שבת חול המועד סוכות: חג ה”התיישבות הזמנית” במדבר | אסתר ואלי מיאסניק, תשרי תשפ”ב

מדוע לא פורטה מהות חג האסיף כמו שפירטו את חג המצות?

קרוב ליציאה ממצריים, לאחר תהפוכות העגל והלוחות השניים, מצווה המקרא לחגוג את שלושת הרגלים. הוא מפרט מאוד את מהות חג המצות: “אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר–שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב:  כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם” (שמ’ לד 18).  לעומת חג המצות, מסתפק המקרא באיזכור קצר של סוכות ושבועות כחגים חקלאיים: “וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים; וְחַג, הָאָסִיף–תְּקוּפַת, הַשָּׁנָה”  (שמ’ לד 22).  זמן רב אחר כך (כנראה לאחר בניית המשכן) , מסביר המקרא את חג הסוכות : “בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת.  לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”(ויקר’ כג 42- 43).

מדוע התעכב המקרא זמן כה רב להסבר מהות חג הסוכות. כדי להבין סיבת העיכוב, ראוי שנבין תחילה מה עלינו לדעת (” לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם”)  לגבי חג הסוכות, שהרי במקרא אין איזכור של הקמה או ישיבה בסוכות (מלבד האיזכור של היישוב סוכות אליו הגיעו ב”י מרעמסס). זאת ועוד, הרי המקרא מתייחס דווקא לאהלים כמגורים זמניים ולא לסוכה. כך למשל אומר בלעם: “מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל” (במד’ כד 5). ועוד, ב”י שהיו מתלוננים מקצועיים, מעולם לא התלוננו על חוסר במגורים.

אם כך, מה עלינו לדעת כך שיקויים “לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”

גישת אחת[i] רואה את הסוכות כ”ענני הכבוד“. בעל גישה זו רואה את המונח “יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּות” כמונח מושאל המציין התערבות פעילה של ה’ בהובלת ב”י ובהגנה עליהם בעזרת “ענני הכבוד”. במדרשים מצטטים את המקרא המתאר 7 ענני כבוד שונים המגוננים, מובילים ומשמשים את ב”י. כך למשל מדרש ההלכה, ה”ספרי” (מאה שלישית), מצטט 7 מופעים של “ענני כבוד” במקרא. נביא דוגמא אחת: ” וַה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ. ..” (שמ’ יג 21-22).

גישת אחרת סבורה ש”סוכות ממש עשו להם”. כיוון שאכן לא נאמר שבנו לעצמם סוכות פיזיות, נניח שגם כאן נעזר המקרא במונח מושאל. אנסה להסביר גישה זו ע”י פיתוח השימוש שעשה המקרא במונח ” הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.  מוצע להבין את ההושבה תוך הסתמכות על הושבה אחרת שמופיעה בספר יהושע:  ” וַיִּתֵּן ה’  לְיִשְׂרָאֵל אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָתֵת לַאֲבוֹתָם וַיִּרָשׁוּהָ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ” (יהוש’ כא 41). קרי, ב”י  עברו ממצב לחימה פעילה והורשת הארץ המובטחת  (בסיוע ה’) למצב חדש של התיישבות בארץ החדשה. מוצע איפוא לראות שגם כאן ב”י  עברו ממצב היציאה ממצריים למצב חדש של התיישבות זמנית במדבר”. כמו בהתיישבות בא”י, ה”התישבות הזמנית” הנוכחית במדבר של עם העבדים כוללת מאפיינים של התיישבות קבע. למשל – חוקים, משכן, ניהול של השבטים, מגורים זמניים (סוכה, אוהל)  ומחיה.  זאת על אף הזמניות שלה.
קרי, גם בעל גישה זו משתמש במונח סוכה בהשאלה. בניגוד לגישה הקודמת התולה את ההתנהלות במדבר רק בה’, בעל גישה זו תולה אחריות רבה להישרדות ולהתקדמות במשך ה-40 שנה במדבר, על ב”י עצמם

מדוע א”כ הושהה ההסבר למהות חג הסוכות

בחודשים הראשונים אחר היציאה ממצריים היו ב”י תחת הרושם האדיר של אירועי ההיחלצות, של ההצלה בים-סוף ושל התקלות ביחסים עם ה’ כמו בעיית המים ב”מסה ומריבה” והעגל. אירועים אלו האפילו על כל אירוע אחר. לכן, הסבר חג המצות לזכר היציאה ממצריים, מתקבל כטבעי. הסבר על “התיישבות זמנית במדבר” לא היה מתקבל בחודשים הראשונים כטבעי.  רק מאוחר יותר החלו ב”י להטמיע את מורכבות מצבם ואת הצורך להתארגן במדבר (“להתיישב במדבר”), לקבל החלטות עצמאיות ולדאוג לתנאי מחייה מינימליים ככל האפשר. קרי, רק אז הם עשויים לקבל בהבנה את קונספט חג הסוכות.

סיכום

חג הסוכות נועד לזכור ולדעת את הצעד השני הגדול שיזם ה’, אחר יציאת מצריים: “בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי” . קרי, נעזרתי במדבר כדי להרגיל את עם העבדים  לתפקד כעם. הושבתי את העם במדבר, מה שהביא את העם לסגל לעצמו נוהלי תפקוד של עם תוך  כדי התמודדות  בלתי פוסקת עם צרכים ובעיות חדשות.

ה”התיישבות הזמנית במדבר” מדגישה איפוא גם את חלקם של ב”י בתהליך. ב”י הצליחו בסוף התהליך להתגבש עם זהות אמונית ולאומית והוכשרו לצעד השלישי- הורשת הארץ.

[i] מחלוקת של רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי עקיבא- דור שלישי לתנאים. יש הבדל בין המכילתא לפרשת בא  לבין מסכת סוכה  לגבי מי אומר מה.

חג הסוכות: קורונה ומשבר האקלים בספר זכריה | אהובה שחר, תשרי תשפ”ב

בימינו אלה אנו חווים שתי תופעות כלל-עולמיות:

מגפת הקורונה על הווריאנטים השונים שלה, ומשבר האקלים על שלל תופעות הטבע שהוא גורם להן: הטמפרטורות הגבוהות להחריד, השיטפונות והקרחונים הנמסים. שתי התופעות הן כלל-עולמיות, והן יצרו שותפות גורל בין העמים על כדור הארץ.

על-פי חזונו של זכריה חג הסוכות הוא חג בינלאומי אשר יוחג לאחר בואן של קטסטרופות מעין אלו.

ראשית כל, יבוא חורבן על ירושלים. הרג והגליה של חלק גדול מתושביה: “ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה… ונלכדה העיר… ויצא חצי העיר בגולה” (יד, ב).

 ואז יתרחשו שינויים אדירים בטבע: הר הזיתים ייבקע “כאשר ה’ עצמו עומד על ההר: “ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים … ונבקע הר הזיתים …, ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש” (יד, ד). כלומר, רעידת אדמה קשה. ואחריה, או יחד איתה, יהיה ליקוי מאורות: “לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור” (יד, ז), ומירושלים יצאו מים רבים, ” מים חיים” ” וירדו לים המלח “חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון” (ח). לא תהיה סכנת התייבשות לים המלח – המים יבואו אליו מירושלים ” קיץ ובחורף “! ואז – שוב מלחמה, מלחמה שבה הפעם ה’ ” יגף את כל העמים אשר צבאו על ירושלים” (יב), יטיל בהם מומים קשים, ואויבי ירושלים ילחמו זה בזה.

ואז, רק אז, יכירו כל הגויים בגדולת ה’ ויבואו לירושלים להשתחוות לו “מדי שנה בשנה … ולחג את חג הסכות” (טז) ” והיה ה’ למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד.” ירושלים תהיה מרכז העולם .העלייה אליה בחג הסוכות היא חובה על כל העמים. העם שלא יקיים זאת ייענש: “והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ לירושלים להשתחוות למלך ה’ צבאות ולא עליהם יהיה הגשם” (יז).

לפי חזון זה, הזעזוע וההרס בטבע הם שיביאו את הגויים להכרה כי לה’ כל הארץ. רק כך יבינו את אחדותו של הטבע, את שלטונו של ה’ על הטבע ובחג הסוכות, בבואם לירושלים, יברכו על החזרת הסדר לטבע, על סיום עונה חקלאית בזמן הנכון והתחלת עונה חקלאית חדשה בזמן הנכון וירידת גשם בזמן הנכון.

חזונו זה של זכריה שונה מן השיח המודרני- חילוני על מגפת הקורונה ועל התחממות כדור הארץ בשני דברים: ראשית, בחזון זכריה הכל מתרחש בירושלים, שהיא בחזונו מרכז העולם, לרע ולטוב. ירושלים היא “סף הרעל” והיא ” אבן מעמסה” לכל הגויים. גורלה יקבע את גורל העולם. ושנית, לפי זכריה, השליטה בכל תופעות הטבע ההרסניות היא של אלוהים עצמו.

האדם החילוני המסרב להכיר בכוח שהוא מעבר ליכולת התפיסה התבונית שלו ומבקש לראות בכל תופעה את הקשר בין הסיבה לתוצאה, מטיל את האחריות על האדם, אשר יצר זיהום באקלים. כביכול, שתי תפישות שונות לחלוטין. אלא שאפשר לראות שביסוד הדברים יש אותה תובנה: האדם, ביחוד האדם המודרני בדורות האחרונים, מבקש לראות את עצמו כשליט על הטבע. משבר האקלים הוא תוצאה של התייחסות שתלטנית זו. מן הנכון הוא שהאדם יזכור שלא הוא, האדם, יצר את הטבע על כדור הארץ, ויתייחס בכבוד אל מה שניתן לו על ידי הבריאה. רק זעזוע גדול יכול להזכיר לו זאת.

אולי, כמו בחזונו של זכריה, תהיה בעולם, בעקבות משבר האקלים, חזרה לאחור? אולי בלית ברירה יבנה האדם עולם אחר, טוב יותר, מכבד יותר את הטבע שלא הוא יצר, אלא ניתן לו ” לעבדה ולשמרה”? ואשר למרכזיותה של ירושלים: הרי שלוש הדתות הגדולות רואות בה את מרכז העולם ונלחמות על השליטה בה, וגם בשנה האחרונה חווינו כאן מבצע מלחמה שנפתח בגלל המאבק על השליטה בה.

נביאים דיברו לדורם, אבל שאר הרוח שהוביל את נבואותיהם יוצר משמעות לחיים בכל דור.

פר’ האזינו: האם הצור פעלו תמים? | שושנה מיכאל צוקר, תשרי תשפ”ב

שירת האזינו משופעת בשפה ציורית ומליצית. אחד הדמויים הבולטים משווה את האלהים לסלע או צור, כגון “הצור תמים פעלו” (דברים לב:ד). דווקא הלשון כאן לא קשה אבל במבט שני יש קושי. האם העולם הנברא תמים, מושלם? לא כל כך. לצד נופים מרהיבים ומשאבי טבע אדירים, ובני אדם אוהבים, נדיבים ומבריקים בתחומים רבים, ישנם גם אסונות טבע מחרידים, מחלות חמורות, רוצחים, גנבים וכל מיני מנוולים.

הנביא ישעיהו מאשרר את הרוע בעולם ואת מקורו בבריאה: “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה’ עֹשֶׂה כָל־אֵלֶּה” (מד:ז). חז”ל התקשו לקבל את הניסוח המייחס רוע ישירות לאלהות, ו”תיקנו” הפסוק לפני שהכניסו אותו לסידור. לכן אנחנו מתפללים: “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבורֵא אֶת הַכּל.” מהלכם ממתן את הלשון אבל לא את העובדות. אם אלהים ברא את הכל, הוא ברא גם את הרע. לכן פעלו אינו תמים.

אלא אם ה’ בכלל לא ברא את עולם כולו יש מאין. 

וכך בבראשית פרק א מסופר על תהליך מסודר ונקי, בו הכל נברא במאמר. בסיום, האל מכריז שכל מה שנברא “טוב מאוד.” אם כן, מאין באו כל הכאב, הרֹעַ והסבל? הם היו תמיד. בראשית פרק א הוא יצירה סיפרותית מעוצבת היטב המגלה טפח ומסתירה טפחיים. התורה אינה טוענת שהייתה בריאה יש מאין  של עולם חדש, עולם שבו הרֹעַ הוא נטע זר. המים הקדמונים הם סמל לסכנה האורבת. הם קדמו לפועלו של האלוהים, שהרי אלוהים לא אמר “יהיו מים”  אלא ברא אור והשליט סדר במים וב-“תוהו ובוהו” כדי לאפשר הופעתה של קהילה יציבה התומכת בחיים (לפי פרופ’ ג’ון לווינסון).

הסדר שהשליט האל בעולם היה אולי היה תמים, אבל לא יציב. המים הקדומים, סמל הכאוס והרוע עדיין נאבקים לחזור למקומם קודם הבריאה. לכן תהליך הבריאה מסתיים עם בריאת האדם בצלם אלהים, זכר ונקבה, והסמכתם לפעול כנציגי האל בעולם: המלאכה רבה ובסיום השירה, משה מאתגר אותנו לשים את כל דברי התורה על ליבנו, להעביר אותם לדורות הבאים, לשמור אותם ולעשות אותם (ראה דברים לב:מו) כדי להמשיך בבנייתו של עולם שאולי פעם יגיע לשלמות.

יום הכיפורים: עשו צדקה ומשפט | עמנואל נשרי, תשרי תשפ”ב

במדרש תנחומא לפרשת אחרי מות סימן א’ נאמר: “שלמה היה מביט וצופה בכל הדורות בצדיקים וברשעים ורואה: דברים שמגיעים לרשעים, מגיעים לצדיקים, ואומר: זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש (שם שם ג),. מקרה אחד לצדיק, זה אברהם שנקרא צדיק, ולרשע זה נמרוד שהמריד את כל העולם על הקדוש ברוך הוא. זה מת וזה מת. הרי, מקרה אחד לצדיק ולרשע”.
בהפטרת יום הכיפורים נאמר בשם בני ישראל (ישעיהו  נח:ג) לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע;  לטווח ארוך אין הצדקה לשתי טענות אלה.
בהתייחס למדרש, ברור שהאמירה “מקרה אחד לצדיק ולרשע” היא הסתכלות לטווח קצר, לטווח הארוך נראה שההיסטוריה החמיאה לתורת ישראל, עם ישראל שקיבל את התורה מסיני, חי במגבלות של צדקה ומשפט, שהיו שונים מהנהוג אצל אנשי העולם.
כבר האדם הראשון הימר על דבר השם, בתקופת נח, עשו הרע בעיני ה’, והוא הטביעם במבול. בוני מגדל בבל שראשו בשמים, הרס אותו השם ועוד. חיים בצדקה ומשפט למרות שלא הביאו נחת יום יומי לישראל, נלמדו ואומצו על ידי הנצרות והאסלאם, לא כמו שהיה מקובל עד התפשטות הנצרות והאסלאם שהחזק הוא שמחזיק את האמת,  הכוח הוא הנכון, הכוח מייצג את האלוהות?
לאורך ההיסטורי נוכל ללמוד כאשר נתבונן בבבל, באשור ומצרים, אחריהם יוון ורומי. הקובע הוא החזק! כשם שאטילה ההוני היה קובע מה נכון, ומה לא נכון לטוב ולרע, אם לא קיבלת דעתו, היית מתקצר בראש, אטילה הכל יכול. הכח היה חזות הכל. מי יותר חזק, סימן שהאל שלו הוא האל הנכון.
סימנים לשינוי נראה במלחמת ישראל בפלישתים. עלי כהן גדול בשילה שלח ביד בניו את ארון ה’ למלחמה. הפלישתים שגברו בקרב לקחו את הארון והניחו אותו במקדשם לרגלי דגון. לתדהמתם למחרת מצאו את דגון מנותץ והרס בסביבה, ימים מאוחר יותר הוכו כל תושבי העיר בטחורים, והמקרה חזרו על עצמם בעוד שתיים מערי פלישתים. מחשש להמשך המגפה מחזירים הפלישתים את ארון הברית לישראל בתוספת מתנות.
בדוגמה זו ראינו ששיווי המשקל הנבנה על כוח כשל בפני אלוהי ישראל. בפני צדקה ומשפט.
כך ישראל שלא היו חזקים, שתרבותם לא בלטה בעוצמה, תרבות של צדקה ומשפט כבשה את העולם, הנצרות והאסלאם ניבנו על בסיס התורה, התרבות הבסיסית שכבשה חלק מהעולם.
דוגמא אחרת יוון, אימפריה תרבותית כאשר נכבשה על ידי רומא בכוח, כבשה יוון את הרומאים בתרבותה. מתגלה לעינינו גורם משפיע אחר.
בתורה נאמר על ידי האלוהים על אברהם (בראשית יח:יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
מכאן אני מבקש להדגיש שתי התנהגויות מחיבות של יום יום: ראשונה: כדרך השם לעשות צדקה ומשפט. ושניה כפי שנכתב: במדרש תנחומא לפרשת עקב בסימן ג’ נאמר: “לא מרובכם מכל העמים חשק ה’ בכם (שם ז:ז), לא ממה שאתם מרובים מכל האומות, ולא ממה שאתם עושין מצווה יותר מהם. שהאומות עושין מצווה שלא נצטוו יותר מכם, והם מגדילים שמי יותר מכם, בזכות שאתם ממעטין את עצמכם לפני, לפיכך אני אוהב אתכם, שנאמר: אהבתי אתכם אמר ה’ ואת עשו שנאתי (מלאכי ב-ג).
עשו צדקה ומשפט והיו ממעטין עצמכם לפני השם.

פרשת וילך / שבת שובה: מי ינחנו דרך, ירא לי הנתיבה?[*] אניטה תמרי, תשרי תשפ”ב.

המאה העשרים ואחת בת עשרים ואחת. כמה היא הספיקה בשנים שבהן צעירים בישראל מגיעים מלידתם ועד תכנון הטיול שאחרי הצבא. הטכנולוגיה מתפתחת במהירות שאין דומה לה. הילדים שרכבו על אופניים “תראו, בלי ידיים” יקנו בקרוב מכוניות אוטונומיות. הדיבור פינה את מקומו להקלדה, והמילים המוקלדות פינו את מקומן לפיקטוגרפים – חזרנו מהכתב אל הציור. סבתא בתל-אביב קוראת ספר לנכדים בקייפטאון – היא מחזיקה בעותק של הספר, וגם הם, והם הופכים את הדפים לקצב קריאתה. למדנו מילים חדשות כמו קונקשן ורילוקשן ואלגוריתמים וכל מילה כזו מייצגת עולם ומלואו של קדמה

אז כן, עשינו והצלחנו

אבל ממש בתאריך זה, לפני עשרים שנה הלב החסיר פעימה – מגדלי התאומים קרסו לנגד עיננו. זו הייתה הפעימה הראשונה בדרך אל ההתפכחות, התזוזה הראשונה מ”ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח:יז). עד ליום 11 בספטמבר 2001 היינו בטוחים שיש לנו המון תשובות. נכון, יש טרור אבל הוא מוגבל לסכינים ולאוטובוסים מתפוצצים ואולי לחטיפות מטוסים. ישבנו כולנו, צפינו במראות ורק חזרנו ואמרנו “כמו בסרטים” שכן אימה כזו, איום כזה, מקומו היה על המסך, רחוק מאתנו

לפני עשרים שנה התחלנו להרגיש שהעולם קצת סוגר עלינו, מצר את צעדינו. צריך להגיע שלוש שעות לפני הטיסה. אסור להעלות את האולר למטוס, אפילו לא את המספריים הפצפונים לחוטי הרקמה. כל הזמן נשמעות התראות על חפצים חשודים – לא רק בנמלי התעופה, גם בתחנות האוטובוסים וברציפי ההמתנה לרכבת. ולא רק במזרח התיכון המדמם, גם באנגליה הקרירה ובקניה האקזוטית ובגרמניה המדויקת. העולם החל מדבר שפה חדשה, שפת הפחד

אבל התרגלנו להגיע שלוש שעות לפני טיסה. התרגלנו לבידוק בתחנת הרכבת ולמאבטח שעולה לאוטובוס. הייתה לנו שליטה. בסדר, נצא ארבע שעות קודם. נזכור להוציא את המים מהתיק לפני שמניחים את התיק במכונת השיקוף. ננעל נעליים נוחות כדי שאפשר יהיה לחלוץ אותן. נשאיר את האולר בבית

וכבר היינו רגילים ומתורגלים והיה לנו נוח בעולמנו, ואז הגיעו אלינו, בהתחלה כבדיחות, ואז כחששות ומהר מאוד כמציאות חדשה “אלה מארץ סינים” (ישעיה מט, יב). קורונה. כן, בהתחלה בדיחה “אני משתעלת, יש לי קורונה.” “אל תתקרב אליי עם הקורונה שלך”. אם בספטמבר 2001 התהפך עולמנו בשניות, בחורף ובאביב 2020 הצעדים היו קטנים יותר. לא להתקהל – מה, זה החברה מהפרלמנט שלי, זו לא התקהלות! לא להתקהל – אני מתפללת כבר שנים עם האנשים האלה, זו לא התקהלות. לא להתקהל – יש בר מצווה לאחיין שלי – זו לא התקהלות

התחלנו ללמוד התקהלות מהי היא. התחלנו ללמוד לחשוד. בעולם שבו תמיד פחדנו מרעולי פנים, התחלנו פוחדים מאלה שפניהם גלויות. בחברה שבה מחבקים ולוחצים ידיים וסתם מניחים יד על הזרוע של בן שיחנו – הפכנו לאנשים שאין לגעת בהם. וכל הזמן הפחד מתגבר, כי למפחידים החדשים שלנו אין דמות. הם לא מדברים במבטא כלשהו. אין להם דת. אין להם אידיאולוגיה. איך מתמודדים עם הקם להורגך כשאני לא רואה אותו?

ואנחנו מבקשים דרך חזרה. אנחנו מבקשים תשובה. יש שהתשובה שלהם היא אמונית. יש שהתשובה שלהם קמאית יותר. “מי באש ומי במים” – שרפות ענק משתוללות, שיטפונות עזים שוצפים וכל אלה באזורים שחשבנו יש לנו שליטה על הכל. “מי בחרב ומי בחיה” – לטרור אנושי התרגלנו, אבל לא לטרור חזירי הבר ברחובותינו. “מי ברעש ומי במגפה” – רעש הוא משהו שקורה לאחרים, ואנחנו שולחים משלחות רפואיות. מגפה הייתה משהו מספרי ההיסטוריה ועכשיו היא מציאות חיינו

הגיע הזמן לחזור ולפחד. לא פחד משתק, לא פחד מצמית. פחד בריא, כזה שמכיר במגבלותינו כמו גם ביכולות שלנו. פחד שיש בו יראה וכבוד – לאיתני הטבע, אלה הגלויים לפנינו ואלה שאינם גלויים, פחד שיש בו כבוד לדת אחרת, לאידיאולוגיה אחרת, לחשיבה אחרת ואולי מתוך הפחד הזה נגיע לענווה. לא להכנעה, ובוודאי שלא לכניעה. לענווה, להבנה שיש לנו רק עולם אחד, וכדאי שנשמור עליו

ביחד, בפחד וביראה, כל אחת ואחד יראה לנו הנתיבה. שנה טובה

[*] שאול טשרניחובסקי, “אומרים ישנה ארץ”

ראש השנה ו-4 ראשי השנה | סאם ליימן-ווילציג, תשרי, תשפ”ב

 מכמה בחינות, ראש השנה הינו חג משונה בלוח העברי. ראשית, כבר יש לנו לא פחות מארבעה חגי ״ראש השנה״ אחרים!

1- מלכים (א’ ניסן): הקשר שלנו עם העולם הפוליטי

2- חגים (ט”ו ניסן): הקשר שלנו עם העולם הכלכלי (במקור, כולם קשורים לחקלאות) ואח”כ ההיסטוריה של העם היהודי (יציאת מצרים; 40 שנים במדבר; מתן תורה וכו’)

3- אילנות (א’ שבט):  הקשר שלנו עם עולם הטבע (הסביבה הפיזית)

4- מַעַשֵר (א’ אלול):  הקשר שלנו עם העולם החברתי (מחויבות לאחרים)

מה שונה בראש השנה שלנו היום (א׳ תשרי)? התשובה נמצאת לא בְמה שיש בראשי השנה האחרים אלא מה שאין בהם. כל אחד מארבעה ראשי שנה אלה מתייחסים לדבר חשוב בחיים המוחשיים בסביבה הרחבה שלנו: פוליטיקה, חקלאות, הטבע, והחברה. כתוצאה מכך שפָנינו מופנות לעולם החיצוני, אין ״מקום״ להתבוננות פנימית.

ראש השנה של א׳ תשרי אינו קשור לשום דבר בסביבת היהודי – וזה הייחוד של יום זה. הוא דווקא מכריח אותנו להפנות את תשומת לִבֵנו פנימה, לתוך תוכֵנו. זהו יום לחשבון נפש.

באותו קו מחשבה, יש לשים לב לתשמיש הקדוש היחידי שמאפיין את ראש השנה, שאינו נמצא בחגים האחרים: השופר (נכון, תוקעים גם בסוף יום כיפור – אך זה כבר אחרי שהחג הסתיים.) מהו השורש של המלה ״שופר״? ש.פ.ר. – כלומר, השופר בא להזכיר לנו לשפר את עצמינו. התקיעות מעוררות אותנו משגרת החיים, בה אנו עוסקים בכל מיני דברים גשמיים, ומדרבן אותנו להתייחס לצד הרוחני של עצמינו. וניתן להוסיף לכך, ש״קול״ השופר גם דורש מאתנו התייחסות להתנהגות שלנו כלפי אחרים. הכיצד? אנו שומעים את ״קול״ השופר, דהיינו: ״כיצד שומעים אחרים את הקול שלנו כשאנו מדברים/מתקשרים איתם?״

ובכל זאת, האם אין בראש השנה מידה של גשמיות בכך שהוא מסמל את בריאת העולם? התשובה: כן, אבל… הרי היקום אינו חלק מעשי של סביבת האדם מדי יום ביומו. אולם, ״הסתכלות שָמַימָה״, כן גורמת לנו להרהר – בשאלות הגדולות: מהי התכלית של החיים? מהו הקשר בינו לבין בורא העולם? כיצד ״אני״ אמור להשתלב בעולם הענק הזה? גם אלה שאלות הנוגעות הרבה יותר לעולם הפנימי מאשר החיצוני.

ייתכן שכל אחת ואחד מאתנו נגיע לתשובות שונות וזה בסדר. אך חשוב מכל: לשאול את השאלות, שאין אנו בד״כ שואלים. בא ראש השנה ומדרבן אותנו לכל הפחות לשאול אותן ולהתמודד איתן.

 

שנגיע כולנו לתשובות מסַפקות ולשנה טובה!

פרשת ניצבים: וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ  | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה, אלול תשפ”א
ושוב אזהרה ברורה וחריפה על עבודה זרה והשלכותיה:

פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה’ אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת-הַצְּמֵאָה. לֹא-יֹאבֶה ה’ סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף-ה’ וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל-הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה’ אֶת-שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים כט, יז-יט).

לאחרונה קראנו אזהרה דומה לעם ישראל בפרשת עקב:

וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם–הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר ה’ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם–כֵּן, תֹּאבֵדוּן: עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן, בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵיכֶם ְ (דברים ח, יט-כ).

ההבדל בין הפרשות קטן, אך בפרשת ניצבים העונש הוא אינדיבידואלי ומשמעותי: וּמָחָה ה’ אֶת-שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים כט, יט).
זו אמירה קשה וקללה כבדה המובילות לעונש כבד לכל החוטאים בעבודה זרה. אף שאנו שומעים אמירה זו רבות בימינו, לפי הפסוק אלוהים יכול למחות את שמם.
ב2017 דבי רייכמן כתבה באתר הידברות (הארגון עסוק בהסברה יהודית ובחזרה בתשובה) “השאלה האם מותר לומר על יהודי רחוק ימח שמו? חשוב להדגיש שרבה של העדה החרדית, רבי יוסף חיים זוננפלד היה מראשי תנועת הקנאים. האופן החריף שבו התבטא כנגד לשונו של אותו רב לא מותיר כל מקום לספק: זוהי אינה “חסידות”, שלא להשתמש בביטוי הזה, אלא זהו איסור גמור! https://tinyurl.com/3ybuca9w
לצערי ישנם הרבה רבנים, פוליטיקאים או אזרחים מן השורה שמתבטאים בצורה כזו. מפני חששותי משנאת חינם, הייתי רוצה להפסיק לשמוע את הביטוי הזה בכלל. אני מעדיפה את הפסוק בסוף הקטע הזה בפרשת ניצבים על סוף טוב במקום אסון:

וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד-ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶך. וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ (דברים ל, א-ו).

הפסוק הזה מזכיר לנו את ההפטרה לשחרית של יום כיפור:

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה’ יַאַסְפֶךָ. אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן (ישעיה נח, ז-ט).

כולי תקווה לשנה טובה ובריאה לכולם!

פרשת כי תבוא: זוויות ראייה שונות לאירועי 40 השנה | אלי מיאסניק, אלול תשפ”א

פרשת “כי תבוא” מתארת את הדרישה לברית מחודשת בין ב”י  לבין ה’ : “אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר-צִוָּה יה’ אֶת-מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–בְּאֶרֶץ מוֹאָב:  מִלְּבַד הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב” (כח- 69). הברית הקודמת הייתה בחורב. בסיומה קיבלוה ב”י ואמרו “נעשה ונשמע”.  הברית המחודשת (“ברית מואב”), כוללת חוקים המופיעים גם בפרשות אחרות, ברכות וקללות ודרישה לטקס נוסף בהר עיבל ובהר גריזים.
בתחילת הפרשה מתוארים 40 השנה הקריטיות של הולדת העם ב”מקרא ביכורים” (כז 1-11). הפרשה מסתיימת בשחזור של משה של 40 השנה הללו (כט 1-8). נאום הסיכום.

מדוע שני תיאורים שונים  ל 40 השנה והאם יש להם משמעות שונה?

נאןם הסיכום (כט 1-8)

בנאום הסיכום משה מסביר שלא תמיד ניתן להבין את תהליכי 40 השנה  במהלך התרחשותם. לכן לדעתו היו חריקות בין מה שציפה ה’ לבין מה שהתרחש בשטח. משה  מבחין בשלושה שלבים ביכולת של ב”י להבין לעומק את המציאות שאותה חוו, בזמן אמת.

  • שלב א- ב”י שראו וחוו את אירועי היציאה ממצריים, לא הטמיעו את תפקיד ה’ באירועים אלו.
    אומר משה: “אַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו… וְלֹא-נָתַן ה’ לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה“.
    משה טוען אפוא, שה’ לא הצליח להביא את ב”י לדעת אותו, כמו שציפה כשאתחל את תהליך 40 השנה. ציפייה זו של ה’ הופיעה בעבר, מספר פעמים. למשל, לאחר סירוב פרעה לשלח את העם , אומר ה’ וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אלוקיכם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם”  (שמ’, ו’- 7). משה סבור שאי הידיעה הזו תקיפה גם היום, בערבות מואב :עַד, הַיּוֹם הַזֶּה“.

  • שלב ב’- ב”י לא “ראו” את תפקידו המכריע של ה’ ביכולתם לשרוד 40 שנה במדבר.
    “וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא-בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא-בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ. לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אלוקיכם”
    40 השנים הקשות במדבר לא אופיינו כל שבוע בנס אחר. הדאגה של ה’ לשרידות היא האירוע הגדול. אך גם בשלב זה ב”י אינם “יודעים” את תפקידו המכריע של ה’ בהישרדותם. ה’ עשה זאת “לְמַעַן, תֵּדְעוּ, כִּי אֲנִי ה’ אלוקיכם” , אך לא נאמר שהם יודעים גם, “בהַיּוֹם הַזֶּה”.

  • שלב ג- ב”י נוטלים גורלם בידם. ב”י הם המובילים את הכיבוש.
    “ותָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם וַנִּקַּח אֶת-אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי.
    יש אמנם הצלחות לפי תוכנית העל של ה’, אך ה’ אינו מוזכר. גם המהפך המצופה בידיעת ה’ לא מוזכר.

אני מציע להניח שמסקנתו של משה מאי הראייה של העם את תפקוד ה’  בשני השלבים הראשונים של 40 השנה ומן ההצלחות הראשונות של הכיבוש, שיש סכוי שהפעם יטמיעו כראוי את מעורבות ה’ ויהיו מעוניינים להבין ולקבל ברית מחודשת. בעת הברית הראשונה , ברית חורב  ב”י היו די מבולבלים מן המתרחש סביבם ולכן תגובתם הראשונית הייתה קודם נעשה אותה (מה יש להפסיד כשאתה במדבר ובורח ממצריים) ורק אח”כ נשמע אותה.
אך עתה, לאחר הניצחונות הראשונים בעבר הירדן המזרחי, סביר שב”י מטמיעים שהם אכן מממשים תוכנית על מסוימת. קרי, הם בשלים לברית מחודשת (כאן במואב)  שתאפשר לב”י לראות  את תמונת העל של ה’ ולשפוט את התהליכים העוברים עליהם (לטוב ולרע) בצורה בוגרת.
במילים אחרות- הם סו”ס מסוגלים להיפתח ולעכל את אשר אירע להם. הם סו”ס מסוגלים “לדעת את ה'”. תפישה זו של משה מתבטאת במשפט הסיום וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן”. (כט 8) ומסביר הספורנו  שתשיגו המכוון בכל מעשיכם לחיי עולם ולחיי שעה“.

מקרא ביכורים (כו 1-11)  מתאר את 40 השנה בצורה אחרת:

לאור הנאמר למעלה, מעניין להשוות את ראיית 40 השנה תוך מסע במכונת הזמן אל האיכר הנהנה מפרי אדמתו לאחר ההתבססות בארץ .
האיכר המביא את הביכורים לכהן במקום אשר יבחר ה’. “מקרא ביכורים”  מציג תפישת עולם שונה לגבי 40 השנה הבעייתיות. אידאליזציה של  40 השנה. כל הספקות ייעלמו.

  • במקרא ביכורים תהיה התייחסות ליכולת ה’ לעמוד בהבטחתו לאבות ולצורך להתמודד עם הקשיים במצריים שמשה כלל לא מזכירם בנאומו המסכם.
  • תהיה הכרה בחשיבות ניסי ה’ (בניגוד לשלב א’ למעלה) “וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ , מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל–וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים”.
  • המסע הקשה במדבר (שלב ב’ למעלה)  הופך למרכיב שולי. רק “וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה”;. 
  • הכיבוש הקשה של הארץ ע”י ב”י ( שהרי בפרשתנו הם הם רק בתחילת התהליך) הופך לנתינה כלאחר יד. רק וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ“, ללא שום קושי

לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ “ לעומת וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב

נראה לי שמוצגות כאן שתי תפישות עולם שונות.
התפישה המוצגת בסיכום הספר, היא אתגרית.  הפרט כנדרש כל הזמן לבחון מה מסביבו (“לשמוע”) ולהשתפר:לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן”  
התפישה המוצגת ב”מקרא הביכורים” היא אידילית.  הפרט, נדרש בעיקר “לעשות” ולהיות ” וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה’ אלוקיך ... ” .

פרשת כי תצא: ארוסה? אנוסה? | אהובה שחר, אלןל תשפ”א

פרשת “כי תצא” היא פרשה מופלאה, טעונה בהרבה הוראות ומצוות מוסריות המתייחסות לאורח חייו של אדם, לחיי היומיום שלו, וגם לרגעים קשים וגורליים בחיים, כמו אונס או גזר דין מוות. על המצוות בפרשה שורה רוח של דרישה ליחס אנושי מתחשב בבני האדם, בכבודם ובחייהם, דרישה לחיי חברה טובים יותר. חלק מן המצוות הן גם חוקים הקיימים במדינה וחלקן מצוות מוסריות הפונות למצפונו של האדם ואינן מעוגנות בחוק .
דווקא בפרשה נפלאה זו בולט בעיני הצורך להבחין ולהפריד בין מצוות שהן נצחיות ויש בהן נאורות לכל דור לבין מצוות, שגם אם לדורן היו בחזקת התקדמות הומאנית, היום הן מיושנות להחריד.
 לדוגמא: מצוות “כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו” ( כ”ב,8)  היא היום חוק הדורש מבעל המבנה להיות אחראי על מי שנמצא בבניין שלו. (ועדיין פועלים נופלים אל מותם באתרי בנייה.) “לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו” (כ”ב, 4)  פונה אל מצפונו של האדם. היא דורשת מן האדם לא להתעלם מאדם אחר שנקלע לצרה, אם יש בידו לעזור לו. מצוות נפלאות לכל דור.
לעומת זאת, כמה אווילית נשמעת היום ההוראה בפסוק 29 בפרק כ”ב:
” כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורסה ותפשה ושכב עמה ונמצאו ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער(ה) חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו”.
לא רק שנאנסה האישה, אלא שהיא גם צריכה לחיות עם האנס כל חייה ועוד להודות למחוקק שהכריח את האנס לשאת אותה לאשה ולא לשלח אותה כל ימיו… כמה נורא!
אני מבינה שכוונת המחוקק לפני כאלפיים שנה היתה להגן על האישה הנאנסת, שבימים ההם לא היה לה שום מעמד חברתי וכלכלי עצמאי, שמא  תוחרם ותופקר לחלוטין. המחוקק גם דאג שאביה לא יצא בהפסד כספי… מה הרלבנטיות של מצווה כזו לימינו??
בדורות האחרונים עבר מעמד האישה שינויים אדירים, ועדיין נשים נאבקות על הכרה. למשל, על התייחסות החברה ובתי המשפט לאונס. במצווה הנ”ל יש כדי לתת השראה להטלת ספק בסבל של האישה שחוותה אונס.
במדרש במדבר רבה ( פרק ט’ פסקה י’) מופיע מעשה ברבי יהודה שעמדה בפניו אישה וסיפרה: “נאנסתי” והרב  שואל אותה: ו”לא ערב לך?” האישה לא שותקת ומחזירה לו במשל:
“…אמרה ליה: נאנסתי. אמר לה: ולא ערב לך?  אמרה ליה: ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיך ביום הכיפורים שמא אינו רע לך, ובסוף אינו ערב לך ? וקבלה”. האישה ניצחה בקרב המילים את שאלתו האיומה של רבי יהודה. אבל אותי מחריד המסתתר גם מאחורי המשל שלה שהביא לניצחונה המשפטי: לפי הסיפור (שוודאי לא נכתב בידי נשים) היא עצמה מעלה את האפשרות שבאונס יש גם מטעם הדבש.
ואני מוצאת דרך הגוגל את סיקור פרשת השופט נסים שעיה מיוני 2013. רק לפני 8 שנים! בדיון בבית המשפט על צעירה שנאנסה בגיל 13 על ידי ארבעה צעירים פלסטינים אמר השופט נסים שעיה : “יש בנות שנהנות מאונס.”
  ובסיפור אונס דינה שבבראשית ל”ד: ” וירא אותה שכם בן חמור… ויקח אתה וישכב אתה ויענה” לאורך הפרק אנחנו קוראים מה רצה שכם בן חמור ומה עשה, על מה כעסו בני יעקב ומה חשבו ומה עשו . אנחנו לא שומעים בסיפור את קולה של דינה. מה הרגישה? מה רצתה? לעולם לא נדע.
 כך היה לפני אלפיים שנה. לא עוד.

פרשת שופטים: תורה משלך | שושנה מיכאל צוקר, אלול תשפ”א

זמן קצר לפני הכניסה לארץ ישראל, משה מפרט לעם את מוסדות השלטון הנחוצים לחייו של עם ריבוני בארצו: שופט, שוטר, מלך,[1] כהן ונביא. הפרשה מתייחסת פחות לתחומי אחריותם של המנהיגים אלא מזהירה שוב ושוב כי על המנהיגים והעם כאחד לפעול בהתאם למצוות התורה. אזהרה זו בולט במיוחד במקרה של המלך, שעליו מוטלים מגבלות רבות. בנוסף המלך מצווה גם לכתוב ספר תורה לעצמו, לקרוא בו כל יום ולשאת אותו אתו:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל־סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם׃ וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כׇּל־יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-ה’ אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם (דברים יז:יח-יט)׃

מלך, בדרך כלל, הוא בנו של מלך. למה הוא צריך לכתוב ספר תורה לעצמו ואינו רשאי להשתמש בספר שהוריש לו אביו? בדיון על המצווה שכל אחד ישראל יכתוב ספר תורה (המבוססת על דברים לא:יט), הרב יחיאל יעקב ויינברג[2] מביא ציטוט מספר משנת חכמים: “אם הניחו לו אבותיו לא יצא ,לפי שבא לו בלא טורח כלל”. הקריאה הזאת משאירה פתח לקנית ס”ת בכספו כי גם אם לא טרח לכתוב, לפחות טרח להרוויח ולחסוך את הסכום (הלא קטן) הנדרש לקניית ספר תורה. עמדה זו נוגד את דעתו של רב בתלמוד בבלי: “אמר רב גידל אמר רב: הלוקח ס”ת מן השוק – כחוטף מצוה מן השוק, כתבו – מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני” (מנחות ל:א).  

על אף עמדתו של רב, מעטים יכולים לכתוב ספר תורה בעצמם, כי המשימה דורשת כישרון רב, חומרים מיוחדים וגם הרבה זמן. לכן הטור[3] פסק “כתבו או שהגיה בו אפילו אות אחת כאילו קבלה מהר סיני (יורה דעה סימן ער). לכן, נהוג בקהילות רבות שסופר הסת”ם מזמין חברים להשלים את האותיות האחרונות בספר תורה חדש או לעזור בתיקון ספר ישן, תחת השגחתו הצמודה (בתמונה רואים את אבי ז”ל במעמד כזה).

מעבר לכתיבה עצמה, יש קושי נוסף בקיום המצווה ע”י המלך. ספר התורה הוא דבר גדול וכבד, איך אדם יכול לשאת אותו אתו בכל עת, ולהמשיך לתפקד בלי לפגוע בקדושתו של הספר? אכן “מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת” אין בהכרח חמישה חומשי תורה כולם בשלימותם. איננו יודעים מה מלכי יהודה וישראל כתבו בספרי תורה שלהם אבל ההשערות כוללות את ספר דברים, עשרת הדיברות או קטע זה מפרשת שופטים, המתאר את כל מה שמלכי העמים נוהגים לעשות אבל אסורים על מלך ישראל ע”פ התורה. אך לדינה וויס,[4] ראש בית המדרש בישיבת הדר, יש הצעה מרתקת: כל מלך כתב ונשא עמו את התורה החשובה לו, הנדרשת לו כדי להתמיד בתפקיד, בענווה ולטובת העם. כאן יש מאמץ מעבר לכתיבה הפיזית. יש לימוד טקסט וגם התבוננות אישית, להכיר ודעת “זאת התורה שאני צריך לשמוע.”

בחברה דמוקרטית, בחברה שבה כולנו יודעים קרוא וכתוב, הרעיון הזה שייך לכולנו. לכל אחת ואחד מאתנו יש תורה שאנחנו צריכים ללמוד וללמד. לכן כל חברי הקהילה מוזמנים (בתאום עם אניטה תמרי) לטול חלק בכתיבה על פרשת השבוע לדף ההודעות ולאתר הקהילה. הדברים צריכים להיכתב בעברית (אבל יש אפשרות לבקש עריכה ושיפור לשוני) והאורך מוגבל לעמוד אחד. חוץ מזה, ונשמח ללמוד מחוכמתכם בפרוזה, בשירה או בכל צורה אחרת. זו יכולה להיות הזדמנות לחזור לפרשת הבת/בר מצוה שלך, לנתח סיפורי האבות והאימהות לאור ניסיונך בחיים או להטיף מוסר ולהגיד לנו איזו המצווה החשובה ביותר בעינייך.

העיקר היא שכולנו נלמד ונעמול בתורה ובכך נזכה שיעלה עלנו הכתוב כאילו קבלנו אותה בהר סיני.

 

 

 

  [1]יש מחלוקת אם מינוי המלך הוא רשות או מצווה. המחלוקת מרתקת, מיוחד כאשר מביטים בה על נסיבות חייהם של הפרשנים. אפשר לראות מבחר מקורות שנאספו ע”י נחמה ליבוביץ, כאן.

[2] שרידי אש, שו”ת יורה דעה סימן עז (פולין, 1884 – שוויץ 1966)

[3] ר’ יעקב בן אשר, ספרד מאה ה-XIV

[4] https://www.hadar.org/torah-resource/torah-you-carry The Torah That You Carry

1 2 3 30