פרשת שְׁלַח לְךָ | פרופ' סאם ליימן-ווילציג, יח בסיוון, תשע"ט

פרשת המרגלים נמצאת במוקד פרשת השבוע שלנו. כל 12 המרגלים שנשלחו היו בכירים בשבט שלהם, אנשים רציניים לכל דבר. לכן, כיצד חזרו עשרה מהם עם דיווח בעייתי? ליתר דיוק: מה היה כל כך רע במה שהם דיווחו? האם האלוהים ציפה מהם לשקר לטובת המטרה של כיבוש הארץ?

נמצאת בפסוק הבא (במדבר 13: כ״ג): ״וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם״.  אכן בחלק הראשון כאן הם מדווחים על מה שראו בעיניהם – ולא היה כל דופי בכך (אם כי ״ענק״ הינה מלה יחסית). אבל החלק השני של הדיווח שלהם אינו מבוסס כלל על מה שראו או אפילו מה ששמעו: ״וכן היינו בעיניהם״. הרי ברור שלא דיברו עם המקומיים לשאול מה חשבו על ה״זרים״ האלה (הם עצמם) שמסתובבים בין תושבי המקום. אז מִנַיִן ההערכה הזאת לגבי מה שהנפילים חשבו?

היתה לא רק ב״קריאת מוחות״ מומצאת. יותר גרוע מכך הדימוי העצמי של המרגלים: ברור שאנשים מלאים ביטחון-עצמי לא היו חושבים שאחרים רואים בהם ״חגבים״ אלא לכל הפחות שווֵה ערך (מבחינת יכולת) לתושבי המקום, יהיו האחרונים גדולים ככל שיהיו. במלים אחרות, לראות את המציאות האובייקטיבית כהווייתה זה בסדר, אפילו אם קצת מפחיד; אבל לאפשר לפחדים הסובייקטיביים שלך להשפיע על ההערכה (העצמית ובכלל), זה אינו מה שמתבקש מחיילים אשר אמורים להיכנס לשדה הקרב.

ניתן להבין את המלה המיוחדת שמופיעה 12 פעמים בפרשתנו (שוב שתים-עשרה!): ״לתור את הארץ״ (בווריאציות שונות). למלה זו יש שתי משמעויות. הראשונה ברורה: לְרַגֵל אחרי המתרחש בכנען. המשמעות השנייה: ללכת שולל, לסטות. מאיפה יודעים זאת? מהפסוקים המתייחסים לציציות בסוף פרשת השבוע שלנו! (במדבר 15: ל״ט) ״ וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֺת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם.״

, התורה מסיימת את פרשת שלח לך עם ה״פתרון״ למכשול שעמד בתוך עשרת המרגלים: לא להסתמך על העיניים שלנו ללא עוררין, כי הציפיות והפחדים הסובייקטיביים יכולים להטות את הפרשנות לגבי מה שאנו ״רואים״, אלא לאחוז במשהו קדוש ומבוסס היטב בחיינו (ציציות). רק כך נוכל לפנות לעולם החיצוני עם ראייה מפוכחת, נטולת רגשות (מיניים, פסיכולוגיים וכו׳) העלולים לשבש את הבנתנו את העולם החיצוני ומקומנו בתוכו.

 

פרשת "בְּהַעֲלֹתְךָ": אור זך מלב טהור / מוטי לקסמן

שמעתם על תגלית?
לא איני מתכוון ל למפעל שמביא בני נוער יהודיים לישראל.
אני מתכוון לתגלית ממש.
אכן, יש לי תגלית מרעישה, הסכיתו ושמעו:
כאשר אישה מדליקה נר, הנר מפיץ אור; כאשר איש מעלה את מתג ההפעלה בנורה עולה אור.
ממש תגלית, לא כן?
אבל, ברצינות,
האם יש טעם לומר בהציתך את הגפרור, הגפרור דולק?
תמיהה זו עולה למקרא פתיחת פרשת השבוע, פרשת "בְּהַעֲלֹתְךָ": "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" [1].
בבחינת "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" מביא לתוצאה המתבקשת, "יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת".
והאין זה מובן מאליו? "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" >>> "יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת"?
האם אין בכך אמירה מיותרת?

לפני שנדון בשאלה, נעלה נתון נוסף.
פרשת "בְּהַעֲלֹתְךָ" מופיעה לאחר פרשת "נָשֹׂא" שעוסקת, בין השאר, בתיאור חנוכת המזבח.  אירוע שכובדו בו "הנשיאים בדרך מרשימה ומכובדת, ברוב עם ובהידור גדול" [2].
המפתיע הוא שבאותו אירוע מרשים, אירוע חנוכת המזבח, לאהרון הכהן לא היה כל חלק [3].
פרשנים ערים לנתונים אלה ומתייחסים לכך.
רש"י שואל: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים?" הוא משיב, כרוח מדרש [4]: "לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" [5].
במלים אחרות, רש"י מבין את הדלקת המנורה בפרשת השבוע כפיצוי לאהרון על שלא כובד בתהליך חנוכת המזבח.
אבל, רמב"ן מעלה תמיהה: "ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב […] ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, […] ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים" [6].
נשאל אחרת, מה יש בהדלקת המנורה שרואים בו פיצוי לאהרן?

התייחסות לכך מצויה בדברי נכדו של רש"י, הרשב"ם: "לפי שמלאכת תדיר היא זו, הזכירה כאן, אעפ"י שכל מלאכות המשכן נגמרו, מלאכת הדלקת המנורה [לא] נגמרה כי תדירה היא" [7].
כלומר, בניית המשכן היא תהליך שבא אל סיומו בשלב מסוים, ואילו העלאת אור היא פעילות שחוזרת ונמשכת, אם זה בחנוכה "אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח" (רמב"ן על אתר).
ואם זה בנר התמיד בבתי הכנסת או בנרות שבת בבית יהודי.
כך גם לייבוביץ, בעקבות מדרש תנחומא, רואה בכך עליית מדרגה: "הדלקת הנרות במקדש מבוטא בכינוי "להעלות נר" ולא נאמר 'להדליק נר', ללמדנו כי זוהי עלייה לעם-ישראל" [8].

אבל איזו עלייה יש בהדלקת הנר או המנורה? האם באור לכשעצמו טמונה ההתעלות?
הלא האור הוא תופעה שבטבע שאפשר לנתחו במושגים פיזיקליים, האם בתופעה פיזיקלית, שבטבעו של העולם, יש משמעות של התעלות?

נעיין לרגע בסיפור הבריאה, בריאת העולם. תהליך הבריאה נפתח בבריאת האור: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"[9]. זהו תהליך הבריאה הפיזי, אבל, האלוהים מוסיף לתהליך הבריאה של האור, וגם של כל מרכיבי הבריאה, את ההתייחסות או את ההערכה "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" [10].
"טוֹב" אינו תואר פיזיקלי. רש"י רואה בכך שהאור הראשוני "אינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא" [11].
החשוב לענייננו הוא שהאור הפיזי לכשעצמו, גלי האור כפי שהם אין בהם לא טוב ולא רע.
נר דולק, יהא זה נר שבת או נר חנוכה, אחד רואה בכך קדושה, ולאחר זהו סתם נר שמאיר.
החשוב הוא, אפוא, לא מה אני מדליק אלא איך אני מדליק, ומה אני רואה באור הפיזי שהועלה.
ברצינות, האם אפשר לראות דברים שונים בנר או בנורה, האם העין אינה מדווחת באופן אחיד ומהימן?
לא, העין אינה מדווחת באופן אחיד ומהימן!
עם פתיחת מוזיאון ישראל בירושלים בסוף יולי, יציג לראשונה, האמן הדני-איסלנדי הנחשב אולאפור אליאסון,  יצירה בשם "והנה הקשת".
מה מיוחד בכך?
הוא טוען שהיצירה תאפשר לצופים בה לראות לחוד את מה שהעין האנושית מחברת יחד ולפיכך מפספסת: את כל צבעי הקשת.
ובהסבר נוסף:
העין מצליחה להבדיל רק בין חמש יחידות אורך של גלי אור [12] בעוד שאת ההבדל בין שתי יחידות אורך של גלי אור העין האנושית אינה קולטת ולכן אנו  תופסים זאת כצבע אחד [13]. .
במלים אחרות, האמן אליאסון טוען שהעין מראה לנו רק חלק מהמציאות, שלכאורה ניצבת מולנו.
טענת האמן מחוזקת גם ממקור אחר: ב – YouTube  מופץ סרט על שיגור אפולו 11 לחלל. המיוחד בסרט זה שהוא צולם במצלמה בקצב של  500 פריימים לשנייה, וכך הפך אירוע של 30 שניות לסרט באורך של 8 דקות. ובשל כך העין רואה דברים, תופעות שבצילום רגיל לא הייתה מבחינה בהם.
גם פה, בקהילה שלנו היה אירוע כזה.
ביום כיפור, לפני שנתיים בשעה שהייתי עם בן זגורי, הנער האוטיסט, הוא לא רצה לצאת החוצה.
ישבנו בשורת הכסאות הניצבת לארון הקודש.
שורת הכסאות הייתה ריקה.
בן קם מידי פעם, הלך לקצה השורה, התיישב שם, הרים ראשו והתמקד באור הנר המתמיד.
ישב זמן מה, וחזר לקצה השני שם ישבתי.
בן חזר על כך מספר רב של פעמים.
מה הוא ראה בנר התמיד?
אני לא יודע, אבל האור הזה משך אותו, הוא גילה שם משהו.
עיני לא גילו זאת.

מן הצד השני: גם כן ב – YouTube  קיים שם סרט שמתאר ילד שרואה בלי עיניים [14].

כלומר, העין מראה רק חלק מהמציאות, ולעיתים אפשר לראות מציאות גם ללא עיניים.
במלים אחרות המציאות הנראית בעיניים משמעותה נקבעת אך ורק על ידי הרואה!
לכן, לא עצם העלאת האור היא החשובה אלא באיזו כוונה, באיזו משמעות אתה מצית את הלהבה בנר.
כך אני מבין את שימושו של לייבוביץ, לעיל בכתבו "זוהי עלייה לעם-ישראל".

אהרון הכהן קיבל תפקיד חשוב ומכובד ביותר: "שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב" [15].  בפעילות שגרתית יומיומית "בקר וערב". אהרון "מדליק ומטיב".
אהרון צריך להטיב, לגלות, בפעילות של חולין כמעט, אור רב. אהרון יכול לעשות זאת רק אם הוא מתעלה נפשית ורוחנית ובהתעלות זו מעלה אור בנדות ואז מופץ אור רב, אור זך בנרות.
והמספר שבע, אינו מקרי.
כאשר הנרות מודלקים במאור פנים, אורם זורח שבעתיים.
על זה נאמר: "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב" [16].
ומי ייתן ואור ימלא את נפשנו ופנינו, נאיר פנים זה לזה, ואז גם נר שעווה זעיר יפיץ אור יקרות!

<><><><><> 

הבהרות ומקורות
[1] במדבר ח, א–ב.
[2] חנוך בן-פזי, "פרשת בהעלתך: הכרח וחירות בפרשת המנורה: הרב יצחק הורטנר בתוך נפתלי רוטנברג, הוגים בפרשה, ירושלים 2005, עמ' 434).
[3] במדבר, פרק ז.
[4] מדרש תנחומא, פרשת בהעלתך, סימן ה.
[5] רש"י: במדבר ח, ב.
[6] רמב"ן: במדבר ח, ב.
[7] רשב"ם: במדבר ח, ב.
[8] ישעיהו לייבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, ירושלים תש"ס, עמ' 647.
לייבוביץ טוען כך בעקבות המדרש: "אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אתה אומר שנאיר לפניך? אתה הוא נרו של עולם והאורה דרה אצלך […]. אמר להם הקב"ה: לא שאני צריך לכך אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם. למה? לעלות אתכם בפני כל האומות שיהו אומרים ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל" (מדרש תנחומא, פרשת בהעלותך סימן ד).
[9] בראשית א, ג.
[10] שם, ד.
[11] רש"י מתכוון כאן לאור הראשוני שהוא בבחינת "אור גנוז".
[12] ננומטר = מיליארדית המטר או 10-9 מטר אורך הגל של אור נראה נמדד במאות ננומטרים.
[13] על-פי: אלי ערמון אזולאי, הארץ גלריה שבועות 18/05/10, עמ' 1–2.
[14] The boy who sees without eyes
[15] רמב"ן: במדבר ח, ב.
[16] משלי טו, ל.

פרשת נשא: להקשיב לאחר ברצון ובחסד / מוטי לקסמן
השנה, נושאת פרשת השבוע, פרשת "נָשֹׂא" בכנפיה את חג השבועות, חג מתן תורה.
עיון בפרשת השבוע ובמשמעויות חג השבועות מעלה מוקד אחד משותף לדיון: שמיעה, קשב.
אמנם למתן תורה משמעויות אחדות, אבל היום אתייחס, כאמור למעלה  לשמיעה ולקשב.
בהכנות למעמד הר סיני חוזרת הדרישה להקשבה ולשמיעה מספר פעמים:
"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט, ה).
בהנחיות אלוהים לקראת מעמד הר סיני הוא מבהיר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט, ט).
ואכן, קולות עצומים מושמעים: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה […] וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, טז–יט).
עוצמת הקולות כל כך גדולה ואיומה עד כי, לא רק האזניים קולטות אלא: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן" (שמות כ, יד1). וזה די מפחיד "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ, יד2).
והעם מאשר: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (שמות יט, ח).
לאחר פירוט חוקים ומשפטים וחתימת הברית בין העם לאלוה ולתורתו העם שב ומכריז:
"וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז).
תם מעמד הר סיני, תמו הטקסים וכפי שאנו יודעים, העם שכח מהר מאוד את הבטחתו, והלך בדרך שאינה דרך אלוהים.
האם העם באמת הקשיב לאשר הוא שמע?
בפרשת השבוע, פרשת "נָשֹׂא" מצוי פסוק שעשוי להבהיר לנו פן אחד של השאלה.
הפרשה כוללת, בין השאר, את פירוט משפחות הכהונה ואת תהליך חנוכת המזבח החיצוני, מזבח העולה: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם" (במד' ז, א).
במדבר פרק ז, בו כלול תהליך חנוכת מזבח העולה, הוא הפרק הארוך ביותר תורה, פט (89) פסוקים.
פסוק פט מסיים פרק זה, וגם משלים את כל פרשת "נָשֹׂא": "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במד' ז, פט). פרשנות רש"י לפסוק זה הביאה אותי לדיון הנוכחי: "מִדַּבֵּר – כמו מתדבר, כבודו של מעלה […] מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו".
האל, לפי רש"י שח לעצמו, אבל משה שומע. פרשנות זו  של רש"י עולה בקנה אחד עם תיאור הקרבה האינטימית שבין משה לה': "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא). וכך גם בסיכום התורה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דבר' לד, י).
נתונים אלה מביאים אותי לטעון שמערכת התקשורת בין משה לה' משקפת מצב אידיאלי של הקשבה הדדית מושלמת.
לשם סיבור העין והאוזן, דוגמא אחת, לאחר חטא העגל, רוצה אלוהים לכלות את זעמו בעם ישראל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, ט–י).
משה אינו נרתע, הוא מבקש מה' לחזור בו: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו" (שמות לב, יא1).
אלוהים מקשיב היטב, ונענה: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב, יד).
כאמור, זו רק דוגמא אחת מההקשבה ההדדית בין משה ואלוהים.
האם הקשבה מלאה אפשרית?
דוגמא שירית יפה להעדר הקשבה בין שונים מצויה בשיר "שני יסודות" של זלדה, בו אומר הברוש ללהבה: "אך השלהבת לא תבין / השלהבת לא תאמין."
לעומת זאת, בובר מאמין באמונה שלמה באפשרות של הקשבה אמיתית לא רק בין בני אדם אלא גם בין האדם לטבע: "הריני מסתכל באילן. יכולני לראותו בחינת מראה; עמוד קפוא אפוף אורה או ירוקה ניתזת השקויה ענוות-חן של כחול אשר לרקיע הכסף […]  אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו […] עצמתה של הבלעדיות תפסתני. […] אין האילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכוח-המדמה שלי, לא יקרת חליפות-רוחי, אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו – אלא באופן אחר" (1).
החשוב בתפיסתו של בובר, בהקשר לכך, הוא שהיחס האמיתי, שיש בו הקשבה מלאה בין אני ואתה, מתאפשר "מתוך רצון וחסד כאחד".
אם נחזור למעמד הר סיני, נוכל כעת להטיל ספק בהקשבה אמיתית של עם ישראל לאלוהיו.
רק כך אפשר להבין את סטייתו המהירה מדרך התורה.
לעומת-זאת, משה הבין את אלוהים, אפילו דיבר אלוהים רק אל עצמו…
לכן, הבה נזכור, כאשר אנו רוצים בכנות ומתכוונים לכך, אנו יכולים לממש הקשבה לאחר במלוא ישותנו, אפילו הוא בבחינת אדם מדבר אל עצמו, או שאינו אומר דבר.
הכל ברצוננו הכל בהחלטתנו.
האין זה בסיס להבנה של התורה בחג מתן תורה וגם של האדם של כל אדם?
<><><><><>
מקורות
(1) בובר, בסוד שיח, עמ' 6–7.

פרשת במדבר: יחי שבט לוי- יחי, יחי, יחי. | אלי מיאסניק

פרשת במדבר היא תחילת המסע הארוך מאזור הר סיני לארץ ישראל. במהלך החנייה בהר סיני, בשנה הראשונה לאחר היציאה ממצריים, מתפתחות אצל העם והנהגתו תובנות על דרך הפעלתו. תובנה  ראשונה הינה הצורך במשכן. פרשת במדבר מוסיפה תובנות נוספות. תובנה שנייה, הינה מנוי נשיאי השבטים (כנראה החלפת זקני ישראל משמות ד) תובנה שלישית הינה מיפקד  כל יוצאי הצבא (למעט שבט לוי)  וקביעת מיקום השבטים במנוחה ובמסע, תוך מתן כבוד לשבטים הבכורים, כשהמשכן במרכז.  התובנה הרביעית הינה הבאתו לשיא של תהליך שהחל עוד בספר שמות שבו שבט לוי הפך לממשק העיקרי בין ה' לבין ב"י: המנהיג- משה, הכהנים-אהרון  ובניו. סיוע לכהנים ולמשמר המשכן- ייתרת השבט.

הקשר בין אהרון לבין ה' החל כבר בשמות ד' כאשר אהרון זוכה לשיחה ישירה של ה' לעניין הגבוי למשה ולעניין השימוש באותות לשכנוע העם. קשר זה הצליח מאד שכן העם הגיב חיובית (שם)-  וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ. נשים לב שאמון העם באהרון בא לידי בטוי בולט גם בפנייתו אליו בשמות לב לעשות להם אל (עגל),  ויִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ.  למרות קשר זה של אהרון עם ה', עדייין הייתה כוונה לכאורה שהכהונה והסיוע לכהונה יבוזרו אצל כל המשפחות כמו שאומר ה' בשמות יט- וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. נראה לי שהביזור אמור היה להתממש באמצעות בכורי המשפחות שהוקדשו לה' כנאמר בשמות יג – וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּאוכן בבמדבר ג' כִּי לִי כָּל-בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל-בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵלנראה לי ששרידים מטכניקת הביזור מוזכרים אצל שאול, מנוח ומנשה ועוד. הם הקריבו קורבנות בעצמם.

אך הניסיון להסתייע בבכורי המשפחות להפיץ את הרעיון המונותאיסטי נחל כשלון חרוץ בעת שהעם פנה לאהרון לעשות לו אל (עגל). סביר שכתוצאה מכך, העדיפו משה ואהרון שהכהונה תשמר אצל שושלת אהרון. כטקטיקה שלטונית, הם חיכו להזדמנות בניית המשכן ורק בשמות כח מדווח על ההחלטה להשאיר את הכהונה בידי שושלת אהרון – וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְכַהֲנוֹ-לִי:  אַהֲרֹן–נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן. אך לא היה די בכך. משה ואהרון ביקשו כנראה שגם הסיוע לכהנים וגם משמר המשכן יופעלו ע"י שבט לוי שניתן לסמוך עליו ולא על הבכורות של כל השבטים. שבט זה הוכיח עצמו בחטא העגל, כמדווח בשמות לב- וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַה' אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִיגם יישום החלטה זו לא הוכרז מידית. כעת מתברר שהיישום של ההחלטה להעדיף את שבט לוי נדחה ממועד חטא העגל למועד תחילת המסע במדבר. לפרשתנו.

כהכנה למסע נערך מפקד לכל השבטים לבד משבט לוי, מונו נשיאים לבד מנשיא שבט לוי, הוקצו מיקומי חנייה ותנועה לפי בכורתם. לבד משבט לוי. רק לאחר מינויים והקצייות אלו,  מכריזה הפרשה בבמדבר ג', שהלוויים יועדפו על פני הבכורות.  וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל-בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: תפקידם- הלוויים יהיו העוזרים לכהנים וגם ייהוו משמר– הַקְרֵב אֶת-מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת-מִשְׁמֶרֶת כָּל-הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּןואכן בטקס מרשים בבמדבר ח'- דורש משה מב"י להעביר הסמכות של הבכורים ללויים וְהִקְרַבְתָּ אֶת-הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵליוְהִקְרַבְתָּ אֶת-הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה' וְסָמְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְדֵיהֶם עַל-הַלְוִיִּם: נציין לסיום שהחלטות ארגוניות  אלו תבאנה  בעתיד, בבמדבר טז, לניסיון המהפכה  של קורח, נציגי ראובן הבכור ונשיאים נוספים. הם יערערו  על ההחלטה להעדיף את שבט לוי ככהנים וכמסייעי כהנים על פני בכורות ב"י.

פרשת בְּבְּחֻקֹּתַ֖י: תורה ללחם נמשלה | שושנה מיכאל צוקר, אייר תשע"ט
אִם-בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת-מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ (ויקרא כו:3)‏
רש"י מפרש: ואת מצותי תשמרו. הֱווּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה עַל מְנָת לִשְׁמוֹר וּלְקַיֵּם." (על האתר)‏
במעמד סיני ה' התגלה לעמו ונתן לנו את התורה. לפי המסורת (בבלי שבועות לט: ב) כולנו היינו עדים לאותו ‏המעמד, אבל על מה באמת קרה, או לא קרה, שם איננו מסכימים. אפילו בתורה הכתובה יש תיאורים שונים ‏ומתנגשים (השווה שמות י"ט-כ, כד ודברים ה) של דיבורים (שמות לד‎:‎כח; דברים, ד‎:‎יב; י‎:‎ד), רעמים, שלל ‏פירוטכניקה וגם קל דממה דקה‎ ‎‏(מלכים א יט:יב), קמץ-אלף-אָה [1]‏. ‏
קבלת תורה ממשיכה היום ותימשך עד אחרית הימים, כל עוד נוסיף ללמוד, ללמד, לדרוש ולקיים. דרך לימוד ‏תורה אנחנו מבטאים את קבלת התורה ואת אחיזתנו בה. אם רצוננו להיות חלק פעיל של המסורת היהודית, ‏לחדש אותה ולהעביר אותה לדורות הבאים, עלינו לקחת את תלמוד התורה של עצמנו ברצינות הראויה. לכן ‏ברצוני לשתף אתכם במבטי האישי על תלמוד תורה, בתקוה להניע שיחה קהילתית על מקומהּ של תורה ‏בחיינו האישיים והקהילתיים. ‏
הרב יעקב פטוחובסקי השווא בין "תורה מן שמים" ובין "לחם מן הארץ"‏[2]‏. לא הפת ולא הפרוסה יצאו מזינים ‏וטעימים מן השדה אלא מן תנור, כמו שבן זומא היה אומר: "כמה יגיעות מיגע אדם עד שמוציא פת לאכול: ‏חורש, זורע, קוצר, עומר, דש, זורה, בורר, טוחן, לש ואופה ורק אחר כך אוכל" (בבלי ברכות נח: א). ‏
קרקע, זרע ומים הם משל לקולות, ברקים ו-" קמץ-אלף-אָה" של סיני. ‏
עשיית הלחם – אשר עבורו אנחנו מודים לה' – דורש עמל אנושי רב, עמל שיש בו משתתפים רבים. גם מי ‏שאופה לחם במו ידה קונה קמח שהוא תוצר של שרשרת גידול ואספקה ארוכה. מעטים מאוד טוחנים קמח ‏לעצמם ואחוז (מאית, אלפית?) קטן הרבה יותר מגדל חיטה לצורך ביתי. וכולם בונים על ידע שפותח משך ‏אלפי דורות של אימותינו ואבותינו, עם שורשים הנמתחים למצריים העתיקה, ממנה הגיעה אלינו העדות ‏העתיקה ביותר לאפיית לחם שאור.‏[3] ‏ ‏
כמוהו תלמוד תורה: ‏‎ ‎משה ויוֹצאֵי מצריים קלטו קולות, ברקים ו-"קמץ-אלף-אָה" בסיני והחלו בתהליך עיבוד ‏החומרים מהם יצאה תורה. ההתגלות סיפקה להם חומר גלם אבל חומר גלם לא מעֻבד אינו נעכל ואינו מזין. ‏רק תהליך מורכב של שיתוף הדדי וארוך טווח יכול להביא תורה לעולם.‏
אכילת מצות בפסח מסמלת את הניתוק הראשוני ממצריים, וגם דומה לסולת הפשוטה בה מאכילים תינוק. ‏אבל על דיסה לבדה אדם לא יגיע לבגרות, וניתוק גמור מניסיון החיים ומתרבות העולם מוביל לתורה דלילה ‏וחלשה. אחרי תקופת מעבר המן נפסק, העם נכנס לארץ והחיים הבוגרים החלו באמת.‏
אחרי פסח, לקחתי מעט קמח, הוספתי מים, ערבבתי והשארתי לא ל-18 דקות אלא 36 שעות. אז ‏המשכתי לעבד את העיסה ולבנות (זו המילה המקובלת בתחום) שאור ‏starter‏ חדש, על בסיס תורה כתובה ‏שקבלתי מקודמותי וגם מניסיוני המצטבר. בתהליך הבנייה צריך להוסיף, לערבב, להפריש, להמתין וחוזר ‏חלילה. בדרך כלל התהליך מוצלח אבל לא תמיד. לפעמים תנאים חיצוניים (כמו שרב) מקלקלים; לפעמים ‏חוסר זהירות פוגע. ואז צריך להכיר בכישלון, להשליך ולהתחיל מחדש. ‏
בדיוק כמו תלמוד תורה. לאט לאט, ובהשקעה רבה אפשר להגדיל תורה עשירה יותר על בסיס התשתית ‏שקבלנו, אך אנחנו גם צריכים להכיר במאמצים הלא מוצלחים שלנו. ‏
בשבועות (ורק בשבועות) הביאו לחם חמץ הובא לבית המקדש (ויקרא כג: יז), חלות שהן אבני דרך להמשך ‏המסע אל לחם מן ארץ ומן השמים. אם אין קמח, אין תורה (פרקי‏‎ ‎אבות ג:יז). ‏

===========

[1] "שמעתי מן פי אדמו"ר מרימנאב מורינו הרב מנחם מנדל ז"ל על הפסוק אחת וידבר אלהים וכו' שאפשר ‏שלא שמעו מפי הקדוש ברוך הוא רק אות א' דאנכי …."  רבי נפתלי צבי הורוביץ מרופשיץ (גליציה 1760- 1827) זרע קודש

[2] Jakob J. Petuchowski (1958) “Not by Bread Alone.” Judaism: A Quarterly Journal of Jewish Life and Thought, 7(3).

[3] Dr. Tova Dickstein, “A new look at Hametz, Matza and everything in between” ‎http://www.neot-kedumim.org.il/?CategoryID=268&ArticleID=232

 

פרשת בְּהַר:  שנת היובל | עובד דבורה, אייר תשע"ט

מהפכות, שנועדו לשפר את רווחת האדם, בחלוף הזמן, סופן להתפוגג באופן הדרגתי ולהעלם.  משה, המנהיג הדגול, ניחן בחזון כביר. הרעיון להציל את עם העבדים משעבוד מצריים ולהביא אותו לארץ כנען היה מספיק גדול, שאפשר להגיע עליו "דיינו". ברם, לתפישתו היה לו חשש מהתפתחות תהליכים הרסניים, שעלולים להתרחש, לאחר ההגעה לארץ כנען, כאשר כל תא משפחתי יקבל חלקת קרקע לעיבוד. על מנת שמשפחות לא יאבדו את נכסיהם, כבודם, מעמדם, היותם שווים לאחרים בתוך החברה, הוא קבע את חוקי היובל. בכל הנוגע למקרקעין, החוק קובע, שקרקע לא תימכר לצמיתות ותושב כעבור יובל לבעליה. החוק באופיו הוא התערבות רגולטורית בתהליך כלכלי תקין על פניו. מצד אחד יש קונה, המחזיק בקרקע כדין, שכן הוא שילם בעבורה ומן הצד האחר, עמיתו שמכר לו את הקרקע בשל מחסור, שהיה לו, ונותר, על פי רצונו הוא, כעת ללא קרקע וללא מעמד חברתי ראוי. החוק הוא ממש גזרה שפוגעת בתקנת הציבור. אי לזאת, חובה עלינו לזכור, שמאוד קשה היה ליישום את החוק וספק אם הוא נאכף, או היה נהוג בפועל,  אך הוא בבחינת מגדלור סוציאלי. ככזה הוא צריך להאיר את דרכינו החברתית, ומחייב אותנו ללכת לפי רוחו.
מי שידע לנתח יפה את החוק הוא סופר , כלכלן ופוליטיקאי אמריקאי בשם הנרי ג'ורג', שחי במאה ה-19.  נביא קטע  מדבריו מתוך הספר "משה המחוקק" בתרגום ד"ר נחמה ליבוביץ':
"נתגלה למשה, שהגורם האמתי לשעבוד ההמונים במצרים הוא הגורם לשעבוד המונים בכל מקום, והוא: בעלותם של יחידים מעטים על הקרקע, על אותה הקרקע שממנו ועליה צריכה האומה כולה לחיות ולהתפרנס. וכל מקום שהרכוש הקרקעי נהפך לקניין פרטי מוחלט – שם מתחלק העם בהכרח לשני מעמדות, לעשירים מאוד ולעניים מאוד, שם העבודה נהפכת לעבדות, המעוטים נהפכים לאדוני הרבים. ויהא מה שיהא המשטר המדיני במקום – שם תשתלט השחיתות והשפלות – ותהא מה שתהא הדת השלטת במקום. …ובראיית הנולד של פילוסוף ומדינאי, המחוקק לא לשעה אלא לדורות, ביקש למנוע תקלה זו. בכל תורת משה מדובר באדמה כמתנת הבורא לכל ברואיו – ושום איש אינו רשאי לקחתה לו במונופולין. אין הכתוב מדבר, 'בארץ שרכשת לך – אתה',' הארץ אשר כבשת לך', אלא ' הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך', ועל ידי תורתו ומצוותיו ביקש לקדם את פני הרעה, אשר הפכה את התרבויות העתיקות למשטרי עריצות – הרעה אשר היסבה לנפילת רומי, אשר גרמה לשעבוד האיכרים בפולניה, אשר גרמה לעניה של אירלנד… משה  דאג לא רק לחלוקת הקרקע בשווה בין בני העם ולטיוב הקרקע ע"י שנת השמיטה אלא גם לחלוקה מחדש של הקרקע בשנת החמישים…"

פרשת אֱמֹר: "מִקְרָא קֹדֶשׁ"  | מוטי לקסמן, אייר תשע"ט

כמו כל אב נרגש אחר, הארי יצא אל הכתבים קורן ומגומגם ואמר "למייגן ולי נולד בן זכר מוקדם יותר הבוקר. תינוק מאוד בריא. מצבם של האמא והתינוק טוב מאוד, זאת היתה החוויה המדהימה ביותר שיכולתי לדמיין. איך נשים עושות את מה שהן עושות – זה נשגב מבינתי."
האם יש קשר בין הצהרת הארי לפרשת אֱמֹר?
לטעמי הצנוע, אכן יש!
הארי לא דיבר בנוסחאות של בית מלוכה, הוא דיבר כאדם ששמח להביע הערכה כנה לאישה!!! הביטוי "מִקְרָא קֹדֶשׁ", מופיע רק בתורה: בפרשת אֱמֹר, מופיע הביטוי הזהה, שמונה פעמים! זה לא מקרי?
לא!
מקובל לראות בביטוי הזה את קדושת היום, תפילה, קריאה , הכרזה. אומר משך חכמה, "יש מצוות המקשרין האומה זה לזה, לכן מלאכת אוכל נפש מותר. ואם יבואו אלף אורחים יאפה לחם, […] וכולם חייבים לעלות לרגל ולשמוח ולשמח. לכן הותרה הוצאה והבערה, שאם לא כן לא יהיו מקושרים ומאוגדים זה לזה כאחד" [א]
אדם לאדם!
האם זה מפליא?
לא ולא!
האדם הוא היחיד שנברא ב"ְּצֶלֶם אֱלֹהִים".
לכן אמור מעתה, אי-אפשר לקדש באמת רק על ידי מאכל, לבוש, התכנסות ואפילו תפילה. כי קידוש כזה הוא רק מעטה או חזות חיצונית. קידוש יכול להתבצע על ידי חיצוניות בלבד.
אבל, התארגנות חיצוניות שאין עמה פנימיות מקבילה אינה "מִקְרָא קֹדֶשׁ", היא אינה משרה קדושה אמיתית.
אמור מעתה: לקראת שבת ולקראת מועד אם לא עשית מעשה שמבטא ערכיות אנושית לא הגעת באמת ל"מִקְרָא קֹדֶשׁ"!
הארי מבית המלוכה לא בחר בנוסחה מקובלת, אלא קידש בדבריו את מייגן, בת האדם!
אמן ואמן.
——————–
מראה מקום
א. משך חכמה ויקרא פרק כג פסוק כא.

פרשת קְדֹשִׁים: קדושה ואדם | מוטי לקסמן, תשע"ט
השנה, זמן פרשיות אַחֲרֵי מוֹת, קְדֹשִׁים, הוא לאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולאחר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות.
פרס ישראל הוענק השנה למרים פרץ ששכלה שני בנים.
לפי הכתוב, אהרון שכל שני בנים, ואלוהים פונה אל משה ולא אל האב האבל, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ".[1] הפרשה השנייה נפתחת באמירה פומבית לכל עם ישראל: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".[2]
האם זו העת לדרישה כזו? ובכלל האם צריך להיות קדושים?
כתב פעם משורר: "כל הקיום הארצי / הוא פס-רקמה צר / בשולי השחקים הריקים".[3]
הקיום הארצי כפס רקמה צר, בשולי השחקים הריקים: זה לא נעים להיות רק פס רקמה צר במרחבי האין סוף…
נראה שעת זו מחזקת ומעצימה תחושה זו של היות רק פס רקמה צר.
כי מה הוא האדם הבודד מול עוצמות של אנרגיות כוליות כאלה? מול ריכוז כזה של תחושות, של ריגושים, של שאלות ותהיות.
אנו לאחר שלושה מוקדי זהות נוראים בשלשלת ימי ישראל, ביניהם שני ימי זיכרון מהותיים לעם ישראל. ובעת זו אנו נדרשים מפי הגבורה: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"!
האם אפשר להיות קדוש בכל מצב? בכל תנאי?
יהודה באואר כתב פעם: השואה הנוראה התאפשרה, השואה לא נמנעה כי היתה אנטישמיות מתונה יחסית בחברה הגרמנית והיא מנעה כל התנגדות לאנטישמיות הרצחנית הנאצית. האנטישמיות הקיצונית, נהפכה לנורמה בחברה הגרמנית. ב 1940/1 היתה החברה הגרמנית למאגר טבעי של רוצחים מרצון. האידיאולוגיה הנאצית התפשטתה בין האליטות הגרמניות האוסטריות: האריסטוקרטיה, הביורוקרטיה, אילי ההון, הקצונה והאקדמיה [4].
ואולי אפשר לומר שגרמנים רבים, באותם ימים אפלים, "שכחו" את המונח קדושה?
שכחו?
להיפך, היו אצלם ערכים ומושגים מקודשים, מאוד מאוד מקודשים, למשל: הפיהרר, המדינה, הכוח, הגזע הארי…
אז אולי צריך להתרחק מן הקדושה? האם התשובה היא רק כן קדושים? או לא קדושים???
לטעמנו לא.
השאלה היא לא האם לקדש או לא לקדש? אלא מה לקדש ואיך לקדש?
כאשר אתה מקדש מדינה, כוח, שלטון, אבנים, מנהיג אתה באמת רק "פס רקמה צר / בשולי השחקים הריקים"; כי אז לך האדם באמת אין שום ערך!
אבל יש אפשרות לקדושה אחרת, קדושה המפורטת בפרשת קְדֹשִׁים, קדושה הדורשת מן האדם, למשל: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקר' יט, ג); "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (שם, יא–יח).
ולא פחות חשוב: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם, לב–לד).
נא לשים נא: לרוב דרישות הקדושה מצורפת הגושפנקא האלוהית.
ייתכן מאוד וגושפנקא זו מביעה את ההנחה שללא החיוב האלוהי האדם הרגיל, האדם לכשעצמו רוצה להשיג יותר, עוד ועוד. לשם כך אדם אינו נמנע מלגנוב ולשקר, ולעוות משפט ולנצל גרים, ולא לשמור על כבודם וערכם של נזקקים כמו זקנים וחלשים.
לכן, באה החותמת האלוהית, חותמת אלוהית שבאה להשתית חברה בה לאדם יש ערך, האדם הוא הקדוש, ויש כללים כיצד להיות קדוש וכיצד לשמור על קדושת האדם [5].
קדושה זו אינה קדושה של משהו, אלא זו קדושה של היות, של היות אדם.
נראה לי, שאם זו הייתה התפיסה, אם זו הייתה האמונה וגם המדיניות המעשית של מנהיגינו, הגדולים והקטנים, הרזים והשמנים, הדתיים והחילוניים, החכמים בעיני עצמם והחכמים בעיני אחרים; אז, שבעים שנה היו לא רק הזדמנות למניית זמן מאז קום המדינה אלא ציון דרך בבניית חברה יהודית-אנושית בה ברור ובהיר שכל אדם בצלם אלוהים, נוצר.
טכס הדלקת המשואות, עם ה"כוכב" ביבי, מורה שאין הוא מנהיג ראוי לטוב.
שבת שלום.
<><><><><>
[1] ויקרא טז, א.
[2] ויקרא יט, ב.
[3] נח שטרן, מכתב ביניים.
[4] יהודה באואר,  "מדוע רצחו את היהודים ולא את רוכבי האופנים", הארץ 02/05/1997.
[5] וכללים אלה נכתבו אלפי שנים לפני ניסוח מגילת זכויות האדם באו"ם, 10 בדצמבר 1948 

________________________________________
[1] ויקרא טז, א.
[2] ויקרא יט, ב.
[3] נח שטרן, מכתב ביניים.

הגדה לערב שביעי של פסח | מוטי לקסמן, תשע"ט
דברי מבוא
בליל חג שביעי של פסח מתכנסים בני המשפחה לארוחת חג.
לאחר הגדת ליל הסדר אין כנראה כוח לעסוק בעוד דברי תורה ותרבות.
אני מציע לשלב גם במפגש משפחתי זה, עיון ושירה.
למטרה זו מוצעת הגדה לשביעי של פסח.
בהצעת ההגדה שולבו מספר יסודות:
קדש
נס המים
אביב
שמחת-לב, יום-יום
בִּרְכַּת שָׁלוֹם
נטילת ידיים
ברכת המוציא
 
הנוסח מציע לשלב את הנאמר והמושר תוך כדי ארוחה.
מוצע לשלב בקריאה ובשירה את כל המשתתפים, בוגרים, ילדים גם נכדים.
כל התייחסות, הערה או הצעה יתקבלו בברכה ובתודה.
שיהיה לכם שמח וטוב!
מוטי
<><><><><>
הגדה לערב שביעי של פסח, מוטי לקסמן, תשע"ט
קדש
סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי (הנוכחים קוראים "לְחַיִּים"!).
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
 
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יי אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן,
אֶת יוֹם חַג הַמַצוֹת הַזֶה, זְמַן חֵרוּתֵנו (בְּאַהֲבָה), מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם.
כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל  הָעַמִּים, וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ.
בָּרוּךְ אַתָּה יי, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.
נס המים
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" [1].
שירת הים
א. "לְאַחַר נֵס קְרִיעַת יָם סוּף" / "עַם יִשְׂרָאֵל הָיָה מְאוֹד שָׂמֵחַ" / "הֵם אָמְרוּ אֶת שִׁירַת הַיָּם"
"הֵם שָׁרוּ לה'. הֵם הוֹדוּ לוֹ עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָהֶם בִּקְרִיעַת יָם סוּף."
ב. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר:
אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה / סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: / עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ / וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה /
זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ / אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" [2].
בשעה שנקרע הים
"בשעה שנקרע ים סוף נשמע מסוף העולם ועד סופו" [3].
זאת אומרת, כל האנשים בכל העולם שמעו על קריעת ים סוף.
ומה עוד קרה בזמן ההוא?
"אותו זמן בישול פירות היה" [4].
באגדה מספרים: "באותה שעה, שעל קרקעית הים צמחו אילנות, שהוציאו פירות בשלים, מעליהם רחפו ציפורים מצייצות, וילדי ישראל קטפו פירות והאכילו בהם את הציפורים, ששרו עם ישראל את שירת הים [5].
<><><>
נוטלים ידיים ומברכים
"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם."
 
ברכת המוציא
"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ."
סעודה, מנה ראשונה
אביב
א. "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" [6].
 
ב. "איך יודעים שבא אביב? / מסתכלים סביב סביב "
"ואם רואים שאין עוד בוץ בשבילים / ואם רואים שנעלמו המעילים"
"ואם פרג וגם חרצית / לכבוד החג קישטו ארצי"
"אז יודעים, שבא אביב / אז יודעים, שבא אביב" [7].
 
ג. "כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: / הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: / הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ" [8].
 
עוד אביב
ד. "עץ הדר יפרח פרוח, / תכלת, חום וזיו, / מביצה יצא אפרוח / וקרא : אביב!
העולם מבריק, חדש, / שמש צהובה כדבש, / האוויר מלא ניחוח / ושמח האפרוח:
העולם לבש / זיו אביב חדש!" [9].
 
ה. הָאָבִיב הִגִּיעַ / צִבְעוֹנִי וְרוֹעֵשׁ, / נִדְלָק בָּעֵצִים / זוֹרֵק בָּהֶם אֵשׁ, / צָהֹב וְאָדֹם / וְסָגֹל פִּרְחוֹנִי,/
וָרֹד וְלָבָן / וְכָתֹם חַיְּכָנִי, / וְהָאַף מִתְמַלֵּא / בּרֵיחוֹת הֲדָרִים / אֲפוּנָה רֵיחָנִית / וְיָמִים אֲחֵרִים.
וְיָרֹק בַּנְשָׁמָה / כְּמוֹ מִזְּמָן לֹא הָיָה / וּבָא לִי לָרוּץ / וְלִצְעֹק כִּמְשֻׁגָּע, / כִּי הָאָבִיב הִגִּיעַ / צִבְעוֹנִי /
וְרוֹעֵשׁ, / וְהַלֵּב שֶׁלִּי אִתּוֹ / כָּל-כָּךְ מִתְרַגֵּשׁ [10].
 
סעודה, מנה שנייה
שמחת-לב, יום-יום
"חמש לפנות בוקר- קריר / פנס נושא אור על אם דרך קפא. / כוכב נעזב עוד מאיר על העיר
בודד בנקודת השקפה.
פותח אדם חלונו לרקיע / והחוצה מוציא את אפו החולם. / עף האף כיונה וחוזר ומודיע / העולם עוד בריא ושלם.
בלילה הזה – שום דבר לא ארע / שום קונטיננט – בימים לא שקע / שום מפה מדינית לא הפכה את עורה / שום רפובליקה לא התפקעה.
ההיסטוריה דילגה על הלילה הזה / וכותבי העיתים יזניחוהו בצל / מתלבש האדם אט לאט כהוזה / וחושב תודה לאל" [11].           
סעודה, מנה שלישית
שנדע ליהנות מהיופי ומהטוב בשגרה וביום-יום
וגם להודות בלב אוהב.
 
א. תודה על כל מה שבראת / תודה על מה שלי נתת / על אור עיניים / חבר או שניים /
על מה שיש לי בעולם / על שיר קולח / ולב סולח /שבזכותם אני קיים.
תודה על כל מה שבראת / תודה על מה שלי נתת / על צחוק של ילד / ושמי התכלת /
על אדמה ובית חם / פינה לשבת / אישה אוהבת / שבזכותם אני קיים.
תודה על כל מה שבראת / תודה על מה שלי נתת / על יום של אושר / תמימות ויושר /
על יום עצוב שנעלם / תשואות אלפיים / וכפיים / שבזכותם אני קיים [12].
 
ב. כשתאלם תרועת הפסטיבלים / ילבלבו שירי אהבתי /
אני יכול לשמוח איך שבא לי / וזהו זה החג האמיתי.
יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה.
התינוקות פתאום יודעים ללכת / ובני השש יודעים פתאום לקרוא /
והאופה אופה לי את הלחם / וזהו זה החג בהדרו .
יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה.
הנה היום חלף הלך הגשם / ובמרום חמה גדולה תלויה /
אל החלון חמדת נפשי ניגשת / וזהו כל החג – הללויה
יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה.
הללויה בגלל דברים כאלה / הללויה אני עדיין שר /
הללויה יום יום ואיזה פלא / הללויה לחג שלא נגמר [13].
 
סעודה, קינוח
בִּרְכַּת הָאָדָם
נאמר, "כיצד מתחילה הסתלקות האלוהים מקרב עם?
כנראה בזה, שאותו עם מעיז לחלל ביד זדונית את קודשי זולתו. את זאת למדנו, לכן נשמור בכבוד רב על כל הקדושים" [14].
 
על כן, נשיר, באמונה כנה
האדם קדוש הוא, מוטי לקסמן, תמוז תשע"ב
לשיר לפי הלחן, "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאָכֵי הַשָּׁרַת…"
<><><><><>
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם בְּנֵי אָדָם, בְּנֵי אֱנוֹשׁ
חֶסֶד, רֹךְ וְחֶמְלָה
לֵב אָדָם, אֱלֹהִים, מָלֵא רק בַּטּוֹב,
לְנַסּוֹת אֲנִי חַיָּב.
 
בְּנֵי אָדָם, בְּנוֹת חַוָּה בְּכָל מָקוֹם
הַתִּקְוָה, בְּיָדֵינוּ הִיא,
אִם נִפְעַל, לֹא נַפְסִיק
וְנַמְשִׁיךְ לַמְרוֹת הַכֹּל
הָאָדָם בָּרוּךְ הוּא.
 
לֹא תָּמִיד זֶה נוֹחַ, לֹא תָּמִיד זֶה קַל-פָּשׁוּט
אֲבָל, תָּמִיד זֶה אֶפְשָׁרִי
בְּאֱמוּנָה וּבְמַעֲשֶׂה נִצֹּר
עוֹלָם חָדָשׁ, עוֹלָם יָפֶה
 
בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, אַנְשֵׁי הַשָּׁלוֹם
יַחַד נַגְשִׁים אֶת הַחֲלוֹם
כָּל אָדָם כָּל אִשָּׁה חֶסֶד, טוֹב וֶאֱמֶת
הָאָדָם קָדוֹשׁ הוּא.
 
כך, בִּרְכַּת שָׁלוֹם לשלום אמת
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו / הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם / עָלֵינוּ / וְעַל כָּל  יִשְׂרָאֵל / וְעַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל /
וְאִמְרוּ, אִמְרוּ אָמֵן!
יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם, יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם / שָׁלוֹם עָלֵינוּ / וְעַל כָּל  יִשְׂרָאֵל / וְעַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל.

הארות ומראה מקום:
[1] שמות יד, כט.
[2] שמות טו, א¬-ב.
[3] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דעמלק פרשה א.
[4] מהרש"א חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף צה עמוד ב.
[5] ניר דוד קרייזלמן, ליקוטי שיחות כרך ג, עמ' 966.
[6] שמות לד, יח.
[7] דתיה בן דור, איך יודעים שבא אביב.
[8] שיר השירים ב, יא–יג.
[9] לאה גולדברג, שיר אביב.
[10] אילנה אבן-טוב – ישראלי, האביב הגיע.
[11] נתן אלתרמן, חמש לפנות בוקר.
[12] עוזי חיטמן, תודה.
[13] נעמי שמר, יש לי חג.
[14] זאב ז'בוטינסקי, נאום בכנסת-היסוד של הצ"ח, 1935.

פֶּסַח: היבטים שונים לזיכרון יציאת מצריים בהגדה | אלי מיאסניק, ניסן תשע"ט

השאלה איך לממש את זיכרון יציאת מצריים בהגדה העסיקה רבות את חז"ל: מה זוכרים מכל מגוון האירועים? דנים בהלכות? מספרים מדרשים על הגאולה? מתפללים? האם די באמירת פסח, מצה ומרור? ועוד. "פתרון –בי"ס" של חז"ל שנבחר אחרי דיונים רבים מתמקד בעיקר בתפישה הגאולית של יציאת מצריים. ה'  הוא הגואל את ב"י ע"מ להוציאם מהעבדות ולהפכם לעם ("עבדים היינו")  וע"מ לקיים את תוכנית האב להפוך את ב"י ל"חוד חנית מונותאיסטי" ("מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"). לאחר מכן מתאר ה"מגיד" בפרטי דרכי הגאולה עצמה – ראשית, "התעללות במצרים" =התעללות כמו בשמות י: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִםֹ. ("ארמי אובד אבי וגו'"). שנית, הקמת העם ע"י מתן תורה, מתן הארץ ומתן בית בחירה ("דיינו").

עם זאת, יש מגבלות לתפישה הגאולית. ראשית, יש פער בין חזון יציאת מצריים לבין המצב העגום של העם (החל מחורבן ביהמ"ק). פער זה כמעט שלא נידון בהגדה למעט אולי "שפוך חמתך" ו "והיא שעמדה". שנית, ב"י מוצגים בתפישה הגאולית כסבילים לחלוטין. לדעתי, ההגדה הייתה מודעת למגבלות אך בחרה לדון בהן כסאב- טקסט. זאת במטרה שלא לפגוע בתפישה ה"גאולית" אותה היא רואה כעיקרית..

אנסה להציג גישתי זאת באמצעות קטעי בני ברק ובן זומא. קטעים אלו הם חריגים ב"נוף ההגדה". הם אינם כוללים את מי מהמרכיבים הידועים:  דרשות, הלל, ברכות או פיוטים. בקטע בני ברק קבוצה של 5 תנאים מהמובילים מספרים ב– יציאת מצריים כל הלילה. בקטע בן זומא מסביר ר' אלעזר בן עזריה באמצעות מובאה מבן זומא, מדוע לגיטימי לספר ב- יציאת מצריים כל הלילה. זאת על אף שקרבן פסח בביהמ"ק נאכל עד חצות. אני מציע שנבין  את המונח לספר ב במקום לספר על, לא כטעות דפוס. הבטוי סיפרו ב– אקויולנטי לדעתי לבטוי דנו ב-. קרי, בבני ברק דנו בהיבטים שונים של יציאת מצריים. קרי, לא הסתפקו בסיפור על הגאולה. במה אם כן דנו?  אחד הנושאים ה"כבדים" מדווח  כנראה בקטע בן זומא. שהרי מעל פניו, הוא נראה מיותר מאחר שבמועד ההגדה נפסקה כבר הלכה שניתן לספר ביציאת מצריים כל הלילה.

עיון במכילתא י"ג עשוי להבהיר מדוע הובא קטע בן זומא: תוך כדי דיון בין ר' אלעזר בן עזריה וחכמים (לא בהכרח חכמי בני ברק) אודות איזכור של יציאת מצריים בימות המשיח, מתחוורות תפישות שונות לגבי תפקוד העם אחר החורבן. חכמים רואים את חיי העם כנעים מגאולה לגאולה. נציג החכמים, ר' שמעון בר יוחאי (תלמידו המובהק של ר' עקיבא) מדגים זאת באמצעות משל. למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל, והיה מספר מעשה זאב. פגע בו ארי וניצל הימנו, הניח מעשה זאב והיה מספר מעשה ארי כעובר מאירוע רע אחד למשנהו. מבין השורות של משל זה, עולה תפישת העולם של החכמים אודות עם שחי מהצלה להצלה ע"י ה'. אחר ההצלה מהזאב המצרי, מותקף עם ע"י אריות (הרומאי, הגרמני וכד')  ועליו להיעזר בזכרון ההצלה מהזאב כדי לקוות להצלה מהאריות. לפי משל זה, העם אינו פועל אקטיבית כדי להנצל מהחיות הרעות. לעומתו ר' אלעזר בן עזריה (גם בסיוע בן זומא) סבור שהעם חייב למצוא דרך להתמודד עם מצבו. גישתו מתוארת במשל אחר-  למה הדבר דומה? לאחד שהיה מתאווה לבנים ונולדה לו בת, נודר בחייה; חזר ונולד לו בן. הניח הבת והיה נודר בחיי הבן. העם  שהפך חופשי ביציאת מצריים, מתפקד עתה כבת נורמלית גם במצבי קיצון. הוא הנושא באחריות לגורלו תוך תקווה לעתיד שאז יגיע המשיח והעם יוולד מחדש כבן. אני מציע איפוא  לראות בדיון בבני ברק  "רישיון" לבחון את לקחי יציאת מצריים לא רק באספקט הגאולי. כדוגמא לאמירה שאינה "גאולית", ניתן להביא את "הא לחמא ענייא". פתיחה שונה זו מבקשת שנפעל כבני חורין בהיבט החברתי (כל דכפין וגו') , הלאומי (בשנה הבאה בארעא דישראל) והאישי (בשנה הבאה בני חורין).

1 2 3 16