הכל בגלל הגדי / מוטי לקסמן, ניסן, תשע”ח
<><><>
…וליל הסדר מתקרב
אבא מכין את צמד זוזיו,
החתול את ציפורניו,
הכלב את מלתעותיו,
המקל את חבטותיו,
האש את בעירתה,
המים את שטפונם,
השור את פיו,
השוחט את חלפו,
המלאך הרע את סכינו,
והקדוש את חרבו.

כולם מוכנים היטב
כימים ימימה, כימים ימימה…
כולם מצפים, כולם כמהים
לגדי הקטן
כדי לחזור שוב, בהנאה,
על שלשלת האימה והנקמה…

והגדי החליט,
פעם ראשונה,
מזה מאות שנים ושנה,
לומר לא!
הוא לא יימכר, ולא ייאכל!

זה וודאי יגרום למהומה,
לאי-סדר רב, בליל הסדר.
ופתאום לא יהיה שימוש
בכל הכלים והאביזרים
כדי להמשיך שלשלת של אימה…

הכל בגלל החלטה של גדי קטן,
גדי פשוט שהבין,
שאם מעיזים לא להיכנע,
לא להרכין ראש,
אפשר לעצור אימה…

ותגידו: זה חלום באספמיא
ובכלל מה יהיה על הסדר
ומה יקרה לשירה?

לא, זה לא חלום
זה אפשרי.
אם כל גדי קטן, באיש ובאישה,
במשפחה, בקהילה, במדינה
גם בתבל כולה
“לא אלימות”, יגיד,
וראש יישא
ולא ייכנע.

אז סדר אמיתי יהיה
מלא שירה, ספוגה
בתקווה ובשמחה;
וגם הקדוש ברוך יהיה
רב חסד ואמת
באמת.

פרשת צו: הודיה וקהילה | שושנה מיכאל צוקר

בין כל הקרבנות הרבים בפרשות ויקרא וצו, לקורבן התודה יש מאפיין מיוחד: “וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא־יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר” (ז:טו) הכל חייב להאכל ביום אחד. התורה אינה מבהירה את מטרת הציווי אבל אברבנאל מסביר כי האדם שהביא את הקרבן ורואה את הכמות הגדולה של בשר ולחם בהכרח יקרא לאנשים רבים להשתתף בסעודה. בעת הסעודה הוא יכול לספר לכולם מה קרה לו והם ישמחו אתו ויודו  לה’ על כל הטובה אשר גמל לו (ראה את ברכת הגומל וגם את הנצי”ב  [הרבי נפתלי צבי יהודה ברלין] בספרו העמק דבר על האתר).

ברובד ראשוני יותר, הדחף לתת, להעביר הלאה היא מרכיב מהותי ברגש ההודיה עצמה[*] ומבדיל בינו ובין שמחה אנוכית גרידא. בהקשר של סעודות חג, רמב”ם מטיב להדגיש את זה:

וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים. ‏אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה ‏לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ (משנה תורה, שביתת יום טוב ו׳:י״ח).

האיסור להותיר שאריות מן קורבן התודה מקביל לנאמר על קורבן הפסח בספר שמות: “וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, עַד-בֹּקֶר” (שמות יב:י). בקרבן הפסח היה גם חיוב לארגן קבוצות אכילה מראש “וְאִם־יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל־בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל־הַשֶּׂה” (יב:ד). במצריים מטרתו של הארגון הקבוצתי והאכילה המשותפת הייתה מוכנות ליציאה. לדורות, קרבן הפסח מהווה קרבן תודה לאומי.[**] בימי הבית האיסור על שאריות והחובה למנות קבוצה מראש נותרו בעינן.

מאז החורבן, ליל הסדר החליף את הקורבן, ושאריות מותרות אבל ההודיה והתכנסות המורחבת קיימים בכל כוחם.

פרק המגיד בהגדה פותח: “כָּל דִכְפִין, יֵיתֵי וְיֵיכֹל; כָּל דִצְרִיךְ, יֵיתֵי וְיִפְסַח.” כאשר אנחנו כבר בתוך ביתנו ויושבים מסביב לשולחן הקריאה הנשמעת ריקה. לכן הרגע הוא עכשיו, שבוע לפני פסח. חובתנו לדאוג שכולם מסודרים לחג. אפשר להזמין אנשים הביתה, ואפשר לתרום לארגונים הדואגים לנזקקים בחברה. יש אפשריות חיוביות רבות, ואיסור אחד: אסור להתעלם מצרכי הזולת. בלילה הזה ובכל הלילות.

===============

 [*] A.D.M. Walker, “Gratefulness and Gratitude,” Proceedings of the Aristotelian Society, New Series, vol. 81 (1980-‎ ‎1981), p. 49.‎ 

 [**]  מנחם ליבטאג, קרבן פסח וקרבן תודה 

פרשת וַיִּקְרָא: טקס מול כוונת הלב / מוטי לקסמן, ניסן, תשע”ח

לעיתים מרוב פרטים לא מבחינים בעיקר במהות.

השבוע אנו מתחילים את העיון והלימוד בחומש וַיִּקְרָא. חומש וַיִּקְרָא הוא השלישי מחמשת חומשי התורה, והוא  קרוי גם “תורת כהנים”. עיקר עיסוקם של הכהנים היה בתפעול בית המקדש ובהקרבת הקורבנות; חומש וַיִּקְרָא נקרא גם “תורת כהנים” כי בו מפורטים כללי עבודת הקורבנות בבית המקדש וגם שאר דיני המקדש, הטומאה והטוהרה.

פרשת השבוע, הפרשה הפותחת את החומש, כמו בחומשים אחרים, נקראת על שם כל החומש –וַיִּקְרָא.

פרשה זו כוללת פירוט הקורבנות: “עֹלָה” (פרק א), “קָרְבַּן מִנְחָה” (פרק ב), “זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ” (פרק ג). קרבנות אלה מוגדרים כקרבנות נדבה: “כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין” (רש”י לויקרא א, ב).

בהמשך הפרשה, פרקים ד–ה, מוצגות הנסיבות בהן אדם מישראל מצווה להקריב: “נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה […] וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה’ לְחַטָּאת” (ויקרא ד, ב–ג). האדם מצווה להקריב כי חטא בשגגה, וכך הוא יכול לכפר, אלה קרויים קורבנות חובה.

בכל הפרשה מובאות הנחיות רבות של ההקרבה, בפירוט.

כמעט ורצינו להציג אותן ואז נזכרנו ששמואל הנביא יצא בשצף קצף על שאול שהקריב: “וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה’ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’ הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים” (שמ”א טו, כב). וגם הנביא ישעיהו לא חסך שבטו מהם: “לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה’ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי” (ישעיהו א, יא).

הנביא ישעיהו מוסיף ומדגיש: “רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה” (שם, טז–יז).

במלים אחרות, שמואל וישעיהו ממעיטים בערך הקורבנות, ומדגישים את האמונה באלוהים ואת ההתנהגות המוסרית של האדם.

האם קיים פער כזה בין הכתוב בפרשה לדברי הנביאים?

אם נחזור ונקרא את הפרשה, נראה שהפרטים הרבים על תהליך ההקרבה מסתירים היבטים ערכיים חשובים.

עיון בפסוק הראשון: “וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר” (ויקרא, א, א). מגלה תופעה מיוחדת האות “א” בסוף המילה וַיִּקְרָא בחומש היא אות זעירה (1). יש המציעים להבין זאת כהבהרה שדברי אלוהים במקום זה מופנים אל אוזנו של משה בלבד, והוא יהיה המקור הבלעדי להעברת המסר לעם. ואכן בהמשך הכתוב, לאחר פירוט  מי דובר אל מי, אנו חוזרים לאות “א”, הפעם אות רגילה בראש המילה אדם: “אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'”. זאת אפשר להבין בשני אפנים: א. אמנם המסר הועבר למשה בלבד, אבל תכלית המסר היא לכל העם, לאָדָם. ב. על כך אומר רש”י: “אדם – למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל” (רש”י לויקרא א, ב). כלומר, אדם המקריב צריך שייתן משלו ולא משל אחרים. הבנה זו מראה שהקרבת קרבן אינה נתפסת כפעולה טכנית בלבד.

יתר על כן, “וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'” (ויקרא ב, א). הנושא “אָדָם” התחלף בנושא “נֶפֶשׁ”. “לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב”ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו” (רש”י לויקרא ב, א). אם-כן, רש”י שוב מדגיש את משמעות הקרבת הקורבן. חסר האמצעים מוותר הרבה יותר מאשר בעל האמצעים הרבים. זה החשוב, מעורבות האישית של המקריב, ולא הביצוע הטני של ההקרבה (2).

היבט זה מודגש גם על ידי רש”ר הירש, כאשר הוא דן בהקרבת הקורבן הראשונה: “אין הוא אומר וישע ה’ אל מנחת הבל, ואל מנחת קין לא שעה, אלא “וַיִּשַׁע ה’ אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה” (בר’ ד, ד–ה). ההבדל תלוי באישיות המקריבים, לא בקורבנותיהם. קין היה פסול, ומשום כך נפסל קרבנו, ואילו הבל היה רצוי ומשום כך נרצה קרבנו” רש”ר על אתר).

אם-כן רציית הקורבן לפני ה’ תלויה באישיות המקריב ולא בטיב הקורבן.

גישה זו אפשר למצוא גם בהתייחסות פרשנים אחרים למילה “נֶפֶשׁ” שמופיעה גם בהמשך הפרשה: “וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא […] אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא […] אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע” (ויקרא ה, א–ד).

מסביר הרמב”ן: “נפש כי תחטא בשגגה – בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש: וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה. ובעבור זה גם כן הזכיר נפש” רמב”ן לויקרא ד, ב).

לפי גישה זו התורה השתמשה במילה נפש להראות חשיבות הכוונה  והאישיות המוסרית של המקריב  יותר מאשר הקורבן המועלה בטקס.

ותהא דעתנו על הקרבת קורבנות לאלוהים אשר תהיה (הכותב מבין זאת רק על רקע התקופה הקדומה ושולל כל ניסיון לחדש תהליך כזה בימינו), החשוב הוא האדם המקריב וגישתו הערכית.

שני דברים אנו יכולים לסכם מן הדיון: א. חוטא בשגגה יש לו דרך לכפר על מעשיו. ב. בדרך הכפרה לא חשוב האמצעי או הטקס אלא היערכותו הכנה של האדם לכפרה ולסליחה, “כִּי בְנַפְשׁוֹ  הַדָּבָר הַזֶּה.

מכאן, שאין פער כל כך גדול בין הלכות הקורבנות לדעת הנביאים.

לא הפרטים חשובים בפרשה זו אלא המהות המצויה בהן.

האם אנו זוכרים זאת במעשינו ביום-יום, שהכוונה, ההתייחסות חשובים לאין ערוך מהחפץ המעורב בתהליך.

<><><><><> 

הערות

(1) תופעה שקיימת בעוד מספר מקומות במקרא בהם אות אחת זעירה או מוגדלת מאוד. אין הסבר מוסמך לתופעה זו: “וטעם האותיות הגדולות (‘רבתי’) והזעירות לא נודע לנו” (מנחם בולה, ספר ויקרא, ירושלים תשנ”ב, עמ’ ו).

(2) דיון אחרון זה מושפע ממירון ח’ איזקסון, “הקול העצום מצטמצם לאל”ף זעירה”, הארץ תרבות וספרות 31/03/06, עמ’ ה3.

 

פרשת וַיַּקְהֵל- פְקוּדֵי, סאם ליימן-ווילציג, אדר תשע”ח.

בניית המשכן במדבר כנראה היה הכרחי לפתח ולהגביר את הרוחניות של בני ישראל. אולם, מדוע צריכים את כל הזהב והכסף ושאר ההידור במשכן, כפי שרואים בפרשיות ״ויקהל-פקודי״?
התשובה: המשכן בא לכפר על חטא העגל. ה’ ראה את הדרך שבה בני ישראל מנסים להשתמש בחומר על מנת לקדש או לייצג את האלוהות, והיה כמובן לא מרוצה מהגישה הזו. לכן, האלוהים החליט ללמד את העם מהי הדרך הנכונה. ומהי? את זה ניתן ללמוד מכמה הבדלים בין יצירת המשכן ליצירת עגל הזהב.
הבדל ראשון הוא מי בונה. את העגל (במובן מסוים) יצר אהרון, שנאמר: “ויקח מידם ויצר אותו”. את המשכן אתם – עם ישראל – בונים. שנאמר: “ועשו לי מקדש”. לא סומכים על אחרים, אלא על עצמינו.
הבדל שני קשור באיך בונים. העגל נוצר כמעט בכישוף, שנאמר: “ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה”. אהרון איכשהו צורף את הזהב שהביאו לו ויוצא לו עגל! את המשכן, לעומת זאת, בונים לאט ובהקפדה מדהימה לכל פרט ופרט. לכל דבר ולו הקטן ביותר יש משמעות; מאידך גיסא, גם לא מוסיפים דברים אפילו אם נראים לנו חשובים.
הבדל שלישי נובע מכוונת הבנייה. לעומת עגל הזהב, שנבנה מתוך פחד (איפה משה?), בבניית המשכן בני ישראל באו עם מחשבות ורגשות טובים ונעלים. ככתוב בפרשת ויקהל: “ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו”; “וכל אשה חכמת-לב”; “כל איש ואשה אשר נדב ליבם אותם”. זאת לא פעולה מכאנית, ולא סתם מילוי של ציווי, אלא פעולה מתוך כוונה אמתית.
הבדל רביעי קשור לאיפה נמצאת הקדושה של החפץ. על העגל נאמר: “עשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו.” האל הזה הוא חיצוני להם, כלומר הקדושה נמצאת בחוץ. על המשכן נאמר: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.” לא נאמר ושכנתי בתוכו – בתוך המקדש – אלא בתוכם, כלומר בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. הקדושה היא לא בחפץ, היא בתוך עצמינו.
ההבדל החמישי והאחרון קשור ל-מה מבטא המוחשי. על העגל אמר העם: “אלה אלוהיך ישראל”. שוב, החפץ הוא קדוש. לעומת זאת, המשכן הוא רק אמצעי לקדושה בכך שאנשים מקדישים אותו, כפי שנאמר על כל כלי המקדש: “וקִדשת אותם והיו קודש קודשים”. ע”י פעולות אנושיות החומר נהיה קדוש. הוא לא קדוש בכוחות עצמו.
כל זה גם מסביר דבר שקראנו עליו לפני כמה פרשיות: השימוש בביטוי “וישאלו ממצרים” את הזהב של המצרים. לא “לקחנו” את החומרים ההם ממצרים (להיות הרכוש שלנו), אלה באמת ״שאלנו״ אותם. הרכוש הזה (כמו כל רכוש בעולם), הוא לא שלנו. הרכוש אפקטיבי כאמצעי למטרה נעלה (כזאת או אחרת) – אולם, בתנאי שאנחנו מכירים ומודעים למשמעות של הרכוש; ויש לנו כוונה חיובית בשימושו; ובפועל, מפעילים אותו עם כל הרגש (לא ״הרכש)״ הנכון.

פרשת  כִּי תִשָּׂא:  מעשה העגל / עובד דבורה, אדר, תשע”ח

” וירא העם, כי-בושש משה לרדת מן-ההר. וייקהל העם על-אהרון, ויאמרו אליו קום עשה-לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו–כי-זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצריים, לא ידענו מה-היה לו .ויאמר אליהם, אהרון, פרקו נזמי הזהב, אשר באוזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אליי.  ויתפרקו, כל-העם, את-נזמי הזהב, אשר באוזניהם ויביאו, אל-אהרון. וייקח מידם, ויצר אותו בחרט, ויעשהו, עגל מסכה. ויאמרו–אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצריים. וירא אהרון, וייבן מזבח לפניו; ויקרא אהרון ויאמר, חג ליהוה מחר. וישכימו, ממוחרת, ויעלו עולות, ויגישו שלמים. ויישב העם לאכול ושתה, ויקומו לצחק.”  (1)

יש לנו בעייה קשה להבין כיצד שימש אהרון כלי בידי העם לעשות עבודה זרה. כדי לישב את הסוגיה, אין לנו אלא להניח, שביצירת העגל, אהרון התכוון לשחרר את העם מחרדתו על כך שמשה נפקד לימים רבים ולא נותר מי שישמש מקשר בינם לבין אלהים. העגל. לפיכך לא היה תחליף לאלהים, אלא ייצוג של מתווך עם אלהים לפחות עד שמשה יחזור, ואולי אפילו,  גם כעזר כנגדו.

אבל מעשה זה היה לצנינים בעיני הקב”ה. חמתו של אלהים ל”חטא העגל” הייתה קשה מאוד, למרות שלדעת חוקרים לא היתה כוונת העם לעבודה זרה. אך לפי התפיסה הדתית הטהורה כל ייצוג אלהי בצורה פיסית עלול בסופו של דבר להפוך ליצירת אלהים אחרים. וזוהי משמעות הציווי החד משמעי:

“לא-יהיה לך אלוהים אחרים, על-פניי. לא-תעשה לך פסל, וכל-תמונה ”  (2)

הרמב”ם, מי שהיה גדול המאפיינים של הדמות הרוחנית של אלהים,  טרח כל ימיו לחנך את המאמינים לקבל את דמות האלהים בצורה מופשטת מעבר לכתיבה הפילוסופית הוא נאבק בגילויים של ייחוס קדושה לחפצים, ואפילו שהם קשורים לדת. לדוגמא, הוא יצא נגד הנוהג להניח תפילין במיטת תינוק כסגולה נגד פגיעה של שדים. הוא הסביר שאין בתפילין כל כוחות עילאיים, הם נועדו לשמש את המתפלל בתפילת הבקר ותו לא. למרות זאת,. גם הוא הבין, שהמאמין הפשוט זקוק לכלים מוחשיים שישמשו אותו באמונתו, לרבות שורה של מצוות וחוקים שכתובים בתורה עצמה.

גם היום דמותו הלא מוחשית של אלהים  קשה מאוד להבנה אצל  הציבור הרחב. חלק מהמאמינים צריכים ייצוג מוחשי כגון: קמעות , הרנטגן, קברי צדיקים  וכו’.

מראה מקום:

(1)     שמות לב,  א-ז

(2)     שמות כ ,  ג 

פרשת תְּצַוֶּה: אופנה, מדים, משמעות / מוטי לקסמן, אדר, תשע”ח

כך נכתב:

הצבעים המטאליים שבלטו בקיץ שעבר לא ייעלמו גם בקיץ הקרוב. כדאי להצטייד בכמה פריטים בגוני ברונזה, זהב וכסף, שיאירו כל מערכת לבוש בסגנון המשלב רכות קלאסית עם אלמנטים מאופנת הרחוב המחוספסת. כדי להימנע מדרמטיות יתר מומלץ לשלב את הגוונים המטאליים בנגיעות קטנות שיוצרות ניצוצות עם צבעים בסיסים כמו שחור ולבן. [א]

היו גם פרטים מבהירים “ז’אן פול גוטייה […] נעל לרגלי הדוגמניות שלו נעלי התעמלות גבוהות הנתונות בסנדלי עקב מצופים אבנים נוצצות”. האם כך תסתובבו ברחוב או במסעדה? הכותבת סבורה אחרת:

מובן שאף אחת לא תצא לארוחת צהריים עטוית שריון מוזהב. [ב]

אגב, האם מישהו מתנגד לחזות באישה עטוית ברונזה, כסף וזהב מהלכת לאיטה בכיוון למסעדה על גבי נעליים המצופות אבנים? איני יודע, אבל פרשת השבוע, פרשת תְּצַוֶּה מזמנת לנו, בין השאר, התייחסות ללבוש, לבגדים ואם תרצו לְמַדִּים.

אמנם פרשת תְּצַוֶּה עוסקת גם ב-“נֵ֖ר תָּמִֽיד”, [ג] ב-“פַּ֣ר אֶחָ֧ד בֶּן־בָּקָ֛ר וְאֵילִ֥ם שְׁנַ֖יִם תְּמִימִֽם” [ד]: גם בַּמִּזְבֵּֽחַ עליו הם מוקרבים, [ה] בדיון הנוכחי, נתמקד בבגד, במדים של העוסקים בכהונה במשכן. [ו]

עיון בהנחיות ללבוש הכוהנים, בפרשת השבוע מגלה, שהמרכיבים אותם מצאנו בכתוב על האופנה, אינם המצאה מודרנית:

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ […] וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ […] וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן [=תכשיט כנגד הלב] וְאֵפוֹד [=סינר המקיף את המחצית התחתונה של הגוף וצמוד אליו] וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט […] וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב. שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר. וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר”; [ז] ויש תוספת “וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר […] וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל-פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל-הַמִּצְנָפֶת, [ח], וגם “וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי-בָד. [ט]

סך-הכל שמונה חלקים הבאים בתיאור מפורט מאוד.

בשביל מה הבגדים האלה?

לבישת הבגדים הייתה תנאי הכרחי בעבודת הכהנים. וכהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים אלה, נקרא מחוסר בגדים, ועבודתו פסולה:

מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן […] וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו, […] הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש שנאמר ‘וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם [י] […] בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר הקרב יומת”. [יא]

יש סדר בלבישת הבגדים האלה:

כיצד סדר לבישת הבגדים? לובש המכנסים תחלה וחוגר את המכנסים למעלה מטיבורו מעל מתניו, ואחר כך לובש הכתונת, ואחר כך חוגר את האבנט כנגד אצילי ידיו ומקיפו כרך על כרך עד שגומר וקושר. [יב]

במילים אחרות הבגדים הם בבחינת זיהוי תפקידו ותפקודו של הכוהן. האין זה כך גם בימינו? למשל אם יפנה אליך אדם ללא מדים וידרוש את תעודת הזיהוי שלך, האם תענה?

המדים החיצוניים הם, אפוא, אמצעי זיהוי לממלא תפקיד. הבגדים משמשים לזיהוי וגם לציון מקור הכוח והסמכות, כפי שראינו לעיל: “בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן”. [יג]

האומנם, ציון ממלא התפקיד וסמכותו אינם ממצים את משמעות המדים הנלבשים. הלא כתוב במפורש, “וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת”. [יד] וגם מפורש:

שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים? כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתונת, וכן דרך המעיל. והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים. והאפוד והחושן לבוש מלכות, והציץ נזר המלכים הוא. והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך העובד כוכבים. [טו]

יפה, שזור זהב, ותכלת וארגמן ושני… ממש מפואר.

איך אפשר להבין זאת?

היהדות מביאה לעולם אמונה ודת חדשים שאלוהים בה הוא, בניגוד למקובל באיזור ובתרבות, ישות מופשטת ובלתי נתפסת. מבחינה זאת אפשר להבין את הצורך בסממנים חיצוניים שיהוו מוקד של זהות ושייכות.

מצד שני, הדגש הרב והמפורט על סממנים חיצוניים עלול להסיט את תשומת הלב והדעת מן התכנים. הנביא ישעיהו זועק

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה’ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה [טז]

החשוב הוא

רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. [יז]

ישעיהו מדבר על הקרבנות, אבל אפשר בהחלט להרחיב את משמעות דבריו לגבי כל החיצוניות המצויה בתהליך הטכסים בבית המקדש.

נשאלת השאלה, אם אין כאן ביטוי לחיזוק מלאכותי של קבוצה? זה התחיל בחיזוק אהרון, שהיה רודף שלום, אבל לא היה אישיות חזקה וראה תפקודו בסיפור עגל הזהב ובתשובותיו לטענות משה. כי הרי נביאים, ללא מדים מיוחדים דברו הטיפו, ומדבריהם נותר פסוקים וגם ספרים. והאם מדברי כהנים נותר דבר? להיסחב עם לבוש כזה שעוד עטור בשרשרות, וברימונים ובאבנים, זה לא כל כך פשוט. האומנם זה מה שאפשר להבין מהתורה שלנו, שהבגדים הם העיקר, ושהם רק לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת”???

לא, בפירוש לא.

חז”ל אינם מסתפקים במשמעות החיצונית: “אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם, […] מכנסים מכפרת על גילוי עריות, […]. מצנפת מכפרת על גסי הרוח […] אבנט מכפר על הרהור הלב, […]. חושן מכפר על הדינין, […] אפוד מכפר על עבודת כוכבים, […] מעיל מכפר על לשון הרע […] וציץ מכפר על עזות פנים”. [יח] הבגדים מסמלים את אחד מתפקידיהם החשובים של הכהנים והוא להנחות את העם לכפר על טעויות, משגים וסטיות שונות מדרך הישר.

לטעמי זו אחת המשמעויות החשובות למדים, בפרשה עצמה יש הסבר נוסף, לא פחות חשוב,

וְלָקַחְתָּ אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם. מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם. וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה’ עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן” יתר על כן, “וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל-לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-ה’ תָּמִיד: וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה’ וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד”.[יט]

הכהן הגדול, המנהיג הרוחני, מצווה קודם כל לשאת על כתפיו ועל לבו אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל. כלומר, המנהיג, האדם הספציפי נושא המשרה, לא הוא החשוב, לא בשביל עצמו הוא בתפקיד; אלא בשביל העם אותו הוא מייצג. את העם על כל שדרותיו הוא צריך לשאת על כתפיו ובעיקר על ליבו. המנהיג צריך לשאת קודם-כל את שלוחיו, לדאוג להם. אכן, זה מנהיג שהתורה מתארת.

התחלנו באופנה, אופנה היא לרגע בלבד, לתצוגה בלבד, ולכן היא מתחלפת מזמן לזמן; כי המעצבים, התופרים והדוגמניות צריכים להתפרנס.

לעומת-זאת, מדים המבטאים מנהיגות כשליחות אמיתית, אינם צריכים שינוי כי העיקר הוא התוכן ולא המסגרת. האם מנהיגינו היום חושבים ומממשים קודם-כל את השליחות האמיתית למען העם בתפקודם בתפקידם, או שמא…?

<><><><><>

מראה מקום

א. יעל בן ארי, “צבע הכסף והזהב”, הארץ, גלריה שישי 23/02/2007, עמ’ 6.
ב. עילית מינמר, “הימנון לקפוצ’ון”, הארץ, גלריה שישי 23/02/2007, עמ’ 6.
ג. שמות כז, כ–כא.
ד. שמות כט, א.
ה. שמות כט, יב.
ו. שמות כח, א–לג.
ז. שמות כח, א–ז.
ח. שמות כח, לו-לז.
ט. שמות כח, מב-מג.
י. שמות כט, ה-ט.
יא. רמב”ם הלכות כלי המקדש פרק י הלכה ד.
יב. רמב”ם, הלכות כלי המקדש, הלכה א.
יג. רמב”ם, הלכות כלי המקדש, פרק י הלכה ד.
יד. שמות כח, ב.
טו. רמב”ן שמ’ כח, ב.
טז. ישעיהו א, יא–יג
יז. ישעיהו א, טו–יז.
יח. בבלי, זבחים פח, ב.
יט. שמות כח, כט–ל.

פרשת תְּרוּמָ֑ה: מהמשכן אל בית הכנסת / שושנה מיכאל צוקר, אדר, תשע”ח (English)

“וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם” (שמות כה, ח).

בהשראת הפרשה המספרת על ארון הברית והמשכן שהיו במדבר, אני רוצה להתבונן בארון הקודש וברכיבים חזותיים אחרים באולם התפילה שלנו.

צבעיהם העיקריים של ארון הקודש, הפרוכת והמפה בשולחן הקריאה הם זהב וכחול, אשר מזכירים את הצבעים המשמשים במשכן.

את הארון תרמו אליעזר טל ז”ל ורעייתו לאה, תיבדל לחיים ארוכים, לזכר בנם צחי. על ראש הארון כתר שרפים (מלאכים) פורשי כנפיים, המזכירים ברעיון, אם לא בצורה, את הכרובים שהיו מעל ארון הקודש במשכן ובבית המקדש. בחזית ארון הקודש דלתות (אותן איננו רואים בדרך כלל, שכן הן פתוחות בזמן התפילה). על דלתות ארון הקודש, תרשים של עץ הספירות, האותיות מייצגות את שמות הספירות מ”מלכות” (שכינה) למטה, קרוב לרצפה, ועד ל”כתר” בקשת השרפים למעלה, מעל כולם – ללא ייצוג – אין-סוף. בין מלכות לכתר נמצאות יתר הספירות: יסוד, הוד, נצח, תפארת, גבורה, חסד, דעת ובינה. כל הספירות מחוברות במערכת מסועפת של קווים, כניסיון סימבולי לתאר ולסדר את מורכבות היקום. הכול מקושר.
עץ הספירות הינו סמל מיסטי מובהק. לשני צדי עץ הספירות נחקקו מילותיו של הנביא מיכה, המדגיש את הפן מוסרי של תורת ישראל:

הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם
מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־ה֞’ דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗
כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙
וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד
וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ. (מיכה ו, ח).      

את לוחות הברית שעל הקיר שמשמאל לארון הקודש יצרה רחל רואן, לזכר אביה בן ולבר ז”ל, שזכה להכין את הלוחות על ארון הקודש הישן שעומד בספרייה. לפי המסורת היהודית, הדברות מחולקים לשתי קבוצות של חמישה, חמישה דברות קשורים למצוות בין אדם למקום. חמשת הדברות הנוספים קשורים למצוות בין אדם לחברו, ביטוי השאיפה לאזן בין התנהגות דתית לבין התנהגות ערכית-אנושית.

בצד ימין, המנורה מוקדשת לזכרו של מתן ז”ל, בנם של מירה ועובד דבורה. גם מנורה זו עוצבה על ידי רחל רואן. מנורה זו נראית מוצקה ויציבה, קניה עשויים משרשראות כבדות המושכות מטה. רק להבות קטנות עולות מעלה מתוך הגביעים.

עבורי, כל רכיב לחוד וכולם יחד מייצגים את השאיפה לאזן בין אמונה דתית למעורבות אנושית, כמו המתח בין עצב, זיכרון והבחירה בחיים.

זה המקדש שעשינו. יהי רצון שרוח אלוהים ישכון בנו.

 

פרשת וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים,  גייל שוסטר-בוסקילה, שבט, תשע”ח

שמות כד:

יב וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה–וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם.  יג וַיָּקָם מֹשֶׁה, וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ; וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הַר הָאֱלֹהִים.  יד וְאֶל-הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ-לָנוּ בָזֶה, עַד אֲשֶׁר-נָשׁוּב אֲלֵיכֶם; וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי-בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם.

לפני פרשת משפטים לא היו לוחות אבן בכלל. אמנם כל העם שמע את עשרות הדיברות אבל לא היה מצב של כתיבה עד סוף פרשת משפטים.

רוב החומר בפרשת משפטים הוא הנחיה מפורטת על התנהגויות בין אדם לחברו במצבים שונים. אלה לא דיברות  אוניבריסלויות:  הרשימה של הנחיות לגבי הרבה מצבים קריטיים לעת העתיקה אבל פחות לנו, כגון :

שמות כא:

ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. 

כח וְכִי-יִגַּח שׁוֹר אֶת-אִישׁ אוֹ אֶת-אִשָּׁה, וָמֵת–סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר

ואז מופיעים את הרעניות הקשורות למצבים אחרים שאולי יכולים להיות תקפים גם בימינו:

שמות כב:

א אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְהֻכָּה וָמֵת–אֵין לוֹ, דָּמִים.

יג וְכִי-יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ, וְנִשְׁבַּר אוֹ-מֵת; בְּעָלָיו אֵין-עִמּוֹ, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם.

כד אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ–לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ. 

אין ספק שהמשפטים האלה יכולים להיות דוגמה לנו להחלטות על טיפול בעניינים כאלה היום. אבל אף אחת מהמשפטים האלה לא הוכנסו לעשרת הדברות. האם זה מובן לנו? מה החשוב ביותר ומה לא בדיוק בחשיבות העליונה לעם? לא קל להחליט על העקרונות הנעלים ביותר ועל אלה שקצת פחות חשובים. תמיד מעניין לעצור ולחשוב על כל הרשימות של הטובים ביותר או החשובים ביותר בכל מיני תחומים. בפרשת משפטים מסופר שמשה עלה על ההר כדי לקבל את הרשימה זו לעם ישראל וגם כנראה התורה כולה.

שמות יב …

 וְְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה…

היום לא משנה לנו אם זו אמת או רק אגדה, אבל כן חשוב לראות את מעמד קבלת כל המשפטים והחוקים כאירוע יוצא דופן לעם שיצא מעבדות לחרות – במקום להיכנס לארץ המובטחת ולגור בה, קודם מתן תורה להסדיר את חיי חברה בעם.

פרשת  יִתְרוֹ, שבט, תשע”ח, סאם ליימן-ווילציג

כידוע, בפרשת השבוע ״יתרו״, מגיע חמו של משה ונותן לחתנו עצות לגבי ניהול ומנהיגות – לא לקחת על עצמו את כל מלאכת השיפוט. עצתו המעשית: לבנות מערכת שיפוטית מבוזרת, הכוללת שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות (כמו מערכת המשפט המודרנית עם בתי משפט לערעורים וכו׳). משה מסכים וכך עושה.

נשאלת השאלה: מאחר שמדובר בעצה מאד הגיונית ואפילו פשוטה, כיצד משה בעצמו לא חשב עליה? ודווקא יתרו, שבא מה-״פריפרייה״ כן הגה רעיון ״האצלת סמכויות״? התשובה לשאלה זו נמצאת בשאלה עצמה: משה גדל במערכת פוליטית (מצרים של פרעה), שהיתה מאד ריכוזית. משה לא הכיר משהו אחֵר מאחַר שהחִברות (socialization) שלו התרחשה בבית פרעה עצמו. לעומת זאת, יתרו גדל במקום נידח (מרעה צאן), שבו כל אחד חייב לדאוג לעצמו. גם היותו ״כהן מדין״ מרמז על כך שהמערכת היתה מבוזרת, שהרי הוא לא היה ״הַכהן של מדין״ אלא סתם כהן ולא בעיר מרכזית אלא ״מחוץ״ לשלטון המרכזי.

סוגיית החִברות אינה ענין של משה ויתרו בלבד. כשמשה הפנים שהרקע שלו מנע ממנו להבין כיצד נכון לפעול (פוליטית) ושהוא היה שבוי בפסיכולוגיה ריכוזית, הוא גם התחיל להבין עד כמה יהיה קשה לשנות את הפסיכולוגיה של בני ישראל – אשר חוברתו כעבדים במשך כמה וכמה דורות. זה מסביר (במידה גדולה) את הסבלנות המרשימה של משה רבינו עם ה״עם קשה עורף״ שהנהיג במשך 40 שנה במדבר: הם היו ״קשים״ לא מרצון אלא בעקבות הרקע האומלל שלהם כעבדי מצרים.

מכל זה ניתן להבין תעלומה (לכאורה) אחרת: מה בין עצת יתרו לבין מתן תורה? מדוע הם נמצאים באותה פרשה? התשובה רלוונטית הן לשרי האלפים וכו׳ והן לעם ישראל כולו. הרי בלי מערכת חוקים ונורמות, אי אפשר לצפות מהשופטים לדעת כיצד לקבל החלטות וגם אין לצפות שהעם ישמע לנציגי השליט. כלומר, המערכת מהווה ענין פרוצדורלי ופורמלי שאינה מסוגלת לתפקד בהצלחה בלי התוכן, דהיינו עשרת הדיברות ושאר מצוות התורה. ואין זה מקרי שבסיפור הר סיני כל העם רואה בבירור שאין משה רבינו ״נותן״ את התורה בכוחות עצמו אלא ״עולה בהר״ לקבלה מהאלוהים. גם השליט העליון (במקרה זה משה) אינו ״ה״עליון – מוסר השכל לכל שופט, נביא ומלך בהמשך ההיסטוריה של העם היהודי.

פרשת בְּשַׁלַּ֣ח, ראתה שפחה על הים . אניטה תמרי שבת תשע”ח

חז”ל (מכילתא דשירה ג, ד”ה) כתבו:

ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.

ואכן, על אף שהמראות שראה יחזקאל הם מהמחזות הגדולים והמפוארים שמתאר התנ”ך, חז”ל ראו את הייחוד ואת הגדולה שבקריעת ים סוף כעולה על כל חזונותיו של יחזקאל

אבל אנחנו לא היינו במעמד קריעת ים סוף. אנחנו משחזרים אותו יום יום כשאנו עומדים לשירת הים, כאילו לראות את הלא-יאומן שראו אבותינו. ולמרות השירה שאנו שרים, עדיין איננו רואים. ואולי כדי לזכות גם אותנו בראייה, קבע מי שקבע, לפני מאות בשנים, שמילותיה של שירת הים לא ייראו כמו מילים אחרות בתורה, ובספרי התורה (וגם בחלק מהחומשים המודפסים) הם נראות כך:

שירת הים בספר תורה

שירת הים בספר תורה

לצורת כתיבה זו קוראים “אריח על גבי לבנה”, והיא נועדה להמחיש את עצמתן של המילים. מילות שירת הים הן כמו חומה בצורה, עצם המראה כבר אומר לנו: שימו לב, משהו גדול קורה כאן

וכך, גם אם לא היינו על שפת ים סוף, לא עמדנו כשצרורותינו בידינו אחרי שיצאנו בחיפזון ממצרים. גם אם לא עזבנו את בתינו מאחורינו וצעדנו בישימון אל הלא נודע כשהמצרים רודפים אותנו, קיר המילים הבנוי אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח הוא לא רק תכסיס גרפי וטיפולוגי

הקיר המוצק הזה הוא זכר לנד המים מימין ולנד המים משמאל, שני קירות המים שביניהם עברו בני ישראל. הוא זכר לקירות של בתים שעזבנו כשיצאנו ממקומות רבים ושונים, וזכר לבתים שבנינו, ושאנו ממשיכים לבנות, כאן, לאחר שכל אחד מאתנו יצא ממצרים שלו