקום מוזר וחשוך ומפחיד, רק ידיהם האוחזות במיטה מחזיקות אותם. ובחושך נכנס אחד ההורים, מרים אותם מהמקום בו הם עומדים על הצור, מעבירים כף עליהם כמסוככים עליהם מפני החושך ומפני הבלתי נודע, ויוצאים מהחדר. מבעד לדמעות ולפחד התינוק לא ראה את פניו של אבא או את פניה של אמא, אבל הרגיש את המגע ולרגע, כשנפתחה הדלת, ראה את גבם.

ומכאן שהתחושה של להיות מוגן ושמור, התחושה שמישהו סוכך ומסוכך עלינו, אינה מחייבת מראה פנים. אולי המסר הוא שמגע אמין ויד מסוככת ומראה חלקי הם הם שצריכים לטעת בנו אמונה וביטחון, ושאת תמונת הפנים נשאיר לדמיון שלנו, ונצייר את הפנים האלה בדרך שתמלא כל אחד באתנו באמונה, באמון ובביטחון שאנו מבקשים לעצמנו.  

1 2 3 15