פרשת בא: איך מרגישים חושך? | שושנה מיכאל צוקר, שבט תשפ”א

חודש אחרי הלילה הארוך ביותר בשנה וחג החנוכה, אנחנו קוראים על מכת החושך. כל ילד בגן יודע שאת החושך של חנוכה אפשר לגרש באמצעות נר קטן אבל חושך מצריים הוא חושך אחר לגמרי.

וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:

הפרשן עבדיה בן יעקוב ספורנו (איטליה, תחילת המאה ה-XVI) הסביר: כשמשה הושיט ידו שמימה הוא “הסיר את החושך הטבעי של הלילה כי אמנם חושך הלילה הוא אוויר מוכן לקבל את האור … אבל זה (חושך מצריים) הוא חושך בלתי מוכן לקבל אור… לפיכך לא ראו איש את אחיו כי לא הספיק לזה אור נר ואבוקה.”

מעבר לפסיקה הרנסנסית, ספורנו מבטא רעיון חשוב: כדי שהאור יכול להאיר את החושך, החושך חייב להיות מוכן לקבלו. נכונות היא תנאי הכרחי עבור השנוי מחושך לאור.

דרשנים רבים פרשו את חושך מצריים כחושך חברתי: “חידושי הרי”ם” (ר’ יצחק מאיר מגור 1799-1866) סבר “ברגע שאיש לא רואה את אחיו אז אף אחד לא זז ממקומו. וזה החושך הגרוע ביותר כשבני אדם אינם יכולים ‘לראות’ את שכניהם, ז”א להבחין בצערם  ולהושיט יד לעזרה.”

חומש עץ חיים משלב גישה חברתית עם ממד רוחני:

אולי המכה לא הייתה חושך פיזי אלא דיכאון רוחני או פסיכולוגי. אולי היו בדיכאון עמוק שנגרם ע”י סדרת האסונות שהמכות הביאו על מצריים או שמא דיכאה אותם המחשבה עד כמה היו חייהם תלויים בשעבודם של אחרים. אדם שאינו יכול לראות את שכנו אינו יכול להתפתח באופן רוחני ואינו יכול להתעלות מעל דרגתו הנוכחית.  לכן ההלכה קובעת שהשעה המוקדמת ביותר לקריאת שמע היא “מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ רָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְיַכִּירֶנּוּ (ברכות 9ב).

לפי גישות אלו קשר חברתי ואכפתיות כלפי הזולת הם התנאים לגירוש החושך ולהתקדמות רוחנית.

הרב יעקב שמעון, ראש ישיבת נחלת צבי, שואל מה קרה כאן לפרעה שהחושך גרם לו לומר: “לכו עבדו את ד’ רק צאנכם ובקרכם יצא, גם טפכם ילך עמכם” (שמות י:כד) דווקא עכשיו אחרי מכת החושך? ועונה:

ונראה לבאר, שבימים אלו של מכת החשך לא הוטרד פרעה בבעיות הממלכה, איש לא זז ממקומו ואם כך היה לפרעה זמן רב לחשוב על מה באה אליו הרעה הגדולה הזאת ולמה מצרים סובלת קשות. ולאחר ימים של התבודדות ומחשבות, ללא כל יועצים, הגיע פרעה למסקנה הנכונה שהוא טועה, ועדיף לו ולמצרים שעם ישראל יצא ממצרים. וכל זאת משום שלא היה לו יועץ אשר עידד לו לקבל החלטות שגויות, ובימים אלו, פרעה הפעיל את שכלו בלבד, ולכן הגיע למסקנה הנכונה… ומחשבה כזו ללא לחץ וללא טרדות, מובילה את פרעה למסקנות נכונות.

כבר שנה אנחנו, והעולם כולו, שרויים ב-“מכת הקורנה” ועל אף החיסונים, הסוף אינו נראה לעין. כיחידים וכחברה – ועל פי כמה וכמה מנהיגי המדינה – ניטיב לעשות אם ניקח לליבנו את הלקחים שלמדנו ממכת החושך. שיפור המצב דורש:

  • נכונות לשינוי
  • גישה אכפתית לזולת
  • שיקול דעת ללא לחצים זרים.

פרשת וארא: קושי ליישם ההבטחה לאבות | אלי מיאסניק, שבט תשפ”א

החזון בבראשית
בספר בראשית מבטיח ה’ לאבות שעם גדול יצא מהם ושארץ כנען תהיה ארצם. אין ספק שבמהלך שהותם במצריים נחשפו צאצאיהם לסיפורי האבות, אך לא הבינו איך יתקיימו. הרי הם חיים כעבדים בממלכה חזקה שמגובה ע”י האלים שלה. אין צריך לומר שהמצרים בוודאי אינם יודעים כל דבר על ה’ ועל עמו העתידי.

המציאות הקשה
רק אחר שמשה יוצא אל אחיו ובורח למדיין, מסופר ש- “וַיַּרְא אֱלֹקים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹקים” (ב’ 25). מאליה עולה התמיהה, מדוע ראה ה’ רק עכשיו? מה בדיוק ראה? מה היה לו לדעת? בראשית רבה ל”ו מסביר את המלה המנחה, לדעת: ” ידע הקדוש ברוך הוא שעליו לגאלם למען שמו, בעבור הברית שכרת עם האבות”. למטה נראה שההתייחסות לשם האל אינה מקרית. 

תוכנית א יוצאת לדרך
כפועל יוצא מראייתו ומידיעתו, ה’ מגבש תוכנית ומציע למשה להפוך לנציגו מול ב”י ומול פרעה. לפי תוכנית א’, ב”י אמורים להכיר בה’ כאל משמעותי ולתת בו אמון לצאת ממצריים זאת על אף הבטחון הכלכלי היחסי ב”סיר הבשר”. פרעה שלא שמע את שמעו של ה’, אמור להסכים לכך שיחגגו 3 ימים במדבר. משה מאתחל את תוכנית א’: לאחר שכנוע ראשוני של ב”י שאכן ה’ שלחו הוא מנסה לשכנע גם את פרעה (באמצעות אותות- ד 11) לשלח את ב”י.

תוכנית א נכשלה בגלל פערי ידע
אך מתברר שפרעה אינו משתכנע בקלות. פערי ידיעת ה’ שהיו צפויים אצל המצרים בוטאו כך: “מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹולוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל:  לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’ “(ה’ 2). פערים אלו הביאו גם לתגובה מזלזלת. המצרים, לא רק שלא הסכימו לשלח את ב”י, הם מוסיפים ומכבידים ידם על העם שנציגו התיימר לדרוש לחגוג במדבר בשם אל לא מוכר. במילים אחרות- תוכנית א’ נכשלה ומצבם של ב”י הורע.
למשה אין הסבר למצב שהורע והוא מיידע את ה’ אודות המצב בשטח.  “לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה ..וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה”; קרי, לא רק שהכשלת אותי בדרך שבחרת  כדי להביא לשילוח העם, אלא שהעם איבד אמון בך- “וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ”. הפער בין תוכנית א’ למציאות הוא בכך שלא ב”י ולא המצרים יודעים שה’ מתכוון ויכול לממש את מחויבותו ותוכניתו.

תוכנית ב מדגישה את הטמעת ידיעת ה’ בקרב המצרים והישראלים
מאחר שנוצר ספק מהותי בידיעת המשתתפים את מהלכי האל, מציג ה’ בפרשת וארא את תוכנית ב’. מול ב”י מצהיר ה’ מחדש על מחויבותו אך גם על הדרישה שידעו אותו– ו’ 2-8. הצהרתו פותחת בהכרזה מאוד משמעותית: “אני ה’. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם” (ו’ 2-3).
ה’ מדגיש את שמו באמצעות חזרה דרמטית 3 פעמים על שמו “אני ה’ “. משמעות הדגשת שמו של ה’ יכולה להיות ההכרח לקיים את הברית עם האבות, כמו בבראשית-רבה שצוטט למעלה “ידע הקדוש ברוך הוא שעליו לגאלם למען שמו, בעבור הברית שכרת עם האבות”. משמעות אחרת להדגשת שם ה’, היא ככינוי לנוכחות ה’ “המקום אשר יבחר ה’ אלוקיכם בו לשכן שמו שם” (י”ב 11)
ה’ מתחייב להקים מחדש של ברית שבה נראה לאבות (ו 4) וברור שאי אפשר להקימה אם ב”י ימשיכו להאנק תחת ידי המצרים (ו 5).
ה’ מדגיש את הצורך שב”י ידעו אותו  לא רק בגין העבר אלא בעיקר בגין הפעולות המיידיות שינקוט ( ו’ 4-6): וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי; וְגָאַלְתִּי  וְלָקַחְתִּי, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים (מעמד הר סיני); והתוצאה- וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה’ אלוקיכם. רק לאחר שתדעו אותי, “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ. וגו’.
מול פרעה והמצרים, מבוססת תוכנית ב’ בעיקר על מכות מצריים. במהלכן מסביר משה לפרעה שוב ושוב שמטרת המכות היא  שפרעה ידע מיהו ה’ ולמה הוא מסוגל. למשל במכת הדם ז 5, ז 17. מכת צפרדע ח’ 8, מכת ערוב ח’ 18, מכת ארבה י’ 2, מכת ברד ט’ 14, 29, 30.  מכת בכורות יא 7.

סיכום -האם תוכנית ב’ הביאה אכן לידיעת ה’?
המצרים לא הודו בידיעת ה’. אך סביר להניח שאחרי מכת בכורות ואירוע ים סוף, בחרו דה-פאקטו לא להתעסק עם האל החדש.
ב”י,שלא הקשיבו לתוכנית ב’ (” וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה ” (ו’ 9)),  לא הצהירו על ידיעת ה’ במהלך או לאחר המכות. עם זאת, הם ביטאו זאת דה- פאקטו בעת שהסכימו להקצות קרבן פסח מספר ימים לפני מכת בכורות. אך אי אפשר להתעלם שעדיין לא מדווח על ידיעת האל. גם לאחר יציאתם לדרך, אנו מוצאים שמשה עדיין מנסה להביא לכך שב”י ידעו את ה’. למשל, באירוע המן ט”ז 6: ” וַיֹּאמֶר משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה’ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” . וכן בעת בניית המשכן (כ”ו 46):”וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם וגו’ “.
היחידי שהכיר באל החדש  קרוב לאירועים ובראייה שלכאורה הייתה צריכה להיות משותפת לכל, הוא דווקא אישיות בינ”ל חשובה אחרת- יתרו, כהן מדיין: י”ח 11: “עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה’ מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם”.
לסיום נזכיר כמובן שתוכנית ב’ של ה’, הפכה במהלך הדורות,  לאבן היסוד לידיעת ה’.

פרשת שמות: מי האיש? | שושנה מיכאל צוקר, טבת תשפ”א

English

כאשר משה גדל ויוצא מארמון פרעה אל אחיו המשעובדים, הוא רואה אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי. משה פונה לכל הצדדים ורואה “כִּי אֵין אִישׁ” ואז הוא מכה במצרי,  הורג אותו (אולי בכוונה ואולי לא, אבל זה נושא להזדמנות אחרת) וקובר אותו (שמות ב:יא-יב).

מקובל והגיוני להבין שהאיש המצרי הוא נוגש ושהאיש העברי הוא עבד. אך בפסוק שניהם נקראים “איש.” מעמדם החברתי-כלכלי אינו מרכז העניין אלא אנושיותם. על אף החינוך המעמדי-אצילי שמשה קיבל, משה רואה בני-אדם ופועל לטובת החלש שהותקף. הוא “ראה דבר עושק לא יכל להמנע מלסלקו, ולא היה בכוחו לסבלו” (מורה נבוכים, חלק ב, מה)  ולפי הרמב”ם זו התכונה שמכשירה את משה להנהיג.

יש גם “איש” אחר, ההוא שאיננו, שמשה חיפש ולא מצא. מי הוא?משה יך במצרי

ברמה הפשט, אפשר לומר כי הוא עֵד למעשה שמשה עתיד לעשות. משה חושש להיתפס ולכן הוא מוודא שאף אחד לא מסתכל בו. כך גם משתמע מפסוק יד: “וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר׃”

במבט שני, האם זה הגיוני לחשוב כי באתר בניה בו מועסקים פועלים ועבדים רבים אין איש שיראה מה שקורה בכל פינה?

לפי מדרש בשמות רבה (א:כט) האמירה “אין איש” מתייחס דווקא לאיש המצרי, בטענה שלא יחשב כ-“איש” אחרי שאנס את אשתו של העברי ונתפס על ידו. לכן מכה בו, לא כנוגש המכה עבד אלא כדי להורגו כדי להעלים את העד לחטאו. כאשר משה הביט בו הוא ידע ברוח הקודש כי בן מוות הוא ולכן הוציא את דינו אל הפועל.

פרשני העת החדש מבינים את חיפושו של משה בדרכים יותר ארציות. כמה דוגמאות:

לדברי הרב שמשון רפאל הירש, משה אכן רוצה לוודא כי אין עדים, אבל לא בגלל שהוא חושש להיתפס אלא מתוך ענווה. “תחושת חובה עמוקה למהר לעזרת כל אדם שמעונה על לא עוול בכפו… [אך] היה חסר אצלו לגמרי היסוד של הרצון להעשות גיבור היסטורי.” 

הרב יעקב צבי מקלנבורג (הכתב והקבלה) והרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי”ב, העמק דבר) מסכימים שמשה מחפש אדם אחר שיפעל אבל חולקים על זהותו של האדם הצפוי לפעול, איש עברי או מצרי: 

מקלנבורג:

ויפן כה וכה – חשב משה שאחד מאחיו העברים העומדים סביבו יתקומם על המצרי ויציל את אחיו המוכה מכת מות.
וירא כי אין איש – ראה שאין ביניהם גבר בגוברין, ואין מהם שם על לב צרת אחיו להשתדל על הצלתו.

הנצי”ב:

ויפן כה וכה – חפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חנם.
וירא כי אין איש – להגיד לפניו את העוול. כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל.
ויך את המצרי – במקום שאין שם איש השתדל הוא להיות איש (פרקי אבות ב:ה).

לרב ראובן מרגליות (מרגליות הים על סנהדרין נח:ב) יש ראייה אחרת. משה לא חפש משהו לפעול במקומו אלא ביחד אתו, כתקווה לסיים את העוול בלי הריגה: “שאם היו עוד אנשים באותו מעמד היה יכול למנוע אותו מהכות באופנים שונים, ורק לפי שלא היה אפשרויות אחרות להציל המוכה הרגו.”

מי צודק? מה פשוטו של מקרא? מה הדרש שאנחנו צריכים לשמוע, כאן ועכשיו?

מה דעתך?  אתם מוזמנים לרשום תשובתכם ב-“תגובות” למטה.

הקליקו כאן לדף מקורות דו-לשוני על “משה יך במצרי”

פרשת ויחי: הבחירה באפרים | עמנואל נשרי, טבת תשפ”א

בפרשה שבעה נושאים:

  1. צוואת יעקב ליוסף להקבר בארץ (מז’ כח-לא)
  2. ברכת מנשה ואפרים: כאשר אפרים  הצעיר מקבל את ברכת הבכור (מח, א-כב).
  3. ברכת הבנים, יעקב יודע שימיו קרבים  ומברך את בניו (מט’ א-כח).
  4. צוואה ופרידה: פעם שניה מצווה, מבקש יעקב להיקבר בארץ ישראל, הפעם בנוכחות כל בניו (מט, כט-לג).
  5. יעקב זוכה לכבוד מלכים  בהלויתו. יוסף יוצא בראש אחיו ובראש שיירת לוויה ענקית ומכובדת לקבור את יעקב. השיירה מלווה בפרשים ובכרכרות, עושה דרכה אל ארץ כנען, אל מערת המכפלה שבחברון (נ’ א-יד).
  6. האחים שביתם ורכושם במצרים חוששים מנקמה “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָני. וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב (נ’ טו-כא).
  7. צוואת יוסף: יוסף משביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. (נ’ כב-כו).

אני אתייחס לברכת מנשה ואפרים, ליתר דיוק לבחירה שעשה יעקב באפרים אף על פי שלא היה בכור.
לבכור היה מעמד חשוב בקרב העמים הקדמונים. בקרב העמים השכנים לישראל היה מקובל להקריב לאלים (בעיקר למוֹלֶךְ) את הבכור, אדם או בהמה – כדי לקבל מהם הגנה וברכה.  גם בישראל הקדישו את הבכורות לאלוהים: בכור בהמה טהורה הוקרב לאל (ונאכל על ידי הכוהן או על ידי המקריב); בכור בהמה טמֵאה (במיוחד חמור) ובכור אדם – נפדו בכסף (שמות י”ב 2, 12). “פִּדְיוֹן הבן” הבכור נהוג עד ימינו. סיפורים אחדים במקרא משמרים רמזים להקדשת בן בכור לשירות במקדש, כמו שמואל (שמואל א’, א’ 11) וכן דוד שהיה הצעיר במשפחתו.

על מעמדו המיוחד של הבכור בקרב אחיו אנו למדים מכמה סיפורים של תקופת האבות: שרה חוששת מעליית קרנו של בן השפחה הבכור ישמעאל. יעקב קנה את הבכורה מאחיו עשו, כדי להיחשב לבכור ולקבל את זכויות הבכור (בראשית כה, לא-לד); הבכור היה זכאי לברכה מיוחדת של אביו;  בן בכור קיבל פי שניים בירושת אביו.
בסיפורים על משפחת האבות היורש או המקבל את מעמד הבכור הוא בדרך כלל דווקא הבן הצעיר ולא הבכור. במקרים אלה מדובר בירושה “רוחנית”, מימוש של ייעוד, אשר אינם תלויים בגיל כרונולוגי. יש חוקרים הסבורים שנוהג זה מסתמך על “משפט הצעירה”, המוכר מחוקי המזרח הקדמון, אשר נותן זכויות יתר לצעיר. אחרים רואים בכך מגמה של התורה להעביר את הדגש מבחירה על פי סדר הלידה לבחירה בהתאם לכישרונות ולזכויות.

אני מדגיש דווקא את הבחירה בהתאם לכישרונות ולזכויות או אולי כפי שאצטט מדברי דארווין  “השורד בתנאים המשתנים כל הזמן הוא: לא החזק או החכם ביותר אלא המתאים יותר”. מהמושג “המתאים ביותר” אפשר באופן טבעי להשליך לתחומים מגוונים ולהאמין שהשם יראה את הדרך או האדם הנכון, או לחכות שהאבולוציה תחליט. יחד עם זה, הכל צפוי והרשות נתונה.

פרשת ויגש: פגישה מפתיעה בספרייה של פוטיפר – מסע אסוציאטיבי | אניטה תמרי, טבת תשפ”א, דצמבר 2020

לפני שנים רבות (כשלספינקס עוד היה אף…) למדתי אגיפטולוגיה. למדנו היסטוריה, למדנו לקרוא ולכתוב הירוגליפים, וגם קראנו הרבה ספרות מצרית. בין הטקסטים הרבים שקראנו היה טקסט ששמו בעברית (קראנו אותו באנגלית) “שיחת המתאבד עם נפשו”. הפפירוס אינו שלם אך רוח הדברים ברורה. זהו מונולוג של אדם שקץ בחייו, ואף שנכתב בתקופת השושלת ה-12 (1759-1937 לפנה”ס), המילים כאילו נכתבו היום. האיש מרגיש בודד. קשה לו בחיי המשפחה. הוא חש מנוכר מילדיו. אין לו סיפוק בעבודה. ובקיצור – הוא קץ בחייו. והטקסט הזה, המוכר כל כך עד שהוא בנאלי, ועם זאת כואב ומייסר – הטקסט הזה נכתב לפני שלושת אלפים שנים

הטקסט הזה טלטל אותי כשלמדתי אותו. היו אלה שנות השישים. בתיאטרון הציגו את מחזותיהם של ה Angry Young Men, מחזות של ניכור ומחאה. ברחובות החלו להיראות ההיפים הראשונים, מחאה רכה. מוסיקת הרוק הפכה קשה וזועמת יותר. חשבנו שגילינו את הרע שבעולם, ושהחיים לאחר מלחמות העולם ובצל האיום הגרעיני הם האחראים לו. אבל אצלי, ברקע, הייתה תמיד שיחת המתאבד עם נפשו. אחד הדברים היפים שנתנו לי לימודי הארכיאולוגיה, כמו גם אהבתי לתנ”ך, היא התחושה הברורה שאין חדש תחת השמש. שבכל תקופה ובכל מקום, אם במערה מפויחת, אם בגורד שחקים ואם בבקתת עשב – כולנו כמהים לאותם דברים – לאהבה, לביטחון ולחברה. ובכל פעם ששמעתי אנשים מבכים את מצבנו במאה העשרים, ועכשיו במאה העשרים ואחת, אמרתי בליבי, ואני ממשיכה לומר, גם האיש ההוא במצרים העתיקה הרגיש ככה

וכל השנים האלה חיפשתי את הטקסט. ביקשתיו ולא מצאתיו. כל שזכרתי היה השם בעברית, ובכל מקום שחיפשתי – העליתי חרס. ואני קיוויתי להעלות פפירוס!

והנה, לפני כשנתיים, קראתי את “יוסף במצרים” של תומאס מאן.  ובספר, הערב ירד על בית פוטיפר, ולפני שהוא פורש לישון, יושב פוטיפר בספרייתו ומבקש שיוסף יקרא לו משהו. ויוסף מחפש טקסט. האם הערב יקרא סיפור היסטורי על מלחמה? או סיפורי אלים? או טקסט הגותי, דוגמת “שיחת המתאבד עם נפשו”?

וכך, בספרייה של פוטיפר, פגשתי בטקסט שאני נושאת בליבי כבר יובל שנים

וחשבתי על זאת כשקראתי את סיפור הפגישה של יוסף עם אחיו. יש שאנחנו נפרדים וכבר ברגע הפרידה יודעים שזו תהיה פגישתנו האחרונה – אולי כי נפגשנו בטיול, אולי כי עקרנו לארץ אחרת, ואולי בשל חולי. ואולי הפרידה היא מחפץ אהוב שנפל והתנפץ. או מזיכרון של ימים שהיו ולא ישובו. או מריח הסופגנייה במאפייה השכונתית של ילדותינו שהיא עכשיו בוטיק לתכשירי איפור אורגניים. יש שאנחנו נפרדים ומקווים להיפגש – ופתאום לא יכולים, אולי בשל הקורונה שהצרה את צעדינו ומונעת מאתנו להיפגש עם היקרים לנו, אולי כי היומנים שלנו לא מתואמים. יש שאנשים נעלמים מחיינו – חברות שניתקה בלי כל סיבה נראית לעין. ויש, שבכלל לא ציפינו להיפגש. האם ראובן, שמעון, לוי ויהודה ראו בעיניי רוחם פגישה עם השוויצר הקטן בכתונת הפסים? האם דן וגד, זבולון יששכר ונפתלי נשאו עמם את זכר היום ההוא ליד הבור? ובנימין, צעיר האחים ובנה של רחל, האם היה בו געגוע לאח הגדול ממנו?

ואנו נושאים עמנו תמיד משהו שאנחנו מחפשים. כבר מזמן נואשנו מלמצוא אותו, אבל הכמיהה, החסר, הוא חלק מאתנו. געגוע הוא לא רק כאב, הוא גם ערגה, עדינה, כאייל על אפיקי מים. הוא הנקודה הרכה, השברירית שבנו, זו שהיא קצת פגיעה וגם מאוד יפה

לא נפלתי על צווארו של הטקסט ולא נישקתי אותו. אבל נמלאתי שמחה כשהחוט שנעלם לי לפני כל כך הרבה שנים חזר והפך לחלק מאריג חיי

פרשת מקץ: האדם במצב טבעי | סאם ליימן-ווילציג, טבת תשפ”א

בפרשת השבוע שלנו אנו מוצאים תופעה שחוזרת על עצמה כמה פעמים בספר בראשית כולו: החלום. כאן בפרשת ״מקץ״ (פרק מ״א) מדובר בפרעה ובשני החלומות שלו על שבעה פרות ושבע שיבולים רזות ועל שבע שמנות. בפרשות האחרות בספר בראשית אנו מוצאים גם חלומותיהם של אברהם (ברית בין הבתרים), אבימלך (שלא לקחת את שרה לאשתו), יעקב (סולם עולה לשמיים), ויוסף (שוב שניים:  אחד עשרה ״אלומים״ ואחד עשרה כוכבים משתחווים לאחד). 
מה שמעניין יותר הינה העובדה שאחרי שבעה מקרים אלה בספר הראשון בתורה, אין אפילו דוגמה אחת נוספת בכל שאר ארבעת ספרי התורה! לא משה, לא יתרו ואפילו לא פרעה (החדש) – כאילו החלום נעלם מנוף ההיסטוריה העתיקה של העם היהודי. כיצד מסבירים ״תופעה חסרה״ זו?
הסבר אחד קשור להבדל במהותו של ספר בראשית לעומת הספרים האחרים בתורה. אפילו הרמב״ם קבע ש-״ששת ימי בראשית״ אינם שישה ״ימים״ אמִיתיים – ומכאן ניתן להסיק שאין להתייחס לשאר סיפורי ספר בראשית כאילו הם מהווים היסטוריה אמיתית. אנו יודעים, למשל, שסיפור המבול קיים פחות או יותר באותה מתכונת בציוויליזציות קדומות אחרות, אך בהפרש של מאות שנים בין אחת לשנייה, כלומר ייתכן שהיה ״גרעין״ של אמת או ״מקור״ לסיפור זה, אך אין לקבל את פרטי הסיפור כעובדות.
כנ״ל לגבי חלומות! לפעמים אנו חולמים ״סיפור״ שיש לו קשר לאירועי החיים שלנו (פרויד היה אומר, למצוקות שלנו), אבל אין אנו מקבלים את הוויית החלום כמציאותי בצורתו החלומית. כך, כל ספר בראשית עם סיפורי החלומות שלו מבוסס על אמיתות התנהגותיות ומוסריות של בני אדם באשר הם, אך מכאן ל״היסטוריה״ אמִיתית הדרך רחוקה. כמובן, אין הסבר זה בא לומר שלספר בראשית אין ערך. נהפוך הוא! הרבה פעמים אנו לומדים התנהגות אנושית נאותה מה היא מתוך ספרות יפה – אפילו יותר מאשר אנו למדים מספרי היסטוריה. גדולת ספר בראשית אינה תלויה באמת ההיסטורית שלו אלא בסיפורים עצמם ובמוסר ההשכל שניתן ללמוד מהם.
הסבר שני מחזיר אותנו לקרקע המציאות היהודית. כידוע, בכל ספר בראשית אין מצוות בכלל. כאמור לעיל, הספר מציג התנהגויות חיוביות ושליליות, שמהן ניתן ללמוד עקרונות מוסריים כלליים. אולם, אין די באלה כדי לבסס חיים קונקרטיים של מוסר וקדושה. לשם כך, יש צורך במצוות: חוקים ברורים, מפורטים ומדויקים. אבל ברגע שנכנסות המצוות לסיפור המקרא (כבר בפרשת ״בא״, בספר שמות), החיים המציאותיים דוחקים את החלום הצדה. מעכשיו והלאה, חייב היהודי  להימצא עם הרגליים על קרקע המציאות.
הסבר שלישי ואחרון קשור לקשר בין חלום ומציאות.. ספר בראשית מלא בסיפורים המתמקדים באדם הבודד או ביחסו לזולת הפרטי: אדם וחוה, קין והבל, נח, אברהם ושרה, אברהם ויצחק, יעקב ועשו וכן הלאה. במלים פשוטות: מחד גיסא, ספר בראשית מציג תמונת ״מיקרו״ של האדם, אשר מן הסתם נוטה ״לחלום״, קרי לחשוב באופן עצמאי (ואנוכי). מאידך גיסא, החל מֵסֵפֶר שמות, הסיפור עובר לתמונת ״מַקרו״ – בין קבוצות (בני ישראל מול המצרים, הלוויים מול החוטאים בחטא העגל,  קורח ועדתו, בני ישראל נגד עמלק ושאר האומות וכן הלאה). מצב חברתי-רחב כזה דורש מן האדם הפרטי להתגייס לקבוצה ולעם, לנטוש את ההתייחסות האישית שלו, ובמקום זאת להירתם לצרכי החברה. אין מקום עכשיו לחלומות אישיים – הזויים או אחרים. הגיע הזמן לקבוע כללים החלים על כולם כאחד.
בסיכומו של דבר, ספר בראשית מהווה מעין ״מצב טבעי״ (State of Nature) בו האדם נמצא באמצע תהליך של גיבוש כללֵי המשחק האנושיים והחברתיים. במצב זה, כל אחד עדיין יכול ״לחלום״ מתוך הרגש ומגורמי ההשפעה הייחודיים שלו אישית. אך כשמגיע הזמן לעבור לחיי חברה יותר מסודרים (ספר שמות ואילך), תם עידן החלום כסמן להתנהגות נאותה; עכשיו יש לקבוע את הסטנדרטים ואת המסגרת החברתית דרכה כולנו נוכל לחיות ביחד.

פרשת וישב: אהבה, שנאה וקנאה בתוך המשפחה | הָרַבָּה גייל שוסטר-בוסקילה, כסלו, תשפ”א

כך כתוב בפרשת וישב (בראשית פרק לז):

ב  אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם. ג  וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶתיוֹסֵף מִכָּלבָּנָיוכִּיבֶןזְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד  וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. ה  וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ. ו  וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם:  שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. ז  וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. ח  וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו. ט  וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. י  וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:  הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ, אָרְצָה. יא  וַיְקַנְאוּבוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.

מנסיוני הסדר הוא קודם כל אהבה ואז קורה משהו ואנחנו מקנאים בגלל חפץ או הטבה של אחד האחים ואז מתפתחת שנאה. כל מי שגדלו במשפחה עם אחים ו\או אחות מכירים היטב את שלשת הרגשות האלה שמופיעים בפרשה: אהבה, שנאה וקנאה. אהבתי את אחי ואחותי הצעירים ממני אבל קנאתי בהם. לאחי היה חדר משלו ואני נאלצתי לחלוק חדר עם אחותי. מאז שבגרנו אנחנו אחיות אוהבות ותומכות אבל זה לא תמיד היה כך. אחותי הייתה צעירה ממני, חמודה ובלונדינית ומשכה תשומת לב ממני, האחות הגדולה. כמובן עשיתי דברים שנבעו מקנאה. פעם כעסתי עליה שהיא תמיד הלשינה עליי לאמא. פעם אפילו שיקרתי וסיפרתי לה שהיא לא “באמת” אחותי אלא קיבלנו אותה במשלוח של כביסה. לדעתי זה מראה על מידה לא קטנה של שנאה.

בפרשה וישב הסדר שונה ולא כל כך מובן. למה האחים לא קנאו בגלל שיעקב אהב את יוסף יותר מכולם? בדרך כלל מקנאים הרבה זמן לפני ששנאה מחליפה את מקומה בתודעתינו.
הקנאה באחרים, על פניה, אינה מובילה לשום דבר טוב. היא רק משאירה אותנו חסרים, מתוסכלים, כואבים על מה שאין לנו, כמו רואים את מה שאין לנו, את מה שאנו לא יכולים לקבל.” (שחר בן פורת).

https://www.mako.co.il/spirituality-self-improvement/soul/Article-770abbef3b85741006.htm

בכל אופן, אני מאוכזבת מיעקב ולא כל כך מהאחים של יוסף. האחים לא קיבלו שום חיזוק מיעקב שהיה יכול להפיג את המתח ביניהם. עצוב מאוד שהורה “שומר” דבר ולא מגיב מיד. אמנם יעקב נזף ביוסף אבל לדעתי היה זה מעט מידי ומאוחר מידי. אולי יעקב היה צריך להביא את כולם ביחד לשיחה, אף על פי שהוריו לא עשה את זה בינו לבין עשו אחיו הבכור.
הסוגיה זו מזכירה את הפזמון של השיר: “ילדים זה שמחה” – הברירה הטבעית – מילים יהושע סובול ולחן שלמה בר

https://youtu.be/Cz1Jz82_Lhg

ילדים זה ברכה
ולכם יש לב של זהב
כתוב בתורה
אולי בגמרא
לכו תשאלו את הרב

פרשת וישלח: מעשה בבן מלך ללא ארץ | אלי מיאסניק, תשפ”א  

“מעשה בבן מלך שהוגלה מארצו לאחר סכסוך קשה עם אחיו הבכור. אחר 20 שנה נפנה לחזור לארצו. לאחר שבורך ע”י האל, הצליח לסיים את הסכסוך עם אחיו.  עתה, משנותר בן מלך יחידי, הגיע לארצו אל עיר ששמה שכם, חנה מולה ואפילו קנה חלקת אדמה” . או בלשון המקרא: וַיָּבֹא …שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן,…וַיִּחַן, אֶת-פְּנֵי הָעִיר.  וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ, מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם–בְּמֵאָה, קְשִׂיטָה.  וכו’ ” ( לג 18-20).

אני מבקש להדגיש מאוד את הפער בין סיפור הרקע על  יעקב, בן המלך שחוזר (בסגנון הברסלבי או סיפורי האבירים)  לארצו, לבין המינוריות שבה מתארת הפרשה את כניסתו לארצו. אך כיוון שידוע לנו שצעדו הראשון הזה של יעקב הביא בעצם להקמת העם והמדינה, נעזרו בו חז”ל להביע דעתם על חשיבות הצעד הראשון הזה בארץ ועל הפוטנציאל הטמון בו.  במדרש הבא (בראשית רבה עט)  נעזרו חז”ל באירוע זה כדי להרים את רוח חלק העם שנותר בגליל אחר מרד בר כוכבא. לשם כך התחילו בהסבר  מדוע מסופר שקודם הגיע לשכם ורק אח”כ   “וַיִּחַן, אֶת-פְּנֵי הָעִיר “. המדרש מסביר הן את הבטוי ויחן והן את פני העיר : “חנן (ניסה למצוא חן) את הפנים (בעלי הפנים הם בכירי שכם)  שבעיר, התחיל משלח להם דוריות (מתנות) , ד”א (דבר אחר- איחוד של “לחנות” ו”למצוא חן”)  ויחן את פני העיר (חנה) התחיל מעמיד (את) הטליסין (דוכנים של יריד) ומוכר בזול”. לאחר ההסבר מתווסף הסיפור הבא :

ר’ שמעון בן יוחאי (רשב”י) עשה (=היה) טמון במערה י”ג שנים (מפחד גזירות הרומאים) הוא ובנו אוכלים חרובים של גירודא (יבשים) עד שהעלה גופן חלודה.  יצא וישב על פי המערה.
ראה צייד אחד עומד, צד ציפורים, וכאשר היה שומע בת קול מן השמים אומרת ‘דימוס’ (=שחרור) הייתה בורחת, ‘ספיקולה’ (=עונש מיתה) הייתה ניצודה. אמר: ציפור מבלעדי שמים לא ניצודה, על אחת כמה וכמה נפשו של בן אדם.
יצא, מצא שהגזרות דעכו. באו הוא ובנו ונתרפאו (מהחלודה) במרחץ של ‘בית מקד’ (= כנראה מרחצאות חמים של טבריה).
אמר לו בנו: אבא, כל הטובות הללו עשתה לנו טבריה ואין אנו מטהרים אותה מן המתים? מה עשה? לקח תורמוסין (צמח) וחתך תורמוס והשליך החתיכות והמת עולה והם נושאים ומוציאים את המתים עד שטיהר אותה רשב”י מן המתים […].

הסיפור מתרחש אחר החורבן שנזרע בארץ עם הכשלון (130 לספירה) במרד בר כוכבא, כ 1800 שנה אחר תקופתו של יעקב. באותה תקופה חז”ל ניסו לחדש את היישוב בצפון הארץ והיה עניין גדול להקים את טבריה מחדש כמרכז יהודי חשוב לאחר החורבן ביהודה. “אמר ר’ יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה… וכנגדן גלתה סנהדרין… מירושלים ליבנה… ומציפורי לטבריא. וטבריא עמוקה מכולן… ומשם עתידין ליגאל” ( ראש השנה לא). כחלק מפעילות זו, רשב”י (תלמידו של ר’ עקיבא, המאה ה2 לספירה)  מכשיר את העיר מטומאת הקורבנות כך שתתאים למגורי יהודים ובמיוחד למגורי כהנים. ואכן במהלך המאה השלישית עברה לטבריה הסנהדרין בהנהגת רבי יהודה נשיאה, וזאת בהשראת רבי יוחנן, גדול אמוראי התקופה, שקבע בה את מושבו.

מטרת האיזכור של מעשה זה היא כנראה לעודד את יהדות הגליל שעתיד גדול לפניהם, על אף המצב הקשה לאחר כשלון המרד וחורבן יהודה. כמו שהפרוייקט של עם ישראל בארץ ישראל הצליח לאחר ההתחלה המיינורית של בן המלך (יעקב הוא ישראל), בסמוך לשכם.

הדומה באירועים הוא-

  • הבריחה של רשב”י מפני הרומאים היא כמובן תזכורת לבריחה מעשיו (“אמר רשב”י …בידוע שעשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו” (רש”י לג 4)). 20 שנות גלותו של יעקב משליכה על 13 שנות החיים במערה
  • ההחלטה לבחון לעזוב את לבן (לא 1-2) דומה להחלטה לשבת בפתח המנהרה ולבחון מה קורה.בת הקול מחוץ למנהרה מזכירה את המלצת ה’ לחזור לארץ אבותיו (לא3)
  • היציאה מחוץ למערה מזכירה את ההחלטה לברוח (לא20) מלבן. ההתרפאות מהחלודה בטבריה מתכתבת עם העמדת הדוכנים של יעקב בסמוך לשכם.

פרשת ויצא: אבני בניה | שושנה מיכאל צוקר, כסלו תשפ”א

בפרשת ויצא יש הרבה אנשים, הרבה אירועים, עדרי צאן, מקלות עץ, ואבנים.

דרך האבנים – שהם חומר בנייה מובהק ומוצק – אני רוצה ללקט מן הפרשה כמה תובנות על בניית קהילה.

אתחיל מהסוף: הגל-עד ואבן המצבה שלבן ויעקב מציבים לסמן את הגבול המפריד ביניהם מדגימים לנו איך לא לבנות שותפות. אחרי התחלה מבטיחה היחסים בין השניים עולים על שרטון כאשר לבן מחליף את רחל בלאה ואז מצטדק “לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה.” כבוד המנהג במקומו מונח אבל האתגר לא צץ בן-לילה. אין ספק שבמשך שבע השנים שבהן לבן ויעקב חיו ועבדו ביחד היו הזדמנויות להעלות את הנושא, אך לבן לא עשה זאת. מתברר שלבן לא ראה את יעקב כבן-שיח והעדיף לקבוע עובדות בשטח מאחורי גבו. המצב נמשך כך עד יום הפרידה. אבני הגבול צריכות לעמוד לנו כעדים לנזק אשר נגרם כאשר עלבונות נשמרים לאורך זמן.

נחזור שנים רבות אחורה, ליום הראשון שבו יעקב הגיע לחרן, לבאר ממנו משקים את הצאן. פי הבאר מכוסה באבן גדולה והרועים המקומיים מסרבים לפתוח אותה לפני הזמן. לא ברור אם סירובם נובע מחוסר יכולת פיזית או מנוהג מֻשְׁרָשׁ. בכל מקרה, יעקב גולל את האבן מעל פי הבאר לבדו. כח הרצון שלו מתגבר על המחסומים. מְיַסְּדֵי הקהילה ופְּעִילֶיהָ יעידו כי קהילה נבנית עם הרבה כח רצון והתמדה.

עוד צעד אחורה בזמן, לתחילת הפרשה. יעקב יצא לדרך ללא ציוד ולכן כאשר לילה יורד הוא נאלץ להסתפק במשאבים הנמצאים בשטח: אבנים. לפעמים – במיוחד אם פועלים בפזיזות – אין ברירה אלא להסתפק עם מה שיש. ברמת הדרש האבנים יכולות לסמל את המטענים הרגשיים שיעקב נושא עמו. הוא יכול להימלט מן הסכנה, להתרכז באתגרי הדרך כל היום אבל בלילה, לבד, אין לו ברירה אלא לשכב עם האשמה כלפי אָחִיו ואביו, הדאגה להורים הזקנים והפחד מן הבלתי-נודע.

ואז

הִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה… ה’ ניצב עליו ומבטיח להישאר עם יעקב במסעו ולהחזיר אותו הביתה – אבל לא מיד. גם עם ברכת אברהם בידו יעקב צריך לשלם את מחיר המרמה. בצד פליאתו “מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!” יעקב מביע בקשות קיומיות ובסיסיות: לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. למרות התהייה של פרשנים כגון אברבנאל השואלים: איך זה שיעקב נודר נֶדֶר כאילו הוא עובד על מנת לקבל פרס? התורה לא מראה התנגדות מצד אלהים; לבני אדם יש צרכים ואין בכך שום בעיה אם הושגו בדרכים כשרות. קהילה צריכה להיות מקום שאליו חברים יכולים להביא את עצמם ואת צרכיהם ולזכות לקשב ולמענה ראוי.

אם נשכיל ביחד לבנות קהילה בה יש דיבור כן והקשבה, כח רצון והתמדה, ובה נגמול איש לרעהו חסד, בתוך ה-“בית” וגם בקהילה הרחבה, אזי נזכה להיות מקום שאנשים יראו, יתפלאו ויאמרו:

“אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי!”

פרשת תולדות: הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה | אניטה תמרי, כשלו תשפ”א

אני אוהבת (לעתים אהבת יתר) לאכול ולשתות. ואני אוהבת מילים, ואני מבקשת להתמקד בבקשות למשקה ולמאכל “הגמיאיני נא” בפרשת חיי שרה (בראשית כד, יז) “והלעיטני נא” בפרשת תולדות (בראשית כה ל)

“הלעיטני” היא מילה יחידאית בתנ”ך. התנ”ך הוא ספר נפלא – יש בו הרבה מאוד סיפורים ומעט מאוד אבני בניין לסיפורים אלה. בכל התנ”ך כולו יש כ-8000 מילים. כלומר, אם נעביר את התנ”ך ב”ספירת המילים” של מעבד התמלילים שלנו יהיו הרבה יותר. אבל אבני הבניין, ה”לגו” של המקרא – 8000, ומתוכן בין אלף לאלפיים (תלוי איך סופרים) מילים יחידאיות שחלקן, אם כבר הזכרתי אותן, קשורות באוכל – דוגמת אגוז וגבינה

ואם המילה “הלעיטיני” היא מילה יחידאית, הרי שהמילה “הגמיאיני” היא כמעט יחידאית. השורש גמא מופיע עוד פעם אחת במקרא ואין לו קשר לשתייה – אלוהים, המדבר אל איוב מתוך הסערה מספר על הסוס שברא והסוס – “בְּרַעַשׂ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ” (איוב לט, כד)

נפנה למילה הראשונה – הגמיאיני:

וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ: וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת (כד, יז-יט) . 

שלא כמוני, מסורת ישראל אוהבת את רבקה, ואת המילה “הגמיאיני” אנחנו רואים כמשהו רך, כחלק מהכוריאוגרפיה של הנערה היפה ליד הבאר, אבל, אם נפנה למקבילה היחידה בתנ”ך למילה זו, הרי שהסוס מגמא “ברעש ורוגז” – אין פה כל רכות או חסד

והנה הסיפור השני: 

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם (בראשית כה, כט-ל).

בעבודתי בעריכה ובתרגום אני נדרשת לדייק במילים – לא רק בהקשר המילולי אלא גם בהקשר ההיסטורי והחברתי, ומה שמעניין אותי, הוא איך אנחנו מפרשים מילים שאיננו מכירים, ויותר מכך – איך אנחנו טוענים מילים במטען ערכי ורגשי. מתי אכתוב “כושי”, מתי “שחור”, מתי “אפרו-אמריקני” ומתי “אפריקאי-אמריקני”? מתי אכתוב “השטחים”, מתי “יהודה ושומרון” ומתי “הגדה המערבית”?

האם עשו אומר “אוי, התבשיל האדום הזה נראה טוב, אני עייף מת, תן לי בבקשה קצת” או “יאללה, שפוך לי מהעיסה האדומה ישר לווריד – אני הרוג”?
אומר מילון אבן שושן – “הלעיט” – “נתן משקה או אוכל לתוך פיו של אחר, הגמיא” כלומר, אצל אבן-שושן מעשה רבקה ומעשה עשיו חד הם
ומה אומרים המפרשים? אונקלוס (מאה ראשונה, תלמידו של רבי עקיבא) תרגם “אטעימיני” ותרגום יונתן – “אטעים יתי”. נשמע מעודן מאוד

חז”ל מתחילים לבדל עצמם מעם הארץ ובמיוחד מהנוצרים הראשונים, והם הופכים ליעקב וכל השאר – עשיו. בימי הביניים מתחילה הדמוניזציה של עשיו ואתו משתנים הפירושים למילה היחידאית הזו. רש”י אומר: “אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה. כמו ששנינו: אין אובסין את הגמל אלא מלעיטין אותו” (משנה שבת כד 3). אם נקרא את התרגומים באנגלית שמצויים בבית הכנסת נמצא בתרגום “עץ חיים” להגמיאיני Please, let me sip a little water from your jar, ולהלעיטיני – Give me some of that red stuff to gulp down for I am famished – המתרגם בחר להתעלם מהמילה “נא” שאומר עשיו, ואת המילה “עייף” תרגם “מת מרעב”

בתרגומים הנוצריים המילים משתנות, אבל הבקשה תמיד מנומסת ומופיעות המילים let me או I pray thee ומילת הקסם – please

אין סוף למשחקי מילים ולמשחקים במילים. בלי לתת לעצמנו דין וחשבון – גמאנו את הסיפור על רבקה רבת החסד ואפשרנו למסורות בדלניות להלעיט אותנו בסיפור גסותו של עשיו. כשם שאנחנו דואגים לתזונה טובה ובוחרים במזון שנראה לנו בריא, גם את המילים שלנו נברור מהתפריט המלא וננסה שישרתו אותנו בטוב

1 2 3 26