פרשת תזריע-מצורע: בריאות הציבור: אז והיום | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה , אייר תשפ”א

השבוע קוראים את פרשת תזריע וגם את פרשת מצורע בספר ויקרא. הפרשות עוסקות בדיני טומאה וטהרה, ואלה קשורות, בין היתר, בדיני צרעת. הסמכות הבלעדית לקבוע אם אנשים נגועים בצרעת הייתה בידי הכוהנים.

ב  אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת–וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. ג  וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ–נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ. … מו  כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא–טָמֵא הוּא:  בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.  ויקרא יג

לא הבנתי איך כהן יכול להיות מופקד על קביעת נגע כזה עד מרץ 2020 כאשר ממשלת ישראל הכריזה על סגר ראשון כדי למנוע את התפשטות מגפת הקורונה (פנדמיק COVID-19).

באתה ויקיפדיה מופיע הסבר על תקנות שעת חירום למאבק בנגיף הקורונה : בשלבים הראשונים של המגפה נעשתה התמודדות אתה במסגרת הסמכויות הרגילות שבחקיקה, כגון הוראות מנהליות לאיסור כניסת תיירים והמלצות לא מחייבות לציבור. בהמשך הוציא מנכ”ל משרד הבריאות צווים מכוח פקודת בריאות העם.

עם התפשטות המגפה עברה הממשלה להתקנת תקנות שעת חירום שבשונה מהצווים – בכוחן לשנות מיידית את מרבית החוקים (ללא צורך בהליך החקיקה הארוך המאפיין שינוי שגרתי של חוק), להפקיע זמנית את תוקפם או לקבוע בהם תנאים. בכך הן מעניקות תוקף משפטי מחייב למגבלות שנקבעו בהן אף אם הן סותרות חקיקה ראשית כלשהי. במקביל לשטף של התקנת תקנות שעת חירום נמשכה ההתמודדות בהוראות שעה שבמסגרת הסמכויות הרגילות שבחקיקה.  https://tinyurl.com/yzl4owgp

כמובן זו רק התחלת התקנות. נסו לקרוא ולהבין אותן — זו בדיוק השפה הטכנית שבפרשות תזריע ומצורע. פרטי פרטים אין סופיים שהובילו לבילבול וגם לחרדה. כזכור בהתחלת מגפת הקורונה לא ידעו בדיוק לתאר את הסימפטומים המסוכנים, וגם לא היו בדיקות או לפחות מספיק בדיקות או תחנות לבדוק אנשים שחשו ברע. בלי ספק  אף אחד לא יכול לדעת אם יש או אין קורונה בלי בדיקה.

אולי אין כהנים היום אבל יש צוותים לאתר חולים, מסכות ותקנות לשמור על הבודקים והציבור. בנוסף, לדעתי, יש דבר שהכהנים היו רק חולמים עליהם: חיסון כנגד מגפה. הסגרים בימינו היו כמו דאז – בידוד מתמשך והרחקה חברתית. באו נקווה לזמנים יותר משמחים ביחד שנוכל להתחבק בלי הרף!

פרשת שמיני: המשכן נחנך לעיני כל בני ישראל, אך אהרון ובניו מתמודדים עם מציאות לא מוכרת | אלי מיאסניק, ניסן תשפ”א

שבעת ימי הכנה

פרשת שמיני אמורה הייתה להיות פרשה חגיגית המתארת את הגעת “כבוד ה'” למשכן ( “וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר” (רמב”ן שמ’ כה 2)). במשך שבעה ימים מכינים  אהרון ובניו, בהנחיית משה, את המשכן ואת עצמם לפי ההנחיות שנתנו הן בפרשת “תצווה”: וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם (שמ’ כט 35) והן בספר ויקרא בפרשת “צו”. שבעה ימים אלו מכונים ימי המילואים (“תְּמַלֵּא יָדָם“).

“כבוד ה’ ” מגיע למשכן

ביום השמיני מנחה משה את אהרון ובניו ואת זקני ישראל לגבי ריטואל הקורבנות שיביא להגעת ה’ למשכן. העם כולו ( ” וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לפני ה’ ” (י 5)) מצפה שההכנות בשבעת ימי המילואים היו כיאות והביצוע ביום השמיני יהיה כיאות ואז ” וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה’ “(י 6)) . ואכן, לאחר שמשה ואהרון והעם ובניו ממלאים הנחיות אלו מגיעה חנוכת המשכן לשיאה, (י 22-24):

  • וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו [יָדָיו] אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם
  • וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד
  • וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם
  • וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעָם.
  • וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים
  • וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

העם ששוכנע להשקיע במשכן ולכבד את הכהנים חוזה איפוא במו עיניו בהצלחה ( “וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה”)  ומביע את שמחתו ואת אמונתו: “וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם”.

תקלות והניסיון להבינן

אך כבר ביום חנוכת המשכן ( היום השמיני), מתוארות תקלות של מה שנראה כחוסר משמעת של בני אהרון. חוסר משמעת זה אינו ברור לקורא ולא היה ברור גם לחז”ל. במקרה של שני בכוריו של אהרון, נדב ואביהוא,  הגיב ה’ בעוצמה ובמקרה של שני הבנים האחרים, אלעזר ואיתמר, הגיב משה בעוצמה אך אהרון ריצה אותו וכעסו של משה פג. האירועים מחדדים תובנה על דמותו של אהרון שמצליח לשרוד את האירועים הללו, אך גם של ה’ וגם של משה.

תקלת נדב ואביהוא

התקלה הראשונה הייתה בעניין “אש זרה” שנדב ואביהוא, בני אהרון הקריבו , בניגוד להנחיות (י 1-3). אש אוכלת את נדב ואביהוא, משה מסביר ואהרון לא עונה: “וַיִּדֹּם אַהֲרֹן”.

  • וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.
  • וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.
  • וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד
  • וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

נשים לב שההתייחסות לנדב ולאביהוא היא במונחי קורבנות. בעניינם נאמר “ וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם” ובקורבנות נאמר ” וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה”. מה פשר הדבר? שאלה אחרת- האם חטאם היה כה כבד? מתברר שגם חז”ל התחבטו מאוד בנושא במהלך אלפי שנים. למשל, ה”כלי יקר” (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, מאה ה-17, פראג) מסכם חלק ניכר מן מהתשובות: ” במהות חטא זה רבו הדעות… שנכנסו שתויי יין, ועל ידי שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגלים, ויש אומרים שהיו מחוסרי בגדים והיינו המעיל, ויש אומרים על שלא היה להם בנים, ויש אומרים על שלא נשאו נשים, ויש אומרים על שהורו הלכה בפני משה רבן, ויש אומרים שהיו מהלכים ואומרים מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור, ויש אומרים שעוון העגל שעשה אהרן גרמה להם”. 

תקלת אלעזר ואיתמר

התקלה השנייה מתרחשת גם היא בהמשך אותו יום שמיני. משה מגלה ששני בניו הנותרים של אהרון (אלעזר ואיתמר)  לא מטפלים נכון בקרבן החטאת, שאמור לכפר על חטאי ב”י. הם שרפו אותו על אף שהיו אמורים לאכול אותו (י 12-20). משה כועס, אהרון מסביר ומשה מקבל.

  • וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה’  וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא (י 12)…
  • וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף . וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם (י 16)
  • וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה’ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה. (י 19)
  • וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו (י 20)

גם כאן מתייחסים לאלעזר ולאיתמר כמונחי קורבנות:  “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת”.  האם היו מועמדים לגזר דין מוות כנדב ואביהוא? תמיהה נוספת- מה בעצם מסביר אהרון שמשה לא ידע:?

הסבר אחד של חז”ל מתמקד בפירוש הדיאלוג בין משה לבין אהרון כדיון הלכתי בדיני אבלות של מי שמתו מונח לפני, במשכן ה’. שד”ל (שמואל דוד לוּצאטוֹ, איטליה, טריאסט ופאדובה, 1850) מסביר  שאהרון הרגיש שלא ראוי שיאכל מקרבן החטאת שבא לכפר על ישראל , כשהוא עצמו נזוף. הרשב”ם (רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש”י, צפון צרפת, 1100) מרחיב רגש קשה זה ואומר שהצער והכאב על מות בניו היא שמנעה ממנו את המשך עבודת החטאת.

סיכום- אירוע חניכת המשכן מדגיש היבטים חשובים נוספים

אירוע חניכת המשכן הפך בפועל לאירוע המציג תובנות לגבי דרכם של ה’, של משה ושל אהרון.

תשומת הלב העיקרית היא אל אהרון שכן שושלתו שירתה את המשכן למעלה מ 1000 שנה. יש מקום לעיין בתגובותיו ולהבין את דרכו. זאת, גם לאור מעמדו מול משה אחיו הצעיר, הצטרפותו המוחלטת למאמציו של משה, תפקידו במעשה העגל, אירוע קורח ועוד.

גם דרכו של ה’ מובלטת  באירוע זה. מחד, למה משתמש המקרא בשפה הקרבנית שבה מתייחס הכתוב לבני אהרון (ראה בהדגשות לעיל. נדב ואביהוא-  ” וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי  ה’ וַתֹּאכַל וגו'”. אלעזר ואיתמר- ” בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת”).  מאידך, אי אפשר שלא להתעלם מכך שכמו לאחר 7 ימי הבריאה המוצלחת, בני האנוש לא מתפקדים כיאות , גם כאן- לאחר 7 ימי ההכנות המוצלחים,  בני אהרון לא מתפקדים כיאות. מה המסר?

שביעי של פסח: דמות ה’ ב”שירת הים” | אהיבה שחר, ניסן תשפ”א

יש יופי קסום בשירת הים. ההתבטאות בלשון יחיד “אשירה לה’” מעבירה תחושה של קשר קרוב, אינטימי בין העם לה’, ואף בין האדם האחד השר את השירה לבין אלוהיו. השמחה על ההצלה, על גודל הנס והביטחון בידו המחבקת ומכוונת של אלוהים שתוביל את העם לארץ המובטחת. גם הצד האומנותי של השירה יוצר את הקסם הזה. המקצב המתנגן , צורות המילים העתיקות: “תביאמו”, “תיטעמו”…

שירת הים היא שירת ניצחון, והגיבור בשיר הוא ה’: “ה’ איש מלחמה ה’ שמו” ( פסוק ג)
ובפסוק ז: “וברוב גאונך תהרוס קמיך…” המלחמה היא מלחמתו של האל. האויבים הם אויבי ה’.

בהרבה כתובים במקרא אלוהי ישראל הוא אל לוחם ואל המסייע למלחמה. למשל: “ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון” (שמות יד 14) “ה’ אלוהיכם ההולך לפניכם ,הוא ילחם לכם “ (דברים א 30) ” ה’ עזווז וגבור ,ה’ גבור מלחמה” (תהילים כד , 8) וכ”ו . הביטוי ” ה’ צבאות” לאלוהים רווח ביותר במקרא . לעיתים, הוא מופיע לאו דווקא בהקשר למלחמה. למשל:” ועלה האיש ההוא … להשתחוות ולזבוח לה’ צבאות בשילה” (שמואל א’, ג). כאילו כתר הצבאיות הפך לחלק אינטגרלי מ” אישיותו” של האל.

תפיסה זו של דמות ה’ כ”איש מלחמה” וכ” ה’ צבאות” ודאי עזרה לשאוב אומץ ועידוד בשעות מצוקה ובמלחמות נגד אויבים .

אלא שתפיסה זו גם יצרה שליטה של אנשי הפולחן, הכהנים, על ניהול המלחמות , ועל היציאה למלחמה. וכך אנחנו מוצאים בדיני המלחמה בדברים כ’ : “והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם”( דברים כ’, כ”ג) העם היוצא למלחמה חייב לקבל אישור מן הכהן!

כן היה בתפיסה זו( ויש גם היום) כדי לחזק את הקיצוניות, את הפאנטיות. כמו: החרם המוחלט הנדרש במלחמה על עמי כנען , ועל עמלק: “…והמת מאיש עד אישה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור” ( שמואל א ט”ו , 3)

ומכאן, גם לא היתה רחוקה הדרך לתפיסת האל כאל נוקם.

בשירת דוד: “אל הנותן נקמות לי / ומוריד עמים תחתי” ( שמב , מ”ח) ובתהילים צ”ד: “אל נקמות ה’ אל נקמות הופיע”.

ובתהילים ע”ט” “שפוך חמתך על הגויים..” ומכאן להגדה של פסח: “שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך..”

המדרש המופיע בתלמוד בבלי גם במסכת סנהדרין וגם במסכת מגילה מתייחס לסכנה הזו: “בקשו מלאכי השרת לומר שירה , אמר הקב”ה: “מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!” ( מגילה דף י’, ע”ב) יש מפרשים שהכוונה ב “מעשי ידי טובעים” לבני ישראל. שהרי רווחת בספרי המקרא השמחה על מפלת האויבים. אני מעדיפה את הפירוש לפיו הצער של ה’ על טביעת “מעשי ידי” הוא על המצרים ( למשל, פירושו של שלום רוזנברג) .לפי פירוש זה, המדרש מדגיש את היות האלוהים אל רחום על כל הבריות שברא.

מי יתן ונשמור על אמונה שהכוח הצבאי של אלוהינו ניתן לנו להגנה (כמשמעות שמו של צה”ל) , אך לא לנקמה בגויים .בקריאה כזו של שירת הים, אכן יהיה יופי קסום .

פרשת צו: בריאה ופירוש | עמנואל נשרי, ניסן תשפ”א

“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל־משֶׁה לֵּאמר”  (ויקרא ו, א). שש פעמים חוזרות מילים אלה בפרשה ואחריהן קבוצות דינים מפורטות הכוללות את תּוֹרַת הָֽעֹלָה, תּוֹרַת הַמִּנְחָה (ו, ז).  פרטי פרטים של הקרבת הקורבנות.

לא נתפלא אם לכל כך הרבה פרטים במצוות הקורבנות, יש למנות מומחים לדבר, להדריך, לשמור, לעזור בהשלמת התהליך המורכב והמפורט. אכן כן חלקה האחרון של פרשה זו עוסק במינוי כהנים לשרת בקודש.

היום אני שואל את עצמי, האם העובדה שהיום אין הקרבת קורבנות הופכת את הפרשה ללא רלוונטית?, מה קרה שאלהים טרח כל כך הרבה על פירוט כללים שברבות הימים יעלמו? “והרי הכל צפוי” כנראה ש”בכל דור ודור צריך ללמוד את דרכי השימוש בכלים המשפיעים על הדור”.

:משנה מנוקדת כתוב הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן

הרמב”ם כתב: “כל מה שבעולם ידוע אצלו יתברך, הוא משיג אותו והוא אמרו הכל צפוי, ואח”כ אמר לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב, ההכרח כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים אין הענין כן אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה והוא אמרו: הרשות נתונה ר”ל כל אדם רשות נתונה לו”. מאחר וטכסים אלה נמשכו זמן רב, אין ספק שהתאימו לזמנם. ביחד עם זה אני רוצה לשאול, האם רצון חלק מאנשי התנועה הציונית, להשתחרר לדבריהם, מהכבלים העבותים של המצוות, כמו מהכבלים של השליטה הגויית על חיי היום יום? האם השינוי שעשתה התנועה הקונסרבטיבית, בית הכנסת שלנו בשילוב נשים אלה מהלכים מתאימים או לא ליהדות? ואיך לקשור את התנהגותנו היום לאוסף המצוות בפרשה זו” לטעמי אין ספק בהתאמת השינוי, ואת הקשר לפרשה, מבחירה אנחנו קושרים. בכל תקופה יש התמודדות תקופתית, לכל אדם בתקופתו יש את התפקיד שלו, והקהילה מתמודדת ובוחרת את דרכה.

נראה לי שגם באגדה ישנה תובנה, חלקית כמובן אבל קצה קצהּ של תובנה אנושית למעשה האלוהים. כאשר ענה לשאלת משה “שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי.”. מאחר וכך גם הקהילה שלנו וגם כל מגוון הקהילות בעולם, נוהגות כנראה בדרך המחשבה שעלתה לפני האלוהים.

ארחיב מעט: בספרות האגדה מסופר על משה שעלה לקבל את התורה ומצא את האלוהים יושב וקושר כתרים לאותיות, שאל אותו מה מעכב אותך? ענה לו: אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. ביקש משה לראותו. הכניסו אלוהים לבית מדרשו של רבי עקיבא וישב משה מאחור ולא הבין. עד ששאלו תלמידיו של רבי עקיבא, מנין לך שכך הוא? וענה זו הלכה למשה מסיני. נתישבה דעתו של משה. ואז שאל את אלוהים,  יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי?!

אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי.  אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶרְאֵיתַנִי תּוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ.  אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. חָזַר לַאֲחוֹרָיו וְרָאָה שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בְּמָקוּלִין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ?!אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי. אגדה זו מדגישה את התהיה, וההכרח לפרש דברי ודרכי האל ברוח התקופה, או למיטב הבנתנו את מעשי ודיברי האלוהים.

עוד דוגמא לפרושים: ימים אחדים מאוחר יותר ישבו שני פיזיקאים פרופ’ איינשטיין ופרופ’ בוהר ודנו בתורת הקוונטים, מספרים שאיינשטיין טען: “קול פנימי אומר לי שזה עדיין לא הדבר האמיתי, התיאוריה לא מקרבת אותנו לסודותיו של הזקן (אלוהים) אני בכל אופן משוכנע אמר אינשטיין שהוא (האלוהים) לא משחק בקוביות”. ענה לו בוהר: “אתה לא תגיד לו היכן ובמה לשחק”.

האלוהים מתכנן ובורא באומר ואנחנו מפרשים.

1

חג הפסח: טיט ותפוחים | שושנה מיכאל צוקר, ניסן תשפ”אUS/UK flags icon

החרוסת תופסת מקום של כבוד בקערת הסדר, אבל ברוב ההגדות לא נאמרת מילה על משמעותהּ. 
אין לחרוסת מקור תנ”כי, והיא מופיעה לראשנה במשנה (פסחים י:ג) ללא הסבר. הגמרא כדרכהּ ממלאת קצת את החסר:

רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר: זֵכֶר לַתַּפּוּחַ.[1] קערה מלאה בחרוסת עם תפוחים
וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: זֵכֶר לַטִּיט.
אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ צְרִיךְ לְקַהוֹיֵיהּ וּצְרִיךְ לְסַמּוֹכֵיהּ [צריך לעשותהּ חמוצה וצריך לעשותהּ סמיכה].
לְקַהוֹיֵיהּ [חמוצה] – זֵכֶר לַתַּפּוּחַ, וּצְרִיךְ לְסַמּוֹכֵיהּ [סמיכה] – זֵכֶר לַטִּיט.  
(בבלי פסחים קטז:ב)

האמוראים המוקדמים, רבי לוי (דור שלישי) ורבי יוחנן (דור שני) מסבירים את סמליות החרוסת. אחריהם בא אביי (דור רביעי) ומורה על התכונות הנדרשות לחרוסת, תכונות התומכות בסמליות. הטיט הסמיך מזכיר את העבודה בחומר ובלבנים (ראו שמות א:יג-יד) אבל באיזה תפוח מדובר? הגמרא אינה מפרטת. לכן נפנה לרש”י אשר מפנה אותנו למדרש:

וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מוֹלִידֵיהֶם, הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָֹּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ” (שיר השירים ח:ה). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ [או “יורד”[2]] מִשְׁמֵי מָרוֹם, וּמְנַקֶּה אוֹתָם וּמְשַׁפֵּר אוֹתָם, כְּחַיָּה [=מיילדת] זוֹ שֶׁמְשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ וגו'” (יחזקאל טז:ד). (שמות רבה א:ה; בבלי סוטה  יא:ב)

כאשר הנשים העבריות במצרים פחדו ללדת בבית פן ישמעו המצרים את בכי הוולד, הן יצאו אל הפרדסים וזכו, הן וילדיהן, לטיפול שמיימי מסור.

המאמצים של הנשים העבריות להרות וללדת בזמן השעבוד והתמיכה האלוהית שקבלו במאמציהן להציל את התינוקות (פרטים במדרש השלם) מבטאים את התקווה ואת האמונה שבני ישראל המשיכו לאחוז בהן אל אף כובד הטיט ועבודת הפרך. בחרוסת שתי החוויות האלו קיימים בצוותא.[3]

הבל שההגדה אינה מסבירה. או שמא היכולת להחזיק בתקווה בעת משבר היא דבר שאי-אפשר להסביר וחייבים בעיקר להדגים.

לשנה הבאה בני חורין.

=====

[1] לאוהבי החורסת על בסיס תמרים, אל דאגה. כתוב :זכר לתפוח” לא “כולל תפוח” והרמב”ם כלל בפירושו על המשנה (פסחים י:ג) מתכון לחרוסת, ואחד קצת שונה במשנה תורה (חמץ ומצה ז:יא), שתיהם על בסיס תמרים ו/או תאנים, ללא תפוחים.
[2]  לפי כתבי היד, ראה אצל יהושע לוינסון בספרו הסיפור שלא סופר, עמ’ 299. תודה לד”ר גילה וכמן, מכון שכטר ופרויקט זוג.
[3] למקורות ומשמעותיות נוספות, ראה את דף המקורות (דו-לשוני עברית-אנגלית) כאן.

פרשת ויקרא:  הַשֶּגֶב והַפֶּרֶש | אניטה תמרי, ניסן תשפ”א, מרץ 2021

“כי ענן ה’ על-המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית-ישראל בכל מסעיהם” (שמות כט, לח).

חזק חזק ונתחזק

אמירת “חזק חזק ונתחזק” בסוף ספר שמות שונה באופייה מהפעמים האחרות שבהן אנו אומרים מילים אלה. בסיום ספר שמות נלווית מין אנחה “אוף… מתחיל השיממון הגדול של ספר ויקרא”

ואכן, כבר בפסוק השני בפרק א מתחילים החוקים, וראשונים להם – חוקי הקורבנות. פרשת ויקרא עוסקת בקורבנות, בתיאורים גרפיים מפורטים של מה עושים בכל שלב, בכל אבר שנכרת, בדם הזורם ובנוצות שדבקו לעור. אנחנו, שרק שלושה ימים קודם לכן עמדנו מול “וכבוד ה’ מלא את המשכן” (שמות כט, לה) עומדים ובוררים סולת, מערבבים אותה בשמן, מוסיפים מלח. אנחנו זורקים דם על המזבח ומסירים את היותרת מן הכבד

איך זה קרה לנו? איך הגענו מכל השגב של יציאת מצריים, המעבר בים סוף, המן והשליו, והמשכן ופארו – איך הגענו לפרטי הפרטים של הקורבנות? איך קרה שבכל שבועות האביב היפים נדשדש בנגעי עור ובספחות, בצרעת בקירות הבית, במעשים מיניים אסורים, בבעלי חיים שוסעי פרסה ומעלי גירה, ואפילו בסוגי תספורת? הרי את אשר ראו עינינו על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי!

ספר ויקרא הוא הפתח שלנו אל העולם האמתי. הכרנו את אבותינו ואת אמותינו על החוזקות שבהם ועל חולשותיהם, היינו רעבים, היינו עבדים ועכשיו אנחנו בני חורין

ומה עושים בני חורין? חיים חיים של חוק וסדר. כשאנחנו דורשים שילדינו יסדרו את החדרים שלהם, לא רק הסדר הגשמי עומד לנגד עינינו. חשוב מזה – הסדר הפנימי, המוסרי. חשוב מערמת הבגדים המסודרת או מהספרים על המדף מה שהם מייצגים – הוקרה שיש לנו בגד ללבוש, כבוד למילה הכתובה, הכרת תודה שיש גג מעל לראשנו. נימוסי שולחן אינם רק איך מחזיקים מזלג – הם חלק מהקיום המשותף של כולנו, ממסורת תרבותית, מחיים בחברה

חוקי ספר ויקרא, משמימים ככל שיהיו, מייצגים משהו גדול יותר. הם מייצגים את עולם הערכים שלנו. רק מתוך הקפדה על הפרטים הקטנים נבנה ביחד חברה חזקה וערכית

חזק חזק ונתחסן

פרשת ויקהל: שבת בעולם מושבת – אחרי הסגרים של קורונה | הרבה גייל שוסטר בוסקילה, אדר תשפ”א   

וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵלֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה’ לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃ שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַה’ כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃ לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת ׃ (שמות פרק לה:א-ג)

פמוט לכבוד שבת וצילום משפחתי ברקעבזמן הסגר הראשון של מגפת הקורונה היה לי קשה להבדיל בין ששת ימי המעשה לבין “שבת שבתון”. אם המדינה מושבתת ואני בפנסיה, איך אפשר להבדיל את יום השבת? החלטות קשות וחשובות בהחלט. כמובן אני לא “שומרת שבת” אורתודוקסית אבל בכל אופן שמרתי שבת בזה שלא עבדתי או עשיתי מלאכה. מפני שחלק מהזמן היה אסור לצאת מהבית, נאלצתי להתרגל למציאות הכפויה ולא הייתי חופשיה להגדיר חלק מהפעילויות שלי.

תמיד הדלקתי נרות שבת אבל השנה בסגר הראשון הם היו יותר חשובים לי מאשר בעבר. אני מדליקה נרות שבת בפמוט ישן, ובעיניי לא הכי יפה. קיבלתי את הפמוט שלי מבת דודה אהובה של אבא שלי. היא ירשה אותו מסבתא שלה – סבתא-רבתא שלי. סבתא-רבתא שלי, פלורנס (פראה חסאה בידיש) הייתה אישה שומרת שבת כל חייה. היא נולדה בשנת 1864 וגדלה בארצות הברית ונפטרה ב-1951, שנה לפני שנולדתי.

המקור של הפמוט לא ידוע אבל התחלתי להרהר עליו כי הוא נראה לי כאות ברורה ומובהקת לשבת וגם לחג מבודדים. ערב אחד עלתה בי המחשבה שסבתא פלורנס עברה את מגפת השפעת הספרדית הגדולה ב-1918 וכמובן שרדה. היו כל כך הרבה משברים בחייה שהתביישתי קצת ברגשי המסכנות שלי. אף פעם לא דיברו על המגפה או על המלחמות של המאה ה-20. אבל תמיד סיפרו לנו על המשבר הכלכלי של שנות ה-30, כשהמשפחה איבדה הכל – ושוב, היא שרדה.

האור שהפמוט מפיץ הופכת אותו לרמה אחרת של חפץ או סתם קישוט. הפמוט והאור משכו אותי ואפילו העבירו אותי מהסגר המכביד אל חופש פסיכולוגי משחרר.

ולבסוף כל ההרהורים האלה הזכירו לי את הכותרת של ספר נהדר של יהודית קציר, מגדלורים של יבשה. הדמויות של קציר מתמודדות עם קשיים שונים בחייהן שמאפשרים או דוחפים אותן לחיות “חיים חדשים”.

אני מקווה שהשבת תמשיך לשמור עלינו ושנפגש ביחד כקהילה בקרוב ובבריאות.  

כי תשא: ״מדוע מחצית השקל למפקד אוכלוסין?״ |  סאם ליימן-ווילציג. אדר תשפ”א

בפרשת השבוע, אנו קוראים (שמות  ל׳: י״א-ל״ד, ל״ה), שבזמן מפקד, לא סופרים את בני ישראל (כלומר, את האנשים עצמם) אלא כל אחד מחויב לתרום מחצית השקל, ואת הכסף סופרים. אגב, אין זה ״סכום ספציפי״ (כמו 50 אגורות היום), אלא מידת משקל של מתכת ״כסף״. אמנם, מוקדם יותר (כ״ה: ב׳) למדנו שהתרומה נועדה לבניית  המשכן, אולם בהמשך, בשאר המִפְקָדִים בתורה, ״מחצית השקל״ אינה נתרמת למטרה זו וברור שהכספים הולכים לשימוש כללי של עם ישראל.

            מכאן, שלוש שאלות.

            1) מדוע השיטה המוזרה הזאת? מדוע לא סופרים את האנשים, אחד אחרי השני? ואגב, נוהג זה (לא לספור מִספָרית) קיים עד עצם היום הזה – אם (למשל) רוצים לדעת אם יש מספיק אנשים למניין בבית הכנסת, לא מונים  את האנשים אלא משתמשים בשיטה אחרת (אני נוהג לברך את ברכת ״המוציא לחם מן הארץ״ – עשר מלים).

            הסיבה לכך: כל אדם מהווה ישות חיה ולא ״סתם מספר״. כלומר, אסור לנו להפוך את בני האדם ל״סטטיסטים״, כי בכך אנו מורידים מכבודם – מה שנקרא היום ״דה-פרסונליזציה״, שלב אחד לדרך עוד יותר נמוכה: ״דמוניזציה״. לכל אדם יש שם, אישיות ושוני לעומת שאר בני אדם (מה שאנו יודעים היום שבהחלט נכון מבחינה ביולוגית וגנטית, אפילו בין תאומים זהים).

            2) אולם, אם כן אז נשאלת השאלה השנייה: מדוע שיטת הספירה באמצעות מתן מחצית השקל? הסיבה לכך הינה הצד השני של המטבע (תרתי משמע): אסור שנחשוב שבגלל שיש לכל אחד מאִתנו אישיות מיוחדת, משתמע מכך שהערך העליון הינו אינדיווידואליזם, שהאדם עומד בכוחות עצמו. כפי שנאמר: אף אדם אינו אי בודד. אנו מצווים לעזור למטרות חברתיות, יותר רחבות מאתנו. כאן אנו כאילו משלימים את התמונה: מצד אחד אנו פרטים בפני עצמנו; מצד שני, אנו חלק מֵיְשות חברתית גדולה בהרבה.

            3) השאלה השלישית: מדוע דווקא מחצית השקל? שלוש תשובות אפשריות:

            ראשית, תשובה שכבר נתתי בעקיפין: לומר לנו שהאדם אינו שלם בכוחות עצמו – רק כשהוא מתחבר לאחרים בחברה, אז הוא יכול להביע את אנושיותו במלוא מובן המלה.

            שנית, תשובה דומה אך מעין ״פמיניסטית-למחצה״. באותה תקופה קדומה, נשים לא ״נספרו״ (תרתי משמע) כי נחשבו כ״רכוש״ אביהן או בעליהן. אך מצד שני, היהדות כן הייתה יותר מתקדמת משאר הדתות והחברות הקדומות (כגון, סיפור בנות צלפחד). כך, שמחצית השקל – ולא שקל שלם – מרמזת לגבר שכֵן נספר, שיש עוד ״מחצית״ שמשלימה אותו: רעייתו!

            שלישית: לדעתי יש כאן אמירה חברתית-כלכלית ברורה: מי שנחשבים בחברה יהודית אינם רק האנשים האמידים, אלא כולם, כולל העניים שבינינו. כלומר, התורה בכוונה הורידה את ״מחיר השייכות״ לעלות כמעט סמלית, שכל יהודי יכול לשאת. זאת גם הסיבה שהתורה לא אפשרה לכל אחד לתת סכום שונה, ״כל אחד כפי יכולתו״ (סיסמת הקומוניזם) – כי אז היינו מגיעים לתופעה של תחרות כלכלית-חברתית על ״מי יכול לתת יותר״. ביהדות, ערך האדם אינו בכספו אלא בהשתייכותו המלאה לעם היהודי. כשכל אחד יכול ״לתת״, אז גם כל אחד ״שייך״.

            השורה התחתונה (בכוונה, משחק מלים!): ענין מחצית השקל אינו דבר טכני, אלא טומן בחובו מסרים חברתיים-ערכיים כְבֵדֵי מִשְקַל (וקַלֵי שֶקֶל) – מהי המשמעות להיות יהודי בתוך עם ישראל

פרשת תצווה: מדוע לא אוזכר שם משה בפרשה? מדוע הפירוט הרב בהגדרת בגדי הכהונה המפוארים? | אלי מיאסניק, אדר תשפ”א (2/21) 

מוקדש להחלמתו המהירה של אריאל בן-ארי

במעמד הר סיני ניתנו הדיברות ונכרתה הברית (כ”ד) בין ה’ לבין ב”י, כשמשה הוא המוביל. לאחר מעמד הר סיני, משה עולה למשך 40 יום להר שעליו התרחש מעמד הר סיני כדי: “וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם” (כ”ד 12). והנה, ה’ פותח לא  ב”ְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה” אלא בהנחיות לבניית משכן ולהקמת מעמד הכהנים: פרשות “תרומה” ו”תצווה”.

  • מלאכת המשכן מאפשרת לייצר מרכז הזדהות מפואר המוצב במרכז המחנה

  • ההזדהות מושגת ע”י שיתוף כל העם בעשיית המשכן. מדרש הגדול התימני (שמות, לט, לב): “אמר ר’ שמעון בן-לקיש: חביב משכן יותר ממעשה בראשית… שמעשה בראשית לא נבראו בעמל ולא ביגיעה ולא סייעה בו כל בריה, אלא ‘בדבר ה’ שמים נעשו’. אבל משכן – משה וישראל נתעסקו בו…’ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה’ ” (מדרש הגדול התימני- שמות, לט, לב, אצל ישעיהו ליבוביץ, “שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע” עמ’ 429).
  • למשכן מתווסף ענן הכבוד המאפשר גם המשכיות למופע של מעמד הר סיני שנחזה ע”י כל העם במעמד קבלת התורה. הופעתו של ה’ לוותה בענן: ” וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם” (י”ט 9). וכן ” וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר(כ”ד 18). והנה גם במשכן שבמרכז המחנה נאמר “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן” (מ 34).   
  • המשכן המפואר והענן יאפשרו לה’ להמשיך ולהיות נוכח כל העת מול העם. כך ה’ מסביר את מטרת המשכן: ” וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי” (כ”ט 23), “וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹקִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱ-לֹקיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, אֲנִי ה’ אֱ-לֹקֵיהֶם” (כ”ט,45-46)
  • בנוסף להיות המשכן המפואר סמל הזדהות ושייכות, העם אמור לראות בו הוכחה תמידית לדאגה של ה’ לבניית העם שהחלה ביציאת מצריים.

מסקנה:
מעשה העגל
הוכיח שאכן חסר היה מרכז הזדהות דוגמת המשכן (הערה: אני מאמץ כאן את גישת הרמב”ן לסדר הפרשיות). אך הוא הוכיח גם את התלות המוחלטת של העם במשה (מנחה/ מוביל/ מנהיג/דמות אב): ” כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ” (ל”ב1). הגדרת הכהונה אמורה לפתור זאת.

  • הגדרת ממשק אנושי אל המשכן, גם בהעדר משה.

  • בהגדרת הכהונה ב”תצווה”, אהרון וצאצאיו מקבלים לראשונה את מעמדם המוביל. כאן מוגדרים חלק מתפקידיהם. למשל, שומרים על קשר יומי קבוע עם ה’ בעזרת נר התמיד וקורבן התמיד.
  • בנוסף, מציידים את הכהן הגדול ביכולת תמידית לסייע לב”י בהחלטות: “וְנָתַתָּ אֶל חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה’ וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד” (כ”ח 30). דוגמאות לסיוע בהחלטות: אנו יודעים שאלעזר הכהן הגדול נעזר ביכולת זאת כדי להצביע על בחירת יהושע כיורש למשה ( במד’ כ”ז 18-23) וכן שחוסר מענה של האורים שימש אינדקציה לאי שביעות רצון של ה’ משאול המלך (שמ”א, כ”ח 6).

מסקנה:
מעמד הכהונה הופך מעתה למעמד מוביל בעבודת ה’.
ניתן לראות זאת גם בחשיבות הגדולה שניתנת  לבגדי הכהנים .40  פסוקים מתארים את הבגדים המהודרים הללו שהרמב”ן מכנה אותם “לבושי מלכות”. לשם השוואה- מעמד הר סיני תואר ב 25 פסוקים.

לא בכדי ישרוד  מוסד הכהונה למעלה מ 1000 שנה
נראה לי שאי איזכור שם משה בפרשה זו, לעומת 37 הפעמים שמוזכר שמו של אהרון, מצביע על כך שה’ מציין את החשיבות שהוא נותן למוסד הכהונה ולמעורבותו האישית בהקמתו. מוסד הכהונה לא יהיה תלוי במשה או המנהיגים שלאחריו. תמיהה:
אך למה פורט בהרחבה ההידור הנדרש בבגדים?

להלן אציע לראות בפירוט המוגזם הדגשה דווקא של הצניעות הנדרשת מהכהנים. אבסס זאת על ההשואה לבגדי העור שה’ הלביש את אדם וחווה.

יש פרשנויות רבות הרואות דמיון בין מעשה בראשית למעשה המשכן .למשל השימוש בבטוי “וַיְכַל”: משה המרוצה ממעשה המשכן אומר : “וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה”. ה’ המרוצה ממעשה בראשית אומר  “וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה”. י. ליבוביץ (שם עמ’ 430) מרחיב בעניין זה: “…ששת ימי בראשית לא הגיעו להשלמתם …אלא עם הקמת המשכן …וזהו ה”יכולו” האמיתי …” . והוא ממשיך שבאותו קו מחשבה ניתן לראות דמיון בין הלבשת הכהנים בבגדי תפארת ומלכות המבדילים אותם מהעם לבין הלבשת אדם וחווה בכותונת עור. קנה:

אני מציע להיעזר בדמיון בין מעשה בראשית למעשה המשכן בהסבר הצורך בפירוט ובהידור הנדרש מבגדי הכהנים.
הספורנו (מאה 16-15) המסביר מדוע הלביש ה’ את אדם וחווה: “שלּא יְגָרְשֵׁם עֲרֻמִּים, פֶּן בְּלָבְשָׁם אַחַר כָּךְ בְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם יַחְשְׁבוּ שֶׁ(הם) הוסִיפוּ מַעֲלָה” (בר’ ג 21) . קרי, ה’ דאג להלבישם כדי שבהמשך לא יתנשאו ויתגאו שכוחם ועוצם ידם הביא אותם לייצור בגדי העור, על אף שגורשו מגן העדן. “הוסיפו מעלה” – כמו עליה במדרגה כדי להיות משובח יותר.

ובהשלכה לענייננו-
המקרא מנסה למנוע מצב שבו יגבה ליבם של הכהנים ויתרחקו מהעם. הלבשתם בבגדי תפארת במדבר, אמורה להזכיר להם יומיום מאין באו, מי הקנה להם את מעמדם ולמה. בלשון הספורנו, שלא יסברו “שֶׁהוסִיפוּ מַעֲלָה
“, בכוחות עצמם.

עם זאת, למותר להזכיר את חוסר הצניעות של מעמד הכהנים בסוף ימי הבית הראשון והשני.

פרשת תרומה: המנהיג והעם | אהובה שחר, אדר תשפ”א
פרשת תרומה מתארת את המשכן שבני ישראל הצטוו לעשות על כל פרטיו ודקדוקיו.
אני מבקשת להתעכב על משמעות הקמת המשכן ומשמעות התיאור המפורט דרך פסוק אחד: פסוק ח’ בפרק כ”ה:” ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” .
 אומר מדרש שמות  רבה ל”ג, א’  על הפסוק : “משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול (ל)אשתו אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא.  לפרוש ממנה איני יכול ,לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל. נתתי לכם את התורה.  לפרוש הימנה איני יכול. לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר   ‘ועשו לי מקדש’ “
לפי דברי מדרש אלה  “ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” איננו משפט תנאי.  אין כאן: אם תעשו לי מקדש אבוא לשכון בתוככם. אלא בקשה יש כאן. עשו לי משכן, כי אני רוצה , מבקש להיות בתוככם.
מכאן עולה שאלה לגבי המושג” קדוש” ו” מקדש”.
האם  קדושת אלוהים היא מושג מוחלט?
בשמות י”ט: ” ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” .את  “לי” ניתן לקרוא במשמעות בעבורי. אני צריך אתכם. שהרי האדם, בקיום המצוות , מקדש את אלוהים.יש צורך בבני אדם  אשר מקדשים את אלוהים בליבם ובפועלם, כדי שקדושתו תתקיים בעולם.
וכך גם בעניין קדושת הזמן וקדושת המקום: אמנם אלוהים קבע את קדושת השבת: ” ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו …”  ואלוהים קובע קדושת מקום :”של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא “, נאמר  למשה.
אך האם יש קיום לקדושת הזמן ולקדושת המקום בלי האדם המקדש אותם בפועל בחייו?
כדור הארץ ממשיך להסתובב בתנועתו הקבועה גם כאשר לא שומרים על השבת. ומהי קדושתו  של מקום ללא בני אדם שיתייחסו אליו ככזה?
בבניית המשכן, ע”י הכנת הפרטים המדויקים בקרשים בכסף ובזהב ,קובע האדם את יחס הקדושה כלפי מקום התגלותו של האלוהים .
גם אם קדושתו של אלוהים ביקום היא מוחלטת הרי במציאות, בעולמם של בני האדם, קדושת אלוהים מתקיימת ואפילו נוצרת  ע”י בני האדם.
בהיסטוריה האנושית זו השאלה הנצחית, שאין לה הכרעה: מה קדם למה, הביצה או התרנגולת. האם העם יוצר את המנהיג או המנהיג יוצר את העם?

1 2 3 27