1 5 6 7 8 9 22

פרשת בְּהַר:  שנת היובל | עובד דבורה, אייר תשע”ט

מהפכות, שנועדו לשפר את רווחת האדם, בחלוף הזמן, סופן להתפוגג באופן הדרגתי ולהעלם.  משה, המנהיג הדגול, ניחן בחזון כביר. הרעיון להציל את עם העבדים משעבוד מצריים ולהביא אותו לארץ כנען היה מספיק גדול, שאפשר להגיע עליו “דיינו”. ברם, לתפישתו היה לו חשש מהתפתחות תהליכים הרסניים, שעלולים להתרחש, לאחר ההגעה לארץ כנען, כאשר כל תא משפחתי יקבל חלקת קרקע לעיבוד. על מנת שמשפחות לא יאבדו את נכסיהם, כבודם, מעמדם, היותם שווים לאחרים בתוך החברה, הוא קבע את חוקי היובל. בכל הנוגע למקרקעין, החוק קובע, שקרקע לא תימכר לצמיתות ותושב כעבור יובל לבעליה. החוק באופיו הוא התערבות רגולטורית בתהליך כלכלי תקין על פניו. מצד אחד יש קונה, המחזיק בקרקע כדין, שכן הוא שילם בעבורה ומן הצד האחר, עמיתו שמכר לו את הקרקע בשל מחסור, שהיה לו, ונותר, על פי רצונו הוא, כעת ללא קרקע וללא מעמד חברתי ראוי. החוק הוא ממש גזרה שפוגעת בתקנת הציבור. אי לזאת, חובה עלינו לזכור, שמאוד קשה היה ליישום את החוק וספק אם הוא נאכף, או היה נהוג בפועל,  אך הוא בבחינת מגדלור סוציאלי. ככזה הוא צריך להאיר את דרכינו החברתית, ומחייב אותנו ללכת לפי רוחו.
מי שידע לנתח יפה את החוק הוא סופר , כלכלן ופוליטיקאי אמריקאי בשם הנרי ג’ורג’, שחי במאה ה-19.  נביא קטע  מדבריו מתוך הספר “משה המחוקק” בתרגום ד”ר נחמה ליבוביץ’:
“נתגלה למשה, שהגורם האמתי לשעבוד ההמונים במצרים הוא הגורם לשעבוד המונים בכל מקום, והוא: בעלותם של יחידים מעטים על הקרקע, על אותה הקרקע שממנו ועליה צריכה האומה כולה לחיות ולהתפרנס. וכל מקום שהרכוש הקרקעי נהפך לקניין פרטי מוחלט – שם מתחלק העם בהכרח לשני מעמדות, לעשירים מאוד ולעניים מאוד, שם העבודה נהפכת לעבדות, המעוטים נהפכים לאדוני הרבים. ויהא מה שיהא המשטר המדיני במקום – שם תשתלט השחיתות והשפלות – ותהא מה שתהא הדת השלטת במקום. …ובראיית הנולד של פילוסוף ומדינאי, המחוקק לא לשעה אלא לדורות, ביקש למנוע תקלה זו. בכל תורת משה מדובר באדמה כמתנת הבורא לכל ברואיו – ושום איש אינו רשאי לקחתה לו במונופולין. אין הכתוב מדבר, ‘בארץ שרכשת לך – אתה’,’ הארץ אשר כבשת לך’, אלא ‘ הארץ אשר ה’ אלוהיך נותן לך’, ועל ידי תורתו ומצוותיו ביקש לקדם את פני הרעה, אשר הפכה את התרבויות העתיקות למשטרי עריצות – הרעה אשר היסבה לנפילת רומי, אשר גרמה לשעבוד האיכרים בפולניה, אשר גרמה לעניה של אירלנד… משה  דאג לא רק לחלוקת הקרקע בשווה בין בני העם ולטיוב הקרקע ע”י שנת השמיטה אלא גם לחלוקה מחדש של הקרקע בשנת החמישים…”

פרשת אֱמֹר: “מִקְרָא קֹדֶשׁ”  | מוטי לקסמן, אייר תשע”ט

כמו כל אב נרגש אחר, הארי יצא אל הכתבים קורן ומגומגם ואמר “למייגן ולי נולד בן זכר מוקדם יותר הבוקר. תינוק מאוד בריא. מצבם של האמא והתינוק טוב מאוד, זאת היתה החוויה המדהימה ביותר שיכולתי לדמיין. איך נשים עושות את מה שהן עושות – זה נשגב מבינתי.”
האם יש קשר בין הצהרת הארי לפרשת אֱמֹר?
לטעמי הצנוע, אכן יש!
הארי לא דיבר בנוסחאות של בית מלוכה, הוא דיבר כאדם ששמח להביע הערכה כנה לאישה!!! הביטוי “מִקְרָא קֹדֶשׁ”, מופיע רק בתורה: בפרשת אֱמֹר, מופיע הביטוי הזהה, שמונה פעמים! זה לא מקרי?
לא!
מקובל לראות בביטוי הזה את קדושת היום, תפילה, קריאה , הכרזה. אומר משך חכמה, “יש מצוות המקשרין האומה זה לזה, לכן מלאכת אוכל נפש מותר. ואם יבואו אלף אורחים יאפה לחם, […] וכולם חייבים לעלות לרגל ולשמוח ולשמח. לכן הותרה הוצאה והבערה, שאם לא כן לא יהיו מקושרים ומאוגדים זה לזה כאחד” [א]
אדם לאדם!
האם זה מפליא?
לא ולא!
האדם הוא היחיד שנברא ב”ְּצֶלֶם אֱלֹהִים”.
לכן אמור מעתה, אי-אפשר לקדש באמת רק על ידי מאכל, לבוש, התכנסות ואפילו תפילה. כי קידוש כזה הוא רק מעטה או חזות חיצונית. קידוש יכול להתבצע על ידי חיצוניות בלבד.
אבל, התארגנות חיצוניות שאין עמה פנימיות מקבילה אינה “מִקְרָא קֹדֶשׁ”, היא אינה משרה קדושה אמיתית.
אמור מעתה: לקראת שבת ולקראת מועד אם לא עשית מעשה שמבטא ערכיות אנושית לא הגעת באמת ל”מִקְרָא קֹדֶשׁ”!
הארי מבית המלוכה לא בחר בנוסחה מקובלת, אלא קידש בדבריו את מייגן, בת האדם!
אמן ואמן.
——————–
מראה מקום
א. משך חכמה ויקרא פרק כג פסוק כא.

פרשת קְדֹשִׁים: קדושה ואדם | מוטי לקסמן, תשע”ט
השנה, זמן פרשיות אַחֲרֵי מוֹת, קְדֹשִׁים, הוא לאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולאחר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות.
פרס ישראל הוענק השנה למרים פרץ ששכלה שני בנים.
לפי הכתוב, אהרון שכל שני בנים, ואלוהים פונה אל משה ולא אל האב האבל, “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ”.[1] הפרשה השנייה נפתחת באמירה פומבית לכל עם ישראל: “דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”.[2]
האם זו העת לדרישה כזו? ובכלל האם צריך להיות קדושים?
כתב פעם משורר: “כל הקיום הארצי / הוא פס-רקמה צר / בשולי השחקים הריקים”.[3]
הקיום הארצי כפס רקמה צר, בשולי השחקים הריקים: זה לא נעים להיות רק פס רקמה צר במרחבי האין סוף…
נראה שעת זו מחזקת ומעצימה תחושה זו של היות רק פס רקמה צר.
כי מה הוא האדם הבודד מול עוצמות של אנרגיות כוליות כאלה? מול ריכוז כזה של תחושות, של ריגושים, של שאלות ותהיות.
אנו לאחר שלושה מוקדי זהות נוראים בשלשלת ימי ישראל, ביניהם שני ימי זיכרון מהותיים לעם ישראל. ובעת זו אנו נדרשים מפי הגבורה: “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ”!
האם אפשר להיות קדוש בכל מצב? בכל תנאי?
יהודה באואר כתב פעם: השואה הנוראה התאפשרה, השואה לא נמנעה כי היתה אנטישמיות מתונה יחסית בחברה הגרמנית והיא מנעה כל התנגדות לאנטישמיות הרצחנית הנאצית. האנטישמיות הקיצונית, נהפכה לנורמה בחברה הגרמנית. ב 1940/1 היתה החברה הגרמנית למאגר טבעי של רוצחים מרצון. האידיאולוגיה הנאצית התפשטתה בין האליטות הגרמניות האוסטריות: האריסטוקרטיה, הביורוקרטיה, אילי ההון, הקצונה והאקדמיה [4].
ואולי אפשר לומר שגרמנים רבים, באותם ימים אפלים, “שכחו” את המונח קדושה?
שכחו?
להיפך, היו אצלם ערכים ומושגים מקודשים, מאוד מאוד מקודשים, למשל: הפיהרר, המדינה, הכוח, הגזע הארי…
אז אולי צריך להתרחק מן הקדושה? האם התשובה היא רק כן קדושים? או לא קדושים???
לטעמנו לא.
השאלה היא לא האם לקדש או לא לקדש? אלא מה לקדש ואיך לקדש?
כאשר אתה מקדש מדינה, כוח, שלטון, אבנים, מנהיג אתה באמת רק “פס רקמה צר / בשולי השחקים הריקים”; כי אז לך האדם באמת אין שום ערך!
אבל יש אפשרות לקדושה אחרת, קדושה המפורטת בפרשת קְדֹשִׁים, קדושה הדורשת מן האדם, למשל: “אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (ויקר’ יט, ג); “לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה’. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה’. לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה’. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'” (שם, יא–יח).
ולא פחות חשוב: “מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה’. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (שם, לב–לד).
נא לשים נא: לרוב דרישות הקדושה מצורפת הגושפנקא האלוהית.
ייתכן מאוד וגושפנקא זו מביעה את ההנחה שללא החיוב האלוהי האדם הרגיל, האדם לכשעצמו רוצה להשיג יותר, עוד ועוד. לשם כך אדם אינו נמנע מלגנוב ולשקר, ולעוות משפט ולנצל גרים, ולא לשמור על כבודם וערכם של נזקקים כמו זקנים וחלשים.
לכן, באה החותמת האלוהית, חותמת אלוהית שבאה להשתית חברה בה לאדם יש ערך, האדם הוא הקדוש, ויש כללים כיצד להיות קדוש וכיצד לשמור על קדושת האדם [5].
קדושה זו אינה קדושה של משהו, אלא זו קדושה של היות, של היות אדם.
נראה לי, שאם זו הייתה התפיסה, אם זו הייתה האמונה וגם המדיניות המעשית של מנהיגינו, הגדולים והקטנים, הרזים והשמנים, הדתיים והחילוניים, החכמים בעיני עצמם והחכמים בעיני אחרים; אז, שבעים שנה היו לא רק הזדמנות למניית זמן מאז קום המדינה אלא ציון דרך בבניית חברה יהודית-אנושית בה ברור ובהיר שכל אדם בצלם אלוהים, נוצר.
טכס הדלקת המשואות, עם ה”כוכב” ביבי, מורה שאין הוא מנהיג ראוי לטוב.
שבת שלום.
<><><><><>
[1] ויקרא טז, א.
[2] ויקרא יט, ב.
[3] נח שטרן, מכתב ביניים.
[4] יהודה באואר,  “מדוע רצחו את היהודים ולא את רוכבי האופנים”, הארץ 02/05/1997.
[5] וכללים אלה נכתבו אלפי שנים לפני ניסוח מגילת זכויות האדם באו”ם, 10 בדצמבר 1948 

________________________________________
[1] ויקרא טז, א.
[2] ויקרא יט, ב.
[3] נח שטרן, מכתב ביניים.

הגדה לערב שביעי של פסח | מוטי לקסמן, תשע”ט
דברי מבוא
בליל חג שביעי של פסח מתכנסים בני המשפחה לארוחת חג.
לאחר הגדת ליל הסדר אין כנראה כוח לעסוק בעוד דברי תורה ותרבות.
אני מציע לשלב גם במפגש משפחתי זה, עיון ושירה.
למטרה זו מוצעת הגדה לשביעי של פסח.
בהצעת ההגדה שולבו מספר יסודות:
קדש
נס המים
אביב
שמחת-לב, יום-יום
בִּרְכַּת שָׁלוֹם
נטילת ידיים
ברכת המוציא
 
הנוסח מציע לשלב את הנאמר והמושר תוך כדי ארוחה.
מוצע לשלב בקריאה ובשירה את כל המשתתפים, בוגרים, ילדים גם נכדים.
כל התייחסות, הערה או הצעה יתקבלו בברכה ובתודה.
שיהיה לכם שמח וטוב!
מוטי
<><><><><>
הגדה לערב שביעי של פסח, מוטי לקסמן, תשע”ט
קדש
סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי (הנוכחים קוראים “לְחַיִּים”!).
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
 
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יי אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן,
אֶת יוֹם חַג הַמַצוֹת הַזֶה, זְמַן חֵרוּתֵנו (בְּאַהֲבָה), מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם.
כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל  הָעַמִּים, וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ.
בָּרוּךְ אַתָּה יי, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.
נס המים
“וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם” [1].
שירת הים
א. “לְאַחַר נֵס קְרִיעַת יָם סוּף” / “עַם יִשְׂרָאֵל הָיָה מְאוֹד שָׂמֵחַ” / “הֵם אָמְרוּ אֶת שִׁירַת הַיָּם”
“הֵם שָׁרוּ לה’. הֵם הוֹדוּ לוֹ עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָהֶם בִּקְרִיעַת יָם סוּף.”
ב. “אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה’ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר:
אָשִׁירָה לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה / סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: / עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ / וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה /
זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ / אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ” [2].
בשעה שנקרע הים
“בשעה שנקרע ים סוף נשמע מסוף העולם ועד סופו” [3].
זאת אומרת, כל האנשים בכל העולם שמעו על קריעת ים סוף.
ומה עוד קרה בזמן ההוא?
“אותו זמן בישול פירות היה” [4].
באגדה מספרים: “באותה שעה, שעל קרקעית הים צמחו אילנות, שהוציאו פירות בשלים, מעליהם רחפו ציפורים מצייצות, וילדי ישראל קטפו פירות והאכילו בהם את הציפורים, ששרו עם ישראל את שירת הים [5].
<><><>
נוטלים ידיים ומברכים
“בָּרוּךְ אַתָּה ה’, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם.”
 
ברכת המוציא
“בָּרוּךְ אַתָּה ה’, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.”
סעודה, מנה ראשונה
אביב
א. “אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם” [6].
 
ב. “איך יודעים שבא אביב? / מסתכלים סביב סביב “
“ואם רואים שאין עוד בוץ בשבילים / ואם רואים שנעלמו המעילים”
“ואם פרג וגם חרצית / לכבוד החג קישטו ארצי”
“אז יודעים, שבא אביב / אז יודעים, שבא אביב” [7].
 
ג. “כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: / הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: / הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ” [8].
 
עוד אביב
ד. “עץ הדר יפרח פרוח, / תכלת, חום וזיו, / מביצה יצא אפרוח / וקרא : אביב!
העולם מבריק, חדש, / שמש צהובה כדבש, / האוויר מלא ניחוח / ושמח האפרוח:
העולם לבש / זיו אביב חדש!” [9].
 
ה. הָאָבִיב הִגִּיעַ / צִבְעוֹנִי וְרוֹעֵשׁ, / נִדְלָק בָּעֵצִים / זוֹרֵק בָּהֶם אֵשׁ, / צָהֹב וְאָדֹם / וְסָגֹל פִּרְחוֹנִי,/
וָרֹד וְלָבָן / וְכָתֹם חַיְּכָנִי, / וְהָאַף מִתְמַלֵּא / בּרֵיחוֹת הֲדָרִים / אֲפוּנָה רֵיחָנִית / וְיָמִים אֲחֵרִים.
וְיָרֹק בַּנְשָׁמָה / כְּמוֹ מִזְּמָן לֹא הָיָה / וּבָא לִי לָרוּץ / וְלִצְעֹק כִּמְשֻׁגָּע, / כִּי הָאָבִיב הִגִּיעַ / צִבְעוֹנִי /
וְרוֹעֵשׁ, / וְהַלֵּב שֶׁלִּי אִתּוֹ / כָּל-כָּךְ מִתְרַגֵּשׁ [10].
 
סעודה, מנה שנייה
שמחת-לב, יום-יום
“חמש לפנות בוקר- קריר / פנס נושא אור על אם דרך קפא. / כוכב נעזב עוד מאיר על העיר
בודד בנקודת השקפה.
פותח אדם חלונו לרקיע / והחוצה מוציא את אפו החולם. / עף האף כיונה וחוזר ומודיע / העולם עוד בריא ושלם.
בלילה הזה – שום דבר לא ארע / שום קונטיננט – בימים לא שקע / שום מפה מדינית לא הפכה את עורה / שום רפובליקה לא התפקעה.
ההיסטוריה דילגה על הלילה הזה / וכותבי העיתים יזניחוהו בצל / מתלבש האדם אט לאט כהוזה / וחושב תודה לאל” [11].           
סעודה, מנה שלישית
שנדע ליהנות מהיופי ומהטוב בשגרה וביום-יום
וגם להודות בלב אוהב.
 
א. תודה על כל מה שבראת / תודה על מה שלי נתת / על אור עיניים / חבר או שניים /
על מה שיש לי בעולם / על שיר קולח / ולב סולח /שבזכותם אני קיים.
תודה על כל מה שבראת / תודה על מה שלי נתת / על צחוק של ילד / ושמי התכלת /
על אדמה ובית חם / פינה לשבת / אישה אוהבת / שבזכותם אני קיים.
תודה על כל מה שבראת / תודה על מה שלי נתת / על יום של אושר / תמימות ויושר /
על יום עצוב שנעלם / תשואות אלפיים / וכפיים / שבזכותם אני קיים [12].
 
ב. כשתאלם תרועת הפסטיבלים / ילבלבו שירי אהבתי /
אני יכול לשמוח איך שבא לי / וזהו זה החג האמיתי.
יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה.
התינוקות פתאום יודעים ללכת / ובני השש יודעים פתאום לקרוא /
והאופה אופה לי את הלחם / וזהו זה החג בהדרו .
יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה.
הנה היום חלף הלך הגשם / ובמרום חמה גדולה תלויה /
אל החלון חמדת נפשי ניגשת / וזהו כל החג – הללויה
יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה.
הללויה בגלל דברים כאלה / הללויה אני עדיין שר /
הללויה יום יום ואיזה פלא / הללויה לחג שלא נגמר [13].
 
סעודה, קינוח
בִּרְכַּת הָאָדָם
נאמר, “כיצד מתחילה הסתלקות האלוהים מקרב עם?
כנראה בזה, שאותו עם מעיז לחלל ביד זדונית את קודשי זולתו. את זאת למדנו, לכן נשמור בכבוד רב על כל הקדושים” [14].
 
על כן, נשיר, באמונה כנה
האדם קדוש הוא, מוטי לקסמן, תמוז תשע”ב
לשיר לפי הלחן, “שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאָכֵי הַשָּׁרַת…”
<><><><><>
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם בְּנֵי אָדָם, בְּנֵי אֱנוֹשׁ
חֶסֶד, רֹךְ וְחֶמְלָה
לֵב אָדָם, אֱלֹהִים, מָלֵא רק בַּטּוֹב,
לְנַסּוֹת אֲנִי חַיָּב.
 
בְּנֵי אָדָם, בְּנוֹת חַוָּה בְּכָל מָקוֹם
הַתִּקְוָה, בְּיָדֵינוּ הִיא,
אִם נִפְעַל, לֹא נַפְסִיק
וְנַמְשִׁיךְ לַמְרוֹת הַכֹּל
הָאָדָם בָּרוּךְ הוּא.
 
לֹא תָּמִיד זֶה נוֹחַ, לֹא תָּמִיד זֶה קַל-פָּשׁוּט
אֲבָל, תָּמִיד זֶה אֶפְשָׁרִי
בְּאֱמוּנָה וּבְמַעֲשֶׂה נִצֹּר
עוֹלָם חָדָשׁ, עוֹלָם יָפֶה
 
בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, אַנְשֵׁי הַשָּׁלוֹם
יַחַד נַגְשִׁים אֶת הַחֲלוֹם
כָּל אָדָם כָּל אִשָּׁה חֶסֶד, טוֹב וֶאֱמֶת
הָאָדָם קָדוֹשׁ הוּא.
 
כך, בִּרְכַּת שָׁלוֹם לשלום אמת
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו / הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם / עָלֵינוּ / וְעַל כָּל  יִשְׂרָאֵל / וְעַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל /
וְאִמְרוּ, אִמְרוּ אָמֵן!
יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם, יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם / שָׁלוֹם עָלֵינוּ / וְעַל כָּל  יִשְׂרָאֵל / וְעַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל.

הארות ומראה מקום:
[1] שמות יד, כט.
[2] שמות טו, א¬-ב.
[3] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דעמלק פרשה א.
[4] מהרש”א חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף צה עמוד ב.
[5] ניר דוד קרייזלמן, ליקוטי שיחות כרך ג, עמ’ 966.
[6] שמות לד, יח.
[7] דתיה בן דור, איך יודעים שבא אביב.
[8] שיר השירים ב, יא–יג.
[9] לאה גולדברג, שיר אביב.
[10] אילנה אבן-טוב – ישראלי, האביב הגיע.
[11] נתן אלתרמן, חמש לפנות בוקר.
[12] עוזי חיטמן, תודה.
[13] נעמי שמר, יש לי חג.
[14] זאב ז’בוטינסקי, נאום בכנסת-היסוד של הצ”ח, 1935.

פֶּסַח: היבטים שונים לזיכרון יציאת מצריים בהגדה | אלי מיאסניק, ניסן תשע”ט

השאלה איך לממש את זיכרון יציאת מצריים בהגדה העסיקה רבות את חז”ל: מה זוכרים מכל מגוון האירועים? דנים בהלכות? מספרים מדרשים על הגאולה? מתפללים? האם די באמירת פסח, מצה ומרור? ועוד. “פתרון –בי”ס” של חז”ל שנבחר אחרי דיונים רבים מתמקד בעיקר בתפישה הגאולית של יציאת מצריים. ה’  הוא הגואל את ב”י ע”מ להוציאם מהעבדות ולהפכם לעם (“עבדים היינו”)  וע”מ לקיים את תוכנית האב להפוך את ב”י ל”חוד חנית מונותאיסטי” (“מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו”). לאחר מכן מתאר ה”מגיד” בפרטי דרכי הגאולה עצמה – ראשית, “התעללות במצרים” =התעללות כמו בשמות י: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִםֹ. (“ארמי אובד אבי וגו'”). שנית, הקמת העם ע”י מתן תורה, מתן הארץ ומתן בית בחירה (“דיינו”).

עם זאת, יש מגבלות לתפישה הגאולית. ראשית, יש פער בין חזון יציאת מצריים לבין המצב העגום של העם (החל מחורבן ביהמ”ק). פער זה כמעט שלא נידון בהגדה למעט אולי “שפוך חמתך” ו “והיא שעמדה”. שנית, ב”י מוצגים בתפישה הגאולית כסבילים לחלוטין. לדעתי, ההגדה הייתה מודעת למגבלות אך בחרה לדון בהן כסאב- טקסט. זאת במטרה שלא לפגוע בתפישה ה”גאולית” אותה היא רואה כעיקרית..

אנסה להציג גישתי זאת באמצעות קטעי בני ברק ובן זומא. קטעים אלו הם חריגים ב”נוף ההגדה”. הם אינם כוללים את מי מהמרכיבים הידועים:  דרשות, הלל, ברכות או פיוטים. בקטע בני ברק קבוצה של 5 תנאים מהמובילים מספרים ב– יציאת מצריים כל הלילה. בקטע בן זומא מסביר ר’ אלעזר בן עזריה באמצעות מובאה מבן זומא, מדוע לגיטימי לספר ב- יציאת מצריים כל הלילה. זאת על אף שקרבן פסח בביהמ”ק נאכל עד חצות. אני מציע שנבין  את המונח לספר ב במקום לספר על, לא כטעות דפוס. הבטוי סיפרו ב– אקויולנטי לדעתי לבטוי דנו ב-. קרי, בבני ברק דנו בהיבטים שונים של יציאת מצריים. קרי, לא הסתפקו בסיפור על הגאולה. במה אם כן דנו?  אחד הנושאים ה”כבדים” מדווח  כנראה בקטע בן זומא. שהרי מעל פניו, הוא נראה מיותר מאחר שבמועד ההגדה נפסקה כבר הלכה שניתן לספר ביציאת מצריים כל הלילה.

עיון במכילתא י”ג עשוי להבהיר מדוע הובא קטע בן זומא: תוך כדי דיון בין ר’ אלעזר בן עזריה וחכמים (לא בהכרח חכמי בני ברק) אודות איזכור של יציאת מצריים בימות המשיח, מתחוורות תפישות שונות לגבי תפקוד העם אחר החורבן. חכמים רואים את חיי העם כנעים מגאולה לגאולה. נציג החכמים, ר’ שמעון בר יוחאי (תלמידו המובהק של ר’ עקיבא) מדגים זאת באמצעות משל. למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל, והיה מספר מעשה זאב. פגע בו ארי וניצל הימנו, הניח מעשה זאב והיה מספר מעשה ארי כעובר מאירוע רע אחד למשנהו. מבין השורות של משל זה, עולה תפישת העולם של החכמים אודות עם שחי מהצלה להצלה ע”י ה’. אחר ההצלה מהזאב המצרי, מותקף עם ע”י אריות (הרומאי, הגרמני וכד’)  ועליו להיעזר בזכרון ההצלה מהזאב כדי לקוות להצלה מהאריות. לפי משל זה, העם אינו פועל אקטיבית כדי להנצל מהחיות הרעות. לעומתו ר’ אלעזר בן עזריה (גם בסיוע בן זומא) סבור שהעם חייב למצוא דרך להתמודד עם מצבו. גישתו מתוארת במשל אחר-  למה הדבר דומה? לאחד שהיה מתאווה לבנים ונולדה לו בת, נודר בחייה; חזר ונולד לו בן. הניח הבת והיה נודר בחיי הבן. העם  שהפך חופשי ביציאת מצריים, מתפקד עתה כבת נורמלית גם במצבי קיצון. הוא הנושא באחריות לגורלו תוך תקווה לעתיד שאז יגיע המשיח והעם יוולד מחדש כבן. אני מציע איפוא  לראות בדיון בבני ברק  “רישיון” לבחון את לקחי יציאת מצריים לא רק באספקט הגאולי. כדוגמא לאמירה שאינה “גאולית”, ניתן להביא את “הא לחמא ענייא”. פתיחה שונה זו מבקשת שנפעל כבני חורין בהיבט החברתי (כל דכפין וגו’) , הלאומי (בשנה הבאה בארעא דישראל) והאישי (בשנה הבאה בני חורין).

פרשת  מְצֹרָע: המחלה ומטפורה | אניטה תמרי, ניסן תשע”ט

חיפשתי את השנאי. השנאי הוא חפץ גדול יחסית, ובוודאי שהוא כבד, כך שהוא לא יכול להיות בכל מקום. חשבתי על כל המקומות האפשריים וחיפשתי בכל המקומות הבלתי אפשריים, ובסוף הזזתי את מכל הפליז הגדול שבו העיתונים למחזור – והנה השנאי. שמחתי עברה כהרף עין, כשגיליתי את הקיר מאחוריו

התחושה הראשונה שעלתה בי הייתה גועל. הקיר היה מנומר בכתמי עובש וריח לא נעים עלה ממנו. השרברב בא, גילה את המקור לרטיבות (האמבטיה של השכנים). אמר להם במה למרוח את הצד שלהם. אמר לי מה להתיז על הצד שלי. עליי להמתין שלושה חודשים, במהלכם יש לרסס את הקיר שלוש פעמים בשבוע, ואז יהיה הקיר מוכן לצביעה מחדש. הוא יחזור הביתה, להיות קיר ככל הקירות

האם נגוע הקיר שלי בצרעת? אני לא חושבת שיש בו “שקערוריות אדמדמות או ירקרקות ומראיהן שפל מן-הקיר” (ויקרא יד, לז), ואף שאפשר שהשרברב הוא מזרע כוהנים, לא בשל כך קראתי לו. קראתי שיאבחן ויציע טיפול

התחושה הראשונה שעלתה בי, כאמור, הייתה גועל. ונראה שהמשותף לדברים שמתוארים בפרשת מצורע הוא שהם מעוררים בנו תחושה של אי נוחות, גועל, אולי אפילו קבס. בפרשנותו לספר ויקרא מזכיר לנו יעקב מילגרום שהצרעת המקראית איננה מחלת הנסן. אין התיאור מתאים למחלת הנסן, ובעיקר – זמן הריפוי ממנה קצר יותר מאשר ממחלה זו. ככל הידוע לי, אין עדיין תמימות דעים בקרב אנשים רפואה ואנשי דת באשר לזהותה של הצרעת המקראית. מה שברור הוא שהיא מגעילה, סימניה דוחים וכשאנו רואים אותה, אנחנו מבקשים להתרחק. ומכיוון שאין כולם יכולים להתרחק – מרחיקים את האדם

מרים לקתה בצרעת, כך מסופר בשל הרכילות שחלקה עם אהרון על אודות משה אחיהם ואשתו הכושית. אהרון ננזף ומרים – “הִנֵה מצורעת” (במדבר יב, י). ואהרון פונה למשה ואומר “אל נא תשת עלינו חטאת… אל נא תהי [מרים] כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו” (שם, יא-יב). כלומר, הצרעת – תהא הפתולוגיה שלה אשר תהא – איננה רק מחלת הגוף. היא משקפת חטא ומכאן, היא משקפת את נפשו של האדם

במסה “המחלה כמטפורה” עסקה סוזן סונטאג בממד המוסרי או האתי שהמטפורה מעניקה למחלה, וכך הופכת אותה למשהו שהוא גדול יותר מאוסף תסמינים, אולי רק מציקים ואולי כאלה המאיימים על החיים. ואכן, אנחנו, שספק אם ראינו מצורע, אומרים “אחרי שדיברתי באספת החברים הרגשתי כמו מצורעת”. או “את הילד הזה אני מרחיק מילדיי כאילו היה מצורע”

הטקס שבאמצעותו מטפל הכהן בצרעת אין בו כל קשר לרפואה. הכהן אבחן את הצרעת ושלח את המצורע אל מחוץ למחנה. לאחר זמן – עברה הצרעת, והאדם הפך מצָּרוּעַ לְַמִּטַּהֵר, וזאת לאחר שראה הכהן שהצרעת עברה. כל מה שקורה לאחר מכן – הציפורים ועץ הארז ושני תולעת ואזוב, המים שמזים על המִּטַּהֵר, כל אלה אינם מטפלים בנגע הצרעת. הם מטפלים באדם שיכול לשוב למשפחתו ולשבטו. אבל אותו אדם עושה מעשה אחד – הוא מתגלח לגמרי. אין לו שער ראש, ולא שער פנים ולא שער גוף. הוא חזר להיות חלק – כתינוק. לא עוד “כמת אשר בצאתו מרחם אמו” אלא כתינוק נקי, טהור וחלק שיצא מחשכת הצרעת אל אור חיי היום יום

אם המחלה היא מטפורה, איך נזהר בלשוננו ונשמור על בריאות גופנית וגהות שכלית ונפשית? ואם איננה – מה מפחיד אותנו? מה מגעיל אותנו?

בלי כהן, בלי ציפור ובלי אזוב, אחכה שלושה חודשים שבהם אזה את קירות ביתי בנוזל מיוחד שלוש פעמים בשבוע. אין שום רע בכתמים המכוערים שעל הקיר. אין בהם סכנה פיסית ואין בהם פגם מוסרי. הם עובש. ובכל זאת – שלושה חודשים אקיים את הטקס עד שיוכרז הקיר ראוי להיות ככל הקירות, חלק מהעולם הגשמי והנפשי שלי.

 

לפני חג הפסח הקרב ובא, רציתי לשלוח עדכון על מה שקורה בזמן האחרון וכן לצרף הוראות איך ניתן למכור את החמץ שלכם.

“איזה כיף כאן בבית הכנסת”, שמעתי ילד שאומר זאת לאבא. “זו הקהילה שלי” שמעתי ילד אחר אומר לאמא שלו. “כשהילדים שלי נכנסים לבית הכנסת הם רצים לאולם התפילה”, סיפרו לי הורים נרגשים לא מזמן. “איזה תענוג זה שוב לראות כל כך הרבה ילדים”, אמר לי אחד מותיקי הקהילה בתפילות קבלת שבת. “אני כל כך נהנית לבוא עם נכדיי לבית הכנסת עכשיו” אמרה לי חברת קהילה ותיקה שמביאה את נכדיה לפעילות.

השנה אכן חל מהפך בכל התחום של משפחות צעירות בקהילה. בכל חודש יש לנו לפחות פעילות אחת מיוחדת למשפחות הללו. לפעמים זה קבלות שבת מותאמות לילדים, לפעמים זה ארוחות ערב למשפחות צעירות. אולם התפילה מתמלא בעשרות ילדים והורים שמגיעים לקבלת שבת מיוחדת לילדים ואז אנו יורדים לארוחת שבת חגיגית שאותה מביאים המשפחות הצעירות. במהלך הארוחה אנו שרים זמירות ושירי ארץ ישראל מהברכון החדש והיפה שנתרם על ידי משפחת שוורץ לזכר אמה של חנה.

בחגים עשינו מסיבות מוצלחות כמו בחנוכה שבאו למעלה מ-100 חברי קהילה ותיקים עם הנכדים ומשפחות צעירות, או בט”ו בשבט שהגיעו 60 מבוגרים וילדים לסדר מוצלח במיוחד שנערך באמצע השבוע. בפורים האחרון היה מאוד שמח והגיעו מאות חברים ואורחים לקהילה והמקום התמלא בילדים מחופשים ושמחים.

מתוך עשרות משפחות שהגיעו לפעילויות השונות, עשר משפחות חדשות כבר הצטרפו כחברות בקהילתנו ושילמו דמי חבר!

אין ספק שעתיד הקהילה שלנו תלוי בהבאת משפחות חדשות וצעירות לפעילות בית הכנסת, ואני ממש שמח שנפלה בחלקי הזכות ליזום וליישם את המהלך המשמעותי הזה בשנה ורבע האחרונות בהן אני בקהילה. כדי לקדם את הפעילות הזאת הקמנו ועדת משפחות צעירות בראשות ד”ר חיים רובינשטיין שמשקיע הרבה בתחום של נוער ומשפחות צעירות כבר שנים רבות. ומה שאני הכי גאה בו שאמא אחת מהמשפחות הצעירות נענתה לאתגר שהצבתי בפניה והצטרפה לועד הקהילה!

בתחום הלימוד, היתה לנו סדרת מפגשים מרתקת על אתגרי ההלכה במאה ה-21. במהלך כל אחד משבעת המפגשים, למדנו תשובה הלכתית אחרת של ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל בנושאים מגוונים. בסך הכל הגיעו כ-30 משתתפים שונים שתרמו לדיון ערני ולפעמים אף סוער, שבו שמענו את כל הדעות בנושא. 

בימים אלו התחלתי את סדרת הלימוד על הדרך בה נקבעת יהדותו של אדם. חומרי הלימוד נמצאים באתר הקהילה ואתם מוזמנים להצטרף.

ביחד עם אלן שור שעשתה עבודה התנדבותית מדהימה, וועדת החינוך המסורה שלה, השקנו לאחרונה סדרת הרצאות של נשים מרצות על נשים ביהדות ובחברה הישראלית. כדאי מאוד לבוא! סדרה זו באה בעקבות הסדרה המאוד מוצלחת שמילאה את אולם בית הכנסת. בין המרצים היו דב אלבוים, יוכי ברנדס, מוטי זעירא ומרצים רבים מן החוץ שונים ומגוונים.

בבוקר שבת האחרונה, פרשת שמיני, ערכנו תפילה אלטרנטיבית בהשתתפות כמעט 40 חברים. השתמשנו לראשונה בנוסח ארץ ישראל הקדום שגם יותר קצר וגם משקף יותר את הערכים של יהודי החי במדינה ריבונית דמוקרטית. עשינו גם סטורהטלינג עם השחקן והיוצר ערן קראוס, שגרם לנו לפרש את התורה בצורה מרתקת ומושכת את הלב. נמשיך עם תפילות אלו בשבת 25.5 פרשת בחוקותי.

אני ממשיך בפעילות גם מחוץ לקהילה ולאחרונה נפגשתי עם הנהגת בי”ס אוסישקין שהחליט בעקבות המפגש לבוא עם כל כיתות ו’ לפעילות בקהילה שלנו בחודש הבא. לאחרונה גם העברתי הרצאה בקהילת עמיתי ברעננה וכן השתתפתי בפאנל זרמים ביהדות עם כיתות י’ של תיכון רבין השכן. הפאנל התקיים בבית הכנסת שלנו ונכחו בו נציגים חילוניים, דתיים לאומיים, חרדים ומסורתיים. כולם שוחחו באופן פתוח ומכבד והתרשמו לטובה מפעילות הקהילה שלנו שאותה תיארתי בפני כולם.   

בהזדמנות זאת רציתי להביע את תודתי הכנה בפני חברי הועד היוצא ולאחל הצלחה רבה לועד הנכנס.

הועד היוצא, בהנהגתו של נחום קמינקא, הגיע להישגים רבים שפיתחו מאוד את הקהילה. זה היה הועד הראשון שעובד עם רב בקהילה ואני נהניתי לעבוד עם כל חברי הועד. אני יכול להעיד כי המסירות של כל חברי הועד היא יוצאת דופן, וראויה להערכה רבה ולתודה עמוקה של כל חברי הקהילה. 

פרשת החודש: זמן להתחיל | שושנה מיכאל צוקר, ר”ח ניסן תשע”ט

השבת אנחנו קוראים, בנוסף לפרשת השבוע “תזריע”, מפטיר מיוחד עבור “שבת החודש”, אשר תמיד חלה בשבת לפני ראש חודש ניסן או בר”ח עצמו כמו השנה. ראש חודש ניסן מסמנת את בא האביב, עונת מעבר מטאורולוגית / אסטרונומית, וגם עונת מעבר היסטוריה של העם היהודי. חורף לא לגמרי מאחורנו אבל סימני אביב מורגשים. בראש חודש ניסן, בני ישראל עדיין היו במצרים, אבל יציאה מתקרבת.

פסוק המפתח הוא “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה” (שמות יב:ב). ברמה הפשוטה הפסוק קובע את תחילתהּ של השנה בלוח העברי, אבל

יש משמעות נוספת, שמודגשת בפסוק הבא: “דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר …” ומפרט את המצוות ראשונות שניתנו לבני ישראל כעדה, כעם, לא כיחידים או משפחה בודדת.

עוד לפני המצווה המפורשת לקחת שה עבור קרבן הפסח, קביעת הלוח מלכדת את היחידים כקבוצה מובחנת ומאורגנת. לוח שנה הוא משמעותי רק אם חברה שלמה מסכימה להשתמש בו, והוא שימושי רק לבני חורין. עבד אינו צריך, אינו יכול לתכנן את זמנו.

פרשן המקרא רב עובדיה ספורנו (איטליה, ראשית המאה ה -16) מסביר: “מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי.”

הוא ממקד את המבט לא על אירגון הזמן אלא בשימוש בו, כי אין לזמן – מאורגן או לא – חשיבות אלא אם נשתמש בו בצורה מושכלת וטובה. בתחילת דרכינו כעם, רגע לפני העצמאות, התורה באה להבהיר שמהות החופש כרוכה באיך אנחנו משתמשים בזמן שיש לרשותנו.  

פרשת הַשְּׁמִינִי | עובד דבורה, אדר ב, תשע”ט

היה חג גדול לעם ישראל, חנוכת המשכן. ביום השמיני לחגיגות האירוע המכונן הזה נפל דבר בישראל. שני בני אהרון הכהן מצאו את מותם בנסיבות תמוהות. הם ביצעו את עבודתם במשכן אך נמצא בה פגם כלשהו. לא ברור בדיוק מה אירע. מה שנמסר הוא “וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם [ויקרא י:א]. בהתבסס על הפשט ניתן להבין את חטאם בשני אופנים:

  1. הם עשו דבר מה על דעת עצמם בלי שנדרשו לכך
  2. הם עשו דבר מה שנאמר להם במפורש לא לעשות.

בשני המקרים יש עבירה על אי מילוי התפקיד כראוי. יחד עם זאת האפשרות השנייה מצביעה על כך שמדובר בעבירה חמורה יותר מאשר באפשרות הראשונה.
ובכל זאת, האם זו סיבה, שבגינה ימותו שני בניו של המנהיג הרוחני של עם ישראל. האם דומה הדבר למעשה העגל אשר במרכזו עמד אביהם. באותו מעשה, הוא עצמו לא נענש בעונש החמור, אבל העם שילם במותם של אנשים רבים שהיו שותפים לחטא.
סוגיית העונש על הקרבת אש זרה מעוררת שאלות אמוניות כבדות משקל.
הסיפור קובע שצריך לדבוק בקוצו של יוד בקיום ההוראות הדתיות. יש פה פנייה  אל רגש הפחד של המאמין.  אי הקפדה על  קיום המצוות, כך הקורא החרד מבין,  עלולה לגרום לענישה חמורה ובמקרים קיצוניים אפילו למיתה.
מה בנוגע לחשיבה שונה: כמו לבסס את האמונה על האהבה, על בחירה חופשית ועל השלמה עם  הטרוגנית ופלורליזם בכל הקשור לקיום המצוות?
כאשר הפחד הוא הדרייב העיקרי בקיום המצוות, ניתן לצפות, וזה אמנם מה שקורה באמת, שתבואנה פניות רבות לרבנים ולזקנים בבקשה להבהיר מה לעשות בכל צעד ואפילו הקטן ביותר כמו שטיפת ידיים, אכילה ושתייה  יחסי אישות וכיו”ב. גם השואל וגם המשיב נתונים בתוך חרדה. ונוטים להישען על פסיקות מאוד ישנות.
האם אותם זקנים חשים מספיק את שינויי העיתים? כמובן שלא. גישה כזו מביאה לסטגנציה אמונית וחברתית. אי קבלת האחר ואי קבלת השונה (שהתבדלו עם הזמן). היא  אף עלולה ליצור תככים ומתיחות אפילו בקרב הקהילה הגרעינית. בסופו של דבר ההפחדות והאיומים ומשמרות המוסר לא יצלחו. אם לא יהיה שינוי – תהיה קריסה.
אחד הפילוסופים פורצי הדרך שלבטח  מחויב לאמת, למוסר ולאמונה , פרידריך הגל. קבע שכמו שהעולם כלו נמצא בתנועה גם האמת והתפיסות המוסריות והחברתיות משתנות עם ההתקדמות בזמן. זה לא נובע מאירוע כזה או אחר שמשנה את ההיסטוריה אלא כתופעה מובנית . כל תיזה נתקלת באנטיתזה ובעקבותיה נוצרת סינתיזה שבסופו של דבר הופכת לתיזה החדשה וחוזר חלילה..
אי לזאת בין אם נרצה ובין אם לאו, אנו נכיר אמיתות חדשות ומחשבות חדשות. אין זה אומר שבעקבותיהן נשנח את אמונתנו וערכי המוסר שלנו מן היסוד, אלא מה שיתרחש הוא שניצור עידון והתאמה לרוח הזמן.

 

בפרשת השבוע, פרשת “צַו”, ממשיך הכתוב לעסוק בהקרבת קרבנות בבית המקדש, כהמשך לפרשה הקודמת, פרשת “וַיִּקְרָא”. פרשת “וַיִּקְרָא” עוסקת, כזכור, בעיקר בנסיבות השונות להבאת קרבן, ובפרשת “צַו”, המיקוד הוא בכוהנים העוסקים במלאכה.
בהבאת קרבנות דנו בעבר, ביטאנו עמדה כלפי התהליך, ואף קישרנו זאת לחג הפסח [1]. לכן, איננו מתכוונים לעסוק בכך שוב השבוע.
לעזרתנו באה ההפטרה [2]. ההפטרה לפרשת השבוע היא מספר מלאכי. ההסבר להפטרה נעוץ בכך שהשבת הקרובה קרויה גם שבת הגדול [3], השבת שלפני ליל הסדר וחג הפסח.
נמקד את הדיון בפסוק המסיים: “וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם” (מלאכי ג, כד).
נפתח בהתייחסות לתחילת הפסוק: “וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם”.
פרשנים מבינים את הפסוק כתהליך תשובה לאמונה באלוהים, יש המדגישים את אהבת ה’ ואחרים מציינים את הגברת שלום בעולם [4]. במדרש תנאים מצויה הנחיה ללמוד תורה באהבה ולא בשל שכר כלשהו [5].
נשאלת השאלה, האם יחסים מומלצים אלה אינם מובנים מאליהם?
הלא נצטווינו על אהבת ה’ [6] וגם כיבוד הורים [7], האין די בכך?
כנראה שלא, הלא אין תועלת לצוות על אדם התנהגות מסוימת או להזהיר אותו מאי מימושה, אם מצב זה לא היה רווח בחברה האנושית.
להיפך, פרויד לימד אותנו שבאופן טבעי קיימת באדם קנאה רצחנית מצד הבן כלפי האב, ומצד הבת כלפי האם [8]. ובמקרא אנו מוצאים כתובים רבים המתארים נטישת אמונה [9],
ומדוע, מדוע קיימות התופעות האלה?
נראה שהתשובה אינה מסובכת. המציאות – הפיסית, החברתית והרוחנית – מלאה בפיתויים ובמעוררי סיפוק מידי ורגעי. ולאנשים רבים אין כוח ויכולת להתאפק ולדחות תחושת הישג או הנאה לזמן מרוחק.
ובכן במה מיוחדת אמירת הנביא מלאכי?
לטעמנו יש כאן הנחיה גם התראה.
ההנחיה היא “וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם”, כלומר על הדדיות מלאה ומשמעותית.
אין לצפות ליחסים טובים ותקינים אם רק הבנים והבנות מצווים לגלות התייחסות, כבוד, חום ואהבה כלפי ההורים. אותה דרישה קיימת גם כלפי ההורים.
דבר זה אמור לא רק כלפי יחסים בין דוריים, גם ביחסי מנהיג ומונהג, במדינה, בצבא, בחברה. התנאי לחיים תקינים ונעימים הוא בהיענות המנהיג והמונהג לגלות ולהביע כבוד, הערכה ותמיכה באופן הדדי.
וכך גם ביחסי מאמין ואמונה, ואיני מתכוון ל”תשלום” מצד מקור האמונה, האלוהים. אינני רואה ביחסי מקור אמונה ומאמין יחסי פנקסנות מחושבת. ובכל-זאת, אם המאמין אינו חש שהאמונה ממלאת את חייו במשמעות אין סיכוי שהוא יאמין בכנות מעבר להצגה חיצונית בגלל סמכות כזו או אחרת שכופה זאת עליו.
לכן, בכל תחום מתחומי החיים של האדם אם לא מתקיימת בו ההדדיות שביטויה בהפטרה לפרשת השבוע הוא: “וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם”; שם לא יתנהלו חיים טובים ונעימים.
אבל, לפסוק ממלאכי יש חלק נוסף: “וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם”! האם אין באמירה זו, ביטול התייחסות כנה? הלא “וְהִכֵּיתִי” מונח כחרב שלופה ומאיימת, אז איזו משמעות יש ליחס כן?
אכן, יש כאלה שסבורים שהתייחסות רצויה לאחר מתממשת רק אם המתייחס חושש מגמול רע ומכאיב.
אני סבור אחרת, יחס כן אמיתי ומשמעותי לא יכול להתקיים באווירה של פחד!
אז איך נבין את דברי הנביא מלאכי: “וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם”!
אני מציע לראות בהם לא כפייה אלימה, אלא תוצאה של מצב בו לא מתקיימים יחסים חיוביים בין הורים וילדים, בין מורה ותלמידים, בין מנהיג ואזרחים.
ואין יותר מכך מתאים לחג הפסח.
חירות אמיתית היא חירות עם מחויבות, מתוך רצון חופשי.
ובליל הסדר, שכותבים לא מעטים מתארים כמפגשים של “חיסול” חשבונות וקנאה בין הדודה הפולניה לגיס ממרוקו…
ליל סדר יכול להיות גם מוקד או מקור של חידוש קשר אמיתי, חם ואוהב בין כל המשתתפים.
זה תלוי רק בנו.
אם נבוא מוכנים להנחיה “וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם”, נקיים ליל סדר חם מלא קרבה ואהבה.
אמן על כולם.

 
הארות ומראה מקום

 [1]”חפץ מול כוונת לב”, תשס”ז [http://www.notes.co.il/moti/30186.asp]; “מקרבנות לביעור חמץ פנימי”, תשס”ח [http://www.notes.co.il/moti/30428.asp]
[2] הפטרה – פרק מספרי הנביאים בתנ”ך המתאים בתכנו או בסיפורו לפרשת השבוע.
[3] שבת הגדול –  השבת לפני חג הפסח, יש הסברים שונים על מקור השם מציון הנס שמנע מהמצרים להתנכל לבני ישראל המעלים זבח ועד לכך שבשבת זו דורש בבית הכנסת רב הקהילה שהוא גדול בתורה.
[4] “על בנים – ע”י בנים, יאמר לבנים דרך אהבה ורצון; לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום, וכן ולב בנים על אבותם כך שמעתי משמו של ר’ מנחם. וראשית דבר במס’ עדויות לשום שלום בעולם” (רש”י על אתר). ראב”ע סובר באופן דומה, כך גם רד”ק שאף מוסיף שבח ציורי מיוחד: “והנזהרים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד” (רד”ק על אתר).
[5] “והשיב לב אבות על בנים: לאהבה את ה’ אלה’ שמא תאמ’ הריני למד תורה בשביל שאעשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר לעולם הבא ת”ל לאהבה כל שאתם עושין לא תהו עושין אלא מאהבה” (מדרש תנאים לדברים פרק יא, יג).
[6] למשל, “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ” (דברים ו, ה).
[7] “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ” (שמות כ, יא)
[8] “תסביך אדיפוס” כך נקרא הריגוש הסוער הזה. הוא קרוי כך על שם אדיפוס המלך ההורג את אביו, כפי שמתואר המחזה של סופוקלס היווני. התסביך המקביל אצל בנות קרוי “תסביך אלקטרה”.
[9] למשל: “וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם” (ירמיהו א, טז).
 

1 5 6 7 8 9 22