פרשת נֹחַ: נוח לאלוהים או אלוהים נוח לנח ולאדם? מוטי לקסמן, ,תשרי-מרחשון תשע”ח.
<>
נפתח בשאלה, האומנם נח הוא גיבור סיפור המבול?
על דמותו של נח נאמרים שלושה פסוקים: “וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'”. [א] 
ממה בא נֹחַ  לנחמנו?
רש”י, ובעקבותיו גם פרשנים אחרים, סבור: “עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם”,  ובכך הסיר את קללת אלוהים על האדמה בתקופת אדם הראשון וקין בנו.
שני הפסוקים הבאים מתארים את נח כצדיק: “אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”. [ב] “וַיֹּאמֶר ה’ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה”. [ג]
אין בסיפור המבול תיאור המבהיר במה הייתה צדיקותו של נח, פער שמעלה פרשנויות שונות. רש”י מעלה שתי אפשרויות: “‘בְּדֹרֹתָיו’, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”, פרשנים אחרים נוטים לפרש כגנאי או כשבח.
פרשנויות אלה מעלות שאלה, אם הסיפור רצה לתאר את נח כדמות חיובית, כצדיק (ואפילו רק בדורותיו) מדוע לא ניסה לבקש רחמים, לבקש חמלה על אדם חי וצומח? כמו אברהם, למשל, שביקש על אנשי סדום הרשעים: “וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע”. [ד]
האפיון החוזר ונשנה לגבי נח הוא: “וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה”.[ה]
ייתכן שנח מצא חן  [ו] בעיני אלוהים כי היה כשמו אדם נח, כלומר אדם שאינו יוזם אלא רק מגיב. הוא נפעל, האל אומר לו מה לעשות, איך ומתי והוא, נח, לא שואל פשוט עושה. ובוודאי שאינו מעלה ספק טענות או ביקורת.
אכן יש גם תיאור של יוזמה של נח, לאחר המבול: “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר”. [ז]
יוזמה זו כרוכה מייד בהידרדרות לשכרות.
ובכן, האם דמות כזו היא גיבור הסיפור?
קשה להשיב תשובה חיובית.
אם נח אינו גיבור הסיפור, נותר אלוהים.
נבחן זאת שלב אחר שלב.
מה הסיבה למבול?
“וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס”. [ח], כלומר הארץ מלאה רוע כלפי אלוהים ואדם.
מהם החטא והרוע? “וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ”. [ט] תהליך זה מעורר את חמת האלוהים: “וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה’ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם”. [י]
לאחר זאת מתחיל אלוהים בתהליך שתוצאתו: “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה” [יא]
בכל התהליך הזה האלוהים הוא הפועל המרכזי גם היחיד.
גם לאחר המבול אלוהים הוא הגורם היחיד: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ”. [יב]
יתר-על-כן, לאחר המבול קובע אלוהים ש”שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם”, [יג] איסור על הרג ורצח, וזה עוד לפני מעמד הר-סיני וקבלת עשרת הדיברות!
האם אלה אותם אפיונים לאלוהים?
לפני המבול, אלוהים זועם ואין סייג לכך. כי ממה נפשך, נניח שאפילו כל, כל בני האדם הבוגרים חטאו מאוד, במה חטאו בעלי-החיים? ומה על הצמחים? ומה על התינוקות ועל עוברים ברחם אמם? ונניח שהכל היה רע ושחור משחור, האם אחרי המבול העולם היה טוב יותר? צודק יותר?
בתפילת מוסף של ימים נוראים נמצא: “כי כשמך, כן תהילתך, קשה לכעוס ונוח לרצות, כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה. ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו”.
זה האלוהים שיכול להביא שמד והרס מוחלט (כמעט) על האנושות ועל העולם?
כאילו יש כאן ביטוי לשאיפה קמאית לנקות את העולם והחברה האנושית בבת אחת. וזה בלתי אפשרי.
והנה לאחר המבול אנו קוראים על אלוהים רחום, מבין וסולח.
מה אני למד מכך?
 
סיפור המבול מסמן שינוי בתפיסת האל!!!
בפרשת בראשית האל יוצר העולם, מעניש בחומרה על כל סטיה.
לנחש: “כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה”. [יד]
לאשה: “הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ”. [טו]
לאדם: “כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” (בר’ ג, יז).  ולקין: “אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה”. [טז]
שיא הפעילות, המבול: “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה”. [יח]
זאת אומרת, אלוהי הנקמות!
ואחרי המבול?
האדם לא נשתנה.
תפיסת האל משתנה.
לא עוד אלוהי נקם ושלם בלבד, אלא גם אלוהי תשובה, סליחה ותקווה. אלוהים שמוכן לשמוע טענות אדם (אברהם, משה) ולפעול בהתאם!
אלוהים שהאדם אינו עבד נרצע לו ושתום עיניים ללא הכרה וללא חשיבה.
במזמור לדוד כתוב: “ה’ לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה’ מֶלֶךְ לְעוֹלָם” [יט]; בבחינת, לאחר הושבת המבול נרגע גם האל.
סיפור המבול הוא בבחינת צומת, שממנו מהלאה מתואר במקרא אלוהים שונה מזה שלפני המבול.
יתר-על-כן, אלוהים לאחר המבול אינו מסתפק באמירה, אלוהים כורת ברית מחייבת: “וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: […] זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ”. [כ]
אכן שינוי בתפיסת האל.
מאז יש תפיסות שונות של האלוהים. אדם, קהילה, זרם מחשבתי תופסים את האל לא כפי שהוא. 
כי הרי: “אספרה כבודך ולא ראיתיך, אדמך ולא ידיעתיך” , [כא] אלא לפי הבנתם את המציאות העולמית והאנושית.
כך גישה קנאית, תוקפנית רואה את אלוהים בעיקר כאלוהי נקם ושילם.
גישה סובלנית, מאידך, רואה בעיקר את התשובה, התקווה באלוהי העולם.
הקשת הצבעונית בשמיים הבהירים לאחר עננים שחור וגשם זלעפות, אומרת גם לנו, בחרו בטוב, בחרו בתקווה, בחרו בשלום.
האם אנו רואים, האם אנו שומעים?
 


הערות שוליים
א. בראשית ה, כט.
ב. בראשית ו, ט.
ג. בראשית ז, א.
ד. בראשית יח, כג.
ה. בראשית ו, כב. אפשר לעיין גם בראשית ז, ה; בראשית ז, ט; בראשית ז, טז.
ו. “נח” ו”חן”, לשתי המילים אותן אותיות בסדר הפוך.
ז. בראשית ט, כ–כא.
ח. בראשית ו, יא.
ט. בראשית ו, ב.
י. בראשית ה–ז.
יא. בראשית ז, כג.
יב. בראשית ח, כא–כב.
יג. בראשית ט, ו.
יד. בראשית ג, יד.
טו. בראשית ג, טז.
טז. בראשית ד, יא.
יח. בראשית ז, כג.
יט. תהלים כט, י.
כ. בראשית ט, טז–יז.
כא. שיר הכבוד.

לפרשת בְּרֵאשִׁית, גייל בוסקילה-שוסטר, תשרי תשע”ח

אלהים הוא סוד החיים, מתוך תפילה מאת הרב מרדכי קפלן (1948; תרגום מאנגלית: אברהם רגלזון, עדכנה: גייל בוסקילה-שוסטר)

אבותינו ואמהותינו נתנו גודל לאל
את מעשי ידיו בשמיה רז ממעל סיפרו
בחליפות המראות בארץ מתחת ובסדר המחזור לימים וללילות
לתקופות ולשנים
ובתשבץ גורל בני אדם.
 
והנה מוג התמוגגה קמורת השחק,
ליל יגלה נבכי חלל ללא מיצרים,
יכסיימו אור היום.
ליל יגולל שדות ראיה נעדרי אופק.
מרחקים לא שערם הדמיון.
נדהמה דעת אנוש
אך מהרה קום תקום.
ובהציצה דרך אופל ללא תחומים
שוב חוזרת לעצמה.
לאור שמשות רחוקות
כווצו עד הפכם ניצוצות בוערים.
עוטפת הנשמה
אך מהרה תשוב ותחי.
שנית תלמד לקרוא שם אלהים
על פני רקיע, …
שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִיש  לֹא נֶעְדָּר.  ישעיהו מ כו
אלהים הוא סוד החיים
המצית את החומר הדומם
לדחיפה פנימית ולמטרה.
הוא השלהבת היוצרת…
כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ ה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ. (עמוס ד יג) 

שבת חול המועד סוכות: ״מעגל קריאת התורה השנתי״, סאם ליימן-ווילציג

מאחר שבשבת חול המועד זו אין ״פרשת השבוע״ במובן הרגיל, ואנו נמצאים לקראת סיום התורה בשבוע הקרוב, מן הראוי לקחת ״פסק זמן״ מֵדְבַר תורה נקודתי ולעמוד על שאלה הרבה יותר רחבת-היקף: האם מעגל קריאת חמישה חומשי תורה במשך שנה אחת הינו מימים ימימה, או שמא השתנו הדברים במרוצת השנים?

מסתבר, שלא רק שהמעגל שאנו מכירים אינו מימים ימימה, אלא שבמהלך ההיסטוריה מספר שיטות הקריאה בלוח השנה העברי הינו רב ביותר!

קריאת התורה כל שבת לא התרחשה לעולם בתקופת המקרא עד (כנראה) המאה השלישית או השנייה לפני הספירה החדשה (BCE). עד תקופת עזרא הקריאה היחידה הייתה ע״י המלך, שקרא ספר דברים בלבד, פעם אחת כל שבע שנים (!) – מה שמכונה בתורה ״הַקְהֵל״ (דברים ל״א: י׳-י״ג). בהיעדר ״מלך״, בתקופת עזרא הקהילות השונות בארץ ישראל התחילו לקחת על עצמן קריאת תורה יותר תכופה. באיזשהו שלב (לא ידועה התקופה המדויקת), המנהג הזה בקהילות ארץ ישראל התפתח לכדי קריאה סדורה של התורה כולה במעגל של שלוש שנים. לעומת זאת, קהילות בבל עברו למעגל חד-שנתי.

מאחר שבהמשך כובד המשקל של העם היהודי עבר לבבל ולמזרח, המנהג של מעגל שנתי תפס ביותר ויותר קהילות במאות השנים של התלמוד לתוך ימי הביניים המוקדמים, אם כי יש לנו עדויות מקהילות מצרים שאפילו במאה ה-12 המשיכו שם במעגל קריאה תלת-שנתית. באותה תקופה קבע הרמב״ם ב״משנה תורה״ שלו שרצוי לנהוג בקריאה חד-שנתית ומאז ועד המאה ה-19 כמעט כל עם ישראל נהג כך.

תנועות הרפורמים (בתחילת המאה ה-19) והקונסרבטיבים (באמצע אותה מאה) חזרו למעגל תלת-שנתי (כנראה כדי להשאיר זמן לדברי תורה, נאומים וכו׳), אם כי בהבדל משמעותי אחד: במקום לקרוא את התורה מהתחלתה ועד סופה ברצף במשך שלוש שנים, הם חִלקו כל פרשה לשלוש וקראו רק כשליש ממנה כל שבוע (כלומר בשנה השנייה, קראו את החלק השני של כל פרשה כל שבוע ושבוע – וכן הלאה בשנה השלישית). נוהג זה קיים בחלק מבתי הכנסת בשתי תנועות אלו עד היום הזה.

נשאלת השאלה: האם יש מקום לשנות שוב את מעגל קריאת התורה? כמובן, כל שינוי של מנהג עתיקת יומין חייב להיעשות בשיקול דעת מרבי, אם בכלל. ברם, נדמה לי שמאחר שחזרנו לארץ ישראל הריבונית, יש מקום לחזור למעגל התלת-שנתי של פעם (קריאה ליניארית במשך כל  156 השבועות). החיסרון, כמובן, בכך שתהיה משמעות פחותה ל״שמחת תורה״ כל שנתיים משלוש. מצד שני, הדבר יפנה לנו זמן לבאר את הפרשיות הנקראות בין כל עלייה ועלייה – מאין דבר תורה מקוצר וממוקד (״60 שניות על…״). בכל מקרה, אין לראות במעגל השנתי ״תורה מסיני״; המורשת היהודית מראה שכל תקופה והשיטה הייחודית בהתאם לצרכים הספציפיים של הקהילה בזמן ובמקום שלה.

 

יום כיפור תשע”ח:  אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג  | אניטה תמרי

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.

עמדתי מול סל הכביסה המלוכלכת והפרדתי בין הפריטים הבהירים לפריטים הכהים. היום הבדים סינתטיים יותר והצבעים עמידים יותר, ובכל זאת אני ממשיכה לעשות את שלימדה אותי אמי – להפריד. שהרי הכהים עלולים לשנות את גוונם של הבהירים

ולאחר הכביסה ולאחר הייבוש הבטתי בבגדים ובפריטים האחרים שיצאו מהמכונות. היה להם ריח מסחרי שאנו חושבים עליו כריח של ניקיון, אבל אף אחד מהם לא היה נקי וחדש כמו שהבטיח לי ישעיה

יום הכיפורים הוא יום של התחלה חדשה. אף כי ההתחלה היא חדשה, אנחנו לא חדשים. כמו הבגדים שכיבסנו – כבר עברו עלינו שינויים. קצת נפרמנו בקצוות. יש כתמים זעירים שלעולם לא ירדו, אבל למדנו להפוך אותם לחלק מעצמנו, ואולי אפילו לשים עליהם קישוט קטן כדי להסתירם מעיני העולם ולהצמידם קרוב יותר אלינו. והצבעים – הלבן הבוהק שהיה כל כך מצודד בחנות מאבד מהבוהק במים המליחים והקשים שלנו, למרות הבטחותיהם של יצרני תכשירי הכביסה

יום כיפור הוא היום שבו אנחנו מכירים בחולשותינו. השָֹׁני לעולם לא יהיה לבן כשלג. היינו צחים ולבנים כשנולדנו, ומאז, אנחנו הולכים וצוברים כתמים ושינויי צבע. חלקם נפלאים – זוהר אהבת המשפחה, אור הידע והלימוד, צבע המשחק והטיול. חלקם קשים ועצובים – שחור הפרדה, אפלת הפחד, חשכת המחסור

למילה “כתם” שתי משמעויות – זו המלכלכת ולפעמים מביישת והשנייה – זהב, מתכת אצילית ונחשקת המקשטת ומאדירה את העונד אותה

ביום הכיפורים הזה, נזכור שגם הכתמים-פגמים הם חלק מאתנו ושבכל כתם, בכל ניסיון שנכשל, בכל אהבה שנכזבה, בכל מפלה שנחלנו יש גם זהב. אוצר של חוסן פנימי שאתו נמשיך ואותו נישא אתנו תמיד

שנה טובה – שנה אנושית של כתם וזהב

שבת שובה: ובחרת בחיים | שושנה מיכאל צוקר

שבת שובה: על שם מה?

לפי הדעה הרווחת שבת שובה מקבלת את שמה ומעמדה המיוחדת בין שבתות השנה ממיקומה בין ראש השנה ויום הכיפורים. אבל יש גם הבנות אחרות.

בעקבות המסורת שאדם וחוה נבראו בראש השנה, הרב צדוק הכהן מלובלין (“פרי צדיק”, 1823-1900) לימד שהם לא רק נבראו וחטאו באותו היום אלא גם חזרו בתשובה בשבת הראשונה. לכן שבת שובה שואבת את יוחדה וכוח התשובה שלה ממעשה בראשית והיא ראשונית יותר מראש השנה ויום כיפור.

מסורת שלישית מקשרת בין עשרת ימי התשובה ועשרה הצדיקים שאברהם חיפש בסדום, באמונתו שאנשים טובים יכולים להשפיע על סביבתם והצילה.  על הפסוק וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה. וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה (בראשית יח:לב) כתוב בזוהר (וירא  קו ע”א אמר רבי יצחק: עד עשרה. אלין [=אלה] עשרה יומין דבין ראש השנה ליום הכפורים.

כמו שאברהם האמין שמספר צדיקים בודדים יכולים לחבור יחד להציל אפילו את סדום מאמצים קטנים מצטברים יחד להועיל לאדם וסביבתו.

רב יצחק הוטנר (1906-1980) בונה על ההקבלה בתורה בין החיים והטוב ובין המוות והרע. סופו הטבעי ואוניברסאלי של החיים הוא מוות. התהליך אינו הפיך. תחיית המתים אם וכאשר היא תקרה תהיה נס אדיר. יתרה מכך, המשך החיים דורש אספקה סדירה של מזון, מים ואוויר. מוות לא דורש כלום, הוא מצב קבוע ועומד שלא מצריך שום תחזוקה.

הטוב והרע דומים. הטוב הוא דבר חלש שצריכים ל”הזין” אותו באמונה בחשיבותו. הרע קיים גם ללא מאמץ ורק החסד האלוהי שתשובה יכול לנטרל אותו. לפי הוטנר, תשובה היא נס כמו תחיית המתים.

אני רוצה להדגיש פן אחר של המשל. כמו שתאים חיים רבים יכולים לחבור יחד לאורגניזם גדול ומרוכב, הרבה מעשים של תשובה יכולים להשפיע על הכלל. הרבה מעשים טובים יכולים לחבור ביחד לשפר את עצמו, סביבתנו והעולם.

בעונה הזאת אנחנו מוסיפים לתפילתנו ” תזָכְרֵנוּ לְחַיִּים. מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים.” כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לבחור בחיים, להאמין ביכולתנו לעשות טוב ופעול בהתאם.

נִצָּבִים וַיֵּלֶךְ, פרשות שחוברו להם יחדיו / עובד דבורה, אלול תשע”ז.

במהלך השנה אנו נתקלים, במסגרת התפילה בשבת,  בקריאה ארוכה של שתי פרשות מחוברות. אנו חשים הערכה רבה לבעל הקורא על מאמציו לעמוד במשימת הקריאה, באופן חריג לא בפרשות המחוברות של השבת הזו שהן קצרות במיוחד.

למה יש את החיבור הזה? באופן אינטואיטיבי, אנו מודעים לכך שיש שנים פשוטות ושנים מעוברות, כך שאם צריך לעמוד במכסת של קריאת כל התורה צריך לחבר פרשות שהן פרוסות יפה בשנים מעוברות (עקב הוספת אדר א’), אך בשנים פשוטות חסרות ארבעה שבתות, כך שיש עודף פרשות על שבתות.

בדיעבד, כאשר רציתי להבין קצת יותר, גיליתי שזה לא עד כדי כך פשוט. נגלה לפני עולם מרתק של מלאכת הרכבה של מעין תשבץ , שיש לו נגיעות באסטרונומיה ובעולם המספרים ובצורך לפתור שורה של אילוצים. במסגרת הכתיבה הזו לא ארחיב על שנת חמה ועל שנת לבנה, על תאום הזמנים בדרך של עיבור השנים, על רצף מחזורי של 19 שנה של סדר שנים פשוטות ושנים מעוברות, על קביעת יום ראש השנה ואילוצי ה”דחיות” של היום הכי חשוב בשנה, כפי שנראה להלן. אני אציג פרפראות קטנות כדי לגרות את מי, שהנושא מעניין אותו והוא ירצה ללמוד קצת יותר.

החיבורים בהם אנו דנים הם של צמד פרשות וקיימים 7 צמדים קבועים כאלה.

ויקהל-פקודי, תזריע-מצורע, אחרי מות -קדושים, בהר – בחקותי,  חוקות-בלק, מטות – מסעי , נצבים וילך.

מתי הן מחוברות ומתי הן נפרדות? פשוט מאוד,  אם תדע מה סימן השנה, הרי שיש לך מידע איך נראה לוח השנה, באיזה יום חל כל חג, ובאיזה שבת קוראים כל פרשה, בין אם הפרשה בודדת ובין אם יש שתי פרשות מחוברות.

קיימים 14 סימנים לשנים. כל סימן  מורכב מ 3 אותיות:

אות ראשונה: היום בשבוע בו חל ראש השנה

אות שניה: מספר ימים של השנה (הסבר להלן)

אות שלישית: היום בשבוע בו חל ראש חודש ניסן.

סימון: מספר ימים של השנה ( 6 אפשרויות)

ימים שנה פשוטה

353

354

355

ימים שנה מעוברת

383

384

385

סימן השנה

ח-חסרה

כ- כסדרה

ש- שלמה

השנה הבאה עלינו לטובה, שנת התשע”ח, היא שנה פשוטה בת 354 ימים וסימנה:  הכז

ה- ראש השנה חל בים ה’

כ- כסדרה

ז-ראש חודש ניסן חל בשבת: יום ז’

השנה כמו כל שנה עם סימן זה- חכז- כל הפרשות תהיינה מחוברות  חוץ מ : חוקות-  בלק,  נצבים- וילך.  אופס…  אמרנו שנצבים וילך של שנה זו מחוברות . אבל כאן מדובר בניצבים וילך של השנה הבאה.

תחולת השנה הינה מ”בראשית” שלאחר שמחת תורה וסיומה ב”זאת הברכה” של השנה הבאה (במקרה דנן התשע”ט). את הקריאה של ניצבים וילך השנה אביא בסוף הסקירה.

מה שמעניין בבניין הלוח הוא שורת האילוצים, כפי קבעו חכמינו זיכרונם לברכה בעת הקדומה. האילוצים נובעים מהצורך לייחס את הפרשות לזמנים. כל אילוץ מוגדר בסימן והנה מספר דוגמאות:

פקדו ופסחו(בשנה פשוטה): פקדו לציון פרשת “צו” (פקודה=ציווי) צריכה להיקרא לפני פסח , כיוון שבפרשה מדובר על הגעלת כלים

צומו וצלו:  צומו לציון תשעה באב וצלו(התפללו בארמית) לציון פרשת “ואתחנן”. משמעות הדבר אחרי תשעה באב- צומו תבוא פרשת ו”אתחנן” –צלו

קומו ותקעו: קומו(“ניצבים”) ותקעו(ראש השנה)  “ניצבים” תקרא תמיד לפני ראש השנה.

בכלל האילוצים: פרשת “כי תבוא” תמיד תהיה לפני ראש השנה. פרשה זו גדושה בקללות והקריאה טרם ראש השנה היא בבחינת –  תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.

ובחזרה לעינינו מדוע מחוברת “ניצבים” ל”וילך”  בגלל הסימן  בג המלך פת וילך. שמשמעותו אם ראש השנה (המלך, יום שאומרים בו המלך הקדוש) חל ביום ב’ או ביום ג’ מפרידים (פת) בין “נצבים” לבין “וילך”. למה מפרידים? כיוון, שיש שבת נוספת בין יום הכיפורים וסוכות, כך מאחר שראש השנה, הבא עלינו לטובה, הוא  ביום ה’ ויום כיפורים חל בשבת  אפשר לקרוא את “האזינו” רק  בשבת אחרי יום הכיפורים. אי לכך  “וילך” תתחבר ל”ניצבים” שקוראים לפני ראש השנה.

שנה טובה ומבורכת לכל עם ישראל.

פרשת כי תבוא: ביכורים רק בחג שבועות? / מוטי לקסמן

פרי גני הנה הבאתי, מלוא הטנא רב פאר.
ביכורים פה העליתי,
וראשי עטרתי זר. ל, ל, ל…  
מן הכפר מוביל העירה
בן רועים טלה וגדי,
ושיריו בקול ישירה:
דידל, דידל, דידל די! לי, לי, לי…  
בן איכר מפרי גנהו – תאנים ורימונים,
ובסל לו על שיכמהו
תהמינה זוג יונים. לו, לו, לו… [1].

מתי שרנו זאת, או מתי נשמע שוב שירים דומים? התשובה, מן הסתם, פשוטה: לקראת חג הביכורים, לקראת חג השבועות.

מה הביאנו לפזם שיר ביכורים בחודש אלול, לקראת ראש השנה?

הגורם המזמן מצוי בפתיחת פרשת השבוע, פרשת “כִּי תָבוֹא”: “וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” [2].

   הדברים ברורים, לא כן?

   ובכן, לא באופן מלא.

ראשית, בפסוקים כתוב “וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה”. יונתן מבין זאת ככתוב: “ותִקחו מראשית ביכורים שׁמִתבשׁלים מִן ההתחלה בכל פירות של הארץ” [3]. אבל במדרש נמצא הגבלה:

יכול כל הפירות יהו חייבים בבכורים תלמוד לומר מראשית ולא כל ראשית […] האמורים כאן משבעת המינים, […] חטה ושעורה וגפן ותאינה ורימון ארץ זית שמן ודבש [4].

אם-כך, יש מחלוקת לגבי היבול שעליו חל הצו.

לעומת-זאת, הסכמה קיימת שהבאת “מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה” אינה תהליך הקורה פעם בשנה, כמוכר לנו, לקראת חג השבועות, אלא בחדשים רבים בהתאם להבכרת היבול: “מעצרת [5] ועד החג [6]” [7].

   אבל, אם לא שמת לב, הצו הנדון, “וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה”, הוא הצו הראשון הצמוד לכניסה לארץ המובטחת “וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ”. זה הצו הראשון הראוי להיחקק בזיכרון העם לאחר  כניסתו לארץ?

כן.

למה? וודאי אשאל.

ובכן, לאחר שבני ישראל ינחלו את הנחלה שאותה אלוהים ייעד להם, ולאחר שהם יירשו אותה ויישבו בה, איזה תחושה תהיה להם?

זוכרים, או הצעירים שבכם, קראתם על מצב הרוח ועל התחושה שלאחר השלמת מלחמת ששת הימים?

במילה אחת: “איפוריה” איפוריה כוללת שמנעה להבין את עומק אמירתו של ראש הממשלה אז, לוי אשכול ז”ל, האם אין אנו במצב של “שמשון דער נעבעכדיקר” [8]?

אשכול הבין, אבל רוב העם ומנהיגיו נתכסו באיפוריה כזו עד שטחו עיניהם מראות את המציאות שנוצרה וגם את היערכות צבאות ערב למלחמת יום הכיפורים האיומה.

מעצבי העם בתקופת המקרא הבינו זאת היטב.

בניצחון מוחץ יש סכנה של התפתחות עיוורון.

עיוורון למציאות יכול להרוס את יסודות המבנה החברתי כולו ואף את קיומו.

“מכל מה שהוא מהנה אותך ונתן לך יתרון על שאר בני אדם יש לך להודות לפניו ולתת כבוד לשמו” [9]. ובמלים אחרות: “וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ” [10].

זו משמעות הקדשת הפרי המבכיר לאלוהים: “שלא יהיה לו [לחקלאי המצליח] גאוה שממנה ימשך לזלזל בכבוד הבריות ושנאת הבריות ורבות רעות וצרות מאת האנשים, […] שלא יהיה גרגרן, שהתאנה הראשונה שביכרה בכרמו מתאוה לה מאד אחר שנה שלא אכלה, וכן האשכול הראשון, והוא חייב לכרוך עליה גמי ולומר הרי זו ביכורים, ובזה יכנע לבב ערל ולא יהיה זולל וסובא” [11].

ואין מסר הזה מכוון רק לעם כעם, אלא לכל אדם: בעת האחרונה ראינו יותר מדוגמא אחת של אדם שהגיע למעלת מנהיגות ועיניו לא ראו כללי מוסר וערך. הם שכחו מה זה לתת וידעו רק לקחת, הרבה לקחת…

מכאן, משמעות הבאת הביכורים במשך חדשים רבים, היא שאין מדובר כאן רק בטקס פולחני אלא יש כאן מתווה לדרך חיים. גם בימינו. גם בעת זו, עם ההיערכות למועדי תשרי: 

תודה על כל מה שבראת
תודה על מה שלי נתת
על אור עיניים
חבר או שניים
על מה שיש לי בעולם על שיר קולח
ולב סולח
שבזכותם אני קיים תודה על כל מה שבראת
תודה על מה שלי נתת
על צחוק של ילד
ושמי התכלת
על אדמה ובית חם פינה לשבת
אישה אוהבת
שבזכותם אני קיים תודה על כל מה שבראת
תודה על מה שלי נתת
על יום של אושר
תמימות ויושר
על יום עצוב שנעלם תשואות אלפיים וכפיים
שבזכותם אני קיים” [12]

הארות ומראה מקום

[1] “ביכורים” מלים: שמואל בס; לחן: שרה לוי-תנאי. זוכרים את בגדי הלבן, את הזר על הראש וגם את השיר?

[2] דברים כו, א–ב.

[3] כתר יונתן לדברים כו, ב. כך גם הרמב”ן: “שתקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך אשר ה’ אלהיך נותן לך”.

[4] מדרש ספרי דברים פסקא רצז. כך סבורים גם רש”י, רבנו בחיי ואחרים.

[5] “עצרת”, שם אחר לחג השבועות: “ולכך יקראו רבותינו ז”ל בכל מקום חג השבועות עצרת” (רמב”ן).

[6] “החג” כינוי נוסף לחג הסוכות: “מצות החג על הגשמים הם ארבעת מינים שבלולב וניסוך המים לרצות על המים על שהחג זמן גשמי שנה הוא […] בחג הסוכות” (רש”י לזכריה יד, יז).

[7] ספרי דברים פיסקא רצז. בספרי יש גם קולות המאריכים את משך זמן הביכורים: “מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא רבי יהודה בן בתירה אומר מביא וקורא”.

[8] בלשון אידיש: “שמשון המסכן”.

[9] רבנו בחיי בפתיחה לפרשת כי תבוא בהמשך למדרש תנחומא.

[10] דברים כו, יא.

[11] תולדות יצחק לדברים כו, א.

[12] “תודה” מלים עוזי חיטמן; לחן: יווני עממי.

 

פרשת כִּי תֵצֵא: חמלה ושוויון בני אדם / מוטי לקסמן, אלול תשע”ז.

חומש בראשית מציג לנו שתי גרסאות להופעת בני האדם על פני האדמה:

א. “וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם” (בראשית א, כז).

ב. “וַיִּבֶן ה’ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם” (בראשית ב, כב); “אֶל הָאִשָּׁה אָמַר […] וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ” (בראשית ג, טז).

שתי גרסאות אלה מציגות תפיסות קטביות לגבי היחס בין איש ואישה. בגרסא הראשונה הכתוב משקף תפיסה שוויונית ואילו בגרסא השנייה עולה תמונה של אי-שוויון, כאשר האישה משנית וכפופה לאיש.

פרשנים שונים מתמודדים עם כתובים אלה בצורות שונות. אנו לא לדון בסוגיה זו הפעם. ולמה נדרשנו לכך?

ובכן, פרשת השבוע, פרשת “כִּי תֵצֵא” מזמנת לנו אפשרות לסקור מספר תכנים לאור אותה שניות בתפיסות יחסי איש ואישה.

פרשת “כִּי תֵצֵא” מאופיינת בריבוי מצוות. יש האומרים שזו הפרשה העשירה בנושאים  ובמצוות (רמב”ם מונה 72, ספר החינוך מונה 74) הנושאים דנים בהיבטים רבים ומגוונים שבתחום חיי החברה.

נתמקד במספר מצוות וכללים המתייחסים לאישה.

שבוית מלחמה

הפרשה נפתחת במצב של מלחמה: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ […] וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה” (דברים כא, י–יא).

ניצחון על האויב ושביית אישה יפה כפוף לכללים ברורים: א. יש לאפשר לה להשלים את אבלה על משפחתה שאבדה במלחמה (שם, יב–יג). ב. אם חינה סר מלב האיש הוא צריך לשחרר אותה ולא ולפגוע בה או להזיק לה (שם, יד).

כלומר, ניכרת כאן התחשבות רבה ברגשות השבויה, וגם כאשר סר חינה אין לעולל לה רע.

אמנם אפשר לטעון שהיוזמה היא כל הזמן בידי האיש, זה נכון. אבל בכל-אופן השבויה היא בעלת זכויות מסוימות כאדם וכאזרח.

אל נשכח, הכתוב הופיע מאות, אם לא אלפי שנים לפני אמנת ז’נבה!

בתולי האישה

קורה ולאחר הנישואין מתעוררים באיש רגשות דחייה ושנאה כלפי אשתו. אחת הדרכים “להשתחרר” ממנה היא להאשימה בהעדר בתולים (איני בטוח שגם היום זה שם רע כל-כך…): “כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ: וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים” (דברים כב, יג–יד).

והיה והורי האישה מוכיחים שאכן בתולה הייתה עם נישואיה (שם, טו–יז), ומכאן שדברי האיש הם עלילת שווא. במקרה זה מוענש האיש המעליל “וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ:

(יט) וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ” (שם, יח–יט).

אכן ראוי האיש לעונש!

כלומר, האישה מוגנת, האיש אינו יכול לעשות בה כל העולה על רוחו.

עם-זאת, מהו העונש?

“וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו” (שם, יט). העונש משנה את התמונה. אמנם המעליל משלם פיצויים להורי האישה, אבל האישה אינה יכולה להינתק ממנו עד סוף חייו.

כלומר, מוקד העניין הוא האיש ולא האישה, לא עמדתה ולא רגשותיה. האישה גם לא זוכה בפיצוי כלשהי. להיפך, ייתכן מאוד ולפי כלל זה היא הופכת בעצם לאסירת-עולם של האיש!

מה עוד שאם אכן מסתבר שלהאשמת האישה יש בסיס, אחת דינה להיסקל (שם, כ–כא).

בתקנה זו, אפוא, בולטת מרכזיות האיש מול חולשת האישה.

בהמשך הפרשה מופיעות תקנות במקרה של גירושים (דבים כד, א–ד). לפי כללים אלה הגרושים מתממשים רק אם נמצא משהו לא תקין באישה או בהתנהגותה “כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר”. בכל-אופן, במקרה זה האיש הראשון אינו יכול לשוב ולשאת אותה.

ולכאורה ללא קשר לדיון שלנו, מופיע הסיפור על שילוח הציפור: “כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים” (דברים כב, ו–ז).

איך אפשר להבין תקנה זו?

רשב”ם מציע : “דומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד” (כך גם ראב”ע. הרמב”ן מתחיל בהיבט זה ומעלה נימוק נוסף: “לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע”פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא”.

בהמשך הסברו מצטט הרמב”ן את הרמב”ם, וכך הוא אומר: “וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן […], כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם […] בעבור שלא נתאכזר.”

מוקד ההסברים לשילוח הציפור-האם הוא חמלה!

מוקד שיכול להחזיר אותנו לדיון על איש ואישה.

הכתוב אינו משקף שוויון מלא בין איש לאישה, כמו שאפשר להבין מבריאת האדם בבראשית א. עם-זאת, אין הכתוב מתאר שלטון מוחלט של האיש באישה, כמו שמצוי בבראשית ב, ג וגם פרק וגם לא כפי שמופיע במדרש: “אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה” (ילקוט שמעוני, שופטים רמז מב).

שוויון אין, אבל זכויות יש.

הבסיס המשותף לכל התקנות שדנו בהן הוא החמלה.

בחמלה כנה יש אמפתיה, הבנה לצרכים של אחר.

באופן זה חמלה יכולה לעודד חברה ליתר שוויון, לא רק בין איש ואישה אלא בין כל בני אנוש.

פרשת שֹׁפְטִים: ההתנהגות הראויה, סאם ליימן-ווילציג, אלול תשע”ז.

פרשת שופטים דנה בהצגת מפת דרכים לניהול החברה והמדינה. יש בה הנחיות לשופטים, לשוטרים, למלכים ולכוהנים. נתמקד כאן בשופטים.

ישנם שני קטעי פסוק שונים, שדורשים הבהרה מאחר שהם מנוסחים באופן מוזר:

דברים ט”ז, כ׳, “צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף”

דברים י״ז, י״א, “לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל”.  

על הראשון, ניתן לשאול: מדוע מוזכר ״צֶדֶק״ פעמיים?

על השני: מדוע ״יָמִין וּשְׂמֹאל” ולא ״ימין או שמאל״?

התשובה לשאלה הראשונה נעוצה דווקא במלה השלישית שם: ״תִּרְדֹּף״. מדוע מלה כה חזקה? לא מספיק ״צדק צדק תחפש״ או ״צדק צדק תשפוט״? כנראה שהתורה מכירה בכך, שהשגת צדק אמיתי אינה דבר פשוט ואי אפשר להגיע לצדק בקלות. בבית המשפט, עדים יכולים להעיד ולכאורה הדבר ברור – אך בלי שיכירו בכך, זיכרונם בוגד בהם; הוכחות עשויות להיתפש כחותכות ובסוף מסתבר שיש להן פרשנות אחרת; אפילו תהליך החשיבה של שופט מנוסה עלול ליפול ב״פח״ של שגיאות מנטליות שכיחות מהם סובלים כל בני אדם (כפי שהראו בעשורים האחרונים החוקרים דניאל קהנמן, חתן פרס נובל, ושותפו למחקר פרופ׳ עמוס טוורסקי ז״ל מהאוניברסיטה העברית). לכן, למרות מה שנראה ברור, עדיין יש צורך ״לרדוף״ אחרי האמת האמיתית.

ברם, לא תמיד יש אמת אחת צרופה במשפט בו מעורבים בני אדם. ומכאן ה״צדק״ הכפול – כי אם באמת רודפים אחרי הצדק, אנו עשויים לגלות שיש צדק מסוים בשני הצדדים! אמנם התלמוד מתייחס לעקרון זה בהקשר אחר של חיפוש אחרי האמת ההלכתית, אבל אותה גישה פועלת גם שם וגם כאן: ״אלו ואלו דברי אלוהים חיים״ (עירובין יג׳, ב׳).

ומכאן יותר ברור מדוע ה-״ו״ המחבר בין ״ימין״ לבין ״שמאל״ בפסוק. כמובן, אין התורה מתייחסת לימין ושמאל במונחים פוליטיים-אידיאולוגיים של ימינו (בכל מקרה, אלה רק הומצאו במהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18). החיבור בין שני ״הצדדים״ (תרתי משמע) בא ללמדנו – ובמיוחד השופטים – להקשיב היטב לשני המתדיינים, על אף שהנטייה הטבעית של כל אדם היא להעדיף אחד על השני, בדיוק כמו שאנו ״מעדיפים״ בגוף שלנו (באופן טבעי) יד אחת על פני השנייה. גם מטפורית, לכל אחד מאתנו יש העדפה: ימין = כוח; שמאל = רחמים וחמלה. השופטים הם גם בני אדם ועלולים לנטות לכיוון זה או אחר, אשר עלולה להטות את פסק הדין.

עוד יותר מכביד, בדרך כלל ההעדפה הזאת אינה מובנת או ידועה לנו מאחר שהיא נובעת מ״נטיות ליבינו״ הרחק מההכרה שלנו, מתוך גורמים שוליים ולא רלוונטיים בתת-מודע: צד אחד נאה או יפה יותר, רהוט/ה יותר, משכיל/ה יותר, אמיד/ה יותר, לבוש/ה טוב יותר, וכהנה.

זאת הכוונה של החלק הראשון של אותו פסוק: “לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ…״. כלומר, מה שחייב להנחות את השופטים בבואם להכריע הינו אך ורק מה שמוצג להם בבית המשפט – ולא מה שנמצא ״בראשם״ מלכתחילה.

ונסיים בעוד שאלה ותשובה: מדוע התחילה הפרשה דווקא עם שופטים? הרי בין שאר נושא תפקידים בפרשה אנו מוצאים המלך, הנביא, הכהן – בטח יותר רמי-דרג מהשופט! התשובה: כל בעל שררה (כולל השוטרים, גם הם בפרשה שלנו) חייב להפנים את מוסר ההשכל שלפנינו לגבי השופטים: לבצע את עבודתם בדרך ההוגנת, המאוזנת והישרה ביותר. אולי זה ״מובן מאליו״ שכך חייב השופטים להתנהג; בא התורה ומדגישה שלא פחות ״מובן״, שכָל השאר חייבים לפעול באותה צורה: נטרול ה״אני״ כדי להגיע ל״נכון״ עבור החברה כולה.

פרשת ראה: אכן ברכה ואור / מוטי לקסמן תשע”ז

   “שתדע לראות את האור / ולמצוא את האמת / בתוך החושך הגדול” [1]. “לראות אור”, “למצוא אמת” האם זה מקרי שבוב דילן מקשר ביניהם?

   גם בפרשת השבוע, פרשת “רְאֵה”, מבקש אלוהים מבני ישראל לראות.

   הפרשה נפתחת כך “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה” [2]. הפתיחה שעושה שימוש בלשון צווי יחיד “רְאֵה” וגם בלשון נוכחים  “לִפְנֵיכֶם” מביאה את רבינו בחיי להציג שתי תובנות: א. הראייה הזו, הזיהוי של הברכה והקללה, אינם כישור של יחידים בעלי סגולה מיוחדת אלא יכולת שכל אדם ניחן בה [3]. ב. הראיה הנדונה אינה ראייה חושית בלבד אלא “והוא ראיה בעין השכל” [4]. גם ראב”ע מבין בכתוב פניה לכל יחיד [5]. מה יש לראות?

   הכתוב מציג זאת באופן ישיר: “אֶת הַבְּרָכָה: אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:

וְהַקְּלָלָה: אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם” [6]. לכאורה הנחיה מובנת מאליה, ממש פשוט ביותר: “תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם” מול “וְסַרְתֶּם […] לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים”.

   אבל, האם לשם כך צריך הפעלה של “ראיה בעין השכל”? האם לא פשוט יותר למלא אחר הצו אם מסתפקים רק בציות עקבי? אכן, מצוי כוון פרשני כזה, למשל: “ולפי שהברכה והקללה זירוז להמון בקיום המצות והפסד בעוברם עליהם לכן דבר עם ההמון ואמר לפניכם” [7].

   האמנם זה כל-כך פשוט?

   יש כאן העמדה ברורה של “מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם” מול “לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים”, האין זה פשוט?

   לא.

   האלוהים הדובר והמנחה התנהגות נתפס בתורה ובמקרא כולו כך: “ה’ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ” [8]; גם “כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל” [9]; וגם

הֵן לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ” [10]; ואפילו שלמה המלך קורא בהתרגשות רבה: “לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד” [10].

האם בתפיסה כזו של אלוהים טמונה בעיה כלשהי? תפיסת אלוהים כיחיד ומעל לכל מעלה קושי כלשהו?

לא, זו הינה התפיסה הבסיסית, זו תפיסה מובנת של אלוהים.

   אבל, העמדת אלוהים “ה’ אֱלֹהֵיכֶם” מול “אֱלֹהִים אֲחֵרִים” מעלה קושי רציני.

אם אלוהים נתפס כיחיד, נצחי ובלבדי הרי מכך נובע שכל “הישויות” האחרות הקרויות אלים או אלוהים הם בבחינת הבל וריק והפונים אליהם הם בבחינת “מִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ” [12].

אם זהו המצב, מה הטעם באזהרה בפני פולחן לאל זר? הרי זה פולחן ריק, וללא תועלת! יערכו בני האדם טכסים לאלילים, הרי רק ה’ אלוהים קובע מציאות ממש. אכן, אם היינו נותרים בהבנה שפרשת השבוע עוסקת רק בהעמדת ה’ אלוהים מול אלה הקרויים אלוהים, התמיהה לא היתה נפתרת.

   אנו קוראים זאת אחרת.

   ראשית נשים-לב, שההעמדה היא של “מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם” מול “לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים”, זו אינה העמדה של ישות מול ישות אלא מערכת התנהגות מול מערכת התנהגות.

דמותו של ה’ אלוהים מחייבת התנהגות ערכית-מוסרית: “כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ” [13]. הקפדה על כללי חיים כאלה ואימוצם כבסיס להתנהגות יומיומית אכן, ברכה בה. כך אנו מבינים את הכתוב: “אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם” [14].

האם יש הנחיה, האם קיימת עצה טובה יותר מזו לחיים טובים בחברה? [15].

   איני יודע את המקור להשראה שהביאה את בוב דילן לכתוב: “שתדע לראות את האור / ולמצוא את האמת / בתוך החושך הגדול” [1], אבל סבורני שזה בדיוק המסר גם מפרשת השבוע: לראות האור, לגלות את הברכה בחיים ערכיים-מוסריים ולדחות את החושך, את הקללה את הנזק שטמונים בהתנהגות אישית וציבורית שמקדשת מעמד, רכוש וכסף ולא בני אדם [16]. 

   “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה” [2], הכל נתון, צריך רק לבחור, ולפי הבחירה לחיות. ובחירה כזו

אכן זקוקה ל”ראיה בעין השכל” [4].


הארות ומראה מקום

[1] בוב דילן, צעיר לנצח, תרגום יאיר לפיד, לחן רמי קלינשטיין.

[2] דברים יא, כו.

[3] “אמר ‘ראה’ בלשון יחיד ‘ולפניכם’ בלשון רבים, כי משה ידבר עם הכל, עם היחידים ועם ההמון, ולפי שהברכה והקללה נאצלין משתי מדות שבהן נברא העולם והן מדת הדין ומדת רחמים שאין ענינם נגלה רק ליחידים המשכילים, לכך אמר “ראה” בלשון יחיד” (רבינו בחיי לדברים יא, כו).

[4] שם, שם.

[5] “לכל אחד ידבר” (ראב”ע לדברים יא, כו); כך גם תולדות יצחק על אתר: “אמר ראה לשון יחיד ואמר לפניכם לשון רבים, שמדבר עם היחיד ועם הרבים.”

[6] דברים יא, כז–כח.

[7] תולדות יצחק לדברים יא, כו. וראה גם: “הביטה וראה שלא יהיה ענינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג בשאר האומות. כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה והם שני הקצוות כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק על צד היותר טוב. והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו” (ספורנו לדברים יא, כו).

[8] דברים ד, לה.

[9] דברים י, יז.

[10] מל”א ח, ס.

[11] דברים י, יד.

[12] ישעיהו מה, כ.

[13] דברים י, יז–כ.

[14] דברים יא, כז.

[15] כך אנו מבינים גם את כשלון מנהיגות של שלמה המלך. אמנם נאמר לגנותו של שלמה המלך “רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר” (מל”א ג, ג). אבל, הביקורת שמוביל ירבעם נגד רחבעם בנו של שלמה אינה נגד הפולחן הזר אלא נגד נוהגי הנהגה של שררה ודיכוי: “אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ” (מל”א יב, ד).

[16] הירשזון ובניזרי הם רק דוגמא לתופעה רווחת, חבל.

1 2 3 7