פרשת לך לך: ס’ברענט – העיירה בוערת [1]: שושנה מיכאל צוקר

.For English, click here

לזכר אבי ומורי פסח (פאול) מיכאל, שידע להושיט יד

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ ” (בראשית יב: א)

אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת.

אמר: “תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?”

הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו: “אני הוא בעל הבירה.”

כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: “תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?”
הציץ עליו הקב”ה ואמר לו: “אני הוא בעל העולם” (בראשית רבה ל”ט: ו).

בקריאה מהירה, קל לחשוב שר’ יצחק טוען כי אברם הביט בעולם המופלא סביבו והסיק שעצם קיומה של הבריאה מעידה על הבורא. כך הבין את המדרש בעל הפירוש המיוחס לרש”י. בעקבותיו פרשנים אחרים מבינים כי הבירה הדולקת היא “בנין יפה ומסודר” (מהרז”ו על האתר) ומאור .

אבל…

אסור לקרוא מדרש מהר.

הבירה במשל אכן נמשלה לעולם, אולם בעברית חז”לית, כמו בלשון ימינו, “דולקת” אינה מילה נרדפת ל-“מוארת” אלא ל-“בוערת.”
בירה היא אכן בנין גדול אך לאו דוקא מפואר. כפי שהוכיח פנחס מנדל  “בירה” היא insula רומית, בלוק מגורים, רב-קומות ומרובת דיירים.[2]

אברם לא ראה עולם הטבע הנפלא אלא שיכון הומה העולה בלהבות. לכן, הוא מחפש “מנהיג” (מקביל ללטינית: conduco): דייר ראשי (אך לא בעל הבית!) שהיה אחראי, לפי החוק הרומי, על השכרת הדירות, על תחזוקתם. לפי חוק, התחזוקה כללה אירגון מאמצי כיבוי כי שרפות היו נפוצות במבנים הצפופים הבנויים מעץ.[3]

אברם מחפש ולא מוצא.

ואז מופיע בעל הבית (נמשל לרבונו של עולם) ומודיע: “אני הוא בעל הבירה/העולם.”

בנמשל הקב”ה יכול לדבר מן השמים אבל איפה עומד בעל הבירה במשל? אם הוא מציץ על אברם מלמעלה, יתכן שהוא בקומה עליונה או על גג הבניין ומחכה להצלה, לכוד בעמדה בה הוא לא יכול לכבות את האש. ככל הנראה הדיירים כבר ברחו, והשאירוהו להזדקק לעזרתם של עוברים ושבים. רק אברם ערני מספיק לסביבתו להתעניין במצב. כמו משה בסנה הוא סר לראות. בזכות תשומת לבו, הקב”ה מתגלה אליו.

הציווי שמתחיל ב-“לך לך” מסתיים בברכה לאברם: “וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר” (בראשית יב: ג), ובצפייה שהוא יעביר את הברכה הלאה: “וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה” (שם).

כך נכתב במקום. בהמשך נלמד שהברית הנכרתת בין ה’ ובין אברהם מורכבת יותר ותובענית עוד יותר: “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית יח: יט).

הבירה עדיין דולקת, רבים לכודים בכל קומותיה, בין להבות האש. אלהים מביט מלמעלה, המחכה לאדם שיסור לראות, שיכול לפעול כבא כחו, כמו משה בסנה או אברם במדרש שלנו. הברית גם כן קיימת. כצאצאיו וממשיכי דרכו של אברהם, האם נסור לראות ונקדיש את תשומת לבנו ואת מעשינו לעשיית צדק ומשפט, להציל חיים ולהנכיח את “בעל-הבית” בתוך עולמו?[4]

=========

[1] שירו של מרדכי גבירטיג לאחר פוגרום “פשיטיק” בפולין (1938): ס’ברענט, ברידער, עס ברענט, ונוסח העברי של אברהם לוינסון: “שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה! עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ… וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה, בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב, אֵשׁ הָעֲיָרָה.”

[2] Mandel, Paul. (1994). The call of Abraham: a Midrash revisited. Prooftexts, 14(3), 267-284. 

[3] שם

[4] ברצוני להודות לרב ש”י הלד שמאמרו Wonder and Indignation: Abraham’s Uneasy Faith ומראי המקומות שבו (תמיד!) הניעו אותי להרהר בבירה הדולקת. למרות שהבנתי של המדרש שונה משלו, הדרשה ספוגה בתורתו של רב ש”י.

פרשת נח, סימן לחסד האלוהי /  הרבה גילה שוסטר-בוסקילה

“בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ–בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם-אֶל-הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, לְמִינֵהוּ; וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף. וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים. [א]

כולם עלו, מי סגר את דלתות התיבה באותו יום סוער?

נח? הרוח? אלוהים?

מי שמר על נח, אשתו, בניו ונשותיהם, ועל כל היצורים שקובצו פנימה לתיבה?

בפרשה נח אנו מגלים את המושג הזה, מעשה אלוהים להגן על בני אדם ועל בעלי חיים במקום אחד מוגדר.

אם נח סגר את דלת התיבה בידיו, כי הוא ידע שזה היה נחוץ; הרי אף אחד אחר לא חשב לחכות לרגע משלנו להגנה אלוהית. נח חיכה שש מאות שנה עד לקבלת סימן מאלוהים, כדי לסגור את הדלת בעת התחלת הגשם המכלה. למעטים מאיתנו יש תוחלת חיים כזו, אפילו שישית משש מאות שנה. האם יש בסיס לציפייה להיות כה מבורכים? האם אי פעם נהיה עדים לסימן, להוכחה על פעולת האלוהים לטובתנו?

בשנים המוגבלות שלנו על פני כדור הארץ, אנו סוגרים דלתות רבות עבור עצמנו. האם לא רצוי לחכות לשבריר של סימן? האם זה הגיוני לחשוב שאלוהים יכול להיות מורגש בטריקת דלת?

האם לא עדיף במקום להמתין למבול בעת סגירת דלת, לחכות בסבלנות לפתיחת דלת בעת מפל האור מלמעלה?

“שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים,מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי, מֵעִם ה’ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.” [ב]

למרות שאני מתעסקת בדלותו לאורך כל היום, איני יכולה לחכות לשער אלוהי. אני מחפשת רמזים מאלוהים בפינות האפלות מאחורי הדלת או אפילו באור מלא החדר כשהדלת מתנדנדת בין פתיחה לסגירה. המסע שלי בחיפוש סימן אלוהי התחיל כאשר המוח של נפתח להבחין בפלאי העולם. כך, כולנו, יצירי האלוהים הננו חלק מקהל הזוכים לצפות בקשת זורחת בכיפת השמיים.

“וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.” [ג]

במעמד זה אנו רואים את סימן החסד האלוהי תמיד.

מראה מקום
א. בראשית ז, יא–טו.

ב. תהלים קכא, א–ב.

ג. בראשית ט, טז.

שלום!

אנחנו פותחים שנה חדשה עם צוות חברים שיכתבו על הפרשה בסבב. תודה רבה למוטי לקסמן על כתיבתו בשנתיים האחרונים, ועל האירגון של הפרויקט החדש.

 

<><><>

פרשת בראשית / הרב לי דיאמונד, תשע”ז.

<><><>

“וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי” האדמה.

<>

תֹהוּ,

תֹהוּ הוא ריק, תֹהוּ הוא אין

תֹהוּ הוא אפילו מבולבל

בֹּהוּ

שממה, ריקנות

ללא היות, ללא קיום

בריאה

יש מאין, מתמלא מאפס להיות

קיום

אפילו לחיות

בריאה היא אקט של כוונה, לא מקריות!

 

הפיכת עולמות מתֹהוּ מבֹּהוּ לכוונה

יש גורם שהופך בכוונה תחילה

העולם נברא  בכוונה, גם במטרה

 

נברא לטוב, “וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב”. אין יותר תֹהוּ וָבֹהוּ

יש כוונה יש כיוון

יש תשובה לשאלה אולטימטיבית, תשובה של מחברי ספר בראשית

התשובה הבסיסית לכל הזמן:

לא במקרה עולמנו, אלא בכוונה תחילה

של  בורא, שברא לטוב וכיוון לטוב

 

גם האדם נברא למטרות רק טובות

ולא לרע

קיבל את ה GPS שלו מההתחלה, לבנות ולהיבנות

כדי שעולמו הנברא לו, יהיה “טוֹב מְאֹד”.

 

פרשת בראשית

באה לענות על השאלה, האולטימטיבית הראשונה

האם בטעות או בכוונה

נברא עולמינו?

 

תשובתנו, ולכן כיוונינו הוא

להמשיך את הבריאה, להמשיך את הבנייה

לפי התכנון של  הבורא לטוֹב מְאֹד

ואם נכשל בדרך, לפעמים,

לזכור ולא לשכוח, כבר נכשלנו בבראשית

ולמדנו

איך להתגבר

כי בשר ודם אנחנו.

שבת חול מועד סוכות, תשע”ז.

משה מנהיג גדול, מוטי לקסמן.

<>

בשבת חול המועד סוכות, [א] אין קוראים את פרשת השבוע כרגיל, אלא מפנים לחלק מפרשה אחרת. [ב]

שוב מתאר המקרה, את משה כמנהיג לדוגמא.

כך נאמר,

“הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ”. [ג]

“וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. וַיִּגֹּף ה’ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן”. [ד]

וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי”. [ה]

משה מבין את האמירות האלה כלשונן.

אין מלאך.

משה תמה, “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’ […] וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי”. [ו]

פרשנים שונים, מבינים את הפשט.

“שאין זו הודעה, שאין אני חפץ בה”. [ז]

“מי הוא המלאך?” [ח]

“ולא די שאין דעתך לילך עמנו אלא אפילו אותו מלאך שאמרת שילך עמי לא הודעתני”. [ט]

רשב”ם, נכדו של רש”י, טעון יותר מכך, “אלא הנה מלאכי ילך לפניך ואיני חפץ כי אם בלכתך עמנו בעצמך”. [י]

משה דורש מימוש האמירה.

לא לעצמו, אלא להנהגת העם.

יתר על כן, אם יש אי הבנה, טוען משה, הוא מצפה להבהרה ברורה, “וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה”. [יא]

אם תשומת לבך לא הופנתה לכך, נזכור, משה מצדד תמיד בעם, “וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה”.

אין זו הפעם הראשונה, משה חוזר ומבהיר תפקודו המלא הוא בדאגה לעם.

תשובת אלוהים, “וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ”, [יב] אינה מספקת למשה.

משה דורש הבטחה ברורה, כדי למנוע איזו שהיא אי הבנה, משה מדגיש, “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה“. [יג]

משה מוסיף ומקשה, מהי ההוכחה שאכן נמשיך במסע במדבר, לקראת המטרה היעודה?

(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”. [יד]

תשובת האלהים היא, “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם”. [טו]

משה אינו מסתפק בכך, “וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ”. [טז]

תשובת אלוהים משקפת את המרחק בין האדם לאל, “וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר ה’ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ”. [יז]

אכן, המרחק בין משה האיש לבין אלוהים גדול מאוד, אבל, משה אינו חושש להעלות ספקותיו, כאשר המניע הוא אחד, טובת העם.

<>

לא משנה אם מנהיגינו היום הם חובשי כיפה או רק קרחת, אין מנהיגים כמשה!

<>

הבהרות ומראה מקום

א. גם בחול המועד פסח.

ב. פרשת כי תשא, שמות לג, יב – לד, כו.

ג. שמות כג, כ–כא.

ד. שמות לב, לב–לג.

ה. שמות לג, ב.

ו. שמות לג, יב.

ז. רש”י על אתר

ח. אברהם אבן עזרא על אתר.

ט. דעת זקנים על אתר.

י. רשב”ם על אתר.

יא. שמות לג, יג.

יב. שמות לג, יד.

יג. שמות לג, טו.

יד. שמות לג, טז.

טו. שמות לג, יז.

טז. שמות לג, יח.

יז. שמות לג, כ–כג.

פרשת האזינו: להאזין, לא באוזניים בלבד / מוטי לקסמן

לאיש גם לאישה זוג אוזניים, זה נתון.

ומה עושות האוזניים?
שומעות? מקשיבות? מאזינות?

לכאורה שאלת תם, וכי למה נועדו האוזניים?

נכון, ובכל-זאת שמיעה, הקשבה, האזנה מתרחשות באוזניים, או שהן רק כלי להעברת גלי הקול?

פרשת השבוע, פרשת “הַאֲזִינוּ” מזמנת לנו דיון הקשור לכך.

פרשת “הַאֲזִינוּ” נפתחת בקריאה: “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי” (דברים לב, א).

איזו פתיחה מרשימה העולם כולו מוזמן להאזין.

איך מבינים פתיחה זו?

יונתן מעלה את הבדל הניסוח בין פתיחה זו לדברי הנביא ישעיהו [1]. הנביא מחליף בין השמים והארץ לגבי ההאזנה והשמיעה. יונתן מקשר זאת לימיו האחרונים של משה: “והיה כאשר הגיע קִצו של משה נביא להאסף מִתוך העולם, אמר בלִבו: אינני מעיד בעם הזה עדים שטועמים טעם מיתה בעולם הזה הנני מעיד בהם עדים שלא טועמים מיתה בעולם הזה, אך סופם להִתחדשׁ לעולם שיבוא ישעיה הנביא כאשר היה מִתנבא באסיפותם של ישׂראל נתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ מִן בִגלל שהיה קרוב לארץ ורחוק מִן השמים. אך משה הנביא כאשר היה מִתנבא באסיפותם של ישׂראל נתן שמיעה לארץ והאזנה לשמים מִן בִגלל שהיה קרוב לשמים ורחוק מִן הארץ שכך כתוב “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי” (דבר’ לב, א).

רש”י, רשב”ם וגם רמב”ן מבינים בקריאה לשמים ולארץ כציון עדי-עולם לברית בין העם לאלוהים שמהם תבוא ברכה אם בני ישראל יקיימו את הברית, וצרות ופגע אם בני ישראל לא ימלאו את הברית.

שמים וארץ הם העדים, וסביר שעדים צריכים לקלוט היטב כדי שיוכלו להעיד נכונה.

אבל הם רק עדים, המאזינים העיקריים הם בני ישראל, הם צריכים להאזין ל”אִמְרֵי פִי” המבוטאים מפי משה: “וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן. וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל” (דברים לב, מד–מה) [2].

האם משה מסתפק “בְּאָזְנֵי הָעָם”? לא, הוא קורא לאופן קליטה נוסף. משה דורש “שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים” (שם, מו).

אכן, למשה ברור: שלהאזין, במובן העמוק של המילה, אי-אפשר באוזניים בלבד, אפילו שתיהן מופנות לעבר “אִמְרֵי פִי”, צריך גם את הלב.

מה פירוש? לאיזו האזנה מצפה משה?

אנו חוזרים לפתיחת הדיון.

מה זה בעצם להאזין?

האם האזנה נבחנת ביכולת המאזין לדווח על אשר אוזניו קלטו?

לטעמי לא.

כלומר יכולת כזו היא רק חלק מהאזנה זו “האזנת העתקה” או “האזנת העברה”. בתוך כך נכלל גם הכושר להסביר את מה שהושמע.

אבל עדיין אין זו האזנה או הקשבה מלאה.

האזנה מלאה היא כאשר המאזין מקשיב גם לעצמו.

כלומר, כאשר המאזין אינו מסתפק בקליטת המלים אלא הוא גם מברר לעצמו מה משמעות הדברים הנשמעים לו, לשומע? האם ואיך הם מתקשרים לעמדות שלו, לחיים שלו.

באיזה מובן הדברים הנקלטים באמצעות האוזן אכן נוגעים באדם השומע?

האם יש להם משמעות לנוהגי, להתנהלות או לחיי השומע?

כי כל עוד האני, העצמי אינו מעורב, ההאזנה אינה מלאה, אינה משמעותית.

והדבר נכון גם בימים אלה, ימי מועדי תשרי.

רבים מהקוראים יגיעו השבוע לבית הכנסת בליל יום כיפור.

שם החזן ישא קולו ברמה, והקהל יענה.

“כָּל נִדְרִי . וְאִסְרִי . וּשְׁבוּעִי  וְנִדּוּיֵי . וַחֲרָמֵי ” מי שרק יקשיב למלים ולנגינה ולשירה, לא יאזין.

אבל מי, שתוך כדי שירת קולו הערב של החזן, והד המתפללים, יפנה את המלים לתוך תוכו: איזה נדרים נדרתי? איזה איסורים הטלתי על עצמי, או על אחרים? האם נשבעתי? מה עמדתי כלפי נידוי וחרם?

הוא יאזין היטב.

ואולי הוא יצא אדם אחר במעט מזה שנכנס לבית הכנסת…

כך אני מבין את משמעות דרישת משה “שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים” (שם, מו).

והוא מוסיף: “כִּי הוּא חַיֵּיכֶם” (שם, מז)!!!

והחיים אינם רק בפרשת האזינו ומועדי תשרי.

יחסים בין בני-אדם מתקיימים כל הימים וכל הלילות. קשרם בין בני-אדם יהיו אמיתיים, יהיו כנים יותר אם תשרור האזנה מלאה ומשמעותית ביניהם.

אכן, האזנה מלאה ומשמעותית כזו היא אחת הדרכים החשובות ביותר לעורר ולהניע בנו ובאחרים שנה שתהיה באמת טובה וגמר חתימה טובה.

אמן, כן יהי רצון [3].

 

 

הארות ומראה מקום

[1] “שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ” (ישע’ א, ב).

[2] ראב”ע מקבל את דברי הפרשנים, שפורטו לעיל, אך מוסיף נופך שמעביר את המוקד לבני האדם: ” וכבר רמזתי לך, על נשמת האדם שהיא אמצעית בין הגבוהים לשפלים”.

[3] כל האמור נוסח בלשון זכר, אבל ברור שהוא מופנה לנשים באופן שווה.

 

מהי תשובה אמיתית? / מוטי לקסמן, תשרי, תשע”ז.

פרשת וַיֵּלֶךְ, דברים לא

<>

אנו כבר מהלכים בשנת תשע”ז.

אני מקווה ומייחל, בשעה טובה, גם בצעד איתן.

<>

ברכנו, התפללנו, שמענו קול שופר, אולי גם ביקשנו סליחה.

איני יודע כמה מאלה שהקפידו וממהרים לסליחות [א] בוקר-בוקר אכן עושים זאת בכוונה רבה, ולא רק כמצוות אנשים מלומדה בבחינת לצאת ידי חובה.

איני יודע, אבל ברור הוא שיהודי, כל אדם, כל איש ואישה ראוי שיערכו חשבון נפש יום-יומי גם  מאזן של מעשים טובים מול עבירות, כהתארגנות טובה יותר לשנה שרק החלה את צעדיה הראשונים.

האם יש בפרשת השבוע,  פרשת וַיֵּלֶךְ דברים שיכולים להאיר לנו דרך להיערכות-נפש כזו?

<>

“וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה’ אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה”. [ב]

משה מגיע לסיכום דבריו לעם, אלה ימיו האחרונים של משה.

האווירה מורגשת גם ברצף הדברים.

משה יודע שאלה ימיו האחרונים “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת”. [ג]

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ”. [ד]

חילופי הנהגה, משה נקרא להכתיר את היורש, “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: וַיֵּרָא ה’ בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל”. [ה]

<>

דברים לעם.

הכתוב מכנה את הדברים בשם שירה יש בם גם הבטחה, “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ”. [ו]

אבל לא רק שירה יש גם איום, “וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים”. [ז]

אכן, הכתוב מטלטל את עיני המעיין מסיום להתחדשות מכאב לתקווה.

מי יודע, אולי הכתוב להבהיר, משה מכיר את העם הזה אין להניע בדרך אחרת להניעו להתנהגות חיובית.

אולי.

עם-זאת, נמצא גם כיוון מחנך.

אמנם, בפרשת השבוע הקודם, אבל באותן נסיבות, יש גם מספר כללים להארה לדרך חיובית.

א. המצווה קרובה אליך

“כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא […] וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא […] כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ”. [ח]

הדברים שאדם נדרש לעשות כדי להיטיב אינם מחשבות מופשטות או תיאוריות מכלילות, אלא כללים הקשורים לחיי יום-יום, להתנהגות של חולין בין אדם לאדם.

ב. האחריות היא אישית

בבסיס זאת מונחת הנחת יסוד: “רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע”. [ט]

ההחלטה ויכולת הבחירה נתונות בידי האדם בידי כל אדם.

כל אדם העושה משהו חייב להבין שהוא בחר בכוון וכל האחריות היא עליו בלבד!

כל התהליך הזה צריך להיעשות בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ”. [י]

גם הבהרה נוספת מצויה, “וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ”. [יא]

כלל בסיסי וחשוב ביותר, המידה הגבוהה של יחס בין האדם לאלוהים אינה בפחד וחרדה אלא באהבה בכל הלב.

<>

איך זוכים להשכנת השכינה?

לפי הכתוב, כדי להגיע למצב של נוכחות שכינה יש צורך באחדות של כלל ישראל. כדי להיות ניצבים לפני הקב”ה במשמעות ובמובן של גילוי שכינה, יש צורך בנוכחות של כל העם.

לכאורה זה מאוד פשוט, כל ישראל צריכים להיות נוכחים לפני ה’, ואז תשרה השכינה על ישראל.

אבל, למרות הפירוט הרב וההכללה המלאה שבפסוקים שקראנו, “כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל” “כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל” מוצא הסופר המקראי להוסיף, “טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ”. [יב]

התוספת “טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם” משונה, מה, הם לא נמנים על “כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל” או על “כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל”?

חומר למחשבה.

אבל אני רוצה לעסוק בשתי התוספות הנותרות, “וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ”.

התוספת לגבי הגר אינה נדירה וניתן למצוא אותה גם בהחלת מצוות אחרות.

לעומת-זאת, הצירוף הזה בין חוטבי עצים ושואבי מים אינו נמצא בשום מקום אחר בתורה בפרט ובתנך כולו, אלא בספר יהושע בתיאור הגבעונים. ובספר יהושע מתייחס הצירוף הזה למרכיב זר ונכרי בעם ישראל.

אני טוען, האזכור המיוחד הזה של הצירוף בין טפכם, נשיכם, גרים, חוטבי עצים ושואבי מים גם כאן בהקשר ל “כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל” או על “כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל” אינו מקרי ואינו סתם.

<>

לפי הבנתי, הסופר המקראי רוצה לטעון כך, גם החלשים בחברה, הזרים והנוכרים נכללים בשומעים; המידות והצווים, החובות והזכויות חלות על כל החיים בישראל.

נקודת המוצא לתשובה ולניקוי הנפש והנשמה, המצווה שאינה רחוקה ונפלאה ממך,

היא זאת: זכור כל אדם החי בקרבך ולידך, הוא אדם כמוך כי על כולם נאמר: “וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ  בְּצֶלֶם  אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם”. [יג]

ולא פחות חשוב, “שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי  בְּצֶלֶם  אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם”. [יד]

כל מי שיזכור, גם יאמץ זאת, לא יפגע באיש או באישה או בילד או בילדה, מישראל ומכל האחרים החיים בתוכנו ולידנו, הוא השב בכל לבבו ובכל נפשו למען חייו וחיי האחרים בטוב.

זה צעד ראשון כדי שלכולנו  יהיה טוב ונעים בשנת תשע”ו.

אמן, כן יהי רצון.

<><><>

הארות ומראה מקום

א. סליחות, בירח אלוול גם בעשרת ימי התשובה, עד ליום כיפור.

ב. דברים לא, א–ב.

ג. דברים לא, יד.

ד. דברים לא, טז

ה. דברים לא, יד–טו.

ו. דברים לא, יט–כ.

ז. דברים לא., יז–יח.

ח. דברים ל, יא–יד.

ט. דברים ל, טו.

י. דברים ל, ב..

יא. דברים ל, ו.

יב. דברים כט, י.

יג. בראשית א, כז.

יד. כב. בראשית ט, ו.

 

 

 

 

 

פרשת “נִצָּבִים”: קשר ישיר בין אדם לאלוהים / מוטי לקסמן

משה רועה את צאן חותנו במדבר ולפתע מבחינות עיניו בתופעה מוזרה “הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל” (שמות ג, ב2). הוא ניגש לבדוק מקרוב ואז מתגלה אליו קול ה’. ההתגלות מעוררת במשה התרגשות רבה. כך מתחיל תהליך מינויו של משה למנהיג עם העבדים שהוא, משה בעזרת אלוהים, יוציא את העם לחירות (שמות ג, ד–י).

משה אינו מתלהב מן המינוי ומעלה קשיים אחדים, ביניהם גם את הספק שיכול להתעורר בעם:

“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם” (שמות ג, יג). וגם: “וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'” (שמות ד, א).

איננו מתכוונים לעסוק בתהליך שהוזכר זה עתה אלא למטרה אחת.

העם מוזכר כאן כישות שהאמונה אינה מאפיינת אותה [1].

אני שואל, אם זהו אופיו של העם אז לשם מה מרכז משה את כל העם כדי להיות נוכחים בחתימת הברית בין העם לאלוהיו? הלא כך כתוב בפרשת השבוע, פרשת “נִצָּבִים”: “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה’ אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם” (דברים כט, ט–יא).

קריאה זהירה מגלה שמשה אינו מסתפק בקריאה לעם להתכנס, אלא הוא מפרט את כל המגזרים, כך שאיש לא ייעדר.

אין זו הפעם הראשונה שכל העם נאסף. בעבר כבר נערכה ברית אחת במעמד הר-סיני, וגם שם מתנהל התהליך בנוכחות כל העם כולו (שמות יט, ח; טז–יז; כ, א-יד).

כפי שאנו יודעים מן המסופר בתורה, הברית שנערכה בהר סיני לא מנעה תלונות, קובלנות ואף הטלת ספק עקרוני באלוהים ובמשה שליחו [2].

יש המקשרים בין שתי הבריתות ומבינים זאת כחידוש הברית בין עם ישראל והאלוהים כיוון שאת הברית הקודמת הפרו [3].

אבל, כפי שאנו יודעים מהמשך המסופר במקרא, גם ברית זו לא מנעה סטיות אמוניות וערכיות [4].

אם-כך, לטעמי זו תשובה חלקית.

אנו נפנה לכוון אחר.

נשים לב, שתי ההתכנסויות לברית נערכו בעתות משמעותיות ביותר בהתהוות העם. ההתכנסות במעמד הר סיני מהווה אירוע מכונן-עם בתחילת הנדודים במדבר. כעת, העם עומד על סף הכניסה לארץ המובטחת, לקראת כנון-עם-בארצו, בתום הנדודים במדבר.

אלה שני צמתים מרכזיים בהתהוות ובגיבוש העם, ובשניהם כל העם נוכח, כל העם נוטל חלק באירוע, באופן ישיר ללא תווך.

אמרנו: באופן ישיר ללא תווך. אמירה זו מעלה מערכת יחסים ישירה בין אלוהים לבני ישראל.

מערכת שמשה רומז עליה “וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם” (במדבר יא, כט2).

אז נכון, יש כהנים ויש כלי קודש רבים וגם כיום יש צדיקים ורבנים שהם בבחינת מתווכים בין היחיד לאלוהים. אבל, מן הכתוב בפרשה אני למד שדווקא בעת המשמעותית ביותר צריך להיות קשר ישיר בין היחיד לאלוהיו.

זו תובנה חשובה, כי במערכת יחסים ישירה בין היחיד לאלוהיו אף אחד לא “מסביר” לו מה צריך לומר, כי היחיד במצב זה מתוך תוכו הוא מתבטא [5].

ויותר מכך, במצב זה, במערכת יחסים כזו, כל האחריות היא על היחיד לאמונתו, להתנהגותו לשאיפותיו.

אחריות מלאה לחיים.

הבנה זו מתקשרת גם לראש השנה הקרב ובא עלינו לטובה.

בראש השנה וגם ביום הכיפורים “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”, אתם, אנחנו כולנו וכל אחד לעצמו.

אמנם רבים בבית הכנסת, אבל אין משמעות לשהות בבית הכנסת אם היחיד אינו מוצא את הנתיב האישי שלו לאלוהים, את התפילה האישית שלו, ואת המחויבות שלו לבקשותיו, לתחינותיו ולהבטחותיו.

אני מאמין באמונה שלמה, שאם כל אחד ואחת מאלפי “אַתֶּם נִצָּבִים” ימצא את הנתיב האישי שלו לאמונה ולאחריות; אם כל אחד וכל אחת אכן ינהגו כך, לכולם ולכולנו תהיה שנה טובה.

 

אמן, כן יהי רצון.

 

הארות ומראה מקום

[1] אכן, גם לאחר יציאת העם ממצרים, בני העם חוזרים ומבטאים את קוצר אמונתם.

 

“וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְקֹוָק וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְקֹוָק וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: […] וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ” (במדבר יא, א–ו).

[2] למשל: “וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות לב, ד).

[3] “אתם נצבים היום כלכם […] כל איש ישראל. נתקבצו עתה בכאן כל ישראל בברית השני כשם שנתקבצו בברית הראשון במעמד הר סיני, ומפני שבטלו הברית הראשון שבסיני באמרם: (שמות לב, ד) “אלה אלהיך ישראל”, לפיכך חזר כאן בארץ מואב לכרות עמהם ברית אחר וקבלוהו עליהם באלה ובשבועה, ומזה יאמר להם משה: אתם נצבים היום כלכם לפני ה’ אלהיכם, כלומר המעמד הזה שאתם בברית הזאת נצבים כלכם לפני השי”ת כמו שהיו אבותיכם בהר סיני בברית הראשון, הוא שתכנסו בברית הש”י ושתקבלו אותו עליכם באלה ובשבועה מה שלא נעשה בראשון” (רבנו בחיי לדברים כט, ט).

ובאופן דומה, “והנכון הוא שרצה עתה לכרות עמהם ברית חדשה, תחת הברית הראשון אשר נתקלקל על ידי העגל אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה על כן כל איש הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב, על כן ראה להביאם במסורת ברית של הערבות על ידי שבועת הר גריזים והר עיבל” (כלי יקר לדברים כט, ט).

[4] למשל: “וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה’ לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר” (מל”א ג, ג). “כֹּה אָמַר ה’ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם” (עמוס ב, ו).

[5] הסיפור הבא מדגים שיחיד יכול להועיל גם לקהל רב: “חסיד אחד שנסע למזבוז, כדי לשהות ביום הכיפורים בקרבתו של הבעל-שם-טוב, אירעה לו תקלה בדרך, ועם חשיכה עדיין היה רחוק מן העיר והוכרח בצער רב להתפלל יחידי בשדה. כשבא אחר הצום למזבוז קיבל הבעל-שם-טוב את פניו בשמחה מיוחדת ובחיבה. “תפילתך”, אמר “העלתה את כל התפילות שחנו בשדה” מ. בובר, אור הגנוז, ירושלים–תל-אביב 1979, עמ’ 84.

 

פרשת  “כִּי תָבוֹא”: האמנם כל בני-עם-סגולה הם בעלי סגולה? / מוטי לקסמן

רצוי להימנות כחברים בקבוצה שיש לה עדיפות כלשהי, נכון?

ובכל-זאת, האם חברות בקבוצה מועדפת היא בסיס לזכויות בלבד או שיש בכך גם מחויבות התנהגותית מסוימת?

בפרשת השבוע אנו מוצאים נקודת מוצא לדיון בכך.

אכן, עיון בפרשת השבוע, פרשת “כִּי תָבוֹא”, מגלה אמירות אחדות שכולן מציינות ייחוד מועדף לעם-ישראל: “לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה”, “וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה’ אֱלֹהֶיךָ”, “נִהְיֵיתָ לְעָם לַה’ אֱלֹהֶיךָ”,

“יְקִימְךָ ה’ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ”.

ובשירת “לכה דודי”, בתפילת קבלת שבת, אנו מזכירים זאת כל שבוע [1].

אם-כך, ביטויים כאלה משקפים עדיפות מקפת לעם שאנו (אתם הקוראים ואני הכותב) חלק ממנו, עם-ישראל, לא כן?

והנה, אין זו הפעם הראשונה שאמירות כאלה מופיעות בתורה [2]. מה משמעות אמירות העדפה אלה?

יהודה הלוי, בספרו הכוזרי, מניח שהייחוד המועדף הזה הוא גנטי; כלומר, ייחוד שעובר מאב לבן, מדור לדור [3]. במלים אחרות, בני ובנות עם-ישראל אינם נדרשים להתנהגות מסוימת כדי לאשש ייחוד מועדף זה, הם פשוט נולדים כך.

אחרים מבינים במושג זה תפקיד של העם ולא תכונה שהעם נחון בה [4].

יש הסבורים שהמושגים “עַם סְגֻלָּה” או “עַם קָדוֹשׁ” אינם מציינים נתון גם לא תפקיד אלא חובת מילוי מצוות [5].

ויש הרואים בייחוס המועדף הזה, מקור להתנהגות שלילית כלפי תרבויות ועמים אחרים [6].

דיון מלא בסוגיה זו מחייב היקף רחב מאוד שאינו מתאים לכאן.

לכן נצמצם את הדיון ונתמקד רק במשמעויות הייחוד הזה העולות מן הכתוב בפרשת השבוע [7].

ובכן, באיזה הקשרים מופיעים בפרשת השבוע ביטויים המשקפים ייחוד מועדף?

שני הביטויים הראשונים, “לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה”, “וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה’ אֱלֹהֶיךָ” מופיעים בפרק הראשון של פרשת השבוע, דברים כו. פרק זה מתאר את מצוות הבאת הביכורים [8]. בהקשר לכך מצווה הכתוב לשמוח גם עם הגר (דברים כו, יא). תשומת-לב זו לנזקק מופיעה גם בהמשך במצוות המעשר, כאן מוזכרים, נוסף לגר, גם יתום ואלמנה (שם, יב­–יג).

העם נדרש למלא את המצוות האלה (שם, טז–יז), וכתולדה מהם: “וַה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה’ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר” (שם, יח–יט).

הביטוי השלישי, “נִהְיֵיתָ לְעָם לַה’ אֱלֹהֶיךָ”, מופיע לאחר פרוט בנית מזבח והעתקת התורה (דברים כז, א–ח): “הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה’ אֱלֹהֶיךָ” (שם, ט).

הביטוי הרביעי, “יְקִימְךָ ה’ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ”. מופיע בהקשר מאוד מיוחד, לאחר טקס הר הברכה (הר גריזים) והר קללה (הר עיבל): “יְקִימְךָ ה’ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו” (דברים כח, ט). טקס זה כולל קללות רבות המעניין הוא שרובן מקללות את הסוטה המוסרי (דברים כז, טו–כו).

אם-כן, להיות בן עם סגולה, לפי פרשת השבוע, פירושו בעיקר להתחשב בנזקק, לכבד הורים, לא לפגוע בעוור ובשכן. לשמור על צדק במשפט וגם על טהרת המשפחה. לא לקחת שוחד ולא להרוג.

קשה מדי, מורכב מדי כדי להיות שייך בצדק לעם סגולה?

גם יהודה הלוי מכיר בכך שלמרות שהסגוליות עוברת בירושה הרי לא כל השייכים אכן הם בעלי ערכים הולמים.

אבל, הדרישות בפרשתנו הן פשוט לחיים טובים!

שאלנו בתחילה אם רצוי להימנות על עם-סגולה, פרשתנו מלמדת אותנו שעם סגולה הוא עם מוסרי, עם שערכי אנוש הם בסיס להתנהגותו ולהתנהלותו.

כמה כואב וכמה עצוב שבתוך העם הזה ישנם מכים והורגים ואונסים.

מתי יבינו כל בני עם-הסגולה, מה משמעות ומה מחויבות של השייכות לעם זה?

 

הארות ומראה מקום

[1] “בואי בשלום עטרת בעלה / גם בשמחה ובצהלה / תוך אמוני עם-סגולה / בואי כלה, בואי כלה

פני שבת נקבלה” (פיוט לכה דודי, רבי שלמה הלוי אלקבץ).

[2] סגולה: שמות יט, ה; דברים ז, ו; יד, ב.

קדוש: ויקרא יא, מד–מה; יט, ב; כ, כו; דברים ז, ו; יד, ב, כא.

[3] “וְהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי דָבֵק בָּהֶם מֵאֲבוֹת אֲבוֹתָם אֶל בְּנֵי בָנִים.  […] וּבְנֵי יַעֲקֹב כֻּלָּם סְגֻלָּה, כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לָהֶם הַמָּקוֹם הַהוּא הַמְיֻחָד בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי” (יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תל-אביב 2008, עמ’ 37).

[4] הנצי”ב מוולוז’ין בפירושו “העמק דבר” (שמות י”ט, ה), מגדיר את המונח “עם סגולה” כך”: יש באומות העולם כמה אנשים ראויים להתגייר ולעבוד את ה’. עד מתן תורה היה כל אחד לפי דרכו ודעותיו עובד את ה’. אבל מעתה, לא יוכל לעבוד את ה’, אם לא שייכנס לסגולת ישראל ויקבל כל התורה כמו כל ישראל”.

באופן דומה, כותב ה-“משך חכמה” (רבי מאיר שמחה מדווינסק) על הפסוק “והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ” (שמות יט, ה) שכאשר עם ישראל יגיע לרמה של עם סגולה אז “מזה יבואו כל העמים להכיר השם יתברך, “ויהיה לי כל הארץ” שיגיע מזה לידיעת האמת בה’ .”

[…] אנחנו רואים שהביטויים “עם סגולה” ו-“עם קדוש” אינם מבטאים תכונות של עם ישראל אלא את תפקידו בעולם, גם לעיני אומות העולם, לשמור את מצוות התורה. על עם ישראל מוטלת האחריות לשמש דוגמא לעמים אחרים, ועל ידי כך לאפשר למי שרוצה זאת מאומות העולם להצטרף לתורת ה’ (יעקב בינג, “עם סגולה ובנים לה'”, www.netivot-shalom.org.il).

[5] “את קדושת עם ישראל כעובדה נתונה המציא קורח: “כל העדה קדושים”. ואילו משה רבנו אמר מפי הגבורה: “למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם”. ז.א. אין אתם קדושים מצד מהותכם, אלא את הקדושה יש להשיג במעשה המצוות. אני יודע שב”קדושה” של קורח נקטו ר’ יהודה הלוי בכוזרי, וכן המהר”ך והרב קוק – ואני רואה בה מושג אלילי מובהק” (רציתי לשאול אותך, פרופ’ ליבוביץ, ירושלים 1999, עמ’ 237).

גם הסיפור החסידי הבא משקף גישה דומה: אמר “הרבי מאַפְּטא: ‘כשאמר השם לאברהם’, השיב, ‘שילך מבית אביו, הבטיח לו שיעשהו לעם גדול. כשראה יצר הרע שהוא מכין עצמו בהתלהבות, לחש לו: יפה אתה עושה. עם גדול משמעו שליטה, משמעו הון!. אבל אברהם צחק לו בפניו, ‘דבר זה יודע אני יפה ממך’, אמר. ‘עם גדול משמעו עם המקדש שם שמיים'”. (מ’ בובר, אור הגנוז,ירושלים–תל-אביב 1979, עמ’ 317).

[6] “ההתנשאות הזאת אינה אלא מורשת עם הסגולה שנבחר מכל העמים ושאין כמותו גוי אחד בעולם. חונכנו, מאז היינו לעם, להאמין בייחודנו ובנחיתות הגויים סביבנו; […] עמדה זו של אני ואפסי עוד, של אינפאליביליות [=אי-טעיה, אי יכולת לשגות] אלוהית, שדבקה בנו, היא שהביאתנו להתנשאות זו” (חיים כהן, להיות יהודי, עמ’ 450–451).

[7] לרוצה להרחיב בנושא אני מציע ניתוח מקורי ומאוד מעניין: חיים כהן, “העוד אנחנו עם סגולה?”, בתוך אלוף הראבן (עורך), האמנם קשה להיות ישראלי?, ירושלים תשמ”ג, עמ’ 7–27.

[8] דיון בכך פרסמתי באתר http://www.notes.co.il/moti, בשנה שעברה תחת הכותרת פרשת כִּי תָבוֹא: לבוא זה לא כמו ללכת.

[9] “וְאִם הָיוּ בֵינֵיהֶם מַמְרִים הָיוּ נִגְעָלִים, אַךְ הֵם בְּלִי סָפֵק סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר הֵם בְּתוֹלַדְתָּם וְטִבְעָם מִן הַסְּגֻלָּה וַיּוֹלִידוּ מִי שֶּהָיָה סְגֻלָּה […] מִמִּי שֶׁלֹּא נִדְבַּק בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אַךְ בְּשֹׁרֶשׁ תּוֹלַדְתּוֹ שֶׁיּוֹלִיד סְגֻלָּה, […] וְנִרְאֶה כָזֶה בָּעִנְיָן הַטִּבְעִי, כִּי כַמָּה יֵשׁ מִבְּנֵי הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה לָאָב כְּלָל אַךְ הוּא דוֹמֶה לַאֲבִי אָבִיו?! וְאֵין סָפֵק כִּי הַטֶּבַע הַהוּא וְהַדִּמְיוֹן הַהוּא הָיָה צָפוּן בָּאָב וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאָה לַהַרְגָּשָׁה” (יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תל-אביב 2008, עמ’ 37).

/ מוטי לקסמן

רצוי להימנות כחברים בקבוצה שיש לה עדיפות כלשהי, נכון?

ובכל-זאת, האם חברות בקבוצה מועדפת היא בסיס לזכויות בלבד או שיש בכך גם מחויבות התנהגותית מסוימת?

בפרשת השבוע אנו מוצאים נקודת מוצא לדיון בכך.

אכן, עיון בפרשת השבוע, פרשת “כִּי תָבוֹא”, מגלה אמירות אחדות שכולן מציינות ייחוד מועדף לעם-ישראל: “לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה”, “וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה’ אֱלֹהֶיךָ”, “נִהְיֵיתָ לְעָם לַה’ אֱלֹהֶיךָ”,

“יְקִימְךָ ה’ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ”.

ובשירת “לכה דודי”, בתפילת קבלת שבת, אנו מזכירים זאת כל שבוע [1].

אם-כך, ביטויים כאלה משקפים עדיפות מקפת לעם שאנו (אתם הקוראים ואני הכותב) חלק ממנו, עם-ישראל, לא כן?

והנה, אין זו הפעם הראשונה שאמירות כאלה מופיעות בתורה [2]. מה משמעות אמירות העדפה אלה?

יהודה הלוי, בספרו הכוזרי, מניח שהייחוד המועדף הזה הוא גנטי; כלומר, ייחוד שעובר מאב לבן, מדור לדור [3]. במלים אחרות, בני ובנות עם-ישראל אינם נדרשים להתנהגות מסוימת כדי לאשש ייחוד מועדף זה, הם פשוט נולדים כך.

אחרים מבינים במושג זה תפקיד של העם ולא תכונה שהעם נחון בה [4].

יש הסבורים שהמושגים “עַם סְגֻלָּה” או “עַם קָדוֹשׁ” אינם מציינים נתון גם לא תפקיד אלא חובת מילוי מצוות [5].

ויש הרואים בייחוס המועדף הזה, מקור להתנהגות שלילית כלפי תרבויות ועמים אחרים [6].

דיון מלא בסוגיה זו מחייב היקף רחב מאוד שאינו מתאים לכאן.

לכן נצמצם את הדיון ונתמקד רק במשמעויות הייחוד הזה העולות מן הכתוב בפרשת השבוע [7].

ובכן, באיזה הקשרים מופיעים בפרשת השבוע ביטויים המשקפים ייחוד מועדף?

שני הביטויים הראשונים, “לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה”, “וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה’ אֱלֹהֶיךָ” מופיעים בפרק הראשון של פרשת השבוע, דברים כו. פרק זה מתאר את מצוות הבאת הביכורים [8]. בהקשר לכך מצווה הכתוב לשמוח גם עם הגר (דברים כו, יא). תשומת-לב זו לנזקק מופיעה גם בהמשך במצוות המעשר, כאן מוזכרים, נוסף לגר, גם יתום ואלמנה (שם, יב­–יג).

העם נדרש למלא את המצוות האלה (שם, טז–יז), וכתולדה מהם: “וַה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה’ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר” (שם, יח–יט).

הביטוי השלישי, “נִהְיֵיתָ לְעָם לַה’ אֱלֹהֶיךָ”, מופיע לאחר פרוט בנית מזבח והעתקת התורה (דברים כז, א–ח): “הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה’ אֱלֹהֶיךָ” (שם, ט).

הביטוי הרביעי, “יְקִימְךָ ה’ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ”. מופיע בהקשר מאוד מיוחד, לאחר טקס הר הברכה (הר גריזים) והר קללה (הר עיבל): “יְקִימְךָ ה’ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו” (דברים כח, ט). טקס זה כולל קללות רבות המעניין הוא שרובן מקללות את הסוטה המוסרי (דברים כז, טו–כו).

אם-כן, להיות בן עם סגולה, לפי פרשת השבוע, פירושו בעיקר להתחשב בנזקק, לכבד הורים, לא לפגוע בעוור ובשכן. לשמור על צדק במשפט וגם על טהרת המשפחה. לא לקחת שוחד ולא להרוג.

קשה מדי, מורכב מדי כדי להיות שייך בצדק לעם סגולה?

גם יהודה הלוי מכיר בכך שלמרות שהסגוליות עוברת בירושה הרי לא כל השייכים אכן הם בעלי ערכים הולמים.

אבל, הדרישות בפרשתנו הן פשוט לחיים טובים!

שאלנו בתחילה אם רצוי להימנות על עם-סגולה, פרשתנו מלמדת אותנו שעם סגולה הוא עם מוסרי, עם שערכי אנוש הם בסיס להתנהגותו ולהתנהלותו.

כמה כואב וכמה עצוב שבתוך העם הזה ישנם מכים והורגים ואונסים.

מתי יבינו כל בני עם-הסגולה, מה משמעות ומה מחויבות של השייכות לעם זה?

 

הארות ומראה מקום

[1] “בואי בשלום עטרת בעלה / גם בשמחה ובצהלה / תוך אמוני עם-סגולה / בואי כלה, בואי כלה

פני שבת נקבלה” (פיוט לכה דודי, רבי שלמה הלוי אלקבץ).

[2] סגולה: שמות יט, ה; דברים ז, ו; יד, ב.

קדוש: ויקרא יא, מד–מה; יט, ב; כ, כו; דברים ז, ו; יד, ב, כא.

[3] “וְהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי דָבֵק בָּהֶם מֵאֲבוֹת אֲבוֹתָם אֶל בְּנֵי בָנִים.  […] וּבְנֵי יַעֲקֹב כֻּלָּם סְגֻלָּה, כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לָהֶם הַמָּקוֹם הַהוּא הַמְיֻחָד בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי” (יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תל-אביב 2008, עמ’ 37).

[4] הנצי”ב מוולוז’ין בפירושו “העמק דבר” (שמות י”ט, ה), מגדיר את המונח “עם סגולה” כך”: יש באומות העולם כמה אנשים ראויים להתגייר ולעבוד את ה’. עד מתן תורה היה כל אחד לפי דרכו ודעותיו עובד את ה’. אבל מעתה, לא יוכל לעבוד את ה’, אם לא שייכנס לסגולת ישראל ויקבל כל התורה כמו כל ישראל”.

באופן דומה, כותב ה-“משך חכמה” (רבי מאיר שמחה מדווינסק) על הפסוק “והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ” (שמות יט, ה) שכאשר עם ישראל יגיע לרמה של עם סגולה אז “מזה יבואו כל העמים להכיר השם יתברך, “ויהיה לי כל הארץ” שיגיע מזה לידיעת האמת בה’ .”

[…] אנחנו רואים שהביטויים “עם סגולה” ו-“עם קדוש” אינם מבטאים תכונות של עם ישראל אלא את תפקידו בעולם, גם לעיני אומות העולם, לשמור את מצוות התורה. על עם ישראל מוטלת האחריות לשמש דוגמא לעמים אחרים, ועל ידי כך לאפשר למי שרוצה זאת מאומות העולם להצטרף לתורת ה’ (יעקב בינג, “עם סגולה ובנים לה'”, www.netivot-shalom.org.il).

[5] “את קדושת עם ישראל כעובדה נתונה המציא קורח: “כל העדה קדושים”. ואילו משה רבנו אמר מפי הגבורה: “למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם”. ז.א. אין אתם קדושים מצד מהותכם, אלא את הקדושה יש להשיג במעשה המצוות. אני יודע שב”קדושה” של קורח נקטו ר’ יהודה הלוי בכוזרי, וכן המהר”ך והרב קוק – ואני רואה בה מושג אלילי מובהק” (רציתי לשאול אותך, פרופ’ ליבוביץ, ירושלים 1999, עמ’ 237).

גם הסיפור החסידי הבא משקף גישה דומה: אמר “הרבי מאַפְּטא: ‘כשאמר השם לאברהם’, השיב, ‘שילך מבית אביו, הבטיח לו שיעשהו לעם גדול. כשראה יצר הרע שהוא מכין עצמו בהתלהבות, לחש לו: יפה אתה עושה. עם גדול משמעו שליטה, משמעו הון!. אבל אברהם צחק לו בפניו, ‘דבר זה יודע אני יפה ממך’, אמר. ‘עם גדול משמעו עם המקדש שם שמיים'”. (מ’ בובר, אור הגנוז,ירושלים–תל-אביב 1979, עמ’ 317).

[6] “ההתנשאות הזאת אינה אלא מורשת עם הסגולה שנבחר מכל העמים ושאין כמותו גוי אחד בעולם. חונכנו, מאז היינו לעם, להאמין בייחודנו ובנחיתות הגויים סביבנו; […] עמדה זו של אני ואפסי עוד, של אינפאליביליות [=אי-טעיה, אי יכולת לשגות] אלוהית, שדבקה בנו, היא שהביאתנו להתנשאות זו” (חיים כהן, להיות יהודי, עמ’ 450–451).

[7] לרוצה להרחיב בנושא אני מציע ניתוח מקורי ומאוד מעניין: חיים כהן, “העוד אנחנו עם סגולה?”, בתוך אלוף הראבן (עורך), האמנם קשה להיות ישראלי?, ירושלים תשמ”ג, עמ’ 7–27.

[8] דיון בכך פרסמתי באתר http://www.notes.co.il/moti, בשנה שעברה תחת הכותרת פרשת כִּי תָבוֹא: לבוא זה לא כמו ללכת.

[9] “וְאִם הָיוּ בֵינֵיהֶם מַמְרִים הָיוּ נִגְעָלִים, אַךְ הֵם בְּלִי סָפֵק סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר הֵם בְּתוֹלַדְתָּם וְטִבְעָם מִן הַסְּגֻלָּה וַיּוֹלִידוּ מִי שֶּהָיָה סְגֻלָּה […] מִמִּי שֶׁלֹּא נִדְבַּק בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אַךְ בְּשֹׁרֶשׁ תּוֹלַדְתּוֹ שֶׁיּוֹלִיד סְגֻלָּה, […] וְנִרְאֶה כָזֶה בָּעִנְיָן הַטִּבְעִי, כִּי כַמָּה יֵשׁ מִבְּנֵי הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה לָאָב כְּלָל אַךְ הוּא דוֹמֶה לַאֲבִי אָבִיו?! וְאֵין סָפֵק כִּי הַטֶּבַע הַהוּא וְהַדִּמְיוֹן הַהוּא הָיָה צָפוּן בָּאָב וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאָה לַהַרְגָּשָׁה” (יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תל-אביב 2008, עמ’ 37).

פרשת כי תצא: חמלה ושוויון בני אדם / מוטי לקסמן

חומש בראשית מציג לנו שתי גרסאות להופעת בני האדם על פני האדמה:

א. “ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם” (ברא’ א, כז).

ב. “ויבן ה’ אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה ויבאה אל האדם” (בר’ ב, כב); “אל האישה אמר […] ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך” (בר’ ג, טז).

שתי גרסאות אלה מציגות תפיסות קטביות לגבי היחס בין איש ואישה. בגרסא הראשונה הכתוב משקף תפיסה שוויונית ואילו בגרסא השנייה עולה תמונה של אי-שוויון, כאשר האישה משנית וכפופה לאיש.

פרשנים שונים מתמודדים עם כתובים אלה בצורות שונות. אנו לא לדון בסוגיה זו הפעם. ולמה נדרשנו לכך?

ובכן, פרשת השבוע, פרשת “כִּי תֵצֵא” מזמנת לנו אפשרות לסקור מספר תכנים לאור אותה שניות בתפיסות יחסי איש ואישה.

פרשת “כִּי תֵצֵא” מאופיינת בריבוי מצוות. יש האומרים שזו הפרשה העשירה בנושאים  ובמצוות (רמב”ם מונה 72, ספר החינוך מונה 74) הנושאים דנים בהיבטים רבים ומגוונים שבתחום חיי החברה.

אנו נתמקד במספר מצוות וכללים המתייחסים לאישה.

שבוית מלחמה

הפרשה נפתחת במצב של מלחמה: כי תצא למלחמה על אויביך […] וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאישה” (דבר’ כא, י–יא).

ניצחון על האויב ושביית אישה יפה כפוף לכללים ברורים: א. יש לאפשר לה להשלים את אבלה על משפחתה שאבדה במלחמה (שם, יב–יג). ב. אם חינה סר מלב האיש הוא צריך לשחרר אותה ולא ולפגוע בה או להזיק לה (שם, יד).

כלומר, ניכרת כאן התחשבות רבה ברגשות השבויה, וגם כאשר סר חינה אין לעולל לה רע.

אמנם אפשר לטעון שהיוזמה היא כל הזמן בידי האיש, זה נכון. אבל בכל-אופן השבויה היא בעלת זכויות מסוימות כאדם וכאזרח.

אל נשכח, הכתוב הופיע מאות, אם לא אלפי שנים לפני אמנת ז’נבה!

בתולי האישה

קורה ולאחר הנישואין מתעוררים באיש רגשות דחייה ושנאה כלפי אשתו. אחת הדרכים “להשתחרר” ממנה היא להאשימה בהעדר בתולים (איני בטוח שגם היום זה שם רע כל-כך…): “כי ייקח איש אישה ובא אליה ושנאה: ושם לה עלילֹת דברים והוציא עליה שם רע ואמר את האישה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים” (דבר’ כב, יג–יד).

והיה והורי האישה מוכיחים שאכן בתולה הייתה עם נישואיה (שם, טו–יז), ומכאן שדברי האיש הם עלילת שווא. במקרה זה מוענש האיש המעליל “ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אתו:

וענשו אתו” (שם, יח–יט).

אכן ראוי האיש לעונש!

כלומר, האישה מוגנת, האיש אינו יכול לעשות בה כל העולה על רוחו.

עם-זאת, מהו העונש?

“וענשו אתו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאישה לא יוכל לשלחה כל ימיו” (שם, יט). העונש משנה את התמונה. אמנם המעליל משלם פיצויים להורי האישה, אבל האישה אינה יכולה להינתק ממנו עד סוף חייו.

כלומר, מוקד העניין הוא האיש ולא האישה, לא עמדתה ולא רגשותיה. האישה גם לא זוכה בפיצוי כלשהי. להיפך, ייתכן מאוד ולפי כלל זה היא הופכת בעצם לאסירת-עולם של האיש!

מה עוד שאם אכן מסתבר שלהאשמת האישה יש בסיס, אחת דינה להיסקל (שם, כ–כא).

בתקנה זו, אפוא, בולטת מרכזיות האיש מול חולשת האישה.

בהמשך הפרשה מופיעות תקנות במקרה של גירושים (דב’ כד, א–ד). לפי כללים אלה הגרושים מתממשים רק אם נמצא משהו לא תקין באישה או בהתנהגותה “כי מצא בה ערות דבר”. בכל-אופן, במקרה זה האיש הראשון אינו יכול לשוב ולשאת אותה.

ולכאורה ללא קשר לדיון שלנו, מופיע הסיפור על שילוח הציפור: “כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רבצת על האפרוחים או על הביצים לא תיקח האם על הבנים: שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים” (דבר כב, ו–ז).

איך אפשר להבין תקנה זו?

רשב”ם מציע : “דומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד” (כך גם ראב”ע. הרמב”ן מתחיל בהיבט זה ומעלה נימוק נוסף: “לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע”פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא”.

בהמשך הסברו מצטט הרמב”ן את הרמב”ם, וכך הוא אומר: “וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן […], כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם […] בעבור שלא נתאכזר.”

מוקד ההסברים לשילוח הציפור-האם הוא חמלה!

מוקד שיכול להחזיר אותנו לדיון על איש ואישה.

הכתוב אינו משקף שוויון מלא בין איש לאישה, כמו שאפשר להבין מבריאת האדם בבראשית א. עם-זאת, אין הכתוב מתאר שלטון מוחלט של האיש באישה, כמו שמצוי בבראשית ב, ג וגם פרק וגם לא כפי שמופיע במדרש: “אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה” (ילקוט שמעוני, שופטים רמז מב).

שוויון אין, אבל זכויות יש.

הבסיס המשותף לכל התקנות שדנו בהן הוא החמלה.

בחמלה כנה יש אמפתיה, הבנה לצרכים של אחר.

באופן זה חמלה יכולה לעודד חברה ליתר שוויון, לא רק בין איש ואישה אלא בין כל בני אנוש.