פרשת בְּשַׁלַּ֣ח, ראתה שפחה על הים . אניטה תמרי שבת תשע”ח

חז”ל (מכילתא דשירה ג, ד”ה) כתבו:

ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.

ואכן, על אף שהמראות שראה יחזקאל הם מהמחזות הגדולים והמפוארים שמתאר התנ”ך, חז”ל ראו את הייחוד ואת הגדולה שבקריעת ים סוף כעולה על כל חזונותיו של יחזקאל

אבל אנחנו לא היינו במעמד קריעת ים סוף. אנחנו משחזרים אותו יום יום כשאנו עומדים לשירת הים, כאילו לראות את הלא-יאומן שראו אבותינו. ולמרות השירה שאנו שרים, עדיין איננו רואים. ואולי כדי לזכות גם אותנו בראייה, קבע מי שקבע, לפני מאות בשנים, שמילותיה של שירת הים לא ייראו כמו מילים אחרות בתורה, ובספרי התורה (וגם בחלק מהחומשים המודפסים) הם נראות כך:

שירת הים בספר תורה

שירת הים בספר תורה

לצורת כתיבה זו קוראים “אריח על גבי לבנה”, והיא נועדה להמחיש את עצמתן של המילים. מילות שירת הים הן כמו חומה בצורה, עצם המראה כבר אומר לנו: שימו לב, משהו גדול קורה כאן

וכך, גם אם לא היינו על שפת ים סוף, לא עמדנו כשצרורותינו בידינו אחרי שיצאנו בחיפזון ממצרים. גם אם לא עזבנו את בתינו מאחורינו וצעדנו בישימון אל הלא נודע כשהמצרים רודפים אותנו, קיר המילים הבנוי אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח הוא לא רק תכסיס גרפי וטיפולוגי

הקיר המוצק הזה הוא זכר לנד המים מימין ולנד המים משמאל, שני קירות המים שביניהם עברו בני ישראל. הוא זכר לקירות של בתים שעזבנו כשיצאנו ממקומות רבים ושונים, וזכר לבתים שבנינו, ושאנו ממשיכים לבנות, כאן, לאחר שכל אחד מאתנו יצא ממצרים שלו

פרשת בֹּא, גילה שוסטר- בוסקילה, שבט, תשע”ז.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה’ לָנו [א]

לפני יציאת מצרים לא היה לאף אחד מושג איך המסע יתחיל. אבל כולם יצאו – גברים, נשים, בנים ובנות. יצאו למדבר בשמחה ובצהלה גם בתקווה. חלמנו על יום כזה, חג לאלהינו. הישועה תעטוף אותנו ותסיע אותנו למקום חדש. אי שם נתחיל לחגוג בשירה:

מִזְמוֹר שִׁירוּ לַה’, שִׁיר חָדָשׁ; כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ [ב]

נשיר ונתפלל בזמן שהשכנים שלנו אבלים על הבנים הבכורים שלהם. הם יבכו מצער כאשר אנחנו נחגוג. אין לנו אפשרות לעזור לכולם אלא להציל את עצמנו. אולי פעם נחשוב עליהם בחמלה ואולי הם יבינו את כל המצב בעתיד בלי לשנוא אותנו. הסבל שלנו נגמר ביציאת מצרים ואין לנו אפשרות להביט אחורה אפילו לרגע.

הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלא אֶפְחָד
כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה’. וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה
וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂון. מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה [ג]
לַה’ הַיְשׁוּעָה. עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה [ד]

מראה מקום

א. שמות י, ט.
ב. תהלים צח, א.
ג. ישעיהו יב, ב-ג.
ד. תהלים ג, ט.

פרשת “וָאֵרָא”, כוח או מוח? / מוטי לקסמן, טבת, תשע”ח

לעתים, “מרוב עצים לא רואים את היער”, מרוב פרטים קשה להבחין במכלול, במשמעות המקפת.

אכן, פרשת השבוע, פרשת “וָאֵרָא” [א], היא פרשה מלאת פרטים בסערה גדולה.

מַטֵּה הופך לְתַנִּין, תַנִּין בולע תַנִּינִם, וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם, הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד, בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד, שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, בָּרָד כָּבֵד מְאֹד.

דם, צפרדע, כנים, עָרֹב, דבר, שחין, ברד כל אלה הנן שבע המכות הראשונות שמצריים הוכתה בהן; שבע מתוך עשר מכות.

איזו משמעות יכולה להיות למכות כוללות כאלה?

המשמעות הראשונה העולה על הדעת, היא

א.  ללחוץ על המצרים ובראשם פרעה כדי שייאותו לשחרר את בני ישראל לצאת ממצרים:

וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים [ב].

העלאת משמעות זו, מעוררת מספר קשיים.

אם זו המשמעות גם המטרה, איך ניתן להבין את ההצהרה האלוהית: “וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” [ג]?

ממה נפשך, כשם שאלוהים מקשה את לב פרעה אין ספק שבכוחו גם לרכך את לבו של מלך מצריים, לא כן?

מה הטעם לבחור בדרך השכנוע האלימה ביותר?

הענין קשה בלי ספק, כי הוא [=אלוהים] כבר מנעם מלשלח, כמו שאמר: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו” (שמות י, א),

ואחר כן דרש ממנו לשלחם, והוא מוכרח שלא ישלח, ואחר כן ענשו כאשר לא שילחם, והמיתו והמית סיעתו – היה זה עוול” [ד] וגם “אם השם הקשה את לבו מה פשעו?” [ה]

איך פותרים פרשנים את הקושי הזה?

אלא שפרעה וסיעתו מרו בבחירתם, מבלי כפיה ומבלי הכרח, ועשקו הגרים אשר היו ביניהם, ועשו להם עוול גמור, כמו שאמר וביאר: “וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ” [ו] וזה המעשה היה מהם בבחירתם וברוע עצתם, ולא היה להם בזה הכרח. והיה עונש ה’ להם על כך – למונעם מן התשובה, עד שיחול בהם מן העונש מה שחייב צדקו שהוא עונשם. […] ואי אפשר לעונשם אם שבו, ועל כן נמנעה מהם התשובה, והיו מחזיקים בהם” [ז]

גם הרמב”ן פותר את הקושי באופן דומה טענתו היא שאמירת אלוהים “וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה” היא בבחינת הודעה למשה מה יהיה המצב במכות האחרונות, כי בראשונות לא נאמר שאלוהים הכביד את ליבו של פרעה, אלא “וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה” [ח] כלומר שהעקשנות נבעה בתחילה מפרעה עצמו (רמב”ן לשמות ז, ג). ולמה במכות האחרונות הקשה אלוהים את לב פרעה? “כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון” (שם, שם).

וגם: שאין הדעת סובל שיהיה ממדתו של הקב”ה לאמר לרשע הוסף רשע… “כי אני הכבדתי את ליבו” אין ענינו שהקב”ה הקשה את ליבו ונמעהו מעשות מצוות חלילה, אלא שנתן בו אותן המכות שמפניהן בא ליבו לידי קושי וכבדות” [ט]

במלים אחרות פרשנים אלה מצדיקים את מניעת החרטה של פרעה לפני תום כל המכות, בכך שהוא היה ראוי לעונש בגלל מעשיו הקודמים. בבחינת: “בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו” [י]

כל קורא יחליט או כל קוראת תחליט אם הפתרון נראה להם.

נעבור למטרה שנייה.

ב. להוכיח עליונות אלוהי ישראל

את המטרה השנייה נתחיל בהבאת דברי הרמב”ן: “ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו, כענין שכתוב: ‘וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה” (יחז’ לח, כג)” (רמב”ן לשמות ז, ג). כלומר, כלומר אלוהים מקשה את ליבו של פרעה ובכך ממשיך במכות כדי להראות בפני כולם את עוצמתו ואת כוחו.

הסבר זה נתמך גם על ידי הכתוב בפרשה הנידונה בזה, ניתן להבין זאת משני נתונים, כמפורט להלן.

א. אמירות מפורשות

“וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם” (שמות ז, ה).

“כֹּה אָמַר ה’ בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם” [יא]

באמירות אלה מפרש הכותב שהמטרה היא הכרה על ידי המצרים באלוהי ישראל.

ב. עימות בין “אלוהי ישראל” לבין “אלי מצרים”

אמנם אין תיאור של עימות קוסמי בין אלים, אבל יש בהחלט עימות בין נציגיהם: בין משה ואהרון לבין חרטומי מצריים.

מטות הופכים לתנינים

בשלב הראשון משליך אהרון את מטהו וזה נהפך לתנין, החרטומים משליכים את מטותיהם וגם אלה הופכים לתנינים, ואז בולע תנין אהרון את מטה אהרון את מטות החרטומים:

“וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם” (שמות ז, י–יב).

מים נהפכים לדם

גם בהפיכת המים לדם מצליחים חרטומי מצרים לעשות כמעשה אהרון, הפעם התהליך והתוצאה דומים:

וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם (שמות ז, כ–כב).

צפרדעים עולים על ארץ מצרים.

אהרון וגם החרטומים מצליחים להעלות את הצפרדעים מהיאור אל היבשה. אבל החרטומים אינם מצליחים להחזיר את הצפרדעים ליאור. לעומת זאת אלוהים נענה לקריאת משה ומכת הצפרדעים תמה:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ח, א–ג).

כנים

במכת הכנים מגיעים החרטומים להכרה שכוח אלוהי ישראל חזק מהם:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא (שמות ח, יב–טו).

שחין

ובמכת השחין החרטומים כבר תש כוחם:

וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם (שמות ח, י–יא).

אנו רואים, אפוא, תהליך הדרגתי שבו משה ואהרון, בשם אלוהי ישראל, גוברים על חרטומי מצרים.

אם-כך, מדוע עוד מכות? הרי את שתי המטרות אפשר להשיג גם במספר קטן יותר של מכות!

תשובה אחת באה מן הספרות: המספר עשר הוא מספר טיפולוגי והוא מציין שלמות, כך גם בלוחות הברית שם מספר הדיברות הוא עשר.

אפשר אולי להסתפק בתשובה זו, אבל לי נראה שמהכתוב אפשר להעלות הסבר נוסף.

פרשת “וָאֵרָא” נפתחת בפסוק: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם” (שמות ו, ג). המעניין בפסוק זה הוא לא רק הקישור לאבות, אלא האמירה “וּשְׁמִי יהוה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”. באמירה זו מודיע המספר על שם חדש לאלוהי ישראל, יהוה.

נזכר, “הודעה ראשונה” על השם החדש נמסרת למשה בעת ההתגלות ליד הסנה: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר” (שמות ג, יג–טו).

אבל משה חושש שבני ישראל לא יאמינו:

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה” (שמות ד, א). אלוהים מספק לו אותות, אהרון מפעיל אותם בפני בני ישראל והם משתכנעים: “וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן הָעָם (שמות ד, כט–לא).

העם מאמין רק לאחר שבוצעו אותות, כלומר הם קיבלו הוכחה מוחשית ליכולת האלוהים.

כעת, המצב שונה, בני ישראל לא צריכים רק להאמין, אלא הם צריכים להתחיל לנוע אל הלא נודע, האם הם מוכנים לכך?

הכתוב מספר לנו אחרת:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה (שמות ו, ט).

ואכן אין זו משימה פשוטה. משה “בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה”, כלומר חלפו כבר יותר משלושה דורות מאז תחילת גזירות פרעה. במלים אחרות, בני ישראל הנוכחים כעת אינם מכירים מציאות אחרת אלא של עבדות! קשה גם לראות איזה שהוא מוקד שיכול להעניק להם זהות וללכד אותם לישות לאומית אחת. ובכן איך אפשר להניע אוכלוסייה במצב כזה, להניע אל הבלתי ידוע, מעבר לים ולמדבר?

נראה לי שכאן אפשר להציע משמעות נוספת למכות. בפתיחת הפרשה מורה אלוהים למשה לומר את הדברים הבאים לבני ישראל:

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל  וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’ (שמות ו, ו–ח). [ארבעת המלים המודגשות הן בבחינת ארבע לשונות של גאולה!].

אבל כאמור בני ישראל אינם מאמינים!

מה יכול להניע אנשים רבים שעדיין אינם מאורגנים, ואינם מכירים אלא חיי עבדות?

לא אירוע חד פעמי, אלא תהליך שיש בו ביטוי לכוח.

ואמנם, אלוהים מפעיל עוצמה בהשפעה על כוחות הטבע המשנים את תפקודם, בהתאם למכות השונות.

המכות הן, אפוא, תהליך הבא להוכיח שאפשר להאמין להבטחות מקור בעל עוצמה ויכולת כאלה!

ואין זה מפליא, במציאות במאה העשרים וגם במאה העשרים ואחת, אנו רואים את הצורך, לאו דווקא במכות אבל בהפגנה של כוח החלטה והחלטיות של מרכז שלטוני כדי יוכל ליצור ולגבש ישות לאומית שמתפקדת כיחידה.

נזכור, דוד בן גוריון הבין זאת בעת הקמת המדינה, כאשר הוא ביטל, ללא כל התפשרות, כל התארגנות שאינה לאומית (את האצ”ל וגם את הפלמ”ח).

ומצד שני, שכננו הפלסטינאים לא השכילו עד עתה לנקוט בדרך דומה, והתוצאה ידועה לכל.

אכן, אנשים שאינם חיים בישות משותפת צריכים זרז כוחני כדי להגיע לכך.

אולם זהירות, אל דאגה, איני בעד כוחניות לשמה ובוודאי לא בעד כוחניות בלבד.

גם בהתוות האומה הישראלית, הצעד הראשון לאחר יציאת מצרים, לאחר השחרור הפיזי, היה מעמד הר-סיני בו נקבעה המסגרת הרוחנית, התרבותי והחברתית. ללא מעמד הר סיני לא היה אבותינו העבדים הופכים לעם.

ולמרות זאת, נדרשו עוד ארבעים שנה לחינוך מחדש!

ברור, ישות לאומית ללא בסיס תרבותי, רוחני, ערכי לא תשרוד!

אבל בתחילת הישות, במעבר מערב רב של אנשים לאומה, צריך להפעיל סמכות, צריך לבסס מסגרת של חוקים אוניברסליים, ובמקרים מסוימים, אם לא להפעיל, לפחות להבהיר שקיימת אופציה של הפעלה ממוסדת של כוח אל מול אלה שמנסים לחבל או לערער את יסודות הקהילה המשותפת.

כוח צריך, אבל ללא רוח גם הכוח יימוג!

<><><> 

ציון מקורות

א. שמות ו, ג – ט, לה.

ב. שמות ז, ד.

ג. שמות ז, ג

ד. רמב”ם, שמונה פרקים, ח

ה. רמב”ן לשמות ז, ג.

ו. שמות א, ט–י.

ז. רמב”ם שמונה פרקים, ח.

ח. שמות ז, יג, כב; ח, טו; ט, לה.

ט. אברבנאל.

י. בבלי, מכות י, ע”ב.

יא. שם, יז.

 

פרשת שמות – הסנה בוער: מי יענה? | שושנה מיכאל צוקר

משה הנער יצא אל אחיו ועמו, ונחרד ממה שראו  עיניו. הוא היכה, הרג וברח. מקובל לחשוב שהוא נמלט מפני פחד השלטונות אך הרב משה ליכטנשטיין בספרו  ציר וצאן מוסיף סיבה נוספת. משה עזב את מצריים כי התייאש מחוסר היוזמה של העברים שסרבו להתקומם נגד העושק ומחוסר רצונם לקבל אותו כמנהיג.

במדין משה ממשיך לפעול למען החלשים ומציל את רועות הצאן, דבר שמוביל למפגשו הראשון עם חותנו לעתיד, יתרו. הוא מתחתן, מוצא עבודה ומסתדר בחיים כרועה צאן, המתבודד במדבר ושוקע בעולמו הפנימי.  

השנים עוברות, עד שיום אחד הכל משתנה. פתאום, בשום מקום (או יותר נכון, בהר סיני) הוא עצור להתבונן ב-

סְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא־יִבְעַר הַסְּנֶה׃ וַיַּרְא ה’ כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי׃ (שמות ג:ג-ד)

האלהים שמע את צעקותיהם של בני ישראל והביט כלפי מטה. בסנה מבטו הצטלב עם מבטו של משה. ברגע זה משה נבחר למשימה. תשומת ליבו המרוכז עבר את מבחן הסף.  לה’ יש הבטחה לקיים: לשחרר עם ישראל ממצרים ולהביאם אל הארץ, אבל אין לו, בעולם הזה, כלי עבודה אלא בני אדם.  משה מהסס. כדי לרכך את ההצעה ומבטיח למשה שאחרי יציאת מצרים הוא יחזור לעבודת האלוהים באותו ההר.

מבטיח ומקיים.

משה למד שעבודת ה’ עובר דרך שרות לעמו. אחריות ציבורית היא חלק בלתי נפרד מהחוויה הדתית.

זה היה נכון עבור משה, והוא גם נכון בשבילנו. איננו משה, אנחנו לא צריכים להוציא את עם ישראל ממצרים אבל לא חסרות משימות מתאימות לכל אחד ואחת לפי יכולותיו. עלינו רק לזהות את ההזדמנות ולענות: הנני!

פרשת ויחי: אחוות אחים | שושנה מיכאל צוקר

כחוט מקשר, מוטיב היריבות בין אחים עובר דרך ספר בראשית מראשיתו עד סופו. בסיפורי האבות נושא-הכפול הברכה ובכורה מצטרף ומעבה את מוטיב. כל אלו מגיעים לסוף טוב בפרשת ויחי ובכך מפנים את הבמה לנושאים אחרים שיתפס יעמדו במרכז  עניינו בספר שמות. מה היה לנו?

קין וחבל: רצח

אברהם נחור לוט: פירוד

יצחק וישמעאל: פירוד עם רמז לשיתוף פעולה בקבורת אברהם

יעקוב ועשו: מרמה, איום, פירוד, פיוס רגעי ושוב פירוד

יוסף ואחיו: קנאה, שנאה, עצירה על סף הרצח, פירוד, תהליך מורכב של ניסוי ותשוב שמוביל לפיוס מתוח (וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:)

למרות שיוסף מקבל מעין בכורה כששני בניו מוכרים כשבטים עם נחלה בארץ ישראל והמנהיגות יעודה ליהודה, אף אחד לא נדחה. גם ראובן, שמעון ולוי שמקבלים נזיפה במקום ברכה נשארים “בפנים” והופכים לשבטים. תהליך הסינון ובחירה הושלם והוקם עם.

צמד האחים האחרון בספר בראשית הוא מנשה ואפרים. עליהם אנחנו יודעים מעט מאוד אבל ממשיכים לקיים את צוותו של יעקב:

בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:

מה היה המיוחד באפרים ומנשה שדווקא בשמם אנחנו מברכים את הבנים. ב-“אגרא דכלה” הרב צבי אלימלך שפירא מדינוב (1910) מציע:

לפיכך היו ישראל מתברכים בהם, משום שעל-אף ‘וישם את אפרים לפני מנשה’ לא השפיע על שניהם הדבר לרעה מה של דאבון הלב לא היו אצל שאר האחים.

חיזוק נוסף לפירוש בא מלשונו של יעקוב “בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל.” אפרים ומנשה הגיעו למדרגה גבוהה יותר של יחסים בין אחים ולא נסחפים ליריבות וקינאה. לכן אנחנו מברכים את ילדנו בתפילה שלא יריבו ויקנאו אחד בשני. הרב סטיבן פיק-נתן לוקח את הרעיון צעד אחד קדימה באומרו:

אנחנו מבקשים שבנינו יוכלו לקבל כל מה שיקבלו מהחיים, שיוכלו להתעלות מעל צרות עין וקינא, שישמחו בחלקם וחלק של אחיהם.

כן יהי רצון.

פרשת השבוע: וַיִּגַּשׁ, סאם ליימן-ווילציג, כסלו, תשע”ח.

בפרשת השבוע הזו אנו מסיימים את העימות המתמשך בין יוסף ואחיו (פרשת ויחי מהווה ספיח בלבד). אולם, לא ייתכן שהתורה מקדישה כל כך הרבה מקום/טקסט ל״סיפור״ – מעניין אשר יהיה – בלי שֶלַדָבָר תהיה משמעות הרבה מעבר לנרטיב עצמו. ואכן, בחלק האחרון המסופר כאן אנו יכולים להבין את המסר המשמעותי (ואולי אף הגורלי) לעם ישראל לדורי דורות.

כידוע, האחים מכרו את יוסף והוא הגיע למצרים. שם התגלח, לבש תלבושת אחרת, לקח שם חדש ואף התחתן עם לא-יהודייה; לכאורה, סיפור קלאסי של התבוללות. לכן, כשהאחים סוף סוף נפגשים עם יוסף כראש ממשלת מצרים (שֵנִי רק לפרעה), הם לא מזהים אותו בכלל. ומה קורה כשהוא מתגלה כאח שלהם?

בראשית, מ״ה, ג׳: ״ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו.״

הפשט של הפסוק, שפחדו מהנקמה של יוסף הכול יכול, בגלל מה שהם עוללו לו. אולם, במחשבה שנייה, אין זה כל כך הגיוני, שהרי אם יוסף היה רוצה לנקום בהם, מדוע כל המניפולציות שלו לפני כן (גביע בשק, מטבעות וכו׳)? הוא היה יכול לחסל אותם, זבנג וגמרנו! נדמה, שניתן להבין את המלים ״נבהלו מפניו״ באופן אחר: הם ראו לְמַה שהוא הפך – נוכרי לכל דבר – ופחדו שלמרות שגילה את עצמו, הפָנים שלו הראו שהוא ״הלך לאיבוד״ תרבותית ודתית, כלומר יוסף אינו עוד ״עברי״!

יוסף ידע אחרת על עצמו, אך גם הבין שֶלַפַחַד שלהם יש ביסוס. לכן, הוא ״הוריד״ את כל משפחתו מצרימה, אבל אִכלס אותם לא בלב מצרים אלא במחוז הנידח ״גושן״ כדי שלא ״ייבלעו״ תרבותית-דתית בין המצרים. אך האם יוסף עצמו ״נאבד״? לא ולא! שהרי מכאן דרישתו (בפרשת ״ויחי״) שבבוא היום, האחים (או צאצאיהם) יוציאו את עצמותיו ממצרים כדי להיקבר בארץ ישראל, המולדת הרוחנית שלו.

האם הצליח יוסף במשימתו? התשובה כבר בפרשת ״שמות״: ״ופרעה לא ידע את יוסף״, כלומר אפילו אחרי שנים רבות של שהות במצרים משפחתו של יוסף לא התנהגו כמצרים אלא שמרו על מורשתם. זאת הסיבה, שפרעה החליט להעביד את בני ישראל – הבין שלא היה סיכוי שיתבוללו.

מוסר השכל לעם ישראל בהמשך ההיסטוריה הארוכה שלנו: מחד גיסא, עלינו להיזהר ולהתרחק מלקחת על עצמינו יותר מדי מהתרבויות בתוכן אנו נמצאים (עץ אשוח וכו׳); מאידך גיסא, יהודים שונים כן יכולים לחיות אחד עם השני, למרות הבדלים תרבותיים בינם לבין עצמם כתוצאה מחיים בגלויות שונות (אשכנזים, מזרחים, ספרדים). העיקר: לשמור על הגרעין של המורשת שלנו ולהבין מה עיקר ומה טפל.

 

 

פרשת מִקֵּץ, חלום ושברו / אניטה תמרי, כסלו תשע”ח

“ויהי מקץ שנתיים ופרעה חולם והנה עומד על היאור”. ואת חלומו אנו מכירים – שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר (איפה היום הסטנדרטים האלה של יופי? למה עברו מן העולם?) ושבע פרות רעות מראה ודקות בשר. האם התעורר מהחלום? נראה שכן, שהרי כתוב “ויישן ויחלום שנית”. הפעם החלום היה על שיבולים – שבע שיבולים בקנה אחד, בריאות וטובות, ואחריהן שבע שיבולים דקות ושדופות קדים

ויוסף פירש את החלום, ובזכות פרשנות זו זכה לחיות את החלום המצרי, שהוא המקבילה לחלום האמריקני בימינו אנו

אם כך, מה השבר? למצרים היה אוכל לשנות הרעב, פרעה נתפס כמלך מטיב ויוסף עלה לגדולה. ועם זאת, כשאנו מדברים על הפרשה אנו שומעים לא פעם את הביטוי “החלום ושברו”. ביטוי זה נפוץ מאוד בכתיבה, בייחוד הפופולרית, בכותרות כגון “הציונות – החלום ושברו”, “החלום של הממציא ושברו של החלום” וכך הלאה. כלומר, הביטוי מתפרש כאילו החלום התנפץ. החולם התעורר והמציאות התגלתה כשונה מאוד מהחלום

את הפירוש לשבר אנו מוצאים בספר שופטים (ז, יג-טו). מסופר שם שגדעון יצא להילחם במדיין, אך עשה זאת מתוך חשש גדול. לפני שפשט על המחנה התגנב לקצה המחנה לנסות לשמוע ולראות את המדיינים.

וַיָּבֹא גִדְעוֹן וְהִנֵּה אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה צְלִול לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן וַיָּבֹא עַד הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה וְנָפַל הָאֹהֶל: וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת מִדְיָן וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר קוּמוּ כִּי נָתַן ה’ בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן (שופטים ז, יג-טו)

והשבר אינו חתך או קרע אלא הסבר – סבר. כלומר, החלום והסברו, חלום ופשרו

ללמדנו שגם אם “כולם אומרים”, אין לנו לקחת את הדברים כאמת וכעובדה. תמיד עלינו לחפש את הפירוש המדויק של הדברים, הן כשאנחנו הולכים בעקבות החלום, והן, ובמיוחד, כשאנחנו בונים את המציאות שלנו

 

פרשת וַיֵּשֶׁב, עובד דבורה, כסלו, תשע”ח
בתחילת הפרשה אנו מתוודעים לדמות יוצאת הדופן של יוסף. ילד מפונק, שחצן, מאוהב בעצמו:

וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו (בראשית לז:ו).

גם אנחנו הקוראים מרגישים חוסר נוחות עם דברי יוסף. זה באמת לא יאה במקומותינו לומר דברים כאלה על עצמנו. בא לנו “לסתום לו את הפה הגדול”. האחים שהסיפור באופן די ברור מתייחס אליהם, הוצפו בכעס נורא. ובעקבות זעמם, הם הלכו צעד גדול מדי לכל הדעות והחליטו “לסתום לו את הפה” בדיוק כמו שזה נשמע.

וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה—בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו (בראשית לז:לג).

בנקודה זו, הסיפור יכול היה להסתיים במותו הטראגי של יוסף ובעקבות זאת, הסיפור היה מציף סוגיות של רגשי אשמה, הרהורי חרטה, חיפוש אשמים, נסיבות מקלות וכן הלאה. אך כאן ישנה התערבות אלוהית. יוסף מוצא מן הבור, נמכר לשיירת סוחרים ישמעאלים ומגיע למצריים, שם מתגלה חוכמתו והוא הופך להיות משנה למלך והשאר היסטוריה.
אני רוצה להתייחס לסיפור של יוסף הצעיר כאל סיפור בעל מסר חינוכי. אנחנו: אחים, הורים, מורים ואחרים, מאוד קשה לנו להתמודד עם ילדים מבריקים, יוצאי דופן, מחוננים [א]. ילדים כאלה בלא מעט מקרים מרבים לדבר, מצליחים בכל דבר, ואולי חלק גדול מהזמן יש להם חיוך מרוח על הפנים. מנגד אנחנו רוצים קצת שקט בסביבה הקרובה לנו. אנחנו מעבירים מסר לילד המחונן, בין שהוא מילולי ובין שהוא בשפת הגוף: “שירגיע”!

אם נתייחס לרגשות אלה במחשבה שנייה ובצורה שכלתנית, תתעורר השאלה המתבקשת: האם אנחנו רוצים לחנך את הילד המבריק, כך שיהיה מעין “פודל” שירַצה את סביבתו, או להעצים נער מחונן, שיהיה בוגר פורץ דרך, על ידי כך שנתייחס אליו ברוח, “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ”. [ב]

מראה מקום
[א] לקריאה נוספת- אליס מילר: הדרמה של הילד המחונן.
[ב] משלי כב, ו

פרשת וַיִּשְׁלַח: כבודה של המינקת אינו מוסתר / מוטי לקסמן, כסלו תשע”ח.

תהליכים ואירועים שונים מתוארים בפרשת “וַיִּשְׁלַח”. אירועים אחדים ופסוק אחד.

האירועים הם חשובים ומרכזיים בתולדות ישראל על-פי המקרא: פגישת יעקב ועשו,

אונס דינה, מות רחל וקבורתה באפרתה, ראובן שוכב עם פילגש אביו ומות יצחק.

בצד תהליכים מרכזיים אלה, מופיע, כאילו במקרה, פסוק שתוכנו אינו מתקשר למסופר: “וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת” בראשית לה, ח).

הפעם נעסוק בפסוק התמוה.

פסוק זה מעורר תמיהות ברורות, כך שואל הרמב”ן: “לא ידעתי למה נכנס הפסוק הזה בין “וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל”, ובין “וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד”  והפסיק בענין אחר שהיה בבת אחת ובמקום אחד, כי יעקב בבאו לוזה היא בית אל, בנה מזבח וקרא למקום אל בית אל, ונראה לו האלהים שם ויברך אותו, ולמה הושם הכתוב הזה בתוך ענין אחד” [א].

פסוק זה מיוחד לא רק בתוכנו אלא בלשונו זהו המקום היחיד בכל המקרא בו מופיע הביטוי “אַלּוֹן בָּכוּת”.

פרשנים שונים מציעים הסברים.

הסבר אחד נפוץ לאזכור מותה של דבורה מיניקת רבקה, מתנסח בטענה שזה המקום בו נודע ליעקב על מות אימו, ומכאן מובן “אַלּוֹן בָּכוּת” הוא בעצם בכי או אבל של יעקב על מותה של אמו, רבקה. המקור העיקרי להבנה זו הוא במדרש: “ר’ שמואל בר נחמן אמר […] עד שהוא משמר אבלה של דבורה באה ליה בשורתא שמתה אמו” ובהתאם מובן סיום הפסוק הבא: “וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ” (בראשית לה, ט), כך: “מהו ברכה ברכו? ר’ אחא בשם ר’ יונתן אמר ברכת אבלים ברכו” (בראשית רבה פא, ה). כך יונתן [ב]. רש”י מצטט דרשן בשם משה שסבור: “לפי שאמרה רבקה ליעקב [בהאיצה בו לברוח מאימת עשיו] ‘וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם’ (בראשית כז, מה), שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך” בהמשך הסברו חוזר רש”י על ההנחה ששם נודע ליעקב על מות אמו. ומדוע לא כתוב במקרא על מות רבקה? מציע רש”י: “ולפי שהעלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות הכרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמו” (רש”י על אתר).

גם רמב”ן מקבל הסבר זה ומוסיף הבהרה, כדי שחס וחלילה לא נשגה: “והקרוב מה שאמרו רבותינו […] שירמוז למיתת רבקה, ולכן קרא שם המקום ההוא אלון בכות, כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא שם המקום עליו. אבל יעקב בכה והתאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו, ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, ולכן נגלה אליו האלהים וברך אותו לנחמו” (רמב”ן על אתר) [ג].

המשותף למדרש ולפרשנויות הנובעות ממנו הוא במיקוד תוכן הפסוק במותה של רבקה [שכלל אינו מוזכר בתורה]. אברבנאל אמנם מקבל פרשנויות אלה אך גם מוסיף פן אחר: “ובעבור שהיתה אצלם במדרגת אמם בכו עליה […] ולכן בכו יעקב ובניו על האם ועל מניקתה יחד וקראו שמו אלון בכות” [אברבנאל לבראשית לה), כלומר, אברבנאל מציע פרשנות שמעלה את מעמדה או את מקומה של “דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה” והיא ראויה לבכי ולאבל [ד].

האם זה המקרה היחיד בו מסופר על מיניקת שיש לה תפקיד חשוב?

אמנם לא הרבה, אבל יש סיפור נוסף בו באה לידי ביטוי הקרבה בין המינקת לתינוק: “וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת הַמֶּלֶךְ יוֹרָם אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ אֶת יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָה וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ  הַמּוּמָתִים אֹתוֹ וְאֶת מֵינִקְתּוֹ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת וַיַּסְתִּרוּ אֹתוֹ מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ וְלֹא הוּמָת” (מל”ב יא, ב) [ה].

המינקת תפקיד חשוב לה, אבל עיקרם של הסיפורים, גם במקרא עוסק בדמויות המרכזיות הפועלות כבוגרים. ורב המקום המוקצב לנשים.

כך גם במקרא. אבל, מידי פעם מוצא הסופר המקראי להעלות דווקא את ערכה, תפקידה ומעמדה של אישה. כך גם לגבי “תפקידי סיוע”, כמו מיניקת.

לטעמי, פסוק זה הוא אחד מאותם מקומות בהם הסופר המקראי כאילו אומר: נכון, יעקב הוא הדמות המרכזית, הפועלת היוזמת, אבל גם יעקב יודע או חש שתודה מגיע גם למינקת שמחלבה ניזונה אמו. וגדול האדם שיודע להודות גם ל”תורמים” הצנועים והנעלמים.

אכן, יש מקרים, שדווקא לשולי, לצדדי יש את התפקיד המרכזי בעלילה.

וכמו שפסוק מוזר, שלא שייך להקשר, יכול להאיר רבות, כך גם אל נזלזל בפשוט, בקטן, בשולי או בצדדי…

 

הארות ומראה מקום

[א] רמב”ן לבראשית לה, ח. באופן דומה שואל כך גם אברבנאל: “השאלה הי”ב מה ענין ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר וגו’ במקום הזה שנכנס הפסוק הזה בין ויקרא למקום אל בית אל ובין וירא אלדים אל יעקב כי אין ספק שבבואו לוזה בנה המזבח ונראה אליו השם ולמה כ”כ בכה על דבורה ואין ספק שהיתה זקנה עד מאד ולמה אם כן הגדילו עליה הבכי וההספד עד שקראו מקום קבורתה אלון בכות אף כי לא מצאנו זכרון המינקת הזאת לא בבית רבקה ולא עם רחל ולאה” (אברנאל לבראשית לג).

[ב] כך יונתן: “שם הִתבשׁר יעקב על מיתת רִבקה אִמו ויקרא שמה אחר בכיות” (יונתן על אתר).

[ג] רמב”ן מרחיב מעט: “והיתה דבורה עם יעקב, כי אחרי שבאה עם רבקה שבה לארצה, ועתה תבא עם יעקב לראות גברתה. או נתעסקה בגדול בני יעקב לכבוד רבקה ולאהבתה והיתה בביתו. ויתכן שאינה היא המינקת שנאמר בה (לעיל כד נט) וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה, אבל היתה מינקת אחרת שנשארה בבית לבן ובתואל, ועתה יביא אותה יעקב עמו לכלכל את שיבתה לכבוד אמו, כי כן דרך הנכבדים להיות להם מיניקות רבות, כי רחוק הוא שתהיה הזקנה השליח שתשלח אמו” (רמב”ן על אתר).

באופן דומה פרש גם רבינו בחיי: “אין לבכות כל כך על המינקת הזקנה שיקרא המקום עליו, אבל יעקב התאבל ובכה על אמו אשר אהבתו, ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, והנה דבורה עם יעקב היתה. ועל הרמז הזה נגלה אליו השם יתברך לנחמו” (רבניו בחיי על אתר).

[ד] בניגוד לדעות שראינו קודם, למשל: “כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא שם המקום עליו” (רמב”ן על אתר).

[ה] נוסח דומה גם בדה”ב כב, יא–יב.

פרשת וַיֵּצֵא: דרכה של לאה | שושנה מיכאל צוקר כסלו תשע”ח

וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת־לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ… וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה־הִוא לֵאָה… (בראשית כט: כג, כה)

מה חשבה, מה הרגישה לאה? תגובתהּ המיידית לא נשמרה ואיננו יודעים האם ההחלפה נכפתה עליה או היית לרצונהּ. ממדרשי השם בהם לאה מסבירה את שמות בניה אנחנו ‏רואים, שלאה כן אהבה את יעקב ורצתה מאד באהבתו.

ארבע בנים בארבע פסוקים (בבר’ כט: לב-לה) נושאים שמות המעידים על הרגשותיהּ והתפתחותהּ הפנימית של אימם. אביהם יעקב בולט בהיעדרו.  ‏

עם הולדת ראובן, בנהּ הבכור, לאה לא מסתירה שהיא רואה אותו כדרך אל ליבּו של יעקב: וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה’ בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי,” היא אומרת בתקווה.

ללא הועיל. כאשר שמעון נולד לאה עדיין כמהה לתשומת לבו של יעקב: “וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה’ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.” עם הולדתו של לוי, תקווה שוב מבצבצת בדברי לאה: “וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי.”

רק אחרי הלידה הרביעית מגיע שינוי בגישתהּ׃ “וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת־ה’ עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה.” ‏למרות שהיא עדיין לא זכתה באהבתו של יעקב, לאה השכילה להודות על מה שכן יש לה. איזהו עשיר? השמח בחלקו.

‏‏אנחנו, צאצאיה של לאה, הנושאים את שמו של יהודה, נקראים ללכת בעקבותיהּ, ולהודות על היש, בלי להתכחש לחֶסֶר.‏

For English, click here