פרשת לך-לך: אל תירא | אלי מיאסניק, חשון תשפ”א

ההבטחה “אל תירא” מופיעה אצל שלושת האבות. ממה היה להם לירוא ולמה חוזר בטוי מנחה זה?

אברהם
לאחר שאברהם נענה לדרישת ה’ : לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ;, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה(יב1-3), הוא נזקק להתמודדויות קשות כמו- הרעב שבגינו ירד מצרימה (יב10) ומסע המלחמה  של 5 מלכי הצפון שהתחוללה בכל רחבי הארץ המובטחת (יג 4-7, 11-12). במסגרת המלחמה הזו  הראה אברהם יכולת התמודדות הן בהצלה הירואית של לוט (יד 14-16)  והן במו”מ עם מלך סדום (יד 21-24).
התמודדויות קשות
אלו עלולות היו לטעת ספק בכל אחד: איך מבטיח לי ה’ את הארץ הבעייתית הזו? איך תהיה שלי? ה’ מבין אפוא שעליו להוציא ספק מליבו של אברהם ומבטיח לו שוב: אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה’ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד (טו1). ה’ לא מסתפק בהבהרה שהגן עליו בעבר ויגן עליו בעתיד בעת התמודדויות  קשות נוספות, אלא מבטיח גם שכר. עניין הבטחת השכר לא ברור וזכה לפירושים רבים. הרי אברהם כלל וכלל לא ביקש שכר . נראה לי שאברהם בחוכמתו מנצל את האמירה הזו של ה’ ואומר: מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי(טו2). תשובת ה’ הינה  ברית בין הבתרים.

יצחק
אברהם שיודע שיצחק חווה את ניסיון העקידה הקשה, מוודא שידוך שלא מבנות המקום ומזהיר מאד את אליעזר שיוצא להביא אשה ליצחק: “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה…” (כד 6). יצחק מממש את רצון אברהם להשארות בארץ ולא יורד מצריימה בעת הרעב, בניגוד לאברהם ולפי הנחית ה’:  וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ (כו 2-3). מסקנתי היא שה’ מעוניין שבני אברהם יתמקמו היטב בארץ ולא יחפשו הזדמנויות אחרות.
ואכן, חוזקו של יצחק היה בהיאחזות בארץ [1]: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה’ : וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים: ההתמודדות על משאבי הטבע עם האוכלוסיה המקומית היא היא הבעייה הקשה של יצחק (כו 15-24).
יצחק נזקק אפוא לסיוע של ה’ בהתמודדותו זו עם שכניו על משאבי הארץ, כדי להרחיב את היאחזותו בארץ . ולכן אומר ה’: וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי:. הצלחת יצחק היא שהפכה את שכניו בארץ לחבריו. כזכור אברהם הגיע להסכמים עם שכניו בגלל עוצמתו.

יעקב
יעקב שמצליח לשרוד את לבן ואת עשיו ממשיך להיאחז בארץ. בעזרת  12 ילדיו הוא מקווה להביא לישות ממשית שתצמח. אך הרעב בארץ והופעתו מחדש של יוסף מעלים לפניו דילמה- לרדת מצרימה או להסתפק בשירות שילוח של מזון ממצריים ארצה. והנה, מתברר שה’ דוחק בו לרדת מצריימה. בניגוד להנחיתו ליצחק.
התירוץ לכאורה הוא –  וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת. אך הכתוב רואה בהחלטה זו של יעקב, החלטה שנובעת ממניעים לאומיים ולאו דווקא אישיים. נשים לב שהמחליט הוא ישראל אבי הלאום ולא יעקב.
ואז מתברר שה’ מעודד את יעקב לירידה: ” וַיֹּאמֶר ה’  לְיִשְׂרָאֵל (אבי הלאום) בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:! וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ (שלא התרתי ליצחק לרדת) אַל תִּירָא (אל תחשוש שבזה תביא לאי מימוש הבטחת ברית בין הבתרים) מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם (רק שם הישות היעקבית שלך תתגבש לישות ישראלית). אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה.[2]

סיכום- התאמת ה”אל תירא” לכל אחד מהאבות

הנחלת הארץ לבני ישראל אינה תהליך פשוט והביטוי “אל תירא” משמש את ה’ להכוונה ספציפית של כל אחד מהאבות, לפי עניינו ויכולותיו.

  • לאברהם היזם הסדרתי אומר ה’ בפרשתנו, אל תירא. אדאג שלא תפשוט את הרגל עם היוזמה והעוז שלך.
  • את יצחק שמבסס את היוזמה של אברהם מכוון ה’  – אל תפסיק להתמודד עם השכנים כדי להגיע לעוצמה כלכלית ולבעלות על שטחים. אל תירא מהתגובות למאמציך אלו.
  • יעקב מבין שלא ניתן להגיע לצמיחה אורגנית בארץ בעזרת קבוצה קטנה של 70 איש. הוא מבין שעליו להקים תשתית חזקה יותר במקום אחר ואז להגיע לנוכחות חזקה. לכן מחליט ישראל (ולא יעקב) להמר על הסתייעות ביוסף במצריים. ה’ מעודד אותו- החלטה אמיצה. אל תירא. אני אוודא שצאצאיך יחזרו גם אחרי מותך.

============

[1]   ספרי דברים פיסקא ח: כשנתן הקב”ה לאברהם אבינו את הארץ לא נתנה לו אלא כמות שהיא, שנאמר: “קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה” … עמד יצחק והשביחה שנאמר: “ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה

[2]   “בארץ כנען לא הייתה משפחת יעקב נעשית לעם. תוך גידולה, הייתה נטמעת בסביבתה. כדי להיות לעם בלא להתבולל, היה עליה לבוא אל תוך אומה שמעצם טבעה התנגדה לתכונה היהודית – וזו הייתה מצרים. כך, לאחר מכן, הקנאות שבנתה את הגיטאות, היא שהייתה כלי שרת בידי ה’, כדי להרחיק אותנו מכל תרבות החטאים של ימי הביניים, ולמען נטפח בחוגנו הצר את אושר המשפחה ואת רוח המשפחה והקהילה. למען יוקצה לנו במצרים מחוז מיוחד להתפתחותנו, נאלץ האחד לעבור לפנינו, להיות “אב” לפרעה ומושל בכל הארץ…” רש”ר הירש

                                                                                                Pesah 5780, 9 April 2020

This is the story of my Corona Passover, or פסח קורונה

I had a lovely evening, and want to tell you about it. Which doesn’t mean you want to read about it. So, this is where you can stop

There are many things I don’t like about the major holidays, and one of them is the question “where will you be / what are you doing for Rosh Hashana / Pesah?” I don’t like the question because, frankly, I don’t care where people are, and because I’m a nasty person. If the answer is “I have no plans yet,” or worse “Unfortunately, I have no plans,” I feel I must come to the rescue and invite them. So, I don’t ask, and when people ask me, I answer with a fact, and not – the Jewish way – with a question “and you?”

I was getting all of this “Oh, you’ll be alone for the seder.” I kept on referring to my seder as a solo seder. The explanation being that solo means I’m on center stage. There are lots and lots of people out there. The problem is that the corona light is very glary and blinds me, so that from my center-stage position, I don’t see you all. But I know you are there. Solo. Not alone. Certainly not lonely
It took a few days of soul searching to decide that this year I won’t be changing dishes. I’d cleaned my kitchen for the holiday, but to get the dishes down would mean standing on a ladder and doing some dangerous stuff. Or ask someone for help in these days of plague-driven social distancing. Both options seemed wrong. In the end, my cleaning woman could come, and she took down a few things for me, so now I have some Pesah dishes and my cutlery down, but everything else is of the non-Pesah variety שולחן הדר ערוך לסועדת יחידה

For my non-Jewish friends reading this, this makes very little sense. Trust me, my friends, I’ve been a Jew for over 73 years, and I think we’ve gone way overboard with this. Explanations over a beer – which I can’t have for the next week

Those of you who’ve been here for Friday night dinner or Saturday lunch know that I have a tablecloth that my guests sign, and I then embroider. So, it was out on the table, and many of you were there with me, matzah crumbs and all

Every item on the table had meaning – the plates had been my parents’ (or Dorie’s Aunt Teresa’s, also over beer) the cutlery was a gift from my grandparents my first Pesah in the States (1969). The water glass and Elijah’s cup – crystal that had belonged to my parents. The Pesah dish – from Rafi’s parents’ home, the candlesticks his mother’s, etc. etc. Alone? Are you serious?

The Pesah dish had some traditional and some nontraditional items. No, no orange.  I’d done all my shopping last week, on Thursday, so that lettuce or parsley, which are the usual things for karpas, wouldn’t have kept. Instead, yesterday morning, I took a walk and picked a few leaves of חוביזה, which my dictionary tells me is mallow. The name is Arabic  خبّيزه , and the Hebrew name is חלמית but no one uses it. The leaves are edible, and it is important in modern Israeli lore, because when Jerusalem was cut off from the rest of the country in the 1948 war, people picked hubezah for food. This made it, in my way of looking at the universe, an appropriate choiceקרעת הסדר עם משקולת בקום זרוע

I bought haroset and a bit of horseradish root, I had an egg, and then there’s the bone. It’s supposed to remind us of the sacrifices in temple days, of which I don’t want to be reminded. It also is a reference to God’s strong hand and the outstretched arm delivering the Israelites from Egypt. How do you represent a strong hand? See my seder plate for an answer. This will adorn my seders henceforth

I don’t drink wine. This is a problem on a holiday that requires drinking four glasses of the stuff. So, I had a small glass of grape juice and took a small sip each time. You’re also supposed to fill a wine glass for Elijah, for whom we open the door and say what I consider to be vile verses. And Elijah is my least favorite biblical character and I have no desire to see him in my home (even in his later miracle-worker Santa Claus manifestation). If he’s great, he can come in anyway (as he does in all the folktales). Anyway, you don’t give your guests something you wouldn’t drink, do you? So, I filled his glass with arak (raki/ouzo). I figured if he comes, I’ll pour one for myself and drink with him. If he doesn’t – well, you don’t throw food away, do you?

I tied the ribbon that was on the bouquet that my kids had delivered to me around Elijah’s glass. One of the things I don’t like about him is that he had (as I see it) no concept of family. So, I thought he could learn

But before all this happened – just as I was ready to make some matzah balls to soak up the gravy, my feet, in socks only, felt wet. I then realized what the dripping sound I’d been hearing came from. The drain pipe had detached itself from the sink. I could see the problem, but you need two people to fix it. Gloved and masked, my neighbors Sharon and Uzzi came down, and repaired it – temporarily. Hopefully the plumber can come tomorrow

I just realized that my Orthodox friends will read this on Sunday. Today is holiday, as is Friday, then it’s Shabbat. Wow. By the time you’re done with this stretch it’s almost time to eat bread again!

So, some mopping etc., and back to the festivities. Lit candles and started reading the hagaddah. I had asked each of my kids and their families to write a special version of mah nishtana, the four questions sung at the beginning of the seder. They all complied, and I printed them out. So first I sang the traditional questions, then the five corona versions (mine included) and laughed a lot

Kept on reading and singing, skipping the math parts, b ate all of the ritual stuff off the seder plate (the bone is not to be eaten, so I didn’t have to deal with the dumbbell)

My mother used to try to sing a Ladino version of Ehad mi yodea, one of the last songs in the evening. She didn’t know the words and couldn’t carry a tune. I found a rendition of it by Yehoram Gaon, a singer whose voice – and diction – I adore. So ate my meal listening to Ladino songs

Sat down to the second part of the reading. Happy to sing the songs of praises of the Halel and to say grace after the meal, when all this singing started outside. The idea was that at 8:30 pm, people would stand at their windows and on their balconies, so we’ll have a country-wide singing of mah nishtana. I went out on my balcony and joined in. Another experience

By the way – serious curfew here. Police patrolling the streets, and we cannot leave Kfar Saba. People must stay in their place of residence. From 6 pm last night to 7 am this morning you were not allowed out on the street. The out-of-city restrictions will be lifted tomorrow morning. And as of Sunday – we must wear masks when we go out. Not optional

Came back. Finished saying grace. Added a few thoughts, sang all my favorite songs, and read the verse with which I end the seder (not next year in Jerusalem – instead I read Amos 9, 13-15). And then I was done

Just sat enjoying the quiet, the bounty. Elijah hadn’t come so I drank the arak

The glare of corona is still strong. I can’t see you. I know you are there and send you my love

Looking forward to the freedoms we used to have – and hoping we will remember to cherish them

Keep well, safe, and sane

Love, Anita

סיפור קצר על מה שאני עושה לאחרונה בימי הקורונה:

בחופשה הכפויה של הסגר הנכדים תקועים בביתם, ואני רחוקה וסגורה בביתי ואיני יכולה לעזור.

התחלתי להתכתב במייל עם נכדתי בת ה – 12. ילדה חכמה.

כשאני מספרת לה על נעורי לפני 70 שנה זה נשמע כמו שיעור בהיסטוריה.

וההשוואות בין אז לעכשיו מאלפות. היא מתפעלת מן הקידמה הטכנולוגית, וכותבת:

איזה מוזר זה שהעולם לא מפסיק להשתנות.
לפני שבעים שנים בשביל להצטלם אנשים היו מזמינים צלם אל ביתם, והיום לכל אחד יש מצלמה ניידת משלו, והוא יכול לצלם בה מה שהוא רוצה.
לפני שבעים שנה הרעיון הזה כנראה היה עתידני ומרתק.
אולי גם זה, שסבתא מתכתבת עם הנכדה שלה, ובתוך לחיצה המכתב עובר ממקום אחד לשני, היה רעיון מרתק בעבר. 

וכשאני אספר לילדים שלי על החיים “העתידנים והמרתקים” שלי הם יצחקו לי, 

כי כנראה שבעתיד יהיה משהו עוד יותר עתידני ומרתק. 

ואני מספרת לנכדתי שמה שהעסיק אותנו בנעורינו היה תיקון העולם מבחינה מוסרית וערכית. 

חיִינו הלכה למעשה בשתי מהפכות – ציונית וסוציאליסטית (קיבוץ). 

ואני מרגישה צורך להסביר לה מה מסתתר אחרי שתי המילים היפות והנשכחות האלה.

גם הציונות והסוציאליזם היו רעיונות “עתידניים”…

אוקטובר 2020

 

 

האם נעו שפתיה? והימים ימי קורונה. חנה, מסכה עוטה את פניה, במקדש. קולה לא נשמע. האם שפתיה נעו? ואיך היה הסיפור מתפתח לו עלי לא היה רואה את שפתיה?

השנה, ביום א של ראש השנה, ינועו שפתיי ויבטאו את מילותיה של חנה. הכיצד? כמובן, התשובה היא קורונה. ג’ון הודיע שאין מי שיקרא הפטרה. אמרתי לו שאם אין טעמים מיוחדים לחג, אין לי בעיה. כמובן, בהסתייגות הרגילה הקשורה לקריאה שלי – העברית תהיה מדויקת ככל שאוכל, הטעמים יהיו שגויים למרות ניסיונותיי. פתחתי את המחזור לראש השנה, וכמו אסתר – התחלחלתי. גיליתי שזו ההפטרה שכל קורא, ובמיוחד כל קוראת, רוצים לקרוא. והנה, בבלבול הגדול של הקורונה, היא פשוט נפלה לידיי. קטונתי. אבל התחייבתי

כולנו מוצאים את עצמנו בימים אלה עושים דברים שמעולם לא חשבנו שנעשה – לטוב ולרע. למדנו כמה זה 100 מטר מהבית, ואת הרווחה הגדולה שיש ב 500 מטר. למדנו להוקיר ישיבה עם אדם אחד או שניים. למדנו, כמאמר קהלת שאנחנו ב”עת רחוק מחבק” ועדיין האהבה קיימת. למדנו לפחד, לא מרעולי פנים אלא משאינם רעולי פנים. למדנו לחשוד. טיפחנו שנאה נגד “הם”. גילינו שאף אחד לא משתעל בקונצרט – לא בזמן הנגינה ולא בין חלקי היצירה. למדנו להזמין באינטרנט. למדנו אם אנחנו מעדיפים כפפות עם או בלי טלק

המון שיעורים. לא כולם טובים. לא את כולם כדאי להפנים. יום אחד, ניפגש בקידוש ונוכל לדבר על כל זה

 

As I ponder the past 6 months in this strange new world, I marvel at and am grateful for, the innovations in the technical field.

Let’s talk about Zoom in particular without getting “ausgezoomt”.

Zoom has enriched our family life and we are grateful to have it.

The first foray was in order to continue attending Shoshana Zucker’s classes in English.

This was good for me. I began taking notes, which I had never done before.

And I did not have to look for parking!

Then came the Zoom Seder. One of the best Seders we have ever had. We were 6 people on 3 screens. We all had the same food and Hagaddot. We blessed, drank, read, “took a break” for dinner and returned to finish the entire reading!

We even had my Mother in Florida “be” with us for a bit. Ah, the joys of modern technology, when it works!

Since then I have actively looked for events on line.

The first was a Zoom trivia quiz through ESRA. We were 64 computer screens divided into 9 teams. It was a blast.

Breakout rooms with strangers, sharing answers and trying to win.

We had such a nice evening we looked for more.

Recently there was a Bingo night. Again, quite a lot of fun. Again, with strangers. And,no, we did not win anything.

All in good fun.

On the serious side was a three-part lecture/ semi-virtual tour leading up to Tisha B’Av through Beit Avi Chai.

Terrific guide, lots of detail and perfect timing for the Fast Day.

We also did go on a virtual tour of the Western Wall Tunnels, another ESRA activity. The historical and pictorial ground work made it evermore special.

No traffic, not hot and the ability to be with a lot of people without wearing masks.

Hod ve-Hadar adapted to the ever-changing Corona regulations and held the annual fund raising event on Zoom. Kudos to everyone involved..

It was heart warming to witness deserving friends receive their recognition.

And there were the 2 Zoom weddings we attended. Felt like we were there. The photographers did not block our view and we were honoured to be guests.

But THE BEST of all was my Mother’s 95th Zoom birthday party.

I have a cousin in Pittsburgh who is a Professor of screen writing and every week he puts out a podcast.

I know he has a professional  studio in his home and the ability to host a zoom event, record and edit it.

So what did I do?…

Yes, he agreed to host. He has a special relationship with my Mom. Then I approached my 2 sisters with the concept. They thought it was a great idea.

Had we not been in the midst of a pandemic the entire family would have travelled to Florida, as we did for her 90th birthday.

Just as I began to plan it in my head, there was a  newspaper article narrating this exact experience. The positive suggestions, the planning procedure and the pitfalls were all duly noted.

I sent my sisters the plan, suggesting a day and time. We 4 generations are spread between Israel and California and we have 2 college professors and 2 public school teachers in the crowd.

Sunday is the best day. Evening our time. 11 am in California.

Ready to roll.

Guest list. Birthday cakes (everyone has their own), candles, balloons, party hats, poems, songs, good wishes. We were all ready.

Thank goodness for mom’s friends who made certain she had her favourite chocolate cake.

We even had some practice sessions with Mom prior to make sure she was comfortable with Zoom.

On the day, we had the usual Zoom glitches with some folks not being able to get in at first, but everyone managed. So from age 3-95 we had a birthday party.

One of the best hours I have ever spent in my life. Her mike was open the whole time. Her responses to people were from the heart.

She is a remarkable woman and she thoroughly enjoyed every second.

The recording is no less precious than the actual event itself.

So what have I gleaned from all of this? Although I spend more time at home than I EVER did, I have learned that I can adapt myself to limitations and find NEW ways to learn, celebrate holidays, tour, participate in games

and celebrate family milestones on the internet, particularly on Zoom. Bless the inventor.

What will we do on Rosh HaShana? Raise a glass, bless the bread, bless the first fruits and enjoy with family and friends on Zoom. 

Have a happy and HEALTHY 5781.

Dreams: Noga Zivan

On 7 September, as on every 1st Monday of the month, the Hod VeHadar Board gathered for a meeting. The main topic for debate was the exact arrangements for the upcoming High Holy Days, to allow as many people who want to be present for the prayers, while obeying the corona rules. As this debate is ongoing, I am suddenly seized by a profound sense of futility. What is the point of planning, when we all know we will be under seger anyway? And that the rules for what is acceptable will change multiple times in the week and a half still to go before Rosh HaShana? We will anyway need to plan again (best case) morning of Rosh HaShana eve or, more likely, scrabble to make changes an hour before chag comes in.

These gloomy thoughts must have followed me home, because no sooner did I close my eyes, than I found myself dreaming. It’s Rosh HaShana morning. I am calling up Elizabeth Guth in a blind panic. 

‘Elizabeth! You must go and open up the shul! You are the only person within 500 meters that can get there! And then you need to run the whole service. All of it. On your own. In front of the live streaming cameras. It’s the only way the rest of us can even HAVE prayers this Rosh HaShana!’ And then I woke up, in a cold sweat. 

When I told Elizabeth the story, in the morning, she laughed and said it definitely sounds like  a nightmare for everyone.

This true story was brought to you courtesy of your hard working synagogue board, thinking about you day AND night these High Holy Days 🙂

“מחוברים בימי קורונה”

נרשמתי  לסדנת כתיבה. מזה זמן רב אני חושבת : הגיע הזמן שאכתוב את זיכרונותי. הגיע הגיל.

ומה יותר מתאים מימים אלו? סגורים בבית בימי הקורונה. זמן נפלא לכתיבה. ואני לא מצליחה לכתוב. סופר היה קורא לזה ” מחסום כתיבה” . אני לא סופר. אבל התחלתי לכתוב דברים כבר לפני כמה שנים . עכשיו- זה יכול להיות בדיוק הזמן ! ולא הולך. נרשמתי לסדנת כתיבה.אולי  הסדנא תעזור לי להיפתח.

המתרגל נתן לנו תרגיל:

כתבו מכתב לעורך הסדרה ” מחוברים” , זו הסדרה שבה מתקינים לך מסרטת וידיאו בבית למשך שישה חודשים , ואתה הופך לשחקן בסדרה. כתבו כך שיווצר עניין אצל עורך “מחוברים” לצרף אתכם לסדרה. אני סוגר את ודיאו ל- 5-10 דקות בהן תכתבו, אחזור למסך הזום ואשמח לשמוע מה כתבתם.

הנה מה שכתבתי אני:

עורך “מחוברים” היקר!

אני מבקשת להצטרף לצילומי הסדרה שלך .

בעלי ואני במלכודת בימי הקורונה. אנחנו לכודים בבית בן שתי קומות וגינה.

אם המצלמה תלווה אותי בבית אקח את הצופים , ראשית, לקומה התחתונה .בחדר הצמוד לסלון , הוא החדר שהיה המשרד של שלמה , בעלי , משרד לשמאות מקרקעין ובו עבדו הוא , שמאי נוסף ומזכירה, בחדר הזה מככבים עכשיו מקררים. יותר נכון – מקרר ומקפיא. המקרר מיועד לאוכל עבור הילדים והנכדים לימי חול , והמקפיא- למאכלים לשבת,לילדים ולנכדים.

 ממשרד השמאים נותר לבעלי שולחן קטן אחד , טלפון ומדפסת. די והותר לפנסיונר. עכשיו חשוב האירוח של הנכדים.

במטבח תמצא המצלמה את המקרר השלישי , זה המקורי , שמלפני הקורונה ומלפני הפנסיה. אם נפתח אותו נגלה הרבה סירים קטנים . עוד לא החלטנו ,שלמה ואני,  מה אנחנו אוהבים לאכול לבדנו, בלי הילדים והנכדים.

עולים במדרגות . ואני רואה בעיני דמיוני את הנכדים הקטנים שהיו יושבים שניים – שניים על המדרגות עם ארטיקים. באיזו הנאה והתענגות ליקקו את הארטיקים . המדרגות הגדילו את מתיקות הארטיק.

בקומה העליונה אליה עולה עכשיו המצלמה – חדר אחד שעל דלתו תמונה מודבקת על עץ , תמונה של הנכדה הגדולה. ” איה” , חרוט מתחת לתמונה. ומתחת לתמונה מדבקה מנייר פשוט,דק, עליה כתובות בעפרון , בערבוב, אותיות בעברית בכתב ראי ואותיות באנגלית . רק מי שמכיר ויודע את שמה של הנכדה הקטנה שלנו יוכל לזהות בערבוביה הזו את השם  “ארבל”. פעם, כשהגיעה לארץ  לחופשה מהשהייה של כמה שנים בלונדון, נאבקה עם איה הגדולה על הבעלות לחדר. כדי לסמן את החדר כטריטוריה שלה , או לפחות , גם שלה, הוסיפה את המדבקה עם שמה, מתחת לתמונה של איה.

על הדלת של החדר השני טור של מדבקות של ” קיטי” ומתחתיו – טור מדבקות של ינשופים – עדות למאבק בין הבנות ,כשהיו קטנות ואהבו את קיטי , לבין הבנים שביקשו להציג את גבריותם במדבקות הינשוף.

על השינה בחדרים האלה היתה מתקיימת תחרות. מי יישן כאן הלילה ולמי אומרים בהתנצלות ” בפעם אחרת”.

 ולחשוב שלפעמים אנחנו סרבנו. לפעמים היינו עייפים מדי, לפעמים רצינו לישון טוב בלילה , בלי שיעירו אותנו, ולפעמים רציתי לקרוא ספר שמחכה לי ,ולא רציתי נכד שיפריע לי .עכשיו, אין מי שיתחרה על השינה בחדרים האלה. הספרים שעל האיצטבות המלאות והעמוסות שלאורך הקירות לא מסמנים  לי עכשיו שום עניין דחוף לקרוא אותם. הם עומדים כזכרונות לנושאים אותם לימדתי בשנות ההוראה שלי, לנושאים של ספרות ויהדות שבהם התעניינתי.  ספרי מופת שלפעמים שקעתי בקריאתם  ולא רציתי  לבלות ערב בסיפורים אל תוך הלילה עם נכד שלא ” בא לו ”  להירדם , או עם נכד שהחליט  בשלוש לפנות בוקר  ש” בא לו”  ללכת לאבא- אמא, עכשיו, מיד.

קול של שיר. ” הכל זהב, כן הכל זהב. ” צליל הנייד.  נשמע מהקומה התחתונה. זה רינגטון ששרו והקליטו הנכדים. בכל פעם שהנייד מצלצל נדמה לי שהם פה, בבית. ואני  עוצרת את עצמי מלצעוק תשובה :” כן. אני באה”. עכשיו צריך לרוץ אל הנייד, למטה. להיזהר שלא להחליק במדרגות. ולהזכיר לעצמי שוב ושוב שאני צריכה לקחת אתי תמיד את הנייד מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.

” צרות של עשירים” , אני מגחכת לעצמי. קשה לך? הבית גדול עליך? הנכדים, שעבורם הכנתם את הבית הזה כבר לא מגיעים? תעברי. לעבור? מי עובר היום? מי קונה? מי מוכר? מי יוצא מהבית? משלוח, ועוד משלוח, ועוד משלוח…

שניה לפני שאני מתחילה לרדת לנייד המצלצל אני רואה על השולחן שבמעבר את המכונית הקטנה. המכונית שהשאיר הנכד הקטן מזכרון יעקב כשבאו לבקר אותנו בשבת האחרונה. ביקור בימי הסגר. ביקור אסור. הוא הניח אותה על השולחן כשיצא מחדר האמבטיה , לשם הוא לקח  אתו כל צעצוע שראה בסביבה. כבר עבר כמעט שבוע מאז שהיו פה . בכל פעם שאני עוברת שם , עולה, יורדת, יורדת, עולה, אני רואה אותה שם. שלמה אוהב סדר. עבורו אני מקפידה שכל דבר יהיה במקומו. אני יודעת שצריך להחזיר את המכונית למגירת הצעצועים. אבל אני לא מחזירה. כאילו אמיתי הקטן עוד פה.  אבל עכשיו, בהחלטה פתאומית, אני מעבירה  אותה מהר מהר למקומה. היא מעלה בי יותר מדי געגועים, עד כאב.

מה ההתבכיינות הזו, אני כועסת על עצמי. ימי הקורונה יעברו. והנכדים יחזרו!

אני יורדת למטה לנייד המצלצל וסוגרת אותו. אין לי חשק לדבר עכשיו.

הטלפון הנייח – האלחוטי מצלצל. שלמה מרים את השפופרת . הוא פותח את דלת הבית ויוצא לגינה עם השפופרת בידו , מקפיד לסגור אחריו את הדלת.  הוא צריך פרטיות כשהוא מדבר. המרחב בתוך הבית קטן עליו, חונק אותו…  

אהובה שחר, אוקטובר 2020

פרשת נח: עולם הנוהג כמנהגו | מיכל הרץ ואניטה תמרי, חשון תשפ”א

בפרשת נח שני סיפורים מכוננים שמסבירים לנו את האופן שבו העולם שבו אנו חיים פועל – סיפור המבול וסיפור מגדל בבל.

לכאורה, כל סיפור עומד בפני עצמו, וגם בקריאת הפרשה ניתן לחלק אותה לשתי חטיבות, החטיבה הראשונה מורכבת מ-77 פסוקים והשנייה מ-76 פסוקים. ישעיהו ליבוביץ טען שהחלוקה הברורה הזו היא “ההבדלה בין שני עולמות – הן מבחינת הזמן והן מבחינת המהות”, והתייחס ל”הבדלה בין העולם אשר טבעו וסדריו עשויים להשתנות ואף משתנים בפועל, לבין העולם הנוהג כמנהגו”.

כאן אדון במשמעות של “עולם הנוהג כמנהגו” כפי שבא לידי ביטוי בתגובה של האל למעשי האדם.

האל יוצר שני דברים חדשים לחלוטין בפרשה הזו, אשר לא היו קיימים בעולם קודם לכן. הראשון, הוא הברית בינו לבין בני האדם, וסִמלה של הברית היא הקשת. השני, הוא הפיזור של העמים ויצירת השפות החדשות.

הקשת היא ההבטחה שלעולם לא יהיה חורבן מוחלט של העולם, מסר חשוב בימים אלה של מגפה ואי-ודאות. לעולם לא ישתנו כל סדרי העולם, לא משנה מה יעשה האדם. לא יהיה שוב עונש קולקטיבי אשר יפגע בכל בגלל פעולה של חלק אחד מהמכלול.

ההבטחה כאן היא למשהו עצום – העולם יפעל על פי שגרה שמאפשרת מחזוריות קבועה, שניתן לסמוך עליה ולהאמין בה בצורה מוחלטת, תהיה חזרתיות וגם כאשר הדברים יסערו, הם יחזרו למוטב. הבטחה זו היא לדורות.

בסוף החטיבה השנייה של סיפור המגדל, הפתרון ליצירת המגדל הוא פיזור האנושות ברחבי העולם ויצירת שפות שונות. לכאורה, יצירת מרכיב של בלגן במשהו מסודר. אלוהים שובר מצב קיים של “שפה אחת ודברים אחדים”. כאן ליבוביץ מציג דעה שבה השפה האחת הייתה הבעיה ומצביע על התרגום המודרני –  הביטוי לחברה טוטליטרית רודנית שבה השפה היחידה היא שפת השלטון ושפתו של הרוב. חברה שאין בה מקום לאישי, לשונה ולרב-גווניות. לשיטתו העולם הופך עשיר ותרבותי בזכות הפעולה הזו של הפיזור ושינוי השפה, שדרכה כל תרבות התפתחה כתרבות עשירה בזכות עצמה, והעושר האמיתי של המין האנושי נוצר במפגש בין העושר של התרבויות. הצלחת המין האנושי אם כך, היא ביכולת ליצור דברים שונים ולהכיר בשונים ולא לנסות ליצור האחדה מוחלטת.

המשימה שלנו, כל יום מחדש הוא לראות את המגוון, לא תמיד ליצור “שפה אחת ודברים אחדים” ולשאוף לראות את הקשת גם בעובי הסערה.

 

 

פרשת בראשית: ויהי אור | מוטי לקסמן, תשרי תשפ”א

ספר בראשית נפתח כך,

(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:
(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר:
(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:
(ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד” (בראשית א, א-ה)

רש”י סבור שזו אינה פתיחה ראויה, לטעמו היה צריך לפתוח את חומש בראשית כך:

“הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה[1]: (א) בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל א [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, והנימוק של רש”י הוא “כיוון שזו מצוה ראשונה שנצטווב [בה] ישראל, ומה טעם פתחג בבראשית?, ונימוקו הוא, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם,ד שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”.[2]

עם כל הכבוד שאני רוחש לרעיונותיו של רש”י, ואני אכן רוחש כבוד רב לפירושו הענק, בפרשנות זו, ברשותכם, אני סבור אחרת.

כותבי המקרא ציינו את אחד מהדברים החשובים ביותר לאדם, אוֹר.

כשיש אור רואים הכל, מבחינים בכל.
חשבו לרגע, רק לאחר שפרנקלין טען שבברק יש מטען חשמלי. בשנת 1748, הוא גילה את החשמל: שנים רבות חלפו, עד אז בחשיכה הלילית.
זה לא וודאי, אבל ייתכן שטענת רש”י מקורה בסורה הראשונה של הקוראן. שם כתוב, “בשם אלוהים הרחמן והרחום, התהילה לאלוהים ריבון העולמים[3], הרחמן והרחום: המולך ביום הדין. אותך נעבוד ולישועתך נקווה.
אנחנו באורח מישרים, אורחם של אלה אשר נטית להם חסד, לא אלה אשר ניתנה החמה עליהם[4]: ולא של התועים[5]“.[6]

כותבי המקרא היו חכמים גדולים.
הם הבינו שללא אור אין קשר בין בני אדם.
לכן, לפי נוסחם הדבר הראשון שנברא הוא האור.
האור הזה משרה דבר טוב לכל בני האדם.

הלוואי שכולנו נזכה באור.
נתייחס זה לזה במאור פנים, ונזכה בתשובה של אור ושמחה.
לכולנו יהיה אור ושמחת חיים נעימה.
אמן, כן יהי רצון טוב לכולנו!

—————-

[1] שמות יב, ב.
[2] רש”י לשמות יב, ב.
[3] רובין, כינוי ליקום וליצורים המאכלסים אותו, עמ’ 1.
[4] רובין, פרשנים מוסלמים מבינים כך, יהודים שחמת אלוהים ניתכה עליהם עמ’ 1.
[5] רובין, פרשנים מוסלמים מבינים זאת כ”נוצרים” עמ’ 1.
[6] אורי רובין (תרגום), הקוראן, עמ’ 1.

שמחת תורה: זמן מחוזרי וקווי | שושנה מיכאל צוקר, תשרי תשפ”א

 

הפרשה האחרונה בספר דברים, וזאת הברכה, אינה נקראת בשבת בבוקר, אלא רק בשמחת תורה. בשמחת תורה, אחרי קריאתה אנחנו מיד קוראים את ההתחלה של הספר בראשית, להמחיש ולהדגיש את המחזוריות האין סופית של תורה. ואז – אחרי מעקף קצר לקריאת המפטיר המספר על קרבנות היום – אנחנו ממשיכים בפרק הראשון של ספר יהושע אשר ממשיכה את הנרטיב ההיסטורי בו בני ישראל עוברים מן המדבר אל ארץ ישראל. לכן, בשמחת תורה, הזמן המחזורי, הליטורגי או המיתי מצטלב עם הזמן הליניארי והיסטורי.

הזמן הליטורגי משאיר אותנו במדבר.
הזמן ההיסטורי מביא אותנו אל ארץ ישראל.
מה חשוב יותר, הנסיעה או ההגעה? האם אנחנו אי מגיעים באמת ליעדינו?

הפרדוקס זה והשאלות האלו נראים לי מתאימים ומשמעותיים במיוחד לשמחת תורה משום שדרך הלימוד והחיים של תורה אנחנו יכולים לאזן בין שני סוגים הזמן והבנה בחיינו.

1 2 3 24