חג הפסח: טיט ותפוחים | שושנה מיכאל צוקר, ניסן תשפ”אUS/UK flags icon

החרוסת תופסת מקום של כבוד בקערת הסדר, אבל ברוב ההגדות לא נאמרת מילה על משמעותהּ. 
אין לחרוסת מקור תנ”כי, והיא מופיעה לראשנה במשנה (פסחים י:ג) ללא הסבר. הגמרא כדרכהּ ממלאת קצת את החסר:

רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר: זֵכֶר לַתַּפּוּחַ.[1] קערה מלאה בחרוסת עם תפוחים
וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: זֵכֶר לַטִּיט.
אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ צְרִיךְ לְקַהוֹיֵיהּ וּצְרִיךְ לְסַמּוֹכֵיהּ [צריך לעשותהּ חמוצה וצריך לעשותהּ סמיכה].
לְקַהוֹיֵיהּ [חמוצה] – זֵכֶר לַתַּפּוּחַ, וּצְרִיךְ לְסַמּוֹכֵיהּ [סמיכה] – זֵכֶר לַטִּיט.  
(בבלי פסחים קטז:ב)

האמוראים המוקדמים, רבי לוי (דור שלישי) ורבי יוחנן (דור שני) מסבירים את סמליות החרוסת. אחריהם בא אביי (דור רביעי) ומורה על התכונות הנדרשות לחרוסת, תכונות התומכות בסמליות. הטיט הסמיך מזכיר את העבודה בחומר ובלבנים (ראו שמות א:יג-יד) אבל באיזה תפוח מדובר? הגמרא אינה מפרטת. לכן נפנה לרש”י אשר מפנה אותנו למדרש:

וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מוֹלִידֵיהֶם, הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָֹּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ” (שיר השירים ח:ה). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ [או “יורד”[2]] מִשְׁמֵי מָרוֹם, וּמְנַקֶּה אוֹתָם וּמְשַׁפֵּר אוֹתָם, כְּחַיָּה [=מיילדת] זוֹ שֶׁמְשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ וגו'” (יחזקאל טז:ד). (שמות רבה א:ה; בבלי סוטה  יא:ב)

כאשר הנשים העבריות במצרים פחדו ללדת בבית פן ישמעו המצרים את בכי הוולד, הן יצאו אל הפרדסים וזכו, הן וילדיהן, לטיפול שמיימי מסור.

המאמצים של הנשים העבריות להרות וללדת בזמן השעבוד והתמיכה האלוהית שקבלו במאמציהן להציל את התינוקות (פרטים במדרש השלם) מבטאים את התקווה ואת האמונה שבני ישראל המשיכו לאחוז בהן אל אף כובד הטיט ועבודת הפרך. בחרוסת שתי החוויות האלו קיימים בצוותא.[3]

הבל שההגדה אינה מסבירה. או שמא היכולת להחזיק בתקווה בעת משבר היא דבר שאי-אפשר להסביר וחייבים בעיקר להדגים.

לשנה הבאה בני חורין.

=====

[1] לאוהבי החורסת על בסיס תמרים, אל דאגה. כתוב :זכר לתפוח” לא “כולל תפוח” והרמב”ם כלל בפירושו על המשנה (פסחים י:ג) מתכון לחרוסת, ואחד קצת שונה במשנה תורה (חמץ ומצה ז:יא), שתיהם על בסיס תמרים ו/או תאנים, ללא תפוחים.
[2]  לפי כתבי היד, ראה אצל יהושע לוינסון בספרו הסיפור שלא סופר, עמ’ 299. תודה לד”ר גילה וכמן, מכון שכטר ופרויקט זוג.
[3] למקורות ומשמעותיות נוספות, ראה את דף המקורות (דו-לשוני עברית-אנגלית) כאן.

פרשת ויקרא:  הַשֶּגֶב והַפֶּרֶש | אניטה תמרי, ניסן תשפ”א, מרץ 2021

“כי ענן ה’ על-המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית-ישראל בכל מסעיהם” (שמות כט, לח).

חזק חזק ונתחזק

אמירת “חזק חזק ונתחזק” בסוף ספר שמות שונה באופייה מהפעמים האחרות שבהן אנו אומרים מילים אלה. בסיום ספר שמות נלווית מין אנחה “אוף… מתחיל השיממון הגדול של ספר ויקרא”

ואכן, כבר בפסוק השני בפרק א מתחילים החוקים, וראשונים להם – חוקי הקורבנות. פרשת ויקרא עוסקת בקורבנות, בתיאורים גרפיים מפורטים של מה עושים בכל שלב, בכל אבר שנכרת, בדם הזורם ובנוצות שדבקו לעור. אנחנו, שרק שלושה ימים קודם לכן עמדנו מול “וכבוד ה’ מלא את המשכן” (שמות כט, לה) עומדים ובוררים סולת, מערבבים אותה בשמן, מוסיפים מלח. אנחנו זורקים דם על המזבח ומסירים את היותרת מן הכבד

איך זה קרה לנו? איך הגענו מכל השגב של יציאת מצריים, המעבר בים סוף, המן והשליו, והמשכן ופארו – איך הגענו לפרטי הפרטים של הקורבנות? איך קרה שבכל שבועות האביב היפים נדשדש בנגעי עור ובספחות, בצרעת בקירות הבית, במעשים מיניים אסורים, בבעלי חיים שוסעי פרסה ומעלי גירה, ואפילו בסוגי תספורת? הרי את אשר ראו עינינו על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי!

ספר ויקרא הוא הפתח שלנו אל העולם האמתי. הכרנו את אבותינו ואת אמותינו על החוזקות שבהם ועל חולשותיהם, היינו רעבים, היינו עבדים ועכשיו אנחנו בני חורין

ומה עושים בני חורין? חיים חיים של חוק וסדר. כשאנחנו דורשים שילדינו יסדרו את החדרים שלהם, לא רק הסדר הגשמי עומד לנגד עינינו. חשוב מזה – הסדר הפנימי, המוסרי. חשוב מערמת הבגדים המסודרת או מהספרים על המדף מה שהם מייצגים – הוקרה שיש לנו בגד ללבוש, כבוד למילה הכתובה, הכרת תודה שיש גג מעל לראשנו. נימוסי שולחן אינם רק איך מחזיקים מזלג – הם חלק מהקיום המשותף של כולנו, ממסורת תרבותית, מחיים בחברה

חוקי ספר ויקרא, משמימים ככל שיהיו, מייצגים משהו גדול יותר. הם מייצגים את עולם הערכים שלנו. רק מתוך הקפדה על הפרטים הקטנים נבנה ביחד חברה חזקה וערכית

חזק חזק ונתחסן

פרשת ויקהל: שבת בעולם מושבת – אחרי הסגרים של קורונה | הרבה גייל שוסטר בוסקילה, אדר תשפ”א   

וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵלֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה’ לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃ שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַה’ כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃ לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת ׃ (שמות פרק לה:א-ג)

פמוט לכבוד שבת וצילום משפחתי ברקעבזמן הסגר הראשון של מגפת הקורונה היה לי קשה להבדיל בין ששת ימי המעשה לבין “שבת שבתון”. אם המדינה מושבתת ואני בפנסיה, איך אפשר להבדיל את יום השבת? החלטות קשות וחשובות בהחלט. כמובן אני לא “שומרת שבת” אורתודוקסית אבל בכל אופן שמרתי שבת בזה שלא עבדתי או עשיתי מלאכה. מפני שחלק מהזמן היה אסור לצאת מהבית, נאלצתי להתרגל למציאות הכפויה ולא הייתי חופשיה להגדיר חלק מהפעילויות שלי.

תמיד הדלקתי נרות שבת אבל השנה בסגר הראשון הם היו יותר חשובים לי מאשר בעבר. אני מדליקה נרות שבת בפמוט ישן, ובעיניי לא הכי יפה. קיבלתי את הפמוט שלי מבת דודה אהובה של אבא שלי. היא ירשה אותו מסבתא שלה – סבתא-רבתא שלי. סבתא-רבתא שלי, פלורנס (פראה חסאה בידיש) הייתה אישה שומרת שבת כל חייה. היא נולדה בשנת 1864 וגדלה בארצות הברית ונפטרה ב-1951, שנה לפני שנולדתי.

המקור של הפמוט לא ידוע אבל התחלתי להרהר עליו כי הוא נראה לי כאות ברורה ומובהקת לשבת וגם לחג מבודדים. ערב אחד עלתה בי המחשבה שסבתא פלורנס עברה את מגפת השפעת הספרדית הגדולה ב-1918 וכמובן שרדה. היו כל כך הרבה משברים בחייה שהתביישתי קצת ברגשי המסכנות שלי. אף פעם לא דיברו על המגפה או על המלחמות של המאה ה-20. אבל תמיד סיפרו לנו על המשבר הכלכלי של שנות ה-30, כשהמשפחה איבדה הכל – ושוב, היא שרדה.

האור שהפמוט מפיץ הופכת אותו לרמה אחרת של חפץ או סתם קישוט. הפמוט והאור משכו אותי ואפילו העבירו אותי מהסגר המכביד אל חופש פסיכולוגי משחרר.

ולבסוף כל ההרהורים האלה הזכירו לי את הכותרת של ספר נהדר של יהודית קציר, מגדלורים של יבשה. הדמויות של קציר מתמודדות עם קשיים שונים בחייהן שמאפשרים או דוחפים אותן לחיות “חיים חדשים”.

אני מקווה שהשבת תמשיך לשמור עלינו ושנפגש ביחד כקהילה בקרוב ובבריאות.  

כי תשא: ״מדוע מחצית השקל למפקד אוכלוסין?״ |  סאם ליימן-ווילציג. אדר תשפ”א

בפרשת השבוע, אנו קוראים (שמות  ל׳: י״א-ל״ד, ל״ה), שבזמן מפקד, לא סופרים את בני ישראל (כלומר, את האנשים עצמם) אלא כל אחד מחויב לתרום מחצית השקל, ואת הכסף סופרים. אגב, אין זה ״סכום ספציפי״ (כמו 50 אגורות היום), אלא מידת משקל של מתכת ״כסף״. אמנם, מוקדם יותר (כ״ה: ב׳) למדנו שהתרומה נועדה לבניית  המשכן, אולם בהמשך, בשאר המִפְקָדִים בתורה, ״מחצית השקל״ אינה נתרמת למטרה זו וברור שהכספים הולכים לשימוש כללי של עם ישראל.

            מכאן, שלוש שאלות.

            1) מדוע השיטה המוזרה הזאת? מדוע לא סופרים את האנשים, אחד אחרי השני? ואגב, נוהג זה (לא לספור מִספָרית) קיים עד עצם היום הזה – אם (למשל) רוצים לדעת אם יש מספיק אנשים למניין בבית הכנסת, לא מונים  את האנשים אלא משתמשים בשיטה אחרת (אני נוהג לברך את ברכת ״המוציא לחם מן הארץ״ – עשר מלים).

            הסיבה לכך: כל אדם מהווה ישות חיה ולא ״סתם מספר״. כלומר, אסור לנו להפוך את בני האדם ל״סטטיסטים״, כי בכך אנו מורידים מכבודם – מה שנקרא היום ״דה-פרסונליזציה״, שלב אחד לדרך עוד יותר נמוכה: ״דמוניזציה״. לכל אדם יש שם, אישיות ושוני לעומת שאר בני אדם (מה שאנו יודעים היום שבהחלט נכון מבחינה ביולוגית וגנטית, אפילו בין תאומים זהים).

            2) אולם, אם כן אז נשאלת השאלה השנייה: מדוע שיטת הספירה באמצעות מתן מחצית השקל? הסיבה לכך הינה הצד השני של המטבע (תרתי משמע): אסור שנחשוב שבגלל שיש לכל אחד מאִתנו אישיות מיוחדת, משתמע מכך שהערך העליון הינו אינדיווידואליזם, שהאדם עומד בכוחות עצמו. כפי שנאמר: אף אדם אינו אי בודד. אנו מצווים לעזור למטרות חברתיות, יותר רחבות מאתנו. כאן אנו כאילו משלימים את התמונה: מצד אחד אנו פרטים בפני עצמנו; מצד שני, אנו חלק מֵיְשות חברתית גדולה בהרבה.

            3) השאלה השלישית: מדוע דווקא מחצית השקל? שלוש תשובות אפשריות:

            ראשית, תשובה שכבר נתתי בעקיפין: לומר לנו שהאדם אינו שלם בכוחות עצמו – רק כשהוא מתחבר לאחרים בחברה, אז הוא יכול להביע את אנושיותו במלוא מובן המלה.

            שנית, תשובה דומה אך מעין ״פמיניסטית-למחצה״. באותה תקופה קדומה, נשים לא ״נספרו״ (תרתי משמע) כי נחשבו כ״רכוש״ אביהן או בעליהן. אך מצד שני, היהדות כן הייתה יותר מתקדמת משאר הדתות והחברות הקדומות (כגון, סיפור בנות צלפחד). כך, שמחצית השקל – ולא שקל שלם – מרמזת לגבר שכֵן נספר, שיש עוד ״מחצית״ שמשלימה אותו: רעייתו!

            שלישית: לדעתי יש כאן אמירה חברתית-כלכלית ברורה: מי שנחשבים בחברה יהודית אינם רק האנשים האמידים, אלא כולם, כולל העניים שבינינו. כלומר, התורה בכוונה הורידה את ״מחיר השייכות״ לעלות כמעט סמלית, שכל יהודי יכול לשאת. זאת גם הסיבה שהתורה לא אפשרה לכל אחד לתת סכום שונה, ״כל אחד כפי יכולתו״ (סיסמת הקומוניזם) – כי אז היינו מגיעים לתופעה של תחרות כלכלית-חברתית על ״מי יכול לתת יותר״. ביהדות, ערך האדם אינו בכספו אלא בהשתייכותו המלאה לעם היהודי. כשכל אחד יכול ״לתת״, אז גם כל אחד ״שייך״.

            השורה התחתונה (בכוונה, משחק מלים!): ענין מחצית השקל אינו דבר טכני, אלא טומן בחובו מסרים חברתיים-ערכיים כְבֵדֵי מִשְקַל (וקַלֵי שֶקֶל) – מהי המשמעות להיות יהודי בתוך עם ישראל

פרשת תצווה: מדוע לא אוזכר שם משה בפרשה? מדוע הפירוט הרב בהגדרת בגדי הכהונה המפוארים? | אלי מיאסניק, אדר תשפ”א (2/21) 

מוקדש להחלמתו המהירה של אריאל בן-ארי

במעמד הר סיני ניתנו הדיברות ונכרתה הברית (כ”ד) בין ה’ לבין ב”י, כשמשה הוא המוביל. לאחר מעמד הר סיני, משה עולה למשך 40 יום להר שעליו התרחש מעמד הר סיני כדי: “וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם” (כ”ד 12). והנה, ה’ פותח לא  ב”ְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה” אלא בהנחיות לבניית משכן ולהקמת מעמד הכהנים: פרשות “תרומה” ו”תצווה”.

  • מלאכת המשכן מאפשרת לייצר מרכז הזדהות מפואר המוצב במרכז המחנה

  • ההזדהות מושגת ע”י שיתוף כל העם בעשיית המשכן. מדרש הגדול התימני (שמות, לט, לב): “אמר ר’ שמעון בן-לקיש: חביב משכן יותר ממעשה בראשית… שמעשה בראשית לא נבראו בעמל ולא ביגיעה ולא סייעה בו כל בריה, אלא ‘בדבר ה’ שמים נעשו’. אבל משכן – משה וישראל נתעסקו בו…’ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה’ ” (מדרש הגדול התימני- שמות, לט, לב, אצל ישעיהו ליבוביץ, “שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע” עמ’ 429).
  • למשכן מתווסף ענן הכבוד המאפשר גם המשכיות למופע של מעמד הר סיני שנחזה ע”י כל העם במעמד קבלת התורה. הופעתו של ה’ לוותה בענן: ” וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם” (י”ט 9). וכן ” וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר(כ”ד 18). והנה גם במשכן שבמרכז המחנה נאמר “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן” (מ 34).   
  • המשכן המפואר והענן יאפשרו לה’ להמשיך ולהיות נוכח כל העת מול העם. כך ה’ מסביר את מטרת המשכן: ” וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי” (כ”ט 23), “וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹקִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱ-לֹקיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, אֲנִי ה’ אֱ-לֹקֵיהֶם” (כ”ט,45-46)
  • בנוסף להיות המשכן המפואר סמל הזדהות ושייכות, העם אמור לראות בו הוכחה תמידית לדאגה של ה’ לבניית העם שהחלה ביציאת מצריים.

מסקנה:
מעשה העגל
הוכיח שאכן חסר היה מרכז הזדהות דוגמת המשכן (הערה: אני מאמץ כאן את גישת הרמב”ן לסדר הפרשיות). אך הוא הוכיח גם את התלות המוחלטת של העם במשה (מנחה/ מוביל/ מנהיג/דמות אב): ” כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ” (ל”ב1). הגדרת הכהונה אמורה לפתור זאת.

  • הגדרת ממשק אנושי אל המשכן, גם בהעדר משה.

  • בהגדרת הכהונה ב”תצווה”, אהרון וצאצאיו מקבלים לראשונה את מעמדם המוביל. כאן מוגדרים חלק מתפקידיהם. למשל, שומרים על קשר יומי קבוע עם ה’ בעזרת נר התמיד וקורבן התמיד.
  • בנוסף, מציידים את הכהן הגדול ביכולת תמידית לסייע לב”י בהחלטות: “וְנָתַתָּ אֶל חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה’ וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד” (כ”ח 30). דוגמאות לסיוע בהחלטות: אנו יודעים שאלעזר הכהן הגדול נעזר ביכולת זאת כדי להצביע על בחירת יהושע כיורש למשה ( במד’ כ”ז 18-23) וכן שחוסר מענה של האורים שימש אינדקציה לאי שביעות רצון של ה’ משאול המלך (שמ”א, כ”ח 6).

מסקנה:
מעמד הכהונה הופך מעתה למעמד מוביל בעבודת ה’.
ניתן לראות זאת גם בחשיבות הגדולה שניתנת  לבגדי הכהנים .40  פסוקים מתארים את הבגדים המהודרים הללו שהרמב”ן מכנה אותם “לבושי מלכות”. לשם השוואה- מעמד הר סיני תואר ב 25 פסוקים.

לא בכדי ישרוד  מוסד הכהונה למעלה מ 1000 שנה
נראה לי שאי איזכור שם משה בפרשה זו, לעומת 37 הפעמים שמוזכר שמו של אהרון, מצביע על כך שה’ מציין את החשיבות שהוא נותן למוסד הכהונה ולמעורבותו האישית בהקמתו. מוסד הכהונה לא יהיה תלוי במשה או המנהיגים שלאחריו. תמיהה:
אך למה פורט בהרחבה ההידור הנדרש בבגדים?

להלן אציע לראות בפירוט המוגזם הדגשה דווקא של הצניעות הנדרשת מהכהנים. אבסס זאת על ההשואה לבגדי העור שה’ הלביש את אדם וחווה.

יש פרשנויות רבות הרואות דמיון בין מעשה בראשית למעשה המשכן .למשל השימוש בבטוי “וַיְכַל”: משה המרוצה ממעשה המשכן אומר : “וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה”. ה’ המרוצה ממעשה בראשית אומר  “וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה”. י. ליבוביץ (שם עמ’ 430) מרחיב בעניין זה: “…ששת ימי בראשית לא הגיעו להשלמתם …אלא עם הקמת המשכן …וזהו ה”יכולו” האמיתי …” . והוא ממשיך שבאותו קו מחשבה ניתן לראות דמיון בין הלבשת הכהנים בבגדי תפארת ומלכות המבדילים אותם מהעם לבין הלבשת אדם וחווה בכותונת עור. קנה:

אני מציע להיעזר בדמיון בין מעשה בראשית למעשה המשכן בהסבר הצורך בפירוט ובהידור הנדרש מבגדי הכהנים.
הספורנו (מאה 16-15) המסביר מדוע הלביש ה’ את אדם וחווה: “שלּא יְגָרְשֵׁם עֲרֻמִּים, פֶּן בְּלָבְשָׁם אַחַר כָּךְ בְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם יַחְשְׁבוּ שֶׁ(הם) הוסִיפוּ מַעֲלָה” (בר’ ג 21) . קרי, ה’ דאג להלבישם כדי שבהמשך לא יתנשאו ויתגאו שכוחם ועוצם ידם הביא אותם לייצור בגדי העור, על אף שגורשו מגן העדן. “הוסיפו מעלה” – כמו עליה במדרגה כדי להיות משובח יותר.

ובהשלכה לענייננו-
המקרא מנסה למנוע מצב שבו יגבה ליבם של הכהנים ויתרחקו מהעם. הלבשתם בבגדי תפארת במדבר, אמורה להזכיר להם יומיום מאין באו, מי הקנה להם את מעמדם ולמה. בלשון הספורנו, שלא יסברו “שֶׁהוסִיפוּ מַעֲלָה
“, בכוחות עצמם.

עם זאת, למותר להזכיר את חוסר הצניעות של מעמד הכהנים בסוף ימי הבית הראשון והשני.

פרשת תרומה: המנהיג והעם | אהובה שחר, אדר תשפ”א
פרשת תרומה מתארת את המשכן שבני ישראל הצטוו לעשות על כל פרטיו ודקדוקיו.
אני מבקשת להתעכב על משמעות הקמת המשכן ומשמעות התיאור המפורט דרך פסוק אחד: פסוק ח’ בפרק כ”ה:” ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” .
 אומר מדרש שמות  רבה ל”ג, א’  על הפסוק : “משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול (ל)אשתו אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא.  לפרוש ממנה איני יכול ,לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל. נתתי לכם את התורה.  לפרוש הימנה איני יכול. לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר   ‘ועשו לי מקדש’ “
לפי דברי מדרש אלה  “ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” איננו משפט תנאי.  אין כאן: אם תעשו לי מקדש אבוא לשכון בתוככם. אלא בקשה יש כאן. עשו לי משכן, כי אני רוצה , מבקש להיות בתוככם.
מכאן עולה שאלה לגבי המושג” קדוש” ו” מקדש”.
האם  קדושת אלוהים היא מושג מוחלט?
בשמות י”ט: ” ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” .את  “לי” ניתן לקרוא במשמעות בעבורי. אני צריך אתכם. שהרי האדם, בקיום המצוות , מקדש את אלוהים.יש צורך בבני אדם  אשר מקדשים את אלוהים בליבם ובפועלם, כדי שקדושתו תתקיים בעולם.
וכך גם בעניין קדושת הזמן וקדושת המקום: אמנם אלוהים קבע את קדושת השבת: ” ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו …”  ואלוהים קובע קדושת מקום :”של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא “, נאמר  למשה.
אך האם יש קיום לקדושת הזמן ולקדושת המקום בלי האדם המקדש אותם בפועל בחייו?
כדור הארץ ממשיך להסתובב בתנועתו הקבועה גם כאשר לא שומרים על השבת. ומהי קדושתו  של מקום ללא בני אדם שיתייחסו אליו ככזה?
בבניית המשכן, ע”י הכנת הפרטים המדויקים בקרשים בכסף ובזהב ,קובע האדם את יחס הקדושה כלפי מקום התגלותו של האלוהים .
גם אם קדושתו של אלוהים ביקום היא מוחלטת הרי במציאות, בעולמם של בני האדם, קדושת אלוהים מתקיימת ואפילו נוצרת  ע”י בני האדם.
בהיסטוריה האנושית זו השאלה הנצחית, שאין לה הכרעה: מה קדם למה, הביצה או התרנגולת. האם העם יוצר את המנהיג או המנהיג יוצר את העם?

פרשת משפטים: קיום הברית | עמנואל נשרי, אדר תשפ”א

 וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. (כד” ז’)
תגובת בני ישראל לדברי האל מפי משה, היא לטעמי אחד השיאים בתהליך כריתת הברית ומילויה בין האל לעם ישראל, תגובה זו נאמרת אחרי דברי האל הקשורים לכיבוש הארץ: וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה, אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי–מִלְּפָנֶיךָ.   לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, בְּשָׁנָה אֶחָת:  פֶּן-תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ, מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה, וְנָחַלְתָּ אֶת-הָאָרֶץ (כג, כח-ל). התחייבות האל כצד לחוזה בין העם לאלוהיו, מקדימה בפרשה זו את תגובת בני ישראל בחוזה הדו צדדי הזה.
הברית ותהליך עיצוב בני ישראל כעם סגולה מחד גיסא, וקבלת העם את ה’ לאלוהיו מאידך גיסא, שזורים לכל אורך פרקי החומש בניסיונות רבים ובמצוות מהאל.
מאבשלום קפאח למדתי שהאל התאכזב מהאדם מספר פעמים – חטא גן העדן שלאחריו הגירוש, חטאי האדם שאחריהם המבול, חטא מגדל בבל  שמתרחשים למרות “שבע מצוות בני נוח” המצוות שנתן האל. לאחר אכזבות אלה בחר האל באברהם (אבי האמונה והאומה) שהתנהגותו היא אנטיתזה לחטא, לנסותו ולנסות את זרעו בהתנהגות מוסרית, ליצור עם שיהיה דוגמא ואור לגויים.  האל מעמיד את אברהם בניסיונות חוזרים ונשנים, לא קלים. החל מהציווי “לך לך” ועד לציווי “קח את בנך יחידך אשר אהבת, את יצחק… והעלהו שם לעולה”. אברהם מציית וממלא את צווי האל בקפדנות, כדברי המדרש לא תמיד בהבנה מלאה להגיון שמאחוריהם.  בחינה בימינו למילוי מצוות האל על ידי אברהם מתבצע באופן מרשים. ההשלמה בכריתת ברית בין הבתרים.
בהמשך האירועים גלות במצרים שהייתה צפויה לפי דברי האל  לאברהם. לקראת היציאה ממצרים ובמהלכה הצגת גדולתו ויכולתו של האל, מכות מצרים ומעבר ים סוף בחורבה, אחרי כל ניסיון ו/או נס האל מצווה מצוות. וכך מוסיף האל מצוות, והעם, למרות הקשיים ממשיך קיים את הברית. חלק מהקשיים נובעים מחולשות באופי האדם, לכל אדם יש חולשות, כך גם אצל אברהם ועל אחת כמה וכמה לעמך בני ישראל.
עד כולל פרשת משפטים אנחנו לומדים כיצד צריך וניתן ליישם ולקיים את הברית, ההצלחה היא חלקית, תוך שאיפה לשלמות, תוך דגש שקיום הברית על ידי אברהם וזרעו היא משימה ואתגר. עם ישראל צריך לעבוד קשה כדי להצדיק את הבחירה בו, ולעמוד בניסיונות היום יומיים. ייחודו של עם ישראל כעם סגולה אינו נעוץ בגנטיקה, בעבר של אברהם והאבות, אלא בייעוד ובהתנהגות בכל יום. זהו ציווי לדורות. בפרשה שלנו חוזר האל לרשימה נוספת של כללים ודינים התנהגותיים לכוון את עם ישראל לדרך הישר והחסד.
פירוט המצוות בפרשה מקרב ומסייע לבני ישראל במימוש הברית, האל מדגיש ומפרט את המצוות שבימי כתיבת התורה נחשבו למצוות מאד מוסריות הקשות למילוי. לימים יפריד הרמב”ם, מתוך הכרות עם נפש האדם הפרדה של האמונה מקיום המצוות, בגלל הקושי במילוי המצוות, ובגלל הקושי, לעיתים להבינן.
מכאן נכתב בקיצור שולחן ערוך השלם (א, ג) ”יהודה בן תימא אומר היה עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך הבורא שבשמים“.

פרשת יתרו: הכל נמצא בבית | אניטה תמרי. שבט תשפ”א, פברואר 2021

בסיפור יציאת מצרים יש הרבה סיפורים גדולים – ארבעים שנים של נסים ונפלאות. כולם מכוונים לרגע הגדול, זה שמסופר עליו בפרשת יתרו – מתן תורה. ויחד אתם, ובמקביל להם, יש טקסט נוסף, חבוי, סיפור פשוט על משפחה רגילה שמצאה את עצמה במרכז העניינים. משפחה שהפכה למנהיגה לאומית, דתית ורוחנית ועדיין שמרה על משפחתיות

והנה, בפשטות, התחלת הסיפור: “וילך איש מבית לוי ויקח את-בת-לוי. ותהר האישה ותלד בן” (שמות ב, א-ב). הימים ימי גזרות על הבנים. שלושה חודשים אפשר להצפין תינוק, אבל אז הוא גדל ונוכחותו מסכנת את המשפחה כולה – הורים, אחות ואח. את התינוק מניחים בתיבה ואחותו נצבת על שפת המים “לדעה מה יעשה לו” (שמות ב, ה). ואותה אחות רבת תושייה מתערבת בנעשה ומסדרת שאמו של התינוק תמשיך להיניק אותו עד שעבר לידיה של בת פרעה – ילד קטן שזכה לאהבת אם ולאהבת אחות בשנותיו הראשונות

שנים רבות עברו, עשורים רבים, ואלוהים בוחר במשה כמי שיוציא את העם ממצרים. משה פוחד, מתלבט, מנסה להשתמט, מוצא תירוצים כדי להתחמק מהתפקיד. אלוהים מדבר, משכנע, שולף נסים מכל הכיוונים, ומשה לא מתרצה. מתי הוא מתרצה? כאשר אלוהים כועס ואומר לו בחרי-אף,  אתה יודע מה, יש לך אח גדול, קח אותו אתך. הפרשנים רואים בזה עונש, כי מעכשיו משה יתחלק בהילה עם אהרון. ואולי אלוהים שהוא יחיד ועושה הכל לבד ראה זאת כעונש. אבל משה הוא האח הצעיר. אחים עוזרים זה לזה, במיוחד ל”תינוק” של המשפחה

ובמשפחה יש גם רגעים קשים. בין האחים יש גם יריבות וגם רכילות – אהרון ומרים מדברים על האישה הכושית שמשה לקח (במדבר יב), ואלוהים קורא להם. ובתורה כתוב שהוא קורא להם “פתאום” – כמו הורים שקוראים לילדיהם “בואו הנה עכשיו!!! ושלושת הזקנים יוצאים נזופים ונעמדים לפני אלוהים. אלוהים מעניש את מרים בצרעת, ואחיה הצעיר – מושא הרכילות –  מיד מתערב לטובתה “אל נא רפא נא לה”

בפתח הפרשה שלנו שומע יתרו את כל שעשה ה’ למשה ולישראל, ובא עם ציפורה “לאחר שילוחיה” ועם הבנים לאיחוד משפחות במדבר. מדוע שילח משה את ציפורה? חז”ל אומרים שמשה, איש המשפחה, התכוון לחזור למצרים עם משפחתו. על פי רש”י, אלוהים אמר לו: “על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם?” וכך חזרה ציפורה לבית אביה, וחזרה למשה רק לאחר שכבר היה “מעבר בטוח”

כשיתרו רואה את העומס שבו נתון משה הוא שואל את משה לפשר מעשיו, ומשה מסביר שהוא שופט את העם. יתרו מקשיב ואומר “לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשותו לבדך… עתה שמע בקולי, איעצך” (יח, ז)

וזוהי ביקורת בונה: “לא טוב”. אתה שוחק את עצמך והעם נשחק מהעמידה בתור. ומיד לאחר הביקורת – ההצעה. יתרו אינו נרתע מפני מעמדו של משה אלא לוקח בחשבון את המעמד, אבל גם הוא איש בעל ניסיון שהרי הוא כהן מדיין, וככהן, יש לו ניסיון אדמיניסטרטיבי. למשה יש ניסיון מנהיגותי – והשניים חוברים כדי לעשות את המנהיגות לטובה יותר

וכך, לפני שאנחנו ניגשים לילדים שלנו ולחתנים ולכלות שלנו – וגם לבני הזוג שלנו ולהורינו, ניזכר במשפחת הלוי – נתבונן במצב מרחוק ובדיסקרטיות “לדעת מה יעשה לו”, נציע הצעות קונקרטיות בדרך שיש בה דאגה ולא ביקורת, נעשה את מה שצריך כדי שילדינו ישתלבו בחברה, כפי שעשתה ציפורה כשמלה את גרשום, נדע לאהוב ולקנא, לריב ולסלוח

אה, נכון. בפרשת יתרו ניתנו עשרת הדברות. הן גדולות וחשובות. אבל נשים לב להתנהגותה של משפחתם של יוכבד ועמרם וילדיהם ונלמד מהם. בלי אש ועשן. בלי קולות וברקים. הכל נמצא בבית. לא בשמים היא. בפינו ובלבנו לעשותו

פרשת בשלח:תמצית ההיסטוריה | סאם ליימן-ווילציג” שבט תשפ”א

לכאורה, יש לנו בפרשת “בשלח” מצב מוזר: בני ישראל זה עתה יצאו ממצרים וגם חצו את ים סוף בנסים ובנפלאות – ומיד לאחר מכן הם מתלוננים שלוש פעמים:  בפעם הראשונה, “וילונו העם על משה לאמר מה נשתה?” (רש”י: לשון “נִפעַל” – הדגש על המתלונן ולא על הנמען). לאחר מכן, “וילונו כל עדת בני ישראל… מי ייתן מוּתנו ביד ה’ בארץ מצרים… כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב”, ואז, בשלישית, “ויָרֶב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה…”.
והאלוהים לא מתרגז! אין עונש, אין סנקציות – כאילו שהדבר “בסדר” מבחינתו! ואז, מיד אחר כך – פרשיית עמלק.
מכאן, שתי שאלות עיקריות: 1- מדוע אין האלוהים כועס על בני ישראל? 2- מדוע באה פרשת עמלק מיד אחרי סיפורי תלונות אלו? מה הקשר?
כדי להגיע לתשובה, אביא תובנה מהעולם העכשווי, במיוחד הישראלי. במחקר אקדמי שערכתי לפני כמה עשרות שנים על מחאה ציבורית בישראל, גיליתי שאנו בין המובילים במספר ההפגנות לנפש – ואולי מספר אחת בעולם! (ולא נראה לי שהרבה השתנה אצלינו מאז…) הדבר מעניין בין השאר מאחר שאין אנו מוצאים הרבה פעולות הפגנתיות של הקהילות היהודיות בהיסטוריה של התפוצות – כלומר, אין לכאורה “תרבות פוליטית של מחאה” ב-1800 השנים מאז מרד בר-כוכבא ועד המאה ה-19.
מצד שני, ב-200 השנים האחרונות, אנו כן עדים לתופעה מעניינת: חלק גדול ביותר מהמהפכנים האינטלקטואליים בעולם (מרקס, פרויד, איינשטיין) – וגם חלק גדול מהפעילים הרדיקליים בארצות שונות (תנועה לזכויות אזרח בארה”ב; מנהיגי המהומות בצרפת בשנות ה-60 וכו’) – היו יהודים. עד כדי כך התופעה שכיחה, שההיסטוריון הבריטי הנודע Cecil Roth כינה את התופעה: The Protestant Jew.
איך ניתן ליישב את ה”הפגנתיות” היהודית בעידן המודרני מצד אחד וה”אדישות” המסורתית ברוב שנות התפוצות מצד שני? התשובה נמצאת דווקא בפרשת השבוע שלנו ובהיסטוריה של העת המודרנית: “שחרור מעבדות מדינית” (Emancipation). גם בתקופת המקרא (במצרים) והן בגלות במשך מאות/אלפי שנה כשהיהודים חיו תחת העול של שלטון זר, ללא זכויות אזרח, הנטייה שלנו הייתה לאדישות פוליטית ולהתבצרות קהילתית. אולם, ברגע שהיהודים משתחררים משלטון זר מדכא, חזרנו לדפוס הפוליטי-חברתי-פולמוסי הטבעי שלנו. כך, מיד אחרי יציאת מצרים; וכך ב-200 השנים האחרונות בתקופת האמנציפציה.
מה פירוש “חזרנו לדפוס הפוליטי-חברתי-פולמוסי הטבעי שלנו”? מה שקורה בפרשת השבוע אינה ההתחלה אלא ההמשך של קו, שהתורה מציירת מאז פרשת “בראשית” – חשיבות “הרמת קול” ו”עימות” (לא אלים). כך לדוגמה, אברהם אבינו התעמת עם האלוהים על סדום ועמורה (“אולי חמישים צדיקים…”) – בעקבות “ברית בין הבתרים”. כלומר, היהודי מרגיש את עצמו שותף לבורא עולם, וכל עוד היהודי פועל לפי כללי המשחק שהאלוהים קבע, הוא שווה לו מוסרית!!  מכאן, מרעיון הברית שואב היהודי את ההשראה והחוצפה שלו להתעמת עם בעלי סמכות.
ויש עוד מקרים. למשל, יעקב נאבק עם (מלאך) אלוהים – וכתוצאה שוּנה שמו והעם ל-ישראל – “מאבק” (ולא “בני יעקב” – עֵקֶב – מוּבָלִים…), כמו גם הכינוי “עם קשה עורף”.
מכאן התשובות לשתי השאלות שלי לעיל:
1) אלוהים לא כעס כי הוא ראה בתלונות בני ישראל סימן חיובי – שחרור מ”מנטליות של העבד” וחזרה לתפיסה הקודמת של “ישראל” הנאבק.
2) הקשר בין התלונות לבין פרשת עמלק – לא עונש על התלונות אלא “אזהרה” לבאות. האנטי-שמיות בהיסטוריה נגזרת ישירות מהעובדה שהיהודים תמיד ראו ורואים את העולם אחרת – “אלו ואלו דברים אלוהים חיים”. היהודים אינם שייכים (וגם לא מוכנים) “להשתייך” פילוסופית, תיאולוגית, חברתית, מחשבתית – ועכשיו גם מדינית.
התפיסה ה”לעומתית” של היהודי הוא מעין אליה וקוץ בה: מחד גיסא, היא מביאה לחשיבה מקורית, אנטי-פרדיגמטית; ומאידך גיסא, זהו גם מקור בלתי נדלה לרוגז של הגויים מאחר שאין אנו מוכנים לקבל את המוסכמות (ובוודאי לא הסמכות!) של “רוח הזמן”. בכך, ההיסטוריה של עם ישראל מאז ועד היום מתומצתת להפליא בפרשת השבוע שלנו – לטוב ולרע.

פרשת בא: איך מרגישים חושך? | שושנה מיכאל צוקר, שבט תשפ”א

חודש אחרי הלילה הארוך ביותר בשנה וחג החנוכה, אנחנו קוראים על מכת החושך. כל ילד בגן יודע שאת החושך של חנוכה אפשר לגרש באמצעות נר קטן אבל חושך מצריים הוא חושך אחר לגמרי.

וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:

הפרשן עבדיה בן יעקוב ספורנו (איטליה, תחילת המאה ה-XVI) הסביר: כשמשה הושיט ידו שמימה הוא “הסיר את החושך הטבעי של הלילה כי אמנם חושך הלילה הוא אוויר מוכן לקבל את האור … אבל זה (חושך מצריים) הוא חושך בלתי מוכן לקבל אור… לפיכך לא ראו איש את אחיו כי לא הספיק לזה אור נר ואבוקה.”

מעבר לפסיקה הרנסנסית, ספורנו מבטא רעיון חשוב: כדי שהאור יכול להאיר את החושך, החושך חייב להיות מוכן לקבלו. נכונות היא תנאי הכרחי עבור השנוי מחושך לאור.

דרשנים רבים פרשו את חושך מצריים כחושך חברתי: “חידושי הרי”ם” (ר’ יצחק מאיר מגור 1799-1866) סבר “ברגע שאיש לא רואה את אחיו אז אף אחד לא זז ממקומו. וזה החושך הגרוע ביותר כשבני אדם אינם יכולים ‘לראות’ את שכניהם, ז”א להבחין בצערם  ולהושיט יד לעזרה.”

חומש עץ חיים משלב גישה חברתית עם ממד רוחני:

אולי המכה לא הייתה חושך פיזי אלא דיכאון רוחני או פסיכולוגי. אולי היו בדיכאון עמוק שנגרם ע”י סדרת האסונות שהמכות הביאו על מצריים או שמא דיכאה אותם המחשבה עד כמה היו חייהם תלויים בשעבודם של אחרים. אדם שאינו יכול לראות את שכנו אינו יכול להתפתח באופן רוחני ואינו יכול להתעלות מעל דרגתו הנוכחית.  לכן ההלכה קובעת שהשעה המוקדמת ביותר לקריאת שמע היא “מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ רָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְיַכִּירֶנּוּ (ברכות 9ב).

לפי גישות אלו קשר חברתי ואכפתיות כלפי הזולת הם התנאים לגירוש החושך ולהתקדמות רוחנית.

הרב יעקב שמעון, ראש ישיבת נחלת צבי, שואל מה קרה כאן לפרעה שהחושך גרם לו לומר: “לכו עבדו את ד’ רק צאנכם ובקרכם יצא, גם טפכם ילך עמכם” (שמות י:כד) דווקא עכשיו אחרי מכת החושך? ועונה:

ונראה לבאר, שבימים אלו של מכת החשך לא הוטרד פרעה בבעיות הממלכה, איש לא זז ממקומו ואם כך היה לפרעה זמן רב לחשוב על מה באה אליו הרעה הגדולה הזאת ולמה מצרים סובלת קשות. ולאחר ימים של התבודדות ומחשבות, ללא כל יועצים, הגיע פרעה למסקנה הנכונה שהוא טועה, ועדיף לו ולמצרים שעם ישראל יצא ממצרים. וכל זאת משום שלא היה לו יועץ אשר עידד לו לקבל החלטות שגויות, ובימים אלו, פרעה הפעיל את שכלו בלבד, ולכן הגיע למסקנה הנכונה… ומחשבה כזו ללא לחץ וללא טרדות, מובילה את פרעה למסקנות נכונות.

כבר שנה אנחנו, והעולם כולו, שרויים ב-“מכת הקורנה” ועל אף החיסונים, הסוף אינו נראה לעין. כיחידים וכחברה – ועל פי כמה וכמה מנהיגי המדינה – ניטיב לעשות אם ניקח לליבנו את הלקחים שלמדנו ממכת החושך. שיפור המצב דורש:

  • נכונות לשינוי
  • גישה אכפתית לזולת
  • שיקול דעת ללא לחצים זרים.