פרשת אחרי מות-קדושים: החטא של חברו | סאם ליימן-ווילציג

השבת אנו קוראים את אחד הפסוקים המפורסמים והידועים בתורה: “לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא” (ויקרא יט: יז). הדגשתי כאן את ארבע המלים המוכרות ביותר, אולם דווקא ארבע מלים אחרות – הבאות מיד אחריהן – הן מעניינות מאחר שהן קצת תמוהות. לכאורה, היה צריך להיכתב ״ולא תישא עליו את חטאו״. מדוע נשמטה ה״וָו״ שמשייכת את החטא לפושע?
נדמה, שיש כאן אזהרה לשני אנשים: החוטא וגם האיש שאמור למחות נגד החוטא. כלומר, קיימת אחריות לא פחות גדולה לאנשים אשר רואים עוול מסביבם אבל אינם מתריעים על כך.
האם אין זאת גישה קיצונית מדי? מסתבר שלא. המורשת היהודית חוזרת על הנקודה הזאת בהקשרים שונים ועל ידי גורמים מגוונים. בואו ניקח כמה דוגמאות.
כידוע, אברהם אבינו מחה נגד (וגם כנגד) אלוהים בסיפור סדום ועמורה – לא על עוול שנעשה אלא על עוול שעלול לקרות בעתיד! כלומר, אברהם הלך צעד אחד קדימה (בעצם, אחורה בזמן) כדי למנוע עוול. מכאן ניתן להסיק, שאם כבר עוול אכן נעשה – ובמיוחד על ידי איש בשר ודם – על אחת כמה וכמה יש חובה למחות כנגדו.
מסיפור זה ניתן להבין את האמירה המפתיעה בתלמוד (מסכת שבת, קי”ט: ב’) – “אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה…”. ברור, שהוא ידע שהרומים החריבו את ירושלים, אולם האחריות המקורית (ואולי המרכזית) הייתה היעדר הרגשת מחויבות של היהודים אחד כלפי השני (״שנאת חינם״ – עוד נשוב לכך למטה).
ברם, התלמוד מרחיק לכת הרבה מעבר לכך – דווקא באותה מסכת שבת (נד: ב׳) – “רבי יונתן: כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו, לא מיחה, נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו, נתפס על כל העולם כולו!” זאת כבר עליית מדרגה. לכאורה, ניתן היה לחשוב שאכן יש צורך למחות נגד אנשים שאתה חי בקרבתם (בוודאי משפחה; גם אנשי העיר, כמו בירושלים בתקופת חורבן הבית השני) – אבל כל העולם?? כמובן, רבי יונתן לא התכוון לכך שעלינו להסתובב ברחבי תבל כדי לאתר ולמחות נגד עוולות, אך הוא כן התכוון למחאה נגד עוול שמגיע לתודעתנו.
הגישה הזאת נטמעה עמוק במורשת היהודית והיא מסבירה את העובדה שעד היום הזה (במיוחד בתקופה המודרנית), היהודים היו בקדמת הבמה בכל הקשור למחאה, הפגנות וכדומה: הסוציאליסטים הראשונים במאה ה-19 ותנועת זכויות אזרח בכלל ונגד אפליית השחורים בפרט במאה ה-20.
נסיים עם פרשנות חלופית ומשלימה לשאלה: מהו החטא שהאיש הרואה את העוול חייב להימנע ממנו? התשובה דווקא בתחילת הפסוק: ״לא תשנא את אחיך בלבבך״! התורה מצביעה כאן על תופעה פסיכולוגית חשובה. אם אדם רואה עוול ולא ״מוציא קיטור״ תוך כדי מחאה נגד הפושע, העוול כשלעצמו ממשיך ״לבעבע״ בתוכו ועלול בסופו של דבר להביא לשנאה ומשם אפילו למעשים לא ראויים כנגד הפושע. במלים אחרות, ״שנאה״ הינה ״חטא״ ולכן חלה חובה על האיש מהצד למחות כנגד המבַצֵע את העוול כדי שהוא עצמו (האיש מהצד) לא יחטא בשנאה. יהדות אינה רק ענין של דאגה לעצמך – זאת מאחר שדאגה להתנהגות מוסרית של אחרים ולחברה כולה מבטיחה את רווחתנו האישית: מוסרית וגשמית כאחת.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *