פרשת בהעלותך: כולנו שבט דן או חזרה אל “מה אוסף המאסף?” | שושנה מיכאל צוקר, סיון תש”פ English

בפירושו על ספר במדבר פרק י, פסוק לא, שד”ל[1] כתב דבר מדהים: 

כך כתבתי בשנת תקצ”א, ועתה בשנת תר”ב מסכים אני עם [אחרים]

ברוח זו, אני רוצה לחזור אל דברים שכתבתי כאן לפני שנתיים אבל עם דגש קצת שונה.
בתחילת החודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצריים, בני ישראל חונים עדיין בצלו של הר סיני. שבועיים קודם לכן הם הקריבו קורבן פסח וחגגו את חירותם. קרוב לוודאי שהרגישו בהבדל העצום בין מצבם לפני שנה ומצבם באותו לילה, אך גם היו ערים למסע הגדול שעדיין לפניהם.
לכן בתחילת החודש השני החלה התארגנות בסדר הנחוץ כדאי שיכלו להתקדם בצורה יעילה.
ימים ספורים לפני שזזים, כל מי שהיה מנוע מלהקריב את קרבן הפסח קיבל הזדמנות שנייה לציין את נס חרותם. חשוב שכל פרט ימצא את מקומו בתוך העם.
ואז הגיע היום הגדול:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (במדבר י:יא).

אוהלים סביב למשכן במדבר

בתחילת ספר דברים נלמד כי המרחק בין חורב (סיני) וקדש ברנע בגבול מואב הוא אחד עשר יום. לו היו בני ישראל עומדים במהיר הזה, הם היו יכולים לחגוג את חג השבועות על גבול הארץ. וגם בקצב האיטי של מחנה גדול וכבד יתכן שבני ישראל ציפו כבר לחגוג את חג הסוכות בבתיהם החדשים בארץ המובטחת.
את הדברים הגדולים והקטנים שהשתבשו בדרך,  אניח לשנה אחרת כדי להאיר נקודה אחת קטנה.[2]

וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי־דָן מְאַסֵּף לְכָל־הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם  (במדבר י:כה). 

מה אוסף המאסף? לפי התלמוד הירושלמי, היו אלה החפצים: “אם היה מי מאבד דבר היה מחזירו לו” (עירובין פ”ה ה”א).
הנצי”ב[3] הטיל עליהם מטלה כבדה יותר:

מי שנחשל ולא יכול ללכת עם מחנהו והיה נשאר יחידי אחרי המחנה נאסף למחנה בני דן. ומחנה בני דן היו הולכים לאט עם הנחשלים עד שהביאום לצבאותם (העמק דבר על האתר, בעקבות מדרש לקח טוב).

בחודשיים שלוש אחרונים עברנו חוויות בלתי צפויות. נעצרנו בדרך. רבים מאתו נחלשו. רבים נשארו יחידים. עכשיו אנחנו מארגנים לפעילות מחודשת. לא נרים יתד אלא נעטה מסכה, לא נקפל יריעה אלא נשמור על מרחק פיזי. ואז שוב נצא לדרך.

מי יחשל מאחור?
מי יהיה מנוע מלהצטרף?
ואולי השאלה החשובה והקשה ביותר: מי יקח על עצמו את האחראיות למלא את תפקידו של שבט דן? מי ידאג כל העת – גם בזמן המשימה החשובה ביותר – ובכל מקום –  גם באמצע המדבר – להיות ערניים ולהושיט יד לאדם, לחבר הנחלש או נתלש ממקומו.
פרקי אבות פרק ו משנה ו מונה את מידות בהם התורה נקנית. המידות האלה כוללות “נושא בעול עם חברו.” זו מידה שתורה נקנית בה, זו מידה בה קהילה נבנית. אף אחד אינו יכול לשאת בעול לבדו.

כולנו שבט דן.

==================

[1] רב שמואל דוד לוצאטו, איטליה 1800-1865

[2]  אני מודה לר’ אביטל הוכשטיין, נשיאת מכון הדר-ישראל ואומנית מצטיינת בקריאה זהירה, שהפנתה את תשומת לבי לפסוק וציטוט מן הירושלמי. קריאתהּ השונה ומורכבת יותר, אפשר למצוא ב-הליכה בעקבות המאסף (בעברית ובאנגלית).

[3]  הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (וולוז’ין, רוסיה 1816 – 1893)‏

חג בעומר. פרשת נשא | אניטה תמרי שבועות תש”ף

את הטקסט הזה כתבתי בשנת 1999, והקדשתי אותו באהבה לרפי, לחגיגת עשרים וחמש שנים לנישואינו.
הימים האלה, עם כל Covid משקלה של הקורונה שמציירת לנו מציאות אחרת, גרמו לי לחזור ולחשוב אל מה שכתבתי אז

אי שם, בין “וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה” ובין סיום הספירה, לאחר “חמישים יום”, איבדנו משהו
אי שם, בין “ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין” ובין “ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ” איבדנו משהו
מה שאיבדנו הוא שמחת החיים, השמחה שבאה מתוך קשר עם האדמה, עם מעגל החיים ועם תשומת הלב לעונות המתחלפות ולטבע המתחלף אתן
בני ישראל יצאו ממצרים, על-פי הדעה המוסכמת, בסביבות 1225 לפנה”ס. מרד בר כוכבא הסתיים בשנת 135 לספירה. חשבון פשוט (היחיד שאני מסוגלת לו) מראה לנו שהיו לעם ישראל 1360 שנה שבהם היו הימים האלה, ימי ספירת העומר, ימים של ספירה, ימים של קשר עם הקרקע, ולא ימים של אבלות
דברים נוראים עשה מרד בר כוכבא לעם ישראל. בימים ההם הייתה זו שואה אדירה שבה הושמד חלק גדול מאוד מהעם היושב בארץ. רבבות אנשים נטבחו, רבבות מתו במלחמה קנאית ואבודה מראש, ואנחנו, הדורות שאחרי, קבלנו שלושים ושניים ימי אבלות, או ארבעים ושמונה ימי אבלות, תלוי, כמו בכל דבר בעמנו, מי סופר
ואני רוצה, לרגע, לבקש, בואו נוציא את האבלות מספירת העומר. בואו נראה כמה יפים הלילות של כנען, באותם חמישים ימים שבין חג פסח לבין חג השבועות
אביב בארץ. התאנה חנטה פגיה, עת הזמיר הגיע. הטבע מוריק ופורח בהבטחה של פרות עסיסיים שילוו אותנו בקיץ הלוהט שעוד יגיע. הימים האלה הפכפכים הם. החקלאים שהניפו את העומר מביטים לשמיים בחשש. אם יבואו גשמים שלא בעתם, תיהרס התבואה. אם יבואו ימי שרב שלא בעתם, תיהרס התבואה. ומי כמונו מכיר את הימים האלה, הימים שבין סוודר לבגד ים, הימים שבין נעלי בית לרגליים יחפות. מרצפות האבן שלנו מכאיבות מעט לכפות הרגליים בבוקר, מנחמות אותן בצוהרי היום, מצננות יותר ממה שהיינו רוצים לעת ערב. אנחנו יוצאים לדרך כשחלון המכונית סגור בפני צינת הבוקר, פתוח כעבור זמן לרוח, ושוב נסגר כדי ליהנות מהמזגן – וכל זה תוך שעה
אבל הלילות, הלילות כל כך יפים הם. ואולי בשל כך נעשית ספירת העומר בערב, לאחר שעבר עוד יום, לאחר העצב על השרב או השמחה על הטפטוף הקל. ספירת העומר “סוגרת” עוד יום  של ציפייה לקציר
“עד שיפוח היום ונסו הצללים, אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה”. הלילה, על ריחות האביב המשכרים שלו, השמיים הבהירים שמאות כוכבים מאירים לנו בהם, הירח הזוהר כל כך שהוא מטיל את צלם של ההולכים על האדמה, הלילה נועד לאהבה. “אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק: פתחי לי אחותי רעיתי אהובתי תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה”   
זמן הפסח הוא זמן התעוררות האהבה. הורדנו את עטיפות החורף וגופנו מרגיש את מגע השמש המלטפת. אחרי חג השבועות יהפוך מגע רך זה לצריבה יוקדת. ימי העומר הם הימים שבין האהבה החדשה, הצעירה, זו שיוצאת לכרמים ואל גינת האגוז, לבין האהבה הבוגרת בגורן השעורים. בחמישים הימים האלה מבשילה לא רק התבואה, אלא גם האהבה. האהבה של רות ובועז איננה רוויה מחמאות ותיאורי אהבים. האהבה של רות ובועז היא אהבה בוגרת, אהבה שבאה בעקבות כאב ואובדן. האהבה של חג השבועות היא אהבה של הקציר, של יזע, של עבודה קשה, של עמל שהגיעה לסיומו, ועכשיו אפשר להתברך בו
לו לא היינו נוהגים מנהגי אבלות, היו ימי ספירת העומר ימים של שמחה, ימים של “קול חתן וקול כלה” מדי ערב בערב. היינו נהנים משירים וממנגינות שחוברים לשירת הציפורים ולפעיית הטליים והגדיים הצעירים. היינו רוקדים כמו עלי הגפן החדשים ברוח האביב
אבל אנחנו, בין “ממחרת הפסח” לבין “חמישים יום” אבדנו משהו. אבדנו את שירת האביב. אבדנו את שירת האהבה ובמקומם לקחנו על עצמנו ימים של אבלות ולילה אחד של מדורות. מעבר לכישלון המדיני והצבאי, מעבר לטבח ולייסורים ול”יצתה נשמתו באחד”, מעבר לכל הסבל הנורא, לקח לנו בר כוכבא את לילות האביב ואת ימי האהבה
בואו, לרגע, נוציא את האבלות, את ההיסטוריה ואת המלחמות מהעומר. בואו, לרגע, נברך על הלילות היפים שבין האהבה החדשה בכרמים לבין האהבה הבשלה שבגורן

פרשת במדבר: עבודה לפרנסה סותרת לימוד תורה? / מוטי לקסמן, כט באייר, תש”פ

“תוכנית חדשה בצה”ל שמטרתה להגדיל באופן משמעותי את גיוס החרדים לצבא, מציעה חופש בחירה מוחלט לכל צעיר חרדי המגיע לגיל 18; ירצה? יתגייס לצבא, ירצה? ייצא לעבודה, ירצה? יפנה ללימודים. הכל לפי בחירתו האישית. התוכנית המהפכנית, […] הוצעה על רקע האכזבה הגדולה שיש בצבא מחוק טל, שהביא לשורות הצבא מתגייסים בודדים בלבד מהמגזר החרדי. מאז ינואר 2003, מועד כניסת חוק טל לתוקף, התגייסו לצבא רק 353 צעירים חרדים – מספר זניח לאור העובדה שיש 50 אלף תלמידי ישיבה חרדים הנמצאים במעמד של “תורתו אומנותו”. […] התוכנית […] תבטל למעשה את חוק טל הקיים.” (1).

מה עניין, חוק טל וגיוס חרדים לדיון בפרשת השבוע?
השבוע אנו פותחים בלמידת ספר במדבר המכונה  גם בשם “חומש הפקודים”. זאת מאחר ובפתיחת הפרשה וגם לקראת סיומה מפורטים מפקדים של בני ישראל.
הפרשה הפותחת את חומש במדבר קרויה כשם החומש, פרשת במדבר (2).
עיקרה של הפרשה מפקד בני ישראל הראויים לשאת נשק:

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן” (במד’ א, ג). מפקד זה מסוכם בנתונים אלה: “אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים” (במד’ ב, לב). סיכום זה עשוי להביאנו למסקנה שאכן “כָּל יֹצֵא צָבָא” נפקד, ולא היא: “וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה (במד’ ב, לג).

למה הם לא התפקדו כמו כל בני ישראל?
הכתוב מבאר: שבני שבט לוי נמנו במפקד נפרד כדי “לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן” (במד’ ג, ז וגם בהמשך). בני שבט לוי הופקדו על עבודת המשכן ולכן לא נמנו על מאגר כוחות הלוחמים בעת ההיא (3).
הכתוב מתאר כאן הבדלה, הבדלה בין בני-אדם, מבחינת תפקוד בחברה. ייתכן מאוד שזה אחד המקורות לטענה שבני הישיבות הם “צבא השם”, הם “ממיתים עצמם באוהלה של תורה” ולכן הם צריכים להיות פטורים מחובת השירות הביטחוני.
נחזור למקרא.
מדוע דווקא בני לוי הובדלו (4)?
נבדוק זאת שלב אחר שלב.
ההסבר הכתוב קושר את היבדלותם של בני שבט לוי בהיותם צאצאי אהרון, הכהן הראשון, אחי משה: “וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי” (שמות כח, א). וגם בפרשת השבוע: “אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן” (במד’ ג, ג). כלומר, אנו עוסקים בייחוס אבות.
אם-כך, הבה נבדוק את הייחוס, נזכר:

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר (בר’ לד, כה).

זהו האב הקדמון, האם דמות כזו מנחילה תכונות לכלי קודש לעבודה בקודש?.

ואכן, יעקב בברכתו אינו שוכח זאת:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל (בר’ מט, ה–ז).

איך אומרים?  עם ברכה כזו לא צריך שונאים…

מורשת זו נמשכת גם לאחר דורות, נזכר בתגובה לאחר חטא העגל:

וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה’ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ (שמות לב, כו–כח).

אז עם מורשת ונטיות כלה מתאימם להיות משרתים בקודש?
איך נבין זאת?
אז לשונות רעות יאמרו: מה הבעיה, הרי משה הוא בן לאב ולאם משבט לוי והוא כנראה מכיר היטב את הג’מעה, החבר’ה. משה יודע שאותם, כנראה, כדאי להחזיק קרוב, ובעיקר לא לתת להם נשק!
ובכן, שוב, האם מורשת כזו מספיקה למעמד של הבדלה משאר העם, ולהקניית זכויות-יתר לעד?
אכן זכויות-יתר ומעמד מיוחד… אבל עם חובות!!!
בשביל  כבוד צריך לעבוד: לשמור על התורה, לקיים מצוותיה, להתנהג בקדושה, להורות משפט, להדריך העם כולו לאמונה, לתורה לחכמה.
אבל, וזה החשוב ביותר, ביהדות לא מסתפקים במורשת אבות. הזכויות הן אך ורק ללווים שעשו תפקידם נאמנה.

כהנים ולוים נחלקו למשמרות וזמן קבוע היה להם לישן ואם מצאו ממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו (רמב”ם, משנה למלך, הלכות בית הבחירה ח, ו).

ולוי העובר על זה ולא שר על הקרבן ביומו הקבוע לו, כי ימים קבועים להם לפי חילוק המשמרות, אלא ששתק, ביטל עשה זה. וענשו גדול מאד, שנראה כמי שאינו חפץ בכבוד עבודת ה’, ועל כן ימנענו האל מכבוד. ואשר יחפוץ מן הלוים בעבודת בוראו, החיים והשלום והברכה והכבוד יהיו אתו (ספר החינוך, שצד).

ואם זכות אבות אינה מספיקה, האם הסתגרות בדלת אמותיה של תורה מספיקים לקבלת זכויות ולפטור מחובות?

לא ולא, חכמים גדולים דברו רבות בשבחה של העבודה, למשל: “ואין לך מלאכה בעולם פחותה, הואיל ואדם מתפרנס ממנה ואינו מצטרך לבריות. ואם תלמיד חכם הוא, כדי שלא יקבל פרס מן הצבור ונמצא נהנה מכתרה של תורה בעולם הזה, ישתדל לעשות מלאכה להתפרנס ממנה ולא יטריח על הצבור. וחסידים הראשונים היו משתדלים לעשות מלאכה, כדי שיתפרנסו ממנה, ולא היו חוששין למלאכה פחותה, ואע”פ שהיו מהם נשיאים וראשי ישיבות וגדולי הדור. […] וחסידים אלו, שהיתה מלאכתן בצער והיו מתפרנסין ממלאכות אלו, ואם הכי היו גדולי הדור, ושוקדין על תלמודן, ולמדו תורה הרבה, והעמידו תלמידים הרבה. ואלו היו רוצין לקבל פרס מאנשי דורן, היו נותנין להם ממון הרבה והיו מעשירין אותן והיו מפרנסין אותם כפי כבודם, אבל לא היו רוצים ליהנות מכתרה של תורה ולקבל שכרן בעולם הזה. וכל מי שאינו עושה מלאכה להתפרנס ממנה, הרי זה חוטא ומחטיא את הבריות” (מנורת המאור פרק ה – תלמוד תורה עמוד 303–304).

יתר על כן:

לפי הערכת שטרן, רק 30% מהלומדים בישיבות החרדיות אמנם מתאימים ללימודים אלה. לעומתם, 70% מתלמידי הישיבות רק נוכחים בישיבה ולא ממש לומדים, כי זו הדרך בה הם יכולים להשתמט מהשרות (1).

כלומר, אין סתירה בין לימוד תורה לבין פרנסה ומילוי חובות חברתיות!
האם “גדולי הדור” בימינו אינם מבינים זאת?

 

<><><><><> 

מקורות

(1) נחמיה שטרסלר, “צה”ל: במקום חוק טל – חופש בחירה מוחלט לחרדים בגיל 18”, הארץ  13/05/07, עמ’ 1, 4.
(2) כך גם בארבעת החומשים האחרים שבתורה
(3) המונח צבא מופיע גם בהתייחסות לבני לוי, אבל בתוספת: “כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד (במד’ ד, ג); “כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד” (שם, כג); “כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד” (שם, לה).
(4) “אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (במד’ א, מט).

 

פרשת בהר-בְּחֻקֹּתַי: הכתוב במקרא אינו מקורי? | מוטי לקסמן, אייר תש”פ
שאלתם את עצמכם פעם, מדוע ישראלים רבים נוסעים להודו?
גם אם לא שאלתם, הנה תשובה מקורית: “מתילדה, אשת המצביא המפורסם חובב הנאצים, לורנדורף, שניהלה תעמולה רבה, טענה: גם התנ”ך וגם הברית החדשה מיוסדים על אמונות הודיות עתיקות, שהיהודים העתיקו והתאימו לסביבתם הם” [2]. נו, אז לפי טענה זו הישראלים הנוסעים להודו, פשוט חוזרים למקור, הם נמשכים לבית אבא ואמא הקדמונים…
לא נעסוק בהודו גם לא בדעותיה של מתילדה לורנדורף, אבל זו רק דוגמא אחת להשקפות שונות הטוענות שתורת ישראל אינה דבר מקורי.
ויש עוד, למשל, לגבי הדיבר “לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ” (שמות כ, ג). לפי ספרה של טליה ארנן מהאוניברסיטה העברית בירושלים הקדושה, מתברר שדיבר זה, האוסר על ייצוג האלוהים בפועל בפולחן, אינו מקורי ישראלי. לטענתה, זו מגמה מוכרת ברחבי המזרח הקדום, והיא אינה מגמה ייחודית וחדשנית.
היא אף טוענת שהאיסור המקראי על הכנת פסל או תמונה גובש סופית והועלה על הכתב דווקא על ידי גולי יהודה, אשר זכר אובדן מקדשם והפגישה המיטלטלת עם הדת הבבלית גרמו להם להעדיף את הייצוג המופשט של האל, על חשבון ייצוגו הפיגורטיווי [2].
ובכן, אם דעות כאלה מובעות, אין פלא שגם לגבי תכני פרשת השבוע קיימות דעות דומות.
כלומר, יש טוענים שהכתוב בפרשת השבוע אינו מקורי ישראלי אלא מועבר מתרבות או ממערכת אמונה אחרת.
ובמה דברים אמורים?
פרשת השבוע היא פרשת “בְּחֻקֹּתַי”; הדיון הנוכחי מתמקד בכתוב בפרק כו בחומש ויקרא.
הפרשה נפתחת בפסוק “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם” (ויק’ כו, ג). ומיד אחר כך בא פירוט של כל הטובות שעם ישראל יזכה בהם אם ילך וישמור ויעשה את מצוות ה’: גשם בעתו, יבול ופרי, שובע, ושלום בארץ.
וכעבור פסוקים אחדים מתואר ההיפך: “וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי” (ויק’ כו, יד–טו) ואז בא פירוט, הרבה יותר ארוך, של כל הצרות שיבואו על עם ישראל אם לא יעשה את מצוות ה’: מחלות, תבוסות במלחמה, עצירת גשמים, העדר יבול ופרי, התקפות של חיות רעות, רעב נורא, וחורבן כללי.
הטובות והנוראות האלה הם במסגרת ברית בין ה’ ועם ישראל כמו שכתוב: “וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם” (ויק’ כו, ט2), ובמצב הקשה, שבשלו באות הצרות “לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי” (ויק’ כו, טו2).
מסמך זה מסתיים ב”אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה” (ויק כו, מו); מכאן שמה של הברית: ברית סיני.
 
מהי ברית?
אני תופס ברית במובן של הסכם בין ה’ ועם ישראל. לפי הסכם זה, אם עם ישראל ימלא את צדו בברית, כלומר ילך וישמור ויעשה את מצוות ה’ גם אלוהים ימלא את חלקו, כלומר ייטיב עם העם, וברור להיפך.
מתכונת זו של יחסים מזכירה מסמכים אחרים מן המזרח הקדום שאני קורא להם חוזה-אמון ובאנגלית הם מכונים: Covenant ו Treaty.
משרידי המסמכים מהמזרח הקדום עולה שבתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל (מהמחצית השנייה של האלף השני ועד למחצית השנייה של האלף הראשון לפני הספירה), היה רווח, בממלכת אשור ובממלכת בני חת, חוזה-אמון.
למה אני קורא חוזה-אמון?
במונח חוזה-אמון אני מתכוון למסמך בו שליט מכתיב לנתינים, לואסלים הישירים שלו, את תנאי הנאמנות שלהם כלפיו. תנאים אלה כללו, בדרך כלל: נאמנות ללא-גבול של הנתין לריבון; תשלום מס לשליט; איסור על יחסים עם זרים מחוץ לעם, לממלכה או לאימפריה; איסור על טינה נגד מישהו או משהו שהוא תחת אדנות הריבון; חובת הנתין להיענות בעזרה צבאית לריבון; איסור על הפצת שמועות רעות על הריבון (סימן למרד); איסור על נתינת מקלט לפליטים של עם אחר ועוד.
חוזי האמון האלה נכתבו במתכונת דומה, דבר שהביא חוקרים לשתי טענות:

  1. “החוזים הפוליטיים שנתגלו במזרח הקדום מאז שנות השלושים של המאה הנוכחית תרמו רבות להבנת מהותה, אופייה ומבנה של הברית בתנ”ך” [3].
  2. אפשר לזהות, שהתבנית (form) והלשון בחוזי-אמון במזרח הקדום דומה דמיון ניכר לבריתות בתורה” [4].

מכאן, לא רב המרחק לטעון שהברית במקרא היא בעצם אחת התולדות של חוזה אמון שהיה נהוג בממלכת אשור ובממלכת בני חת.
זה נכון, קיים דמיון בתבנית ובניסוח בין הברית בתורה לבין חוזה אמון. אבל, הדמיון מדגיש הבדל בולט וחשוב.
חוזי האמון הם מסמך פוליטי בין שליט לבין נתיניו. אבל על הברית בין ה’ לעם ישראל נאמר:

תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת-הַשֵּׁם הַנִּכְבָד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ:” (דברים כח, נח).

ומה כוללים כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת?
כל דברי התורה הם חוקים, מצוות ומשפטים הכוללים התייחסות לכל תחומי החיים.
כלומר, לטעמי יש להבחין בין חוזה-אמון פוליטי לבין ברית שמתייחסת לכל תחומי החיים.
דוגמה אחת לאופי של כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת מצויה בחלק הראשון של פרשת השבוע השבוע שעבר, פרשת “בְּהַר”.
פרשת “בְּהַר” נפתחת ב: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר” (ויק’ כה, א–ד).
הכתוב בפרשה עוסק בדיני שמיטה ויובל.
לכאורה דאגה לטיוב הקרקע, אבל רק לכאורה כי העיקר הוא ב: “וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל” (ויק’ כה ו–ז). מגמה זו בולטת עוד יותר בדיני שנת היובל: “וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ” (ויק’ כה, י).
זאת אומרת, חלק מחובות הברית החלות על עם ישראל זה שחרור עבדים ונחלאות שנתפסו.
שימו-לב, זה נכתב לפני מרד ספרטקוס, ואולי קשה להאמין, אבל גם לפני אברהם לינקולן!!!
מכאן אפשר, לדעתי, להבין את הברכות והאיומים בפרשת “בְּחֻקֹּתַי” גם באופן הבא: אם עם ישראל ינהל חיי חברה ערכיים שבהם הפער בין עשיר לעני לא יהיה גדול, ותהיה עירנות ורגישות רבה לזכויות כל אחד, גם של הגר הגר עמנו, אז אכן תהיה ברכה.
אבל אם בעם ישראל יתרחבו הפערים בין הקצוות, בין הכנסה שאינה מאפשרת לקנות די מזון לבין תגמולים של מיליונים; אם זכויות יחולו רק עלי ולא על האחר, אז בהחלט יש סכנה לעם, יש סכנה לחברה, גם בלי האיומים שבתורה.
“אין אנו נענשים על חטאינו אלא על ידי חטאינו” [5], בידינו, רק בידינו הדבר!!!
ולסיום,
מצד אחד, איני יודע אם יש בסיס לטענה של מתילדה הגרמנייה על המקורות ההודיים לתרבות ישראל.
מצד שני, אפילו אפשר להוכיח שהאיסור על ייצוג מוחשי של האל, והברית בתורה יש להם מקורות לא ישראלים.
אני שואל, אז מה? אז מה אם רעיון הושפע מהתרבות בה חי מחולל הרעיון?
האם מה שחשוב זה איך נולד בך רעיון, או אולי חשוב יותר לאן אתה מפתח את הרעיון ומה אתה עושה איתו?
לטעמי, לא כל כך חשוב מאיפה ועם מה אתה בא, אלא מה אתה עושה עם מה שקבלת או מה שהבאת מאיפה שבאת.
ומאטעלע אומר:

אכן, ללא עבר אין עתיד
אבל העבר חלף
לבלי שוב;
לכן חשוב יותר
מה אדם לוקח מן העבר
ומה הוא מיישם
בהווה
מידי יומיום
ורק בכך הוא
נבחן…

<><><><><>
מקורות
[1] משה גיל, “האומנם הנצרות, כמו היהדות, היתה קורבן הנאצים?”, הארץ תרבות וספרות 05/05/06, עמ’ ה2.
[2] נתן וסרמן, “הנבל הוא ידי האל, החתול דם לבו והסנונית טיפה מן הדם”, הארץ תרבות וספרות 05/05/06, עמ’ ה1.
[3] מ’ ויינפלד, “שבועת אמונים לאסרחדון – אופייה ומקבילותיה בעולם המזרח הקדום”, שנתון לחקר המקרא ולחקר המזרח הקדום א (תשל”ו), עמ’ 51.
[4] F. Ch. Fensham. “Maledictions and Benedictions in Ancient  Near Eastern Vassal Treaties and the Old Testament”. ZAW 74. (1962), p 1.   
[5] הרב שמחה רוט, אבות 260, אתר “בית מדרש וירטואלי”.

פרשת אֱמֹר: סופרים ימים עד סיני, שושנה מיכאל צוקר, אייר, תש”פ.

For English, click here

פרשת אמור כוללת את רשימת החגים והמועדים המרוכזת יותר בתורה. למרות אורכו, חסרים בה כמה פריטים מעניינים דווקא לגבי חג השבועות, הקרב ובא. ראשון, התורה לא קובעת תאריך עבור שבועות, לא כתוב “בחודש השלישי בשישי לחודש.” שני, אין אזכור, לא כאן לא בשום מקום אחר בתנ”ך, לשבועות כחג מתן תורה.

התורה לא קובעת תאריך לחג השבועות כי אינה יכולה. בימי קדם לא היה לוח קבוע מראש המחושב על פי נתונים אסטרונומיים אלא תחילתו שכל חודש נקבע ע”י בית הדין על בסיס עדויות בפועל על הופעת סהר הירח החדש. לכן לא היו לחודשים מספר ימים קבוע. יום ה- 50 לספירת העומר לא תמיד היה בשישי לחודש השלישית, יתכן גם בחמישי או שביעי.

עמימות זו מתאימה דווקא לקשר בין חג השבועות ומתן תורה. אם נעניין בפרק שמות י”ט – רק בכתוב לא בפירושים – נראה שלא ברור באיזה יום היה מעמד הר סיני. כתוב “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: לא כתוב “ראשון לחודש.” כמו כן לא ברור בדיוק כמה פעמים משה עולה ויורד בהר וכמה זמן היה למעלה כל פעם.

גם מספר ימי ההכנה אינו ברור. בשמות יט:י כתוב ה’ “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם אך בהמשך משה אומר “אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: (פסוק טו). הגמרא [א] מציעה, “משה הוסיף יום מעצמו.” ככל הנראה משה חש שהעם צריך קצת יותר זמן כדי להיות מוכנים ודחה את המעמד ביום. אלוהים קבל את דעתו והמתין. לפי ההבנה הזאת, המוצגת על ידי ר’ יוסי, השישי לחודש היה “יום מתן תורתנו” היום המיועד להתגלות אך השביעי היה “יום קבלת תורתנו.”

המצב זה שונה מאוד מיציאת מצריים כאשר המבצע יצא לפי הלו”ז (אולי אפילו קצת לפני), אם בני ישראל היו מוכנים ואם לאו. הדבר היה אפשרי בגלל שיציאת מצריים היתה מהלך של גאולה פיזית. הגוף ניתן להזזה גם נגד רצונו. קבלת תורה הייתה מהלך נפשי. הרבה יותר קשה “להזיז” נפש לא מוכנה.

יציאת מצריים המהירה לא הניב את הפירות הצפויות. העם המשיך להתלונן ולמרוד. יתכן שמטרת ההמתנה לפני מתן תורה היתה להבטיח הצלחה גדולה יותר. לא בטוח שהמטרה הושגה. זמן קצר אחרי מעמד הר סיני בא מעשה העגל.

נחזור רגע לשמות י”ט, תשימו לב שכתוב “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי … בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי.” רש”י (שם): “צריך לכתוב אלא ביום ההוא. מהו ‘ביום הזה?’ שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו.” קבלת תורה היא פעולה מתמשכת, הדורש מאתנו ללמוד, ללמד, לדרוש ולקיים.

בשבוע הבא חל ל”ג בעומר, יום הקשור בזכרון העם לר’ עקיבא, תלמידיו ותפקידם במרד בר-כוכבא. אבל רצוי שנזכור את ר’ עקיבא גם כאדם שהתחיל את לימודיו בגיל מבוגר. [ב]

אם רצוננו להיות חלק פעיל של במוסרת היהודית, לחדש אותה ולהעביר אותה לדורות הבאים אנחנו צריכים להפוך את חג מתן תורה לחג קבלת תורה עלינו לקחת את תלמוד התורה של עצמנו ברצינות הראויה ולזכור שזה אף לא מאוחר מדי להתחיל.

מראה מקום

א. תלמוד בבלי שבת פ”ו:ב-פ”ז:א

ב. אבות דרבי נתן פרק ששי: מה היה תחלתו של רבי עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לא המים שתדיר [נופלים] עליה בכל יום אמרו [לו] עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים. מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה.

פרשת אחרי מות-קדושים: תפישת העולם מאחרי פרק י”ט |  אלי מיאסניק, אייר תש”פ

פרק י”ט בפרשת קדושים בולט וחריג בספר ויקרא כולו כמוצג בטבלה בהערות [1] . הוא לא דן בהיבטי כהונה, טומאה וטהרה, מועדים וכד’ אלא במגוון גדול של כ 60 הנחיות שמשה נדרש לומר אותן לכל העם ולא רק לזקני העם. וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל (יט 1). בעבר, נוצל מנגנון זה של הקהלת כל העם ושיחה עם כולו רק ב”אירועים  קרדינאלים ומשמעותיים לבני ישראל”:

הכנת קרבן פסח מצריים לפני היציאה,
מתן עשרת הדברות בהר סיני
ההנחיות להקים המשכן [2] .

אם כך, מה יש בפרק זה שזיכה אותו  למעמד כה נכבד שמביא את ה’ לבקש ממשה להקהיל את כל עדת ב”י ולומר לכולם את תכולת הפרק?

האם פרק יט הינו  אכן “אירוע קרדינלי ומשמעותי”? למדרש [3] יש שתי תשובות.

לדעת ר’ לוי חשיבות הפרק היא “מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה (בפרשה)”. בהערות בסוף הדב”ת הבאתי את מפוי הדרישות של פרקי”ט לעשרת הדברות [4].  בהמשך, נבחן מדוע מופיעות כאן עשרת הדברות בצורה אחרת ולא בצורה המקובלת.

לדעת רבי חייא– הסיבה היא “שרוב גופי תורה תלויין בה (בפרשה)”. המונח  “גופי תורה” יכול להתפרש כחלק מן ההלכות בפרקים יט-כ[5], אך גם כהנחייה לדרך חייו של האדם [6]  והתייחסותו אל האל.  בכך, רבי חייא נוקט עמדה לגבי המשפט הפותח את הפרשה  שמציג עמדה שעל האדם להתנהג בצורה “קדושה” (מה זה, איך עושים זאת? ) כנובע מקדושת ה’. יט 1-2: וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה’ אֱלֹקיכֶם.

ננסה להבין את האמירה המורכבת הזאת.

השימוש במונח “קדש” לנושאים שאינם קשורים לכהונה- אינו שכיח ובוודאי לא נהוג להשתמש בו לגבי כלל ישראל. בהערות הצגתי מספר דוגמאות לשימוש במונח קדוש להדגשת מצוות ספציפיות [7]. גם כאן, בפרשה זו, יש הרואים (כרש”י) קשר בין ההיגד “קדושים תהיו” למצווה ספציפית – האיסור על העריות)   שכן מצווה זו מופיעה במפורט בפרקים יח ו- כ’. ראה גם הטבלה בהערה 1.

אך הפתיחה של הפרשה הזו ש קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה’ אֱלֹקיכֶם לא רק שאינה מציגה עמדה שעליכם לבצע מצוות ספציפיות  ואזי תהיו קדושים אלא גם  קושרת זאת לדרישה כמעט בלתי אפשרית מהפרט להבין מה פירוש  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה’ אֱלֹקיכֶם ואיך ליישם זאת.  

נפנה איפוא למדרש כדי להבין איך הוא רואה את כוונת המקרא.

בספרא מדמים את הנדרש מהפרט במשפט זה- “אבא שאול אומר: פמליא למלך. ומה עליה להיות? מחקה למלך” [8].  

בתנחומא מדמים זאת כך- “משל למה הדבר דומה? למלך שקידש אשה. אמר לה: הואיל ונתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה. כשם שהוא כבודי, כך הוא כבודך. למה? שאת אשתי”[9]

הספרא רואה איפוא, את “קדושים תהיו” כהנחיה לאדם לפעול כל הזמן כדי להבין מהי דרכו של המלך שאותה הוא צריך לחקות.  גישה זו פתוחה כמובן לאינטרפטציות אינסופיות[10]. לפי גישת הספרא- האדם נמצא בתהייה תמידית לגבי הדרך הראויה שבה הוא צריך למלא את הדרך המצופה ממנו ע”י אלוהיו

לעומתו התנחומא רואה את התנהגות בני ישראל  כחייבים לפעול כך שמעמד המלכות ( הכוללת את המלך ואת המלכה) לא יפגע.

ניתן איפוא לסכם שמשה נדרש להקהיל את העם כולו גם כדי להציג כ- 60 מצוות חשובות שחלקן חוזרות  על עשרת הדברות וגם כדי להציג בפניו דרישה לשאוף להתנהגות שאינה פוגעת בסטטוס המלכותי שאליו הגיע. זאת בניגוד להתנהגות העם במעשה העגל.

לפני מעשה העגל, כשנחשפו בני ישראל פעם ראשונה לעשרת הדברות בהקהלה דומה, נאמר להם בשמות יט 2-8, בהר סיני – וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ.  הם אמנם אמרו “נעשה”. אך במעשה העגל הם הפרו את הבטחתם זו  לה’. הם לא התנהגו כגוי קדוש.

לכן עתה ( ספר ויקרא נאמר מאוהל מועד ולא מהר סיני) מציג המקרא סוג אחר של תפישת קדושה שבני ישראל צריכים לאמץ. – קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה’ אֱלֹקיכֶם . עליכם להתנהג כגוי קדוש שהוא המלכה של המלך הקדוש.

—————————————

[1]   

מבנה ספר ויקרא *

פרקי ספר ויקרא

פרשיות

א –ז

תורת הקרבנות

ח – י, יז

שבעת ימי המילואים, והיום השמיני

יא

מאכלות אסורות

יב – טו

יולדת, מצרע, טומאות גוף

טז – יז

תנאים לביאת  אהרן אל הקדש, להקרבה ואכילה תקניים

יח

פרשת עריות

יט

“קדושים תהיו” כ 60 הנחיות בנושאים מגוונים

כ

פרשת עריות

כא

קדושת הכהנים

כב

הנחיות לכהנים ולעם

כג – כו

מועדות, שמיטה ויובל

כו

הברכות והקללות

כז

פרשת ערכין. הקדשות וגאולתן.

·         ע”פ “ברוך מרחיב גד” ופרופ’ יעקב מילגרם

[2]   אירועים קרדינליים שהצדיקו להקהיל את כל העם
מהפכת היציאה ממצריים“- ההחלטה להכין את קרבן פסח מצריים ( שמות יב 1-3) לפני היציאה ממצריים: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר… דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה:  וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת–שֶׂה לַבָּיִת.
מהפכת עשרת הדברות”- דיווח לבני ישראל לאחר שמשה הכין הלוחות השניים ועליהם “עשרת הדברים” לד 32 :  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ…. וְאַחֲרֵי-כֵן נִגְּשׁוּ, כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיְצַוֵּם–אֵת כָּל-אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אִתּוֹ, בְּהַר סִינָי
מהפכת המשכן”- הנחיות המשכן (לה 1-11): וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: ….וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר…. וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.  אֶת-הַמִּשְׁכָּן–אֶת-אָהֳלוֹ, וְאֶת-מִכְסֵהוּ;
[3]   ויקרא- רבה כ”ד.
[4]   עשרת הדברות בפרק י”ט-

פרשת קדושים

עשרת הדברות

א.      אני ה’ אלהיכם

אנוכי ה’ א-להיך

ב.      אלהי מסכה לא תעשה לך

לא יהיה לך אלהים אחרים

ג.        לא תשבעו בשמי לשקר

לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא;

ד.      את שבתותי תשמורו

זכור את יום השבת

ה.      איש אמו ואביו תיראו

כבד את אביך ואת אמך

ו.        לא תעמוד על דם רעך

לא תרצח

ז.       אל תחלל את בתך להזנותה

לא תנאף;

ח.      לא תגנובו

לא תגנוב

ט.      לא תלך רכיל בעמך

לא תענה ברעך עד שקר

י.        ואהבת לרעך כמוך

לא תחמוד

[5] משנה חגיגה א ח : …” הלכות שבת חגיגות והמעילות, הרי הם כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מעט והלכות מרובות. הדינין (למשל עין תחת עין)   והעבודות, הטהרות  והטומאות  ועריות יש להן על מה שיסמוכו. הן הן גופי תורה.

[6]   דרש בר קפרא: “איזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה? ‘בכל דרכיך דעהו, והוא יישר ארחתיך’” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס”ג, עמוד א’)

[7]   דוגמאות לשימוש במונח “קדש” לעניין מצוות ספציפיות לכלל ישראל

  • עניין הטריפה בשמות כב 30- וְאַנְשֵׁי-קֹדֶשׁ, תִּהְיוּן לִי; וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ
  • התנהגות “נכונה” גם ביציאה למלחמה בדברים כג 15 וְהָיָה מַחֲנֶיךָ, קָדוֹשׁ:  וְלֹא-יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. 
  • לא לאכול טריפה בויקרא כ 25-26: וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, לַטְּמֵאָה, וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא, לַטָּהֹר; וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף, וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם, לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה;ִי

[8]   ספרא לפרשת קדושים פרק יט.

[9]   מדרש תנחומא ויקרא, פרק יט סימן ב

[10]   האינטרפטציות מתוארות גם לפסוק זה בפרק יט וגם לאמירה בדברים כח 9 “והלכת בדבריו”. אפשר לציין מאמרים מעניינים  בנושא “והלכת בדבריו ” של פרופ’ יעקב גוטליב מבר אילן ושל פרופ’ שלום רוזנברג באתר “הגות יהודית”.

English

פרשת תזריע-מצורע פוגשת קורונה | שושנה מיכאל צוקר, ר”ח אייר, תש”פ

אין כמו הפרשה הכפולה תזריע-מצורע להפגיש אותנו עם העובדה שהתורה אינה מתעניינת רק בדברים ברומו של עולם אלא גם בפרטים הגשמיים ביותר בחיי האדם ובפירוט רב. זה לא תמיד נוח לנו. כאשר אנחנו לומדים תורה או מקשיבים לקריאת הפרשה בבית הכנסת אנחנו מחפשים, לעתים קרובות, לצאת מן השגרה ולהתנתק מדברים כואבים, מלוכלכים ודוחים. ולא רק אנחנו. יתכן שאי-נוחות זו היא הסיבה (או לפחות אחת הסיבות) שחז”ל,[1] ורבנים רבים בעקבותיהם, מוציאים את המילה “מצורע” מהקשרהּ, מפרקים אותה לגורמים, קוראים “מוציא שם רע” ומנצלים את ההזדמנות לדרוש על לשון הרע ורכילות. בכל זמן ובכל מקום יש חשיבות רבה לשמירת הלשון אבל בכל זאת, התחמקות היא התחמקות.
לכן אני נגשת שוב לפרשות בתקווה שאיזה נקודת אחיזה תצוץ. והנה קרוב לתחילתהּ של פרשת מצורע, יש כזו:  “וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע־הַצָּרַעַת” (ויקרא יד: ג).  בחול המועד פסח תש”פ אנחנו, ואיתנו העולם כולו, צמאים ל-“הנה נרפא” לבשורת הרפואה. ואני ממשיכה לקרוא. פרטי הפרטים של תהליך הטהרה רחוקים כל כך מן האלכוג’ל וממסכות פנים שאחיזתי נחלשה. אולי כן אכתוב על לשון הרע.

לא. בכל זאת יש כאן משהו חשוב בשבילנו. הצרוע הופרד מן הקהילה וחי בבידוד עד שנרפא. הכהן, בתפקידו הפרא-רפואי, מאשר את ריפויו אבל החולה אינו חוזר ישר לקהילה כאילו דבר לא קרה. יש מעבר והמעבר לוקח זמן.[2] החזרה איננה מיידית – משהו קרה לאדם.

הכניסה לריחוק פיזי, בידוד, וסגר קרתה בשלבים. בפורים נכנסנו כקהילה, כמעט כמו רגיל אבל חלק מן החברים כבר היו בבידוד ולכן שידרנו את תפילות הבוקר ואת קריאת המגילה בפייסבוק לייב, בשבת פרה לא היה קידוש (!!) וביום שני לאחריו קבענו מראש מי יעזוב לו יגיעו 11 מתפללים למנין. מאז עבר כחודש בלי שנפגשנו כקהילה במרחב פיזי אחד. אנחנו שומרים על קשר באמצעים חדישים ומבורכים אבל בכל זאת יש ריחוק. משהו משתנה, אעז לומר שכולנו משתנים, אפילו מעט ובתת-מודע. בבוא היום שנשמע את המילים “הנה נרפא” וחובת הריחוק תוסר, ראוי שכולנו נהיה מודעים שלא הכל בהכרח יחזור להיות בדיוק כמו שהיה, כאילו לא אירע דבר.

כאשר שוב נתכנס, ונחזור ללחוץ ידיים ואפילו להתחבק, אני תקווה שנדע להיות רגישים לשינויים אם אכן היו.

*************************************

[1]  ויקרא רבה פרשה טז סימן ו:

אמר ר’ יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע: “זאת תורת נגע צרעת” (ויקרא יג נט), “זאת תורת אשר בו נגע צרעת” (שם יד לב), “זאת התורה לכל נגע הצרעת” (יד נד), “זאת תורת הצרעת” (יד נז). והקיף: “זאת תהיה תורת המצורע” (יד ב) – תורת המוציא שם רע. ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמישה חומשי תורה. לפיכך משה מזהיר את ישראל: “זאת תהיה תורת המצורע”.

[2]  קבלתי השראה לדברי מדבריהּ של ר’ אביטל הוכשטיין, “קהילה בבידוד” דבר תורה לפרשת פרה ‏‏(‏https://tinyurl.com/r5lmpfb‏)  ‏

פרשת שמיני: לשמור ולשמר | אניטה תמרי, ניסן תש”פ
אני כותבת שורות אלה כחודש לפני שנקרא את פרשת שמיני. עדיין עומדים בספר שמות, ועוד עלינו להתקהל ולהתפקד לפני שניכנס לחוקים של ספר ויקרא ולחנוכת המשכן
אנחנו מצויים עכשיו בחלק לא ידוע של משבר הקורונה. האם זה הפרק הראשון? ואם כן, האם מדובר בסיפור קצר? בנובלה? או שמא בספר עב-כרס ואולי אפילו במשהו שיש לו כרכים רבים? כמו בני ישראל במדבר, אנחנו עומדים בפתחו של לא נודע. כמו בני ישראל במדבר, אנחנו מדשדשים, עושים כמיטב יכולתנו ומקווים לטוב. שלא כמו בני ישראל במדבר, אין לנו מנהיגות
מה שיש לנו בימים אלה הן הגבלות. מקומות רבים נסגרו בפנינו. אפשר להיפגש רק עם אנשים ספורים וגם זה תוך שמירת מרחק. התנועה בתחבורה הציבורית מוגבלת. סייגים על גבי סייגים
ובפרשת שמיני, עוד סייגים שמלווים כל אחד מאתנו כיהודי וכיהודייה – רשימת בעלי החיים המותרים לאכילה ואלה שאסורים עלינו. ורשימה זו מלווה כל אחד מאתנו, אם אנו שומרי כשרות, אם איננו שומרים ואם אנחנו שומרים בתוך סייגים שהצבנו לעצמנו
בימים אלה של הקורונה, מרחפות הרבה שמועות וסיבות להסביר את מה שאינו מובן לנו. בין שאר ההסברים – וידוע שימי מגפה מלווים לא רק בחוליי הגוף ובחוליי הנפש אלא גם בחוליים חברתיים, ובעיקר שנאת זרים – ההסבר בדבר מזונם של הסינים. אתם יודעים מה הסינים אוכלים? גועל נפש! לא פלא שכל הצרה הזו באה מאנשים שאוכלים רמשים, חזיר, שקצים וכל מיני תועבות. העובדה ש 1.4 מיליארד סינים אוכלים אוכל זה אלפי שנים, אין לה שום קשר להצבעה על האשמים לנגיף – אותם מאכלים אסורים
ולמה אסור לנו לאכול אותם? אין ספור סיבות נִתנו – גהות ולכלוך, להבדיל אותנו מהעמים סביבנו, להשאיר אותנו רק בתוך עצמנו. ואולי יש סיבה אחרת, והיא קשורה להגבלים. הארץ נִתנה לנו “לעַבְדַהּ וּלְשַמְרַהּ” (בראשית ב, טו) – לא לנצל אותה עד תום. לא לקחת ממנה הכול – עלינו לעבוד ולעבד, לשמור ולשמר. וכדי להזכיר לנו שלא הכול פרוץ, לא הכול שלנו – מזכירים לנו זאת דיני אכילת הבשר. נכון שיש לנו חצים וקשתות וצלצלים ורשתות דיג. אנו יכולים לטמון פח לדובים ולירות בכל ציפור במעופה. אבל לא. פרשת שמיני אומרת לנו שיש לנו כל שאנחנו צריכים. לא חסר דבר ברשימת החיות המותרות לבריאות הגוף שלנו. וכולנו יודעים שבריאות הגוף היא רק מרכיב אחד באנושיותנו. הידיעה שיש גבולות, שיש חוקים, שיש מותר ושיש אסור, היא שהופכת אותנו לחברה מתפקדת
העולם ניתן לנו לעבדו ולשמרו. בכל פעם שעולה בשר על שולחננו, המסר הזה הוא החשוב. זה שלנו, ולכן עלינו לשמור על העולם מכל משמר. אין בעל חיים שיש לו ערך מוסרי יותר מאשר לבעל חיים אחר. הערך המוסרי הוא ההתנהגות שלנו, הידיעה היומיומית שלא הכול שלנו, שיש גבולות ושעלינו להכיר תודה על היש
לעבוד ולעבד. לשמור ולשמר. כמאמר קהלת “כי זה כל האדם”

שבת חול המועד פסח: שיר השירים | ניסן תש”ף, מוטי לקסמן
אמר רבי עקיבא:

לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים.[1]

מה נדרשנו למגילת שיר השירים, הלא בפרשת השבוע עסקינן?
ושבת חול המועד פסח היא.
ובאיזו פרשה מעיינים בשבת חול המועד פסח? פרשת “כי תשא”!
בכל-זאת, הסברים יש.
בשונה מקהילות ספרד, שם קוראים בכל תפילת ערב שבת את שיר השירים, הרי בקהילתנו, לא היא. בקהילת הוד והדר קוראים את שיר השירים בשבת חול המועד פסח, לפני הקריאה בתורה.
הסבר יש.
ובכל זאת, רק בגלל ההסבר נעסוק בשיר השירים?
לא.
מדרשים רבים מעלים את שיר השירים כדימוי ליחסים בין אלוהים לעם ישראל, למשל:

אמר רבי אליעזר בן עזריה, למה הדבר דומה? למלך שנטל סאה של חטים ונתנה לנחתום ואמר לו הוצא ממנו כך וכך סולת כך וכך סובין כך וכך מורסן וסלית לי מתוכה גלוסקא אחת יפה מנופה ומעולה… ראה מה הקדוש ברוך הוא מקלס לישראל בתוכו:

  1.  הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הנך יפה בבית והנך יפה בשדה, בבית במזוזה וכתבתם על מזוזות ביתך… בשדה בתרומות ובמעשרות בלקט בשכחה ופאה, הנך יפה בבית הנך יפה בגג שנאמר… כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, הנך יפה בעולם הזה הנך יפה בעולם הבא, הנך יפה רעיתי,[2] אמר רבי שמואל בן פזי הקדוש ברוך הוא מקלסה בלשון כפול והיא מקלסתו”.[3]
  2.  גם רלב”ג[4] מוצא בשיר השירים קשר הדוק בין האדם לשיר השירים: קשר הדוק וכתב כך, המצוות, הדעות והמידות הינן שלש קטגוריות הכרחיות להגעה לשלמות האנושית. שלמות זו היא מטרת הבריאה”.[5]
  3.  אם אכן נתבונן בשפת השיר של הכתובים ונבחן את דרכי פעולתה, נוכל לראות כיצד משתלב התכסיס הספרותי במסגרת התפתחות הדרמה הנפשית ותורם לקדום העלילה ולביסוסה. לכן, מן הראוי להידרש לפן זה עתה, טרם קריאתה בציבור, על מנת שכלי השיר ומליצתם יתרמו את תרומתם למכלול האמנותי השלם המגביר ומחזק את השתתפותנו במלא עצמתה הכולל של המגילה. הלא מדובר ב”שיר השירים”, מגילה שהינה שירה הן מצד עלילתה והן מפאת דרכי הביטוי שלה, ועל כן שומה עלינו להבינה באמצעות הכלים המתאימים לה. הלא כבר הרמב”ם בהקדמתו למורה העיר על היחס שבין השירה והחוש האסתיטי האנושי לבין כתבי הקודש וסמך את ידו על השימוש בטכניקות ספרותיות להבנת הכתובים. וכך כתב שם: “דע כי מפתח הבנת כל מה שאמרו הנביאים ע”ה וידיעת אמתתו הוא הבנת המשלים ועניניהם ובאור לשונותיהם; כבר ידעת אמרו יתעלה ‘וביד הנביאים אדמה’ וידעת אמרו ‘חוד חידה ומשול משל’ וידעת כי מחמת רבוי שמוש הנביאים במשלים אמר הנביא המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא. וכבר ידעת מה שפתח בו שלמה ‘להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם’.[6]
  4.  נימוקים מצויים די והותר, הגיע הזמן לשוחח מעט על שיר השירים.

מהי מגילת שיר השירים?
מגילת שיר השירים היא מגילת אהבה בין שני צעירים.
לאהבה ישנם גם היבטים גופניים-פיסיים.
היבטים אלה, מופעים גם בכתוב, למשל,

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ… מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ… צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין:

אבל, וזה החשוב, ההיבט הפיזי הוא משני לרגש ולתחושה להיות יחד, אכן להיות יחד!!!
ולא לחפש ביטוי פיסי-גופני בקשר מחוץ ל”להיות יחד”.
לכן, על דברי העלם עונה מיד העלמה בשמחה, “הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים. הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה”.[7]
שמת לב?
“עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה” לא ערשנו סוערת.
אהבה היא שיתוף אמיתי בין שני בני אדם, ללא הפניית ראש, עיניים או לב לכיוון אחר.
נאהב בכנות ויהיה לנו טוב,
אפילו נפלא, גם נהדר!!!

________________________________________
[1] מדרש תנחומא (ורשה), פרשת תצווה.
[2] מדרש תנחומא
[3] ר’ צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים או לז.
[4] רבי לוי בן גרשום.
[5] רבי לוי בן גרשם, פירוש לשיר השירים, עמ’ 16.
[6] הרב משה ליכטנשטיין, שבת חול המועד פסח, שיר השירים
[7] שיר השירים א, טו–טז.

פרשת צו: הגובה של עבודת קודש  | סאם ליימן-ווילציג, ניסן תש”פ

כידוע, היתה חלוקת עבודת המשכן (ואח״כ בית המקדש) בין הכוהנים והלוויים. הכוהנים הקריבו את הקורבנות והלוויים שירתו אותם בכל מה שמסביב למלאכת הקודש. אולם אם כך, תחילת פרשת צו די תמוה:

א וַיְדַבֵּ֥ר ה’ אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  ב צַ֤ו אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה עַל֩ מֽוֹקְדָ֨ה עַל-הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל-הַלַּ֨יְלָה֙ עַד-הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ: ג וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי-בַד֘ יִלְבַּ֣שׁ עַל-בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת-הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת-הָֽעֹלָ֖ה עַל-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ: ד וּפָשַׁט֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת-הַדֶּ֨שֶׁן֙ אֶל-מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה אֶל-מָק֖וֹם טָהֽוֹר:

כלומר, למרות החלוקה בתפקידים, התורה מכריחה את הכוהנים דווקא לעסוק ב״עבודה מלוכלכת״ – פינוי העפר מהמזבח כל בוקר. ולא רק זה: כדי להוציא את הדשן מחוץ למקדש, עליהם להחליף את בגדיהם למה שהיום היינו קוראים ״בגדי עבודה״. מדוע דווקא על הכוהנים לפנות דשן ולהתלבש בבגדי עבודה? ושאלה זו מקבלת משנה תוקף כשיש משרה מוגדרת נוספת במערכת זו: ״משרתים״, קרי הלוויים. אז שוב, אם כך מדוע להטיל את העבודה השחורה על הכוהנים?
התשובה נעוצה בתופעה אנושית מוכרת. אנשים אשר כל מלאכתם הינה ״עבודה גבוהה״, נוטים אחרי זמן מה להתנתק מֵהַ״עמך״ ולהתנשא. הדבר נכון במיוחד לאור העובדה, שבעקבות עבודתם בירושלים (בשנות בית המקדש), הכוהנים לא גרו וכנראה גם אפילו לא הסתובבו ב״פריפריה״. ועל כך ניתן להוסיף עוד מרכיב: הכוהנים היו הקבוצה היחידה ביהדות, שהורישה את עבודתה לצאצאיהם מדור לדור; מנהיגי האומה האחרים – השופטים והנביאים הגיעו כולם למעמדם בכוחות עצמם ואפילו כשאחד מהם רצה שבניו ימשיכו את עבודתו כשופטים (כמו עלי הכהן בתקופת שמואל, שהיה גם כהן גדול וגם שופט) האלוהים סירב לו. ואצל המלכים, שלכאורה הבן הבכור אמור לרשת את אביו, גם זה קרה לעתים רחוקות.
לכן, כדי למנוע אפשרות של ניתוק והתנשאות בקרב הכוהנים, אלוהים הוריד אותם לקרקע (תרתי משמע). כדי להוות גשר בין הציבור הרחב לאלוהים, על הכוהנים להיות מחוברים לא רק לעולם של מעלה אלא גם לעולם של מטה.
לֶקח זה הינו ישים בכל תחומי החיים. פרופסור מכובד חייב לחתל את ילדיו; על מנכ״ל חברה תעשייתית להסתובב בין פועליו ולקוחותיו; רב קהילה אינו יכול להסתפק בדרשות נעלות – עליו גם לבקר אצל הקשישים ואחרון המתפללים בקהילתו. (אני משתמש בלשון זכר, כי תופעת ההתנשאות הרבה יותר שכיחה בקרב גברים.) וזאת הסיבה שההפטרה של פרשת צו מסתיימת בהטפה של ירמיהו: ט׳: כב:

כֹּה אָמַר ה’, אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ.

בקיצור, ״עבודת קודש״ אינה רק דבר ״גבוה״ אלא לא פחות הינה עיסוק בצרכים כביכול ״נמוכים״. אלו ואלו עבודות אלוהים חיים.

1 2 3 21