1 4 5 6 7 8 29

As I ponder the past 6 months in this strange new world, I marvel at and am grateful for, the innovations in the technical field.

Let’s talk about Zoom in particular without getting “ausgezoomt”.

Zoom has enriched our family life and we are grateful to have it.

The first foray was in order to continue attending Shoshana Zucker’s classes in English.

This was good for me. I began taking notes, which I had never done before.

And I did not have to look for parking!

Then came the Zoom Seder. One of the best Seders we have ever had. We were 6 people on 3 screens. We all had the same food and Hagaddot. We blessed, drank, read, “took a break” for dinner and returned to finish the entire reading!

We even had my Mother in Florida “be” with us for a bit. Ah, the joys of modern technology, when it works!

Since then I have actively looked for events on line.

The first was a Zoom trivia quiz through ESRA. We were 64 computer screens divided into 9 teams. It was a blast.

Breakout rooms with strangers, sharing answers and trying to win.

We had such a nice evening we looked for more.

Recently there was a Bingo night. Again, quite a lot of fun. Again, with strangers. And,no, we did not win anything.

All in good fun.

On the serious side was a three-part lecture/ semi-virtual tour leading up to Tisha B’Av through Beit Avi Chai.

Terrific guide, lots of detail and perfect timing for the Fast Day.

We also did go on a virtual tour of the Western Wall Tunnels, another ESRA activity. The historical and pictorial ground work made it evermore special.

No traffic, not hot and the ability to be with a lot of people without wearing masks.

Hod ve-Hadar adapted to the ever-changing Corona regulations and held the annual fund raising event on Zoom. Kudos to everyone involved..

It was heart warming to witness deserving friends receive their recognition.

And there were the 2 Zoom weddings we attended. Felt like we were there. The photographers did not block our view and we were honoured to be guests.

But THE BEST of all was my Mother’s 95th Zoom birthday party.

I have a cousin in Pittsburgh who is a Professor of screen writing and every week he puts out a podcast.

I know he has a professional  studio in his home and the ability to host a zoom event, record and edit it.

So what did I do?…

Yes, he agreed to host. He has a special relationship with my Mom. Then I approached my 2 sisters with the concept. They thought it was a great idea.

Had we not been in the midst of a pandemic the entire family would have travelled to Florida, as we did for her 90th birthday.

Just as I began to plan it in my head, there was a  newspaper article narrating this exact experience. The positive suggestions, the planning procedure and the pitfalls were all duly noted.

I sent my sisters the plan, suggesting a day and time. We 4 generations are spread between Israel and California and we have 2 college professors and 2 public school teachers in the crowd.

Sunday is the best day. Evening our time. 11 am in California.

Ready to roll.

Guest list. Birthday cakes (everyone has their own), candles, balloons, party hats, poems, songs, good wishes. We were all ready.

Thank goodness for mom’s friends who made certain she had her favourite chocolate cake.

We even had some practice sessions with Mom prior to make sure she was comfortable with Zoom.

On the day, we had the usual Zoom glitches with some folks not being able to get in at first, but everyone managed. So from age 3-95 we had a birthday party.

One of the best hours I have ever spent in my life. Her mike was open the whole time. Her responses to people were from the heart.

She is a remarkable woman and she thoroughly enjoyed every second.

The recording is no less precious than the actual event itself.

So what have I gleaned from all of this? Although I spend more time at home than I EVER did, I have learned that I can adapt myself to limitations and find NEW ways to learn, celebrate holidays, tour, participate in games

and celebrate family milestones on the internet, particularly on Zoom. Bless the inventor.

What will we do on Rosh HaShana? Raise a glass, bless the bread, bless the first fruits and enjoy with family and friends on Zoom. 

Have a happy and HEALTHY 5781.

Dreams: Noga Zivan

On 7 September, as on every 1st Monday of the month, the Hod VeHadar Board gathered for a meeting. The main topic for debate was the exact arrangements for the upcoming High Holy Days, to allow as many people who want to be present for the prayers, while obeying the corona rules. As this debate is ongoing, I am suddenly seized by a profound sense of futility. What is the point of planning, when we all know we will be under seger anyway? And that the rules for what is acceptable will change multiple times in the week and a half still to go before Rosh HaShana? We will anyway need to plan again (best case) morning of Rosh HaShana eve or, more likely, scrabble to make changes an hour before chag comes in.

These gloomy thoughts must have followed me home, because no sooner did I close my eyes, than I found myself dreaming. It’s Rosh HaShana morning. I am calling up Elizabeth Guth in a blind panic. 

‘Elizabeth! You must go and open up the shul! You are the only person within 500 meters that can get there! And then you need to run the whole service. All of it. On your own. In front of the live streaming cameras. It’s the only way the rest of us can even HAVE prayers this Rosh HaShana!’ And then I woke up, in a cold sweat. 

When I told Elizabeth the story, in the morning, she laughed and said it definitely sounds like  a nightmare for everyone.

This true story was brought to you courtesy of your hard working synagogue board, thinking about you day AND night these High Holy Days 🙂

“מחוברים בימי קורונה”

נרשמתי  לסדנת כתיבה. מזה זמן רב אני חושבת : הגיע הזמן שאכתוב את זיכרונותי. הגיע הגיל.

ומה יותר מתאים מימים אלו? סגורים בבית בימי הקורונה. זמן נפלא לכתיבה. ואני לא מצליחה לכתוב. סופר היה קורא לזה ” מחסום כתיבה” . אני לא סופר. אבל התחלתי לכתוב דברים כבר לפני כמה שנים . עכשיו- זה יכול להיות בדיוק הזמן ! ולא הולך. נרשמתי לסדנת כתיבה.אולי  הסדנא תעזור לי להיפתח.

המתרגל נתן לנו תרגיל:

כתבו מכתב לעורך הסדרה ” מחוברים” , זו הסדרה שבה מתקינים לך מסרטת וידיאו בבית למשך שישה חודשים , ואתה הופך לשחקן בסדרה. כתבו כך שיווצר עניין אצל עורך “מחוברים” לצרף אתכם לסדרה. אני סוגר את ודיאו ל- 5-10 דקות בהן תכתבו, אחזור למסך הזום ואשמח לשמוע מה כתבתם.

הנה מה שכתבתי אני:

עורך “מחוברים” היקר!

אני מבקשת להצטרף לצילומי הסדרה שלך .

בעלי ואני במלכודת בימי הקורונה. אנחנו לכודים בבית בן שתי קומות וגינה.

אם המצלמה תלווה אותי בבית אקח את הצופים , ראשית, לקומה התחתונה .בחדר הצמוד לסלון , הוא החדר שהיה המשרד של שלמה , בעלי , משרד לשמאות מקרקעין ובו עבדו הוא , שמאי נוסף ומזכירה, בחדר הזה מככבים עכשיו מקררים. יותר נכון – מקרר ומקפיא. המקרר מיועד לאוכל עבור הילדים והנכדים לימי חול , והמקפיא- למאכלים לשבת,לילדים ולנכדים.

 ממשרד השמאים נותר לבעלי שולחן קטן אחד , טלפון ומדפסת. די והותר לפנסיונר. עכשיו חשוב האירוח של הנכדים.

במטבח תמצא המצלמה את המקרר השלישי , זה המקורי , שמלפני הקורונה ומלפני הפנסיה. אם נפתח אותו נגלה הרבה סירים קטנים . עוד לא החלטנו ,שלמה ואני,  מה אנחנו אוהבים לאכול לבדנו, בלי הילדים והנכדים.

עולים במדרגות . ואני רואה בעיני דמיוני את הנכדים הקטנים שהיו יושבים שניים – שניים על המדרגות עם ארטיקים. באיזו הנאה והתענגות ליקקו את הארטיקים . המדרגות הגדילו את מתיקות הארטיק.

בקומה העליונה אליה עולה עכשיו המצלמה – חדר אחד שעל דלתו תמונה מודבקת על עץ , תמונה של הנכדה הגדולה. ” איה” , חרוט מתחת לתמונה. ומתחת לתמונה מדבקה מנייר פשוט,דק, עליה כתובות בעפרון , בערבוב, אותיות בעברית בכתב ראי ואותיות באנגלית . רק מי שמכיר ויודע את שמה של הנכדה הקטנה שלנו יוכל לזהות בערבוביה הזו את השם  “ארבל”. פעם, כשהגיעה לארץ  לחופשה מהשהייה של כמה שנים בלונדון, נאבקה עם איה הגדולה על הבעלות לחדר. כדי לסמן את החדר כטריטוריה שלה , או לפחות , גם שלה, הוסיפה את המדבקה עם שמה, מתחת לתמונה של איה.

על הדלת של החדר השני טור של מדבקות של ” קיטי” ומתחתיו – טור מדבקות של ינשופים – עדות למאבק בין הבנות ,כשהיו קטנות ואהבו את קיטי , לבין הבנים שביקשו להציג את גבריותם במדבקות הינשוף.

על השינה בחדרים האלה היתה מתקיימת תחרות. מי יישן כאן הלילה ולמי אומרים בהתנצלות ” בפעם אחרת”.

 ולחשוב שלפעמים אנחנו סרבנו. לפעמים היינו עייפים מדי, לפעמים רצינו לישון טוב בלילה , בלי שיעירו אותנו, ולפעמים רציתי לקרוא ספר שמחכה לי ,ולא רציתי נכד שיפריע לי .עכשיו, אין מי שיתחרה על השינה בחדרים האלה. הספרים שעל האיצטבות המלאות והעמוסות שלאורך הקירות לא מסמנים  לי עכשיו שום עניין דחוף לקרוא אותם. הם עומדים כזכרונות לנושאים אותם לימדתי בשנות ההוראה שלי, לנושאים של ספרות ויהדות שבהם התעניינתי.  ספרי מופת שלפעמים שקעתי בקריאתם  ולא רציתי  לבלות ערב בסיפורים אל תוך הלילה עם נכד שלא ” בא לו ”  להירדם , או עם נכד שהחליט  בשלוש לפנות בוקר  ש” בא לו”  ללכת לאבא- אמא, עכשיו, מיד.

קול של שיר. ” הכל זהב, כן הכל זהב. ” צליל הנייד.  נשמע מהקומה התחתונה. זה רינגטון ששרו והקליטו הנכדים. בכל פעם שהנייד מצלצל נדמה לי שהם פה, בבית. ואני  עוצרת את עצמי מלצעוק תשובה :” כן. אני באה”. עכשיו צריך לרוץ אל הנייד, למטה. להיזהר שלא להחליק במדרגות. ולהזכיר לעצמי שוב ושוב שאני צריכה לקחת אתי תמיד את הנייד מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.

” צרות של עשירים” , אני מגחכת לעצמי. קשה לך? הבית גדול עליך? הנכדים, שעבורם הכנתם את הבית הזה כבר לא מגיעים? תעברי. לעבור? מי עובר היום? מי קונה? מי מוכר? מי יוצא מהבית? משלוח, ועוד משלוח, ועוד משלוח…

שניה לפני שאני מתחילה לרדת לנייד המצלצל אני רואה על השולחן שבמעבר את המכונית הקטנה. המכונית שהשאיר הנכד הקטן מזכרון יעקב כשבאו לבקר אותנו בשבת האחרונה. ביקור בימי הסגר. ביקור אסור. הוא הניח אותה על השולחן כשיצא מחדר האמבטיה , לשם הוא לקח  אתו כל צעצוע שראה בסביבה. כבר עבר כמעט שבוע מאז שהיו פה . בכל פעם שאני עוברת שם , עולה, יורדת, יורדת, עולה, אני רואה אותה שם. שלמה אוהב סדר. עבורו אני מקפידה שכל דבר יהיה במקומו. אני יודעת שצריך להחזיר את המכונית למגירת הצעצועים. אבל אני לא מחזירה. כאילו אמיתי הקטן עוד פה.  אבל עכשיו, בהחלטה פתאומית, אני מעבירה  אותה מהר מהר למקומה. היא מעלה בי יותר מדי געגועים, עד כאב.

מה ההתבכיינות הזו, אני כועסת על עצמי. ימי הקורונה יעברו. והנכדים יחזרו!

אני יורדת למטה לנייד המצלצל וסוגרת אותו. אין לי חשק לדבר עכשיו.

הטלפון הנייח – האלחוטי מצלצל. שלמה מרים את השפופרת . הוא פותח את דלת הבית ויוצא לגינה עם השפופרת בידו , מקפיד לסגור אחריו את הדלת.  הוא צריך פרטיות כשהוא מדבר. המרחב בתוך הבית קטן עליו, חונק אותו…  

אהובה שחר, אוקטובר 2020

פרשת נח: עולם הנוהג כמנהגו | מיכל הרץ ואניטה תמרי, חשון תשפ”א

בפרשת נח שני סיפורים מכוננים שמסבירים לנו את האופן שבו העולם שבו אנו חיים פועל – סיפור המבול וסיפור מגדל בבל.

לכאורה, כל סיפור עומד בפני עצמו, וגם בקריאת הפרשה ניתן לחלק אותה לשתי חטיבות, החטיבה הראשונה מורכבת מ-77 פסוקים והשנייה מ-76 פסוקים. ישעיהו ליבוביץ טען שהחלוקה הברורה הזו היא “ההבדלה בין שני עולמות – הן מבחינת הזמן והן מבחינת המהות”, והתייחס ל”הבדלה בין העולם אשר טבעו וסדריו עשויים להשתנות ואף משתנים בפועל, לבין העולם הנוהג כמנהגו”.

כאן אדון במשמעות של “עולם הנוהג כמנהגו” כפי שבא לידי ביטוי בתגובה של האל למעשי האדם.

האל יוצר שני דברים חדשים לחלוטין בפרשה הזו, אשר לא היו קיימים בעולם קודם לכן. הראשון, הוא הברית בינו לבין בני האדם, וסִמלה של הברית היא הקשת. השני, הוא הפיזור של העמים ויצירת השפות החדשות.

הקשת היא ההבטחה שלעולם לא יהיה חורבן מוחלט של העולם, מסר חשוב בימים אלה של מגפה ואי-ודאות. לעולם לא ישתנו כל סדרי העולם, לא משנה מה יעשה האדם. לא יהיה שוב עונש קולקטיבי אשר יפגע בכל בגלל פעולה של חלק אחד מהמכלול.

ההבטחה כאן היא למשהו עצום – העולם יפעל על פי שגרה שמאפשרת מחזוריות קבועה, שניתן לסמוך עליה ולהאמין בה בצורה מוחלטת, תהיה חזרתיות וגם כאשר הדברים יסערו, הם יחזרו למוטב. הבטחה זו היא לדורות.

בסוף החטיבה השנייה של סיפור המגדל, הפתרון ליצירת המגדל הוא פיזור האנושות ברחבי העולם ויצירת שפות שונות. לכאורה, יצירת מרכיב של בלגן במשהו מסודר. אלוהים שובר מצב קיים של “שפה אחת ודברים אחדים”. כאן ליבוביץ מציג דעה שבה השפה האחת הייתה הבעיה ומצביע על התרגום המודרני –  הביטוי לחברה טוטליטרית רודנית שבה השפה היחידה היא שפת השלטון ושפתו של הרוב. חברה שאין בה מקום לאישי, לשונה ולרב-גווניות. לשיטתו העולם הופך עשיר ותרבותי בזכות הפעולה הזו של הפיזור ושינוי השפה, שדרכה כל תרבות התפתחה כתרבות עשירה בזכות עצמה, והעושר האמיתי של המין האנושי נוצר במפגש בין העושר של התרבויות. הצלחת המין האנושי אם כך, היא ביכולת ליצור דברים שונים ולהכיר בשונים ולא לנסות ליצור האחדה מוחלטת.

המשימה שלנו, כל יום מחדש הוא לראות את המגוון, לא תמיד ליצור “שפה אחת ודברים אחדים” ולשאוף לראות את הקשת גם בעובי הסערה.



פרשת בראשית: ויהי אור | מוטי לקסמן, תשרי תשפ”א

ספר בראשית נפתח כך,

(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:
(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר:
(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:
(ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד” (בראשית א, א-ה)

רש”י סבור שזו אינה פתיחה ראויה, לטעמו היה צריך לפתוח את חומש בראשית כך:

“הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה[1]: (א) בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל א [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, והנימוק של רש”י הוא “כיוון שזו מצוה ראשונה שנצטווב [בה] ישראל, ומה טעם פתחג בבראשית?, ונימוקו הוא, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם,ד שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”.[2]

עם כל הכבוד שאני רוחש לרעיונותיו של רש”י, ואני אכן רוחש כבוד רב לפירושו הענק, בפרשנות זו, ברשותכם, אני סבור אחרת.

כותבי המקרא ציינו את אחד מהדברים החשובים ביותר לאדם, אוֹר.

כשיש אור רואים הכל, מבחינים בכל.
חשבו לרגע, רק לאחר שפרנקלין טען שבברק יש מטען חשמלי. בשנת 1748, הוא גילה את החשמל: שנים רבות חלפו, עד אז בחשיכה הלילית.
זה לא וודאי, אבל ייתכן שטענת רש”י מקורה בסורה הראשונה של הקוראן. שם כתוב, “בשם אלוהים הרחמן והרחום, התהילה לאלוהים ריבון העולמים[3], הרחמן והרחום: המולך ביום הדין. אותך נעבוד ולישועתך נקווה.
אנחנו באורח מישרים, אורחם של אלה אשר נטית להם חסד, לא אלה אשר ניתנה החמה עליהם[4]: ולא של התועים[5]“.[6]

כותבי המקרא היו חכמים גדולים.
הם הבינו שללא אור אין קשר בין בני אדם.
לכן, לפי נוסחם הדבר הראשון שנברא הוא האור.
האור הזה משרה דבר טוב לכל בני האדם.

הלוואי שכולנו נזכה באור.
נתייחס זה לזה במאור פנים, ונזכה בתשובה של אור ושמחה.
לכולנו יהיה אור ושמחת חיים נעימה.
אמן, כן יהי רצון טוב לכולנו!


[1] שמות יב, ב.
[2] רש”י לשמות יב, ב.
[3] רובין, כינוי ליקום וליצורים המאכלסים אותו, עמ’ 1.
[4] רובין, פרשנים מוסלמים מבינים כך, יהודים שחמת אלוהים ניתכה עליהם עמ’ 1.
[5] רובין, פרשנים מוסלמים מבינים זאת כ”נוצרים” עמ’ 1.
[6] אורי רובין (תרגום), הקוראן, עמ’ 1.

שמחת תורה: זמן מחוזרי וקווי | שושנה מיכאל צוקר, תשרי תשפ”א


הפרשה האחרונה בספר דברים, וזאת הברכה, אינה נקראת בשבת בבוקר, אלא רק בשמחת תורה. בשמחת תורה, אחרי קריאתה אנחנו מיד קוראים את ההתחלה של הספר בראשית, להמחיש ולהדגיש את המחזוריות האין סופית של תורה. ואז – אחרי מעקף קצר לקריאת המפטיר המספר על קרבנות היום – אנחנו ממשיכים בפרק הראשון של ספר יהושע אשר ממשיכה את הנרטיב ההיסטורי בו בני ישראל עוברים מן המדבר אל ארץ ישראל. לכן, בשמחת תורה, הזמן המחזורי, הליטורגי או המיתי מצטלב עם הזמן הליניארי והיסטורי.

הזמן הליטורגי משאיר אותנו במדבר.
הזמן ההיסטורי מביא אותנו אל ארץ ישראל.
מה חשוב יותר, הנסיעה או ההגעה? האם אנחנו אי מגיעים באמת ליעדינו?

הפרדוקס זה והשאלות האלו נראים לי מתאימים ומשמעותיים במיוחד לשמחת תורה משום שדרך הלימוד והחיים של תורה אנחנו יכולים לאזן בין שני סוגים הזמן והבנה בחיינו.

מה לידידיה בסוכתי? | אניטה תמרי, סוכות תשפ”א
מדוע קוראים את מגילת קהלת בסוכות? קודם כל, לא כולם קוראים. אבל אנחנו נמנים עם אלה שקוראים והשאלה היא מה למגילה הזאת, שהיא בחלקה דיכאונית, בחלקה מלאת סתירות, ובמהותה טוענת שהכל הבל לחג שנצטווינו בו – שלוש פעמים – לשמוח?
האם יש שמחה בספר קהלת? כן, אבל בדרך כלל השמחה איננה נתפסת בחיובית “לשמחה מה-זה עושה?” (ב, ג), אנסכה בשמחה … והנה גם הוא הבל (ב, ג). בכל הרשימה הארוכה של “עת… ועת” אין עתות שמחה. במקום אחר השמחה היא טפשות “לב כסילים בבית שמחה” (ז, ה). יש והשמחה מבשרת את ימי הרעה שיבואו “שמח בחור בילדותך… כל על-כל-אלה יביאך אלוהים במשפט” (יא, ט)
אבל יש שמחה במובן שאנו חושבים על שמחה, והיא שמחת היצירה: “לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח מכל עמלי, וזה היה חלקי מכל עמלי” (ב, י) “אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו” (ג, כב). ברם, אזכורים אלה של השמחה מעטים, והמסר העיקרי הוא הכל הבל, הארעיות, “כי הולך האדם אל בית עולמו” (יא, ה)
וכאן, בארעיות, טמון לדעתי הקשר שבין קהלת ובין הסוכה. הסוכה היא מבנה ארעי אבל חלק חשוב ממצוות הסוכה יש לקישוטה –  “זה אלי ואנווהו” – כל דבר שאנו עושים, יש לנסות לעשותו יפה יותר, להפוך אותו למשהו שהוא יותר מחומרי גרידא. לעשותו משהו שיש בו גם קורת גג, וגם קורת רוח
ולתוך הסוכה הזו אנו מזמינים אושפיזין – דמויות היסטוריות וגם חברים ומשפחה. והסוכה, אף שהיא בדרך כלל קטנה מהחדר בו אנו מארחים נותנת תחושה של רווחה ושל מרחב
לא צריך להיות חכם כמו קהלת לדעת שהחיים על פני האדמה הם משהו חולף. מהסוכה אנו למדים שגם בדבר החולף הזה שקוראים לו החיים, אפשר וחובה להפיק את המרב – לעשותם יפים רק לשם היופי, למלא אותם בהכרה עמוקה של העבר – באושפיזין המסורתיים ובהוקרה עמוקה של ההווה בדמות האורחים שאנו מזמינים
כבר למדנו שאדם יסודו מעפר וסופו לעפר, כבר שמענו מקהלת שהכל הבל. אבל בכוחנו לעשות שבין תחנת המוצא ובין התחנה הסופית נדאג לדרך שיש בה יופי, שמש במידה וצל במידה, ריח וטעם ושמחה במעשה ידינו “כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו”

דבר תורה: ״האזינו״ | סאם ליימן-ווילציג’ , תשרי תשפ”א

פרשת השבוע מתחילה עם המלה – וכל הפרשה נקראת – ״האזינו״. יש בזה מֵעֵין פרדוקס, שהרי המלה הזאת – ובעצם כל הפרשה – כתובה, כלומר משהו שיש לקרוא אותה. ואכן הפסוק הראשון כולו מעצים את נקודת השמיעה: 
״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, ואֲדַבֵּרָהוְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי
כלומר, יש לנו כאן לא פחות מארבע מלים שונות בְפָסוק קצר אשר מתייחס לחוש הדיבור/שמיעה – ואת כל זה אנחנו ״קוראים״!
            כיצד ניתן להסביר זאת? נתחיל בדרך שהתורה כולה ״נקראת״. באלפיים השנים הראשונות (פחות או יותר) של העם היהודי, לא הייתה ״קריאה״ במובן שאנו מכירים את התופעה – לשבת עם ספר בעצמינו ולקרוא ביחידות ובשקט. איזו מין ״קריאה״ הייתה אז? התשובה נמצאת לקראת סוף פרשתנו (לב: מד): 
״וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת–בְּאָזְנֵי הָעָם
כלומר, מדובר בקריאה בקול רם של אדם יחיד לכל קהל ישראל אשר האזינו לאותה ״קריאה״ (בעצם: ״הַקְרָאָה״). מכאן המנהג של ״הַקְהֵל״: כל שבע שנים בסוף שנת השמיטה, עַם ישראל כולו (גברים, נשים וילדים) היו מתאספים כדי לשמוע ל… לא ברור בדיוק לְמַה, שהרי את כל התורה בוודאי לא יכלו לשמוע (וגם לא לעכל) בבת אחת. אבל ברור שהם שמעו חלקים חשובים מתוך התורה.
            ומכאן השאלה: מדוע הדגש על שמיעה? וה״דגש״ הזה אינו רק בפרשת השבוע שלנו כאן, שהרי אנו עדיין אומרים כל יום ״שמע ישראל…״ – שלא לדבר על תגובת עם ישראל בהר סיני: ״נעשה ונשמע״. ואיך ״שמיעה״ זאת מסתדרת עם התורה הכתובה?
            התשובה הפשוטה וההיסטורית היא שבעידן העתיק לא היו ספרים ובוודאי רוב המכריע של העם (כל העמים) לא ידעו קרוא וכתוב. כלומר, המסורת עברה מפֶה לאוזן.
            אבל היחס בין שמיעה לבין כתיבה הרבה יותר עמוק. היתרון של מסורת כתובה הינו שהכתב יציב וקבוע (היא אינה משתנה); אולם זה גם החיסרון שלה, שהרי מסורת של חוקים סטטיים אינה יכולה להשתנות ולהסתגל למהמורות של החיים. ואכן בסוף הפרשה, משה מסביר (מז): 
״כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם–כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם״.
            לכן, לצד התורה הכתובה, היהדות גם נשענת על ״תורה שבעל פה״. ניתן אפילו לטעון שהתורה שבעל פה הקדימה את התורה שבכתב, שהרי לא כתוב באף מקום שמשה ״הקריא״ את התורה בפני בני ישראל; נהפוך הוא (מה-מו):
וַיְכַל מֹשֶׁה, לְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה–אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם, לְכָל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם.
            האם קיימת סתירה בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה? ממש לא. אנו מכירים את ההתפתחות של שני צדדי המטבע של התפתחות החוק גם בעידן המודרני, בְמַה שנקרא ה-common law האנגלי. ישנם מנהגים אשר מתפתחים במרוצת הזמן לכדי נוהלים מֵעֵין-רשמיים ובסוף נכתבים כחוקים רשמיים. ומצד שני, לפעמים המנהיג מחוקק חוק ובמהלך הזמן החברה מוסיפה סייגים או משנה את המהות של אותו חוק כדי להתאימו לנסיבות ולצרכים החברתיים החדשים.
            כך גם השמיעה והכתיבה של התורה ביהדות. לא ברור מתי בדיוק כל התורה נכתבה; כמעט בטוח שספר ״דברים״ נכתב ממש לפני חורבן ראשון – מאות שנים אחרי הר סיני ומות משה. אולם, אין זה משנה כלל ועיקר כי גם ברור מ״האזינו״ ומהרבה צִיוויִים ״שמיעתיים״ אחרים בתורה, שהיא התחילה בצורה דינמית והמשיכה להתפתח במשך אלפי שנים, בעצם עד היום הזה. תופעה זו גם מסבירה כיצד ייתכן שינויים בניסוחים של אותן מצוות בין הכתוב בספרי ״שמות״ ו״במדבר״ לבין הכתוב בספר ״דברים״ – שלא לדבר על חלקים גדולים של ה״הלכה״ אשר שונים מאד ממה שכתוב בתורה הכתובה.
            בסופו של דבר, היהדות הינה ענין של ״האזנה״ נזילה אשר מפיחה רוח חיים לתוך הכתוב הנוקשה והנצחי. רק כך יכולה מסורת עתיק יומין להחזיק מעמד ואף להתקדם במשך אלפי שנים.
שבת שלום!

“יש לך בכלל מה לעשות בקהילה שלך בימים אלו”? שאל אותי מכר חרדי לא מזמן. “בטח”, עניתי לו. “אנחנו העברנו את רוב חיי הקהילה לזום”, עניתי לו. “זום?!” הוא שאל בתמיהה? “חשבתי שזה לאוניברסיטה ועסקים ולא לבתי כנסת?”. “הקשר עם הקב”ה חייב להימשך בכל צורה”, חייכתי אליו.

באותו רגע קפץ לראשי הפסוק “כבודו מלא עולם” שאנו אומרים בקדושה של מוסף. הבנתי את ההבדל הגדול בין תפיסה של “אלוהים מקומי” שנוכח במקום ובזמן מסוים ובאופן הרגיל והמסורתי שמכירים אותו, לבין תפיסה של אלוהים נוכח בכל מקום ובכל דבר, שאפשר לתקשר איתו בבית הכנסת, בטיול בטבע, במקלחת ובזום.

ראש השנה, יום בריאת העולם והמלכת אלוהים עלינו למלך, הוא דוגמא טובה לתפיסה המרחיבה את נוכחותו של אלוהים בכל מקום ומקום. ואכן כשניסיתי השנה להסביר לעיתונאית חילונית איך אפשר להתפלל בזום, הבנתי עד כמה חשוב לשמור על המרקם הקהילתי גם אם זה דרך הזום.

לא קל להתפלל קבלת שבת כשאתה שר לעצמך במצב השתק, אבל אחרי יותר מחצי שנה שאנו מתנהלים בזום אני מבין שככה הצלחנו לשמור עד כמה שניתן על חיי הקהילה שלנו. ולכן רציתי לספר לכם מה עשיתי בקהילה בתשעת החודשים האחרונים.

בינואר ופברואר עוד היינו בשגרה. סיימנו סדרת מפגשים מרתקת עם ידידנו שייח’ איאד עמאר מכפר קאסם שהגיע לקהילתנו ולימד ביחד איתי על האסלאם והיהדות במגוון נושאים. בימי רביעי העברתי מספר שיעורים על מהפכת המשנה בה למדנו על איך היא נוצרה ונכתבה. במהלך השבוע אירחנו 100 תלמידי תיכון רבין הסמוך בפאנל על הזרמים ביהדות בו אני השתתפתי לצד רבה רפורמית, פעילה חרדית והוגה חילוני.

בשבתות של חודשים אלו, עדיין יכולנו לעשות ארוחות ערב קהילתיות. באחד מערבי שבת משפחות ותיקות בקהילה אירחו משפחות צעירות וחברים מבוגרים (כ-70 אנשים התארחו זה אצל זה)  וזה בהחלט עזר לגיבוש הקהילתי. באותם ימים גם עשינו תפילה יצירתית במרכז תמר עם “סתורה-טלינג” ודיונים מרתקים על הפרשה, תוך כדי שאנו מתנסים בתפילה בנוסח ארץ ישראל הקדום המותאם לימינו, ועושים תרגילי תפילה יצירתיים.

ואז במרץ פרצה הקורונה לחיינו. בפורים עוד הספקנו לעשות קריאת מגילה בנוכחות חלקית אבל אז נאלצנו להסתגר בבתינו ולא להגיע לבנין הקהילה. התחלנו עם קבלות שבת וטקסי הבדלה (עד כה עשינו עשרות כאלו) וגיבשנו לעצמנו נוהל תפילה חדש. הערך העליון של הוד והדר בשיתוף חברי הקהילה התבטא גם בזום, וכל שבוע הקדשתי שעות רבות למצוא קוראי תפילות, חזניות, מובילי קטעי קריאה, דרשנים, משפחות צעירות שישירו שירי שבת ועוד.

את כל מערך השיעורים בקהילה העברנו לזום, וביחד עם המורים המסורים האחרים של הקהילה לימדתי את השיעורים שלי לקבוצה די קבועה של חברים. סיימנו את ספר יהושע ועכשיו אנו מתחילים את ספר שופטים. מפעם לפעם עשינו מפגשים מיוחדים לחגים, לאירועים מיוחדים כמו טקס יום השואה, הבדלה מיוחדת למתגייסים ועוד, כשבכל פעם דאגנו לשלב צעירים ומבוגרים ביחד. ההכנות לאירועים אלו התבטאו בשעות ארוכות של שיחות עם חברים, פנייה למתנדבים, עריכת סרטונים וכל מיני תיאומים, אך כך זכיתי לשוחח עם החברים, יותר מכל תקופה אחרת בקהילה, ולהכיר אותם יותר לעומק. 

חשבתי שאולי עכשיו העבודה מהבית תהיה יותר קלה אך מהר מאוד התבדיתי. דווקא בתקופה הזאת גבר הצורך של רבים מחברי הקהילה להיות בקשר עם הרב. כל מיני שיחות חיזוק, ובדיקת מצב רוח, ושאלות הלכתיות, ביקור חולים בזום וביקורי שבעה נהיו חלק גדול משגרת חיי, והרגשתי יותר מתמיד את השליחות שיש בתפקיד. שמחתי שאני יכול להיות חלק חשוב ממערך התמיכה של הקהילה, לצידם של מתנדבים רבים אחרים. לפני כמה חודשים שלחנו מכתב תודה לכל המתנדבים הללו וציינו את כולם בשמם, לכן לא אציין שוב את כל העוסקים במלאכה. מתנדבים אלו הקדישו מזמנם היקר להוביל תפילות, להתקשר לחברי קהילה, להעביר שיעורים, לסדר, לתאם, להרצות ועוד ועוד. בזכות אנשים אלו מתקיימת בנו האמרה שהעולם עומד על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים. בזכותם יש לנו קהילה.

בשבועות האחרונים התחלנו מפגשים בפארק כפר סבא תוך הבנה ששם באויר הפתוח אנו מרגישים יותר בטוחים. לשמחתי קבלות השבת שם נהיו פופולריות מאוד. המשפחות הצעירות מגיעות ופורסות מחצלות, הותיקים עם כסאות מתקפלים, ובין התפילות אותם מובילים הילדים של הקהילה, אנו עושים חברותות ולומדים טקסטים, אך גם לומדים אחד על השני ומתגבשים. בשבתות אחר הצהריים אנו חוזרים לפארק, שם כבר העברתי כמה שיעורים בכל מיני נושאים מגוונים, ובנוסף זו היתה דרך טובה לחברים לשוב ולפגוש אחד את השני לאחר זמן רב.

אכן, “כבודו מלא עולם”!  בכל מיני דרכים אפשר לפגוש אחד את השני, ולהיפגש עם אלוהים. בזום, בפארק, ומבעד למסיכה עם מבט בעיניים.

הנכם מוזמנים לצפות בסרטון החמוד של ילדי הקהילה שצילמנו בקבלת שבת האחרונה, שרים לכבוד השנה החדשה.

בפרוס עלינו השנה החדשה אני מאחל לכולנו

שנת בריאות ופרנסה, אושר ושלום.


הרב צביקה

עקדת יצחק אז והיום:  עקדת יצחק, בהיותה מבחן נאמנות לאלוהים,
 מסמלת בפועל חינוך לערכים.

שרה שוב

סיפור עקדת יצחק הוא סיפור שותת דם לאורך כל תולדותיו, (גם אם לא נכתבה בו טיפת דם אחת). מאז סופר לראשונה, לפני כשלושת אלפים שנה, ועד עתה הוא אינו חדל מלטלטל את שומעיו:
במצוות אלוהיו נוטל אב את בנו, את יחידו, אשר אהב, והולך עימו במשך שלושה ימים אל פסגת הר גבוה, על מנת להקריבו שם לאלהיו. הוא בונה מזבח, עוקד-קושר עליו את בנו ואוחז במאכלת על מנת לשחטו. בנקודה זו חלה תפנית בסיפור. יצחק לא הועלה קורבן. אבל די לנו בדרישה המזעזעת של אלוהים ובנכונותו של אברהם למלא את רצון אלוהים.
ההסבר לדרישה זו ניתן ביחד עם הסיפור: מתחיל ב: ” וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם;” (בראשית כ”ב, א). ומסיים ב: “עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי” (בראשית כ”ב, יב).  אברהם הועמד בניסיון כדי להוכיח את אמונתו השלמה באלוהים.  

ומדוע הוצמד סיפור העקדה לראש השנה?
אמר ר’ אבהו:  למה תוקעין בשופר של איל?
אמר הקדוש ברוך הוא:        
תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם
ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. (ראש-השנה, טז, ע”א)

בראש השנה, שהוא “יום הדין”, נעשה שימוש נצְלָנִי בסיפור העקדה. אברהם הוכיח יראת אלוהים שלמה בנכונותו להקריב את בנו, ואנחנו כולנו, דורות רבים של צאצאיו, מתקשטים בעקדה זו ובזכותה מבקשים לעצמנו הקלה בדין על חטאים שחטאנו.

אבל גם השימוש הזה בסיפור העקדה אינו מרפא את הפצע. לאורך כל הדורות נעשו ניסיונות רבים של פרשנות ומדרשים כדי להרגיע את הזעקה העולה ממנו.
בעידנים ששלטה הדת התמקדו הפירושים בשאלת האמונה באלוהים. בעידן המודרני עולים פירושים יצירתיים, כגון: ההסבר האנתרופולוגי, שעל פיו סיפור העקדה מנציח את המעבר מקורבן אדם לקורבן בעלי חיים. מעבר שלכאורה מבטא התקדמות תרבותית והומאנית בתוך הדת.
פירוש אחר טוען, שאברהם הוא שהעמיד את אלוהים בניסיון, מאחר שאלוהים הבטיח לאברהם בברית בין הבתרים: “אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ …  הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים–אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶך “. (בראשית ט”ו, ד ה) – ואיך יעמדו דברי אלוהים במבחן האמת אם הוא מצווה על אברהם להקריב את בנו יחידו?
ועוד פירוש מתחכם: אלוהים אמנם העמיד את אברהם בניסיון, אבל ניסיון שונה ממה שנאמר בטקסט. אלוהים רצה לראות אם אברהם ימצא בו את האומץ והיושרה להתווכח איתו על ציווי כל כך אכזרי וכל כך בלתי הגיוני, להקריב את בנו, כשם שידע להתווכח אתו על השמדת סדום ועמורה.
מדרשים כאלה ואחרים נועדו להניח רטייה על הפצע הפתוח של סיפור העקדה. אך הסיפור ממשיך לדמם.

אל המקום ההולם ברמת הכאב והנכון לו במובנים רבים הגיע הסיפור על עקדת יצחק כאשר חיברו אותו עם נפילת הבנים במערכות ישראל.

נעמי שמר כתבה שיר על חבר ילדות, טייס שנפל בעת מילוי תפקידו, במילים שכמעט כולן לקוחות מסיפור העקדה:   
                        קַח  /  אֶת בִּנְךָ /  אֶת יְחִידְךָ / אֲשֶׁר אָהַבְתָּ / קַח / אֶת יִצְחָק / וְהַעֲלֵהוּ לְעוֹלָה /          

עַל אַחַד הֶהָרִים / בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ …             
 אבל ה”צְעָקָה הגְּדוֹלָה”  שעולה מכל ההרים מופנית לא אל אברהם כי אם אל אלוהים
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם /  הַמָּלֵא רַחֲמִים  /  אֶל הַנַּעַר יָדְךָ אַל תִּשְׁלַח  /  אֶל הַנַּעַר יָדְךָ אַל תִּשְׁלַח.   

גם אִם שֶׁבַע נִחְיֶה וְנַזְקִין /  לֹא נִשְׁכַּח כִּי הוּנַף הַסַּכִּין  /  לֹא נִשְׁכַּח אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְנוּ.     הזעקה כאן כולה מופנית כנגד רבונו של עולם מהתפילה “אל מלא רחמים”, שהוא אולי ייצוגו של העולם חסר הרחמיםּ. ואילו האב, ההורים, החברים, נמצאים רק בשורה האחרונה במילים “אשר אהבנו”.
משוררים רבים ביכו את הנופלים במלחמות בהתייחסויות מדרשיות אל עקדת יצחק.
חיים גורי, בשירו “ירושה” הרחיב את מעמד העקדה על כל ההיסטוריה של עם ישראל:

       יְִצְחָק כַּמְּסֻפָּר, לֹֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן  /  הוּא חַי יָמִים רַבִּים  /  רָאָה בַּטּוֹב, עַד אור עֵינָיו כָּהָה.

       אֻבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הורִישׁ לְצֶאֱצָאָיו  /  הֵם נולָדִים  /  וּמַאכֶלֶת בְּלִבָּם

האם שני הסיפורים – סיפור עקדת יצחק וסיפור נפילת הבנים – דומים? 
בסיפור המקראי יצחק לא הועלה קורבן. מלאך אלוהים עצר את אברהם מלבצע את ההקרבה וזימן לו תחליף בצורת איל. ואילו שירי העקדה בני זמננו נכתבים תמיד על בנים שנפלו.
הבדל נוסף: בסיפור המקראי הדגש הוא על האב, אברהם, כמי שמוכן להקריב את בנו, ואילו בשירה העכשווית על נפילת הבנים הדגש הוא על הבן. האב לרוב נשאר מחוץ לשיר ואינו מוצג כמקרבן. אלא אם כן השיר מתמקד במעשה האב ולא בנפילת הבן. כמו בשירו של גורי “ירושה” ובמחזהו הסטירי של חנוך לוין “מלכת האמבטיה”.

ובכל זאת, אם נרד לעומק הסיפור נגלה שיש מכנה משותף אחד גדול בין אברהם העתיק ובין האב המודרני (כמייצג המשפחה והחברה):
אברהם נדרש להראות נכונות להקריב את בנו, כדי להוכיח את נאמנותו לאלוהים. האב והאם הישראלים, מתוך נאמנות לערכי הציונות – שהם מדינה יהודית ריבונית לעם ישראל בארץ ישראל, ואהבת המולדת – מחנכים את ילדיהם על הערכים האלה. ובשמם של ערכים אלה הולך הבן למלא את תפקידו כלוחם ונופל על הגנת המולדת. במובן זה החינוך על ערכי הציונות, שמקנים הורים לבניהם, הינו מעשה של עקדה.

אך בניגוד לאברהם, שמעשהו מעורר לפחות תדהמה או אפילו כעס (תלוי בקורא), ההורה הישראלי בן זמננו, אשר מחנך את בנו על ערכי הציונות, אינו נתפס כעוקד ואינו מעורר תדהמה או כעס. כי הערכים ששולחים את ילדינו לשרת בצה”ל ולסכן את חייהם הם ערובה לקיומה של מדינת ישראל ומקובלים על רובנו.

למעשה, כל חינוך לערכים שמקנה אב לילדיו, מורה לתלמידיו, מנהיג למאמיניו, וכל חברה לבניה – עשוי, בנסיבות מסוימות, להוביל את החניך עד הקצה, עד לנכונות לסכן את חייו ועד להקרבת חייו על מזבח הערכים שחונך עליהם. ומכאן שכל הורה ומחנך לערכים הוא בחזקת עוקד.

על שפת האגם מבלים נופשים רבים. למשמע זעקות קריאה לעזרה רק אחד קופץ למים להציל ילד שטובע. הוא מציל אותו. אבל טובע בעצמו. הוא ידע שהוא מסכן את חייו ובכל זאת חש להציל. מי ששלח אותו לפעולת ההצלה היו הערכים שחונך עליהם להחלץ לעזרת הזולת שנמצא במצוקה, ומי שהקנה לו את הערכים האלה היה עוקדו.

גם חסידי אומות העולם שבתקופת השואה הסתירו יהודים והצילו אותם מהשמדה, היו אנשים שנעקדו על מזבח ערכי המוסר שהקנה להם חינוכם. 
אלה מהם שנתפסו  שלמו על כך בחייהם. אבל גם אלה שלא נתפסו סכנו את חייהם ואת חיי בני ביתם.

אמנם לא כל חינוך לערכים מגיע עד לקצה. עד לקרבן חיים. ולא כל הקרבה שאדם מקריב היא בהכרח הקרבה של חיים. אבל העיקרון נשאר אותו עיקרון:
חינוך לערכים, אם הוא מצליח, עשוי להביא את הבן או הבת עד לנקודה שבה יאלצו להקריב דבר מה חשוב.

אדם צעיר בעל משפחה ישר והגון מסרב לקחת שוחד שהוצע לו על מנת לקדם את עסקיו של בעל הון. כספי השוחד יכולים היו לקרב אותו לרכישת דירה לו ולבני ביתו. משכורתו ומשכורת אשתו אינם מספיקים לרכישת דירה. הם נאלצים לעבוד קשה ולשלם שכר דירה גבוה, ולחיות בצניעות. אם חס ושלום תפגע בריאותו הוא ובני ביתו יפלטו לרחוב.  האם הוא אינו מקריב קורבן על מזבח ערכי היושר?

דוגמה אחרת:
בכיתת בית ספר  “מלכת הכיתה” מחרימה את אחת הילדות, וכל ילדי הכיתה בעקבותיה. אבל ילדה אחרת, שהוריה הקנו לה ערכים של התחשבות בזולת וחברות  טובה, מצטרפת אל הילדה המוחרמת, כדי לתמוך בה. ומיד כל הכיתה מחרימה גם אותה. למותר לתאר את סבלן של ילדות מוחרמות בחברת הילדים, שיודעת להיות אכזרית מאוד. גם ילדה זאת נעקדה על מזבח ערכי ההתחשבות והחברות הטובה.

ככל שהחברה הולכת ומשחיתה את דרכיה, אנשים בעלי מצפון שחונכו על ערכים מוסריים והומאניים והפנימו אותם, נקלעים יותר ויותר למצבים מקרבנים.

בתקופת התנ”ך היה אלוהים קרוב לבני האדם. הוא דיבר אליהם, חינך אותם. העניק להם מצוות וחוקים, המגלמים בתוכם את הערכים, שעושים את האדם – אדם. מי שיודע להבחין בין הטוב ובין הרע ולשלוט ביצריו האנוכיים. אלוהים היה אז  האב המחנך של בני האדם, האב המצווה, המעניש והגומל. האב שבאופן מטאפורי עקד את אברהם, אבי האומה הישראלית, על מזבח האמונה השלמה בו.
עם השנים הלך המין האנושי והתבגר ואלוהים הלך והתרחק. בלכתו הוא השאיר לנו את התנ”ך – מאגר גדול של ערכים מבית היוצר של נביאיו. ‘הערכים שאני משאיר לכם’ – כך אמר לנו אלהים – ‘שאתם במהלך הדורות בוודאי תוסיפו עליהם ערכים חדשים, הערכים האלה ינחו את התנהגותכם וישמרו את צלם אלוהים בדמותכם. הערכים האלה ישמשו אתכם ליצירת חוקים, באמצעותם תנהלו את העולם, שאני משאיר לכם ולאחריותכם.’

הערכים שהורֶה מקנה לילדיו הם הייצוג של צלם אלוהים בעולם. וכשהוא מחנך אותם לדבוק בערכים האלה, להתנהג על פיהם, להגן עליהם ולהיות מוכן להקריב למענם, הוא הינו ממשיכו של האב העוקד, ממשיכו של אברהם, המוכיח נאמנות לאלוהים. הוא עומד במבחן של עקדת יצחק.

ערכים יכולים להיות גם שליליים. כאלה הם הערכים של קנאות דתית ולאומנות קיצונית, של גזענות, של כבוד דורסני, של הפקרות המתחזה לחרות, ועוד. ערכים מקולקלים ומעוותים שמוצגים כערכים נעלים על ידי מנהיגים מושחתים או מטורפים. וגם הקנייה של ערכים כאלה באמצעות שטיפות מוח להמונים היא בחזקת עקדה על מזבח של אמונה בדת או באידאולוגיה כלשהי.  תמיד יימצאו אנשים  שמוכנים להקריב את חייהם למען ערכים שליליים. ומי שמחנך ועוקד את ילדיו על מזבח ערכים כאלה מוכיח נאמנות לרוע. לשטן.

הלוואי שנדע כולנו לבחור מתוך מחשבה ושיקול דעת את הערכים שלאורם אנו מחנכים ומבקשים להנחילם לילדינו.

הכותבת תשמח לקבל תגובות במייל sarashouv@gmail.com

1 4 5 6 7 8 29