פרשת כי תצא: חמלה ושוויון בני אדם / מוטי לקסמן, אלול תשע”ח

חומש בראשית מציג לנו שתי גרסאות להופעת בני האדם על פני האדמה:

א. “וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם” (ברא’ א, כז).

ב. “וַיִּבֶן ה’ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם” (בר’ ב, כב); “אֶל הָאִשָּׁה אָמַר […] וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ” (בר’ ג, טז).

שתי גרסאות אלה מציגות תפיסות קטביות לגבי היחס בין איש ואישה. בגרסא הראשונה הכתוב משקף תפיסה שוויונית ואילו בגרסא השנייה עולה תמונה של אי-שוויון, כאשר האישה משנית וכפופה לאיש.
פרשנים שונים מתמודדים עם כתובים אלה בצורות שונות. אנו לא לדון בסוגיה זו הפעם. ולמה נדרשנו לכך?
ובכן, פרשת השבוע, פרשת “כִּי תֵצֵא” מזמנת לנו אפשרות לסקור מספר תכנים לאור אותה שניות בתפיסות יחסי איש ואישה.
פרשת “כִּי תֵצֵא” מאופיינת בריבוי מצוות. יש האומרים שזו הפרשה העשירה בנושאים  ובמצוות (רמב”ם מונה 72, ספר החינוך מונה 74) הנושאים דנים בהיבטים רבים ומגוונים שבתחום חיי החברה.
אנו נתמקד במספר מצוות וכללים המתייחסים לאישה.

שבוית מלחמה

הפרשה נפתחת במצב של מלחמה:

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ […] וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה” (דבר’ כא, י–יא).

ניצחון על האויב ושביית אישה יפה כפוף לכללים ברורים: א. יש לאפשר לה להשלים את אבלה על משפחתה שאבדה במלחמה (שם, יב–יג). ב. אם חינה סר מלב האיש הוא צריך לשחרר אותה ולא ולפגוע בה או להזיק לה (שם, יד).כלומר, ניכרת כאן התחשבות רבה ברגשות השבויה, וגם כאשר סר חינה אין לעולל לה רע.
אמנם אפשר לטעון שהיוזמה היא כל הזמן בידי האיש, זה נכון. אבל בכל-אופן השבויה היא בעלת זכויות מסוימות כאדם וכאזרח.
אל נשכח, הכתוב הופיע מאות, אם לא אלפי שנים לפני אמנת ז’נבה!

בתולי האישה

קורה ולאחר הנישואין מתעוררים באיש רגשות דחייה ושנאה כלפי אשתו. אחת הדרכים “להשתחרר” ממנה היא להאשימה בהעדר בתולים (איני בטוח שגם היום זה שם רע כל-כך…):

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ: וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים (דבר’ כב, יג–יד).

והיה והורי האישה מוכיחים שאכן בתולה הייתה עם נישואיה (שם, טו–יז), ומכאן שדברי האיש הם עלילת שווא. במקרה זה מוענש האיש המעליל:

וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ… (יט) וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ (שם, יח–יט).

אכן ראוי האיש לעונש!

כלומר, האישה מוגנת, האיש אינו יכול לעשות בה כל העולה על רוחו.

עם-זאת, מהו העונש?

“וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו” (שם, יט).

העונש משנה את התמונה. אמנם המעליל משלם פיצויים להורי האישה, אבל האישה אינה יכולה להינתק ממנו עד סוף חייו.
כלומר, מוקד העניין הוא האיש ולא האישה, לא עמדתה ולא רגשותיה. האישה גם לא זוכה בפיצוי כלשהי. להיפך, ייתכן מאוד ולפי כלל זה היא הופכת בעצם לאסירת-עולם של האיש!
מה עוד שאם אכן מסתבר שלהאשמת האישה יש בסיס, אחת דינה להיסקל (שם, כ–כא).
בתקנה זו, אפוא, בולטת מרכזיות האיש מול חולשת האישה.
בהמשך הפרשה מופיעות תקנות במקרה של גירושים (דב’ כד, א–ד). לפי כללים אלה הגרושים מתממשים רק אם נמצא משהו לא תקין באישה או בהתנהגותה “כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר”. בכל-אופן, במקרה זה האיש הראשון אינו יכול לשוב ולשאת אותה.

ולכאורה ללא קשר לדיון שלנו, מופיע הסיפור על שילוח הציפור:

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דבר כב, ו–ז).

איך אפשר להבין תקנה זו?

רשב”ם מציע : “דומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד” (כך גם ראב”ע. הרמב”ן מתחיל בהיבט זה ומעלה נימוק נוסף: “לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע”פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא”.

בהמשך הסברו מצטט הרמב”ן את הרמב”ם, וכך הוא אומר:

וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן […], כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם […] בעבור שלא נתאכזר.

מוקד ההסברים לשילוח הציפור-האם הוא חמלה!
מוקד שיכול להחזיר אותנו לדיון על איש ואישה.הכתוב אינו משקף שוויון מלא בין איש לאישה, כמו שאפשר להבין מבריאת האדם בבראשית א. עם-זאת, אין הכתוב מתאר שלטון מוחלט של האיש באישה, כמו שמצוי בבראשית ב, ג וגם פרק וגם לא כפי שמופיע במדרש:

אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה (ילקוט שמעוני, שופטים רמז מב).

שוויון אין, אבל זכויות יש. הבסיס המשותף לכל התקנות שדנו בהן הוא החמלה. בחמלה כנה יש אמפתיה, הבנה לצרכים של אחר. באופן זה חמלה יכולה לעודד חברה ליתר שוויון, לא רק בין איש ואישה אלא בין כל בני אנוש.    

פרשת שופטים: “עורי, עורי ציון!” | שושנה מיכאל צוקר תשע”ח

 הפטרה לפרשת שופטים, ישעיהו נא:יב ‎‏-‏‎ ‎נב:יב, היא הרביעית מתוך שבע הפטרות המביעות מסר של נחמה אחרי תשעה באב, ולא מתייחסות באופן ישיר לפרשה עצמה. הנביא ישעיהו מתחיל עם ההבטחה שזה אכן אלוהים שמנחם את האנשים: “אנכי, אנכי הוא מנחמכם” (נא: יב), נושא שחוזר על עצמו לאורך כל קריאה. איך אין זה תנאי מספיק. לשיפור אמתי גם פעולה ארצית נחוצה: “התעוררי, התעוררי! קומי ירושלים” (נא: יז) או “עורי, עורי ציון! לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך” (נב:א).

הצורך בעשייה אנושית כדי לבנות חברה פורחת דווקא כן מתקשר לפרשה, הפוחת בצווי להתקין מערכות אשר יבטיחו צדק ומשפט בין תושבי הארץ:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם מִשְׁפַּט־צֶדֶק׃ לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם׃ צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־ָה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ׃ (דברים טז:יח-כ)

כל אלמנטים משולבים בנושא שלישי, השיבה מגלות. נראה כי לא פעולה אלוהית לחוד ולא פעולה אנושית לחוד מספיקה לחולל מהפכה אלא יש צורך בשיתוף פעולה. ששה ימים בשבוע מוטלת עלינו אחריות להתעורר ולהעיר אחרים כדי לבנות חברה צודקת בציון. וביום השביעי, מילותיו של ר’ שלמה אלקבץ, שכלל מספר ציטוטים מן ההפטרה בפיוטו לקבלת שבת, לכה דודי (חלקים של פסוקים נא:יז, נב:א-ב), יזכיר לנו את החזון והבטחה של הנביא, בתקווה שמנוחת השבת, המעין עולם הבא, יחזק את החזון שלנו כדי שנוכל להמשיך במאמץ.

פרשת ראה: אכן ברכה ואור | מוטי לקסמן תשע”ח

שתדע לראות את האור 
ולמצוא את האמת  
בתוך החושך הגדול[1].

“לראות אור”, “למצוא אמת” האם זה מקרי שבוב דילן מקשר ביניהם?
גם בפרשת השבוע, פרשת “רְאֵה”, מבקש אלוהים מבני ישראל לראות. הפרשה נפתחת כך “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה”[2]. הפתיחה שעושה שימוש בלשון צווי יחיד “רְאֵה” וגם בלשון נוכחים  “לִפְנֵיכֶם” מביאה את רבינו בחיי להציג שתי תובנות:

  • הראייה הזו, הזיהוי של הברכה והקללה, אינם כישור של יחידים בעלי סגולה מיוחדת אלא יכולת שכל אדם ניחן בה[3].
  • ראיה הנדונה אינה ראייה חושית בלבד אלא “והוא ראיה בעין השכל”[4].

גם ראב”ע מבין בכתוב פניה לכל יחיד[5]. מה יש לראות?
הכתוב מציג זאת באופן ישיר:

אֶת הַבְּרָכָה: אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:
וְהַקְּלָלָה: אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם[6].

לכאורה הנחיה מובנת מאליה, ממש פשוט ביותר:

תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם” מול “וְסַרְתֶּם […] לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

אבל, האם לשם כך צריך הפעלה של “ראיה בעין השכל”? האם לא פשוט יותר למלא אחר הצו אם מסתפקים רק בציות עקבי? אכן, מצוי כוון פרשני כזה, למשל: “ולפי שהברכה והקללה זירוז להמון בקיום המצות והפסד בעוברם עליהם לכן דבר עם ההמון ואמר לפניכם”[7].
האמנם זה כל-כך פשוט?
יש כאן העמדה ברורה של “מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם” מול “לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים”, האין זה פשוט?
לא.
האלוהים הדובר והמנחה התנהגות נתפס בתורה ובמקרא כולו כך:

ה’ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ[8];

גם

כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל[9];

וגם
הֵן לה’ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ[10];

ואפילו שלמה המלך קורא בהתרגשות רבה:

לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד[10].

האם בתפיסה כזו של אלוהים טמונה בעיה כלשהי? תפיסת אלוהים כיחיד ומעל לכל מעלה קושי כלשהו?
לא, זו הינה התפיסה הבסיסית, זו תפיסה מובנת של אלוהים.
אבל, העמדת אלוהים “ה’ אֱלֹהֵיכֶם” מול “אֱלֹהִים אֲחֵרִים” מעלה קושי רציני.
אם אלוהים נתפס כיחיד, נצחי ובלבדי הרי מכך נובע שכל “הישויות” האחרות הקרויות אלים או אלוהים הם בבחינת הבל וריק והפונים אליהם הם בבחינת “מִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ”[12].
אם זהו המצב, מה הטעם באזהרה בפני פולחן לאל זר? הרי זה פולחן ריק, וללא תועלת! יערכו בני האדם טכסים לאלילים, הרי רק ה’ אלוהים קובע מציאות ממש. אכן, אם היינו נותרים בהבנה שפרשת השבוע עוסקת רק בהעמדת ה’ אלוהים מול אלה הקרויים אלוהים, התמיהה לא היתה נפתרת.
אנו קוראים זאת אחרת.
ראשית נשים-לב, שהעמדה היא של “מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם” מול “לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים”, זו אינה העמדה של ישות מול ישות אלא מערכת התנהגות מול מערכת התנהגות.
דמותו של ה’ אלוהים מחייבת התנהגות ערכית-מוסרית:

כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ” [13].

הקפדה על כללי חיים כאלה ואימוצם כבסיס להתנהגות יומיומית אכן, ברכה בה. כך אנו מבינים את הכתוב:

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם[14].

האם יש הנחיה, האם קיימת עצה טובה יותר מזו לחיים טובים בחברה? [15].
איני יודע את המקור להשראה שהביאה את בוב דילן לכתוב: “שתדע לראות את האור / ולמצוא את האמת / בתוך החושך הגדול” [1], אבל סבורני שזה בדיוק המסר גם מפרשת השבוע: לראות האור, לגלות את הברכה בחיים ערכיים-מוסריים ולדחות את החושך, את הקללה את הנזק שטמונים בהתנהגות אישית וציבורית שמקדשת מעמד, רכוש וכסף ולא בני אדם [16]. 

“רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה”[2],

הכל נתון, צריך רק לבחור, ולפי הבחירה לחיות. ובחירה כזו
אכן זקוקה ל”ראיה בעין השכל” [4].
 
הארות ומראה מקום
[1] בוב דילן, צעיר לנצח, תרגום יאיר לפיד, לחן רמי קלינשטיין.
[2] דברים יא, כו.
[3] “אמר ‘ראה’ בלשון יחיד ‘ולפניכם’ בלשון רבים, כי משה ידבר עם הכל, עם היחידים ועם ההמון, ולפי שהברכה והקללה נאצלין משתי מדות שבהן נברא העולם והן מדת הדין ומדת רחמים שאין ענינם נגלה רק ליחידים המשכילים, לכך אמר “ראה” בלשון יחיד” (רבינו בחיי לדברים יא, כו).
[4] שם, שם.
[5] “לכל אחד ידבר” (ראב”ע לדברים יא, כו); כך גם תולדות יצחק על אתר: “אמר ראה לשון יחיד ואמר לפניכם לשון רבים, שמדבר עם היחיד ועם הרבים.”
[6] דברים יא, כז–כח.
[7] תולדות יצחק לדברים יא, כו. וראה גם: “הביטה וראה שלא יהיה ענינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג בשאר האומות. כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה והם שני הקצוות כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק על צד היותר טוב. והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו” (ספורנו לדברים יא, כו).
[8] דברים ד, לה.
[9] דברים י, יז.
[10] מל”א ח, ס.
[11] דברים י, יד.
[12] ישעיהו מה, כ.
[13] דברים י, יז–כ.
[14] דברים יא, כז.
[15] כך אנו מבינים גם את כשלון מנהיגות של שלמה המלך. אמנם נאמר לגנותו של שלמה המלך “רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר” (מל”א ג, ג). אבל, הביקורת שמוביל ירבעם נגד רחבעם בנו של שלמה אינה נגד הפולחן הזר אלא נגד נוהגי הנהגה של שררה ודיכוי: “אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ” (מל”א יב, ד).
[16] הירשזון ובניזרי הם רק דוגמא לתופעה רווחת, חבל.

פרשת עֵקֶב: אהבה ומוסר בין אלוהים לעם ישראל | מוטי לקסמן, אב, תשע”ח

אלוהים הישראלי הוא ישות כופה ומעוררת פחד? יש וודאי ששמחים להניח כך.
האם פרשת השבוע, פרשת עֵקֶב, מחזקת תפיסה זו ?
מצד אחד, דרישה  חד משמעית, “וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם וְשָׁמַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד”
באות כיוון, “וְהָיָה, אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן”.
מילוי מצוות הוא תנאי הכרחי לקבלת חיים טובים.
סטייה מביאה מיד לעונש חמור.
תפיסה כזו של אלוהים ושל אמונה בו אינה מפתיעה במקרא. הרי תרבות המזרח הקדום, בו צמחה והתפתחה מחשבת המקרא, הייתה ספוגה בתפיסת האל כישות סמכותית כוחנית המנהלת פנקסנות.
אבל, תפיסה כזו של אלוהים יוצרת אי-נחת באדם משכיל וחושב במאה העשרים ואחת. תפיסה כזו שוללת מן האדם מרכיב חשוב ביותר והוא חירות הבחירה באמונה. לפי התפיסה שהוצגה עד עתה, אין כלל אפשרות בחירה, אלא אם נכנה כבחירה גם התנהגות של מזוכיסט שאינו ממלא מצוות אבל “נהנה” מהסבל הכרוך בכך.
האומנם תפיסה כזו של אמונה היא התפיסה היחידה בפרשת השבוע בפרט ובמקרא בכלל?
לא.
א. אהבה
בין דרישות אלוהים המפורטות בפרשת השבוע אנו מוצאים גם: “וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ” (דבר’ י, יב). נוסח שחוזר גם באופן הבא: “וְאָהַבְתָּ, אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ; וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְו‍ֹתָיו כָּל-הַיָּמִים” (דבר’ יא, א). ניסוחים אלה מעוררים קושי: אפשר לדרוש מאדם לשמור את מצוות ה’ ולמלא אחריהן, אפשר לדרוש מאדם לעבוד את ה’.
אבל אי-אפשר לדרוש לאהוב.
הורה אינו יכול לדרוש אהבה מילדיו, וגם ילדים אינם יכולים לחייב את ההורים לאהוב אותם. איש אינו יכול לכפות על אישה לאהוב אותו, וגם אישה אינה יכולה לצוות על איש לאהוב אותה. לא בגלל שאי-אפשר לבטא ציפייה או רצון לזכות באהבה, אלא בגלל שאהבה אינה מתפתחת לפי דרישה, צוו או פקודה.
אהבה בפקודה, בצוו או בכפייה היא לא אהבה.
רגש אינו פועם בהתאם לכפייה או להוראות.
אהבה עשויה להתפתח רק בתחושה של חירות אמיתית.
יחסו של אלוהים לישראל “וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ” (דברים ז, יג). אלוהים משדר לעם לא רק ברכות אלא גם אהבה.
אם-כן, בתוך כל מערכת היחסים בין אלוהים לעם ישראל שורה גם אהבה הדדית.
אהבה סותרת תפיסת אלוהים סמכותית-כוחנית.
ב. אלוהים מוסרי
בפרשת השבוע קיים מרכיב נוסף שמערער את התפיסה של אלוהים כדמות כוחנית כופה.
בשלב מסוים מתאר הכתוב את אלוהים, ומה נאמר שם?
“כִּי, ה’ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה” (דבר’ י, יז–יח).
האל הגדול והנורא הזה מתגשם בשמירת משפט צדק, בדאגה לחלשים בחברה!
זה אינו אלוהים כוחני, כופה ומאיים! זו ישות שאינה משרה פחד!
לטעמי, רק כך ניתן להבין באופן משמעותי את הכתוב “וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם” (דברים יא, יח).
האהבה והרגש החם המצויים בלב ובנפש אין מקורם בכפייה, באיום או בהפחדה.
המאמין האמיתי, זה שמאמין בלב ונפש, הוא אכן אדם חופשי שבוחר בחירות את אמונתו וממלא אחר ציווייה, ללא כל ציפייה לגמול או לשכר.
כל אדם, כל בן ובת מעם-ישראל, בחרו, בוחרים ויבחרו באלוהים ובאמונה המתאימים להם, ובהתאם בפסוקים המאששים את בחירתם.
אכן, גם זה חלק מחירות האדם.
היש סיכוי שרבים, בעם ובעולם, יבחרו באהבה ובטוב?

פרשת וָאֶתְחַנַּן: חטאו של משה | עובד דבורה, אב תשע”ח

וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה’, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר……  כהאֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:  הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן.  כו וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי, רַב-לָךְ–אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ:  כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה [דברים ג, כג – כז]

חכמינו זיכרונם לברכה הבינו מתוך הפסוקים הללו  שהתקיים דיאלוג ארוך בין משה והקב”ה , שנבע ממורת רוח רבה מהחלטת אלהים, שקבע שהוא לא יעבר את הירדן. זאת על אף  שמשה הקדיש את כל חייו להוציא את עם העבדים ממצריים ולהחזירו בדרך ארוכה למולדתו, והנה על הסף של המולדת הנכספת אומר לו אלהים: ” לא תעבור”.

להלן דיאלוג היפותטי בין השניים, כפי מה שמתואר ב”אוצר המדרשים”[*]: כשהגיע יומו של משה רבנו עליו השלום ליפטר מן העולם אמר לו הקב”ה, הן קרבו ימיך למות. אמר לפניו, רבונו של עולם, אחר כל היגיעה שיגעתי תאמר לי שאמות? משה לא מקבל את גזר הדין. הוא תובע הבהרות. טענתו של משה אינה מתקבלת ואלוהים מסביר למשה את נחיצות מותו.

המדרש מפתח דו-שיח ממושך בין הקב”ה לבין משה. הטענות של משה נמשכות לאורכם של מספר עמודים וכן תשובותיו של הקב”ה, בהן הוא מפריך או סותר את הטענות:

משה שואל, מה חטא שחטא המחייב את מותו. משיב אלוהים, שגם אדם הראשון חייב היה למות. משה משיב: “אדם הראשון מצוה קלה צוית אותו ועבר עליה ואני לא עברתי”. טוען אלוהים: אברהם שלא חטא וקידש את שמי בעולם, גם כן מת”, משיב משה, שאברהם הוליד את ישמעאל. גם יצחק אינו דוגמה, מאחר שממנו יצא עשיו. והמדרש ממשיך להביא בנוסח זה טענות ותשובות.

בתוך הויכוח מטיח אלהים טענה, שנשמעת לכאורה מאוד יוצאת דופן. אלוהים מאשים את משה, “כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?” כידוע מעשהו של משה היה פעולת הצלה של אחד מבני עמו ומחובתו היה להגן עליו. חז”ל ניסחו אישום זה של הקב”ה, על מנת לתת עילה למשה לטעון טענה חזקה אף יותר כלפי  אלוהים. משה משיב: “אתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד?” מההתרסה החמורה הזו, אנו מגלים, שדעתם של חז”ל לא הייתה נוחה מהקטל שנערך במכת בכורות. באחת הומתו כל הזכרים הבכורים, החל במשפחת המלוכה וכלה באחרון הדלפונים והנדכאים. בתורה לא נעשתה הבחנה בין אלו לאלו. רוב הנהרגים קרוב לודאי לא נטל חלק בפשעי מלך מצריים וכן לא היה בכוחו להשפיע על התנהלות השלטונות. ייתכן שהעלובים שביניהם, אף חשו אהדה לבני ישראל המדוכאים. את המניעים למכה מזעזעת זו קשה להסביר, ותשובתו של אלוהים אף מבהירה זאת. “ואתה דומה אלי ממית ומחיה?” כלום אתה יכול להחיות כמוני? זו כמובן, תשובה שלא מתייחסת לעצם השאלה. אמנם, אין האדם יכול לשים עצמו במקומו של הקב”ה, או להבין את מניעיו, אבל בכל זאת, למה??

הבאת הדברים הללו חוזרת ומדגישה למעשה את הציווי – לא תרצח. עוד בטרם נתנה התורה מצווה אלהים את נח ובניו: “שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם” [בראשית ט, ו] חיי האדם הם מתנת האל ויש להישמר לא לפגוע בחפים מפשע. לא מזמן, קראנו בסוף ספר ב”מדבר” על חוקי ערי המקלט שכל ענינם הוא הצלת חייו של האדם, שהרג איש שלא בזדון. חיי אדם מאוד יקרים וחובה לשמור עליהם מקרובי ההרוג שדמם רותח ומחפשים נקמה מידית, כאן ועכשיו. המדרש שמביא טענות הדדיות על הריגה, שבצעו משה ואפילו אלהים, מקצין את דיון על החטא שבהריגה עוד יותר. הכיצד? שני הצדדים מביאים טענות בדבר הריגת מצרים, שהם לא בשר מבשרינו ואפשר להגדיר אותם כאויבים –  מה שעושה את הדיון מאתגר יותר. לפי המדרש, אויבנו אף הם בני אדם ואנו אמורים לחוס על חייהם.  מכאן, ניתן לטעון טענת קל וחומר, כאשר מדובר בקרובינו, בשכנינו ובני עמינו.

הדיון במעשים של מי שהכוח נתון בידיו בא להדגיש את הטענה, שאין שום הצדקה להרג בני אדם, לא באישור של המנהיגות ואפילו בהוראת  אלהים עצמו או מי מטעמו.

לדעתי, מדרש זה, במודע או שלא במודע, משפיע על ההגות והפסיקה המשפטית הפלילית בארץ עד ימינו אלה.

________________________________________

* אוצר המדרשים בית עקד למאתיים מדרשים אגדות ומעשיות, יהודה דוד איזנשטיין , עמ’ 363

פרשת  אֵלֶּה הַדְּבָרִים: לעתיד | מוטי לקסמן, אב, תשע”ח.
מנהיגים שונים בעולם
גם היו
אנו בפרשת דברים
משנה תורה היא
לא שנייה,
ייחודית היא
מורת דרך לעתיד
חוזר, סיפור המרגלים לכנען
במדבר,  המרגלים מוּצאים,
“שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן”.
כך מורה האלוהים.
במשנה תורה, המרגלים יוֹצאים
“וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ
נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ”.
משה שכח מה היה במדבר?
לא.
משה תפקד כמנהיג שחש את צרכי העם.
במדבר, הארץ המיועדת רחוקה הייתה מן העין.
כעת עומדים לעבור את הירדן.
כעת צריך לקבל אחריות מלאה
על התפקוד ועל הצעדים
היוזמה צריכה לנבוע מהעם, לא מאלוהים.
משה לא שכח.
משה מעדכן את הנוסח
למתאים כעת
עם הכניסה הצפויה לכנען.
הכל תלוי בתפקוד העם.
איפה ישנם עוד מנהיגים
כמו האיש ההוא
כמו משה? 

פרשת מַטּוֹת-מַסְעֵי: חשיבות המסע  | שושנה מיכאל צוקר, תמוז תשע”ח

קוראים ופרשנים רבים ממהרים לשואל “לשם מה התורה מונה כל המסעות ותחנות של עם ישראל במדבר, מקומות שכבר מזמן אף אחד לא יודע לאתרם?” שאלה הגיונית עד ששמים לב לעובדה שרשימת המסעות היא המידע היחיד בה תורה על רוב שנות הנדודים במדבר. ישנם 42 תחנות ברשימה. מהם 14 היו בשנה ראשונה, לפני מעשה המרגלים שגרם לדחית הכניסה לא”י 40 שנה. עוד שמונה שהיו בשנת הארבעים. לכן 20 תחנות הנותרים מהווים כל מה ידוע לנו על 38 השנים האמצעים.

הידיעה הזאת מאירה את דברי הרמב”ם שהמסעות נמנו כדי שהמופתים שקרו בהן לא ישכחו. רגעי שיא חתומים בזכרון, חשוב שנזכור גם את השנים של חיי שגרה. הפשרן האיטלקי ספורנו מוסיף עוד נדבך ומסביר שלפעמים המסע היה ממקום רע למקום טוב יותר, אבל לא תמיד.

במסעו של עם ישראל ממצריים עד ארץ ישראל, רוב הזמן היה חיי שגרה,

לא כל תנועה היא התקדמות ולא כל זכרון הוא טוב, אך ביחד הטוב, הלא טוב והשגרה בנו את עם.

כך גם במסעת החיים שלנו, מהמוצא הנתון עד ליעד שבחרנו לעצמנו. בדרך  יש אירועי שיא וגם אבני דרך בתוך חיי שגרה. חשוב לתת לכל אחד את תשומת הלב הראוי לו, כי ביחד הם, כולם, חלק מחיינו ומעצמנו.

 

פרשת פִּינְחָס: מנהיגות מגוונת, משה, פנחס ובנות צלפחד /  גייל שוסטר-בוסקילה

פרשת פנחס חושפת בפנינו מספר מנהיגים בולטים אבל לא זהים. כמובן משה הדוגמה האולטימטיבית של המנהיג הכריזמטי וכל עם ישראל היו נחשפים לכריזמה עוד לפני יציאת מצרים.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ ה’ אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם.  כב: וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. (שמות יד – כא)

איך כריזמה פועלת? יש מחקרים רבים לנושא זה בימינו.

תקציר של מאמר – אש בוערת: מנהיגות כריזמטית ורמות ניתוח* מאת קתלין קליין 2002 

כריזמה היא האש שמצית האנרגיה של תומכים, מחויבות, וביצועים. כריזמה שוכן לא במנהיג, ולא בתומכים, אבל ביחסים בין מנהיג בעל איכויות כריזמטי לבין תומכים אשר פתוחים כריזמה, בתוך אווירה כריזמטית. כאשר מנהיג חולק קשרים כריזמטיים עם כל הכפופים לו או לה, כריזמה היא הומוגנית – אש משתוללת. כאשר מנהיג חולק קשרים כריזמטיים עם אחד או מספר מצומצם של הכפופים לו או לה, כריזמה אינה הומוגנית, אלא משתנה כמו כיסים של אש.

לדעתי זה ההבדל בין משה לבין פנחס – אולי פנחס היה כריזמטי אבל הוא לא היה מקובל כמנהיג כמו משה. אפשר לראות את המנהיגות של פנחס כמו “כיס של אש” ולא משהו יותר רציני. הוא היה קנאי יותר ממנהיג כריזמטי מפני שלא היה לו כמנהיג המשך בכלל למעשה הקנאות שלו.

פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי (במדבר כה, יא).

ולבסוף יוצאות בנות צלופחד כדי להגן על הירושה. הן לא מופיעות עם מטה או עם רומח בידיהן אלא באומץ רב ועם בקשה לצדק חברתי בלבד. לא ידוע עם הם היו כריזמטיות בכל אופן כנראה הייתה להן יכולת שיכנוע:

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: “אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה’ בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.” וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה’, וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: “כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.” (במדבר כז א-ז)

מי יתן וכל המנהיגים ילמדו מבנות צלפחד את הדרך לשכנע ולהנהיג שינוי חברתי עם חשיבה הגיונית ודיבור משכנע.

—-

מראה מקום

* On fire: Charismatic leadership and levels of analysis

 

פרשת  בָּלָקתכונות מנהיג, סאם ליימן–ווילציג, תמוז תשע”ח

<><><> 

החלוקה של הקריאה לפרשיות כל שבוע הינה די מלאכותית ואף בעייתית. מלאכותית כי בתחילת הדרך היהודים קראו את כל התורה במחזוריות של פעם כל שלוש שנים. בעייתית כי הרבה פעמים החלוקה הזאת מסיטה את תשומת ליבנו מרעיון אשר משתרע על כמה פרשיות. פרשת ״בלק״ מהווה דוגמה טובה לכך, מאחר שהיא מסיימת שורה של חמש פרשיות, שכולן דנות באותה שאלה: אלו תכונות אין אנו רוצים לראות במנהיג?
כדי להשיב על שאלה זו, בואו נעבור על מקרה אחד בכל אחת מחמש הפרשיות האחרונות.
בהעלותך: מרים חוטאת בחטא הרכילות (היא כינתה את ציפורה, אשת משה, ״כושית״) ונענשה על כך. מנהיגות כוללת דיסקרטיות ושמירה על פה נקי, כדי להוות דוגמה לשאר העם.
שלך לך: שנים עשרה המרגלים שנשלחו לתור את ארץ ישראל היו כל אחד בדרכו הוא אנשים גיבורים – לא מתנדבים למשימה מסוכנת כזו ללא גבורה מסוימת! יתרה מזאת, כשחזרו לבני ישראל הם גם דיברו אמת לאמיתה על אודות הנפילים בכנען. אלא מה – הפרשנות שלהם לגבי היכולת להתגבר על אותם אויבים חזקים הייתה חסרת אמונה באלוהים וללא מספיק ביטחון-עצמי באשר יכולתם להתגבר על הקשיים בדרך. ואם למנהיגים אין אמונה – כיצד העם יאמין ויצליח?
קרח: לקרח היה סטטוס חברתי גבוה, אך לא יכול היה לסבול שלאחרים מאותו מעמד יש סטטוס עוד יותר גבוה. לכן, הוא התחבר עם אחרים בעלי אותה קנאה חברתית – משבט ראובן (הבכור מבני יעקב) – והתלוננו בפומבי נגד משה ומעמדו הרם כמנהיג האומה באותה עת. התורה מעבירה מסר: הסטטוס שלך מלידה, כשלעצמו אינו מכשיר אותך להיות מנהיג; קנאה עיוורת בזולת דווקא מעידה על חולשה, מאחר שהיא גורמת לשסעים במקום לאיחוד בין השורות ולאחדות העם.
חוקת: כדי שלא נחשוב שאין אדם חף מחולשות באישיותו, באה התורה ומראה כיצד אפילו מנהיג-העל, משה רבינו, יכול לחטוא עד כדי עונש חמור (מבחינתו אישית: לא הורשה להיכנס לארץ ישראל). ומה ״עוולו״: היכה את האבן פעמיים במקום לדבר אליה. האמת, טעות זו (קשה לקרוא לה ״חטא״ של ממש) הייתה פחות שלא ציית לאלוהים ויותר שאיבד את סבלנותו כלפי עם ישראל. בכך, הוא הראה שכבר לא יכול עוד לשאת את הקנטרנות התמידית של ״נתיניו״ – דבר שחִיֵיב אותו לפנות את מקומו כמנהיג העם.
בלק: בפרשה שלנו השבוע אנו מקבלים את החולשה המנהיגותית פעמיים: פחדנות. ברור שבלק היה פחדן – לא היה מסוגל להתמודד עם בני ישראל בכוחות עצמו ולכן ביקש מבלעם להחליש אותם תוך כדי קללות האל. אך גם בלעם היה פחדן! הרי כנביא האלוהים הוא ידע מה מחכה לו (ברכות ולא קללות ייצאו מפיו) ובכל זאת לא היה לו את האומץ להשיב בשלילה להזמנת שליחי בלק.
הנה, אם כן, רשימה ״מרשימה״ של חולשות אופי, אשר פוסלות אדם מלהיות מנהיג – ואם כבר מנהיג, אשר מנטרלות את מנהיגותו. ואולי אין זה יד המקרה (ודווקא כן יד ״המקרא״), שמיד אחרי חמש פרשיות שבוע אלו אנו מיד מקבלים דוגמה מובהקת של מנהיגות חדשה: פנחס! בתוך החלל שנותר במנהיגים הטועים מהדור הישן, צומח אל מול עינינו מנהיגות מדור חדש: פנחס, יהושע ואחר כך ״השופטים״.

 

פרשת חוקת: אז מה אם אין פרה אדומה? / מוטי לקסמן, תמוז, תשע”ח
העולם מלא, יש בו כל אשר נברא וכל אשר הולך ומתהווה גם מתחדש, בטבע, בחברה, בתרבות.
האדם רוצה להבין למה, מדוע, לעתים גם, לאן?
תשובה נותנת מובן, תחושת סדר והרגשת בטחון.
כך גם הטבע שביקום, גם לגבי אירועים היסטוריים ויצירות ספרות ואמנות.
אבל לא תמיד יש תשובות מספקות או הסברים מובנים.
למשל, פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.[1]

כך, אנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת חֻקַּת.
פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם תובל על ידי הכהן אל מחוץ למחנה לשחיטה. שם, לאחר טכס מיוחד שורפים אותה; לתוך אפרה משליכים “עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת”.[2] הכהן והשורף טמאים עד הערב. בשלזה כך יוצרים אמצעי לטיהור אדם שנגע במת.[5] אין זה תהליך בעלמא, הוא מוגדר היטב: “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה“!
אבל, למרות ש”זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה” הסתום והבלתי מובן רבים בה יותר מהבהיר.
מה זו פרה אדומה? מדוע דווקא פרה אדומה?
העוסקים בדבר טהור ומטהר הופכים עצמם טמאים וצריכים טהור, למה?
האיש האוסף את האפר, מה יש בו או כיצד נהיה ל “אִישׁ טָהוֹר”?
במה מצוין אותו מקום המוגדר “מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר”?
שאלות תמיהה רבות. שואלים במדרש:

העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים?[6]

ועונים מיד:

אמר הקב”ה: חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.[7] 

למרות המוזרות, יש המניחים שטעם קיים אלא שהוא נסתר:

אמר ר’ יוסי בר חנינא א”ל הקדוש ברוך הוא למשה, לך אני מגלה טעמו של פרה, אבל לאחרים חקה.[8]

לעומת זאת, יש המודים שלא ברור:

אף על פי שמלאני לבי לכתוב רמזים מטעמי המצות שקדמו על צד הפשט, עם ההתנצלות שהמלאכה לחנך בה בני והנערים חבריו ישמרם אל, במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט […] עיקר הפלא לפי מה ששמעתי הוא על היותה מטהרת הטמאים ומטמאה העוסקין בשריפתה, […] ואילו ידענו מהות הנפש ושרשה ומחלתה ובריאותה נבין באולי כי סגולת הפרה גם כן להחליא הנפש ולטמאה בעסק השריפה ואחרי היותה אפר תרפא מחלת הטומאה. וזה אינו ברור להשיג בענין כלום, אלא שחיבת הקדש והחשק להשיג ידיעה בנסתר יניד הקנה לכתוב.[9]

הרצון הטבעי להבין משהו, בכל מחיר, מעורר לעתים קושי, מכאן יש המזהירים – חיטוט בטעמי המצוות מעלה חשש שהטעמים עלולים להביא לידי ביטול או המרה של המצוות.

אמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה – שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב: ‘וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים’ (דברים יז, יז), אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב: ‘וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ’ (מלכים א יא, ד).[10]

ומוסיף הגאון החסידי רבי צבי אלימלך מדינוב:

לא האמונה זקוקה לפירושו של פשט, אלא הפשט זקוק לאישורה של אמונה.

במלים אחרות, יש מקרים שאין לחפש דווקא פירוש מבהיר אלא רק אמונה. ובכל-זאת ישנם גם ניסיונות פירוש, למשל: פרשת פרה אדומה מכפרת על חטא עגל הזהב.[11] למה פרה אדומה, ולא ירוקה ולא שחורה ולא לבנה? יש המקשרים את הצבע האדום לזהב העגל, ומוצאים חיזוק לכך בדברי הנביא:

לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה’ אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.[12]

עד כאן, שני צדדים:
מצד אחד ניתן לטעון, יש מצוות שאנו נוהגים על-פיהן מזה דורות ולא תמיד צריך לחפש טעמיהן. וכך יאמרו: אם יתגלה שאין טעם למצוות ברית מילה נפסיקה? ובכן, יש הגיון מסוים בכך.
מצד שני קיים הרצון להבין, לפזר אי בהירות, לדעת מה עשויה להיות הכוונה, מה החוקיות, מה ההיגיון; כל אלה הם מניעים לגיטימיים ברוח האדם.
אבל “הבנה” יש בה, לפחות, שני מובנים:

  1. מובן אחד מחפש מה היה הטעם, מה ההסבר?
  2. מובן אחר שואל מה זה אומר לי? כלומר במקום לנסות לזהות, לשער או לנחש אפשר לשאול מה אני למד מכך היום? זו דרך שחשובה מאוד בהתרשמות מאמנות, מספרות ומשירה, במקום “מה התכוון המשורר?”, אבהיר לעצמי, מפגשי עם היצירה, מה זה אומר לי?

בהתאם לכך, ברשות קוראי, אני מציע לראות בפרשיית פרה אדומה לא בסיס למצווה, וודאי לא תיאור של אירוע רצוי אלא משל, משל חכם לחשיבה.
הסכיתו ושמעו: העולם נברא בחותמו של “כי טוב”.
אבל באדם נתגלו מהר מאוד פנים של שלילה, של רוע ואף של פשע. אלוהים מגיע להחלטה להשמיד את כל הרוע ואיתו גם את כל האנושות הקיימת.[13] לאחר מעשה, אלוהים מצהיר שדרך כזו של התמודדות עם הרעים אינה חכמה ואינה יעילה:

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.[14]

אם-כן, הנתון הוא באדם יש טוב אבל יש בו גם רוע. ואדם העושה רע, איך יכפר? דרך אחת מוצעת על-ידי הנצרות: וידוי, התוודות. מקורות האנושות אפשר ללמוד שבאמצעי זה אין דרך לשיפור האדם, גם לא של החברה.
בסיפור פרה אדומה, אני מבין דרך אחרת, לטעמי יותר משמעותית:
כאשר אדם עושה עוול, והוא באמת רוצה לכפר, באמת לשוב מסורו – עליו לחפש בו עצמו, כמו שאומרים ב”פנימכו” שלו, למצוא שם ‘פרה אדומה’ (זאת-אומרת משהו מאוד מיוחד ונדיר, לא שגרתי); במלים אחרות משהו מאוד אישי.
החשוב הוא שאותו “משהו” הזה כמו “פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם”, חייב להיות תמים, זך וטהור כך שאין בו כל רבב של חשבון כדאיות או רק כאילו.
זה לא קל, אבל נראה לי שתפיסה כזו של כפרה של סליחה תפחית באדם את הנטייה לרע ולעוול.
ופרת משה רבנו הקטנה, זו האדומה עם הנקודות השחורות, התעופפה מעלה, נחתה על תנוך אוזני, חייכה בספקנות ושאלה:

“אתה בטוח? אתה משוכנע?”
“כן”, השבתי. “ואת לא?”, שאלתי.
“אני קצת ספקנית.”
“במה?” שאלתי.
“תראה”, זמזמה חיפושית פרת משה רבנו האדומה, “אני פוחדת מיותר מידי מיוחדות. פרה אדומה עדיין לא זכיתי לראות, אפילו אחת, אבל פרות משוגעות ראיתי הרבה…”
הצהירה בקול לחשני, ונעלמה כלעומת שהגיעה.
חיפושית משה רבנו האדומה אמרה מה שאמרה. ויש נתונים רבים שמאששים את דבריה. אז מה, נפסיק להאמין שיש דרכים להמעיט את הרוע?
לא!
אני מאמין שאם לבני אנוש תהיה, מידי פעם, איזו “פרה אדומה תמימה” שבאמצעותה ניתן לכפר על משגים; ובעיקר, וזה החשוב, לעורר את מודעות האדם ואת נכונותו להשתפר לטוב יותר,
למענו ולמען כל יצירי צלם אלוהים, אזי התקווה לא תשכון רק בשירים…
גם עגלה אדמומית תספיק לכך, לא כן?

====

[1] במדבר יט, א–ב.
[2] שם, ג–ו.
[3] שם, ט.
[4] שם, י.
[5] שם, יא–כב.
[6] במדבר רבה יט, א
[7] שם, שם.
[8] מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת סימן כד
[9] בעל ספר החינוך מצוה שצז.
[10] בבלי, סנהדרין כא, ב.
[11] “אלא אמר הקב”ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי […] תבא פרה ותכפר על מעשה העגל” (במדבר רבה יט, ח).
[12] ישעיהו א, יח.
[13] סיפור המבול, בראשית ו, ט–כב; ז–ח.
[14] בראשית ט, יא–יב; חשוב לזכור, נאמר: בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה!!!

1 2 3 12