Are you currently troubled about the way to carry out tricky school writing pieces? essaywriter.org provides you all-round methods that assist you win very good scores.

Paper Writing Services

essaywriter.org really is a firm that delivers highest quality custom made , research paper creation aid for a variety of your primary education troubles. This agency worked with scholars many colleges and universities all over the globe. The articles are usually of excellent quality, genuine, delivered at once, and at affordable costs.

Best Writer for Your Essay

The group of pro freelancers at essaywriter.org are typically Masters and Philosophy Doctor levels recipients that will offer your college help, , plus are waiting to master most of styles of genuine and top-quality academic paper. Listed below are the user reviews that will advise buyers to order writing piece via the internet by working with essaywriter.org.

Assistance offered

essaywriter.org mesmerizes many learners coming from numerous learning training systems by producing the awesome selection of freelance writing services, . The site has made the options observable in numerous types. The high quality academic paper creators present you any sort of simple or distinct writing piece, . The buyers can easily get articles using the web, and likewise various additional solutions

Below is a ready-made listing of the web paper help you will notice in essaywriter.org:

  • University writing – it supplies any type of academic paper work, including narrative, argumentative written content, cause and effect, evaluation and compare, etc. The freelance writers will be able to create dissertations, annotations, reviews regarding book bestseller or film.
  • Assignments: we can certainly create summaries, various re-writing tasks, research study, and coursework, and many others.
  • Proofreader’s assistance: editing and formatting.
  • Dissertation: all types of docs, phd writing, research proposal.

As you see that essaywriter.org provides more than just and writing articles services, the fine details of the expert services are generally attained out of the webpage.

Purchase prices

The price at essaywriter.org largely is determined based on class level, academic writing kind, total number of of sheets of paper, creative style, and also the work deadlines. You’ll be able to know the relevant values out of the price range checklist as displayed in a table considering three factors on the web page. Clientele are able to purchase , homework on the net and very easily determine the cost they will be paying for the order. Thereby, the procedure is comprehensible and wide open in front of the customers that essaywriter.org will not rip off their clients though is actually genuine about the prices.

The prices of the agency’s offerings are generally relatively discounted in comparison to some other online businesses of the same area of expertise. The prices go up once the customer’s university stage becomes higher like the buyer acquiring within high school level will need to pay out as small as $11.40 while using the minimal exigence and with the smallest payment date will have to fork out $34.75. The individual making order at PhD degree really ought to pay $44.89, having the maximal volume and smallest final target time of barely 3 hrs.

  • 1. College and university levels- from $14.95 to $ 36.87.
  • 2. Undergraduate lvl – from $17.20 to $38.90.
  • 3. Master lvl – $22.95 to $40.98.

The site visitors ought not concern themselves with any sort of unknown payments, simply because essaywriter.org won’t cost you that. You’ll certainly be provided with Totally free alterations in the course of fourteen period subsequent to completion of services; No charge title page, bibliography, content material page, and verification; as well as No charge guidance Twenty-four Hours. The students are sure to acquire a content of a high standard, along with lower cost prices.

Cost savings and extra offers

The consumers are able to get holiday wonderful cost savings all year round with essaywriter.org. When you are a loyal end user of our company, then you certainly receive different discount rates depending upon the quantity of the written pages you pay for. You can receive discounted prices such as fivePer-cent to 10% and sometimes even 15 or more% based on demanded the amount of pages. Accordingly, in case you request alot more article pages, you can obtain elevated special discounts. Moreover, in case you bring a new clientele to essaywriter.org, then you can take advantage of wonderful price reduction packages.

Customer service and online site superb usability

essaywriter.org is regarded as convenient and well designed internet site to make it easier to purchase custom writing on the net. This personalized papers service promises, really good back-up and support, personalized research papers, and genuine goods and services. Search for the essaywriter.org evaluations and reviews to make the best suited final decision. Experts are available All The Time and All year round on free of charge text message or calls and online chats to permit it to be much faster and easier for you to get answers to all of the queries relating to typing educational reports. They under no circumstances end up with any e-mail untreated or on hold.

Essay writer service

All of the authors found on essaywriter.org are actually respected, skillful and they have special writing talent to give buyers speedy, one hundredPer-cent unique, as well as custom dissertation writing or additional hints

Brief summary

To help you obtain more encouragement in getting written assignments on line from essaywriter.org go through the reviews, verifiable testimonies and proceed to the to take advantage of other benefits.

פרשת וַיֵּרָא: אברהם אבינו היה איש משפחה מפוקפק / גל א. קמינקא  חשון תשע”ז.

פרשת השבוע, פרשת וַיֵּרָא, עמוסה באירועים סוערים ונושאים רבים למדרש והסבר: ביקורם של שלושת המלאכים אצל אברהם והבטחתם שלא תאומן ש”כעת חיה והנה בן לשרה אשתך” (שרה אכן לא מאמינה), הרס סדום וסיפור הצלתו של לוט—ללא אשתו נציב המלח ועם בנותיו שמפגינות התנהגות לא נאותה באופן קיצוני—מעברו של אברהם לעיר גרר (שם נלקחת שרה אל בית המלך), לידתו של יצחק, גרוש הגר וישמעאל, ולבסוף עקדת יצחק.  אפשר לבלות את כל השנה במדרשים על בסיס כל הארועים האלו, אבל הדף קצר, וכך גם הזמן העומד לרשותי, היות ומוטי רוצה שאשלח את הכתוב בעוד מספר שעות בודדות.

אז במקום לתקוף כל ארוע וסיפור לחוד, אני רוצה לכתוב ממבט על, על התמונה הגדולה שנגלית לעיננו.  יותר מכל סיפור שהפרשה מעלה, ויותר מכל לקח, עולה בי רק תחושה גדולה של כעס על אברהם אבינו.  זה מאד לא בון-טון לדבר על כעסים על אבי האומה, ובפרט שהכתוב מייחס לו תכונות נעלות.  אבל מצד שני, ארועי השבוע הקודם לימדו אותנו שבכל זה יש משהו בהימנעות מהתחסדות ופוליטיקלי קורקט: אני כועס על אברהם.

ראו את הדברים ממבט על, מבט על התמונה הגדולה.  אברהם רץ ומטפל בשלושה אורחים ומשקה אותם, ומאכיל אותם, ומתייחס אליהם בכבוד רב—ללמדנו על הכנסת האורחים שלו.  הוא גם מתווכח עם הקב”ה על הרס העיר סדום, ומתמקח איתו—עם מלך מלכי המלכים (!!)–על כמה צדיקים בסדום צריך למצוא על מנת להציל את העיר. רבים רואים בכך (בצדק) גם כן עדות להיותו של אברהם צדיק גדול.

אבל כשהסיפורים מתייחסים למשפחתו של אברהם—לאשתו, פילגשו המוכרת, וילדיו—פתאום מתגלה אברהם  בחרפתו.  על אנשי סדום שאותם הוא לא מכיר הוא מרחם מספיק כדי להתווכח עם ה’, אבל אין לו צורך להתווכח על חיי בנו יצחק?  זרים זוכים ממנו להכנסת אורחים ברמה הגבוהה ביותר, אבל הוא גורם לאישתו—ע”י הצהרתו ששרה אימנו הינה אחותו—להלקח לבית מלך גרר, כדי להפוך בעל כורחה לפילגשו של המלך?  הוא כועס על שרה משום שלא מאמינה למלאכים שיוולד לה בן (דבר שהוא עצמו, בפרשה קודמת, גם כן לא האמין בו), אבל לא כועס עליה כאשר היא דורשת שישלח את הגר וישמעאל—בנו הבכור—למות במדבר?

זאת ועוד.  זו תופעה חוזרת, גם בהיסטוריה של אברהם, וגם בקרב בני משפחתו.  אברהם עשה את אותו הדבר לשרה בפרשת לך לך (במצרים). לוט—קרוב משפחתו הידוע—עושה זאת לבנותיו, שעה שהוא מציע לאנשי סדום שיתעללו בבנותיו ובלבד שישאירו את אורחיו ללא פגע.

איזה מין אנשים הם אלו?  איזה מין אדם מוכן לצאת לקרב אינטלקטואלי עם האל על מנת להציל את הרחוקים ממנו, את הזרים לו, את הלא מוכרים, שהוא יודע על חטאיהם—אבל נמנע ממילה של תחנונים כדי להציל את בניו?  איזה אדם מוכן (מראש!) לאונס אשתו, כחלק מחיפוש אחרי איכות חיים גבוהה יותר?

בתחילה חשבתי שאולי אברהם, הצדיק הגדול, כל כך רואה את הזר הרחוק, שהוא שוכח את מי שהוא קרוב, למעשה קרוב משפחה. מין מעלה מיוחדת של צדיקות. אך לא זה העניין.  כאשר לוט בן אחיו נופל בשבי במהלך מלחמה (פרשת לך לך הקודמת), אברהם רודף אחרי השובים—ארבעה מלכים—ומנצח אותם על מנת לשחררו.   איפה הנחישות הזו בהתמודדות עם איומים על יצחק? על הגר וישמעאל?  על שרה?

במקום אחר כתבו חז”ל: כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים.  האם אברהם אבינו לא מפגין זאת ממש בפרשה הזו?    מרחם על אנשי סדום, ומתאכזר להגר וישמעאל.  מכבד את האורחים, ומבזה את אשתו.

הכתוב שם אותנו בעמדת צופים מהצד בעלילות הגרפיות והאלימות שמתוארות בו.  איננו יכולים להתערב, אלא רק לחרוק שיניים. התסכול מוליד כעס.  איך לא נכעס על המיזוגניות שעולה ביחסו של האיש לנשותיו שלו עצמו?  איך לא נכעס על ההזנחה של ישמעאל וההתעללות ביצחק?  על מה שהארועים האלו עושים לאימותיהם?

הכעס על התנהגותו של אברהם אבינו עולה ומפעפע במיוחד בשבוע הזה. כבר עבר זמן מאז הזמנים שבהם אברהם מזנה את אשתו תמורת כלכלה. חשבנו שאנו בעולם אחר.  ואז בארה”ב נבחר לנשיא איש שהתייחסותו לנשים—כולל נשותיו שלו—מחפירה ואיומה. הוא נבחר בבחירות שאליהם הגיע ציבור הבוחרים הקטן ביותר מזה 20 שנה: 55.4%, רק במעט יותר מ 53.5% ב 1996.  הוא נבחר, כך נאמר, ע”י גברים לבנים כועסים, וגם לא מעט נשים כועסות, שיצאו להצביע בכמויות רבות במיוחד במדינות שבהם האיש הזה היה צריך את הבוחרים.

ועכשיו, גם אני כועס.  ויחד איתי כועסים עוד רבים.  וכאן גם אולי הפואנטה:  מעשיו של אברהם אבינו היו לפני שנים רבות מאד, ואין דבר שניתן לעשות כדי לשנות אותם, או להסיר את חרפתם.  אבל התקדמנו מאז, ובעיקר, יש לנו לאיפה לנתב את הכעס פעם בכמה שנים. אני מקווה שכמו שהגברים הלבנים הכועסים בחרו לנתב את כעסיהם לטובתו של נשיא ארה”ב הנבחר, כך גם אנחנו—גברים לבנים כועסים אחרים, וכל הציבור הרחב שאיתנו—נדע לנתב את כעסינו בבחירות הבאות.  שם או כאן.  אם יש משהו שלמדנו בבחירות בארה”ב זה שמי שכועס משפיע.

פרשת לך לך: ס’ברענט – העיירה בוערת [1]: שושנה מיכאל צוקר

.For English, click here

לזכר אבי ומורי פסח (פאול) מיכאל, שידע להושיט יד

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ ” (בראשית יב: א)

אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת.

אמר: “תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?”

הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו: “אני הוא בעל הבירה.”

כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: “תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?”
הציץ עליו הקב”ה ואמר לו: “אני הוא בעל העולם” (בראשית רבה ל”ט: ו).

בקריאה מהירה, קל לחשוב שר’ יצחק טוען כי אברם הביט בעולם המופלא סביבו והסיק שעצם קיומה של הבריאה מעידה על הבורא. כך הבין את המדרש בעל הפירוש המיוחס לרש”י. בעקבותיו פרשנים אחרים מבינים כי הבירה הדולקת היא “בנין יפה ומסודר” (מהרז”ו על האתר) ומאור .

אבל…

אסור לקרוא מדרש מהר.

הבירה במשל אכן נמשלה לעולם, אולם בעברית חז”לית, כמו בלשון ימינו, “דולקת” אינה מילה נרדפת ל-“מוארת” אלא ל-“בוערת.”
בירה היא אכן בנין גדול אך לאו דוקא מפואר. כפי שהוכיח פנחס מנדל  “בירה” היא insula רומית, בלוק מגורים, רב-קומות ומרובת דיירים.[2]

אברם לא ראה עולם הטבע הנפלא אלא שיכון הומה העולה בלהבות. לכן, הוא מחפש “מנהיג” (מקביל ללטינית: conduco): דייר ראשי (אך לא בעל הבית!) שהיה אחראי, לפי החוק הרומי, על השכרת הדירות, על תחזוקתם. לפי חוק, התחזוקה כללה אירגון מאמצי כיבוי כי שרפות היו נפוצות במבנים הצפופים הבנויים מעץ.[3]

אברם מחפש ולא מוצא.

ואז מופיע בעל הבית (נמשל לרבונו של עולם) ומודיע: “אני הוא בעל הבירה/העולם.”

בנמשל הקב”ה יכול לדבר מן השמים אבל איפה עומד בעל הבירה במשל? אם הוא מציץ על אברם מלמעלה, יתכן שהוא בקומה עליונה או על גג הבניין ומחכה להצלה, לכוד בעמדה בה הוא לא יכול לכבות את האש. ככל הנראה הדיירים כבר ברחו, והשאירוהו להזדקק לעזרתם של עוברים ושבים. רק אברם ערני מספיק לסביבתו להתעניין במצב. כמו משה בסנה הוא סר לראות. בזכות תשומת לבו, הקב”ה מתגלה אליו.

הציווי שמתחיל ב-“לך לך” מסתיים בברכה לאברם: “וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר” (בראשית יב: ג), ובצפייה שהוא יעביר את הברכה הלאה: “וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה” (שם).

כך נכתב במקום. בהמשך נלמד שהברית הנכרתת בין ה’ ובין אברהם מורכבת יותר ותובענית עוד יותר: “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית יח: יט).

הבירה עדיין דולקת, רבים לכודים בכל קומותיה, בין להבות האש. אלהים מביט מלמעלה, המחכה לאדם שיסור לראות, שיכול לפעול כבא כחו, כמו משה בסנה או אברם במדרש שלנו. הברית גם כן קיימת. כצאצאיו וממשיכי דרכו של אברהם, האם נסור לראות ונקדיש את תשומת לבנו ואת מעשינו לעשיית צדק ומשפט, להציל חיים ולהנכיח את “בעל-הבית” בתוך עולמו?[4]

=========

[1] שירו של מרדכי גבירטיג לאחר פוגרום “פשיטיק” בפולין (1938): ס’ברענט, ברידער, עס ברענט, ונוסח העברי של אברהם לוינסון: “שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה! עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ… וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה, בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב, אֵשׁ הָעֲיָרָה.”

[2] Mandel, Paul. (1994). The call of Abraham: a Midrash revisited. Prooftexts, 14(3), 267-284. 

[3] שם

[4] ברצוני להודות לרב ש”י הלד שמאמרו Wonder and Indignation: Abraham’s Uneasy Faith ומראי המקומות שבו (תמיד!) הניעו אותי להרהר בבירה הדולקת. למרות שהבנתי של המדרש שונה משלו, הדרשה ספוגה בתורתו של רב ש”י.

פרשת נח, סימן לחסד האלוהי /  הרבה גילה שוסטר-בוסקילה

“בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ–בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם-אֶל-הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, לְמִינֵהוּ; וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף. וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים. [א]

כולם עלו, מי סגר את דלתות התיבה באותו יום סוער?

נח? הרוח? אלוהים?

מי שמר על נח, אשתו, בניו ונשותיהם, ועל כל היצורים שקובצו פנימה לתיבה?

בפרשה נח אנו מגלים את המושג הזה, מעשה אלוהים להגן על בני אדם ועל בעלי חיים במקום אחד מוגדר.

אם נח סגר את דלת התיבה בידיו, כי הוא ידע שזה היה נחוץ; הרי אף אחד אחר לא חשב לחכות לרגע משלנו להגנה אלוהית. נח חיכה שש מאות שנה עד לקבלת סימן מאלוהים, כדי לסגור את הדלת בעת התחלת הגשם המכלה. למעטים מאיתנו יש תוחלת חיים כזו, אפילו שישית משש מאות שנה. האם יש בסיס לציפייה להיות כה מבורכים? האם אי פעם נהיה עדים לסימן, להוכחה על פעולת האלוהים לטובתנו?

בשנים המוגבלות שלנו על פני כדור הארץ, אנו סוגרים דלתות רבות עבור עצמנו. האם לא רצוי לחכות לשבריר של סימן? האם זה הגיוני לחשוב שאלוהים יכול להיות מורגש בטריקת דלת?

האם לא עדיף במקום להמתין למבול בעת סגירת דלת, לחכות בסבלנות לפתיחת דלת בעת מפל האור מלמעלה?

“שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים,מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי, מֵעִם ה’ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.” [ב]

למרות שאני מתעסקת בדלותו לאורך כל היום, איני יכולה לחכות לשער אלוהי. אני מחפשת רמזים מאלוהים בפינות האפלות מאחורי הדלת או אפילו באור מלא החדר כשהדלת מתנדנדת בין פתיחה לסגירה. המסע שלי בחיפוש סימן אלוהי התחיל כאשר המוח של נפתח להבחין בפלאי העולם. כך, כולנו, יצירי האלוהים הננו חלק מקהל הזוכים לצפות בקשת זורחת בכיפת השמיים.

“וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.” [ג]

במעמד זה אנו רואים את סימן החסד האלוהי תמיד.

מראה מקום
א. בראשית ז, יא–טו.

ב. תהלים קכא, א–ב.

ג. בראשית ט, טז.

שלום!

אנחנו פותחים שנה חדשה עם צוות חברים שיכתבו על הפרשה בסבב. תודה רבה למוטי לקסמן על כתיבתו בשנתיים האחרונים, ועל האירגון של הפרויקט החדש.

 

<><><>

פרשת בראשית / הרב לי דיאמונד, תשע”ז.

<><><>

“וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי” האדמה.

<>

תֹהוּ,

תֹהוּ הוא ריק, תֹהוּ הוא אין

תֹהוּ הוא אפילו מבולבל

בֹּהוּ

שממה, ריקנות

ללא היות, ללא קיום

בריאה

יש מאין, מתמלא מאפס להיות

קיום

אפילו לחיות

בריאה היא אקט של כוונה, לא מקריות!

 

הפיכת עולמות מתֹהוּ מבֹּהוּ לכוונה

יש גורם שהופך בכוונה תחילה

העולם נברא  בכוונה, גם במטרה

 

נברא לטוב, “וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב”. אין יותר תֹהוּ וָבֹהוּ

יש כוונה יש כיוון

יש תשובה לשאלה אולטימטיבית, תשובה של מחברי ספר בראשית

התשובה הבסיסית לכל הזמן:

לא במקרה עולמנו, אלא בכוונה תחילה

של  בורא, שברא לטוב וכיוון לטוב

 

גם האדם נברא למטרות רק טובות

ולא לרע

קיבל את ה GPS שלו מההתחלה, לבנות ולהיבנות

כדי שעולמו הנברא לו, יהיה “טוֹב מְאֹד”.

 

פרשת בראשית

באה לענות על השאלה, האולטימטיבית הראשונה

האם בטעות או בכוונה

נברא עולמינו?

 

תשובתנו, ולכן כיוונינו הוא

להמשיך את הבריאה, להמשיך את הבנייה

לפי התכנון של  הבורא לטוֹב מְאֹד

ואם נכשל בדרך, לפעמים,

לזכור ולא לשכוח, כבר נכשלנו בבראשית

ולמדנו

איך להתגבר

כי בשר ודם אנחנו.

שבת חול מועד סוכות, תשע”ז.

משה מנהיג גדול, מוטי לקסמן.

<>

בשבת חול המועד סוכות, [א] אין קוראים את פרשת השבוע כרגיל, אלא מפנים לחלק מפרשה אחרת. [ב]

שוב מתאר המקרה, את משה כמנהיג לדוגמא.

כך נאמר,

“הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ”. [ג]

“וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. וַיִּגֹּף ה’ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן”. [ד]

וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי”. [ה]

משה מבין את האמירות האלה כלשונן.

אין מלאך.

משה תמה, “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’ […] וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי”. [ו]

פרשנים שונים, מבינים את הפשט.

“שאין זו הודעה, שאין אני חפץ בה”. [ז]

“מי הוא המלאך?” [ח]

“ולא די שאין דעתך לילך עמנו אלא אפילו אותו מלאך שאמרת שילך עמי לא הודעתני”. [ט]

רשב”ם, נכדו של רש”י, טעון יותר מכך, “אלא הנה מלאכי ילך לפניך ואיני חפץ כי אם בלכתך עמנו בעצמך”. [י]

משה דורש מימוש האמירה.

לא לעצמו, אלא להנהגת העם.

יתר על כן, אם יש אי הבנה, טוען משה, הוא מצפה להבהרה ברורה, “וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה”. [יא]

אם תשומת לבך לא הופנתה לכך, נזכור, משה מצדד תמיד בעם, “וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה”.

אין זו הפעם הראשונה, משה חוזר ומבהיר תפקודו המלא הוא בדאגה לעם.

תשובת אלוהים, “וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ”, [יב] אינה מספקת למשה.

משה דורש הבטחה ברורה, כדי למנוע איזו שהיא אי הבנה, משה מדגיש, “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה“. [יג]

משה מוסיף ומקשה, מהי ההוכחה שאכן נמשיך במסע במדבר, לקראת המטרה היעודה?

(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”. [יד]

תשובת האלהים היא, “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם”. [טו]

משה אינו מסתפק בכך, “וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ”. [טז]

תשובת אלוהים משקפת את המרחק בין האדם לאל, “וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר ה’ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ”. [יז]

אכן, המרחק בין משה האיש לבין אלוהים גדול מאוד, אבל, משה אינו חושש להעלות ספקותיו, כאשר המניע הוא אחד, טובת העם.

<>

לא משנה אם מנהיגינו היום הם חובשי כיפה או רק קרחת, אין מנהיגים כמשה!

<>

הבהרות ומראה מקום

א. גם בחול המועד פסח.

ב. פרשת כי תשא, שמות לג, יב – לד, כו.

ג. שמות כג, כ–כא.

ד. שמות לב, לב–לג.

ה. שמות לג, ב.

ו. שמות לג, יב.

ז. רש”י על אתר

ח. אברהם אבן עזרא על אתר.

ט. דעת זקנים על אתר.

י. רשב”ם על אתר.

יא. שמות לג, יג.

יב. שמות לג, יד.

יג. שמות לג, טו.

יד. שמות לג, טז.

טו. שמות לג, יז.

טז. שמות לג, יח.

יז. שמות לג, כ–כג.

פרשת האזינו: להאזין, לא באוזניים בלבד / מוטי לקסמן

לאיש גם לאישה זוג אוזניים, זה נתון.

ומה עושות האוזניים?
שומעות? מקשיבות? מאזינות?

לכאורה שאלת תם, וכי למה נועדו האוזניים?

נכון, ובכל-זאת שמיעה, הקשבה, האזנה מתרחשות באוזניים, או שהן רק כלי להעברת גלי הקול?

פרשת השבוע, פרשת “הַאֲזִינוּ” מזמנת לנו דיון הקשור לכך.

פרשת “הַאֲזִינוּ” נפתחת בקריאה: “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי” (דברים לב, א).

איזו פתיחה מרשימה העולם כולו מוזמן להאזין.

איך מבינים פתיחה זו?

יונתן מעלה את הבדל הניסוח בין פתיחה זו לדברי הנביא ישעיהו [1]. הנביא מחליף בין השמים והארץ לגבי ההאזנה והשמיעה. יונתן מקשר זאת לימיו האחרונים של משה: “והיה כאשר הגיע קִצו של משה נביא להאסף מִתוך העולם, אמר בלִבו: אינני מעיד בעם הזה עדים שטועמים טעם מיתה בעולם הזה הנני מעיד בהם עדים שלא טועמים מיתה בעולם הזה, אך סופם להִתחדשׁ לעולם שיבוא ישעיה הנביא כאשר היה מִתנבא באסיפותם של ישׂראל נתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ מִן בִגלל שהיה קרוב לארץ ורחוק מִן השמים. אך משה הנביא כאשר היה מִתנבא באסיפותם של ישׂראל נתן שמיעה לארץ והאזנה לשמים מִן בִגלל שהיה קרוב לשמים ורחוק מִן הארץ שכך כתוב “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי” (דבר’ לב, א).

רש”י, רשב”ם וגם רמב”ן מבינים בקריאה לשמים ולארץ כציון עדי-עולם לברית בין העם לאלוהים שמהם תבוא ברכה אם בני ישראל יקיימו את הברית, וצרות ופגע אם בני ישראל לא ימלאו את הברית.

שמים וארץ הם העדים, וסביר שעדים צריכים לקלוט היטב כדי שיוכלו להעיד נכונה.

אבל הם רק עדים, המאזינים העיקריים הם בני ישראל, הם צריכים להאזין ל”אִמְרֵי פִי” המבוטאים מפי משה: “וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן. וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל” (דברים לב, מד–מה) [2].

האם משה מסתפק “בְּאָזְנֵי הָעָם”? לא, הוא קורא לאופן קליטה נוסף. משה דורש “שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים” (שם, מו).

אכן, למשה ברור: שלהאזין, במובן העמוק של המילה, אי-אפשר באוזניים בלבד, אפילו שתיהן מופנות לעבר “אִמְרֵי פִי”, צריך גם את הלב.

מה פירוש? לאיזו האזנה מצפה משה?

אנו חוזרים לפתיחת הדיון.

מה זה בעצם להאזין?

האם האזנה נבחנת ביכולת המאזין לדווח על אשר אוזניו קלטו?

לטעמי לא.

כלומר יכולת כזו היא רק חלק מהאזנה זו “האזנת העתקה” או “האזנת העברה”. בתוך כך נכלל גם הכושר להסביר את מה שהושמע.

אבל עדיין אין זו האזנה או הקשבה מלאה.

האזנה מלאה היא כאשר המאזין מקשיב גם לעצמו.

כלומר, כאשר המאזין אינו מסתפק בקליטת המלים אלא הוא גם מברר לעצמו מה משמעות הדברים הנשמעים לו, לשומע? האם ואיך הם מתקשרים לעמדות שלו, לחיים שלו.

באיזה מובן הדברים הנקלטים באמצעות האוזן אכן נוגעים באדם השומע?

האם יש להם משמעות לנוהגי, להתנהלות או לחיי השומע?

כי כל עוד האני, העצמי אינו מעורב, ההאזנה אינה מלאה, אינה משמעותית.

והדבר נכון גם בימים אלה, ימי מועדי תשרי.

רבים מהקוראים יגיעו השבוע לבית הכנסת בליל יום כיפור.

שם החזן ישא קולו ברמה, והקהל יענה.

“כָּל נִדְרִי . וְאִסְרִי . וּשְׁבוּעִי  וְנִדּוּיֵי . וַחֲרָמֵי ” מי שרק יקשיב למלים ולנגינה ולשירה, לא יאזין.

אבל מי, שתוך כדי שירת קולו הערב של החזן, והד המתפללים, יפנה את המלים לתוך תוכו: איזה נדרים נדרתי? איזה איסורים הטלתי על עצמי, או על אחרים? האם נשבעתי? מה עמדתי כלפי נידוי וחרם?

הוא יאזין היטב.

ואולי הוא יצא אדם אחר במעט מזה שנכנס לבית הכנסת…

כך אני מבין את משמעות דרישת משה “שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים” (שם, מו).

והוא מוסיף: “כִּי הוּא חַיֵּיכֶם” (שם, מז)!!!

והחיים אינם רק בפרשת האזינו ומועדי תשרי.

יחסים בין בני-אדם מתקיימים כל הימים וכל הלילות. קשרם בין בני-אדם יהיו אמיתיים, יהיו כנים יותר אם תשרור האזנה מלאה ומשמעותית ביניהם.

אכן, האזנה מלאה ומשמעותית כזו היא אחת הדרכים החשובות ביותר לעורר ולהניע בנו ובאחרים שנה שתהיה באמת טובה וגמר חתימה טובה.

אמן, כן יהי רצון [3].

 

 

הארות ומראה מקום

[1] “שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ” (ישע’ א, ב).

[2] ראב”ע מקבל את דברי הפרשנים, שפורטו לעיל, אך מוסיף נופך שמעביר את המוקד לבני האדם: ” וכבר רמזתי לך, על נשמת האדם שהיא אמצעית בין הגבוהים לשפלים”.

[3] כל האמור נוסח בלשון זכר, אבל ברור שהוא מופנה לנשים באופן שווה.

 

מהי תשובה אמיתית? / מוטי לקסמן, תשרי, תשע”ז.

פרשת וַיֵּלֶךְ, דברים לא

<>

אנו כבר מהלכים בשנת תשע”ז.

אני מקווה ומייחל, בשעה טובה, גם בצעד איתן.

<>

ברכנו, התפללנו, שמענו קול שופר, אולי גם ביקשנו סליחה.

איני יודע כמה מאלה שהקפידו וממהרים לסליחות [א] בוקר-בוקר אכן עושים זאת בכוונה רבה, ולא רק כמצוות אנשים מלומדה בבחינת לצאת ידי חובה.

איני יודע, אבל ברור הוא שיהודי, כל אדם, כל איש ואישה ראוי שיערכו חשבון נפש יום-יומי גם  מאזן של מעשים טובים מול עבירות, כהתארגנות טובה יותר לשנה שרק החלה את צעדיה הראשונים.

האם יש בפרשת השבוע,  פרשת וַיֵּלֶךְ דברים שיכולים להאיר לנו דרך להיערכות-נפש כזו?

<>

“וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה’ אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה”. [ב]

משה מגיע לסיכום דבריו לעם, אלה ימיו האחרונים של משה.

האווירה מורגשת גם ברצף הדברים.

משה יודע שאלה ימיו האחרונים “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת”. [ג]

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ”. [ד]

חילופי הנהגה, משה נקרא להכתיר את היורש, “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: וַיֵּרָא ה’ בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל”. [ה]

<>

דברים לעם.

הכתוב מכנה את הדברים בשם שירה יש בם גם הבטחה, “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ”. [ו]

אבל לא רק שירה יש גם איום, “וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים”. [ז]

אכן, הכתוב מטלטל את עיני המעיין מסיום להתחדשות מכאב לתקווה.

מי יודע, אולי הכתוב להבהיר, משה מכיר את העם הזה אין להניע בדרך אחרת להניעו להתנהגות חיובית.

אולי.

עם-זאת, נמצא גם כיוון מחנך.

אמנם, בפרשת השבוע הקודם, אבל באותן נסיבות, יש גם מספר כללים להארה לדרך חיובית.

א. המצווה קרובה אליך

“כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא […] וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא […] כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ”. [ח]

הדברים שאדם נדרש לעשות כדי להיטיב אינם מחשבות מופשטות או תיאוריות מכלילות, אלא כללים הקשורים לחיי יום-יום, להתנהגות של חולין בין אדם לאדם.

ב. האחריות היא אישית

בבסיס זאת מונחת הנחת יסוד: “רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע”. [ט]

ההחלטה ויכולת הבחירה נתונות בידי האדם בידי כל אדם.

כל אדם העושה משהו חייב להבין שהוא בחר בכוון וכל האחריות היא עליו בלבד!

כל התהליך הזה צריך להיעשות בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ”. [י]

גם הבהרה נוספת מצויה, “וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ”. [יא]

כלל בסיסי וחשוב ביותר, המידה הגבוהה של יחס בין האדם לאלוהים אינה בפחד וחרדה אלא באהבה בכל הלב.

<>

איך זוכים להשכנת השכינה?

לפי הכתוב, כדי להגיע למצב של נוכחות שכינה יש צורך באחדות של כלל ישראל. כדי להיות ניצבים לפני הקב”ה במשמעות ובמובן של גילוי שכינה, יש צורך בנוכחות של כל העם.

לכאורה זה מאוד פשוט, כל ישראל צריכים להיות נוכחים לפני ה’, ואז תשרה השכינה על ישראל.

אבל, למרות הפירוט הרב וההכללה המלאה שבפסוקים שקראנו, “כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל” “כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל” מוצא הסופר המקראי להוסיף, “טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ”. [יב]

התוספת “טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם” משונה, מה, הם לא נמנים על “כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל” או על “כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל”?

חומר למחשבה.

אבל אני רוצה לעסוק בשתי התוספות הנותרות, “וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ”.

התוספת לגבי הגר אינה נדירה וניתן למצוא אותה גם בהחלת מצוות אחרות.

לעומת-זאת, הצירוף הזה בין חוטבי עצים ושואבי מים אינו נמצא בשום מקום אחר בתורה בפרט ובתנך כולו, אלא בספר יהושע בתיאור הגבעונים. ובספר יהושע מתייחס הצירוף הזה למרכיב זר ונכרי בעם ישראל.

אני טוען, האזכור המיוחד הזה של הצירוף בין טפכם, נשיכם, גרים, חוטבי עצים ושואבי מים גם כאן בהקשר ל “כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל” או על “כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל” אינו מקרי ואינו סתם.

<>

לפי הבנתי, הסופר המקראי רוצה לטעון כך, גם החלשים בחברה, הזרים והנוכרים נכללים בשומעים; המידות והצווים, החובות והזכויות חלות על כל החיים בישראל.

נקודת המוצא לתשובה ולניקוי הנפש והנשמה, המצווה שאינה רחוקה ונפלאה ממך,

היא זאת: זכור כל אדם החי בקרבך ולידך, הוא אדם כמוך כי על כולם נאמר: “וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ  בְּצֶלֶם  אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם”. [יג]

ולא פחות חשוב, “שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי  בְּצֶלֶם  אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם”. [יד]

כל מי שיזכור, גם יאמץ זאת, לא יפגע באיש או באישה או בילד או בילדה, מישראל ומכל האחרים החיים בתוכנו ולידנו, הוא השב בכל לבבו ובכל נפשו למען חייו וחיי האחרים בטוב.

זה צעד ראשון כדי שלכולנו  יהיה טוב ונעים בשנת תשע”ו.

אמן, כן יהי רצון.

<><><>

הארות ומראה מקום

א. סליחות, בירח אלוול גם בעשרת ימי התשובה, עד ליום כיפור.

ב. דברים לא, א–ב.

ג. דברים לא, יד.

ד. דברים לא, טז

ה. דברים לא, יד–טו.

ו. דברים לא, יט–כ.

ז. דברים לא., יז–יח.

ח. דברים ל, יא–יד.

ט. דברים ל, טו.

י. דברים ל, ב..

יא. דברים ל, ו.

יב. דברים כט, י.

יג. בראשית א, כז.

יד. כב. בראשית ט, ו.

 

 

 

 

 

פרשת “נִצָּבִים”: קשר ישיר בין אדם לאלוהים / מוטי לקסמן

משה רועה את צאן חותנו במדבר ולפתע מבחינות עיניו בתופעה מוזרה “הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל” (שמות ג, ב2). הוא ניגש לבדוק מקרוב ואז מתגלה אליו קול ה’. ההתגלות מעוררת במשה התרגשות רבה. כך מתחיל תהליך מינויו של משה למנהיג עם העבדים שהוא, משה בעזרת אלוהים, יוציא את העם לחירות (שמות ג, ד–י).

משה אינו מתלהב מן המינוי ומעלה קשיים אחדים, ביניהם גם את הספק שיכול להתעורר בעם:

“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם” (שמות ג, יג). וגם: “וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'” (שמות ד, א).

איננו מתכוונים לעסוק בתהליך שהוזכר זה עתה אלא למטרה אחת.

העם מוזכר כאן כישות שהאמונה אינה מאפיינת אותה [1].

אני שואל, אם זהו אופיו של העם אז לשם מה מרכז משה את כל העם כדי להיות נוכחים בחתימת הברית בין העם לאלוהיו? הלא כך כתוב בפרשת השבוע, פרשת “נִצָּבִים”: “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה’ אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם” (דברים כט, ט–יא).

קריאה זהירה מגלה שמשה אינו מסתפק בקריאה לעם להתכנס, אלא הוא מפרט את כל המגזרים, כך שאיש לא ייעדר.

אין זו הפעם הראשונה שכל העם נאסף. בעבר כבר נערכה ברית אחת במעמד הר-סיני, וגם שם מתנהל התהליך בנוכחות כל העם כולו (שמות יט, ח; טז–יז; כ, א-יד).

כפי שאנו יודעים מן המסופר בתורה, הברית שנערכה בהר סיני לא מנעה תלונות, קובלנות ואף הטלת ספק עקרוני באלוהים ובמשה שליחו [2].

יש המקשרים בין שתי הבריתות ומבינים זאת כחידוש הברית בין עם ישראל והאלוהים כיוון שאת הברית הקודמת הפרו [3].

אבל, כפי שאנו יודעים מהמשך המסופר במקרא, גם ברית זו לא מנעה סטיות אמוניות וערכיות [4].

אם-כך, לטעמי זו תשובה חלקית.

אנו נפנה לכוון אחר.

נשים לב, שתי ההתכנסויות לברית נערכו בעתות משמעותיות ביותר בהתהוות העם. ההתכנסות במעמד הר סיני מהווה אירוע מכונן-עם בתחילת הנדודים במדבר. כעת, העם עומד על סף הכניסה לארץ המובטחת, לקראת כנון-עם-בארצו, בתום הנדודים במדבר.

אלה שני צמתים מרכזיים בהתהוות ובגיבוש העם, ובשניהם כל העם נוכח, כל העם נוטל חלק באירוע, באופן ישיר ללא תווך.

אמרנו: באופן ישיר ללא תווך. אמירה זו מעלה מערכת יחסים ישירה בין אלוהים לבני ישראל.

מערכת שמשה רומז עליה “וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם” (במדבר יא, כט2).

אז נכון, יש כהנים ויש כלי קודש רבים וגם כיום יש צדיקים ורבנים שהם בבחינת מתווכים בין היחיד לאלוהים. אבל, מן הכתוב בפרשה אני למד שדווקא בעת המשמעותית ביותר צריך להיות קשר ישיר בין היחיד לאלוהיו.

זו תובנה חשובה, כי במערכת יחסים ישירה בין היחיד לאלוהיו אף אחד לא “מסביר” לו מה צריך לומר, כי היחיד במצב זה מתוך תוכו הוא מתבטא [5].

ויותר מכך, במצב זה, במערכת יחסים כזו, כל האחריות היא על היחיד לאמונתו, להתנהגותו לשאיפותיו.

אחריות מלאה לחיים.

הבנה זו מתקשרת גם לראש השנה הקרב ובא עלינו לטובה.

בראש השנה וגם ביום הכיפורים “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”, אתם, אנחנו כולנו וכל אחד לעצמו.

אמנם רבים בבית הכנסת, אבל אין משמעות לשהות בבית הכנסת אם היחיד אינו מוצא את הנתיב האישי שלו לאלוהים, את התפילה האישית שלו, ואת המחויבות שלו לבקשותיו, לתחינותיו ולהבטחותיו.

אני מאמין באמונה שלמה, שאם כל אחד ואחת מאלפי “אַתֶּם נִצָּבִים” ימצא את הנתיב האישי שלו לאמונה ולאחריות; אם כל אחד וכל אחת אכן ינהגו כך, לכולם ולכולנו תהיה שנה טובה.

 

אמן, כן יהי רצון.

 

הארות ומראה מקום

[1] אכן, גם לאחר יציאת העם ממצרים, בני העם חוזרים ומבטאים את קוצר אמונתם.

 

“וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְקֹוָק וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְקֹוָק וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: […] וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ” (במדבר יא, א–ו).

[2] למשל: “וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות לב, ד).

[3] “אתם נצבים היום כלכם […] כל איש ישראל. נתקבצו עתה בכאן כל ישראל בברית השני כשם שנתקבצו בברית הראשון במעמד הר סיני, ומפני שבטלו הברית הראשון שבסיני באמרם: (שמות לב, ד) “אלה אלהיך ישראל”, לפיכך חזר כאן בארץ מואב לכרות עמהם ברית אחר וקבלוהו עליהם באלה ובשבועה, ומזה יאמר להם משה: אתם נצבים היום כלכם לפני ה’ אלהיכם, כלומר המעמד הזה שאתם בברית הזאת נצבים כלכם לפני השי”ת כמו שהיו אבותיכם בהר סיני בברית הראשון, הוא שתכנסו בברית הש”י ושתקבלו אותו עליכם באלה ובשבועה מה שלא נעשה בראשון” (רבנו בחיי לדברים כט, ט).

ובאופן דומה, “והנכון הוא שרצה עתה לכרות עמהם ברית חדשה, תחת הברית הראשון אשר נתקלקל על ידי העגל אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה על כן כל איש הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב, על כן ראה להביאם במסורת ברית של הערבות על ידי שבועת הר גריזים והר עיבל” (כלי יקר לדברים כט, ט).

[4] למשל: “וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה’ לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר” (מל”א ג, ג). “כֹּה אָמַר ה’ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם” (עמוס ב, ו).

[5] הסיפור הבא מדגים שיחיד יכול להועיל גם לקהל רב: “חסיד אחד שנסע למזבוז, כדי לשהות ביום הכיפורים בקרבתו של הבעל-שם-טוב, אירעה לו תקלה בדרך, ועם חשיכה עדיין היה רחוק מן העיר והוכרח בצער רב להתפלל יחידי בשדה. כשבא אחר הצום למזבוז קיבל הבעל-שם-טוב את פניו בשמחה מיוחדת ובחיבה. “תפילתך”, אמר “העלתה את כל התפילות שחנו בשדה” מ. בובר, אור הגנוז, ירושלים–תל-אביב 1979, עמ’ 84.