פרשת מִקֵּץ, חלום ושברו / אניטה תמרי, כסלו תשע”ח

“ויהי מקץ שנתיים ופרעה חולם והנה עומד על היאור”. ואת חלומו אנו מכירים – שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר (איפה היום הסטנדרטים האלה של יופי? למה עברו מן העולם?) ושבע פרות רעות מראה ודקות בשר. האם התעורר מהחלום? נראה שכן, שהרי כתוב “ויישן ויחלום שנית”. הפעם החלום היה על שיבולים – שבע שיבולים בקנה אחד, בריאות וטובות, ואחריהן שבע שיבולים דקות ושדופות קדים

ויוסף פירש את החלום, ובזכות פרשנות זו זכה לחיות את החלום המצרי, שהוא המקבילה לחלום האמריקני בימינו אנו

אם כך, מה השבר? למצרים היה אוכל לשנות הרעב, פרעה נתפס כמלך מטיב ויוסף עלה לגדולה. ועם זאת, כשאנו מדברים על הפרשה אנו שומעים לא פעם את הביטוי “החלום ושברו”. ביטוי זה נפוץ מאוד בכתיבה, בייחוד הפופולרית, בכותרות כגון “הציונות – החלום ושברו”, “החלום של הממציא ושברו של החלום” וכך הלאה. כלומר, הביטוי מתפרש כאילו החלום התנפץ. החולם התעורר והמציאות התגלתה כשונה מאוד מהחלום

את הפירוש לשבר אנו מוצאים בספר שופטים (ז, יג-טו). מסופר שם שגדעון יצא להילחם במדיין, אך עשה זאת מתוך חשש גדול. לפני שפשט על המחנה התגנב לקצה המחנה לנסות לשמוע ולראות את המדיינים.

וַיָּבֹא גִדְעוֹן וְהִנֵּה אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה צְלִול לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן וַיָּבֹא עַד הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה וְנָפַל הָאֹהֶל: וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת מִדְיָן וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר קוּמוּ כִּי נָתַן ה’ בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן (שופטים ז, יג-טו)

והשבר אינו חתך או קרע אלא הסבר – סבר. כלומר, החלום והסברו, חלום ופשרו

ללמדנו שגם אם “כולם אומרים”, אין לנו לקחת את הדברים כאמת וכעובדה. תמיד עלינו לחפש את הפירוש המדויק של הדברים, הן כשאנחנו הולכים בעקבות החלום, והן, ובמיוחד, כשאנחנו בונים את המציאות שלנו

 

פרשת וַיֵּשֶׁב, עובד דבורה, כסלו, תשע”ח
בתחילת הפרשה אנו מתוודעים לדמות יוצאת הדופן של יוסף. ילד מפונק, שחצן, מאוהב בעצמו:

וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו (בראשית לז:ו).

גם אנחנו הקוראים מרגישים חוסר נוחות עם דברי יוסף. זה באמת לא יאה במקומותינו לומר דברים כאלה על עצמנו. בא לנו “לסתום לו את הפה הגדול”. האחים שהסיפור באופן די ברור מתייחס אליהם, הוצפו בכעס נורא. ובעקבות זעמם, הם הלכו צעד גדול מדי לכל הדעות והחליטו “לסתום לו את הפה” בדיוק כמו שזה נשמע.

וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה—בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו (בראשית לז:לג).

בנקודה זו, הסיפור יכול היה להסתיים במותו הטראגי של יוסף ובעקבות זאת, הסיפור היה מציף סוגיות של רגשי אשמה, הרהורי חרטה, חיפוש אשמים, נסיבות מקלות וכן הלאה. אך כאן ישנה התערבות אלוהית. יוסף מוצא מן הבור, נמכר לשיירת סוחרים ישמעאלים ומגיע למצריים, שם מתגלה חוכמתו והוא הופך להיות משנה למלך והשאר היסטוריה.
אני רוצה להתייחס לסיפור של יוסף הצעיר כאל סיפור בעל מסר חינוכי. אנחנו: אחים, הורים, מורים ואחרים, מאוד קשה לנו להתמודד עם ילדים מבריקים, יוצאי דופן, מחוננים [א]. ילדים כאלה בלא מעט מקרים מרבים לדבר, מצליחים בכל דבר, ואולי חלק גדול מהזמן יש להם חיוך מרוח על הפנים. מנגד אנחנו רוצים קצת שקט בסביבה הקרובה לנו. אנחנו מעבירים מסר לילד המחונן, בין שהוא מילולי ובין שהוא בשפת הגוף: “שירגיע”!

אם נתייחס לרגשות אלה במחשבה שנייה ובצורה שכלתנית, תתעורר השאלה המתבקשת: האם אנחנו רוצים לחנך את הילד המבריק, כך שיהיה מעין “פודל” שירַצה את סביבתו, או להעצים נער מחונן, שיהיה בוגר פורץ דרך, על ידי כך שנתייחס אליו ברוח, “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ”. [ב]

מראה מקום
[א] לקריאה נוספת- אליס מילר: הדרמה של הילד המחונן.
[ב] משלי כב, ו

פרשת וַיִּשְׁלַח: כבודה של המינקת אינו מוסתר / מוטי לקסמן, כסלו תשע”ח.

תהליכים ואירועים שונים מתוארים בפרשת “וַיִּשְׁלַח”. אירועים אחדים ופסוק אחד.

האירועים הם חשובים ומרכזיים בתולדות ישראל על-פי המקרא: פגישת יעקב ועשו,

אונס דינה, מות רחל וקבורתה באפרתה, ראובן שוכב עם פילגש אביו ומות יצחק.

בצד תהליכים מרכזיים אלה, מופיע, כאילו במקרה, פסוק שתוכנו אינו מתקשר למסופר: “וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת” בראשית לה, ח).

הפעם נעסוק בפסוק התמוה.

פסוק זה מעורר תמיהות ברורות, כך שואל הרמב”ן: “לא ידעתי למה נכנס הפסוק הזה בין “וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל”, ובין “וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד”  והפסיק בענין אחר שהיה בבת אחת ובמקום אחד, כי יעקב בבאו לוזה היא בית אל, בנה מזבח וקרא למקום אל בית אל, ונראה לו האלהים שם ויברך אותו, ולמה הושם הכתוב הזה בתוך ענין אחד” [א].

פסוק זה מיוחד לא רק בתוכנו אלא בלשונו זהו המקום היחיד בכל המקרא בו מופיע הביטוי “אַלּוֹן בָּכוּת”.

פרשנים שונים מציעים הסברים.

הסבר אחד נפוץ לאזכור מותה של דבורה מיניקת רבקה, מתנסח בטענה שזה המקום בו נודע ליעקב על מות אימו, ומכאן מובן “אַלּוֹן בָּכוּת” הוא בעצם בכי או אבל של יעקב על מותה של אמו, רבקה. המקור העיקרי להבנה זו הוא במדרש: “ר’ שמואל בר נחמן אמר […] עד שהוא משמר אבלה של דבורה באה ליה בשורתא שמתה אמו” ובהתאם מובן סיום הפסוק הבא: “וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ” (בראשית לה, ט), כך: “מהו ברכה ברכו? ר’ אחא בשם ר’ יונתן אמר ברכת אבלים ברכו” (בראשית רבה פא, ה). כך יונתן [ב]. רש”י מצטט דרשן בשם משה שסבור: “לפי שאמרה רבקה ליעקב [בהאיצה בו לברוח מאימת עשיו] ‘וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם’ (בראשית כז, מה), שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך” בהמשך הסברו חוזר רש”י על ההנחה ששם נודע ליעקב על מות אמו. ומדוע לא כתוב במקרא על מות רבקה? מציע רש”י: “ולפי שהעלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות הכרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמו” (רש”י על אתר).

גם רמב”ן מקבל הסבר זה ומוסיף הבהרה, כדי שחס וחלילה לא נשגה: “והקרוב מה שאמרו רבותינו […] שירמוז למיתת רבקה, ולכן קרא שם המקום ההוא אלון בכות, כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא שם המקום עליו. אבל יעקב בכה והתאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו, ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, ולכן נגלה אליו האלהים וברך אותו לנחמו” (רמב”ן על אתר) [ג].

המשותף למדרש ולפרשנויות הנובעות ממנו הוא במיקוד תוכן הפסוק במותה של רבקה [שכלל אינו מוזכר בתורה]. אברבנאל אמנם מקבל פרשנויות אלה אך גם מוסיף פן אחר: “ובעבור שהיתה אצלם במדרגת אמם בכו עליה […] ולכן בכו יעקב ובניו על האם ועל מניקתה יחד וקראו שמו אלון בכות” [אברבנאל לבראשית לה), כלומר, אברבנאל מציע פרשנות שמעלה את מעמדה או את מקומה של “דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה” והיא ראויה לבכי ולאבל [ד].

האם זה המקרה היחיד בו מסופר על מיניקת שיש לה תפקיד חשוב?

אמנם לא הרבה, אבל יש סיפור נוסף בו באה לידי ביטוי הקרבה בין המינקת לתינוק: “וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת הַמֶּלֶךְ יוֹרָם אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ אֶת יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָה וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ  הַמּוּמָתִים אֹתוֹ וְאֶת מֵינִקְתּוֹ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת וַיַּסְתִּרוּ אֹתוֹ מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ וְלֹא הוּמָת” (מל”ב יא, ב) [ה].

המינקת תפקיד חשוב לה, אבל עיקרם של הסיפורים, גם במקרא עוסק בדמויות המרכזיות הפועלות כבוגרים. ורב המקום המוקצב לנשים.

כך גם במקרא. אבל, מידי פעם מוצא הסופר המקראי להעלות דווקא את ערכה, תפקידה ומעמדה של אישה. כך גם לגבי “תפקידי סיוע”, כמו מיניקת.

לטעמי, פסוק זה הוא אחד מאותם מקומות בהם הסופר המקראי כאילו אומר: נכון, יעקב הוא הדמות המרכזית, הפועלת היוזמת, אבל גם יעקב יודע או חש שתודה מגיע גם למינקת שמחלבה ניזונה אמו. וגדול האדם שיודע להודות גם ל”תורמים” הצנועים והנעלמים.

אכן, יש מקרים, שדווקא לשולי, לצדדי יש את התפקיד המרכזי בעלילה.

וכמו שפסוק מוזר, שלא שייך להקשר, יכול להאיר רבות, כך גם אל נזלזל בפשוט, בקטן, בשולי או בצדדי…

 

הארות ומראה מקום

[א] רמב”ן לבראשית לה, ח. באופן דומה שואל כך גם אברבנאל: “השאלה הי”ב מה ענין ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר וגו’ במקום הזה שנכנס הפסוק הזה בין ויקרא למקום אל בית אל ובין וירא אלדים אל יעקב כי אין ספק שבבואו לוזה בנה המזבח ונראה אליו השם ולמה כ”כ בכה על דבורה ואין ספק שהיתה זקנה עד מאד ולמה אם כן הגדילו עליה הבכי וההספד עד שקראו מקום קבורתה אלון בכות אף כי לא מצאנו זכרון המינקת הזאת לא בבית רבקה ולא עם רחל ולאה” (אברנאל לבראשית לג).

[ב] כך יונתן: “שם הִתבשׁר יעקב על מיתת רִבקה אִמו ויקרא שמה אחר בכיות” (יונתן על אתר).

[ג] רמב”ן מרחיב מעט: “והיתה דבורה עם יעקב, כי אחרי שבאה עם רבקה שבה לארצה, ועתה תבא עם יעקב לראות גברתה. או נתעסקה בגדול בני יעקב לכבוד רבקה ולאהבתה והיתה בביתו. ויתכן שאינה היא המינקת שנאמר בה (לעיל כד נט) וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה, אבל היתה מינקת אחרת שנשארה בבית לבן ובתואל, ועתה יביא אותה יעקב עמו לכלכל את שיבתה לכבוד אמו, כי כן דרך הנכבדים להיות להם מיניקות רבות, כי רחוק הוא שתהיה הזקנה השליח שתשלח אמו” (רמב”ן על אתר).

באופן דומה פרש גם רבינו בחיי: “אין לבכות כל כך על המינקת הזקנה שיקרא המקום עליו, אבל יעקב התאבל ובכה על אמו אשר אהבתו, ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, והנה דבורה עם יעקב היתה. ועל הרמז הזה נגלה אליו השם יתברך לנחמו” (רבניו בחיי על אתר).

[ד] בניגוד לדעות שראינו קודם, למשל: “כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא שם המקום עליו” (רמב”ן על אתר).

[ה] נוסח דומה גם בדה”ב כב, יא–יב.

פרשת וַיֵּצֵא: דרכה של לאה | שושנה מיכאל צוקר כסלו תשע”ח

וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת־לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ… וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה־הִוא לֵאָה… (בראשית כט: כג, כה)

מה חשבה, מה הרגישה לאה? תגובתהּ המיידית לא נשמרה ואיננו יודעים האם ההחלפה נכפתה עליה או היית לרצונהּ. ממדרשי השם בהם לאה מסבירה את שמות בניה אנחנו ‏רואים, שלאה כן אהבה את יעקב ורצתה מאד באהבתו.

ארבע בנים בארבע פסוקים (בבר’ כט: לב-לה) נושאים שמות המעידים על הרגשותיהּ והתפתחותהּ הפנימית של אימם. אביהם יעקב בולט בהיעדרו.  ‏

עם הולדת ראובן, בנהּ הבכור, לאה לא מסתירה שהיא רואה אותו כדרך אל ליבּו של יעקב: וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה’ בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי,” היא אומרת בתקווה.

ללא הועיל. כאשר שמעון נולד לאה עדיין כמהה לתשומת לבו של יעקב: “וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה’ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.” עם הולדתו של לוי, תקווה שוב מבצבצת בדברי לאה: “וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי.”

רק אחרי הלידה הרביעית מגיע שינוי בגישתהּ׃ “וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת־ה’ עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה.” ‏למרות שהיא עדיין לא זכתה באהבתו של יעקב, לאה השכילה להודות על מה שכן יש לה. איזהו עשיר? השמח בחלקו.

‏‏אנחנו, צאצאיה של לאה, הנושאים את שמו של יהודה, נקראים ללכת בעקבותיהּ, ולהודות על היש, בלי להתכחש לחֶסֶר.‏

For English, click here

פרשת תּוֹלְדֹת: תפילת אמת | שושנה מיכאל צוקר, חשוון תשע”ח.

רבקה, כמו שרה ורחל ילדה רק בגיל מבוגר, אחרי שנים רבות של נישואים, אבל הדרך בה היא ואישהּ יצחק התמודדו עם המשבר הייתה שונה מאוד. שרה ורחל נקטו ביוזמות מעשיות – הסדרי פונדקאות – כדי להביא נצר לשושלת, בזמן שהגברים עמהם התיחסו אל המצב כאילו הוא לא קשור עליהם כלל (ראה דברי אברהם בבראשית יז: יח, ושל יעקב בבראשית ל:ב).

לא כך רבקה ויצחק. אהבת יצחק לרבקה מוזכרת בפירוש: “וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ” (בראשית כד: סז) וגם אבימלך מלך גרר לא נזקק לנס כדאי להבין שהם זוג נשואי ומאוהב, מספיק לו להשקיף “בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.” (בראשית כו: ח). לכן אין להם שום רצון להביא ילדים אלא ביחד, ולא נשאר להם בזמנם אלא להתפלל, ולכן “וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה’ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא (בראשית כה:כא), אולי במילים כאלו:

אל שדי, אלהי אבי אברהם ופוקד שרה אמי אשר גמל אתי חסד בהר המוריה, הקשב-נא לתחינתי ותעתר-נא לתפילתי כי אומללים אנחנו וכמהים לבנים למלא חיינו צחוק ואהבה. בוחן כליות ולב, יודע אתה כי אוהב אני את רבקה אהבה יתירה ולא אקח אשה אחרת תחתה. לכן, זכור-נא בריתך עם אבי “כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע” (בראשית כא: יב) וזרעינו ירשו את הארץ הזאת.

תפילתו נענתה, אבל זה לא היה סוף הצרות: וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר ‘אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?’ וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יי” (בראשית כה: כב). רבקה לא שותקת, לא “מקבלת את הדין” ומתביישת להביע את כאבה ועלבונה. היא עומדת על שלה דורשת הסבר. היא גם מקבלת מענה.

מעטים המתפללים הזוכים לתשובות, בהירות או מעורפלות, אבל המסורת היהודית מאתגרת אותנו יום-יום, שבוע-שבוע לעמוד מול אהיה-אשר-אהיה ולתת מילים לכל רחשי ליבנו – גם הקשים שבהם – בכנות, כי חותמו של הקב”ה אמת ואין לשקר לפניו.     

 

פרשת חַיֵּי שָׂרָה, חיי שרה? / סאם ליימן-ווילציג, חשוון תשע”ח

מוזר שפרשת השבוע נקראת ״חיי שרה״, שהרי כמעט כולה עוסקת באברהם ויצחק – שלא לדבר על הפרשה הקודמת (עקדת יצחק וכו׳)! האם יש רמז (עבה) לגבי הערכת הדברים בפרשה זו ואחרות שקדמו לה? נדמה שכן.

בעלה של שרה מחפש במשך כל חייו את הצדק הנעלה: עוזב את ארץ מולדתו בחיפוש אחרי האלוהים; מתווכח עם האלוהים על הריגת צדיקים (לכאורה) בערי סדום ועמורה; הולך עם בנו יצחק אל (ועל) הר המוריה בציווי האלוהים. לפעמים, החיפוש והפעילות שלו מבורכים ומוסריים (סדום ועמורה) ולעתים הרבה פחות מזה (עקדת יצחק). אבל כל כולו ״ראשו בשמים״.

לעומת זאת, בכל הקשור לביתו, הוא די נכשל – או אם נתבטא בצורה מעודנת יותר, אברהם ״עיוור״. הוא לא מבין מדוע שרה רוצה לגרש את הגר ועשיו; אברהם אינו מזהה את ההבדל התהומי בין שני בניו ומי מהם יותר מתאים להמשיך את השושלת לקראת האומה העברית (ולימים, היהודית); וכאמור, כשמתבקש להקריב את בנו, הוא אינו מהסס לעשות ״דבר האלוהים״. כלומר: לאחרים (קולקטיבית) הוא איש משכמו ומעלה; בתוך ביתו (פרטית), הרבה פחות – בלשון המעטה.

ומכאן, המסר של שם הפרשה. אכן אברהם ״מככב״ בו יחד עם בנו ואשת בנו רבקה, אך אין בכך להעיד שפועלו של אברהם לגמרי מקובל. נהפוך הוא, עקדת יצחק מראה שהוא עדיין לא הפנים את המוסריות שדורשת האלוהים – לא רק לגבי אחרים וזרים, אלא גם לגבי הקרובים לו. לכן, כפיצוי לשרה – וגם כמסר בשבילנו קוראי המקרא – הפרשה נקראת ״חיי שרה״ דווקא אחרי שהיא נפטרה, כדי לומר שיש לשים לב לדרך בה היא חיה את חייה. שלא נחשוב שאברהם הוא כולו תכלת או התכלית (ב״ה״ הידיעה) של חלקים אלה בתורה. למרות שאין הרבה כתוב על שרה (בהשוואה לפועלו של אברהם), שום פרשה אינו נקרא על שמו – ודווקא יש אחת על שמה.

נאמר על קרל מרקס את האמירה המפורסמת: He loved Mankind; it was Man that he didn’t like.

שרה אמינו מהווה את הצד השני של המטבע – לא פחות חשוב מהצד הראשון: כדי שתהיה אנושות ראויה, חייבים להתייחס כראוי לכל אחד ואחת של בני אנוש באשר הם כפרטים.

פרשת וַיֵּרָא: וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה [א]  / אניטה תמרי, חשוון תשע”ח.

אין פרשה בספר בראשית שאין בה דרמה. עולם נברא. עולם נחרב. מגדל נבנה בשותפות כלל אנושית. השותפות מתפרקת. אדם יוצא מארצו, ממולדתו ומבית אביו. אדם מתמקח עם אלוהים. אש וגופרית הורסים ערים. ועוד לא דיברנו על אב שככל הנראה מוכן להקריב את בנו על מזבח אמונתו.

התורה, אף שהיא מקצרת בתיאורים, מוסרת אותם בדייקנות. “ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני”. “ויהי לשבעת הימים, ומי המבול היו על הארץ”. “ובחודש השביעי, בשבעה ועשרים יום לחודש, יבשה הארץ”. “וישכם אברהם בבוקר”. “וייוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר”. הכול מוגדר, השעה ברורה, התאריך ידוע. הסיפור מסודר.

ובכל הדיוק הזה, מופיעות שלוש מילים בסגנון “כזה, כאילו”: “וכמו השחר עלה”

וכמו השחר עלה. בכל מקום אחר במקרא שבו מופיעה המילה “כמו” היא מופיעה במשמעות של דימוי: “ירדו במצולות כמו אבן”, “ואהי להם כמו שחל, כנמר על דרך אשור”. המילה “וכמו” מופיעה רק עוד פעם אחת בתנ”ך כולו “ויבא סגנים כמו חומר וכמו יוצר ירמס טיט”. גם כאן – דימוי.

ואם כך, מה פירוש “וכמו השחר עלה”?

בפירוש הרטום/קסוטו ההסבר הוא “וכאשר”. אך מכיוון שלא מצאתי מקבילה למבנה “וכמו השחר עלה”, אני מניחה שגם פרשנות זו מנסה להסביר משהו תמוה, והמילה “כאשר” היא הסבר כלשהו.

לו היינו אנחנו אנשי סדום, איך היינו מתארים את מה שקרה באותו יום? המקרא מספר לנו “השמש יצא על הארץ… וה’ המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש מאת ה’ מן השמים”. הכתוב ממשיך ומתאר חורבן אדיר, אבדן כל האנשים ואפילו צמח האדמה, וקיטור עולה מהחורבות “כקיטור הכבשן”.

יש ימים ולילות בחיינו שמה שקורה סביבנו הוא כל כך גדול, כל כך נורא וכל כך לא נתפס, שהגדרות הזמן אינן מתאימות לו. היום היינו אומרים “הזוי”, או “לא מציאותי”. ואכן, אותו יום, לכל מי שחווה אותו, היה שונה מכל מה שקדם לו ומכל מה שיבוא אחריו.

וכמו השחר עלה. כמו התחיל יום חדש. כאילו זרחה השמש כבכל יום ולא היא. המציאות עלתה על כל דמיון, היום ההוא לא היה כאחד הימים. וכמו השחר עלה.

הבהרה

א. נכתב בהשפעת ליקוי החמה שראיתי לפני חודשיים והשמש האדומה שראיתי לפני שבועיים.

 

פרשת לֶךְ לְךָ / עובד דבורה, תשרי תשע”ח

אחרי המבול עולם כמנהגו  נוהג.  נח, איש צדיק ותמים, יורד מבמת ההיסטוריה ועוברים כמה דורות, עד שמופיע אברהם. אנו נלווה אותו בדרך ארוכה ונגדיר אותו כאבי האומה. לימים, בחלוף דורות רבים,  העולם הנוצרי והמוסלמי יכירו בו כאחד מאבותיהם. על  פי התורה, הוא בן שבעים וחמש שנים כאשר אלהים מתגלה אליו. על  פועלו עד אותו יום לא נאמר דבר. הפער הזה בזמן עד שאברהם מופיע, כאילו מחייב השלמה של הסיפור. אני אציג שתי השלמות מעניינות. אחת ממדרש רבא ואחת משיר מתוך הפולקלור של יהדות ספרד, שנכתב כנראה לפני גירוש ספרד.

מה המקורות שעמדו לפני המשלימים:

כז וְאֵלֶּה, תּוֹלְדֹת תֶּרַח–תֶּרַח הוֹלִיד אֶת-אַבְרָם, אֶת-נָחוֹר וְאֶת-הָרָן; וְהָרָן, הוֹלִיד אֶת-לוֹט.  כח וַיָּמָת הָרָן, עַל-פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ, בְּאוּר כַּשְׂדִּים (בראשית יא).

 ב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-כָּל-הָעָם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר; וַיַּעַבְדוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים (יהושע כד).

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.  ב וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה (בראשית יב).

והנה הסיפור בבראשית רבא:

תרח עובד פסלים היה. פעם אחת יצא למקום מסוים, והושיב את אברהם מוכר תחתיו.
היה בא בן-אדם ורוצה לקנות [פסל] והיה אומר לו: בן כמה אתה?
היה אומר לו: בן חמישים או ששים.
היה אומר לו: ‘אוי לו לאדם בן שישים הרוצה לעבוד לפסל בן יומו!’
והיה מתבייש [אותו אדם] והולך לו

.פעם אחת באה אישה אחת והביאה בידה קערת סולת.
אמרה לו: הנה לך, הקרב לפני הפסילים.
קם [אברהם] נטל פטיש בידו, שבר את כל הפסילים ונתן הפטיש ביד הגדול שביניהם. כאשר בא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך?
אמר לו: לא אסתיר ממך את האמת: באה אישה אחת והביאה להם קערת סולת ואמרה לי להקריב לפניהם. הקרבתי לפניהם, זה [פסל אחד] אמר: אני אוכל ראשון, וזה [פסל אחר] אמר: אני אוכל ראשון. קם הגדול שביניהם, נטל פטיש ושברם.
אמר לו: מה אתה משטה בי, וכי הם יודעים [האם מישהו מקריב להם או לא, כך שיוכלו לריב על זה]?
אמר לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר?! [כלומר, למה אתה עובד להם, אם הם לא יודעים שאתה עובד להם?] (בראשית רבא).

יש למדרש המשך ובו מסופר, שתרח מעביר את אברהם לנמרוד ל”סדרת חינוך” וכן הסבר למה מת הרן לפני אביו תרח. ובמה האמינו אנשי “אור כשדים” ולמה הם נקראים כפי שנקראים. ממה שקראנו, אנו למדים על אישיותו המיוחדת של אברהם. מגיל צעיר הוא שמע קול פנימי שקרא : “עולם ישן נחריבה”. ואלהים, שראה את מעלותיו בחר בו,  כמי שיביא גאולה לעולם.

בתקופה הרבה יותר מאוחרת נכתב שיר יפה  עם נגיעה במדרש הזה ותוך שימוש במקורות של הברית החדשה אודות לידת יושוע וסיפורי הלידה של משה רבנו.  גם כאן רוצה הכותב לומר שסיפורו של אברהם מתחיל הרבה קודם להיותו בן שבעים וחמש שנים. השיר  המקסים, קרוב לודאי מוכר לרבים, נכתב בלאדינו ונקרא :אברהם אבינו פדרה קרידו:

 

כאשר המלך נמרוד יצא לשדה

הוא הביט אל השמיים ואל הכוכבים

וראה אור קדוש מעל הרובע היהודי

אות להולדתו של אברהם אבינו

אברהם אבינו, אבינו היקר

האב המבורך, האור של ישראל

אברהם אבינו, אבינו היקר

האב המבורך, האור של ישראל.

 

פרשת נֹחַ: נוח לאלוהים או אלוהים נוח לנח ולאדם? מוטי לקסמן, ,תשרי-מרחשון תשע”ח.
<>
נפתח בשאלה, האומנם נח הוא גיבור סיפור המבול?
על דמותו של נח נאמרים שלושה פסוקים: “וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'”. [א] 
ממה בא נֹחַ  לנחמנו?
רש”י, ובעקבותיו גם פרשנים אחרים, סבור: “עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם”,  ובכך הסיר את קללת אלוהים על האדמה בתקופת אדם הראשון וקין בנו.
שני הפסוקים הבאים מתארים את נח כצדיק: “אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”. [ב] “וַיֹּאמֶר ה’ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה”. [ג]
אין בסיפור המבול תיאור המבהיר במה הייתה צדיקותו של נח, פער שמעלה פרשנויות שונות. רש”י מעלה שתי אפשרויות: “‘בְּדֹרֹתָיו’, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”, פרשנים אחרים נוטים לפרש כגנאי או כשבח.
פרשנויות אלה מעלות שאלה, אם הסיפור רצה לתאר את נח כדמות חיובית, כצדיק (ואפילו רק בדורותיו) מדוע לא ניסה לבקש רחמים, לבקש חמלה על אדם חי וצומח? כמו אברהם, למשל, שביקש על אנשי סדום הרשעים: “וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע”. [ד]
האפיון החוזר ונשנה לגבי נח הוא: “וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה”.[ה]
ייתכן שנח מצא חן  [ו] בעיני אלוהים כי היה כשמו אדם נח, כלומר אדם שאינו יוזם אלא רק מגיב. הוא נפעל, האל אומר לו מה לעשות, איך ומתי והוא, נח, לא שואל פשוט עושה. ובוודאי שאינו מעלה ספק טענות או ביקורת.
אכן יש גם תיאור של יוזמה של נח, לאחר המבול: “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר”. [ז]
יוזמה זו כרוכה מייד בהידרדרות לשכרות.
ובכן, האם דמות כזו היא גיבור הסיפור?
קשה להשיב תשובה חיובית.
אם נח אינו גיבור הסיפור, נותר אלוהים.
נבחן זאת שלב אחר שלב.
מה הסיבה למבול?
“וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס”. [ח], כלומר הארץ מלאה רוע כלפי אלוהים ואדם.
מהם החטא והרוע? “וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ”. [ט] תהליך זה מעורר את חמת האלוהים: “וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה’ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם”. [י]
לאחר זאת מתחיל אלוהים בתהליך שתוצאתו: “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה” [יא]
בכל התהליך הזה האלוהים הוא הפועל המרכזי גם היחיד.
גם לאחר המבול אלוהים הוא הגורם היחיד: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ”. [יב]
יתר-על-כן, לאחר המבול קובע אלוהים ש”שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם”, [יג] איסור על הרג ורצח, וזה עוד לפני מעמד הר-סיני וקבלת עשרת הדיברות!
האם אלה אותם אפיונים לאלוהים?
לפני המבול, אלוהים זועם ואין סייג לכך. כי ממה נפשך, נניח שאפילו כל, כל בני האדם הבוגרים חטאו מאוד, במה חטאו בעלי-החיים? ומה על הצמחים? ומה על התינוקות ועל עוברים ברחם אמם? ונניח שהכל היה רע ושחור משחור, האם אחרי המבול העולם היה טוב יותר? צודק יותר?
בתפילת מוסף של ימים נוראים נמצא: “כי כשמך, כן תהילתך, קשה לכעוס ונוח לרצות, כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה. ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו”.
זה האלוהים שיכול להביא שמד והרס מוחלט (כמעט) על האנושות ועל העולם?
כאילו יש כאן ביטוי לשאיפה קמאית לנקות את העולם והחברה האנושית בבת אחת. וזה בלתי אפשרי.
והנה לאחר המבול אנו קוראים על אלוהים רחום, מבין וסולח.
מה אני למד מכך?
 
סיפור המבול מסמן שינוי בתפיסת האל!!!
בפרשת בראשית האל יוצר העולם, מעניש בחומרה על כל סטיה.
לנחש: “כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה”. [יד]
לאשה: “הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ”. [טו]
לאדם: “כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” (בר’ ג, יז).  ולקין: “אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה”. [טז]
שיא הפעילות, המבול: “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה”. [יח]
זאת אומרת, אלוהי הנקמות!
ואחרי המבול?
האדם לא נשתנה.
תפיסת האל משתנה.
לא עוד אלוהי נקם ושלם בלבד, אלא גם אלוהי תשובה, סליחה ותקווה. אלוהים שמוכן לשמוע טענות אדם (אברהם, משה) ולפעול בהתאם!
אלוהים שהאדם אינו עבד נרצע לו ושתום עיניים ללא הכרה וללא חשיבה.
במזמור לדוד כתוב: “ה’ לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה’ מֶלֶךְ לְעוֹלָם” [יט]; בבחינת, לאחר הושבת המבול נרגע גם האל.
סיפור המבול הוא בבחינת צומת, שממנו מהלאה מתואר במקרא אלוהים שונה מזה שלפני המבול.
יתר-על-כן, אלוהים לאחר המבול אינו מסתפק באמירה, אלוהים כורת ברית מחייבת: “וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: […] זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ”. [כ]
אכן שינוי בתפיסת האל.
מאז יש תפיסות שונות של האלוהים. אדם, קהילה, זרם מחשבתי תופסים את האל לא כפי שהוא. 
כי הרי: “אספרה כבודך ולא ראיתיך, אדמך ולא ידיעתיך” , [כא] אלא לפי הבנתם את המציאות העולמית והאנושית.
כך גישה קנאית, תוקפנית רואה את אלוהים בעיקר כאלוהי נקם ושילם.
גישה סובלנית, מאידך, רואה בעיקר את התשובה, התקווה באלוהי העולם.
הקשת הצבעונית בשמיים הבהירים לאחר עננים שחור וגשם זלעפות, אומרת גם לנו, בחרו בטוב, בחרו בתקווה, בחרו בשלום.
האם אנו רואים, האם אנו שומעים?
 


הערות שוליים
א. בראשית ה, כט.
ב. בראשית ו, ט.
ג. בראשית ז, א.
ד. בראשית יח, כג.
ה. בראשית ו, כב. אפשר לעיין גם בראשית ז, ה; בראשית ז, ט; בראשית ז, טז.
ו. “נח” ו”חן”, לשתי המילים אותן אותיות בסדר הפוך.
ז. בראשית ט, כ–כא.
ח. בראשית ו, יא.
ט. בראשית ו, ב.
י. בראשית ה–ז.
יא. בראשית ז, כג.
יב. בראשית ח, כא–כב.
יג. בראשית ט, ו.
יד. בראשית ג, יד.
טו. בראשית ג, טז.
טז. בראשית ד, יא.
יח. בראשית ז, כג.
יט. תהלים כט, י.
כ. בראשית ט, טז–יז.
כא. שיר הכבוד.

לפרשת בְּרֵאשִׁית, גייל בוסקילה-שוסטר, תשרי תשע”ח

אלהים הוא סוד החיים, מתוך תפילה מאת הרב מרדכי קפלן (1948; תרגום מאנגלית: אברהם רגלזון, עדכנה: גייל בוסקילה-שוסטר)

אבותינו ואמהותינו נתנו גודל לאל
את מעשי ידיו בשמיה רז ממעל סיפרו
בחליפות המראות בארץ מתחת ובסדר המחזור לימים וללילות
לתקופות ולשנים
ובתשבץ גורל בני אדם.
 
והנה מוג התמוגגה קמורת השחק,
ליל יגלה נבכי חלל ללא מיצרים,
יכסיימו אור היום.
ליל יגולל שדות ראיה נעדרי אופק.
מרחקים לא שערם הדמיון.
נדהמה דעת אנוש
אך מהרה קום תקום.
ובהציצה דרך אופל ללא תחומים
שוב חוזרת לעצמה.
לאור שמשות רחוקות
כווצו עד הפכם ניצוצות בוערים.
עוטפת הנשמה
אך מהרה תשוב ותחי.
שנית תלמד לקרוא שם אלהים
על פני רקיע, …
שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִיש  לֹא נֶעְדָּר.  ישעיהו מ כו
אלהים הוא סוד החיים
המצית את החומר הדומם
לדחיפה פנימית ולמטרה.
הוא השלהבת היוצרת…
כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ ה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ. (עמוס ד יג) 

1 2 3 8