פרשת בהעלותך: מה אוסף המאסף?   | שושנה מיכאל צוקר

בתחילת החודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצריים, בני ישראל חונים עדיין בצלו של הר סיני. שבועיים קודם לכן הם הקריבו קורבן פסח וחגגו את חירותם. קרוב לוודאי שהרגישו הרגישו בהבדל העצום בין מצבם לפני שנה ומצבם באותו לילה, אך גם היו ערים למסע הגדול שעדיין לפניהם.

לכן בתחילת החודש השני החלה התארגנות. ספר במדבר מתחיל בשפע של הוראות מפורטות על סדר המחנה וסידור העבודה בזמן הליכתם של בני ישראל אל ארץ ישראל. הסדר נחוץ כדאי שיכלו להתקדם בצורה יעילה.

ימים ספורים לפני שזזים, כל מי שפיספס את קרבן הפסח מתוך כורח קיבל הזדמנות שנייה לציין את נס חרותם. חשוב שכל פרט ימצא את מקומו בתוך העם.

ואז הגיע היום הגדול:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (במדבר י:יא).

בתחילת ספר דברים נלמד כי המרחק בין חורב (סיני) וקדש ברנע בגבול מואב הוא אחד עשר יום. לו היו מספיקים את הקצב המהיר הזה, היו יכולים לחגוג את חג השבועות על גבול הארץ. וגם בקצב האיטי של מחנה גדול וכבד יתכן שבני ישראל ציפו כבר לחגוג את חג הסוכות בבתיהם החדשים בארץ המובטחת.

את דברים הגדולים וקטנים שהשתבשו בדרך,  אניח לשנה אחרת כדי להאיר נקודה אחת קטנה.[1]

וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי־דָן מְאַסֵּף לְכָל־הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם  (במדבר י:כה).

מה אוסף המאסף? לפי התלמוד הירושלמי, היו אלה החפצים: “אם היה מי מאבד דבר היה מחזירו לו”

(עירובין פ”ה ה”א).

הנצי”ב[2] הטיל עליהם מטלה כבדה יותר:

מי שנחשל ולא יכול ללכת עם מחנהו והיה נשאר יחידי אחרי המחנה נאסף למחנה בני דן. ומחנה בני דן היו הולכים לאט עם הנחשלים עד שהביאום לצבאותם (העמק דבר על האתר, בעקבות מדרש לקח טוב).

איננו יודעים אם שבט דן עמד במשימה, אבל עצם הצבתם על המשמר מצווה לנו אחראיות: בכל עת – גם בזמן המשימה החשובה ביותר – ובכל מקום –  גם באמצע המדבר – להיות ערניים לאדם הנחלש או נתלש ממקומו, להושיט יד, לחזק  אותו עד שיוכל לחזור הביתה.

זו תורה שקשה לחיות אתה, תודה שמנערת אותנו בלילה בהרהורים: “האם עשיתי מספיק?” גם אם התשובה שלילית, מחר יהיה יום חדש ותהיה לנו הזדמנות שנייה.

<><><> 

[1]  אני מודה לר’ אביטל הוכשטיין, נשיאת מכון הדר-ישראל ואומנית מצטיינת בקריאה זהירה, שהפנתה את תשומת לבי לפסוק וציטוט מן הירושלמי. קריאתהּ השונה ומורכבת יותר, אפשר למצוא ב-הליכה בעקבות המאסף (בעברית ובאנגלית).

[2]  הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (וולוז’ין, רוסיה 1816 – 1893)‏

פרשת  נָשֹׂא: שמשון – נזיר או נפיל? / גייל שוסטר-בוסקילה, סיוון, תשע”ח

החוקים על נזירות מוסברים במדבר פרק ו

א וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה’. ג מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. ד כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל

הנושא של הנזיר המפורט בפרשה לא כל כך מובנת בימנו אלא אם אנחנו מוסיפים את ההפטרה של הפרשה. כידוע, ההפטרה מספר שופטים בפרק יג מספרת על גילוי אלהי לאמו של שמשון, .

ב וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ, וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה. ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה’ אֶל הָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: “הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן. דוְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא. ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן, וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.

בספר “לא כך כתוב בתנ”ך” של זקוביץ ושאנן, מעלים את השאלה של הבשורה לאמו של שמשון לבד בשדה.

ט וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ, וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ.

האם זה מעיד על אבהות אל-אנושית כי בדרך כלל לא מתיחסים לנזיר כוחות כמו שהיו לשמשון? סיפור מאוד משונה בהחלט. בנוסף הם שואלים שאלה מעניינת: האם הלידתו של שמשון מראה שהוא אחד הנפילים?  בראשית פרק ו:

ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.

לדעתם יש לראות את הסיפור של גבורתו ומותו של שמשון בפרק טז כדי להבין את מעמדו…

כב וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח… . ל וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים…

למידע נוסף: שמשון הגיבור/ פרופ’ יאיר זקוביץ

https://www.youtube.com/watch?v=15VDIwAsbvo

 

פרשת בְּמִדְבַּר סִינַי: הרהורים על ציוויליזציה | סאם ליימן-ווילציג, סיוון, תשע”ח.

השבת אנו מתחילים ספר תורה חדש – לא רק פרשה – ושמו ״במדבר״. לכאורה, מלה בנאלית, שמציינת את המקום בו בני ישראל שהו במשך 40 שנה, ותו לא. אולם, מסתבר ש״במדבר״ (המושג) מהווה לא פחות מהבסיס הרעיוני ליהדות!

התורה כולה מתייחסת בצורה שלילית למדי לכל דבר הקשור למה שאנו היום קוראים ״ציוויליזציה״. רמז ראשון לכך, מי שבנה העיר הראשונה היה קין (בראשית, ד׳: י״ז) – גם הרוצח הראשון! לאחר מכן, סיפור מגדל בבל (בראשית י״א: א׳-ט׳) מרחיב את הגישה השלילית הזו. אחר כך בא ערי סדום ועמורה (בראשית י״ג: י״ג) – רשעות בהתגלמותה. ניתן להוסיף לכך ירידת אברהם אבינו (רועה צאן תמים) למצרים המפותחת ומיד חוטא בשקר על אודות ״אחותו״/אשתו (בראשית י״ב: י״ב-י״ג). שלא לדבר על בני ישראל המשועבדים מאות שנים על ידי המצרים, המכריחים אותם לבנות ערי פיתום ורעמסס וכל הפירמידות – סימנים מובהקים לציוויליזציה (לא כל כך מתקדמת, בלשון המעטה, מבחינה מוסרית). ובהמשך לסיפור זה (וגם לעצם הרעיון): משה חייב לברוח מהחברה המצרית ״המפותחת״ ולהגיע למדין הכפרי ולהוריד מעצמו את כל מטעני האצולה ולהפוך לרועה צאן – ורק אחרי זמן רב שכזה (40 שנים) היה בשל לקבל את התגלות האלוהים. ואחרי המעבר הארוך במדבר וחילופי מנהיגות, הדבר הראשון שעשה יהושע: החריב את העיר הגדולה יריחו (יהושע א׳: י׳-כ״א)!

מכאן השאלה: מדוע הטינה של התורה כלפי הציוויליזציה? התשובה כרוכה בהתנהגות הטבעית של מקצועות קדמוניים לעומת המפותחים יותר. נתחיל מסוף הפיתוח הכלכלי (דאז): מה עושים סוחרים ובנאים? מסתכלים במבט ישר (אופקי) לאנשים אחרים, כי זה עצם מהות הפעולה הכלכלית. אבל מי שעושה זאת כל הזמן, רואה בזולת כ״אדון״. ומה לגבי המקצוע הכלכלי הקודם; מה עושה עובד האדמה? השאלה מספקת את התשובה: מסתכל למטה כל הזמן. מבחינתו, העולם כולו גשמי כי כל כולו של האיכר מופנה לקרקע. עוד מכנה משותף בין שני סוגי פעילות כלכלית אלה: אין זמן פנוי להתבוננות ולמחשבה – כל הזמן עובדים נמרצות.

לעומת זאת, המקצוע הכלכלי הראשון הינו רועה צאן (אין להתייחס לציד ולקט כ״מקצוע״ כלכלי – זה מה שאדם וחוה עשו בגן עדן לפני שנזרקו משם בעונש של ״עבודה״ לפרנסתם). ומה עושה רועה צאן? לרוב, יושב ומסתכל מסביב – לא רק ישר (לצאן ולנוף) ולעתים למטה (אם נמצא על הר והצאן מתחתיו), אלא גם, ואולי בעיקר, יש לו זמן להסתכל למעלה! כלומר, הפנאי של רועה הצאן מאפשר לו להרהר ולהתחיל לשאול שאלות רוחניות באשר ״מי נמצא מאחורי העולם?״ ״מי באמת שולט בחיים שלנו מלמעלה?״ זאת גם הסיבה לתופעה עליה נקרא בחג השבועות מחר: בני ישראל נמצאים במורד הר סיני ומסתכלים למעלה!

כלומר, הציוויליזציה – עם כל היתרונות הגשמיים שלה – מכריחה את האדם לעבוד ולעבוד, ובדרך שמפנה את מבטו לאנשים אחרים או לחומר (קרקע) בלבד. כמובן, התורה מבינה שאי אפשר לעצור את הקִדמה ולכן המציאה עוד הברקה: יום השבת! אם עובדים ללא הפסקה במשך היום כאיכר, כסוחר, כאומן וכו׳, לפחות יום אחד בשבוע יוקדש לפנאי בו ניתן לחזור לתקופה הקדומה בה לאדם היה זמן לחשוב על הדברים החשובים באמת בחיים.

ובחזרה ל״במדבר״: כל זה מסביר בדיעבד מדוע האלוהים הכריח את בני ישראל ללכת במדבר ארבעים שנה, כי רק שם ניתן היה להבין את משמעות האל האחד, אשר הוא – ולא בני אדם או אלילים מוחשיים עלי אדמות – קובע את חיינו הגשמיים והרוחניים כאחד (ואם מישהו מבני ישראל ״פספס״ את המסר, אז בא הַמָן כל יום ויורד מהשמיים…). ״במדבר״, אם כן, אינו סתם מקום: הוא עֶרֶש הייחודיות של העם היהודי בפרט ורעיון אלוהים שהוא אחד ויחיד (מונותיאיזם) בכלל.

 

פרשת  בְּחֻקֹּתַי, זכות אבות מול ברית אבות / עובד דבורה, אייר תשע”ח

בפרשת בחקתי, מוצגות מחד גיסא שורה של ברכות רבות לעם ישראל, בתנאי שיקיים את הכתוב בתורה, ומאידך גיסא, רצף קללות מאוד לא נעימות, אם עם ישראל לא יקיים את המצוות. אולם למרבה ההפתעה, בסוף הפרק הדן בנושא הזה, אנו נתקלים במשפטים הבאים:

וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר…..   וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם-לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם:  כִּי אֲנִי ה’, אֱלֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם, בְּרִית רִאשֹׁנִים: אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי–אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים–אֲנִי ה’ (1).

קריאה תמימה של הפסוקים הללו, לאחר שנסתיימה סדרת הקללות, לכאורה מזמינה אנחת רווחה. למה אנחת רווחה? כיוון שאלוהים אומר לנו שהוא זוכר את בריתו עם האבות. אמנם בזמן הקצר יחול עונש הגלות, שהוא אחד העונשים החמורים, אבל הקדוש-ברוך-הוא, שכידוע חנון ורחום הוא, מצהיר שהוא לא מאס בעם ישראל. הוא מחויב לברית ויביא לנו בזכות אבותינו הצדיקים את הגאולה במהרה.

הפסוקים הללו אינם פשוטים להבנה, ובמשך דורות רבים, החל מתקופת האמוראים ועד ימינו אלה, ניסו המפרשים לתת הסבר מניח את הדעת למחויבות האלוהית הזו. לדוגמה, הרב רפאל הירש, שנולד בראשית המאה ה-19, אמר שטעות היא להסתמך על זכות אבות, מפני שאז האדם לא יתאמץ לצבור זכויות משל עצמו. העיקר בזכות אבות הוא, שהיא נובעת מהתיקונים ומהמאמצים שעשו האבות שהאירו וזיכו את העולם לדורות.

רבנים בכל הדורות היו מודעים לקושי הטמון בהסתמכות לכאורה על תעודת הביטוח שנתן הקב”ה לעמו.

דיון עמוק בנושא אנו מוצאים עוד בימי חכמי התלמוד במסכת שבת, במסגרת דיון על פרק ט’ בספר יחזקאל, שעניינו העונש שיש לתת לרשעים. אומר הרב שמואל שלוש מילים, ששופכות אור חדש על התוקף של זכות אבות: “תמה זכות אבות” (2). ובהמשך, באותה מסכת, מביא התלמוד דברים מפי מספר רבנים, שמנסים לקבוע מתי בדיוק בטלה הזכות, בנימוקים כאלה ואחרים. אחד אומר בימי אליהו, אחר אומר בימי הושע, ועוד גרסה – בימי חזקיהו.

אם כך, מה נותר למאמין לעשות? אם אותו יהודי חי בגלות הוא מבין שעצם היותו בגולה מצביע על כך שהוא מצוי בפרק הקללות, ומאחר שלפי התלמוד זכות האבות אינה עומדת, אזי כיצד הוא יביא גאולה לעצמו ולעולם? זוהי סיטואציה שעלולה להביא לסף ייאוש.

לאור זאת, רבנו תם, נכדו של רשי, שחי במאה ה-12, אומר את הדברים הבאים:

דזכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה. דהא כתיב: וזכרתי את בריתי יעקב (ויקרא, כ”ו, מ”ב( אף לאחר גלות. ואנן אין אנו מזכירין זכות אבות אלא הברית (3).

רבנו תם יוצר הבחנה בין זכות אבות לברית אבות. אם הזכות תמה, הברית – קיימת לעד. אבל הברית, שלא בדומה לזכות מחייבת עמידה בכל ההתחייבות כלפי הצד השני, כפי שקיים בכל הסכם, וזה כל ההבדל.

לפיכך, גם כאשר אנחנו בגלות וגם כאשר תקופת העונשין טרם תמה, הברית עדיין קיימת. אנו חייבים להאמין שאלוהים לא שוכח את הבטחתו. כדי להגיע לגאולה השלמה, אנו צריכים למלא את חלקנו, לעשות את אותם הדברים שתלויים בנו ולקוות שהקב”ה לא יזנח אותנו לעולם.

=============
מראי מקום:
(1)  ויקרא כ”ו מ”ד
(2)  שבת נ”ה ע”א
(3) שם,  תוספות “ושמואל אמר…”

פרשת בהר: הכתוב במקרא אינו מקורי? / מוטי לקסמן
שאלתם את עצמכם פעם, מדוע ישראלים רבים נוסעים להודו?
גם אם לא שאלתם, הנה תשובה מקורית: “אשת המצביא המפורסם חובב הנאצים, לורנדורף, מתילדה, שניהלה תעמולה רבה, טענה: גם התנ”ך וגם הברית החדשה מיוסדים על אמונות הודיות עתיקות, שהיהודים העתיקו והתאימו לסביבתם הם” (1). נו, אז לפי טענה זו הישראלים הנוסעים להודו, פשוט חוזרים למקור, הם נמשכים לבית אבא ואמא הקדמונים…
לא נעסוק בהודו גם לא בדעותיה של מתילדה לורנדורף, אבל זו רק דוגמא אחת להשקפות שונות הטוענות שתורת ישראל אינה דבר מקורי.
ויש עוד, למשל, לגבי הדיבר “לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ” (שמות כ, ג). לפי ספרה של טליה ארנן מהאוניברסיטה העברית בירושלים הקדושה, מתברר שדיבר זה, האוסר על ייצוג האלוהים בפועל בפולחן, אינו מקורי ישראלי. לטענתה, זו מגמה מוכרת ברחבי המזרח הקדום, והיא אינה מגמה ייחודית וחדשנית.
היא אף טוענת שהאיסור המקראי על הכנת פסל או תמונה גובש סופית והועלה על הכתב דווקא על ידי גולי יהודה, אשר זכר אובדן מקדשם והפגישה המיטלטלת עם הדת הבבלית גרמו להם להעדיף את הייצוג המופשט של האל, על חשבון ייצוגו הפיגורטיווי (2).
ובכן, אם דעות כאלה מובעות, אין פלא שגם לגבי תכני פרשת השבוע  קיימות דעות דומות.
כלומר, יש טוענים שהכתוב בפרשת השבוע אינו מקורי ישראלי אלא מועבר מתרבות או ממערכת אמונה אחרת.
ובמה דברים אמורים?
השבת היא שבת כפולת פרשיות, “בהר” ו”בחקתי”; אני מתמקד בדיון הנוכחי בפרשת “בחקתי”, וליתר דיוק בפרק כו בחומש ויקרא.
הפרשה נפתחת בפסוק  “אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם” (ויק’ כו, ג). ומיד אחר כך בא פירוט של כל הטובות שעם ישראל יזכה בהם אם ילך וישמור ויעשה את מצוות ה’: גשם בעתו, יבול ופרי, שובע, ושלום בארץ.
וכעבור פסוקים אחדים מתואר ההיפך: “ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה: ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי” (ויק’ כו, יד–טו) ואז בא פירוט, הרבה יותר ארוך, של כל הצרות שיבואו על עם ישראל אם לא יעשה את מצוות ה’: מחלות, תבוסות במלחמה, עצירת גשמים, העדר יבול ופרי, התקפות של חיות רעות, רעב נורא, וחורבן כללי.
הטובות והנוראות האלה הם במסגרת ברית בין ה’ ועם ישראל כמו שכתוב: “והקימתי את בריתי אִתְּכֶם” (ויק’ כו, ט2), ובמצב הקשה, שבשלו באות הצרות “להפרכם את בריתי” (ויק’ כו, טו2).
מסמך זה מסתיים ב”אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה’ בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה” (ויק כו, מו); מכאן שמה של הברית: ברית סיני.
מהי ברית?
אני תופס ברית במובן של הסכם בין ה’ ועם ישראל. לפי הסכם זה, אם עם ישראל ימלא את צדו בברית, כלומר ילך וישמור ויעשה את מצוות ה’ גם אלוהים ימלא את חלקו, כלומר ייטיב עם העם, וברור להיפך.
מתכונת זו של יחסים מזכירה מסמכים אחרים מן המזרח הקדום שאני קורא להם חוזה-אמון ובאנגלית הם מכונים: Covenant ו Treaty.
משרידי המסמכים מהמזרח הקדום עולה שבתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל (מהמחצית השנייה של האלף השני ועד למחצית השנייה של האלף הראשון לפני הספירה), היה רווח, בממלכת אשור ובממלכת בני חת, חוזה-אמון.
למה אני קורא חוזה-אמון?
במונח חוזה-אמון אני מתכוון למסמך בו שליט מכתיב לנתינים, לואסלים הישירים שלו, את תנאי הנאמנות שלהם כלפיו. תנאים אלה כללו, בדרך כלל: נאמנות ללא-גבול של הנתין לריבון; תשלום מס לשליט; איסור על יחסים עם זרים מחוץ לעם, לממלכה או לאימפריה; איסור על טינה נגד מישהו או משהו שהוא תחת אדנות הריבון; חובת הנתין להיענות בעזרה צבאית לריבון; איסור על הפצת שמועות  רעות על הריבון כי אלה הם סימן למרד; איסור על נתינת מקלט לפליטים של עם אחר ועוד.
חוזי האמון האלה נכתבו במתכונת דומה, דבר שהביא חוקרים לשתי טענות:
א. “החוזים הפוליטיים שנתגלו במזרח הקדום מאז שנות השלושים של המאה הנוכחית תרמו רבות להבנת מהותה, אופייה ומבנה של הברית בתנ”ך” (3).
ב. אפשר לזהות, שהתבנית (form)  והלשון בחוזי-אמון במזרח הקדום דומה דמיון ניכר לבריתות בתורה” (4).
מכאן, לא רב המרחק לטעון שהברית במקרא היא בעצם אחת התולדות של חוזה אמון שהיה נהוג בממלכת אשור ובממלכת בני חת.
זה נכון, קיים דמיון בתבנית ובניסוח בין הברית בתורה לבין חוזה אמון. אבל, הדמיון מדגיש הבדל בולט וחשוב.
חוזי האמון הם מסמך פוליטי בין שליט לבין נתיניו. אבל על הברית בין ה’ לעם ישראל נאמר: “תמר לעשות את-כל-דברי התורה הזאת הכתבים בספר הזה ליראה את-השם הנכבד והנורא הזה את ה’ אלהיך:” (דברים כח, נח).
ומה כוללים כל-דברי התורה הזאת?
כל דברי התורה הם חוקים, מצוות ומשפטים הכוללים התייחסות לכל תחומי החיים.
כלומר, לטעמי יש להבחין בין חוזה-אמון פוליטי לבין ברית שמתייחסת לכל תחומי החיים.
דוגמה אחת לאופי של כל-דברי התורה הזאת מצויה בחלק הראשון של פרשת השבוע, פרשת “בהר”.
פרשת “בהר” נפתחת ב: “וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה’: שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה: ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה’ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר” (ויק’ כה, א–ד).
הכתוב בפרשה עוסק בדיני שמיטה ויובל.
לכאורה דאגה לטיוב הקרקע, אבל רק לכאורה כי העיקר הוא ב: “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל” (ויק’ כה ו–ז). מגמה זו בולטת עוד יותר בדיני שנת היובל: “וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל  משפחתו תשבו” (ויק’ כה, י).
זאת אומרת, חלק מחובות הברית החלות על עם ישראל זה שחרור עבדים ונחלאות שנתפסו.
שימו-לב, זה נכתב לפני מרד ספרטקוס, ואולי קשה להאמין, אבל גם לפני אברהם לינקולן!!!
מכאן אפשר, לדעתי, להבין את הברכות והאיומים בפרשת “בְּחֻקֹּתַי” גם באופן הבא: אם עם ישראל ינהל חיי חברה ערכיים שבהם הפער בין עשיר לעני לא יהיה גדול, ותהיה עירנות ורגישות רבה לזכויות כל אחד, גם של הגר הגר עמנו, אז אכן תהיה ברכה.
אבל אם בעם ישראל יתרחבו הפערים בין הקצוות, בין הכנסה שאינה מאפשרת לקנות די מזון לבין תגמולים של מיליונים; אם זכויות יחולו רק עלי ולא על האחר, אז בהחלט יש סכנה לעם, יש סכנה לחברה, גם בלי האיומים שבתורה.
“אין אנו נענשים על חטאינו אלא על ידי חטאינו” (5), בידינו, רק בידינו הדבר!!!
ולסיום,
מצד אחד, איני יודע אם יש בסיס לטענה של מתילדה הגרמנייה על המקורות ההודיים לתרבות ישראל.
מצד שני, אפילו אפשר להוכיח שהאיסור על ייצוג מוחשי של האל, והברית בתורה יש להם מקורות לא ישראלים.
אז אני שואל, אז מה? אז מה אם רעיון הושפע מהתרבות בה חי מחולל הרעיון?
האם מה שחשוב זה איך נולד בך רעיון, או אולי חשוב יותר לאן אתה מפתח את הרעיון ומה אתה עושה איתו?
לטעמי, לא כל כך חשוב מאיפה ועם מה אתה בא, אלא מה אתה עושה עם מה שקבלת או מה שהבאת מאיפה שבאת.
<><><><><>
מקורות
(1) משה גיל, “האומנם הנצרות, כמו היהדות, היתה קורבן הנאצים?”, הארץ תרבות וספרות 05/05/06, עמ’ ה2.
(2) נתן וסרמן, “הנבל הוא ידי האל, החתול דם לבו והסנונית טיפה מן הדם”, הארץ תרבות וספרות 05/05/06, עמ’ ה1.
(3) מ’ ויינפלד, “שבועת אמונים לאסרחדון – אופייה ומקבילותיה בעולם המזרח הקדום”, שנתון לחקר המקרא ולחקר המזרח הקדום א (תשל”ו), עמ’ 51.
(4) F. Ch. Fensham. “Maledictions and Benedictions in Ancient    Near Eastern Vassal Treaties and the Old Testament”. ZAW 74. (1962), p 1.    
(5) שמחה רוט, אבות 260, אתר “בית מדרש וירטואלי”. 

פרשת אמור: חשיבות התמיד | שושנה מיכאל צוקר

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד׃
מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן
מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם׃
עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת־הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד׃
(ויקרא כד:א-ד).

במבט מהיר נראה שנר התמיד הוא בין הדברים המעטים הדומים במשכן, בבית המקדש ובבתי כנסת עד ימינו. אבל מבט זהיר יותר מגלה שוני. נר התמיד בבית הכנסת דולק ללא הפסקה. על נר התמיד במשכן ובבית המקדש נאמר בפירוש כי הוא דולק מן הערב עד הבוקר, וחובה להדליק אותו כל ערב וערב.

ובכל זאת יש קו מקשר חשוב: התמידות. יש בדורנו נטייה לזהות את חיים הדתיים או הרוחניים עם חוויות שיא, אבל שיאים חולפים. לכן עבודת ה’ אינה יכולה להסתפק ברגעים דרמטיים בלבד. בלי קביעות ועקביות חיי הרוח יכולים לחלוף עם הרוח.

מדרש[1] מעניין מספר על דיון המבקש לקבוע מה הוא הפסוק החשוב ביותר בתור

בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל והוא “שמע ישראל ה’ אלוהנו ה’ אחד”.
בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא “ואהבת לרעך כמוך”.
שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא “את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים”.
עמד ר’ פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי.

הכוונה אינה להפחית בחשיבות של אמונה באל אחד או של האכפתיות שלנו כלפי הזולת, אלא לומר שהתמדה ועמידה איתנה הן תנאי קדם לממש את המחויבות שלנו לערכים האלו לאורך זמן.

בעבודת הקודש, כמו באהבת אדם, חוסר בהתעלות רגשית יכול להוביל ליובש ושיעמום הרסניים. אבל כמו חיי הנישואין, חיי הרוח אינם בנויים על חוויות שיא בלבד, אלא גם על נאמנות, מסירות ונוכחות. לכן התורה מצווה על עבודת התמידים, הקרבנות דאז ותפילה של היום, להנחיל לנו כי חיים רוחניים דורשים משמעת ומחויבות. ייתכן כי זה אכן הכלל הגדול בתורה גם אם הוא העיקרון המאתגר ביותר ליישום.[2]

======

[1] ב”הקדמת הכותב” לספר עין יעקב של ר’ יעקב בן חביב, מצוטט ללא מקור.
[2] הרב ש”י הלד, (2017) The Heart of Torah, vol.1
או https://tinyurl.com/Tetzaveh
והשווה עם הרב יעקב נגן, “קול דודי דופק: תמיד א:ב” ב-נשמת המשנה. (דביר, 2016)
http://daf-yomi.com/BookFiles.aspx?type=1&id=37&page=211

אַחֲרֵי מוֹת-קְדֹשִׁים, כל אחד זכאי לקדושה בחיים  / מוטי לקסמן, אייר, תשע”ח.

השנה, זמן פרשת השבוע, פרשיות אַחֲרֵי מוֹת  קְדֹשִׁים, בשבוע בו חל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות.
עיון בפרשת השבוע, שמורכבת משתי פרשיות, מעלה הרהורים לאירועים הלאומיים.

צמד פרשיות השבוע  נפתח בתיאור תפקיד, לבוש ומעשה הכוהן גדול ביום הכיפורים (ויקרא טז), ועובר לאיסור אכילת הדם “כי נפש כל בשר דמו הוא” (ויקרא יז, יד). בהמשך מפרט הכתוב איסורי ביאה שונים שאפשר להבינם כמסר לחיזוק חיי משפחה (ויקרא יח). בהמשך לכך עובר הכתוב לפירוט מצוות שונות שעל בני ישראל למלא (ויקרא יט–כ).

את הדיון שלנו נפתח ב “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה’:  (ויקרא יח, ה). רש”י מבין זאת כך: ” וחי בהם – לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת” (רש”י לויקרא יח, ה). נכדו של רש”י סבור אחרת: “אבל אם לא יעשה, ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם” (רשב”ם לשם), כלומר הוא מבין את האמור לחיים בעולם הזה. רמב”ן ממשיך באותו כוון ומבהיר: “כי הדינים נתנו לחיי האדם בישוב המדינות ושלום האדם, ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו” (רמב”ן לויקרא יח, ד). הוא מוסיף “ורבותינו אמרו (יומא פה ב), וחי בהם, ולא שימות בהם, ללמד על פקוח נפש שדוחה את השבת והמצות” (שם).

כלומר, הצווים והחוקים והמשפטים נתנו כדי שהאדם יחיה.
אך מה פירוש לחיות?
שאלה זו מקשרת אותנו לאירועים הלאומיים החלים השבוע: אחד הביטויים החוזרים במעבר מזיכרון השכול לשמחת הקוממיות הוא: “במותכם ציוויתם לנו את החיים”.
ושוב אנו חוזרים על השאלה, מה פירוש לחיות?
האם נצטווינו על ידי הנופלים על קוממיות המדינה והעם לחיות באופן הבסיסי ביותר? כלומר רק להיזון, לנשום ולצבור רכוש?
אלה הם החיים שצווינו לנהל? אלה הם החיים שהכתוב בפרשה מכוון באמרו: “וָחַי בָּהֶם”?
לטעמי זו הבנה חסרה.
פרשיות השבוע מזמנות לנו, הבנה מלאה רחבה
כך נאמר: “דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם ” (ויקרא יט, ב).
איך מממשים קדושה?
לא במעשה אחד, לא ביום אחד אלא באורח חיים שממלא אחרי סדרה של כללים.
הכללים הם רבים, חלקם מפורט בפרשה: ” אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם. אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִיליִם […] וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם […] לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.  וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה’. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר […]  לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה’. לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה’. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה’” (ויקרא יט ג–יח).

במלים אחרות קדושה פירושה היסודי הוא “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח). כלומר, להתחשב באחר, לתרום לנזקק ולעזור לחלש, וכן גם להאמין באלוהי ישראל.
תפיסה כזו פירושה שכל אדם יכול לחיות חיים קדושים. ואין הקדושה חלה רק על בודדים, שחלקם רק מצהירים על עצמם ככאלה. כל אדם שממלא אחר כללי “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” שרבי עקיבא אמר על כך: “זה כלל גדול בתורה”.
נכון, קשה לומר, שלפחות חלק ממנהיגי האומה משקפים בחייהם ובתפקודם כלל זה.
אבל אל ניקח דוגמה מהם, כי בידינו הוא, בידי כל אחד ואחת לחיות חיים קדושים.
ואם היינו יכולים לשאול את אלה שנפלו על קידוש העם והמדינה, “שבמותם ציוו לנו את החיים”,
הם וודאי היינו מכוונים ל”ואהבת לרעך כמוך”.

ושכולנו נזכה לשמחה בחג העצמאות תשע”ח.

 

פרשת תַזְרִיעַ – מצֹרָע, סאם ליימן-ווילציג, כ״ט ניסן, תשע״ח

וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא. (ויקרא י”ב:א-ב)

לכאורה, ציווי זה אינו נראה על פניו הוגן כלפי האישה. הרי מה היא עשתה? ההפך מדבר פסול: היא הביאה חיים חדשים לעולם! כמובן, ניתן להסביר (כפי שמשתמע מסוף פסוק ב׳), שיש כאן דבר פשוט יחסית: אִם אישה טמאה לשבוע אחרי הופעת המחזור החודשי, אז גם במקרה של לידה – במיוחד בתנאים של העולם הקדום, בהם ללא רפואה מודרנית הרבה נשים המשיכו לדמם אחרי הלידה (ולצערנו, לא מעט אף מתו, כגון רחל בלידת בנימין) – היא טמאה.

אך בא נשאל את עצמינו את השאלה הבאה: מתי ביהדות מוצאים אנו עוד ״השבתה״ של שבעת ימים רצופים? כולנו מכירים את התשובה: אחרי פטירת קרוב משפחה, ב״שבעה״!

המכנה המשותף בין שני מקרים אלה: הן האישה היולדת והן המתאבלים נמצאים במצב חלש – בוודאי נפשית וייתכן גם פיזית. לכן, באה הקופה של שבעת ימי ״צינון״ כדי להגן עליהם! במקרה של המתאבל, להגן מדרישות החברה (״תחזור לעבודה כבר!״); במקרה האישה, מדרישות בעלה שמחכה בכיליון עיניים (ולא רק איבר זה) לחזור ליחסים אִתה.

לא פחות מעניין העובדה שטקס ברית המילה (כשהתינוק הינו בן) מתרחש ביום השמיני ולא לפני כן. כלומר, גם כאן התורה מתחשבת באם: רק אחרי שהיא ״חוזרת לעצמה״ וגם חוזרת לחברה, ניתן לקיים את הברית, על אף שלכאורה מדובר בטקס שמחייב את האב בלבד.

גם ייתכן שאנו יכולים לזהות כאן התחשבות בצרכי התינוק. היום המחקר המדעי כבר הוכיח עד כמה חשוב לתינוק ״להתחבר״ נפשית (Bonding) עם אמו. לכן, מתוך העובדה שרק ביום השמיני לחייו של התינוק נכנס האב לתמונה – זו גם הכרה בצורך החיוני של הרך הנולד לא לעבור מיד ליד בשבוע הראשון של החיים שלו, אלא להישאר קרוב לאם, עד שעבר לגמרי את הטראומה של הלידה ומוכן להצטרף למשפחה המורחבת יותר, בדומה למתאבל שזקוק לאתנחתא מהחיים הרגילים עד שעובר את הטראומה הראשונית של היעדר הנפטר.

בסיכומו של דבר, התורה מכירה בצורך – הן בתחילת החיים והן בסופו – לאפשר לקרובים ביותר לעִניין להתנתק מֵעשייה חברתית כלשהי כדי לאגור כוחות לימים ושנים הבאות. הנידה והשבעה אינם עונש, ובוודאי לא ״חטא״, אלא דרך להכריח את הסובבים ואת הקרובים ביותר – הן לתינוק, הן לאם היולדת והן לקרובי המת – לא להפריע ל״פגיעים״ בתוכינו בשעת מצוקתם. 

פרשת הַשְּׁמִינִי: אש זרה / עובד דבורה, ניסן תשע”ח

ביום חג לבני ישראל, היום השמיני לחנוכת המשכן, כאשר החגיגה הייתה בעיצומה, בא אסון כבד על בניו של אהרון. הם לא שמרו על כללי עבודת המשכן וקפחו את חייהם.

מה בדיוק ארע? אנחנו קוראים:

וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.  וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ,לִפְנֵי יְהוָה (ויקרא י’ א-ב).

מדרש רבא, כדרך המדרש נותן הסבר מפורט, מעבר לפשט. בני אהרון חטאו בארבעה דברים: שתו יין בעבודת הקודש, לא לבשו בגדים נאותים, לא רחצו ידיים ורגליים ולא היה להם נשים ובנים. מסקנת המדרש נגזרת בחלקה  מפסוקים בהמשך הפרשה אשר בהם פורטו נהלי הכשירות לעבודה של הכהנים, בייחוד איסור שתיית יין (ויקרא י  ז’-ט’). מתוך אותן הוראות באה  הקביעה שבני אהרון לא מילאו אחר הדרישות הללו ובנוסף עשו חטאים כאלה ואחרים  שבגינם חייבים בדין מיתה, כפי שמפורט  בתורה גם המקומות אחרים.

התיאור של המדרש מצביע אולי על המנהגים הקשורים עם עבודת האלילים, בייחוד בנושא שתיית יין, שכן עבודת האלילים בדרך כלל כרוכה בסביאה והתלהבות אקסטאטית.

יש החושבים, שבני אהרון לא הלכו כל כך רחוק. להיפך ככל הנראה הוסיפו והרחיבו בעבודה, אבל בשורה התחתונה עשו מה שלא נצטוו, ועל כך נענשו.

סיפור בני אהרון מלמד את הקורא שני דברים:

א.      חובה להקפיד על כל המצוות בלי להוסיף וכמובן בלי לגרוע.

ב.      אנשים במשרות הכי נחשבות אינם חסינים מלתת את הדין על מעשיהם. קל וחומר, האנשים הפשוטים שאינם נמנים עם השכבה השלטת.

הדברים הללו ברורים מאליהם ממקרא הסיפור. ולמרות זאת התורה מביאה את המסקנה בצורה גלויה ומפורשת.

 אנו קוראים בהמשך הציטטה לעיל את הדברים הבאים:

ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן (ויקרא י’  ג’).

רוצה לומר שהאנשים הכי קרובים אלי הם הראשונים לתת את הדין על מעשיהם. וכמובן, זהו גם רמז עבה לכל העם –ראו הוזהרתם.

הכל בגלל הגדי / מוטי לקסמן, ניסן, תשע”ח
<><><>
…וליל הסדר מתקרב
אבא מכין את צמד זוזיו,
החתול את ציפורניו,
הכלב את מלתעותיו,
המקל את חבטותיו,
האש את בעירתה,
המים את שטפונם,
השור את פיו,
השוחט את חלפו,
המלאך הרע את סכינו,
והקדוש את חרבו.

כולם מוכנים היטב
כימים ימימה, כימים ימימה…
כולם מצפים, כולם כמהים
לגדי הקטן
כדי לחזור שוב, בהנאה,
על שלשלת האימה והנקמה…

והגדי החליט,
פעם ראשונה,
מזה מאות שנים ושנה,
לומר לא!
הוא לא יימכר, ולא ייאכל!

זה וודאי יגרום למהומה,
לאי-סדר רב, בליל הסדר.
ופתאום לא יהיה שימוש
בכל הכלים והאביזרים
כדי להמשיך שלשלת של אימה…

הכל בגלל החלטה של גדי קטן,
גדי פשוט שהבין,
שאם מעיזים לא להיכנע,
לא להרכין ראש,
אפשר לעצור אימה…

ותגידו: זה חלום באספמיא
ובכלל מה יהיה על הסדר
ומה יקרה לשירה?

לא, זה לא חלום
זה אפשרי.
אם כל גדי קטן, באיש ובאישה,
במשפחה, בקהילה, במדינה
גם בתבל כולה
“לא אלימות”, יגיד,
וראש יישא
ולא ייכנע.

אז סדר אמיתי יהיה
מלא שירה, ספוגה
בתקווה ובשמחה;
וגם הקדוש ברוך יהיה
רב חסד ואמת
באמת.