פרשת אֱמֹר: סופרים ימים עד סיני, שושנה מיכאל צוקר, סיוון, תשע”ז.

For English, click here

פרשת אמור כוללת את רשימת החגים והמועדים המרוכזת יותר בתורה. למרות אורכו, חסרים בה כמה פריטים מעניינים דווקא לגבי חג השבועות, הקרב ובא. ראשון, התורה לא קובעת תאריך עבור שבועות, לא כתוב “בחודש השלישי בשישי לחודש.” שני, אין אזכור, לא כאן לא בשום מקום אחר בתנ”ך, לשבועות כחג מתן תורה.

התורה לא קובעת תאריך לחג השבועות כי אינה יכולה. בימי קדם לא היה לוח קבוע מראש המחושב על פי נתונים אסטרונומיים אלא תחילתו שכל חודש נקבע ע”י בית הדין על בסיס עדויות בפועל על הופעת סהר הירח החדש. לכן לא היו לחודשים מספר ימים קבוע. יום ה- 50 לספירת העומר לא תמיד היה בשישי לחודש השלישית, יתכן גם בחמישי או שביעי.

עמימות זו מתאימה דווקא לקשר בין חג השבועות ומתן תורה. אם נעניין בפרק שמות י”ט – רק בכתוב לא בפירושים – נראה שלא ברור באיזה יום היה מעמד הר סיני. כתוב “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: לא כתוב “ראשון לחודש.” כמו כן לא ברור בדיוק כמה פעמים משה עולה ויורד בהר וכמה זמן היה למעלה כל פעם.

גם מספר ימי ההכנה אינו ברור. בשמות יט:י כתוב ה’ “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם אך בהמשך משה אומר “אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: (פסוק טו). הגמרא [א] מציעה, “משה הוסיף יום מעצמו.” ככל הנראה משה חש שהעם צריך קצת יותר זמן כדי להיות מוכנים ודחה את המעמד ביום. אלוהים קבל את דעתו והמתין. לפי ההבנה הזאת, המוצגת על ידי ר’ יוסי, השישי לחודש היה “יום מתן תורתנו” היום המיועד להתגלות אך השביעי היה “יום קבלת תורתנו.”

המצב זה שונה מאוד מיציאת מצריים כאשר המבצע יצא לפי הלו”ז (אולי אפילו קצת לפני), אם בני ישראל היו מוכנים ואם לאו. הדבר היה אפשרי בגלל שיציאת מצריים היתה מהלך של גאולה פיזית. הגוף ניתן להזזה גם נגד רצונו. קבלת תורה הייתה מהלך נפשי. הרבה יותר קשה “להזיז” נפש לא מוכנה.

יציאת מצריים המהירה לא הניב את הפירות הצפויות. העם המשיך להתלונן ולמרוד. יתכן שמטרת ההמתנה לפני מתן תורה היתה להבטיח הצלחה גדולה יותר. לא בטוח שהמטרה הושגה. זמן קצר אחרי מעמד הר סיני בא מעשה העגל.

נחזור רגע לשמות י”ט, תשימו לב שכתוב “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי … בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי.” רש”י (שם): “צריך לכתוב אלא ביום ההוא. מהו ‘ביום הזה?’ שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו.” קבלת תורה היא פעולה מתמשכת, הדורש מאתנו ללמוד, ללמד, לדרוש ולקיים.

במוצאי שבת אמור השנה חל ל”ג בעומר, יום הקשור בזכרון העם ל-ר’ עקיבא, תלמידיו ותפקידם במרד בר-כוכבא. אבל רצוי שנזכור את ר’ עקיבא גם כאדם שהתחיל  את לימודיו בגיל מבוגר. [ב]

אם רצוננו להיות חלק פעיל של במוסרת היהודית, לחדש אותה ולהעביר אותה לדורות הבאים אנחנו צריכים להפוך את חג מתן תורה לחג קבלת תורה עלינו לקחת את תלמוד התורה של עצמנו ברצינות הראויה ולזכור שזה אף לא מאוחר מדי להתחיל.

מראה מקום

א. תלמוד בבלי שבת פ”ו:ב-פ”ז:א

ב. אבות דרבי נתן פרק ששי: מה היה תחלתו של רבי עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לא המים שתדיר [נופלים] עליה בכל יום אמרו [לו] עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים. מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה.

אחרי מות קדושים, מוטי לקסמן, תשע”ז

<> 

שלושה פרקים ושלושה נושאים מרכזיים:

יום הכיפורים, ובעיקר תפקיד, לבוש ומעשה הכוהן הגדול, ובפירוט השעירים:     

“וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה’ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה’ וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה’ וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה” (ויקרא טז, ז–י).

מעניין, זה שמיועד לה’ מוקרב, זה שלעזאזל משולח חי המדברה… נושא מעניין, לא הפעם.

איסור אכילת הבשר עם הדם:

“עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם:  וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת” (ויקרא יז, יב–יד).

הפעם אעסוק בכתוב הבא,

“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'” (ויקרא יח, א–ה).

זו רק הפתיחה לנושא, ובכל זאת היא מיוחדת ומרשימה.

כבר בפסוק השני מופיעה ההכרזה: “אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”, הכרזה שחוזרת פעם נוספת בפסוק הרביעי, ובאופן דומה מסתיימת הפתיחה בפסוק החמישי: “אֲנִי ה'”.

נוסף לכך מופיע כאן הביטוי “וָחַי בָּהֶם“.

ההכרזה “אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”, אינה נדירה אבל גם לא נפוצה מידי, היא מופיעה 34 פעמים.

לעומת-זאת, הביטוי “וָחַי בָּהֶם” נדיר, הוא מופיע פעם אחת בתורה ועוד שלוש פעמים בנבואות יחזקאל.

איך אפשר להבין זאת?

מסביר ר’ מאיר שמחה מדוינסק בעל משך חכמה: “תורה לא צוותה ציווים אשר יהיו קשים על חברת הגוף עם הנפש לקיימם. רק דברים אשר נטועים המה להנהיג על פיהם המזג הגופני במזג שווה [=הרמוניה] וכל טבעי לא יושבת… “אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”: אני בוראכם ויודע טבעכם ומוסרות מזג גופכם”.[א]

ולגבי הביטוי “וָחַי בָּהֶם”

רש”י לפסוק זה:  “וָחַי בָּהֶם”  –  לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת:

אני ה’ –  נאמן לשלם שכר.

רשב”ם טוען: “וָחַי בָּהֶם”  –  אבל אם לא יעשה, ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם.

אבן עזרא משלב את שתי הדעות: וישמור המצות אשר יעשה אותם האדם “וָחַי בָּהֶם” בשני העולמות (לקהלת ז, יח).   

רמב”ן מפרט: ולכך יאמר אשר יעשה אותם האדם “וָחַי בָּהֶם” – כי הדינים  נתנו לחיי האדם בישוב המדינות ושלום האדם, ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו.    

לא מצאתי התייחסות לצירופם של שני הביטויים האלה.

אני מציע הבנה נוספת:

הצירוף הזה בין הביטוי “אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” לביטוי “וָחַי בָּהֶם” בתוך חמישה פסוקים עוקבים, מנחה אותי לחשוב שהתוכן הוא מיוחד, זו גושפנקה מיוחדת.

אמנם אפשר לראות בכך רק חיזוק נוסף למילוי המצוות.

אבל אני מוצא שבפסוקים אלה יש דבר נוסף:

נשים-לב, השורש “עשה” מופיע 6 פעמים בחמשת הפסוקים האלה.

וכמו שקבע בובר לתופעה כזו קוראים מילה מנחה, כלומר יש בכך רמז למשמעות של הכתוב.

ואם לא שכחנו, הרי במעמד הר סיני גם כן הודגש “וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמו’ כד, ז).

אמנם האמירה אינה פשוטה ומעוררת דיונים רבים, אבל לעניננו חשוב שגם במעמד סיני יש מקום רב לעשייה.

ובבריאת האנושות נאמר:

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ” (בראשית א, כו).

“וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ” (בראשית ב, יח).

האם העשייה צריכה חיזוק כה רב?

כן, אם היא מושווית לאמירה, לדיבור.

כי קל מאוד לדבר ולהבטיח.

יש דוגמאות רבות מהתחום האקטואלי, לפער הבלתי נסגר בין אמירה, הצהרה, הבטחה לבין מעשה מתאים.

אז תגידו, הרי רוב הפוליטיקאים נוהגים כך.

אבל רק הם?

בחיי יום-יום, כמה בקלות בני אדם נוטים להצהיר, לדבר יפה, להבטיח, לעורר ציפיות,

ו… להישאר בכך.

מה לא מספיק שאמרנו, לא מספיק שהבטחנו, צריך גם לקיים?

אז לי נראה, שהמסר של צירוף “אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”, של השורש ‘עשה’ ושל האמירה “וָחַי בָּהֶם”

היא כמו שאנו מברכים לאחר קריאת ההפטרה, ככה קצת לפני מטר הסוכריות:

“ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם, צור כל העולמים צדיק בכל הדורות האל הנאמן האומר   ועושה המדבר ומקיים שכל דבריו אמת  וצדק.

ואם נלמד ממה שאנו מצפים מאלוהים

התוכן של “וָחַי בָּהֶם” יהיה מלא חיוּת  וטוב.

כי אז גם למלים ולמשפטים שלנו יהיה ערך רב יותר ותהיה משמעות, והם לא יהיו דברי בעלמא; אם באמת נשתדל גם להגשים את מה שאנו אומרים.

מראה מקום

א. נחמה ליבוביץ, פרשת ויקרא.

ציפור ניצלה, ילדה לא
<> 
פרשת תַזְרִיעַ – מְצֹרָע, ויקרא יב, א–טו, לג. רק קול הציפור זועק? / מוטי לקסמן.
(בשבוע  יום הזיכרון לשואה ולגבורה).
<> 
צויץ-צויץ, כמה יפה היה השדה בעונה זו.
שרידי פריחת החורף עדיין צבעו את העולם, וחום הקיץ המחריב לא פשה לייבש את כל הירוק, את כולם.
ניתרתי בזהירות, הלוך ושוב.
גם הסתתרתי היטב מאחורי גבעול פרח אפילו מתחת לשיח.
לא העזתי  להתבלט, אולי זו טעות, חשבתי, אולי שוב ילכדוני? צריך להיזהר מאוד. [א]
נותרתי לבד, עצובה ובודדה.
חברתי כבר לא אתי, גם לא עם אף אחד אחר.
היינו שתיים ממש טהורות, כך אמרו עלינו, ‘שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת’.
למען האמת, איני מבינה מה זאת אומרת. אבל זה כנראה עצוב וקשה להיות טהור.
חברתי ואני ניתרנו בשדה להנאתנו, בין פרח לעלה.
פתאום עטה עלינו רשת, פרפרנו, צייצנו, דבר לא עזר, נלכדנו. אחרי שלכדו אותנו נתנו אותנו לאחד מאותם הולכי על שתיים ללא כנפיים, שקוראים לו כהן.
הוא היה לבוש בבגדים מאוד-מאוד מפוארים. [ב]
בתחילה זה נראה דווקא די נחמד, באוויר נשמע קול מזמר, גם המית כלי נגינה עלתה.
חשבתי, הנה יהיה מעניין.
אולי אפילו טוב.
בלי כל התרעה, אוי אני עדיין המומה, ממש רועדת.
אותו הולך על שתיים ללא כנפיים, שקוראים לו כהן אמר משהו, ומישהו הוציא סכין כזו גדולה ו… וחתך את הצוואר של חברתי, והדם שזרם הופנה לכלי עם מים צלולים שמיד האדימו ופעפעו, נורא. [ג]
לא תתפלאו, פחדתי, איום ונורא.
רעד עבר בצווארי, כמעט נחנקתי.
לקחו אותי, אוי נשמתי כמעט פרחה, עיני נעצמו.
לא. לא נגעו בצווארי.
הטבילו אותי וגם חתיכת עץ בתוך המים המפעפעים עם דם חברתי. [ד]
לא יכולתי להתנגד, אבל זה היה נורא, מאוד נורא!
ואתם יודעים מה קרה אחרי זה?
לקחו כמה טיפות מן הנוזל המפעפע והתיזו שבע פעמים (כן, עד תשע אני יודעת לספור) על איזה הולך על שתיים אחר חסר כנפיים, שנראה מאוד מסכן ועל עורו היו פצעונים. רק אחרי זה הם שחררו אותי. [ה]
לא תאמינו, לאחר שנרגעתי מעט, פרשתי כנפיים ועפתי לצמרת האלה הגדולה, כדי להתרחק מן הסכנה.
עלי צמרת האלה חשו בסערת נפשי,  בהשקט וברוגע השתדלו מאוד לסוכך עלי, להרגיעני.
עץ האלה, בנחת רבה רחש אלי, “כאלה הם בני האדם, לא רק לציפורים, הנה ראי מה קורה שם למטה.”
מאז אני יודעת שלאותם הולכי על שתיים ללא כנפיים קוראים “בני אדם”.
מעניין מאוד מיהו אותו אדם שאלה הם בניו…
גוזלים שלי, קול געייה זועק הגיע אלי.
עיני ראו שני כבשים תמימים וגם כבשה בת שנה נגררים בכוח אל המזבח הגדול. ושם מעלים אחד מהם על אש המזבח ואת השני שוחטים. [ו]
כל גופי מבועת ורועד, כשאני נזכרת.
ואז לקח אותו הולך על שתיים ללא כנפיים הקרוי כוהן מעט מן הדם שפרץ ומרח על האוזניים ועל הראש ועל הכפות של אותו הולך על שתיים חסר כנפיים שנראה מסכן ואומלל מאוד. [ז]
“למה הולכי על שתיים ללא כנפיים עושים זאת”, שאלתי את אילן האלה החכם.
הוא ענה, “כך הם מנקים ומבריאים זה את זה, גם מה שהם קוראים מטהרים. אפילו יולדת לאחר הלידה זוכה לניקוי וטיהור כזה”. [ח]
לא ידעתי מה לומר. נורא.
אז שאלתי, “רק לנו, לבעלי חיים הם, הולכי על שתיים חסרי כנפיים, מתייחסים כך?”
עץ האלה החכם והנבון זע כולו, כמעט נפלתי, רק כמעט.
עץ האלה הניע את עלוותו הירוקה ברוח הקלה ולחש: “לא, להיפך, ראיתי שאת הדומים להם הם מתקיפים, קושרים, הורגים, תולים ואפילו שורפים.”
“למה?”, שאלתי?  
עץ האלה שתק זמן מה, ואז אמר: “באמת שאיני יודע. אתם בעלי החיים, לעיתים מתקיפים זה את זה, אבל תמיד כדי לאכול. ואילו אותם הולכי על שתיים חסרי-כנפיים, הם הורגים זה את זה, תולים זה את זה, שורפים זה את זה. ככה סתם. לא בשביל לאכול, הם הרי אוכלים אתכם, את בעלי החיים. הם רק פוגעים זה בזה.”
“יש סיכוי שזה ישתנה?”, שאלתי.
“איני חוזה עתידות, איני יודע.
בינתיים זה המצב.
פעם הם השתמשו באבנים אחד מול השני, אחר-כך במקלות.
היום יש להם כבר חרבות ומטילי אבנים. ומי יודע מה עוד הם ימציאו.” אמר בעצב, עץ האלון ושתק.
<> 
הציפור עפה מעץ האלה, לגוזלים שלה על עץ האלון.
היא סיפרה להם הכל, והוסיפה, “גוזלים שלי, יקרים שלי, אני מספרת זאת לכם לא כדי שתיבהלו, פשוט תיזהרו.
השגיחו היטב מי לידכם, שמרו על עצמכם.
הולכי על שתיים חסרי כנפיים הם מאוד מסוכנים, הם מאוד אכזריים.
צריך מאוד להיזהר מהם.”
===
למעלה בשמים, שאין בהם מים, מרחפות נשמות רבות עצובות וכואבות, מפגעי בני אדם בכל העולם, גם מזוועות השואה האיומה.
הן נאנחות בכאב רב, 
“אולי,
אם בני האדם היו מקשיבים
לציפור הקטנה
גם לעץ האלה החכם,
אז, אולי, הם היו
חוזרים להיות
פשוט בני אדם
שנבראו בצלם אלוהים, [ט] כולם?
אולי?”
<> 
הארות ומראה מקום
א. “וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה” (ויקרא יד, ז).
ב. “וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת” (ויקרא יד, ד).
ג. “וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים” (ויקרא יד, ה).
ד. “אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים” (ויקרא יד, ו).
ה. “וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה” (ויקרא יד, ז).
ו. “וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה […] וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם […] וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת” (ויקרא יד, י–יג).
ז. “וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית. וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים […] וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם […] וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר” (ויקרא יד, יד–יח).
ח. “וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה’. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר” (ויקרא יד, יח–כ).
“וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה” (ויקרא יב, ו–ח).
ט. “וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים” (בראשית א, כז–כח).
<><><><><> 
 
ילדה קטנה בקרון דחוס לאושויץ [א] / מוטי לקסמן, ניסן, תשע”ה.
<> 
צעקות בעלי המדים פסקו.
הרכבת דוהרת
קדימה.
הקרונות דחוסים,
הנוסעים,
מאוד צפופים,
בעיקר, חרדים, 
אינם יודעים לאן.
<> 
בקרון השלישי,
אמא,
בחיקה ילדה קטנה.
הרכבת דוהרת כבר זמן רב.
הילדה צמאה.
“אמא, אני רוצה לשתות”
“עוד מעט נגיע, תשתי”.
<> 
הרכבת ממשיכה בדהירתה.
אף אחד אינו מתעניין
במצב הנוסעים,
וודאי לא בילדה קטנה , צמאה.
בסך הכל משלוח נוסף.
דלתות הקרון נעולות,
מבחוץ.
<> 
“אמא, אני צמאה,
תני לי מים”.
<> 
האמא שותקת.
אין לה מענה.
היא מחבקת בחום רב את ילדתה.
עיניה רועדות.
דמעה נושרת.
ישר לפי הילדה.
“עוד, אמא, עוד טיפה”
לוחשת הילדה.
אמא אינה שומעת.
מעין הדמעות של אמא הוא בלתי נדלה.
דמעותיה זולגות
אחת ועוד אחת
ועוד אחת.
פה הילדה קולט כל טיפה.
הילדה שותה
דמעת אם,
עוד דמעת אם.
האם בוכה,
הילדה שותה.
הילדה נרדמה.
הרכבת המשיכה לדהור.
הם הגיעו.
לאושויץ.
<> 
טבעות העשן
עפו מעלה.
גבוה,
מאוד גבוה.
שם
אין
דמעות.
שם לא נשמע
קול צמא
של ילדה קטנה
בחיק אמה.
<> 
הבהרה
א. בעקבות, דב אדלשטיין, ברל- מאושוויץ לקפריסין, תל אביב 2012, עמ’ 61
 

פרשת “שְּׁמִינִי”: איך להיות קדוש / מוטי לקסמן, ניסן, תשע”ז

פרשת “שְּׁמִינִי” פותחת ב”וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל” (ויקרא ט, א). מה קורה ביום השמיני? ביום זה יוצאים אהרון ובניו מאוהל מועד לאחר שנצטוו על שבעת ימי המילואים: “וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם” (ויקרא ח, לג). בשבעה ימים אלה מוכשרים אהרון ובניו, והם זוכים בייפוי-כוח לשרת את ה’ בקודש, לאחר שהם עברו תהליך של כפרה (ויקרא ח, לד–לו).

במה עוסקת הפרשה לאחר יציאת אהרון ובניו?

א. תיאור חנוכת המשכן באמצעות הקרבת קרבנות שכיפרו וטיהרו את הכהנים המשמשים בבית המקדש, ואת עם ישראל כולו.

ב. סיפור מות “בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא” אשר הקריבו “אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם” ה’ אלוהים.

ג. פירוט המאכלים והמזונות הטמאים (ויקרא יא, א–כח).

מותם של בני אהרון הוא סיפור קשה והפעם לא אעסוק בו.

אני אדון בשאלה: מה הקשר בין חנוכת המשכן לבין דיני כשרות המאכלים?

לפני שנתחיל בדיון נציין נתון חשוב: בפרשה זו, פרשת “שְּׁמִינִי”, שוב מתגלה האלוהים בפני העם: “כִּי הַיּוֹם ה’ נִרְאָה אֲלֵיכֶם” (ויקרא ט, ד); “וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'” (שם, ו): “וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעָם” (שם, כג). התגלות אלוהים לכל העם אינה חזיון נפוץ במקרא. אם לא שכחנו, התגלות כזו הייתה בעת מתן התורה (שמות כד, טז–יז).

איך אפשר להבין את החזרה של ההתגלות כעת?

הסבר אחד נובע מן הפשט, בפרשה זו נערכת חנוכת המשכן, וזה אירוע בהחלט חגיגי, הראוי להתגלות.

אבל, האם אפשר לקשר את ההתגלות האלוהית הפומבית לדיני טומאה וטהרה באכילה?

יתר על-כן, בסיום רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה מודגש שהנוהג כך זוכה למעמד של קדושה: “וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים” (ויקרא יא, מד), ובמפורט בהמשך בפסוקים מה–מז.

אם-כן, התגלות אלוהים לעם כולו קודמת לפירוט הטמא והכשר באכילה, וקדושה מסיימת את הרשימה.

האם האכילה היא במוקד?

ובכן, ברור שביהדות דרשו ודורשים אוכל כשר, אבל האם זו דרישה מוחלטת?

הנה הרמב”ם מבהיר: “אינו מתטמא עד שיאכל מאכלים טמאים כחצי פרס שהוא כביצה ומחצה שוחקת, וכן השותה אינו מתטמא עד שישתה ממשקין טמאין רביעית” (רמב”ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק ח הלכה יא). הרמב”ם אינו מבטל את הלכות כשרות המאכלים אבל טוען שאם במקרה בא לפיך מאכל שאינו כשר אבל כמותו זניחה, הרי אינך מתטמא!

ואברבנאל טוען: “איסור המאכלים שאסרה התורה, כבר חשבו רבים מהמפרשים שהוא מפני בריאות הגוף ורפואתו, להיות המאכלים הרעים ההם מולידים ליחות רעות, זהו דעת הרמב”ן בפסוק ואלה תשקצו מן העוף, וחלילה לי מלהאמין כן, לפי שאם כן היה ספר תורת האלוהים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצרים בדבריהם וטעמיהם ואין זה דרך תורת האלוהים ועומק כוונותיה. וגם שעינינו הרואות האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמעים, חיים כולם היום חזקים כראי מוצק ואין עייף ואין כושל בהם”.

מצד שני אפשר למצוא באתרים שונים שגם לא-יהודים מעדיפים מזון כשר: “צרכן המזון האמריקאי, המקפיד בשנים האחרונות על בריאותו ותזונתו, נוטה להאמין שחותמת ה’כשר’ על אריזת המזון, מבטיחה איכות גבוהה מהממוצע ורמת פיקוח על תהליכי הייצור, הגבוהה מהמקובל בשוק המזון הרגיל של הגויים. מסיבה זו מוכנות החברות לייצור המזון לשלם שכר גבוה למשגיחי הכשרות היהודיים” (1).

במלים אחרות, על טענות שמזון כשר הוא בריא אפשר להראות שגם אוכלי מזון לא כשר אינם חולים בשל כך.

ובכל-זאת, כאמור לעיל, קושרה כשרות המזונות לקדושה.

איך אפשר להבין זאת?

אני מציע כוון אחר.

לא המזון הוא העיקר, אלא ההבחנה וההימנעות הם הסוללים את הדרך לקדושה.

אדם שמוותר, שנמנע, שמבחין בין מותר לאסור על-פי אמונה, אינו דל, להיפך.

מי שאינו מוכן לוותר, מי שאינו מבחין בין מותר לאסור הוא אדם חסר. תמיד חסר לו דבר מה שעוד לא ניסה, שעוד לא טעם, ולכן הוא אף-פעם אינו מסופק.

לא חינם אמרו חכמינו: “איזהו עשיר? השמח בחלקו” (משנה, אבות ד, א).

על משקל האצילות מחייבת (Noblesse oblige) נאמר הקדושה מחייבת, מחייבת להבחין בין המותר, הראוי והכשר לבין האסור, הבלתי ראוי והטמא.

מכאן, קדושה אמיתית אינה ליחידי סגולה בלבד. בפרשת השבוע מודגש לעיני ולאזני כל עם ישראל: “וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים”, הקדושה היא בידי כל אדם תלוי באורח חייו ובהתייחסותו למציאות, לחברה ולאדם. 

<><><><><> 

הערות:

(1) מהאתר: http://www.manof.org.il

שבת חול המועד פסח: “חזון העצמות היבשות” –עובד דבורה, ניסן תשע”ז.

ההפטרה של שבת חול המועד פסח היא מתוך יחזקאל פרק ל”ז. אנו קוראים את החזון המאוד מפורסם: חזון העצמות היבשות, שהוא מאוד רלוונטי לחג הפסח. חג הפסח מציין את היציאה מגלות מצריים  ומשעבוד לדרך חדשה ואמונה חדשה בסופה מקץ ארבעים שנה יגיע העם לארץ ישראל. כך גם בחזון זה של יחזקאל יש בשורה לעם ישראל שהפעם הוא בגלות אחרת – בבל, נכה-רוח ואכול ייאוש.

בחזון העצמות היבשות מתמודד הנביא יחזקאל עם האמירה השגורה בקרב הגולים:

 יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ–נִגְזַרְנוּ לָנו  (יחזקאל ל”ז, יב)

על בסיס הביטוי הזה רואה הנביא חזיון מצמרר, שאותו הוא מתאר בצורה מאוד דרמתית. הוא מספר שיד ה’ אוחזת בו ומטילה אותו לתוך בקעה, שמלאה בעצמות אדם יבשות. הוא מובל סביב סביב הבקעה ונדהם מהכמות של העצמות וממצבם (יבשות מאוד). עוד הוא מביט בתדהמה על המראה הנורא הזה, שואל אותו ה’ אם יש איזשהו סיכוי, שהעצמות האלה תחיינה. התשובה המתבקשת היא “אין מצב כזה”, אך יחזקאל מודע לשליחותו עונה לשואל תשובה יפה : “ה’ אלהים אתה ידעת”. ה’ משיב שהעצמות יקומו לתחייה ומבקש מהנביא לדבר אליהם:

 וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם-הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר-ה’.   כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’, לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה:  הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ-וִחְיִיתֶם.   וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה.   וְנִבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי; (יחזקאל ל”ז, ד – ז)

ואכן נבואתו מתקיימת. העצמות מתחברות אחת לחברתה ומעלות עליהן גידים ובשר ונכנסת בהן רוח חיים ולנגד עניו מתייצב “חיל גדול מאוד מאד”. תחיית המתים היא רק הצעד הראשון לגאולה. והעיקר, אלהים מבטיח להביא את העם חזרה לארצו ומצפה, שהם יאמינו בו בהמשך: “וידעתם כי אני ה’  דברתי ועשיתי נאום ה'”

החזון הוא כמובן משל,  שנותן ביטוי לכך, ששם בגלות החיים אינם חיים. מצבם של הגולים הוא בכי רע. הם כמו שוכני עפר המוטלים בקבריהם.

מעבר לפירוש הפשטני,  חזון העצמות היבשות זכה עם השנים להתייחסויות מכיוונים שונים. יש שקראו את המלים ככתבם וכלשונם וראו בהן בשורה לתחיית המתים, בעתיד, באיזה שהוא זמן, בביאת המשיח, יקומו כל המתים לתחייה. חשיבה זו מרחיקת לכת ואין כלל ליחסה לתפיסות, שהיו מקובלות בימיו של יחזקאל. וכמובן אין לה ביסוס במקרא.

התיחסות אחרת ומפתיעה בפרשנותה מצאנו במשנה. מסכת סנהדרין מעלה סיפור ישן שכתוב במקרא הקשור לעצמות היבשות. שם אנו מוצאים אמירה של רב, שחשוב היה לו לדעת מי הן אותן עצמות יבשות, שהחייה יחזקאל. הוא בדק ומצא, שאלו הם בני אפרים, שעלו לארץ ישראל 30 שנה קודם ליציאת מצריים הראשית והם נספו ע”י המצרים. מכאן המסקנה המתבקשת היא, שבני אפרים לא היו מאמינים שלמים,  הם קרבו את הקץ וכשלו.

קרוב לודאי שמחשבות רחוקות אלה היו גורמות לנביא יחזקאל להתהפך בקברו, ועצמותיו לא היו מוצאות מנוחה. נבואתו, שצופה את הגאולה הקרובה, הפכה, עם חלוף הזמן, במשך הדורות ועד לימינו לבסיס המצדיק את דחיית הגאולה. לכאורה על בסיס הנבואה הזו, הגאולה היא אקט של אחרית הימים והיא צריכה להגיע בעקבות מעשה אלהי מיוחד. חוגים רבניים נתנו לכל נסיון לעלות לארץ ישראל את התוית של “דחיקת הקץ”, שהיא אסורה בתכלית איסור:

ונמצאה הוכחה נוספת ב”שיר השירים”:

“הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ)” שיר השירים  ג , ה).

ע”פ מדרש רבא של  “שיר השירים”, אותה אהבה שמוזכרת בפסוק הנזכר, היא לא אחרת מאשר הרצון לעלות לארץ ישראל. אלהים מציב שלט עצור: תנו לאהבה עוד שנות שינה, טרם הגיע הזמן.

ואף על פי כן, התנועה הציונית באה ואמרה: “לא בשמיים היא”. יש לעלות לארץ ישראל כאן ועכשיו. בעיני חוגים רבניים מסויימים זו הייתה כפירה בעיקר של הדת היהודית.

מחבר “התקוה”, המשורר נפתלי הרץ אמבר, מקיים דיאלוג עם חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. הפעם הדיאלוג על בסיס הסכמה הדדית. הנביא מביא את הביטוי השגור בלשון  העם שאומר: “יבשו עצמותנו אבדה תקותנו” ועונה להם אל דאגה העצמות תעלינה בשר ותכנס בהן רוח ויחיו. נפתלי הרץ אימבר עושה שימוש במשפט זה וכותב:

עוד לא אבדה תקוותינו

התקווה בת שנות אלפיים

להיות עם חופשי בארצנו

ארץ ציון וירושלים,

חג שמח

פרשת צַו, מעמד ותפקוד רגיל / סאם ליימן-ווילציג, ניסן, תשע”ז

כידוע, היתה חלוקת עבודה בין הכהנים לבין הלווים; הכוהנים הקריבו את הקרבנות והלווים שרתו אותם בכל מה שמסביב למלאכת הקודש. אולם אם כך, תחילת פרשת צו די תמוה: “צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל  הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת  הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר” (ויקרא ו, ב–ד).

כלומר, למרות החלוקה בתפקידים, התורה מחייבת את הכוהנים לעסוק ב״עבודה מלוכלכת״ – פינוי העפר מהמזבח כל בוקר. ולא רק זה: כדי להוציא את הדשן מחוץ למקדש, עליהם להחליף את בגדיהם למה שהיום היינו קוראים ״בגדי עבודה״. מדוע דווקא על הכוהנים לפנות דשן ולהתלבש בבגדי עבודה?

התשובה נעוצה בתופעה אנושית מוכרת. אנשים אשר כל מלאכתם הינה ״עבודה גבוהה״, נוטים אחרי זמן מה להתנתק מֵהַ״עמך״ ולהתנשא. על אחת כמה וכמה הדבר נכון כשמדובר בקבוצה היחידה ביהדות, שמורישה את עבודתם מדור לדור. שהרי, גם השופטים והנביאים הגיעו כולם למעמדם בכוחות עצמם – ואפילו כשאחד מהם רצה שבניו ימשיכו את עבודתו כשופטים (כמו עלי הכהן בתקופת שמואל, שהיה גם כהן גדול וגם שופט) האלוהים סירב לו. ואצל המלכים, שלכאורה הבן הבכור אמור לרשת את אביו, גם זה קרה לעתים רחוקות.

לכן, כדי למנוע אפשרות של ניתוק והתנשאות של הכוהנים, אלוהים הוריד אותם לקרקע (תרתי משמע). כדי להוות גשר בין הציבור הרחב לאלוהים, על הכוהנים להיות מחוברים לא רק לעולם של מעלה אלא גם לעולם של מטה.

לֶקח זה הינו ישים בכל תחומי החיים. פרופסור מכובד חייב לחתל את ילדיו; על מנכ״ל חברה תעשייתית להסתובב בין פועליו ולקוחותיו; רב קהילה אינו יכול להסתפק בדרשות נעלות – עליו גם לבקר אצל הקשישים ואחרון המתפללים בקהילתו. (אני משתמש בלשון זכר, כי תופעת ההתנשאות הרבה יותר שכיחה בקרב גברים.)

בקיצור, ״עבודת קודש״ אינה רק דבר ״גבוה״ אלא לא פחות הינה עיסוק בצרכים כביכול ״נמוכים״. אלו ואלו עבודות אלוהים חיים.

פרשת וַיִּקְרָאחזק חזק ונתחזק, אניטה תמרי, ניסן תשע”ז

“כי ענן ה’ על-המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית-ישראל בכל מסעיהם” (שמות כט, לח).

אמירת “חזק חזק ונתחזק” בסוף ספר שמות שונה באופייה מהפעמים האחרות שבהן אנו אומרים מילים אלה. בסיום ספר שמות נלווית מין אנחה “אוף… מתחיל השיממון הגדול של ספר ויקרא”

ואכן, כבר בפסוק השני בפרק א מתחילים החוקים, והחוקים הראשונים הם חוקי הקרבנות. פרשת ויקרא עוסקת בקרבנות, בתיאורים גרפיים מפורטים של מה עושים בכל שלב, בכל אבר שנכרת, בדם הזורם ובנוצות שדבקו לעור. אנחנו, שרק שלושה ימים קודם לכן עמדנו מול “וכבוד ה’ מלא את המשכן” (שמות כט, לה) עומדים ובוררים סולת, מערבבים אותה בשמן, מוסיפים מלח. אנחנו זורקים דם על המזבח ומסירים את היותרת מן הכבד.

איך זה קרה לנו? איך הגענו מכל השגב של יציאת מצריים, המעבר בים סוף, המן והשליו, והמשכן ופארו – איך הגענו לפרטי הפרטים של הקרבנות? איך קרה שבכל שבועות האביב היפים נדשדש בנגעי עור ובספחות, בצרעת בקירות הבית, במעשים מיניים אסורים, בבעלי חיים שוסעי פרסה ומעלי גירה, ואפילו בסוגי תספורת? הרי את אשר ראו עינינו על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי!

ספר ויקרא הוא הפתח שלנו אל העולם האמתי. הכרנו את אבותינו ואת אמותינו על כוחם וחולשתם, היינו רעבים, היינו עבדים ועכשיו אנחנו בני חורין.

ומה עושים בני חורין? חיים חיים של חוק וסדר. כשאנחנו דורשים שילדנו יסדרו את החדרים שלהם, לא רק הסדר הגשמי עומד לנגד עינינו. חשוב מזה – הסדר הפנימי, המוסרי. חשוב מערמת הבגדים המסודרת או מהספרים על המדף מה שהם מייצגים – הוקרה שיש לנו בגד ללבוש, כבוד למילה הכתובה, הכרת תודה שיש גג מעל לראשנו. נימוסי שולחן אינם רק איך מחזיקים מזלג – הם חלק מהקיום המשותף של כולנו, ממסורת תרבותית, מחיים בחברה

חוקי ספר ויקרא, משמימים ככל שיהיו, מייצגים משהו גדול יותר. הם מייצגים את עולם הערכים שלנו. רק מתוך הקפדה על הפרטים הקטנים נבנה ביחד חברה חזקה וערכית

חזק חזק ונתחזק

וַיַּקְהֵל- פְּקוּדֵי, תורה בתיאוריה, ותורה למעשה / גל א. קמינקא, אדר תשע”ז

שבת שלום,

פרשת וַיַּקְהֵל נקראת בדרך כלל יחד עם פרשה אחרת: פְּקוּדֵי.  יחד, הן חוזרות על תאור בניית המשכן שניתן כבר בפרשות תרומה ותצווה.  באמצע, בין שני הזוגות באלו, מופיע פרשת כי-תישא, המתארת את חטא העגל.  ובין חטא העגל לבין הפרשות, לפני ואחרי, מופיעים ציווי שמירת השבת ומשמעותו כחלק מברית העולם בין ה’ לישראל. 

חמש הפרשיות האלו מעלות מספר שאלות:  ראשית, מדוע חוזרת התורה על מצוות בניית הכלים, לפעמים עד כדי חמש פעמים? הרי בדרך כלל, מקמצת התורה במילים. מדוע להקדיש שתי פרשות, ואז עוד פעם שתיים?

ויתירה מזאת: למעשה, קיימת כאן הקבלה מנוגדת במקצת. פרשות תרומה ותצווה, לפני חטא העגל, מתארות את דיבורו של ה’ אל משה, והוא מורה לו את מצוות בניית המשכן וכליו: קודם הארון, וכלי המשכן, ורק לבסוף המשכן (המבנה). לאחר חטא העגל,  פרשות ויקהל ופקודי מתארות את דיבורו של משה אל העם: קודם המשכן, ואחר כך הכלים והארון.  כלומר, מתקיים כאן תהליך של היפוך סדר דברי האל. 

בהשראת פרשנים שונים, אני בוחר להסביר את החזרה והיפוכה בדרך הבאה.

ראשית, שימו לב לסדר הבנייה.  כאשר ה’ מתאר את המשכן ותכולתו למשה, הוא מתחיל מהעיקר—ארון הברית—ולאט לאט מגיע ממנו אל החוץ, אל המבנה.  ה’ עוסק בתיאוריה של המשכן, ומתאר את עיקריו תחילה, ופרטיו הפחות חשובים לבסוף.  אך כאשר משה מתאר את המשכן לישראל, הוא למעשה מתאר תהליך בניית המבנה, לפני בניית הכלים, והארון אחרון.  זאת, מכיוון שאין אפשרות לאחסן את הארון והכלים, מבלי שיהיה מבנה.  כלומר, מבחינת סדר הפעולות הנכון, יש לבנות קודם את התשתית המעשית, לפני שניתן לבנות עליה ולמלאה בפרטים החשובים. 

כלומר, משה כאן עושה תיווך הנדסי:  הוא הופך את סדר הדברים על מנת להפוך את התיאוריה למציאות מעשית. הוא לוקח את התורה התיאורטית, והופך אותה לתורה מעשית. אני מלמד את הסטודנטים שלי, שבתיאוריה, אין הבדל בין התיאורטי למעשי, אבל למעשה, יש.  משה ממשיך קו ברור של איש שכוחו במעשים, ולא בדיבורים.  וביהדות, כך נמדדים הדברים לרוב: במעשים שאותם אנו עושים, ולא בדיבורים עליהם. 

נושא זה מופיע גם בדברים קטנים יותר, הבדלים מזעריים בין שני התיאורים. לדוגמא, בחלק הראשון התיאורטי, אומר ה’ למשה: “וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ”. בחלק השני המעשי, נוקט משה בגישה מעשית. הוא מקהיל ביחד את כל עדת בני ישראל, ומודיע להם כי על כולם לתרום כפי שנדבם לבבם.  שימו לב לשינוי: בחלק הראשון, מי שרוצה תורם.  בחלק השני, כל אחד תורם, לפי רצונו.  למי שלא רואה את ההבדל, אני מציע לחשוב על ההבדל בין Opt-In ל – Opt-Out לרשימות תפוצה של דואר אלקטרוני שיווקי.  בראשון, אני בוחר האם לקבל דואר שיווקי.  בשני, אני בוחר האם להפסיק לקבל אותו.  ולא צריך להיות איש שיווק לדעת שהאופציה של Opt-Out הינה רווחית יותר.

וכאן גם ההסבר לחזרה:  לא מספיקה התיאוריה של בניית המשכן.  וגם אי אפשר בלעדיה.  לא ניתן לדלג על הסבריו של ה’ למשה, ולהסתפק בבניה נטולת השראה אלוהית (שכבר ראינו כמותה בעגל).  וגם לא ניתן פשוט לומר שמשה עשה כדבר ה’, שכן אז כאמור נחטא לביצוע.  אלא נדרשים אנו גם לזה וגם לזה: גם לתאוריה, וגם לדרך מעשית למימושה.

אני מאחל לכולם שבת שלום בתיאוריה, וגם למעשה.

כי תשא: מסירותו של משה <> שושנה מיכאל צוקר

For English, click here.

אברהם אבן-עזרא פייט את סיפור יציאת מצריים כך:

ארבעה עמדו על הים

צור וציר, צאן וצר

צר הציק לצאן

וצאן צעק לציר

וציר חִנֵן  לצור

וצור צוה לציר

צא חלץ צאני מצר!

משה, שהיה רועה צאן יתרו הפך לציר שהציג את צור עולמים ורעה את צאנו, הרי הם בני ישראל, והציל אותם מצבא מצרים שצר עליהם על שפת הים.  אך לא שם תם הסיפור. במדבר הצאן עדיין זקוקים להנהגתו של הציר לתִּוֵּךְ בינם ובין הצור.

בספרו  ציר וצאן הרב משה ליכטנשטיין עוקב אחרי מערכת היחסים בין משה ועם ישראל מראשיתם ועד סופם. רוב דברי כאן מבוססים על ספרו.

לפני חודשיים, קראנו על משה הנער שיצא אל אחיו ועמו, ונחרד ממה שראו  עיניו. הוא היכה, הרג וברח. מקובל לחשוב שהוא נמלט מפני פחד השלטונות אך ליכטנשטיין מוסיף סיבה נוספת. משה עזב את מצריים כי התייאש מחוסר היוזמה של העברים שלא התקוממו נגד העושק ומחוסר הרצון שלהם לקבל אותו כמנהיג.

במדיין הוא ממשיך לפעול למען החלשים ומציל את רועות הצאן, דבר שמוביל למפגשו הראשון עם חותנו לעתיד, יתרו. הוא מתחתן, מוצא עבודה ומסתדר בחיים כרועה צאן, המתבודד במדבר ושוקע בעולמו הפנימי. השנים עוברות.

במעמד הסנה ה’ קורא למשה לחזור לעמו ולפעילות ציבורית. משה מהסס, לא שש לקבל את ההצעה, נדמה שהיה מעדיף להישאר בשגרה שלו, לעשות לביתו ואולי לפתח את צדו הרוחני בשקט ובפנימיות. אך זו היתה הצעה שאי אפשר לסרב לה. באותה הזדמנות ה’ מרכך את ההצעה ומבטיח למשה שאחרי יציאת מצרים הוא יחזור לעבודת האלוהים באותו ההר.

מבטיח ומקיים.

לפי המסורת הסנה בער בהר סיני, מקומו לא רק של מתן תורה אלא גם ההר המופיע בפרשתנו, בו משה מתחנן על חיי העם וגם חווה את חזון נקרת הצור.

חטא העגל היה שעתם הקשה של בני ישראל,  וגם שעתו הגדולה של משה. אחרי נפילתו הגדולה של העם, עולה משה למרום וזוכה לחוויה רוחנית חד-פעמית שמשאירה את פניו מוארים בזיו אלוהי.

האם ישנו קשר בין שתי האירועים? האם משה זוכה להתגלות בגלל התנהגותו הנעלה במשבר הקשה?

לפי ליכטנשטיין התשובה היא כן. מסירות הנפש העליונה שמשה גילה כלפי בני ישראל זִכה אותו בשכר כפול ומכופל מאת ה’. אותו הנער שעזב את אחיו ופנה להם עורף משום שקץ בגישתם האדישה ובהתנהגותם הפסיבית מוכן עכשיו למסור את נפשו עבורם. הוא מסרב להצעה האלוהית לייסד עם חלופי. נפשו קשורה בנפשם ונכונותו להקריב את עצמו למענם.  לכן זוכה בהתגלות פרטית בנקרת הצור.

אבל לא מיד– 

קודם הוא דואג לשבור את סבילות העם ולחנך אותם לקבל אחריות כדי שיוכלו להסתדר העדרותו בעתיד, שלא ירגישו שוב צורך באלוהי מסיכה.

לכן הוא מעביר את אוהל המועד אל מחוץ למחנה. במקום להישאר באמצע, במקום בו הוא יכול לראות ולשמוע הרבה, ולהתערב בקלות, משה מתרחק פיזית מהעם כדי להכריח אותם להתבגר, ליזום, ולהחליט. אם באמת צריכים אותו, הם יודעים איפה למצוא אותו, אבל עתה הפניה דורשת מאמץ. הוא מסתכן בהחלשת קשריו עם העם או אפילו בניתוק, אך אין ברירה.  

הרבי מקוצק לימד: אמנם השפחה על הים ראתה חזיון אלוהי גדול יותר מיחזקאל הנביא אך היא נשארה שפחה. ראיה סבילה אינה מספיקה; תורה נקנית במאמץ.

רק אחרי שמשה דואג להישרדות הפיזית והדתית של עמו הוא עולה שוב בהר, מסתתר בנקרת הצור ורואה את כבוד ה’ עבור לפניו. 

משה למד שעבודת ה’ עובר דרך עבודת עמו. אחריות ציבורית היא חלק בלתי נפרד מהחוויה הדתית.

זה היה נכון עבור משה רבנו והוא גם נכון בשבילנו. איננו משה, אנחנו לא צריכים להוציא את עם ישראל ממצרים אבל לא חסרות משימות מתאימות לכל אחד ואחת ויכולותיו. עלינו רק לזהות את ההזדמנות ולענות: הנני!

פרשת תְּצַוֶּה, אניטה תמרי, אדר תשע”ז

פרשת יתרו מסתיימת בתיאור הדרמטי “וכל העם שומעים את הקולות”. העם פוחד והוא מבקש ממשה שיהיה איש הקשר בינו לבין האלוהים. משה מקבל את השליחות ואז, אלוהים מתחיל לדבר אל משה. הוא מתחיל לדבר בפרק טו, והנה אנחנו בפרק ל, אלוהים עדיין מדבר, משה עדיין על ההר והעם עודנו ממתין

מה עושים בתקופת ההמתנה הזו? הרי צריך לאכול ולישון. ילדים בוכים ואנשים מתים ונשים יולדות. האם העז מישהו להחליף בגדים? האם המשיכו בפרישות מחי אישות? קשה לשמור על מצב כוננות כשהתמונה לא ברורה והעם במדבר, מאבד אמון ומאבד סבלנות

והפרשה – פרטים, פרטים, פרטים. פסוק אחר פסוק מוקדש להוראות תפירה, קרבנות, ומזבח – בנייתו ומידותיו

מידות. אולי זהו המפתח. הפרשה פורטת את עבודת האלוהים למידות שאנו, בני האדם, יכולים להתמודד אתן. “אנכי ה’ אלוהיך” הוא דבר מופשט מאוד , גדול מאוד. הוא נשמע נפלא ומשכנע כשההר בוער והאש ממלאה את הלב פחד ויראה. אבל, כשוך הלהבות, ביום-יום, מה בעצם עושים עם רעיון גדול? כדי לחיות אותו צריך להתאימו לכל אחד מאתנו, צריך לגשם אותו, להפוך אותו ממידת הרוחניות למידת הגשמיות, ולמידות גשמיות

וכאן אנו למדים שמה שחשוב הוא שימת הלב לפרטים. האמונה היא בניית משהו גדול ומופשט מפרטים קטנים ומוקפדים. רק כאשר אנו יכולים לתפוס את המידה בחושינו האנושיים, נוכל להפנים אותה, להגדיל אותה, ולהגיע, בתהליך אטי וקפדני, תהליך של חשיבה על גודל משתנה ועל עוצמה מתגברת, להכרה ולהבנה של הדברים הגדולים והמופשטים.