פרשת עֵקֶב, וַתֹּאמֶר צִיּוֹן |  שושנה מיכאל צוקר, אב תשע"ז.

מקובל לומר כי "שבעה דנחמתא," שבע הפטרות שמביעות מסר של נחמה אחרי תשעה באב ועד ראש השנה, מתייחסות לעונת השנה ולא לפרשה עצמה. אך אפשר ‏לראות אותן קשורות לספר דברים ככלל, בגלל התייחסותן לחיי עם ישראל בארץ ישראל, עם כל העליות והירידות, ויש בהן גם מוסר השכל לחיים ריבוניים.

‏במחזור ויטרי, שמחה בן שמואל, תלמיד של רש"י, מציע סדר הגיוני להפטרות אלו. סדר זה דומה לדרך שבה מנחמים אבלים, מעט- מעט, כדי שהמסר יתקבל, ולא יישמע כמי שאומר למחזר על הפתחים "מחר אתה תהיה מלך." לפיכך סדר ההפטרות מתחיל ב "נחמו נחמו" (של פרשת ואתחנן שקראנו בשבוע שעבר) ואז עוברים השבוע ל-"ותאמר ציון" המתארת חורבן אבל גם משלבת הבטחה כי לסבל יהיה סוף: "שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ חַי-אָנִי נְאֻם-ָה' כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה" (מט:יח).

בשבועות הבאים ממד החסד והנחמה הולך וגדל עד שמגיעים להפטרה האחרונה לפני ראש השנה (ניצבים או ניצבים-ןילך), המתחילה: "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי-כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע" (ישעיהו סא:י).

בפסוקי הסיום בהפרטת עקב , ישעיהו מעודד את מאזיניו: "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק, מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם:  כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו, וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ." (נא: א-ב). הנביא מכיר בכך שרודפי צדק עשויים לחוש בדידות ואפילו ייאוש לעתים קרובות, כי רוב בני האדם נשארים אדישים לכל דבר חוץ מאשר רווחתם הם. לכן, הוא מזכיר לקהלו שאברהם ושרה התחילו את המסע של העם ישראל כזוג יחיד עם בן אחד, אבל הם היו נחושים בדרישת האמת ועתה יש להם צאצאים וחסידים רבים. לכן, עלינו להישאר מחויבים גם בזמנים קשים, בטוחים שהשאיפה לטוב ולצדק תישא פרי במוקדם או במאוחר.

פרשת וָאֶתְחַנַּן, קדושה וטומאה / עובד דבורה, אב, תשע"ז.

"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ:  כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ–לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם.  (דברים ל, יט– כ).

תורת ישראל מקדשת את החיים. זהו הערך היקר ביותר. החיים הם הבסיס ליצירה ולצמיחה. הגוף הבריא והנפש הטהורה יוצרים את הטוב והרווחה. להלן מספר דוגמאות הפוכות : מה זה "לא חיים"?  אין לך דבר יותר טמא מטומאת המת. גם הנגע העמוק על העור של האדם החולה, אף הוא טומאה. הנגע הוא תחילת התהליך של הפסקת החיים (לפחות של הבשר החי ). החולה עם הנגע מסכן את החברה הבריאה והיוצרת ויש לבודד את האיש. גם האישה בנידתה  טמאה. נידה הוא ההופכי של ההריון, שמהווה למעשה את  ראשית החיים.

כדי להגדיר מה הם החיים  באספקט היותר רחב אני נעזר באבות דרבי נתן, שמצא עשר הגדרות במקורות, עשרה נקראו חיים(פרק 34 יא), הקדוש ברוך הוא (ירמיה י) "וה' אלוהים אמת הוא אלוהים חיים". תורה נקראת חיים שנאמר: (משלי ג) "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". ישראל נקראו חיים שנאמר: (דברים ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום". צדיק נקרא חיים שנאמר: (משלי יא) "פרי צדיק עץ חיים". גן עדן נקרא חיים שנאמר: (תהלים קטז) "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". עץ נקרא חיים שנאמר: (בראשית ב) "ועץ החיים בתוך הגן".

 התייחסות המקרא אל החיים באופן הזה בהכרח מסבירה את הסלידה העמוקה לעבודת צלמים, ועבודת גורמי השמיים. המושאים הללו הם גורמים דוממים, שאין בהם חיים. לכאורה , ניתן להרהר – מה כל כך נורא, אם גם הם יהיו חלק מקשת המושאים, שאפשר להאמין בהם, בבחינת אם לא יועיל לא יזיק. אך המקרא מתנגד לכך בכל תוקף , כפי שנראה בהמשך לפי הכתוב בפרשה.

לדעתי, האמונה של האדם באותם מושאים, שאין בהם חיים, מביאה אותו לחשיבה דטרמיניסטית:  יחוס הכוח לשינוי ותמורה מחוץ לגופו עצמו. יחוס השליטה בגורל בידי גורמים חיצוניים מחבלת ביצירה, בשגשוג ובקדמה. האמונה בצלם מנוגדת לדרישת האל. באמירה "ובחרת בחיים למען תחייה", כפי שהבאתי בציטוט ברישא של המאמר, המאמין הוא לא בגדר נגרר או מובל. להיפך, הוא פועל בהתאם לרגשותיו. במובן הפיזי, וזה ההסבר החזק יותר להסתייגות המקרא מעבודת האלילים –  מקום שאין בו חיים –  אין בו קדושה. אדרבא, הוא חשוד ככלי שיש בו טומאה , כמו שהוסבר בדוגמאות לעיל.

על רקע זה אביא פסוקים מן הפרשה ואני מקווה, שהם יובנו ביתר בהירות לאור ההסבר הזה: " וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם. כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן-תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל:  תַּבְנִית זָכָר, אוֹ נְקֵבָה. תַּבְנִית, כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ; תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף, אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. תַּבְנִית, כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה; תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ, אֹתָם, לְכֹל הָעַמִּים, תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם" (דברים ד, טו–יט).

פרשת דברים: משה מסביר מהי אמת / מוטי לקסמן, תמוז, תשע"ז
מרקוס אורליוס, קיסר רומא משנת 161 לספירה אמר:

תמיד יהי דברך אשר יורך מצפונך, אך דבר נא בטוב לב, בענווה ומתוך דבקות באמת [1].

איני יודע אם הקיסר מרקוס אורליוס שמע על מזמורי תהלים, אבל משוררנו הקדימוֹ ואמר:

הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ [2]; נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה [3].

לכאורה, האמירות בשני המקורות פשוטות וברורות.
למה אני אומר "לכאורה", האין זה כך?
נעיין שוב, אומר הקיסר: "אשר יורך מצפונך", "ומתוך דבקות באמת".
ומשורר תהלים שלנו קובע: "דֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" וגם "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ […] מִדַּבֵּר מִרְמָה".
באמירות אלה קיימת הנחיה כפולה מצד אחד מצפון ולב, ומצד שני ביטוי הדבק באמת, "כפי שהיא".
כאשר יש התאמה בין תחושת הלב לביטוי הפה, אין כל קושי.
אבל, אם המצפון, או האמת בתוך הלב מורים לבטא אחרת מאשר צמידות ל"אמת הגולמית", מה אז?
דברי משה בפתח פרשת השבוע, פרשת דְּבָרִים, מדגימים מתח זה.
משה בסופו של מסע ארוך. מסע אותו יזם, הניע והוביל במשך למעלה מארבעים שנה. למסע היה יעד ברור: להגיע לארץ כנען.
כעת, העם עומד על סף הכניסה לארץ היעודה. משה לא יעבור את הירדן.
משה נפרד, עומד ומדבר אל כל העם:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה [4].

לפני תחילת דברי משה, מפרט לנו הסופר המקראי את המקום [5] את המועד [6] ואת הנסיבות [7] בהם נישאו דברי משה.
הסופר המקראי גם מקדים לדברי משה את הפסוק:

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר [8].

משה "בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה", לא כתוב סיפר או אמר או הגיד. הסופר המקראי בחר במילה נדירה ביותר במקרא, "בֵּאֵר" [9] ובחירה זו אומרת לנו שדברי משה לא יהיו בבחינת דיווח אובייקטיבי ותו לא.
ולכך אני מוסיף שאלה: למה לא להסתפק בדיווח וצריך גם לבאר?
תשובה אחת לכך מציע ראב"ע:

משה החל לפרש לבנים שנולדו במדבר מה שאירע לאבותיהם, ואמר להם כל המצות, גם עשרת הדברים, ששמעו אבותיהם מפי השם, ישמעום גם הם מפי ציר נאמן [10].

כלומר, הדור הוא חדש, דור אשר גדל במדבר. דור אשר לא חווה את כל הנפלאות והניסים, ודור זה עומד בפני הגשמת החזון וכניסה לארץ.
זה ברור, אבל עדיין גם לדור החדש אפשר לדווח ולספר למה לבאר, למה לפרש?
נבחן את הסוגיה בנושא הראשון שמשה מדבר עליו:

וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם [11].

משה המנהיג הגדול פותח בתיאור קושי או חולשה שלו בהנהגה:

לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם […] אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" ובמקביל הוא שוזר ברכה "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם".

האם בתיאור החולשה הוא מדייק, משה רק מדווח?
הפתרון לקושי של משה הוא ביזור המנגנון השיפוטי והאצלת סמכויות, נושא זה מתואר כאן בחומש דברים אבל גם בחומש שמות, האם התיאור דומה?
אכן, תוכן או ארגון הרפורמה הניהולית-שיפוטית זהה בחומש שמות וגם בחומש דברים.
מיהם "עובדי הממשל" החדשים?
בחומש שמות כתוב:

וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת [12].

ובפרשת השבוע:

וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת [13].

ואם יהיה קושי, גם לכך פתרון:

אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה [14]; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו [15].

תיאור המבנה והארגון של הרפורמה דומה בשני המקורות, בחומש שמות וגם בחומש דברים.
אבל, בכך מסתיים הדמיון.

נבחן כעת את ההבדלים.
בחומש שמות מסופר שרעיון ביזור המנגנון השיפוטי עלה בראשו של יתרו. חותן משה ראה כיצד משה מותש בהיותו מוקד יחיד להנהגה ולשפיטה. יתרו מציע ביזור והאצלת סמכויות. משה מקשיב ומממש את הרעיון [16].
ובכן, האם משה אינו מדייק? נכון, הוא אינו מדייק.
בחומש שמות השיח הוא בין יתרו לבין משה בלבד, העם אינו שותף לזיהוי הקושי וגם לא להצעת הרפורמה.
בפרשת השבוע, פרשת דברים, מציב משה את העם במרכז הבמה. העם מתואר כבן שיח ישיר להחלטות על ההתארגנות חדשה של המינהל:

הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת [17].

בהשוואה עולים, לפחות, שני אי-דיוקים או שינויים: לעומת יתרו היוזם בחומש שמות, משה יוזם שחומש דברים; לעומת שיח בין משה ליתרו בחומש שמות מתואר שיח בין משה לעם בחומש דברים.
הבדלים אלה ניתן לתאר כהבדלים ארגוניים – טכניים.
נוסף להבדלים האלה, קיים שוני נוסף, הרבה יותר משמעותי.
סיפור הרפורמה המשפטית מסתיים, בחומש שמות, בהתארגנות המעשית ובסיום תפקידו של יתרו:

וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ [18].

בסיפורו של משה על הרפורמה במנגנון השיפוטי בפרשת השבוע, מצרף משה הנחיות ערכיות לדרך ההתנהלות של ההנהגה המשפטית:

וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא [19].

איך ניתן להבין שינויים אלה, האם משה אינו זוכר? הרי הוא היה מעורב אישית בכך!
בואו ונקשיב להרהורי משה עצמו.

<>

אני משה, איני זוכר, אינכם מתביישים אפילו להעלות הרהור כזה?
אמנם איני עול ימים, אבל גם בהסכמתי המאולצת לקבל את תפקיד המנהיג, לפני למעלה מארבעים שנה, לא הייתי כבר בן תשחורת.
אבל אני זוכר היטב, כאילו זה קרה היום. אינכם מאמינים לי? חפשו היטב ותמצאו שזה כתוב שחור על גבי לבן: "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" [20].
ובוודאי שהייתי מעורב, ועוד איך מעורב.
אבל, כעת, על סף הכניסה לארץ היעודה, מי הם אלה הניצבים לפני ועושים עצמם כמקשיבים לי?
אלה יודעים משהו, זוכרים משהו? הרי הם כולם נולדו במדבר.
אז אני צריך לברור היטב את מילותי.
לספר להם על יתרו? אמנם חותני היה איש חכם ונבון. אבל, השם שלו בכלל אומר משהו לעומדים לפני בחוסר סבלנות?
אז זה מה שחשוב כעת, להזכיר להם, את יתרו?
וגם להוסיף שאבות-אבותיהם לא היו שותפים כלל לתהליך?
חסרה להם ביקורת על אבותיהם ואימותיהם, בלי המידע הזה?
לא. אני צריך להסתכל קדימה, על העתיד שלהם, של אותם ילידי המדבר שהולכים אל הלא נודע.
אני חייב לנסות שוב, מי יודע בפעם הכמה: לעורר בהם רוח של אחריות, רוח של אמונה.
ולכן, לא בגלל שכחה או רצון לעוות את ההיסטוריה [21].
להיפך, בגלל שיקול זה אני אומר להם שאבותיהם היו שותפים. אולי, רק אולי, זה יעורר גם בהם רצון ליטול חלק ותפקיד באחריות להנהגת העם.
ולא פחות חשוב, גם אוסיף להם, פעם נוספת, בתקווה שאולי זה יעזור, שבעל משרה ציבורית צריך להיות איש ישר ורודף צדק ושלום. [22].
כך הרהר משה והתחיל לדבר.

<><><>
הבהרות ומראה מקום
[1] מרקוס אורליוס, [פילוסוף סטואי וקיסר רומא משנת 161 לספירה], בתוך אדיר כהן (ליקט וערך), ספר הציטטות הגדול, תל אביב1996, עמ' 123.
[2] תהלים טו, ב.
[3] תהלים לד, יד.
[4] דברים א, א.
[5] "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א). "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (שם, ה).
[6] "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם" (דברים א, ג).
[7] "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי, (שם, ד).
[8] שם, ה.
[9] פועל נדיר ביותר במקרא, מופיע רק פעם אחת נוספת, גם-כן בחומש דברים: "וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" (דברים כז, ח).
[10] ראב"ע על אתר.
[11] דברים א, ט–יב
[12] שמות יח, כה.
[13] דברים א, טו.
[14] שמות יח, כו.
[15] דברים א, יז.
[16] "וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה […] עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ […] וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע […] וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" (שמות יח, ז–כד).
[17] דברים א, יג–יד.
[18] שמות יח, כז.
[19] דברים א, טז–יז.
[20] דברים לד, ז.
[21] תיאור היסטוריה אינו משקף מה "באמת" קרה אלא מה שהמתאר מניח שקרה או מה שלדעתו כדאי לפרסם, ובמקרה הטוב מה משמעותי בעיניו לפרסם.
תיאור העבר הוא דבר מסובך, אפילו היום כאשר מצלמים ויש גם תמונות מתעדות. אשתקד פורסם בתקשורת: יש הטוענים שהתמונה בה נראה ניל ארמסטרונג עומד על הירח, דגל ארה"ב מתנופף לידו והוא מצהיר: "צעד קטן לאדם וצעד ענק לאנושות", היא תמונה מבוימת שלא צולמה כלל על הירח, אלא באולפן סודי במדבריות נבאדה בארה"ב!
גם בארץ יש מקרה דומה. מפורסמת היא התמונה בה עומדים אנשים בחולות. כתוב שהתמונה מתארת את הגרלת המגרשים לקראת הקמת אחוזת-בית, לימים, תל אביב. יש הטוענים שהתמונה אינה מתארת הגרלה אלא סיור בחולות, או אפילו רק התקבצות מקרית שם.
[22] מדרש מקורי, מאטעלע.

פרשת מטות-מַסְעֵי, לנוע ולשוב בטוב / הרבה גילה שוסטר-בוסקילה, תמוז, תשע"ז.

לאחר הפתיחה, "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם" (במדבר לג, ב–ג). חוזרים הביטויים, וַיִּסְעוּ מִ… וַיַּחֲנוּ בְּ…  וַיִּסְעוּ מִ… וַיַּחֲנוּ בְּ… וַיִּסְעוּ מִ… וַיַּחֲנוּ בְּ… וחוזר חלילה… כולנו מכירם מסעות.כל אחד, מידי פעם, יצא למסע. יציאה כזו דורשת אומץ ובעיקר תכנון, בעבר גם בימינו אלה.

העם היהודי, החל מההופעה הראשונה, הוא במסע. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א).

יש והמסע מסתיים בתרועות ובגדולה ויש, לא עלינו, שאסון ובכי הם תוצאות המסע.

לעומתם יש מסעות שהינם בבחינת מעבר ממקום אחד למשנהו עם כרטיסי טיסה, מדריך ומזוודות. במסעות כאלה יש לעיתים תחנות ביניים המאלצים המתנה של שעה או שעתיים. להמתנות אלה חשיבות עצמית, האם נעבור שוב במקום זה? מה מיוחד פה? האם כבר היינו במקומות המתנה אלה והם זכורים לטוב?

מה היו תחנות המסע של בני ישראל בדרך לארץ המובטחת, במדבר?

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת. וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל. וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה. וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם. וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף. וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין. וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִין וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה. וַיִּסְעוּ מִדָּפְקָה וַיַּחֲנוּ בְּאָלוּשׁ. וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה. וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת. וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה. וַיִּסְעוּ מֵרִתְמָה וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ. וַיִּסְעוּ מֵרִמֹּן פָּרֶץ וַיַּחֲנוּ בְּלִבְנָה. וַיִּסְעוּ מִלִּבְנָה וַיַּחֲנוּ בְּרִסָּה. וַיִּסְעוּ מֵרִסָּה וַיַּחֲנוּ בִּקְהֵלָתָה. וַיִּסְעוּ מִקְּהֵלָתָה וַיַּחֲנוּ בְּהַר שָׁפֶר. וַיִּסְעוּ מֵהַר שָׁפֶר וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת. וַיִּסְעוּ מִמַּקְהֵלֹת וַיַּחֲנוּ בְּתָחַת. וַיִּסְעוּ מִתָּחַת וַיַּחֲנוּ בְּתָרַח. וַיִּסְעוּ מִתָּרַח וַיַּחֲנוּ בְּמִתְקָה. וַיִּסְעוּ מִמִּתְקָה וַיַּחֲנוּ בְּחַשְׁמֹנָה. וַיִּסְעוּ מֵחַשְׁמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּמֹסֵרוֹת. וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן. וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד. וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה. וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה. וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיֹן גָּבֶר. וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ. וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם" (במדבר לג, ה–לז). מי שאינו יוצא למסע מחמיץ את חוויות הדרך – כבדו את המסע, גם את ההישג של סוף הדרך.

התנערו מהאבק הורידו את המזוודות ושבו בשקט לרגע, הגעתם הביתה!

הדרך יפה עד מאוד – אמר הנער
הדרך קשה עד מאוד – אמר העלם
הדרך ארכה עד מאוד – אמר הגבר
ישב הזקן לנוח בצד הדרך" (לאה גולדברג, שירי סוף הדרך).

בברכת מסע מוצלח, ובעיקר, שיבה בריאה הביתה…

פרשת פִּינְחָס, שינוי בתפקוד משה / סאם ליימן-ווילציג, תמוז תשע"ז.

אחרי שפנחס הכהן דקר למוות את איש ישראל והמִדְיָנִית, שעסקו בעבודה זרה תוך זנות, פרשת השבוע שלנו מתחילה כך: י וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל…
נשאלת השאלה: מדוע לא התערב משה רבינו בעצמו, הן מילולית ו/או במעשים? הרי בכל ספר שמות אנו רואים אותו פועל בצורה אקטיבית בכוחות עצמו (לעתים בהנחיית האלוהים).
אך זה היה המצב בספר שמות. לעומת זאת, אין זו הפעם הראשונה בספר במדבר, שאנו רואים את משה חסר אונים או לפחות ״משותק״. בפרק י״א (ד׳-ו׳) בני ישראל מתלוננים על האוכל ומשה מבקש מהאלוהים להרוג אותו, כי אינו יכול עוד לשאת את הנטל. בפרק י״ד משה נופל על פניו כששומע את הדוח השלילי-פסימי של עשרת המרגלים ואינו נוזף בהם. ובפרק כ׳ (ב׳-ה׳), משה צועק על בני ישראל שביקשו (עוד פעם) מים לשתות, ואז היכה את הסלע בניגוד להנחיית האלוהים. אז מה קרה לגיבור שלנו, משה? יש לזכור, שלא הרבה זמן עבר מספר שמות עד פרקים אלה בספר במדבר – רק אחר כך מעניש האלוהים את בני ישראל בעוד 39 שנים במדבר, כך שבוודאי אין כאן בעיית ״הזדקנות״ של משה.
התשובה נעוצה בהבדל המהותי בתפקיד משה בספר שמות לעומת בספר במדבר. בראשון, עיקר המאמץ היה לשחרר את בני ישראל פיזית מעבדותם במצרים. עם כל הקשיים, זו משימה ״פונקציונאלית״ – להעביר את העם ממקום אחד (עבדות במצרים) למקום שני (חופש המדבר). ובזה הוא הצליח בגדול. ברם, בספר במדבר משימתו היתה הרבה יותר קשה: להעביר את בני ישראל פסיכולוגית ממנטליות של עבדות למנטליות של חירות, כלומר לא רק להשתחרר מהאזיקים הפיזיים של המצרים, אלא עכשיו להשתחרר מהכבלים הפסיכולוגיים של העבדות בלב – מטלה קשה בהרבה.
ובזה בני ישראל כשלו לאורך כל ספר במדבר, כפי שניתן לראות מהדוגמאות למעלה. כתוצאה, התעצם התסכול של משה עם העם, דבר אשר הביא לשיתוקו (ובמידה גדולה לשתיקתו) כמנהיג. כאשר אנו מגיעים לפרשת (סיפור) פנחס לקראת סוף ספר במדבר, משה כבר חסר אונים וכנראה גם מותש לגמרי – ומכאן הצורך לאחרים להיכנס לעובי הקורה במקומו. כמובן, זה גם מסביר לא רק מדוע האלוהים בשלבים אלה הכריז שהדור ההוא לא ייכנס לארץ ישראל, אלא גם מדוע משה לא ייכנס – פחות עונש על מעשיהו בהכאת הסלע ויותר כתוצאה מהסימנים הבולטים של ירידה בכושר מנהיגותו.
מוסר השכל: קל יותר לשחרר אחרים פיזית מסביבתם – וניתן לעשות זאת יחסית במהרה. הרבה יותר קשה לשחרר אחרים מעצמם – ולזה יש צורך לתהליך ארוך ומייגע: 40 שנה וכו׳…

פרשת בָּלָק, על קֻּבָּה ועל קֳבָתָהּ / אניטה תמרי, תמוז תשע"ז.

בלק הוא מלך מואב, מעצמה גדולה וחזקה, ובסיפורנו הוא פוחד מבני ישראל. בצעד מאוד לא מלכותי, הוא אינו מגייס חיילים וכלי מלחמה. הוא מגייס את בלעם הקוסם ודורש ממנו "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר כב, ו). בלק ממשיך "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו" (כב, יא).

את השורש א'ר'ה' אנו מכירים – המילים מארה, ארור ודומיהן מופיעות במקרא אבל גם בשפת הדיבור. אבל מה פירוש המילה "קבה"? המילים, בהטיותיה השונות, מופיעה במקרא שלוש-עשרה פעמים, מתוכן עשר בפסוקים המספרים את סיפור בלק ובלעם. על פי ספר איוב (ג, ח), בטקסט בו הוא מקלל את היום שבו נולד, נאמר "יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם", וכאן, כמו בסיפור שלנו, מופיעים שני השורשים בצמידות. ואם כך, אפשר להסיק שאכן קבה פירושו קילל. העניין מסתבך כשאנו מגיעים לסוף הפרשה, שבה אנו עוברים מסיפור בנוסח האחים גרים על אתון מדברת לסיפור דמים על זנות והרג. איש מבני ישראל זה עם אישה מדיינית לעיני העם. פנחס בן אלעזר בן אהרון רדף את האיש "אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כו, ח). שוב חוזר השורש התמוה הזה.

מהי הַקֻּבָּה? ומהי קֳבָתָהּ?

קֻּבָּה – חדר (כך מתורגם בשבעים). אולי אוהל. בערבית אל-קבה – בית שיש לו כיפה alcove, copula. בתקופת הג'הליה היה אל-קבה אוהל זעיר בעל יריעות אדומות וגג קמור. המבנה נישא על גבי גמל והציבו אותו ליד אוהל ראש השבט. באוהל – פסלי האלים. בדרך כלל הייתה בה כוהנת ובשעות משבר גם נשים אחרות,  וככל הנראה שימש מקום ליחסי מין כחלק מפולחן פוריות. מכאן שהחטא הוא לא רק במעשה אלא גם במיקומו של חפץ נכרי במחנה ישראל. ואם המבנה הוא קֻּבָּה, לא צריך הרבה דמיון להבין מה היא קֳבָתָהּ של האישה.

דרך ארוכה עברנו מהאתון

פרשת חֻקַּת:  משה ויפתח — מה ביניהם? / שושנה מיכאל צוקר, תמוז תשע"ז.

במבט ראשון הקשר שבין פרשת חוקת (במדבר יט:א-כב:א) והפטרתה (שופטים יא:א-לג) טמון בדרך בה יפתח ניגש למלך בני עמון ומספר איך נכבשה ארץ סיחון, כוללת גם חלקים שכבש סיחון מאת בני עמון, עליו מסופר בפרשה. יתר על כן, נראה שיפתח מחקה את משה בדרך בו הוא  נגש למלך הזר, מציג את עמדת ישראל ומבקש להגיע לפשרה לפני תחילת הלחימה.  פעמיים בפרשה משה נוקט בשיטה זאת (כ: יד-יט ו-כ"א, כא-כב), וכך גם יפתח כשהוא פונה למלך בני עמון.

אבל יש רובד נוסף, עמוק יותר המחבר את מנהיגותם של משה בפרשת חוקת ואת יפתח. בפרשה אנחנו קוראים:

וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן.  וַיָּרֶב הָעָם עִם-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר…  וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יה' אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.  וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת… וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת-הַקָּהָל אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.  וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.  וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם (במדבר כ:א-יב)

הסיפור מזכיר בפרטים רבים את משבר המזון והמים לפני שנות דור בשמות פרקים טז-יז, אך יש פרט קטן הרומז על שינוי גדול. בשמות (טז:ג) העם מתגעגע לשפע המזון שהיה (או לא היה) במצריים. בסיפור פרשת השבוע, פרשת חֻקַּת בני ישראל כמהים לא לעבר אלא לעתיד ל-"זרע [=דגן] ותאנה וגפן ורמון" (פסוק ה), התבואה של ארץ ישראל, אליה עדיין לא הגיעו. [א]  משה אינו מבחין בשוני, מגיב כמו אז ופוסל את עצמו מהמשך המנהיגות.

גם יפתח –  שסיפורו ממוקם במרכזו של ספר שופטים – מתברר כמנהיג שאינו כשיר לאתגרי העתיד, או לפי הגדרתו של הרב משה ליכטנשטיין הוא "האדם הנכון בזמן הלא נכון."[ב]  בתחילה זקני גלעד פונה ליפתח ומבקשים ממנו להתגייס להובלת מהלך צבאי (שופטים יא:ו) . אחרי מו"מ קצר הוא מסכים בתנאי שימשיך בהנהגה גם אחרי הקרבות (יא:ח-י), בשונה מגדעון לפניו שמסכים להוביל בקרב אך לא להמשיך כמושל אזרחי (ח:כג). בלית ברירה זקני גלעד מסכימים. יפתח מצליח במלחמה אבל חוסר  תשומת לבו לפני שהוא מדבר ואי-יכולתו להודות בטעות, להראות גמישות ולחפש תיקון [ג] מוכיחים שאינו מתאים להנהיג את העם בעתות שלום.

במבט רחב יותר אין להשוות את יפתח למשה. למשה זכויות רבות בהובלת עם קשה עורף ממצרים עד גבולות הארץ, ולא רק במערכה צבאית בודדת, אבל כל דור וכל שעה דורשים את המנהיג המתאים להם, ולכל מנהיג יש את השעה שלו, שאחריה עליו לפנות את מקומו לאחר.

<><><> 

הבהרות ומראי מקום

א.      אפשר שהם הכירו את פֵרות הארץ מסוחרים שעברו במדבר

ב.      לפיתוח מלא של הרעיון ראו: http://preview.tinyurl.com/ybk8zagc

ג.        לפי חז"ל בבלי תענית ד:ב התרת הנדר.

פרשת קֹרַח, על מחלוקות שונות / עובד דבורה, סיוון, תשע"ז.

קרח ועדתו, כמאתיים וחמישים איש, כולם מבית לוי, חשים שמשה ואחיו אף הם ממשפחה זו, מתנשאים על היתר. משרת הכהונה נתנה לאהרון בניו אחריו. טענתם העיקרית, "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" באותה מידה, ועל כן אין מקום לנשל מי מהם מזכותו להיות בשורה הראשונה של ההנהגה.

הטענה על פניה נראית צודקת לחלוטין. אך ממה נפשך, הטענה הזו נכונה לכל הנהגה בעולם. אם כל אחד יטען לחוקיות ההנהגה וזכויות היתר שיש לה, מה מחייב לכאורה מבחינת המוסר והצדק הטבעי לקחת זאת ממנה, אזי אנא אנו באים.

חז"ל הגדירו בצורה דיכוטומית את המחלוקות, "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" זו לשם שמיים וזו שאינה לשם שמיים". [א] מה לא לשם שמיים? זו שבאה לשרת את האגו והיצר של החולקים. מה שנכון לגבי קרח ועדתו.

מעבר לכך, חז"ל ירדו לעמקם של דברים (מעבר לדיון הכללי בסוגיית המחלוקת). הם ניסו להמחיש לכל המפקפקים בנחיצותו של המנהיג ובייחודו. להבהרת העניין אני אביא שני מדרשים.

מדרש תנחומא, מספר, "קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו חייבת בציצית. אמר לו קרח טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה?! [ב].

מסמיכות הפרשיות, שבין פרשת ציצית לפרשת קורח, למדו חז"ל שמצוות ציצית שימשה עילה למרידה במשה ובתורתו. מצוות ציצית מורכבת משני חלקים: קשירת הפתילים וצביעת פתיל התכלת. שליש מהפתילים קשור בקשרים שיוצרים אחדות אחת, ומי שמחבר אותם יחד לחטיבה אחת הוא פתיל התכלת. שני השלישים הנותרים הם פתילי הציצית שנראים כעצמאיים ומפורדים זה מזה. הפתיל המרכזי צבוע בצבע תכלת, שעל פי המדרש נועד להזכיר את צבעו של הרקיע שדומה בצבעו לכיסא הכבוד. טענת קורח הייתה שפתיל התכלת מצביע על המנהיגים יחידי הסגולה, שמעטים הם. אולם בשעה ש"כל העדה כולם קדושים" או בלשון המדרש בשעה שכל הבגד תכלת – שוב אין צורך במנהיג.

ניתן לומר, שקורח ע"פ מדרש זה רואה את הטלית במבט מרוחק וחוטא באי הבנה בסיסית. אם היה נכנס לבחינה מדוקדקת לא היה טוען, שאין שום משמעות ל"ארבע חוטין" במילים אחרות, הוא מתעלם מהתפקיד, שאותו ממלא הפתיל והוא החיבור לכל החוטים שנראים – הודות לו – חטיבה אחת.

מדרש ויקרא רבה, מתאר, "בר קפרא אמר: גדול (ה)שלום. מה אם העליונים (=המלאכים) שאין בהן לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצות (=התקוטטות) ולא דבבות (=מריבות) ולא מחלוקת ולא עין רעה – צריכין שלום, "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (איוב כה:ב), התחתונים (=בני האדם) שיש בהן כל המידות הללו, על אחת כמה וכמה (שצריכים ברכה מיוחדת שישרה השלום בקרבם)". [ג]

גם אצל המלאכים שלא כמו אצל בני האדם (שנפשם גדושה ביצרים) יש מחלוקות. אלו מחלוקות? ברור מאליו, שאלו הן רק מחלוקות "לשם שמיים".

שם בשמיים, שכלם תכלת, חשובה נוכחותו של האל כדי לפשר בין החולקים ולהשכין שלום במרומיו. קל וחומר – כאן על הארץ, חשובה נוכחותו של המנהיג, שבמקרה זה הוא גם שליחו של הקב"ה, ומתפקידו בין היתר לעשות  שלום על כל בני ישראל.

מראה מקורות

א. מסכת אבות, ה.

ב. מדרש תנחומא במדבר טז.

ג. מקרא רבה, מהד' מרגליות,  ט, ט.

פרשת שְׁלַח לְךָ, סאם ליימן-ווילציג, סיוון, תשע"ז.

אין עוררין שהחטא הגדול ביותר של בני ישראל במדבר היה עגל הזהב. אולם, אם לשפוט לפי העונש שהוטל עליהם, החטא השני בחומרתו התרחש בפרשת השבוע שלנו ״שלח לך״: חטא המרגלים. שהרי בני ישראל הוענשו במסע של 40 שנים במדבר; בעצם כל בוגר מעל גיל 20 נמנע מלהיכנס לארץ ישראל המובטחת.

נשאלות שתי שאלות: ראשית, מדוע נענשו כלל בני ישראל אם 10 מרגלים בלבד לא המליצו על כיבוש הארץ מתוך פחד מאנשי המקום? שנית, מה היה כל כך חמור בחטא זה? ממתי ״פחד״ (או ״פחדנות״) מהווה חטא חמור, או בכלל?

לשאלה הראשונה, התשובה ברורה: בני ישראל שתקו. על אף ששני מרגלים דיווחו באופן חיובי על היכולת להתגבר על האויב, בני ישראל לא תמכו בהם. הדבר היה חמור מאחר ש״אחרי רבים להטות״ – ואם כבר היה ״רוב״ בין המרגלים להימנע מכיבוש ארץ ישראל, רק שאר בני ישראל יוכלו להתגבר על רוב זה, ולא עשו כן. כפי שטוענים במערכות בחירות היום: ״גם הימנעות הינה הצבעה״.

התשובה לשאלה השנייה דורשת מאתנו בדיקה מילולית קפדנית. אחרי שכָלֵב ו(י)הושע הגיבו לעשרת המרגלים בנימה הרבה יותר אופטימית מהם, הם הגיבו כך:

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ (במדבר י״ג: ל״א).

מה הכוונה ״ממנו״? מדוע לא כתוב ״מאתנו״? התשובה: למלה ״ממנו״ ישנן שתי משמעויות – אחת, מאתנו; השנייה, מאותו גורם. במקרה לפנינו, כנראה הגורם היה האלוהים. אז איך נדע מה היתה כוונתם?

מתחילת אותו פסוק, שהרי כתוב ״והאנשים אשר עלו עמו״. כלומר, הם ידעו שהאלוהים שלח אותם וליווה אותם, ולמרות זאת חזרו בפחד ואף הטיפו שהאויב יותר חזק מהאלוהים (״ממנו״)!

מכאן החטא הגדול שלהם. לא בפחדנות אנו עוסקים כאן אלא בחוסר אמונה משוועת, שאלוהים יכול להתגבר על אנשי כנען – וכל זאת אחרי שראו במו עיניהם את עשר המכות וכל הנפלאות האחרים שהאלוהים חולל ביציאת מצרים! חוסר אמונה כזאת היווה בעיני אלוהים את המסמר האחרון: אנשים אלה (המרגלים וגם כל השאר שעמדו מהצד ולא פתחו פה) אינם ראויים להיכנס לארץ. רק דור חדש, שיכול להעריך את מעשי האלוהים במשך 40 שנות נדידות במדבר, יהיו מוכנים אז לכבוש את הארץ.

פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ, יש הזדמנות שנייה, אניטה תמרי, סיוון תשע"ז.

מכל החגים בלוח העברי, נראה לי שפסח תופס את הנפח הגדול ביותר. יש עוד חגים מרובי ימים – סוכות וחנוכה. בראשון אנו מצווים לֵישב בסוכה וליטול לולב ובשני להדליק נרות ולפרסם את הנס. ואף כי יש הלכות רבות הקשורות בחגים אלה – אנחנו צולחים אותם בקלות. ראש השנה ויום הכיפורים הם הימים הנוראים, ימים של חשבון נפש והחלטות אבל במישור הביתי והמשפחתי הם מתבטאים בהרבה בישול לראשון ובמעט בישול לשני. גם לשני חגים אלה הלכות רבות, וגם אותן אנו צולחים.

פסח שונה. פסח הוא משהו שאנחנו מתחילים לחשוב עליו שבועות – אם לא חודשים – לפני ליל הסדר. הייתה נזילה מהדירה של השכנים לארון בחודש שבט? "טוב, היה בלגן, אבל כבר עשיתי פסח בארון." היה מבצע הוזלה גדול על מדגני בוקר בתחילת אדר? "מי קונה כמויות כאלה לפני פסח?" 

ומקריאת פרשת "בְּהַעֲלֹתְךָ", נראה שכבר במדבר תפס הפסח מקום מיוחד שכן

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא… וַיֹּאמְרוּ … אֲנַחְנוּ טְמֵאִים… לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת  קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ" (במדבר ט, ו-ח). משה שומע, מקשיב ואומר: "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (ט, י-יא).

בחודש השני? כשכל העם חוגג בחודש הראשון?

מה שאנחנו למדים כאן, הוא שיש הזדמנות שנייה. לא פעם מערימים החיים עלינו קשיים, ואנחנו חיים לא רק עם תחושת הקושי אבל עם תחושת ההפסד – כולם עושים כך וכך, ואילו אני תקועה בבוץ שלי. הנרות שהועלו בתחילת הפרשה מאירים לנו את הדרך. נכון, לא חגגנו עם כולם, אבל גם לנו יש זמן מיוחד משלנו לציין את מה שחשוב לנו. לכולנו מגיעה הזדמנות שנייה, ואם נאמין שאנחנו ראויים לה – נבקש אותה, ואולי גם נמצא אותה.