English

פרשת תזריע-מצורע פוגשת קורונה | שושנה מיכאל צוקר, ר”ח אייר, תש”פ

אין כמו הפרשה הכפולה תזריע-מצורע להפגיש אותנו עם העובדה שהתורה אינה מתעניינת רק בדברים ברומו של עולם אלא גם בפרטים הגשמיים ביותר בחיי האדם ובפירוט רב. זה לא תמיד נוח לנו. כאשר אנחנו לומדים תורה או מקשיבים לקריאת הפרשה בבית הכנסת אנחנו מחפשים, לעתים קרובות, לצאת מן השגרה ולהתנתק מדברים כואבים, מלוכלכים ודוחים. ולא רק אנחנו. יתכן שאי-נוחות זו היא הסיבה (או לפחות אחת הסיבות) שחז”ל,[1] ורבנים רבים בעקבותיהם, מוציאים את המילה “מצורע” מהקשרהּ, מפרקים אותה לגורמים, קוראים “מוציא שם רע” ומנצלים את ההזדמנות לדרוש על לשון הרע ורכילות. בכל זמן ובכל מקום יש חשיבות רבה לשמירת הלשון אבל בכל זאת, התחמקות היא התחמקות.
לכן אני נגשת שוב לפרשות בתקווה שאיזה נקודת אחיזה תצוץ. והנה קרוב לתחילתהּ של פרשת מצורע, יש כזו:  “וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע־הַצָּרַעַת” (ויקרא יד: ג).  בחול המועד פסח תש”פ אנחנו, ואיתנו העולם כולו, צמאים ל-“הנה נרפא” לבשורת הרפואה. ואני ממשיכה לקרוא. פרטי הפרטים של תהליך הטהרה רחוקים כל כך מן האלכוג’ל וממסכות פנים שאחיזתי נחלשה. אולי כן אכתוב על לשון הרע.

לא. בכל זאת יש כאן משהו חשוב בשבילנו. הצרוע הופרד מן הקהילה וחי בבידוד עד שנרפא. הכהן, בתפקידו הפרא-רפואי, מאשר את ריפויו אבל החולה אינו חוזר ישר לקהילה כאילו דבר לא קרה. יש מעבר והמעבר לוקח זמן.[2] החזרה איננה מיידית – משהו קרה לאדם.

הכניסה לריחוק פיזי, בידוד, וסגר קרתה בשלבים. בפורים נכנסנו כקהילה, כמעט כמו רגיל אבל חלק מן החברים כבר היו בבידוד ולכן שידרנו את תפילות הבוקר ואת קריאת המגילה בפייסבוק לייב, בשבת פרה לא היה קידוש (!!) וביום שני לאחריו קבענו מראש מי יעזוב לו יגיעו 11 מתפללים למנין. מאז עבר כחודש בלי שנפגשנו כקהילה במרחב פיזי אחד. אנחנו שומרים על קשר באמצעים חדישים ומבורכים אבל בכל זאת יש ריחוק. משהו משתנה, אעז לומר שכולנו משתנים, אפילו מעט ובתת-מודע. בבוא היום שנשמע את המילים “הנה נרפא” וחובת הריחוק תוסר, ראוי שכולנו נהיה מודעים שלא הכל בהכרח יחזור להיות בדיוק כמו שהיה, כאילו לא אירע דבר.

כאשר שוב נתכנס, ונחזור ללחוץ ידיים ואפילו להתחבק, אני תקווה שנדע להיות רגישים לשינויים אם אכן היו.

*************************************

[1]  ויקרא רבה פרשה טז סימן ו:

אמר ר’ יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע: “זאת תורת נגע צרעת” (ויקרא יג נט), “זאת תורת אשר בו נגע צרעת” (שם יד לב), “זאת התורה לכל נגע הצרעת” (יד נד), “זאת תורת הצרעת” (יד נז). והקיף: “זאת תהיה תורת המצורע” (יד ב) – תורת המוציא שם רע. ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמישה חומשי תורה. לפיכך משה מזהיר את ישראל: “זאת תהיה תורת המצורע”.

[2]  קבלתי השראה לדברי מדבריהּ של ר’ אביטל הוכשטיין, “קהילה בבידוד” דבר תורה לפרשת פרה ‏‏(‏https://tinyurl.com/r5lmpfb‏)  ‏

פרשת שמיני: לשמור ולשמר | אניטה תמרי, ניסן תש”פ
אני כותבת שורות אלה כחודש לפני שנקרא את פרשת שמיני. עדיין עומדים בספר שמות, ועוד עלינו להתקהל ולהתפקד לפני שניכנס לחוקים של ספר ויקרא ולחנוכת המשכן
אנחנו מצויים עכשיו בחלק לא ידוע של משבר הקורונה. האם זה הפרק הראשון? ואם כן, האם מדובר בסיפור קצר? בנובלה? או שמא בספר עב-כרס ואולי אפילו במשהו שיש לו כרכים רבים? כמו בני ישראל במדבר, אנחנו עומדים בפתחו של לא נודע. כמו בני ישראל במדבר, אנחנו מדשדשים, עושים כמיטב יכולתנו ומקווים לטוב. שלא כמו בני ישראל במדבר, אין לנו מנהיגות
מה שיש לנו בימים אלה הן הגבלות. מקומות רבים נסגרו בפנינו. אפשר להיפגש רק עם אנשים ספורים וגם זה תוך שמירת מרחק. התנועה בתחבורה הציבורית מוגבלת. סייגים על גבי סייגים
ובפרשת שמיני, עוד סייגים שמלווים כל אחד מאתנו כיהודי וכיהודייה – רשימת בעלי החיים המותרים לאכילה ואלה שאסורים עלינו. ורשימה זו מלווה כל אחד מאתנו, אם אנו שומרי כשרות, אם איננו שומרים ואם אנחנו שומרים בתוך סייגים שהצבנו לעצמנו
בימים אלה של הקורונה, מרחפות הרבה שמועות וסיבות להסביר את מה שאינו מובן לנו. בין שאר ההסברים – וידוע שימי מגפה מלווים לא רק בחוליי הגוף ובחוליי הנפש אלא גם בחוליים חברתיים, ובעיקר שנאת זרים – ההסבר בדבר מזונם של הסינים. אתם יודעים מה הסינים אוכלים? גועל נפש! לא פלא שכל הצרה הזו באה מאנשים שאוכלים רמשים, חזיר, שקצים וכל מיני תועבות. העובדה ש 1.4 מיליארד סינים אוכלים אוכל זה אלפי שנים, אין לה שום קשר להצבעה על האשמים לנגיף – אותם מאכלים אסורים
ולמה אסור לנו לאכול אותם? אין ספור סיבות נִתנו – גהות ולכלוך, להבדיל אותנו מהעמים סביבנו, להשאיר אותנו רק בתוך עצמנו. ואולי יש סיבה אחרת, והיא קשורה להגבלים. הארץ נִתנה לנו “לעַבְדַהּ וּלְשַמְרַהּ” (בראשית ב, טו) – לא לנצל אותה עד תום. לא לקחת ממנה הכול – עלינו לעבוד ולעבד, לשמור ולשמר. וכדי להזכיר לנו שלא הכול פרוץ, לא הכול שלנו – מזכירים לנו זאת דיני אכילת הבשר. נכון שיש לנו חצים וקשתות וצלצלים ורשתות דיג. אנו יכולים לטמון פח לדובים ולירות בכל ציפור במעופה. אבל לא. פרשת שמיני אומרת לנו שיש לנו כל שאנחנו צריכים. לא חסר דבר ברשימת החיות המותרות לבריאות הגוף שלנו. וכולנו יודעים שבריאות הגוף היא רק מרכיב אחד באנושיותנו. הידיעה שיש גבולות, שיש חוקים, שיש מותר ושיש אסור, היא שהופכת אותנו לחברה מתפקדת
העולם ניתן לנו לעבדו ולשמרו. בכל פעם שעולה בשר על שולחננו, המסר הזה הוא החשוב. זה שלנו, ולכן עלינו לשמור על העולם מכל משמר. אין בעל חיים שיש לו ערך מוסרי יותר מאשר לבעל חיים אחר. הערך המוסרי הוא ההתנהגות שלנו, הידיעה היומיומית שלא הכול שלנו, שיש גבולות ושעלינו להכיר תודה על היש
לעבוד ולעבד. לשמור ולשמר. כמאמר קהלת “כי זה כל האדם”

שבת חול המועד פסח: שיר השירים | ניסן תש”ף, מוטי לקסמן
אמר רבי עקיבא:

לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים.[1]

מה נדרשנו למגילת שיר השירים, הלא בפרשת השבוע עסקינן?
ושבת חול המועד פסח היא.
ובאיזו פרשה מעיינים בשבת חול המועד פסח? פרשת “כי תשא”!
בכל-זאת, הסברים יש.
בשונה מקהילות ספרד, שם קוראים בכל תפילת ערב שבת את שיר השירים, הרי בקהילתנו, לא היא. בקהילת הוד והדר קוראים את שיר השירים בשבת חול המועד פסח, לפני הקריאה בתורה.
הסבר יש.
ובכל זאת, רק בגלל ההסבר נעסוק בשיר השירים?
לא.
מדרשים רבים מעלים את שיר השירים כדימוי ליחסים בין אלוהים לעם ישראל, למשל:

אמר רבי אליעזר בן עזריה, למה הדבר דומה? למלך שנטל סאה של חטים ונתנה לנחתום ואמר לו הוצא ממנו כך וכך סולת כך וכך סובין כך וכך מורסן וסלית לי מתוכה גלוסקא אחת יפה מנופה ומעולה… ראה מה הקדוש ברוך הוא מקלס לישראל בתוכו:

  1.  הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הנך יפה בבית והנך יפה בשדה, בבית במזוזה וכתבתם על מזוזות ביתך… בשדה בתרומות ובמעשרות בלקט בשכחה ופאה, הנך יפה בבית הנך יפה בגג שנאמר… כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, הנך יפה בעולם הזה הנך יפה בעולם הבא, הנך יפה רעיתי,[2] אמר רבי שמואל בן פזי הקדוש ברוך הוא מקלסה בלשון כפול והיא מקלסתו”.[3]
  2.  גם רלב”ג[4] מוצא בשיר השירים קשר הדוק בין האדם לשיר השירים: קשר הדוק וכתב כך, המצוות, הדעות והמידות הינן שלש קטגוריות הכרחיות להגעה לשלמות האנושית. שלמות זו היא מטרת הבריאה”.[5]
  3.  אם אכן נתבונן בשפת השיר של הכתובים ונבחן את דרכי פעולתה, נוכל לראות כיצד משתלב התכסיס הספרותי במסגרת התפתחות הדרמה הנפשית ותורם לקדום העלילה ולביסוסה. לכן, מן הראוי להידרש לפן זה עתה, טרם קריאתה בציבור, על מנת שכלי השיר ומליצתם יתרמו את תרומתם למכלול האמנותי השלם המגביר ומחזק את השתתפותנו במלא עצמתה הכולל של המגילה. הלא מדובר ב”שיר השירים”, מגילה שהינה שירה הן מצד עלילתה והן מפאת דרכי הביטוי שלה, ועל כן שומה עלינו להבינה באמצעות הכלים המתאימים לה. הלא כבר הרמב”ם בהקדמתו למורה העיר על היחס שבין השירה והחוש האסתיטי האנושי לבין כתבי הקודש וסמך את ידו על השימוש בטכניקות ספרותיות להבנת הכתובים. וכך כתב שם: “דע כי מפתח הבנת כל מה שאמרו הנביאים ע”ה וידיעת אמתתו הוא הבנת המשלים ועניניהם ובאור לשונותיהם; כבר ידעת אמרו יתעלה ‘וביד הנביאים אדמה’ וידעת אמרו ‘חוד חידה ומשול משל’ וידעת כי מחמת רבוי שמוש הנביאים במשלים אמר הנביא המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא. וכבר ידעת מה שפתח בו שלמה ‘להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם’.[6]
  4.  נימוקים מצויים די והותר, הגיע הזמן לשוחח מעט על שיר השירים.

מהי מגילת שיר השירים?
מגילת שיר השירים היא מגילת אהבה בין שני צעירים.
לאהבה ישנם גם היבטים גופניים-פיסיים.
היבטים אלה, מופעים גם בכתוב, למשל,

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ… מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ… צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין:

אבל, וזה החשוב, ההיבט הפיזי הוא משני לרגש ולתחושה להיות יחד, אכן להיות יחד!!!
ולא לחפש ביטוי פיסי-גופני בקשר מחוץ ל”להיות יחד”.
לכן, על דברי העלם עונה מיד העלמה בשמחה, “הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים. הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה”.[7]
שמת לב?
“עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה” לא ערשנו סוערת.
אהבה היא שיתוף אמיתי בין שני בני אדם, ללא הפניית ראש, עיניים או לב לכיוון אחר.
נאהב בכנות ויהיה לנו טוב,
אפילו נפלא, גם נהדר!!!

________________________________________
[1] מדרש תנחומא (ורשה), פרשת תצווה.
[2] מדרש תנחומא
[3] ר’ צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים או לז.
[4] רבי לוי בן גרשום.
[5] רבי לוי בן גרשם, פירוש לשיר השירים, עמ’ 16.
[6] הרב משה ליכטנשטיין, שבת חול המועד פסח, שיר השירים
[7] שיר השירים א, טו–טז.

פרשת צו: הגובה של עבודת קודש  | סאם ליימן-ווילציג, ניסן תש”פ

כידוע, היתה חלוקת עבודת המשכן (ואח״כ בית המקדש) בין הכוהנים והלוויים. הכוהנים הקריבו את הקורבנות והלוויים שירתו אותם בכל מה שמסביב למלאכת הקודש. אולם אם כך, תחילת פרשת צו די תמוה:

א וַיְדַבֵּ֥ר ה’ אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  ב צַ֤ו אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה עַל֩ מֽוֹקְדָ֨ה עַל-הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל-הַלַּ֨יְלָה֙ עַד-הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ: ג וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי-בַד֘ יִלְבַּ֣שׁ עַל-בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת-הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת-הָֽעֹלָ֖ה עַל-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ: ד וּפָשַׁט֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת-הַדֶּ֨שֶׁן֙ אֶל-מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה אֶל-מָק֖וֹם טָהֽוֹר:

כלומר, למרות החלוקה בתפקידים, התורה מכריחה את הכוהנים דווקא לעסוק ב״עבודה מלוכלכת״ – פינוי העפר מהמזבח כל בוקר. ולא רק זה: כדי להוציא את הדשן מחוץ למקדש, עליהם להחליף את בגדיהם למה שהיום היינו קוראים ״בגדי עבודה״. מדוע דווקא על הכוהנים לפנות דשן ולהתלבש בבגדי עבודה? ושאלה זו מקבלת משנה תוקף כשיש משרה מוגדרת נוספת במערכת זו: ״משרתים״, קרי הלוויים. אז שוב, אם כך מדוע להטיל את העבודה השחורה על הכוהנים?
התשובה נעוצה בתופעה אנושית מוכרת. אנשים אשר כל מלאכתם הינה ״עבודה גבוהה״, נוטים אחרי זמן מה להתנתק מֵהַ״עמך״ ולהתנשא. הדבר נכון במיוחד לאור העובדה, שבעקבות עבודתם בירושלים (בשנות בית המקדש), הכוהנים לא גרו וכנראה גם אפילו לא הסתובבו ב״פריפריה״. ועל כך ניתן להוסיף עוד מרכיב: הכוהנים היו הקבוצה היחידה ביהדות, שהורישה את עבודתה לצאצאיהם מדור לדור; מנהיגי האומה האחרים – השופטים והנביאים הגיעו כולם למעמדם בכוחות עצמם ואפילו כשאחד מהם רצה שבניו ימשיכו את עבודתו כשופטים (כמו עלי הכהן בתקופת שמואל, שהיה גם כהן גדול וגם שופט) האלוהים סירב לו. ואצל המלכים, שלכאורה הבן הבכור אמור לרשת את אביו, גם זה קרה לעתים רחוקות.
לכן, כדי למנוע אפשרות של ניתוק והתנשאות בקרב הכוהנים, אלוהים הוריד אותם לקרקע (תרתי משמע). כדי להוות גשר בין הציבור הרחב לאלוהים, על הכוהנים להיות מחוברים לא רק לעולם של מעלה אלא גם לעולם של מטה.
לֶקח זה הינו ישים בכל תחומי החיים. פרופסור מכובד חייב לחתל את ילדיו; על מנכ״ל חברה תעשייתית להסתובב בין פועליו ולקוחותיו; רב קהילה אינו יכול להסתפק בדרשות נעלות – עליו גם לבקר אצל הקשישים ואחרון המתפללים בקהילתו. (אני משתמש בלשון זכר, כי תופעת ההתנשאות הרבה יותר שכיחה בקרב גברים.) וזאת הסיבה שההפטרה של פרשת צו מסתיימת בהטפה של ירמיהו: ט׳: כב:

כֹּה אָמַר ה’, אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ.

בקיצור, ״עבודת קודש״ אינה רק דבר ״גבוה״ אלא לא פחות הינה עיסוק בצרכים כביכול ״נמוכים״. אלו ואלו עבודות אלוהים חיים.

פרשת וַיִּקְרָא, קרבנות הרוח | מוטי לקסמן, תש”פ
לעיתים מרוב פרטים לא מבחינים בעיקר, במהות.
השבוע אנו מתחילים את העיון והלימוד בחומש וַיִּקְרָא. חומש וַיִּקְרָא הוא השלישי מחמשת חומשי התורה, והוא  קרוי גם “תורת כהנים”. עיקר עיסוקם של הכהנים היה בתפעול בית המקדש ובהקרבת הקורבנות; חומש וַיִּקְרָא נקרא גם “תורת כהנים” כי בו מפורטים כללי עבודת הקורבנות בבית המקדש וגם שאר דיני המקדש, הטומאה והטהרה.
פרשת השבוע, הפרשה הפותחת את החומש, כמו בחומשים אחרים, נקראת כשם כל החומש –וַיִּקְרָא.
פרשה זו כוללת פירוט הקורבנות: “עֹלָה” (פרק א), “קָרְבַּן מִנְחָה” (פרק ב), “זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ” (פרק ג). קרבנות אלה מוגדרים כקרבנות נדבה: “כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין” [1].
בהמשך הפרשה, פרקים ד–ה, מוצגות הנסיבות בהן אדם מישראל מצווה להקריב: “נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה […] וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה’ לְחַטָּאת” [2]. האדם מצווה להקריב כי חטא בשגגה, וכך הוא יכול לכפר, אלה קרויים קורבנות חובה.
בכל הפרשה מובאות הנחיות רבות של ההקרבה, בפירוט.
כמעט ורצינו להציג אותן ואז נזכרנו ששמואל הנביא יצא בשצף קצף על שאול שהקריב: “וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה’ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’ הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים” [3]. גם הנביא ישעיהו לא חסך שבטו מהם: “לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה’ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי” [4].
 
הנביא ישעיהו מוסיף ומדגיש: “רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה” [5].
במלים אחרות, שמואל וישעיהו ממעיטים בערך הקורבנות, ומדגישים את האמונה באלוהים ואת ההתנהגות המוסרית של האדם.
לכן, נדון הפעם בהיבט אחר שמצוי בפרשה.
נקודת המוצא שלנו היא: “כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא” [6].
כלומר, אין אדם שהוא חסין מעשיית מעשה שאינו תקין, במשמעות זו אחרת.
התורה גם היא מציגה הנחה זו.
אחד המקורות לזיהוי הנחה זו היא במניית אלה שעלולים לחטוא, בפרשת “וַיִּקְרָא”: “וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ”, “אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא”,”אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא”, “וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ”.
בכל המקרים האלה אנו עוסקים בחטא בִשְׁגָגָה.
כל אדם, עלול לחטוא: בשל אי ידיעה, בשל פיזור דעת, בשל חולשה רגעית, בשל פיתוי או לחץ שמחלישים או אף מבטלים את שיקול הדעת גם את כוח ההתנגדות.
“ואנכי אדם ולא אל, שלא אוכל להתעלם או לשכוח, כי דרך אנשים לי. וכל עדת ישראל ישגו כי השגגה מצויה בכל אדם.” [7].
נכון, האדם אינו אל.
אבל “אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם” [8].
ומה משמעות בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בהקשר הנוכחי?
לאחר החטא בשגגה, ההחלטה היא בידי האדם, להיות עבד ליצריו או לזקף הראש והנפש, ולמשול בהם.
יכול אדם להתעלם או להסתיר או להכחיש, או אף להאשים את “כל העולם ואת אשתו”…
מצד שני יכול אדם לפעול על פי “צֶלֶם אֱלֹהִים” שבו: לגלות בגרות ולומר אכן חטאתי, טעיתי.
האחריות היא שלי ואני מוכן לשאת במחיר.
זה הצעד הראשון למימוש “צֶלֶם אֱלֹהִים” שבכל אדם.
זו הדרך היחידה לחזור ולהיות נקי: “בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש:
וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא” [9].
זו המשמעות הרצינית של חזרה בתשובה, על כן נאמר “ולמדו מזה ואמרו גדולים בעלי תשובה מצדיקים גמורים” [10].
ובאופן מפורש יותר: “אמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין” [11].
מבהיר הרמב”ם “ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם” [12].
על בסיס זה נתפסת גם כלליות אלוהי ישראל: “ללמד שהאל יתברך חומל על בעלי תשובה מאיזה עם שיהיו ומוחל להם וכל שכן כשהם רבים” [13].
במלים אחרות, לדעתנו, הקרבנות בפרשת ויקרא הם רק דימוי להקרבה נפשית שעל אדם לעשות לאחר שחטא.
כי לא קל, גם לא פשוט להודות ולקחת אחריות [14].
ואכן זו הקרבה.
לכן, אין צורך לחזור לפולחן הפגאני של שחיטת בעלי-חיים ככפרה [15], אלא פשוט לחזור בתשובה אמיתית שיש בה הודאה וקבלת אחריות.
 ===========================================
הבהרות ומראה מקום:
[1] רש”י, ויקרא א, ב.
[2] ויקרא ד, ב–ג.
[3] שמ”א טו, כב.
[4] ישעיהו א, יא.
[5] שם, טז–יז.
[6] קהלת ז, כ.
[7] אלשיך, ויקרא ד, ב.
[8] בראשית א, כז.
[9] רמב”ן, ויקרא ד, ב.
[10] רד”ק, ישעיהו פרק נז, יט.
[11] בבלי, ברכות לד, ב.
[12] רמב”ם, הלכות תשובה פרק ז הלכה ד. זו גם משמעות יום הכיפורים: “אך בעשור לחדש […] מכפר הוא על השבים ואינו מכפר על שאינן שבים” רמב”ן, ויקרא כג, כז.
[13] רד”ק, יונה א, א.
[14] בלי להזכיר אף אחד, זיכרונך יכול להעלות דוגמאות לא מעטות של שועי הארץ שקשה היה להם מאוד, פשוט להודות…
[15] גם בנוהג כפרות לפני יום הכיפורים מומלץ במקום להניף תרנגול מבועת מעל לראש, לקחת מעות ואותן לנדב לנצרך.

פרשת ויקהל-פיקודי: שלבים בהתפתחות האדם שנברא בצלם: בריאה, מבול ומשכן | אלי מיאסניק, אדר תש”פ

הפרשה מספרת על סיום מלאכת המשכן, במונחי “ויכל” המזכירים את סיום הבריאה. בבר’  ב1 נאמר “ וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם” ובפרשתנו,  בשמ’ לט 32 נאמר “ וַתֵּכֶל–כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד”. בבר’ ב1 נאמר ”  וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה” ובשמ’ מ 33 נאמר ” וַיְכַל מֹשֶׁה, אֶת-הַמְּלָאכָה“.
מחד, ניתן לפרש את הדמיון הלשוני כניסיון להציג את מעשה המשכן בשפה גבוהה . אך מאידך, ראשונים ואחרונים (למשל: ילקוט שמעוני, בובר, נחמה ליבוביץ ) בחנו את הדמיון המילולי ( אגב, דמיון גם  בביטויי בריאה- משכן  אחרים וגם ביטויי משכן- נח)  וניסו ללמוד ממנו.
להלן  אציע תזה  שמסתמכת על הדמיון המילולי וטוענת שהמשכן אמור לאפשר לה’ לפתח “אנושות נכונה” בעזרת “עם חדש” שאמור לעצב “בן אנוש נכון” ,  ובכך להתגבר על כשלים שלא נצפו במהלך הבריאה.
תהליך הזרימה למטה מציג  מעין מבוא לתזה זו:

1) בריאה. האדם נברא בצלם ה’

(2) אכזבה מרעת האנושות הראשונית

(3)החלטה- תוקם  אנושות חדשה מזרע נח

(4) השיטה- מבול ימחק את האנושות הישנה

(5) מימוש- נח יינצל באמצעות תיבה ויקים אנושות חדשה

(6) ה’ כורת ברית עם נח וצאצאיו

 

 

(7) אכזבה מהאנושות החדשה שהפכה עכו”ם

(8)החלטה- זרע אברהם ינסה יפעל נגד תפישת העכו”ם.

(9) השיטה- הכשרת זרע אברהם במשך 400 שנה להפוך עם חדש

(10)מימוש – משה ניצל מהשמדה באמצעות תיבה ובבגרותו מציל את העם החדש

(11) ה’ כורת ברית מעודכנת עם העם החדש

(12) בניית משכן- ה’ מרוצה מהצלחת קונספט העם החדש ומחליט לשכון בתוכם

ה’ ברא עולם שבו האדם הוא בצלמו (1). לאחר כ 10 דורות, ה’ מתאכזב (2) :וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם ( בר’ ו5). ה’ מחליט להשמיד את האנושות הראשונית ולהקים אנושות חדשה (3)  שתתבסס על צאצאיו של נח (בר’ ט9) אותו הציל באמצעות תיבה (5) . לאחר ההצלה, ה’ כורת ברית עם נח וצאצאיו ( בר’ ט’ 8-17) בתקווה שהאנושות החדשה (6), תהיה לרוחו.
אך, לא כך אירע. לאחר כ 10 דורות נוספים, התברר לה’ שמרבית עמי האנושות החדשה שיצאה מצאצאיו של נח הפכו עכו”ם (7) ואינם מכירים את ה’.  
ה’ מבין שמאמציו לאנושות חדשה נכשלו. הוא מזהה את הבעיה בצורך בקשר רצוף ואיכותי יותר בינו לבין נבחרת מהאנושות שתסייע להטמיע את ערכיו. נבחרת זו תהיה  עם חדש שיהווה הזרז לאנושות שונה. (“וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ” שמ’ יט 6). העם החדש יוקם מזרעו של אברהם (8) כאמור  בבר’ יב 2-3: – וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל. …וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. כלקח ממקרה נח, ה’ בוחר להכשיר את העם חדש שיהווה זרז  לאנושות במשך 400 שנה  (9) . המסר הוא שלא ניתן להקים עם יש מאין.

לאחר כ- 400 שנה, נתקלת התוכנית במכשלה: פרעה שרואה עצמו כאל מתחרה, פועל  על דעת עצמו להעלמת העם החדש. העם  החדש עומד אפוא לפני העלמות/ השמדה, שבניגוד למבול, לא תוכננה ע”י ה’. כבאירוע נח, ה’ נעזר בדמות מובילה, משה,  כדי להביא למימוש תוכניותיו לשנוי האנושות.
בתחילה, משה עצמו ניצל מהשמדה אישית בעזרת נשות העם החדש, ללא מעורבות ה’ (!).  הצלתו התממשה כמו במקרה נח, בעזרת תיבה. (10, שתי התיבות היחידות במקרא- שתיהן אפשרו הצלה של הגיבור המושיע). ה’ רואה כנראה  ביכולת נשות העם החדש להביא להצלת משה  סימן לחיוניות של העם החדש וממשיך בתוכניותיו.
בהמשך משה מעמיד במקומו, בהנחיית ה’, את פרעה- האל המתחרה, ומציל את העם החדש מהשמדה (יציאת מצריים) ומובילו  דרך מהמורות וספקות קשים- מסה ומריבה, המן, העגל וכד’,  להסכמת העם החדש לכרות ברית מעודכנת  עם ה’ . הברית שונה משמעותית מזו שנכרתה עם נח:  העם וה’ נוטלים  על עצמם מחויבויות רבות.  בין היתר, הברית כוללת משכן, שנבנה מתרומות העם ומאפשר לעם להרגיש שה’ הוא חלק ממנו ( וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם, שמ’ כה 8) תוך  קשר תמידי עימו (12), באמצעות הקרבנות, האורים והתומים ומעקב אחר הענן (שמ’ מ 28).

המשכן מהווה אפוא הסמל המובהק להבנת ה’ שהצליח בהחלטתו לברוא אדם בצלמו: העם החדש פועל  כמצופה ממנו בהעזתו למרוד בפרעה -האל- המתחרה ובהסכמתו לברית. ולכן מוענק לו פרס- המשכן.

כי תשא: יג מידות בתפילה ובמעשים | שושנה מיכאל צוקר, אדר תש”פ
Englishכתב יש של סדר הסליחות

בהר סיני ה’ הציג את עצמו לא רק כ-“אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים” (שמות כ:ב) אלא גם “אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי” (שמות כ:ה-ו). באותו מעמד הוא גם הציב תנאי בל יעבור האוסר על יצירת כל דמות חזותית של האלהות.

הצווי הוא חד-משמעי, אך כעובר ארבעים יום כל העסק מתפרק. מרוב חרדה מול איחורו של משה לחזור אל המחנה, העם דורש המחשה גשמית במקום אלהות מופשטת. אהרון נכנע ללחץ הציבורי וחיש מהר העם רוקד מסביב לעגל מסכה. לאור תנאי הברית שנקבעו בסיני, חמתו העצומה של ה’ אינה מפתיעה. תגובתו המיידית היא להשמיד את העם ולהתחיל מחדש עם משה. רק תיווכו האמיץ של משה, אשר מגלה נאמנות כפולה – לאל ולעם –  מציל אותנו והעונש נעצר לפני השמדה מוחלטת.[1]

בשלב זה אלהים מבין (כמו אחרי המבול) שבני האדם שהוא ברא אינם מסוגלים לתפקד כרצונו. הוא צריך למתן את תנאי הברית. לכן:

וַיֵּרֶד ה’ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה’. וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה’ ה’ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־בְּנֵי בָנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים (שמות לד: ה-ז).

נוכח החולשה המוכחת של העם, הדגש כאן אינו על קנאתו של ה’ אלא על חסדו. בסיני “פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל־בָּנִים…” קדם ל-“וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי.”
עכשיו “נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים” וגם “נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה” קודמים ל-“לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים…” יתר על כן, חסדו של ה’ כבר לא מוגבל רק “לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי” אלא ניתן לכל. הרחבת החסד עומדת כרקע מאחורי אמירות מרחיקות של ר’ יוחנן ורב יהודה:

ר’ יוחנן אומר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו: מלמד שנתעטף הקב”ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: “כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ה’ ה’  אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה אל רחום וחנון.” אמר רב יהודה: ברית כרותה ל-יג מדות[2] שאינן חוזרות ריקם (תלמוד בבלי ראש השנה יז:ב; הדגשות שלי).

על בסיס אמירות אלו, הפסוקים בשמות לד:ו-זא  הם הבסיס שעליו נבנה סדר הסליחות ואנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב. המילים שהדגשתי לכאורה מבטחות כי אמירת המידות ביחד, בציבור מתפללים, תמיד תוביל לתוצאה הרצויה, חטאותינו ימחלו והכל יהיה בסדר. נסיון החיים מלמד אחרת. אחד שידע את זה היטב, ר’ אברהם סבא, ממגורשי ספרד, מביא הסבר לפער בין הבטחה והמציאות:   

אנו רואים הרבה פעמים בעונותינו שאנו מעוטפים בטלית ואין אנו נענין. אבל הרצון כל זמן שישראל עושים כסדר הזה שאני עושה. לרחם לחנן דלים ולהאריך אפים ולעשות חסד אלו עם אלו. ולעבור על מדותיהן כאומרם כל המעביר על מדותיו וכו’. אז הם מובטחים שאינן חוזרות ריקם (הדגשה שלי). [3]

אמירת המידות אינו נועד רק כדי לעורר את חסדי האל בשמים אלא גם להפנים את מידותיו ולהגשים אותן עלי אדמות. לא עגל מסכה מייצג את ה’ בעולם אלא אנחנו, בני האדם שנבראו בצלם אלהים, כאשר אנחנו הולכים בדרכי ה’ להיות רחמנים וגומלי חסד איש עם רעהו. 

___________________________________  

[1]  לפרטים המלאים, ראה שמות פרק לב.

[2]  ישנן שיטות רבות למנות את המידות, ראה פירושו של ר’ שמואל דוד לוצאטו (שד”ל) הסופר יותר מ-12 שיטות.

[3]  ספר צרור המור על שמות לד. תודה לרב ש”י הלד על הפניה.

שבת זכור: כדאי לקרוא את הפסוק עד הסוף. אולי אפילו את הפסקה | אניטה תמרי, אדר תש”פ

אנחנו קוראים את המילים “זכור את אשר עשה לך עמלק” ומיד מתכרבלים באזור הנוחות שלנו – הקורבנוּת. כולם נגדנו. כל כך נוח. כל מה שעלינו לעשות הוא לזכור ולא לשכוח. אין לנו כל אחריות אחרת. ויש לנו המון סיסמות. בכל דור ודור. שנית מצדה לא תיפול. לעולם לא עוד. המילים “זכור את אשר עשה לך עמלק” הפכו לקריאת קרב, לא רק נגד אויב לאומי או פוליטי, אבל כתגובה להתנכלויות קטנות של היום יום. אנחנו עסוקים בלזכור את אשר עשו לנו. את העוול, את אי הצדק. אנחנו זוכרים וממשיכים לנטור, לכעוס ואפילו לשנוא

עמלק לא היה הצורר הגדול ביותר שקם לעם ישראל. מצרים עינו אותנו והעבידו אותנו בפרך ואין, ככל הידוע לי, ציווי למחות את זכר מצרים. אנחנו זוכרים את הגאולה. למחות את זכר נבוכדנצר? אנחנו זוכרים את החורבן. וכזכריה מונה את הצומות שיהפכו לימי ששון ושמחה, אין הוא אומר לנו שיחד עם השמחה “בצום הרביעי וצום החמישי … וצום העשירי” (ח’ יט) עלינו לזכור את הבבלים. גם בתקופה הבתר-מקראית, בתשועות שהיו בפורים ובחנוכה, אין בתפילת “על הניסים” ציווי להשמיד את פרס או את יוון.

אז למה עמלק? מה היה חטאו? הטקסט המלא הוא “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, בצאתכם ממצרים. אשר קרא בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע, ולא ירא אלוהים” (דברים כה יז-יח). מעשהו של עמלק אפילו לא היה מתוכנן, “אשר קרך בדרך”. העמלקים ראו הזדמנות, ראו המון אדם בחולשתו, והציקו וככל הנראה שדדו ובזזו. הטקסט המספר על המקרה (שמות יז) לקוני ואינו מספר את הסיפור שמסופר בספר דברים על אודות “ויזנב בך כל הנחשלים אחריך”. ובספר שמות אין הוראה לנו, עם ישראל, לזכור את מעשיו של עמלק. החשבון עם עמלק, על פי ספר שמות, הוא עם אלוהים: “ויאמר ה’ אל משה, כתוב זאת זיכרון בספר, ושים באוזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים…. מלחמה לה’ בעמלק מדור דור” (שמות יז, יד, טז).

והנה, ממלחמה של ה’ בעמלק הציווי עכשיו הוא עלינו. והשאלה היא שוב, מה חטאו של עמלק?

כפי שאני מבינה את הדברים, החטא הוא “קרך בדרך”. הרע לא היה מתוכנן. זה היה רע מזדמן. דבר שקורה לנו ביום יום. החטא הייתה הבחירה. אפשר היה להכות בחלשים. אפשר היה להניח להם לנפשם. אפשר היה לעזור להם. העמלקים בחרו בדרך הראשונה

חז”ל אמרו “כל הפוסל במומו פוסל” (קידושין דף א, ע”ב). כל אחד מאתנו הוא אדם טוב, לא כן? אבל כחברה, קורה לנו משהו. אנחנו אנשים טובים כיחידים אבל כעם, כחברה נתקענו, משהו “קרך בדרך”. טחו עיננו מראות את הנחשלים, את החלשים שביננו. אולי אנחנו לא רצים אחריהם, אולי אנחנו לא מזנבים בהם, אבל אנחנו מתעלמים. אנחנו עוצמים עיננו כשאנחנו רואים עוול. אנחנו חרשים לאי-צדק, תתרנים כשמשהו “מריח רע”

עמלק הוא אנחנו. אני ואת ואתה. מה שעלינו למחות הוא גבהות הלב שלנו, ועוד יותר – את יכולת ההתעלמות מהחלשים. ואולי, אם נמחה את אלה מלבנו, אם נהיה פתוחים יותר לאחרים וננסה להבין את נקודת המבט שלהם, נזכה לא רק למנוחה מכל אויבנו מסביב, אלא מהאויב שבתוכנו

פרשת תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ ליבו? | מוטי לקסמן, ב באדר, תש”פ

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי[1].

פרשת השבוע, פרשת  “תְּרוּמָה”, נפתחת באמירה זו.
שכן יקר יש לי, הוא גמלאי. כל יום, בבוקר ובשעות הצהריים הוא מגיע למעבר חצייה ליד רחוב בו ממוקמים מספר מוסדות חינוך. הוא דואג שהתלמידים יעברו את הכביש בבטחה.
הוא פועל כך יומיום, במשך כל ימי שנת הלימודים.
אמנם התחום הנדון, בפרשת  “תְּרוּמָה”, אינו יחסי אדם לרעהו אלא הפולחן שבני ישראל מצווים לעשותו לכבוד ה’.
הכתוב מתאר את תחילת התהליך של מיסוד האמונה הישראלית.
למימוש המבנים וכלי הפולחן פונה האלוהים אל העם, באמצעות משה, כדי להניע  תהליך של תרומה.
הכתוב עושה שימוש בפועל “דַּבֵּר”, זה לא צו, זו אינה פקודה אלא הנחיה לתרום במובן הפשוט ביותר:

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ”, כלומר “לא בכפיה תִקחו את הפרשתי[2].

ויש תרומה שמתממשת גם ללא כתוב מורה בפרשת שבוע.
בילדותי חיכיתי בכל יום רביעי לדואר.
היום בו הגיעה אלי החוברת החדשה של “משמר לילדים”.
אחד הסיפורים זכור לי היטב, מאת הסופר הרוסי, טורגנייב:

פעם עצרני עני זקן ברחוב, עני כחוש וחולה, כולו עור ועצמות, עיניו היו דומעות, שפתיו חיוורות, והוא נראה מסכן ועלוב כל כך.
הוא הושיט את ידו אלי, נאנח, מבקש עזרה.
החילותי לפשפש בכיסי בגדי, לחפש מטבע, אך לא מצאתי דבר.
העני הוסיף לחכות, ידו המתנועעת רועדת, הוא נראה נבוך ומבוהל.
לחצתי את ידו בידי ואמרתי: “סלח נא, אחי, אין איתי דבר, לצערי.

התבונן בי העני, עיניו אורו פתאום.
הוא לחץ את ידי ואמר: “תודה, גם בעד זאת, גם זו נדבה, אחי!”[3].
איני יודע אם טורגנייב הכיר את פרשיות השבוע, אבל בסיפור זה הוא תורם מידית ללא כל הכנה.
אמש, האזנתי לתוכנית של שמעון פרנס, “פותחים ערב”, בגלי צה”ל[4].
בין השאר, הוא סיפר על הזמרת הגדולה, מרסדס סוסה.
בתום ההופעה היא נסעה עם מוסיקאי מגלי צה”ל. היא ביקשה ממנו לנסוע לכתובת פרטית בתל אביב. שם גרה אישה שכתבה לה שהיא מאזינה מסורה של שיריה של סוסה, אבל בשל מחלתה היא לא יכולה להגיע להופעה.
האם זו תהיה חוצפה מצד האישה לבקש מסוסה שתבקר אותה?
לא, לא חוצפה.
מרסלה סוסה, הגיעה לבית האישה.
נכחו שם עוד אנשים.
ובלי גינוני כבוד מיוחדים, התיישבה ושרה את כל השירים, ששרה קודם בהופעה.
האין זו תרומה?
לגבי רכוש או הישג רוחני או יכולת כלשהי יכול אדם להניח שכל מה שיש לו, כל מה שיש בו הוא שלו, וממקורותיו בלבד.
אבל, בואו ננסה אופן חשיבה שונה.
אפשרות אחרת היא לראות בכך מעין פיקדון שבעל הנכס זכה בו, פיקדון שהאדם הגיע אליו בדרך זו או אחרת.
אופן חשיבה זה מאפשר לנו הבנה של “תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי”.
התורה משקפת השקפת עולם דתית-אמונית, לפי תפיסה זו, כל מה שקיים הוא מאלוהים, מופקד בידי בני האדם.
אין להתפלא, לפי תפיסת המקרא, האלוהים כאילו מבקש בתרומה, החזרה של פיקדון שניתן לאדם.
האין זה הבסיס הערכי ביותר להתנהלות חברה בצורה אנושית?


הארות ומראה מקום
[1] שמות כה, ב.

[2] יונתן על אתר וגם “לשון רצון טוב” (רש”י על אתר).

[3] א. טורגנייב, נוסח זח על-פי האתר: http://www.2all.co.il/web/Sites/avigail/PAGE42.asp

[4] תכנית מומלצת מאוד להאזנה בערבו של יום.

פרשת משפטים: עבודה, עבדות ומנוחה | פרופ׳ סאם ליימן-ווילציג

נתחיל בשני פסוקים לכאורה פשוטים וידועים:

כ״ג: י וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ.  יא וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ.  יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת – לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר.

עכשיו נשאַל שאלה לכאורה מוזרה: האם פסוקים י׳ ו-י״א מהווים מִקשָה אחת? או שמא ניתן להפריד ביניהם? כנ״ל לגבי שני חלקי פסוק י״ב.
מה פשר שאלות אלו? אם שני הפסוקים (ושני חלקי פסוק י״ב) נפרדים אלה מאלה, הרי אז יש כאן ״מצוות עבודה״, כלומר אנו חייבים לעבוד! ואחר כך גם חייבים לנוח. אולם מאידך גיסא, אם הפסוקים מהווים ציווי אחד, אזי העבודה מהווה ״כלי״ בלבד כדי להגיע לשנת השמיטה והשבת השבועית – שהן העיקר. שמיטה ושבת – חובה; עבודה (שש שנים או שישה ימים בשבוע) – רשות.
ניתן ״לנחש״ שהפרשנות השנייה היא המקובלת, שהרי אחרת כיצד יכולים תלמידי חכמים להצדיק ״תורתם אמונתם״ – לימוד תורה כל הזמן במקום לעבוד? והאם ייתכן שכל שנה שביעית חכמים אלה לא ילמדו תורה?? יתרה מזאת, האם אי פעם מישהו קבע פסק הלכה שאסור לפרוש לגמלאות, כי יש ״ציווי בתורה״ לעבוד? אינני מכיר דבר כזה.
ברם, יש השלכה מעשית ופילוסופית הרבה יותר רחבה מזאת. אדם וחוה גורשו מגן עדן עם העונש שיצטרכו עכשיו לעמל קשות למחייתם. האם זהו עונש לצמיתות? כלומר, אם האנושות תצליח למצוא את הדרך לכלכל את עצמה ללא עבודה, האם הדבר קביל בעיני האלוהים? כמובן, שאלה זו אינה לגמרי היפותטית בעידן של רובוטים ובינה מלאכותית – שעלול/עשוי (תלוי בהשקפת כל אחד מאיתנו) ״לאבטל״ בעתיד את פועלי ועובדי העולם.
דומני, שהתשובה גם לשאלה זו ברורה יחסית – והיא נמצאת דווקא בתחילת פרשת השבוע שלנו:

א וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.  ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי…

אם יש מוסד הנקרא ״עבדות״, אז יש גם בעלי עבדים שאינם צריכים לעבוד בעצמם! לכן, יש אכן קשר בין שני חלקי הפרשה: עבדות ושמיטה/שבת. ה״עונש״ של עבודה אינו לנצח ואינו אפילו מחויב מציאות. ועל כך ניתן לשאול שאלה רטורית: אם שנה אחת של היעדר עבודה בכל שבע שנים נחשבת ע״י התורה כדבר מבורך – מדוע אין שבע שנים מתוך שבע ללא עבודה (״גמלאות לכל החיים״) עוד יותר מבורך?