א – מהי מטרת סיפור לידתו, בגרותו ובריחתו של משה?
סדרת האירועים בפתיחת ספר שמות (הגזרות, שפרה ופועה, משה יוצא אל אחיו, משה מסייע לבנות יתרו) שקדמו להתגלות בסנה, שימשה את חז”ל כדי להוכיח את חוש הצדק של משה ואת דאגתו לאחר. להלן אנסה להציג את סדרת אירועי הפתיחה (“זרעי המהפכה“) של הספר, כהצבעה על משה לא רק כבעל חוש צדק אלא גם כמנהיג בפוטנציה המזהה את הצורך במהפכה הנהגתית אצל ב”י, הרבה לפני העימות עם פרעה.

ב  – למה הוזכרו שמות הבאים מצריים?
הספר השני של המקרא, נפתח באזכור שמות בני יעקב. מדוע הובאו השמות? האם רק כדי לפתוח את סיפור יציאת מצריים בניסוח הדומה לדיווח על ההגעה למצריים של יעקב ובניו בבראשית מ”ו? הרי הסיפור יכול היה להתחיל בשמות א 4: ו”ַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב (הבאים מצריים) –שִׁבְעִים נָפֶשׁ; וְיוֹסֵף, הָיָה בְמִצְרָיִם.  וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ–בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם”. 

ג  –  “התאדות” ראשי השבטים
נראה לי שציון השמות בפתיחה נועד להדגיש שלאחר פטירת הדור הראשון של בני יעקב, לא נוצרה הנהגה ראויה בקרב ב”י.  הספורנו (פרשן מקרא יהודי- איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה, תחילת המאה ה 16), מסביר זאת בצורה דומה : “וְאֵלֶּה שְׁמוֹת- הַנִּזְכָּרִים בְּכָאן הָיוּ רְאוּיִים לְהִוָּדַע בְּשֵׁם, כִּי כָּל אֶחָד מֵהֶם רָאוּי לִהְיות נֶחְשָׁב אִישׁ עַל שְׁמו הַמּורֶה עַל צוּרָתו הָאִישִׁיִּית. וְאֵלֶּה כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם הָיוּ לִמְאורות, וְלא יָצָא הַדּור לְתַרְבּוּת רָעָה. אָמְנָם אַחֲרֵי מותָם לא הָיוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁבִּבְנֵיהֶם כָּל כָּךְ חֲשׁוּבִים בְּעֵינֵי אֱלהִים וְאָדָם“.
אנו היינו מנסחים את דברי הספורנו בלשון מודרנית- איך קורה שהמשפחה החזקה הזאת אינה מגיבה לגזירות פרעה? איך קורה שראשי השבטים לא נערכו ל”יום שאחרי” ?
חיזוק לגישתי זו על התאדות ראשי השבטים ניתן למצוא בדרך ההתייחסות המינורית לשבטים בהמשך סיפור יציאת מצריים-.
בשמות ו’ 13 מוזכרים רק ראובן, שמעון ולוי- ורק לעניין הגנאולוגיה של משה  
בספר במדבר חוזרים ומתייחסים אל השבטים רק בהיבט ייצוגי.  בבמדבר א’ איזכור השבטים הוא לעניין המפקד, בבמדבר ב’ אזכורם הוא לעניין ארגון החנייה מסביב אוהל מועד ובבמדבר ז’ לגבי סדר הקרבת קורבנות.
גם הניסיון להעביר אחריות לנשיאי השבטים בעניין המרגלים, בבמדבר י”ג – לא צלח.
זאת ועוד. אם נראה את “זקני ישראל” כראשי השבטים, הרי הם נמנעו בשמות ה’ 1, להגיע אל פרעה ע”מ לדון בדרישת משה ואהרון “שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר”, למרות שבשמות ד’ 31 קיבלו שני המנהיגים החדשים, גיבוי מזקני ב”י ומהעם: “וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ”. מדרש שמעוני קעד מספר: “…אמרו להם משה ואהרן בואו עמנו ונלך אצל פרעה מיד קיבלו עליהם זקני ישראל והלכו עמהם. עד שהיו הולכין היו מגנבין עצמן אחד אחד ושנים שנים…”.

ד  –  שמות חדשים- הנהגה חדשה
בהמשך סיפור זרעי המהפכה, המלה שם/ שמות (מלה מנחה) שהופיעה בפסוק א’ ורמזה על התאדות, משמשת כדי לדווח איך מתגבשת הנהגה חדשה. שמות לא מוכרים (בניגוד כמובן לבני יעקב)  וללא כל רקורד קודם, מופיעים תוך מספר פסוקים: שפרה, פועה ומשה.
שפרה ופועה
בתחילה מופיעות שתי מיילדות לא ידועות המשנות מהלך היסטורי בצורה חכמה: ” שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה”.  הן היחידות שפעלו כנגד פרעה ואף שוחחו עימו (אין דיווח כזה לגבי זקני ב”י). הן אלו שאפשרו את לידת הזכרים ובעקיפין את הולדת משה.
האומץ הייחודי שלהן מסופר בעזרת השורש  ירא. ב-שמות א’ 17 מסופר ש-” וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ וגו’ “. ההדגשה היא שהמיילדות יראות את האל ואינן יראות את פרעה. אך גם ובמיוחד, שאי יראתן את פרעה,  היא בלתי מותנית וללא כל הבטחות מרחיקות-הלכת ליראי האל, שאליהן היינו רגילים בספר בראשית. אם נשווה לאבות נמצא שבבראשית ט”ו1, בברית בין הבתרים, ה’ אומר לאברהם לא לירא וכורת עימו ברית לגבי זרעו. בבראשית כ”ו 24  לאחר מריבת הבארות עם אנשי אבימלך ה’ אומר ליצחק לא לירא ומבטיח לו שירבה זרעו. בבראשית מ”ו 3- אומר ה’ ליעקב לא לירא בעת הירידה למצריים.
נראה שהכתוב מדגיש איפוא שהמיילדות העבריות  אינן יראות את פרעה  למרות שאין בידיהן  הבטחות מרחיקות לכת ולכן ה’ אוהד מאד את העוצמה שגילו: ” וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים”.  התייחסות זו של הכתוב מביאה את הקורא להבחין בלאו הבולט מאוד מתוך ההן:  אין אף אחד אחר בשממה המנהיגותית שהשתררה אצל ב”י במצריים.
משה
השם
הבא הניזכר בפרשה הוא של דמות חדשה- משה, “וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ..”.משמעות השם נידונה רבות אצל הפרשנים השונים  (מאין לבת- פרעה מונח עברי?) אך אני מבקש להביא פרשנויות הרואות קשר בין “משה” ל”מושיע”. אומר הספורנו “וַתּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. הַטַּעַם שֶׁקְּרָאתִיו ‘משֶׁה’ לְהורות שֶׁיְּמַלֵּט אֶת אֲחֵרִים…”. אומר החזקוני (המאה ה 13)  “…ואז אמרה בת פרעה יפה קראתו כן כי מן המים משיתיהו. משוי אין כתיב כאן אלא משה לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים…”. שני פירושים אלו מוצאים בשמו של משה את עתידו כמושיע לאומי.
ואכן, משה מוצג כבעל יכולת לראות, להבין ולהתמודד עם קשיי ההנהגה הקיימת.
ההנהגה לא מנסה להתמודד עם את אלימות המצרים- בשמות ב  11-12 ” וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. ויִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל” . אומר ילקוט שמעוני קסז- “ר’ יהודה אומר: ראה שאין מי שיעמוד ויקנא לשמו של הקב”ה להרגו, ועמד הוא וקנא והרגו”. ההנהגה הישנה לא הכשירה את ב”י להתמודדויות מעין אלו.
ההנהגה לא ניהלה את הקהילה – בשמות ב’ 13-14: ו”ַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי”. במילים אחרות-  אין לנו שופטים משלנו ואין לנו קודקס התנהגותי מחייב. וגרוע מכך: “וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר”.  במילים אחרות- נוהג ההלשנה היה מקובל. ראה גם את היווצרות מעמד של שוטרי בני ישראל, המשתפים פעולה עם השלטון וחושבים כמוהו (שמות ה’ 19-21). .
פסימיות אצל ב”י לגבי העתיד–  בשמות  ד’ 1: “וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי”. הפסימיות מתגלה גם ב ד’ 31:  “וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ”. מסקנתי- ב”י לא מאמינים בכוחותיהם-הם. כתוצאה מפסימיות זו, ב”י נטמעו כנראה בסביבה האליטיסטית של מצריים. ההיטמעות מודגמת למשל, בהושע ה’ 7 המדווח שב”י לא מלו את עצמם במצריים, ביחזקאל כ’ 7 מסופר  על היטמעות דתית ” ביּוֹם הַהוּא, נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם, לְהוֹצִיאָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  … וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ” ובילקוט שמעוני שמות פרק א’ סימן קס”ב  מדווח ש: “וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם- שנתמלאו בתי טרטיאות [=תיאטראות] ובתי קרקסיאות מהם”.
מסקנתי היא שסיפור זרעי המהפכה בתחילת הספר, מציג את החוסר בהנהגה לאומית ורוחנית של ב”י. המיילדות האמיצות והנסיך המצרי פועלים ללא  היסטוריית ההבטחות והטיפול האישי של האל באבות. הם נוקטים בצעדים עצמאיים, שנועדו להקים הנהגה לאומית חדשה.
כדי להשלים את הצגת ההנהגה החדשה, הפרשה משתמשת במונח “טוב” לגביה:  ב-שמות א’ 20-וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת  בשמות ב’2- וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא. פרשת שמות  “מתכתבת ”  אפוא עם פרשת בראשית גם בקריאת שמות וגם בהיעזרות במונח טוב.
ה –  סצנת ה”באר” כאבן  הדרך הבאה בצמיחת המנהיג הלאומי
סצנות “באר בארץ רחוקה”,  שימשו בבראשית כמבוא לצמיחת הגיבור על מנת שיקיים את הבטחות ה’. אליעזר עבד אברהם עם רבקה ויעקב עם רחל.
אם משווים את סצנת הבאר של יעקב לזו של משה, מבחינים מיד בהבדלים. יעקב בורח בעיקר בגלל ההערמה על  עשיו ובהנחיית אימו. משה בורח בגלל שלא קיבלו הנהגתו- לא כנסיך מצרי ולא כדמות מנהיגה בב”י.  יעקב מנסה בכל דרך להיות אבי השושלת שתקיים את הבטחות ה’. משה לא הונחה ע”י ה’ ולא הובטח לו מאומה. משה מונע רק ע”י הכרתו ותעוזתו.
זרעי המהפכה נובטים כאשר ה’ שמבין את הפוטנציאל של משה, מפעילו באירוע הסנה.

פרשת ויחי: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה | שושנה מיכאל צוקר, טבת ת”פ
כחוט מקשר, מוטיב היחסים (בעיקר, היריבות) בין אחים עובר בכל ספר בראשית מראשיתו עד סופו. צמד האחים האחרון בספר הוא מנשה ואפרים. עליהם אנחנו יודעים מעט מאוד אבל ממשיכים לקיים את צוותו של יעקוב “בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה” (בראשית מח:כ).
מהן התכונות שאליהן מכוונת ברכה זו? חוסר המידע על מנשה ואפרים כאנשים מובחנים מוביל למסקנה כי לא אישיותם חשובה אלא מקומם ותפקידם בשלשלת הדורות. כדי לבחון אפשרות זו, נחזור לבראשית:
במשפחה הראשונה קין הורג את אחיו חבל. אברהם נפרד מאחיו נחור, ובהמשך מאחיינו לוט. יצחק וישמעאל מופרדים בילדותם ונפגשים שוב רק ליד קבר אביהם (לפי  פשט הפסוקים). גם היריבות בין עשיו ויעקוב מתחילה מוקדם. סיפורם שזור בערמה, מרמה, איום, ובריחה (=פירוד). אחרי עשרות שנים, יש מפגש פיוס קצרצר, האיום הוסר אבל שוב נפרדים.
בין יוסף ואחיו שוררות קנאה ושנאה הנבלמות על סף הרצח שמסתיים עם פירוד בתנאים מחמירים. שוב עוברים שנים רבות לפני שהאחים שוב נפגשים, לא במפגש קצר אלא בתהליך מורכב של ניסוי ותשובה שמוביל לפיוס מתוח. גם אחרי שהשבטים יורדים מצרימה, הם גרים בגושן ויוסף נשאר בבירה. על אף המרחק, יש שינוי בדור הזה.  
במעמד הברכות בפרשת ויחי, יוסף מקבל מעין בכורה כששני בניו מוכרים כשבטים שיקבלו נחלה בארץ ישראל (בר’, מח:ה). יהודה נועד למנהיגות (בר’, מט:ח-י), אבל אף אחד לא נדחה. גם ראובן, שמעון ולוי שמקבלים נזיפה במקום ברכה (בר’, מט:ג-ז), נשארים “בפנים” והופכים לשבטים.
תהליך הסינון הגיע לקצו. עכשיו קם עם שמכיל את כל בניו. אך הכלה אינו מספיק, רצוי גם אחווה. לכן, יש שלב נוסף בו מנשה ואפרים מוסיפים נדבך. כאשר יעקב מברך את שתי בניו, כתוב:
“וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר … וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ (מראשית מח: יד, יז).
יוסף שהרגיש את רוע השנאה בין אחים על בשרו חושש שמה אביו עדיין לא קלט, ומנסה לתקן אותו. אבל אפרים ומנשה בעצמם לא מגיבים. חשוב לציין שהם אינם פעוטים אלא גברים צעירים, לפחות בני 20-19.[1]  הם לא נותנים להעדפתו של יעקב לגרום לקנאה, ולא להפריד בניהם או לפגוע באחוותם. (חיזוק נוסף לפירוש נמצא בברכתו של יעקוב שמדבר אליהם בלשון יחיד, “בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל”).
אפרים ומנשה הגיעו למדרגה גבוהה יותר של יחסים בין אחים ולא נסחפים ליריבות וקינאה.  לכן אנחנו מברכים את ילדנו בתפילה שלא יריבו ויקנאו אחד בשני. הרב סטיבן פיק-נתן לוקח את הרעיון צעד אחד קדימה: “אנחנו מבקשים שבנינו יוכלו לקבל כל מה שיקבלו מהחיים, שיוכלו להתעלות מעל צרות עין וקינא, שישמחו בחלקם וחלק של אחיהם”.
============

[1]  לפי החישוב: יעקב חיי במצריים 17 שנים, בתוכם 5 שנות רעב, כשמנשה ואפרים היו לפחות בני שנתיים-שלוש (ויתכן יותר) כאשר הוא הגיע לראשונה כי כתוב שהם נולדו “בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב.”

פרשת ויגש: מנהיגות ואחריות | מוטי לקסמן, טבת תש”פ
יהודה מתפקד כראש לאחיו, הוא גם מדבר בשמם בפני יוסף.
דבריו אל יוסף ערוכים כנאום, “והוא נמנה עם הנאומים הגדולים שנתפרשו בספרנו […] יהודה נוקט כאן סגנון של מלך ומושל הבוטח בצדקתו” [1].
אנו נבדוק את נאומו של יהודה אל יוסף בהשוואת האמור בו לכתובים אחרים המתארים אותם נושאים.
לאחר פתיחה שיש בה נימוס וכבוד לשליט: “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה” (ברא’ מד, יח).
יוסף אינו מגיב, יהודה ממשיך. הוא פותח את דבריו באזכור השיחה שהתנהלה, כביכול, בין יוסף לאחים במפגש הראשון: “אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח” (ברא’ מד, יט).
בדיקת הכתוב המתאר את השיחה הראשונה בין יוסף לאחיו מעלה שיוסף לא שאל אותם כך. הוא חזר והאשים אותם בריגול, והם ספרו על אביהם ועל האח בבית, ביזמתם (ברא’ מב, יא, יג).
מעט פרשנים מתייחסים לפער הזה בין דברי יהודה לתיאור הנדון. יהודה קיל ער לכך: “בגוף סיפור המעשה, בבואם לראשונה מצריימה, סתם הכתוב ולא פרש שאלה זו”, לדעתו, פער זה משקף “שמדרך המקראות לסתום במקומם ולפרש את דבריהם במקום אחר” [2].
לדיוננו חשוב, בשלב זה, שקיים פער בין המסופר למתואר.
לאחר פתיחה זו, ממשיך יהודה ומפרט: “וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי: יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ” (ברא’ מד, כ). שוב, אין דברי יהודה מתארים בדיוק את אשר סופר בשעת המעשה, שם נאמר: “כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ” (ברא’ מב, יא–יג).
ההבדלים הפעם הם: בסיפור המעשה מוגדר יעקב כ”אִישׁ אֶחָד” ואילו בדברי יהודה מכונה יעקב “אָב זָקֵן”. “הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ” כך מתוארים בנימין ויוסף בכתוב המספר את האירוע; בדברי יהודה מול יוסף הוא אומר: “וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ”. התוכן הכללי דומה, אבל בדברי יהודה בולט שימוש מודגש במלים מעוררות רגש רב אפילו חמלה, יותר מאשר תיאור התהליך עצמו.
בשלב זה אומר יהודה: “וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו” (ברא’ מד, כא), אפשר לראות בכך סיכום העיקר, בנוסח רגשי יותר, של תיאור התהליך במקור (ברא’ מב, טו–כ).
יהודה ממשיך בנאומו ואומר שתי אמירות, שמדגישות את הפן הרגשי בתהליך, אך אין להם זכר בתיאור התהליך עצמו: “וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת. וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי” (ברא’ מד, כב–כג).
יהודה עובר כעת לספר על השיחה בין האחים עם האב יעקב, לאחר שובם בפעם הראשונה ממצרים, ללא שמעון שנותר אסור שם.
בהתייחסות יהודה לשיחה של האחים עם אביהם הוא מצמיד את ההגעה לבקשת יעקב לחזור ולקנות מזון: “וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל” (שם, כד–כה). בסיפור המקורי קיים פער זמן בין ההגעה לבקשת יעקב (ברא’ מב, כט – מג, ב). אם-כן, שוב פער. עם-זאת, הצמדת ההגעה לבקשה עשויה לעורר תחושת דחיפות לקבלת מזון.
אמירתו של יהודה: “וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ” (ברא’ מד, כו), אינה חוזרת במדויק על שלב זה בתיאור השיחה אבל מעבירה בהחלט את התוכן המשמעותי (ברא’ מג, ג–ה).
בשלב זה מספר יהודה על תשובת האב לדרישה שהושמעה על-ידי הבנים: “וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ: אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה” (ברא’ מד, כז–כט). דווח זה ניתן לאפיון כמעורר התרגשות ואולי גם אמפתיה לאב שנותר בכנען. תיאור השיחה במקור כולל דיון שיש בו גם טרוניה בין האחים לאביהם: “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל: לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח? וַיֹּאמְרוּ: שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח, וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ” (ברא’ מג, ו–ח). כפי שאנו קוראים גם תפקודו של יהודה כדובר בתיאור השיחה אינו מופיע בדברי יהודה אל יוסף.
לקראת הסיום, יהודה מדגיש את פן רגשי שיש בו אף ביטוי לחרדה, למצב האב אם הם יחזרו ללא בנימין: (ל) וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ:
(לא) וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה” (ברא’ מד, ל–לא).
אם-כן, הדיון עד עתה מעלה שיהודה אינו משקף את מה שקרה ומה שנאמר. הצבענו מספר פעמים על הגוון הרגשי בו משתמש יהודה.
יהודה מתפקד במנהיג האחים, האם יאה למנהיג לא לשקף את הנתונים בדווחו על תהליך או אירוע שקרה בעבר?
זה מביא אותנו לסדרת שאלות: מהי אמת? האם יש אמת מוחלטת? האם אמת אינה בסופו של דבר האמת של הדובר?
ובאופן יותר מוגדר האם מנהיג צריך תמיד לומר את האמת, את כל האמת?
נראה לי שיהיה קשה להאשים את יהודה בסילוף או בשקר. יהודה בחר, לפי הכתוב, להגיד מה שחשוב למצב המסוים בו מתקיימת השיחה. יהודה רוצה לעורר רגשות וריגושים באותו שליט זר (בשלב זה). לפי הבנתי ליהודה ברור שבנימוקים תבוניים בלבד לא יצליח למנוע את אסירת בנימין שנתפס בגניבת גביע מלכותי. הפעלת “לחץ” ריגושי יכול אולי להשפיע. בהתאם, חשוב פחות מה קרה אלא יותר מה המשמעות של העבר למצב הנוכחי. יהודה לא העביר את כל האמת אבל את המסר החשוב הוא תיאר היטב.
האם זו לא תכונה חשובה של מנהיג, להתאים את דבריו לשומע, כדי להשיג את המטרה. שוב, לא מדובר כאן בשקר או בסילוף.
מבחינה זו יהודה תפקד היטב.
אבל, זה רק שלב ראשון בסיפור, והקדמה לעיקר.
בשלב השני, לאחר התיאור המפורט, באופן מגמתי, בא הסיכום: “כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי” (ברא’ מד, לב–לד).
יהודה לוקח אחריות אישית מלאה!
הוא אינו מתחמק בהסברים, הוא אינו מנסה להטיל אחריות על מישהו אחר, הוא המנהיג, כך הוא הבטיח לאביו (ברא’ מג, ח–ט).
אכן, תפקוד מופתי של מנהיג.
עם-כל הזהירות, כיום יש הרבה מנהיגים שיודעים לא לומר את כל האמת, אם לא למעלה מזה (ואולי עדיף לומר למטה מזה…).
מאידך, בזמננו יש מעט מאוד מנהיגים, אם בכלל, שמוכנים לקחת על עצמם אחריות אישית מלאה על תהליך שהם היו מעורבים בו.
אז מי אומר שבכתוב במקרא הקדום שלנו אין דברים שאפשר ללמוד מהם גם ליישם לחיינו אנו, בתחילת המאה העשרים ואחת?
<><><><><>
[1] יהודה קיל, ספר בראשית, כרך שלישי, ירושלים תשס”ג, עמ’ קפט.
[2] שם, עמ’ קצב.

פרשת מקץ: חלומות מתגשמ‏ות | סאם ליימן-ווילציג, כסלו-טבת תש”פ

ישנם שני מקרים של חלומות – ושניהם מתגשמים בסופו של דבר: האחים של יוסף משתחווים ליוסף (שאינם מכירים אותו בהיותו ב״תחפושת״ המִשְנֶה לפרעה) ושבע שנות בצורת אכן מגיעות אחרי שבע שנות שפע. אולם, מבחינה מהותית אחת קיים הבדל משמעותי בין שני הסיפורים – עם מוסר השכל לעידן שלנו.
כאשר פרעה מתרשם עמוקות מפיענוח חלומותיו ע״י יוסף, הוא מאפשר ליוסף לעשות משהו בנידון. ומה עושה יוסף? מכריז על איגור כל עודף הגידולים בשבע השנים הראשונות (הבאות) כדי לשרוד את שבע שנות המחסור שיבואו אחריהן. מבחינה אחת, זהו מהלך מרשים ביותר: מדובר במקרה הראשון בתורה של תכנון מושכל לקראת העתיד ע״י הממשל המפעיל מדיניות ציבורית שקולה. ברם, מבחינה אחרת יש בה בעייתיות.
מהי הבעיה? על אף שבאותה תקופה הבינו שיש להיערך לעתיד, אנשי העולם העתיק לא האמינו שיש בידי האדם (או למנהיגות המדינית) את היכולת לשנות את העתיד. לא יוסף ולא כל אחד אחר העלה בדעתו שניתן להשפיע על תהליכים בטבע (למשל, לשנות את שיטת השקיית השדות כדי שיהיה מספיק מים אפילו אם הגשמים לא ירדו). לכן, למרות המדיניות של יוסף, התוצאה הייתה עגומה במידה גדולה לאוכלוסיית מצרים, שהרי בסופו של דבר האיכרים המצרים אכן שרדו אבל גם הפכו לנתינים כלכליים של פרעה – עבדים למחצה.
אותו דבר אינו קורה בסיפור של יוסף ואחיו: אכן בסופו של דבר החלומות שלו התגשמו, אבל הפעם לא בגלל איזשהו ״גורל״ אלא כתוצאה מפעולות אקטיביות של יוסף (התרגילים שהוא מפעיל על האחים: ״מרגלים אתם…״ והכספים שמחביא בשק של בנימין) וגם פעולות יזומות של האחים עצמם (שמעון מתנדב להישאר במצרים; יהודה מתחנן שיוסף ייקח אותו בשבי במקום בנימין). בסיפור הזה, שסופו משמח את כולם – לעומת הסיפור הפחות משמח של הבצורת במצרים ו״עבדות״ המצרים לפרעה – מוסר השכל לנו בעידן העכשווי.
אם כבר אנו רואים את הנולד, עלינו להיכנס לתוכו באופן פעיל ולא לשבת בחיבוק ידיים, או לכל היותר להתכונן כדי לשרוד את התקופה הרעה ולקוות לסוף טוב. נהפוך הוא, עלינו להיכנס בעובי הקורה ולעשות מעשים כדי למנוע את הסוף המר. בעידן העכשווי, זהו מסר חשוב במיוחד בכל הקשור לכדור הארץ – זיהום, התחממות, הכחדת מינים – ומה עלול לקרות לו בעשרות השנים הבאות אם לא נשנה את התנהגותנו (כפי שבני יעקב שינו את התנהגותם בסופו של דבר).
במלים פשוטות, על האנושות לפעול אקטיבית כדי שלא נגיע כולנו ל״מִקֵץ״ אכזרי על האדמה היחידה שיש לנו: כדור הארץ.

פרשת וישב: על קנאה ועל קנאות | מוטי לקסמן, כסלו תש”פ
“מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ” (שיה”ש ח, ז1).
כשיש אהבה היא חזקה מכל דבר.
אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ” (שיה”ש ח, ז)

על אהבה נדבר היום.
נתחיל בהיסטוריה, יעקב נולד וגדל מעט: “וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב” (ברא’ כה, כח).
יעקב היה אהוב על אמו.
“ורבקה אוהבת את יעקב, אהבת הטוב” (תולדות יצחק על אתר).
יעקב לא רק אהוב הוא גם אוהב: “וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל” (ברא’ כט, יח1).
“וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ” (ברא’ כט, כ).
“וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת” (ברא’ כט, ל).
לא רק על אהבה מסופר כאן, אלא גם על עבודה רבת שנים כדי לזכות באהובה.
נהדר, לא?
אדם קיבל אהבה והוא גם משרה אהבה.
והנה יעקב גדל התפתח, והוא מגיע לפרשת השבוע, פרשת וישב ואכן, גם פה:
“וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ” (ברא’ לז, ג1).
ממש דמות מלאת אהבה.
אבל כאן, בפרשת וישב, האהבה מתבטאת גם בהצהרה, שכולם יידעו: “וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים” (בר’ לז, ג2).
ואכן כולם רואים, ולא מתלהבים.

פרשת השבוע, פרשת “וַיֵּשֶׁב”, למרות שמה המרגיע כביכול, מספרת לנו סיפורים סוערים ומרגשים מאוד.
נחזור בקצרה על עיקרי המסופר: יוסף בנם של יעקב ורחל, חולם חלומות המתקבלים באופן קשה על ידי האחים וגם על ידי האב: “וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה” (בר’ לז, י). יוסף נשלח לראות מה שלום אחיו, אחיו מנצלים את ההזדמנות, ולאחר שרצונם להרגו נדחה על-ידי ראובן, הם מוכרים אותו לשיירה, “לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף” (בר’ לז, כח), לפי עצת יהודה. יוסף מובא למצרים ושם הוא נמכר ל”פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי” (בר’ לט, א).
בבית פוטיפר זוכה יוסף לאמון רב: “וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ” (בר’ לט, ד). הוא מוצא-חן גם בעיני בעלת הבית שמנסה לפתות אותו כדי שישכב איתה. לאחר שיוסף מסרב היא מעלילה עליו שהוא ניסה לאנוס אותה, ובעקבות זאת הוא מושלך לכלא. גם בבית הכלא הוא זוכה לאמון המנהל: “וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה” (בר’ לט, כב).
לבית הכלא מושלכים “מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה” (בר’ מ, א) על חטא שחטאו נגד פרעה. בלילה אחד שניהם חולמים חלום ויוסף מציע פתרון לכל חלום. כעבור שלושה ימים מתגשמים החלומות, כפי שיוסף פתר: “וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה. וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף” (בר’ מ, כא–כב).
בתוך סיפור מרתק זה משולב סיפור נוסף על יהודה ותמר (בר’ לח).
מקובל מאוד לעסוק בפרשה זו בחלומות, אנו בחרנו להתייחס לפן אחר, מערכת היחסים במשפחת יעקב.
אנו רואים שמשפחה שהתפתחה, לפחות בחלקה מאהבה: “וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל” (בר’ כט, יח), הופכת למשפחה בה רוחשים רגשות שנאה המביאים להתנהגות אלימה.
מה מקור רגשות השנאה?
בראשית הפרשה מסופר: “יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם” (בר’ לז, ב).
המקרא אינו מתאר לנו מהי הדיבה שסיפר יוסף. בכל-אופן דיבה אינה מעוררת יחס חיובי, ולמרות זאת אין המקרא מספר על גינוי, ביקורת או התייחסות שלילית להתנהגות זו.
לעומת-זאת, בהמשך מסופר “וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים” (בר’ לז, ג). התייחסות זו מעלה מיד תגובת-נגד-זועמת-מאוד מצד האחים: “וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם” (בר’ לז, ד). ולאחר שיוסף מספר להם על חלומותיו, כתוב במקרא: “וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו” (בר’ לז, יא).
שנאת האחים מוסברת על-ידי קנאתם ביוסף בשל היחס המועדף לו הוא זוכה מצד האב, ובשל חלומות הגדולה של יוסף.
ואין זה מפליא שקנאה מביאה לשנאה. כבר בתחילת חומש בראשית אנו קוראים על קנאת קין בהבל אחיו: “וַיִּשַׁע ה’ אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו” (בר’ ד, ד–ה); קנאה הגוררת את קין לרצוח את הבל אחיו.
ומדוע עלולה קנאה לעורר שנאה ואלימות?
קנאה היא, בהרבה מקרים, ביטוי לצרות-עין ולהרגשת קיפוח ואי-שוויון. כלומר כאשר אדם אינו מרוצה מהמצב בו הוא נמצא ומהתנאים בהם הוא חי, בהשוואה למצב ולתנאים בהם חיים אחרים.
במצב זה עומדות בפני האדם לפחות שלוש אפשרויות:
א. לקבל את הפער כנתון שאינו נתפס כפגם, ולכן אין מה לעשות כדי לשנותו.
ב. לראות בפער אתגר ומניע מדרבן לפעילות לצמצומו.
ג. לשקוע ברגשות קנאה ושנאה ובעקבותיהם נקיטה באלימות.
אחי יוסף נקטו, כאמור, בדרך השלישית, ואנו יכולים לתאר לעצמנו את הסבל שעבר יוסף, וגם יעקב בעקבות זאת.
במילים אחרות, “כְּתֹנֶת פַּסִּים”, ושני חלומות, עוררו פעילות אלימה ביותר עד אפשרות של רצח.
האם בחיי יומיום אנו לא נתקלים במצב דומה, מצב אשר בו קנאה מעוררת שנאה ואלימות?
לפני שנתייחס לכך, ברצוני לדון בקצרה גם במושג קרוב, במושג “קַנָּאוּת”.
בעולם, וגם באזור שלנו, יש לא מעט ביטויים של קנאות דתית ואידיאולוגית שמפילה קורבנות רבים.
השאלה שננסה להתמודד אתה היא מה הוא היחס במקרא ל”קַנָּאוּת”?
אמנם אין דיון ישיר בתופעה, אבל ניתן להסיק מסיפורים שונים.
ראשית, ישנם שני סיפורים בהם המקרא רואה, לכאורה, בחיוב פעילות בעקבות “קַנָּאוּת”.
א. מעשה פנחס, ההורג, לעיני כל את “זִמְרִי בֶּן סָלוּא” ואת בת זוגו “הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר” המפגינים בפרהסיה את נשואי התערובת (במדבר כה).
פנחס זוכה בשל כך לגמול: “וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר כה, יג). המעניין הוא שבחלק מתגובת אלוהים למעשה מופיע הביטוי: “לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם” (במדבר כה, יב). האם אין בכך הסתייגות מפורשת מהאלימות? (קצר המצע הנוכחי מלדון בכך, בכל-אופן המעונין יוכל למצוא דיון מפורט בסוגיה זו בספר: ליאון שלף, עשבים שוטים בגן עדן, תל אביב 2002, עמודים 69–70, 82, 84–85).
ב. הסיפור על הרג נביאי שקר על הכרמל בידי אליהו (מל”א יח–יט).
לאחר ההרג ובריחת אליהו למדבר, הוא חוזר פעמיים על אמירתו “וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ” (מל”א יט, י, יד), בתשובה לשאלת האל: “מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ” (מל”א יט, ט, יג). אין בדברי האל שבח למעשה אליהו, להיפך אלוהים מתגלה אליו באופן הפחות אלים שיכול להיות: “וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’ לֹא בָרוּחַ ה’ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה’. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה’ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה” (מל”א יט, יא–יב). אלוהים שמופיע ב”קוֹל דְּמָמָה דַקָּה” הוא אלוהים שמעודד אלימות שנובעת מקנאות?
יתר על-כן, בין אפיוני האלוהים, האפיון “ה’ קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא” (שמות לד, יד), מופיע רק כאשר אלוהים מזהיר את העם בענישה על חטאים שחטאו.
גם במשפחת יעקב מסופר על מקרה של קנאות, כוונתי לפרשה הקודמת, לסיפור דינה ושכם (בר’ לד). בסיפור זה שמעון ולוי מתגברים בערמה על אנשי ושכם והורגים את כל הגברים. תפיסות פרשניות מסוימות מתארות את מעשה שמעון ולוי כביטוי לקנאות לטוהר עם ישראל. אבל יעקב האב בצוואתו, מגנה בחריפות רבה את המעשה: “שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל” (בר’ מט, ה–ז).
במילים אחרות, קשה למצוא במקרא תמיכה לאלימות מתוך קנאות!!!
ומה אנו יכולים להסיק מפרשה זו?
א. עד כמה שאפשר, להימנע מפעילות היכולה לעורר קנאה.
ב. אפשר לנתב קנאה שמתעוררת גם להתנהגות לא אלימה.
ג. קנאות, לא חשוב בשם-מה, היא מגונה, כי אין שום ערך שהוא מעל לקדושת חיי אדם, וכל אדם נברא בצלם אלוהים!!!

פרשת וישלח: איך ניתן להבין את מגוון ההתרחשויות הגדול בפרשה? | אלי מיאסניק, כסלו תש”פ

פרשת וישלח משלימה את תיאור הפיכת יעקב מבורח למוביל. הטבלה הכרונולוגית הבאה מציגה את מגוון קורות יעקב שהוא עצמו הגדירם בבראשית (מז 9) מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי . בטבלה לא הזכרתי במכוןן את הממשק של יעקב עם המלאכים או עם ה’.

האם הפרשה היא רק סדרת התרחשויות שכה שונות זו מזו?  למשל- מה הקשר בין סיפור דינה לבין ההתנתקות המוצלחת של יעקב מעשיו? מה ה”דבק” של מגוון ההתרחשויות?

כדי להבין את ה”דבק” של מגוון ההתרחשויות, מוצע לאתר את גורמי -העל המניעים אותן. גישה מעין זו מאפשרת להבין לא רק את מגוון ההתרחשויות בפרשה אלא גם את סיפורי האבות האחרים. כך למשל ניתן לראות בהתייחסות השונה של ה’ לאבות גורם-על  שהביא לשונות בין סיפורי אברהם לבין סיפורי יעקב. אברהם נבדק אם הוא ירא ה’. יעקב לעומתו בודק את ה’ בבראשית (כח 20)- וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי…וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים

נפתח בהצגת מגוון ההתרחשויות בפרשה ונמשיך בניסיון להצביע על גורמי העל שמאחריהן.yck, vauu, pxueho

כאמור, מוצע להבין המאורעות בפרשה ע”י בחינת גורמי -העל המניעים את האירועים.

  • עניני בכורה והמשך הובלה במשפחות– יעקב נלחם להשיג את הבכורה כדי לזכות בהובלה, גלוי העריות של ראובן הבכור והתוקפנות של שמעון ולוי ( הבאים בתור) פינו הדרך לבן הבא ברשימת הבנים- יהודה.
  • איזה מודל מציבים האבות והאימהות? מה בין המודל של אברהם המנסה להציל את סדום ומוכן להקריב את בנו לבין המודל שמציב יעקב המתמרן? מיהו באמת האיש יעקב שעל שמו נקראת האומה. שאפתן בלי גבולות? איש מעשה? מהם קשריו עם ה’?- לדיון נוסף.
  • היחס לנישואין עם בנות המקום- גם רבקה וגם שמעון ולוי לא מעודדים זאת. אך מה גישת יעקב שלא מחה באזני דינה והתייחסותו היחידה הינה פוליטית ” עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי” ( בראשית לד 30). ועוד- האם יש קשר בין סיפור דינה לבין התייחסות עזרא ונחמיה. לנישואי תערובת בארץ, לאחר חזרתם מגלות בבל? -לדיון נוסף.
  • קניית נדל”ן והקמת מזבח בשכם ובית אל- (ראה גם מאמריו של יאיר זקוביץ).
    • מוטיב קניית הנדלן קשור במקרא לערי הבירה המתחרות של ממלכות יהודה וישראל. אברהם קונה את מערת המכפלה בחברון (בראשית, כג), יעקב קונה נדלן  בשכם ומקים בה מזבח (בראשית, לג). דוד קונה את גורן ארונה בירושלים ומקים מזבח (שמואל ב ,כד) ועמרי קונה את הר שומרון ומקים עליו את בירתו (מלכים א, טז).
    • המזבחות מציינים כנראה רמזים אודות לגיטימיות של מרכזי פולחן שונים בעתיד-במקביל למזבחות בבית אל בממלכת יהודה, הכתוב מרבה לדבר על שכם. אברהם מקים מזבח ראשון בארץ-ישראל בשכם לאחר שה’ מתגלה אליו שם (בראשית, יב ), יעקב השב מחרן מקים מזבח ראשון בשכם (בראשית, לג ). משה מצווה, על סף הכניסה לארץ, כי בני ישראל יבנו מזבח לה’ בשכם (דברים כז) ויהושע מממש את הצו (יהושע ח). סביר שהצדדים שיהיו  מסוכסכים אודות מיקום מרכז הפולחן ( ממלכות יהודה ואפריים לפני חורבן בית המקדש הראשון  והשומרונים לאחר גלות בבל ) ישתמשו בעתיד בפרשה זו כדי להצדיק את מקום הפולחן המועדף עליהם.
  • תפקיד ה’. נושא נרחב מאד לדיון נוסף.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וַיֵּצֵא: התפכחות | אניטה תמרי, כסלו, תש”פ
 
“ויהי בבוקר, והנה היא לאה” (בראשית כט, 25). חמש מילים קצרות ופשוטות המתארות אכזבה, מפח נפש והתפכחות מחלום האוהב ואהובתו
הפרשה מתחילה בחלום – יעקב חולם על הסולם שרגליו מוצבות על האדמה וראשו נוגע בשמים, ומלאכים עולים ויורדים בו. החלום המופלא אינו רק מראה מרהיב, אלא גם הבטחה מרהיבה – טריטוריה, משפחה ושושלת, ברכה וביטחון. מה עוד אפשר לבקש?
יעקב מתעורר, יוצק שמן על האבן שהייתה מתחת לראשו ושעליה חלם את חלומו, ובוודאי הולך שמח, אולי אפילו שורק ואולי שר, רגליו קלות והוא מרגיש שכל העולם פתוח בפניו. וכשהוא רואה את רחל היפה, כל הכוחות האגורים גואים בו, והוא הולך וגולל את האבן מפי הבאר, “ויַשק” את הצאן “ויִשק” לרחל
כוחו של הסיפור המקראי הוא לא רק במסופר בו אלא בדרך הסיפור, בתמציתיות הגדולה שלו. ביכולת המופלאה, במילים ספורות, לתאר עולם רגשות מלא. יעקב אהב את רחל. הסכים לעבוד שבע שנים כדי שתהיה שלו, “ויהי בבוקר, והנה היא לאה”
מילותיו של ביאליק, בשיר “זוהר”, מהדהדות במילים “ויהי בבוקר, והנה היא לאה”. ביאליק מתאר בעשרות שורות של שיר את תום הילדות. את האור והברק, את הדמויות הפלאיות, את חומה של השמש ואת קרירותם של המים. ויותר מכל – את החופש, את האפשרויות הבלתי סופיות שהילד רואה בעולם שסביבו. כמו יעקב, שחלם והרגיש שהכל פתוח בפניו. ואז, יום אחד, “הצצתי בחלון – והנה היא חמה”. השמש הפכה ממקור של נצנוצים וריצודי אור, ממקור של שעשועי עיניים ותחושות בעור שהשתנו באור, למציאות אחת יוקדת, בלתי מתפשרת, שאין שום פליאה בצדה. חמה
יעקב לא היה תמים. בפרשה הקודמת למדנו כיצד רימה (בסדר, אמא אמרה לו…) את אביו ואת אחיו. אך לאחר החלום, היה, כמו שאומרים היום “כמו חדש”. לבו קל. העולם פתוח בפניו ואהבת חייו פשוט הופיעה לנגד עיניו
יעקב כעס, יעקב התווכח ויעקב המשיך ועבד עוד שבע שנים כדי לזכות באישה שאהב. ואף כי נראה ש

וְשִׁירַת הַזֹּהַר לָנֶצַח נָדַמָּה –
אַךְ-עָמֹק בַּלֵּב כָּמוּס עִמִּי הֵד קוֹלָהּ,
וּבְתוֹךְ בָּבוֹת עֵינַי שָׁמַרְתִּי זִיו אוֹרָהּ;
וּנְעִים חֲלוֹמוֹת חַיַּי בָּאָרֶץ הַגְּדוֹלָה,
וִיקַר חֶזְיוֹנוֹתַי – מֵעֵינָהּ נִשְׁאָבִים,
וּטְהוֹרִים וְרָוִים וּבְרוּכִים מִמְּקוֹרָהּ.

גם לאחר ההתפכחות וגם לאחר האכזבה – תמיד נשאר משהו בתוך הלב מאותו זוהר ראשוני, וכדי שדרכנו תצלח, גם אם זו לא הדרך שבא חשבנו שנלך, עלינו לנצור אותו בלבנו. עם אותו משהו, עם אותו שבריר קטן של הזוהר שפעם היה כולו שלנו – אנו ממשיכים

פרשת תולדות: השגיו של יצחק וחשיבותם לדורינו | הרב ראובן המר, תרגמה: שושנה מיכאל צוקר, כסלו תש”פ

לזכרו של הרב פרופ’ ראובן המר ז”ל[*] כבוד לי להביא תקציר של מאמר שהוא פרסם בכתב העת
Conservative Judaism בשנת 1993:

אנו נוטים להתעלם מהישגיו של יצחק מכיוון שהוא עומד בצל אביו הטיטני וגם של בנו ההרפתקן. כדי להעריך את הישגיו הרבים של יצחק, עלינו לשנות את נקודת המבט שלנו ולראותו כמייצג את דור הממשיך, הבא אחרי דור החלוצים. אברהם היה חלוץ ומייסד. יצחק הוא הבן הממשיך, לדורו יש אופי ומשימות משלו. יש משמעות לעובדה ששמו של יצחק נשאר ללא שינוי. כמו כן, הוא נולד בארץ כנען, חי את חייו בארץ כנען ומת בארץ כנען. יציבותו אינה זוהרת, אך היא חשובה.

יצחק הוא השחקן הראשי בבראשית פרק כו. אין בו מעשים ראוותניים, אלא מהותיים. ההצהרה החשובה הראשונה מודיעה לקורא כי יצחק נשאר ארץ כנען גם בעת הרעב. נאמר לו: “גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת!” (פסוק ג). לא משנה מה, לא משנה כמה קשה, אסור לעזוב.

המשימה הבאה קשורה לראשונה ולא פחות חשובה. “וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'” (פסוק יב). אם אין אוכל, צריך להשתדל ולגדל אותו. יצחק לא ממתין עד שאלוהים יגיד לו מה לעשות או יספק לו מזון באורח ניסי. הוא נוקט בפעולה הגיונית – גם אם פרוזאית – של זריעה וקציר. על כן הוא מקבל ברכה.

מעשהו השלישי של יצחק קשור למים. אויביו, המקנאים בשגשוגו, סתמו את הבארות שחפר אברהם. יצחק חופר אותם שוב וגם חופר בארות חדשות. הוא מראה את ההתמדה העיקשת הנחוצה להישרדות בארץ בה יש לו אויבים, בארץ בו אביו החלוץ התחיל להתיישב אך מעולם לא השלים את המשימה.

התמדה הנחרצת של יצחק מובילה אותו להצלחה האולטימטיבית, להישגו הגדול ביותר: אויבו באים אליו ומציעים הסכם שלום. ” וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם” (פסוק 27). המילים האלו נשמעות כמעט עכשווי [כאשר נכתבו בשנת תשנ”ד]. וכך יצחק מצליח במשימה הקשה מכולם: הוא משכין שלום עם השכנים שהיו אויביו.

יצחק ניצב מול משימותיו, הבין אותן ולא היה מפונק מדי או סביל מדי להענות לאתגרים. הוא קבל מורשת מאביו, הוסיף עליה, שיפר אותה, והוא התמיד עד שהשיג את מטרת-העל. נאמר ש”מעשי האבות סימן לבנים.” המעשים של יצחק אכן נשארים רלוונטי לדור ההמשך, הדור שלנו.

[*] מתוך הודעת האבל שהוציא התנועה המסורתית: “הרב פרופ’ ראובן המר ז”ל. היה תלמיד חכם. חוקר הליטורגיה היהודית. איש רוח וספר. המנהל המייסד של בית המדרש ללימודי יהדות – מכון שכטר. ממניחי התשתית ההלכתית לתוכנית בר/בת מצווה לילד המיוחד. הנשיא הישראלי הראשון של כנסת הרבנים העולמית ומבוני התנועה המסורתית ישראל.”

פרשת “חַיֵּי שָׂרָה”: יצחק שוב צוחק? | מוטי לקסמן, תש”פ.

יצחק הסתובב אנה ואנה, בשדה,  והיה עצוב, עצוב מאוד.
יצחק עצוב? איך זה יכול להיות?    
הלא הולדת יצחק קשורה בצחוק.
אבא אברהם צחק כשאלוהים אמר לו שיולד לו בן: “וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק” (בראשית יז, יז).
וגם אמא שרה לא יכלה להתאפק מצחוק: “וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ” (בראשית יח, יב).
וכשנולד יצחק בשעה טובה, שמחה אמא שרה אבל חששה מצחוקם של השכנים: “וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי” (בראשית כא, ו–ז).
וכולם שמחו מאוד, וכולם אהבו מאוד את יצחק, והיתה חגיגה גדולה מאוד: “וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק” (בראשית כא, ח).
<>
אז למה יצחק עצוב, למה הוא עצוב מאוד כעת?
יצחק נמצא כעת בנגב “וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב” (בראשית כד, סב).
הוא כל הזמן היה שם?
לא, יצחק חזר לנגב ממקום שנקרא “בְּאֵר לַחַי רֹאִי” (בראשית כד, סב).
מה חיפש שם יצחק, במקום שנקרא “בְּאֵר לַחַי רֹאִי”?
אולי זו הסיבה שהוא עצוב?
<>
קשה לענות על השאלה אבל אפשר לשער, המקום שנקרא “בְּאֵר לַחַי רֹאִי” הוא המקום שבו היתה הגר, אימו של ישמעאל אחיו הבכור של יצחק.
ואולי, אולי יצחק חיפש את ישמעאל?
למה?
כי יצחק וישמעאל נהנו זה מזה ואפילו השתעשעו יחד ונהנו: “וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק” (בראשית כא, ט).
ויצחק נשאר לבד, כי הגר וישמעאל גורשו מבית אברהם; וגם אמא שרה נפטרה “וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע” (בראשית כג, ב). 
אז יצחק נותר לבד, והיה לו עצוב מאוד, כי זה לא נעים להיות לבד בלי חברים ובלי אמא.
לכן, כנראה, הוא הלך לחפש את ישמעאל, ולא מצא…
אז הוא חזר לנגב מ”בְּאֵר לַחַי רֹאִי”.
<>
וחלף היום “וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב” (בראשית כד, סג). יצחק הסתובב בשדה, לבד ועצוב.
ולפתע “וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים” (בראשית כד, סג); כן, אורחת גמלים הלכה והתקרבה אליו. היו בה עשרה גמלים עמוסים בכל טוב.
יצחק לא הבין מה עושה שיירת גמלים זו במקום הזה,
אבל הוא התחיל להתרגש ולא ידע למה.
ואז הוא הבחין  בעבד אביו, יצחק רצה לרוץ אליו ולשאול אותו לפשר שיירת הגמלים, אבל לאחר הצעד הראשון הוא קפא על מקומו.
על אחד הגמלים ישבה עלמה “וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל” (בראשית כד, סד).
היא גלשה לאט מהגמל.
היא הייתה עלמה יפה ומאירת עיניים, כמוה עוד לא ראה יצחק, הוא היה מוקסם ממנה.
העלמה, התרגשה ממבטו של יצחק, אז  “וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס” (בראשית כד, סה).
כך, עטוית צעיף, התקרבה העלמה אל יצחק, יחד עם עבד אברהם.
<>
ולפני שיצחק אמר מילה, “וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה” (בראשית כד, סו),
העבד סיפר ליצחק גם, שהעלמה היפה היא כלתו, רבקה שמה.
יצחק מיד התאהב בה, ברבקה.
“וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ” (בראשית כד, סז).
<>
והיו להם חיים טובים, ועליזים: “וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ” (בראשית כו, ח).
<>
ומאז יצחק שוב חזר לצחוק בהנאה רבה יחד עם רבקה…

פרשת וירא: התחשבות בזולת | סאם ליימן-ווילציג
התעלומה הגדולה ביותר בפרשת השבוע ״וירא״ קשורה להתנהגות הסותרת (לכאורה) של אברהם אבינו. מצד אחד, אנו פוגשים אדם אשר אינו מפחד להתווכח ואך להתעמת עם האלוהים:
בראשית י״ח: כ״ג – וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. כ״ד – אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּה. כ״ה – חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.
הנה לפנינו אדם בעל חוש מוסר מפותח ביותר, שהרי הוא ידע שכללית מדובר בעיר מושחתת ומשחיתה. ואף על פי כן, לא רק שאברהם פונה לאלוהים ומתווכח אתו, אלא שגם יש לו את החוצפה ״לשים את האלוהים במקומו״ (מבחינה מוסרית)!
ואם כך, עד כמה וכמה מוזרה האדישות של אברהם (או לכל הפחות, היעדר רוח לחימה מוסרית) כשהאלוהים דורש ממנו להעלות את בנו האהוב יצחק על המוקד כקרבן. יש לאברהם שלושה ימים בדרכים לפתוח את פיו באשר אי-המוסריות של דרישת הקדוש ברוך הוא, אך לכל אורך הדרך מאומה יוצאת מפיו.
האם אכן יש כאן סתירה? דומני שלא. הרמז לפתרון התעלומה נמצא דווקא בפתיח של פרשת השבוע: פרק י״ח: א וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. ג וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ–אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם…
מדהים! למרות שאברהם כואב מברית המלה שרק עתה עבר (בסוף פרשת לך לך), הוא קופץ ברגע שרואה שלושה זרים עוברים בדרך ומזמין אותם (כמעט מתחנן בפניהם!) לבוא לאוהלו, לנוח ולאכול. במלים פשוטות: התחשבות גדולה בזולת.
אם זה האיש, ניתן עכשיו להבין שאין בעצם סתירה בין סיפור סדום ועמורה מחד גיסא ועקדת יצחק מאידך גיסא. אברהם, כנראה, מוכן לעשות את הכול עבור אחרים – גם לארח ״מלאכים״ וגם לסנגר עבור עבריינים. מה שהוא לא היה יכול (מוכן?) לעשות: לסנגר לעצמו או לקרובים לו. ברגע שנכנס לתמונה אינטרס אישי, אברהם ראה בכך מעין ניגוד עניינים בין הצרכים שלו אישית והחובה לציית לצו אלוהי.
מכל זה ניתן ללמוד שהיהדות מהווה בראש וראשונה דת של אכפתיות לאחרים ולא של קידום-עצמי. כל אחד מאתנו מכיר דוגמאות רבות מהמורשת היהודית המעידות על כך – ממתנות לאביונים (״עניי עירך קודמים״) ועד להתייחסות חיובית לאנשים זרים הגרים בתוכנו (״כי גֵרים הייתם בארץ מצרים״). מוסר השכל לכולנו, לאזרח הפשוט וגם למנהיגינו.

1 2 3 19