פרשת חוקת: אליה וקוץ בה | עמנואל נשרי, תמוז תשפ”א
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה’ (במדבר יט, א-ב).
המצווה הראשונה בפרשת חוקת היא מצוות פרה אדומה.
הקב”ה מצווה את משה ואהרון לקיים את מצוות פרה אדומה. יש לקחת פרה ששערותיה אדומות, אין בה כל מום ולא נשאה מעולם בעול. לאחר שחיטתה, שורפים את הפרה, ועל אפרה נותנים מי מעיין חיים, הופך לחומר-סגולי המטהר טמאים. 
התורה מפרטת את אופן הכנת מי הטהרה, את דרך השימוש בהם וכן כמה מדיני טומאה וטהרה (יט, א-כב).
מצוות פרה אדומה הפותחת את פרשת חוקת, הפכה לסמל לפרשה סתומה שטעמיה נסתרים. העובדה הספרותית היא כי אפר של פרה אדומה שלא עלה עליה עול, הוא המטהר את אשר נטמא במגע עם המת. אבל למה?!

כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה. אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. (קהלת ז, כג)
את דברי קהלת אלה דרשו חכמים כמוסבים אל פרשת פרה אדומה, שאי אפשר לעמוד על פשרה.
מדרש תנחומא מתמודד עם חוסר ההיגיון למראית עין והחובה למילוי המצווה:  
מעשה בגר אחד ששאל את רבי יוחנן בן זכאי: “דברים אלה שאתם עושים נראים ככשפים, אתם מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואם אחד מכם מטמא מת – מזין עליו שניים ושלוש טיפין ואתם אומרים לו  טהרת”.
א”ל ריב”ז: נכנסה בך רוח תזזית מימיך?        
אמר לו: לא!
א”ל ריב”ז: שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?
אמר לו: הן.
א”ל ריב”ז: ומה אתם עושים לו?
אמר לו: מביאין עיקרין, מעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים, והיא בורחת.
א”ל ריב”ז: ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך! כך הרוח הזו היא רוח הטומאה.
לאחר שיצא הגוי אמרו לו תלמידיו: “רבינו, לזה דחית בקנה – לנו מה אתה אומר?”.
אמר להן: “חייכם! לא המת מטמא ולא פרה מטהרה ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב”ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: ‘זאת חוקת התורה’!”
בנוסף כמו שדרשו חז”ל בשיחות בין האל למשה: כאשר למשה נראה משהוא לא ברור הוא מבקש להבין והאל עונה: “כך עלה מלפני” במילים אחרות “קיבלתי החלטה ספונטנית”
כמה טוב שיש מצוות שאין צורך להסביר:  זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה.'”

אם אדון במצבו של האדם, האזרח המודרני של העולם הדיגיטלי המתועש, אגיע די מהר להבנה שאזרח זה מבקש למקסם את התועלת ואת מצבו בכל מסגרת. הדרך להגיע לכך היא למקסם את דרגות החופש שלו. הסיבה: חופש הוא בעצמו מצב טוב, וכל אחד יכול לשים עצמו במקום הטוב ביותר, לבחור את המוצר הטוב ביותר לדעתו. הדרך למקסם את החופש היא למקסם את אפשרויות הבחירה, כל אחד יוכל לבחור את הטוב ביותר לפי השקפתו.
אולם “אליה וקוץ בה” ריבוי אפשרויות מגדיל את התסכול לעתיד לבוא אחר שבחרנו, דרך מסוימת להתקדם בה, או מוצר מסוים להשתמש בו. אולי הדרך האחרת יעילה ומביאה אושר גדול יותר, אולי המוצר שלא בחרנו יעיל יותר. מצד שני כאשר נאמר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה’. התחושה שלי, המצווה נבדקה מכל האברים ונמצאה המתאימה ביותר! גם אם איני מבין.

פרשת קורח: חלב, דבש וגעגועים | אניטה תמרי, תמוז תשפ”א

 האם אני היחידה שנדמה לה שהיא קראה בפרקים הראשונים של ספר שמות כמה רע היה לבני ישראל במצרים? “וישימו עליו שרי מִסים למען ענותו בסבלותם” (שמות א, יא), “ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך” (א, יג-יד). שנים עברו. משה נולד וגדל והיה לאיש, “… וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה” (א, כג). ואלוהים שמע אותם, התגלה למשה ואמר לו “ראּה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש…” (ב, ז-ח)

את התלונות הראשונות השמיעו בני ישראל מיד לאחר שעברו בים סוף. ומאז, לא הפסיקו להתלונן. בפרשת קורח הם מתחילים בתלונות על המנהיגות, על מה שהם תופסים כטובות הנאה וכמעמד מיוחד, אבל לא רק השררה היא הבעיה. “המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר” (במדבר טז, יג)

רגע, רגע. היינו בארץ זבת חלב ודבש או פנינו מועדות לארץ זבת חלב ודבש? נזכור שבני ישראל הגיעו למצרים מלכתחילה כי היה רעב בארץ כנען, ובמצרים היה אוכל. אם יש מסורות שמתגלגלות ומסבירות למה אנחנו נמצאים במצרים, אין ספק שהסיבה “לא היה לנו מה לאכול בבית ופה היה” הייתה סיבה שעברה מדור לדור. ואכן, אם נקרא היטב בספר שמות, מדובר הרבה על העבודה הקשה, אך לא מדובר על רעב. אין כל זכר למחסור באוכל. נכון, בליל הסדר אנו מראים את המצה ואומרים “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים” ואז אנחנו קוראים את כל ההגדה, כשהשולחן עמוס כל טוב, וגם בה אין זכר לרעב. והמצה ייחודה בכך שבצקם של בני ישראל לא הספיק להחמיץ. כלומר, היא הייתה היוצא מן הכלל המלמד על הכלל – לחם שתפח, לחם אמיתי. ואתו היו, מן הסתם, שומים ובצלים, קישואים ואבטיחים ואולי גם דגה מהיאור ובשר ציד

כשאנחנו בתקופות מעבר בחיינו, אנחנו נתקפים בנוסטלגיה לעבר, לכל מה שעזבנו מאחור. נוסטלגיה, געגועים לעבר. זוהי מילה שמורכבת משתי מילים ביוונית (ולא, אינני דוברת יוונית, יש לי מילון אבן-שושן) האחת nostos, שיבה הביתה והשנייה – algos, שפירושה כאב. והנוסטלגיה, כידוע לכולנו, היא בררנית מאוד. אנחנו זוכרים רק את מה שמשרת אותנו ברגע העלאת הזיכרונות, ומה שמשרת אותנו הוא הניגוד הגדול בין מה שאנחנו חווים ובין מה שהיינו רוצים לחוות. את הפער בין הרצוי למצוי ממלאת הנוסטלגיה

לדור שיצא ממצרים לא היה טוב שם. הוא עבד בפרך ופחד פחד קיומי. ובמדבר אין הוא עובד כלל, ועדיין חי בפחד קיומי. הפחד הקיומי במצרים היה בבית. והבית הוא המקום שבו אנחנו רוצים להיות כשרע לנו. כשבני ישראל זוכרים את המאכלים, הם לא מדברים על שובע פיסי. הם מדברים על ריח הבישול, על הישיבה לאכול – אם לבד ואם עם המשפחה. הם מדברים על המוכר, על הידוע, על המנחם. הארץ שהותירו מאחוריהם היא ארץ זבת חלב ודבש, והם יודעים זאת. הם שתו מחלבהּ ואכלו מדבשהּ. זה מה שהם מכירים. לזה הם מתגעגעים

הבטחות? מי יודע? בינתיים יש לנו עמוד אש, עמוד ענן והמון המון חול ואבק

פרשת שלח לך: דוגמה ל-״בלגן״ | סאם ליימן-ווילציג. סיוון תשפ”א

לפעמים דברים גרועים קורים לא רק בגלל כוונת זדון אלא גם בגלל ״בלגן״. סיפור המרגלים העגום ממחיש זאת.
הפרשה מתחילה בפסוקים אלה: וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם (במדבר יג, א-ב).
כבר כאן יש בעיה: מצד אחד, ה׳ פונה למשה אישית ומצווה אותו לשלוח אנשים…; אבל מצד שני כתוב ״תשלחו״ (לשון רבים). מה פשר סתירה זאת?

התשובה נמצאת במלים האחרונות של פסוק ב׳: כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. על נשיא (מנהיג/ראש) כל שבט לבחור את האיש המתאים, שהרי לכאורה הם מכירים הכי טוב את אנשי הסגולה בתוך השבט שלהם. אין לצפות ממשה – עם כל הכבוד והיכולת שלו להנהיג – להכיר מקרוב את אנשי השבטים למיניהם. כלומר, האלוהים מצַוֶוה את משה אישית, אך מצדו משה – אולי מתוך העצה הטובה בזמנו של יתרו להאציל סמכויות – מעביר את ההחלטה לראשי השבטים.
ברם, זה מביא לבלבול בשרשרת הפיקוד – והאלוהים היה מודע לסכנה זאת כבר מההתחלה. שהרי הוא ציווה את משה כך: ״שלח לְךָ״! כלומר, דווקא במקרה זה על משה להפעיל שיקול דעת בכוחות עצמו ולהחליט בעצמו את מי לשלוח.

האסון לא בושש לבוא. כאשר חוזרים המרגלים כדי לדווח על מה שמצאו, כך מְסַפֵר הכתוב: וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל… (יג, כה-כו).
כלומר, הם לא חזרו ודיווחו רק למי ששלח אותם, אלא מיד לכל עם ישראל. לְמַה הדבר נמשל? הממשלה מבקשת מה״מוסד״ לרגל ולדווח על מה שמתרחש באירן – ואנשי המוסד מדליפים לתקשורת המונים!

מהי הבעיה, מעבר לעקיפת שרשרת הפיקוד? מחד גיסא, המנהיג אמור לשקול דברים בכובד ראש, באופן רציונלי; מאידך גיסא, ידוע כיצד ה״עמך״ מגיב ל״חדשות״ – בין אם אמתיות, מטעות או שקריות: יש לנו היום מספיק עדות מאמצעי התקשורת החדשים. כך, אין זה מפתיע כלל ועיקר שהיציאה למלחמה בהמשך הפרשה מסתיימת בתבוסה! וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה’ וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.  מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה (יד, מד-מה). כך, שבחטא המרגלים ישנם כמה אשמים: המרגלים עצמם; ראשי השבטים אשר כנראה לא השכילו לבחור את האנשים המתאימים למשימה קשה זו; וגם במידה קטנה משה רבנו אשר לא הקפיד למלא את ציווי האלוהים בצורה מדויקת. כפי שאמרתי: ״בלגן״.

בימים אלה, כאשר שורר ״בלגן״ פוליטי גם אצלנו, מן הראוי לקחת ללב את הלקח הזה: ללא היררכיה ברורה וחלוקת סמכויות, כשכל אחד עושה בדיוק מה שמוטל עליו במערכת השלטונית, אין תפקוד תקין ולא עלינו – אף גרוע מזה.

הפטרת בהעלותך: מיומנו של יהושע הכהן הגדול | שושנה מיכאל צוקר, סיון תשפ”א

English

הקשר הבולט ביותר בין פרשת השבוע, הפותחת במצווה להדליק את המנורה במשכן ובבית המקדש, והפטרתה (זכריה ב:יד-ד:ז) היא המנורה שמופיעה בחזונו של הנביא. אבל אני רואה קשר אחר: הבדידות של מנהיג אמיתי: משה בפרשה ויהושע הכהן הגדול בימי שיבת ציון. בשונה ממשה ומבני ישראל שיצאו ממצרים, העולים מבבל לא קבלו פקודות יום מפי הגבורה ולכן המנהיג הארצי נדרש להחליט איך ומתי לחדש את עבודת הקורבנות, האם רק בסיום בניית המקדש או קודם לכך?. ההחלטה לחדש את העבודה טרם סיום הבנייה הייתה שנויה במחלוקת וקל לדמיין את כובד החשש שהרגיש כהן הגדול שנשא באחריות. בואו נציץ ביומנו:

היסודות לבית המקדש הונחו ועכשיו אנו עומדים בפני דילמה. האם עלינו לחדש את עבודת הקורבנות, גם אם באופן חלקי, בהקדם האפשרי או שמא לחכות עד שהכל יהיה בנוי לתלפיות ומסודר עד הפרט האחרון? רוב חבריי הכוהנים מעדיפים להמתין עד שנוכל לשרת בדיוק לפי הכללים. אני מבין את החרדה שלהם. שגיאה בעבודת הקודש עלולה להיות קטלנית. אבל יש שיקולים נוספים. הבנייה עצמה אינה המטרה, אלא עבודת ה’. מה רצון האל? ללא אורים ותומים, אין לנו דרך לדעת. ויש גם את העם. האנשים חסרי מנוחה ורוצים לראות התקדמות. אחרת אני חושש שירצו לרדת מן הארץ ההררית הזאת ולחזור “הביתה” לפרס. לאחר הרהורים רבים, הכרזתי היום כי אני, ככהן הגדול, לוקח אחריות. הקורבנות יחודשו. אני מקבל על עצמי את כל האחריות והאשמה.

כעבור כמה שבועות:

עולים בי ספקות רבים לגבי החלטתי. אני מוצף בחרדה, בקושי מצליח להירדם ויורד במשקל. משפחתי מודאגת.

למחרת:

אמש, כאשר עברתי בראשי על הנהלים ליום הכיפורים, הרהרתי בהגיית השם המפורש, ודמיינתי את עצמי נכנס אל קודש הקודשים, הופיע מלאך ה’. הוא הושיט את ידו והוביל אותי עמוק פנימה. היה חושך כמו שלא חוויתי בחיי. נחרדתי. התפללתי שאשתי וילדיי יבינו שהקרבתי את עצמי למען ה’ ולמען העם.

פתאום הייתי במרחב שופע אור. לא יכולתי לראות אבל ידעתי שאני נמצא בנוכחותו של אהיה-אשר-אהיה. רציתי להשתחוות אבל גופי היה משותק. נבהלתי לראות שבגדי היו מוכתמים בחטא, שלי ושל עמי. השטן החל לדבר, אך הקב”ה גער בו. “הֲלוֹא זֶה אוּד, מֻצָּל מֵאֵשׁ” והמשיך  כי אני יהושע פעלתי לטובת העם ולכן הוא הסיר את אשמתי. בגדי הוחלפו, צניף טהור הונח על ראשי וכתב האמנה שלי חודש.

ואז, קרא התרנגול, ואני הייתי בחדרי בירושלים, כמעט מאחר לעבודה. הייתי לבוש כבר (איך זה קרה?). נעלתי את סנדליי ומיהרתי לבית המקדש. בכניסה, זכריה עצר אותי. בלי לומר מילה, עיניו הנבואיות תפסו את עיניי. הוא הביט בנפשי והינהן. הנהנתי לו בחזרה והמשכתי בדרכי.

הנהגת העם ויישוב הארץ הם משימות לא פשוטות, וכרוכות בתעוזה, בסיכון ובלקיחת אחריות. אין חדש תחת השמש.

פרשת נשא: במקביל לחגיגיות חנוכת המזבח, נחשף מתח בין משה לבין הנשיאים | אלי מיאסניק, סיון, תשפ”א

אירוע חנוכת המזבח

בתחילת הפרשה מופיעים  דיונים הלכתיים בנושאים כגון טומאה, סוטה, נזיר ומטלות מסוימות של הלוויים והכהנים. בפרק ז, המסיים את הפרשה, מוצג אירוע חנוכת המזבח כשהדגש באירוע מכונן זה, הוא במעורבות ובשותפות נשיאי כל השבטים. 99 פסוקים מתוך 176 פסוקים (!) מספרים על מעורבות הנשיאים המתחילה בהבאת 6 עגלות ו 12 בני בקר שנועדו להובלת המשכן ע”י בני לוי ולאחר מכן בחזרה סיזיפית של תריסר ימי הקרבת קורבנותיהם של הנשיאים.

השותפות החגיגית של הנשיאים בקורבנות  כאמצעי ללגיטימציה של המשכן בעיני  כ ל  השבטים.

הנשיאים, הם שמנא וסלתא של העם– “נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם:  הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים (2).”לא יעבור זמן ונשיאים אלו יובילו את צבאות מחנות בני ישראל ממדבר סיני למדבר פארן במסעם אל הארץ המובטחת (במדבר י,11-28).

החזרה הסיזיפית של תיאור הקרבן היומי הזהה של כל נשיא, נראית תמוהה לכאורה. הרי אפשר היה לתאר את הקורבן ולומר שכך עשו כל 12 הנשיאים. חזרה זו זכתה במהלך השנים לפירושים רבים. למשל הרמב”ן מסביר זאת כרצון להראות שכל השבטים שקולים זה לזה.  

ד”ר עומר מינקה (אונ’ בר אילן, דף שבועי 1370), הציג הסבר מעניין אחר. לדעתו , ניתן להבין את סיפורי חנוכת המשכן שבמקרא כאמצעי רטורי חשוב בהטמעת הלגיטימציה החברתית והפוליטית של המרכז הפולחני. “…ההקראה הדרמטית של תיאור חנוכת המזבח בפרשתנו היוותה נדבך מרכזי בהבניית ערכו של המקום הקדוש בקרב הקהל הישראלי הקדום. אזכור שמו וייחוסו של הנשיא של שבטם סיפק למאזינים היכרות פרטית עם תולדות המזבח, שלא נוסד רק על ידי דמויות כמשה ואהרון, נכבדי שבט לוי, אלא גם על ידי האבות המוכרים, והנודעים בשמותיהם, של משפחתם המורחבת….”

מתברר שספק אם שותפות ומעורבות הנשיאים הייתה מובנת מאליה. נראה שהמקרא מרמז על מתח בין משה לנשיאים

מתברר שכמעט כמו כל אירוע חגיגי המתואר במקרא שגורר אחריו אירוע בעייתי ( כגון- אדם בגן עדן וגירושו משם, מתן תורה והעגל), גם אירוע חגיגי זה טומן בקירבו זרעים של בעיות שבהן מעורבים הנשיאים. כך למשל, אירוע קורח ואירוע המרגלים שיצופו בהמשך המסע במדבר, הם בעיות שבהן מעורבים הנשיאים.

  • אירוע קורח- “וַיִּקַּח קֹרַח… וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה…” (טז 1-3).
  • אירוע המרגלים -“שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. (יג-2).

איך מרמז המקרא על המתח בין משה המנהיג לבין נשיאי השבטים?

מחד, משפט הפתיחה של אירוע הנשיאים בפרק ז’, משייך את סיום המשכן רק למשה.  “וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (1)” . בהמשך מרמז  הכתוב שמשה לא יצא מגדרו בגין תרומה זו של הנשיאים. הנשיאים מקרבים את העגלות למשכן ומשה מתעלם. נאמר רק  “וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם, לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן (3)” ולא נאמר שיצא אליהם לקבלם.

מאידך, מסופר שה’ לא אוהב את התגובה הפאסיבית הזו. ה’ מתערב ומנחה את משה לקבל את העגלות: “קַח, מֵאִתָּם, וְהָיוּ, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד; וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם, אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ.  וַיִּקַּח מֹשֶׁה, אֶת-הָעֲגָלֹת וְאֶת-הַבָּקָר; וַיִּתֵּן אוֹתָם, אֶל-הַלְוִיִּם (5-6)”. 
אירוע מביך זה זכה גם לתשומת לב המדרש:  “באו ועמדו לפני המשכן ולא קבל מהם משה עד שנאמרה לו מפי הגבורה: “קח מאתם” “. (במדבר רבה יב יח). קרי, ה’ לא אוהב את הסיטואציה.

מי שמוודא את מעורבות הנשיאים הוא ה’

לאחר ההנחיה לקבל את העגלות, ה’ ממשיך במעורבותו ובוחר בהמשך הפרק להנחות את משה שהנשיאים יהיו מעורבים בחנוכת המזבח. “נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם, לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (11)”. אפשר שהאריכות הסיזיפית של תיאור 12 ימי הקרבנות נועדה גם להדגיש את רצונו העמוק של ה’ בהשתתפותם, למרות חוסר ההתלהבות של משה.  רואים זאת בצורה סימבולית גם שהאירוע שנפתח בכך שמשה עצמו סיים את הכנת המשכן, מסתיים בהוספת נשיאי ישראל לאירוע המזבח המשלים את משיחת המשכן– “זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, מֵאֵת, נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל (84)”.  

שבועות: בין “וירא העם” במעמד הר סיני  ל- “ואראה מראות אלהים” ביחזקאל | אהובה שחר, סיוון תשפ”א

לא פעם מעסיק אותי הקשר בין הפרשה שאנו קוראים לבין ההפטרה של אותה שבת או מועד. הנושא הברור המקשר בין מעמד הר סיני לבין מעשה המרכבה ביחזקאל, שני הטכסטים הנקראים ביום הראשון של חג השבועות, הוא התגלות אלוהים, שתי חוויות גדולות של התגלות אלוהים.

מעניין לבחון את ההבדל ביניהן.

מה רואה העם במעמד הר סיני? לא הרבה, הוא בעיקר שומע. “ויהי קלות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם” ( שמות י”ט 16).

העם מתמלא פחד: “וירא העם וינועו ויעמדו מרחק”(כ, 15) ומבקשים ממשה: “דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות”.

 משה עונה להם: “אל תראו כי בעבור נסות אתכם בא האלוהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם”. מטרת הפחד, שנוצר ע”י ברקים, קולות שופר. עשן, ענן ואש, היא ליצור בלב העם יראת ה’, כדי שאכן יקיימו את הדברים והמצוות שהם מקבלים במעמד זה,  כדי שיהיו ראויים לייעוד שניתן להם להיות ” עם סגולה”, “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. “מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם:  אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם“ ( בבלי, מסכת שבת , דף פ”ח, עמוד א’)

ההתגלות של יחזקאל פותחת ב: “נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים”. יחזקאל מתאר, בגוף ראשון, חוויה אישית עזה. המראה כל כך פלאי , שמיימי, עד כי אפילו ההסבר הבדיוני של אריק פון דנקן (בספרו ” מרכבות האלים”) יכול להיראות לרגע כהסבר אפשרי. חז”ל, כידוע, אסרו על עיסוק בפרשה, והפרשנות למראה שמתאר יחזקאל לא פשוטה. אבל אין ספק שהמראה ממחיש את האוניברסאליות של האל, ואת היותו שליט גם על מה שמעבר לעולם שלנו. 

יחזקאל אינו פוחד. השימוש הרב בכ’ הדימוי מדגיש כמה הוא מתאמץ לדייק בתיאור, גם אם קשה לו מאד לנסח את הדברים: “כעין התרשיש”, “כעין הקרח”, “כמראה אבן ספיר”, “כמראה חשמל כמראה אש”, “כמראה הקשת אשר יהיה בענן”. דומה שהוא רוצה לראות עוד ועוד. הוא ” נופל על פניו”  ביראת כבוד למראה, אבל לא נרתע, לא מתרחק, הוא רוצה את קרבת אלוהים.   

אלו הם שני סוגים של יראת ה’:

עם כל גדולתו של מעמד הר סיני יש בו ראייה צרה המדגישה את האלוהים כאלוהי ישראל ואת עם ישראל כמרכז העולם. יראת ה’ של העם במעמד זה נוצרה ע”י פחד.

במראה שרואה יחזקאל יש ראייה רחבה של אלוהים, כאלוהי היקום כולו, ראייה אוניברסאלית. יראת ה’ של יחזקאל נוצרה מתוך רצון לדעת, לראות ולהתקרב אל האלוהים.

 אמנם, לפי חז”ל, כל נשמות בני ישראל נוצרו ונוכחו במעמד הר סיני. אך טוב יהיה אם נוכל לעשות את הדרך מיראת ה’ של מעמד הר סיני אל יראת ה’ של יחזקאל. מיראת ה’ צרה, לאומית, רווית פחד, אל הראייה הכלל-עולמית של יחזקאל, שבאה מתוך קרבת אלוהים אמיתית.

 

פרשת במדבר וסדור (ה)עבודה | שושנה מיכאל צוקר, סיון תשפ”א

למה התורה ראתה לנכון לקבוע סדרי עבודה קבועים ללוויים, במקום לסמוך על יכולתו של הצוות לארגן את עצמו? אינני הראשונה השואלת. הנושא נדון במדרש במדבר רבה (ה: א, משוכתב ומקוצר[1]):

אלעזר בן פדת אמר בשם רבי יוסי בן זמרא: “מתוך שהיתה האש יוצאת וקוטלת את אלו שנשאו את הארון, הם היו מתמעטים. לכן, כל אחד ואחד היו רצים לנטול את השלחן או את  המנורה  או את המזבחות, ובורחים מן הארון מפני שפחדו. לכן, הארון כאלו מתבזה. הקב”ה כעס עליהם ואמר: ‘וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ’ (במדבר ד:יט). כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא.”

רבי שמואל בר נחמן אמר: “חס וחלילה. לא היו בני קהת מניחים את הארון ורצים לשלחן ומנורה אלא למרות הסכנה היו נותנים נפשם על הארון. אלא מפני שידעו שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה והיו מניחים את השלחן והמנורה והמזבחות וכולם רצו לארון ליטול שכר. ומתוך כך היה זה רבים ונוהגים בקלות ראש. לכן אמר האלהים למשה עשה להם תקנה כדי לסדר להם את עבודתם.

אין בידנו לדעת איזה מן הרבנים קלע להלך הרוח ששרר בין הכהנים והלווים במשכן, אם בכלל. דומני שאנחנו כן יכולים לדמיין את המצב בתוך הקהילה של כל אחד מהם. אצל רבי יוסי בן זמרא כולם משאירים את המשימות החשובות אך הקשות לאחרים, ואילו אצל רבי שמואל בר נחמן החברים חפשו את הכבוד ונטלו על עצמם יותר ממה שיוכלו לשאת גם במחיר עשייה פחות מוצלחת. או שמא הם מדברים לא על קהילות אלא על אנשים שונים עם תכונות שונות, או – ברזולוציה דקה יותר – על התנהגויות שונות של אותו האדם במקומות ומצבים שונים?

מה  שברור (לי לפחות) הוא שטבע האדם לא השתנה. השאלה הנשארת לכולנו לשאול את עצמנו  — בכל קבוצה מאורגנת, מקום עבודה, קהילה או אפילו משפחה – היא באיזה דרך אני יכול/ה לפעול כאן, לטובת הכלל בלי לפגוע בעצמי.

———–

 [1]  לחץ כאן לטקסט המלא     

פרשת בהר-בחוקותי: הקושי והברכה | עמנואל נשרי, אייר תשפ”א

מימים ימימה, אנחנו היהודים למדנו לקרוא בגיל צעיר מאד, בשיטות מגוונות של ענשים ופרסים. הדרך הנפוצה: לרשום/לחרוט את הא-ב על לוח, את האותיות למרוח בדבש, לקרב את הילד בן השלוש אל הלוח לטבול אצבעו בדבש המרוח על האות, לקרב את האצבע ללשונו תוך הקראת האות. כך למד הילד כמה מתוקות האותיות והמילים הנקראות.

בגלל שכולנו קוראים, ומתחילים מקריאת התורה, אנו נוטים באופן טבעי לפרש את הנקרא, כל אחד לפי דרכו, ידיעותיו חוויותיו בחיים והשכלתו.

פרשת בהר עוסקת בנושאי שמיטת הקרקע ושמיטת החובות בשנה השביעית (ויקרא, כה’ א’-ז’) ובשנה החמישים, היובל (כה’ ח’-יט’). כיודעי קרוא ושואלי שאלות כבר במקרא עלתה השאלה “מה נאכל בשנה השביעית ומה נאכל בשנת היובל (כה’ יט’-כב’)?

בפרשת בחוקותי מרחיב המקרא ומבטיח שלווה ובטחון כלכלי בשליש ממספר הפסוקים (כו’ ג’-יג’), לעומת שלושים ושנים פסוקים (כו’ יד’-מו’)על עונשים מגוונים שיהיו מנת חלקם של כל מי שבחוקת ה’ לא ילך. הפרשה מוסיפה לדון בנדרי ערך נפש, שווי הנפש בשקלים בהבדלים בין גבר לאשה, ילד ועוד (כז’ א’-ח’). ובהקדש ושוויו הכספי להחלפה, בהמה, בית, שדה, פרי, ואיסור המרה של מעשר לכוהנים (כז’ ט-לד’.

השמיטה כוללת שמיטת חובות, החזרת נכסי נד”לן שנרכשו בארץ מאחינו היהודים (כה’ כג’-כח), דיני עבד עברי ועבד כנעני (לה’ לט’-מו’), גאולת קרקעות (כה’ כט’-לד’). אתייחס כאן לשמיטת הקרקעות, לשאלות העולות מן המקרא ולפירושים או לכללים שהונהגו כדי לחיות עם חוקים אלה.

לשאלה הראשונה ששאלו חכמים מצוות האדם או מצוות הארץ?

הרמב”ם שדרכו לתת כללי התנהגות עשה פשוטים, מנה שש מצוות מתוך תרי”ג מצוות, שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית, שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו, שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו,  שלא יקצור את הספיח, שלא יבצור את הנזירים, שישמיט מה שתוציא הארץ.  בכך יש תשובה ברורה, גם האדם וגם הארץ. וחכמים הוסיפו טעם לשמיטה: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל “שתדעו שהארץ שלי היא”.

טעם להפקרת התוצרת החקלאית: בספר החינוך נכתב “לקנות בזה מדת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה של גמול”.

לשאלת המקום נפסק ששמיטה נהוגה רק בארץ ישראל,[1] הגבולות  עוצבו בשתי תקופות עיקריות – תקופת בית ראשון ותקופת בית שני. אין לראות בזה סוף פסוק אלא רק תחילה של דיון על גבולות הארץ, כאשר מתחוללים שינויים לאורך התקופות. גם היום גבולות המדינה אינם חופפים לגבולות ארץ ישראל.

הקושי והברכה: “וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִית, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ, תֹּאכְלוּ יָשָׁן” (כה’ כ’-כב’)

ללא ספק הקושי הוא גדול וגם ההיתרים שניתנו ניתנו בדוחק אולם מאחר שכולנו קוראים יש אפשרות לפרש להסביר ולמצוא פתרונות.

[1] יבול שאינו ארץ ישראל: תוצרת ערבה דרומית, יבול חו”ל. קטיף עצמי בשדה בשמיטה, יבול מצע מנותק, יבול משקים לא יהודים בארץ ישראל, היתר מכירת יבול מקרקע של יהודי שנמכרה לגוי, יבול איסום משנה שישית ואוצר בית דין.

פרשת אמור: חמסינים במקרא | אניטה תמרי, אייר תשפ”א, מאי 2021

 “וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום” (ויקרא כג, טו-טז)

אז קודם כל, כמה אנחנו סופרים? שבע כפול שבע, כלומר ארבעים ותשע – כך בפסוק טו. אבל מיד לאחר מכן אנחנו סופרים חמישים יום, מוסיפים את היום שלאחר “השבת השביעית”. בסדר, התחלתי לספור. השאלה הבאה היא – מה אני סופרת ולמה?

בין החוקים הרבים שבספר ויקרא, יש חוקים שהם כלל אנושיים, חוקים שנועדו להסדיר חיים תקינים בחברה מתפקדת. כאלה הם חוקי העריות, חוקי הלנת השכר, החוק לא לקלל חירש ולא לשים מכשול לפני עיוור. יש חוקים שנועדו לבדל אותנו מהעמים סביבנו – איסור על קעקועים ועל תספורות מיוחדות, איסור על דרישה באובות ובידעונים. וכמובן שיש חוקי קורבנות וחוקים מיוחדים לכוהנים וללויים. ויש גם חוקים שמיוחדים לעם שיושב בארצו, עם העובד את אדמתו ואוכל את פירותיה. החוקים האלה כפופים לא רק למצוות הדת, אלא לחוקי הטבע

והטבע, בעונה זו של השנה, מספק הרבה נושאים לשיחה. הוא גם מעניק לי את ההזדמנות להשתמש במילה שאני אוהבת – הפכפך
באביב מתחילים השדות להוריק, ויום אחר יום הירוק הופך ל”ים השיבולים שמסביב” ואז ל”שיבולת בשדה, כורעה ברוח מעומס גרעינים כי רב” ולעוד שירים רבים של ילדותנו, ילדות שבה התנ”ך וריח השדה חברו זה לזה. אבל, שירים לחוד ושרקייה לחוד

מהי השרקייה? רוח קדים. אותה רוח מזרחית שנושבת בימים כשהקריינית ברדיו אומרת “יתפתחו תנאי שרב”. ואיך אנחנו קוראים לה? בשם הערבי, “חמסין” שפירושו חמישים. בלי פסח ובלי שבועות, הכירו כל אנשי המזרח הקדום את התקופה השברירית הזו, התקופה שבה מזג האוויר קובע אם ימלאו “אסמינו בר ויקבינו יין”. התקופה שבה אנו מקווים שעמל כפינו יניב לחם מן הארץ

ועם כל יום שעובר, המתח גובר. ובערב לוקחים נשימה עמוקה ואומרים, עוד יום עבר. ולמחרת מביטים בשמים, מקווים שלא יכזיבו – לא בגשם שלא בעיתו ולא בחום גדול מדי. מה יקרה לתבואה? “והנה שתולה, התצלח? הלא כגעת בה רוח הקדים, תיבש יבוש, על ערוגות צמחה תִיבש (יחזקאל כז, י)?

ואנחנו מקווים לטוב, סופרים ומחכים לקציר. ואם מזג האוויר שיחק לטובתנו, ואנחנו עומדים מול “תמונת קרן קיימת” שבה  “ברקע, הברושים, שמי שרב חיוורים, האיכר יצמיח לנו לחם” מזכיר לנו המקרא לספור את אלה שאנחנו “לא סופרים”. וכך מלמד אותנו הכתוב, לאחר הנפת העומר בתחילת הספירה ולאחר הבאת הביכורים בסיומה: “ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה’ אלוהיכם” (ויקרא כג, כב)

ימי העומר הם הימים שבהם אנחנו סופרים ומקווים שיהיה לנו די צורכנו, ואולי אפילו עוד קצת. הימים שלאחר ספירת העומר הם הימים שבהם מצווה עלינו לספור את אלה שאין להם, ולדאוג שגם הם ייהנו מהשפע שנפל בחלקנו

 

 

פרשת אחרי מות-קדושים: החטא של חברו | סאם ליימן-ווילציג

השבת אנו קוראים את אחד הפסוקים המפורסמים והידועים בתורה: “לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא” (ויקרא יט: יז). הדגשתי כאן את ארבע המלים המוכרות ביותר, אולם דווקא ארבע מלים אחרות – הבאות מיד אחריהן – הן מעניינות מאחר שהן קצת תמוהות. לכאורה, היה צריך להיכתב ״ולא תישא עליו את חטאו״. מדוע נשמטה ה״וָו״ שמשייכת את החטא לפושע?
נדמה, שיש כאן אזהרה לשני אנשים: החוטא וגם האיש שאמור למחות נגד החוטא. כלומר, קיימת אחריות לא פחות גדולה לאנשים אשר רואים עוול מסביבם אבל אינם מתריעים על כך.
האם אין זאת גישה קיצונית מדי? מסתבר שלא. המורשת היהודית חוזרת על הנקודה הזאת בהקשרים שונים ועל ידי גורמים מגוונים. בואו ניקח כמה דוגמאות.
כידוע, אברהם אבינו מחה נגד (וגם כנגד) אלוהים בסיפור סדום ועמורה – לא על עוול שנעשה אלא על עוול שעלול לקרות בעתיד! כלומר, אברהם הלך צעד אחד קדימה (בעצם, אחורה בזמן) כדי למנוע עוול. מכאן ניתן להסיק, שאם כבר עוול אכן נעשה – ובמיוחד על ידי איש בשר ודם – על אחת כמה וכמה יש חובה למחות כנגדו.
מסיפור זה ניתן להבין את האמירה המפתיעה בתלמוד (מסכת שבת, קי”ט: ב’) – “אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה…”. ברור, שהוא ידע שהרומים החריבו את ירושלים, אולם האחריות המקורית (ואולי המרכזית) הייתה היעדר הרגשת מחויבות של היהודים אחד כלפי השני (״שנאת חינם״ – עוד נשוב לכך למטה).
ברם, התלמוד מרחיק לכת הרבה מעבר לכך – דווקא באותה מסכת שבת (נד: ב׳) – “רבי יונתן: כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו, לא מיחה, נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו, נתפס על כל העולם כולו!” זאת כבר עליית מדרגה. לכאורה, ניתן היה לחשוב שאכן יש צורך למחות נגד אנשים שאתה חי בקרבתם (בוודאי משפחה; גם אנשי העיר, כמו בירושלים בתקופת חורבן הבית השני) – אבל כל העולם?? כמובן, רבי יונתן לא התכוון לכך שעלינו להסתובב ברחבי תבל כדי לאתר ולמחות נגד עוולות, אך הוא כן התכוון למחאה נגד עוול שמגיע לתודעתנו.
הגישה הזאת נטמעה עמוק במורשת היהודית והיא מסבירה את העובדה שעד היום הזה (במיוחד בתקופה המודרנית), היהודים היו בקדמת הבמה בכל הקשור למחאה, הפגנות וכדומה: הסוציאליסטים הראשונים במאה ה-19 ותנועת זכויות אזרח בכלל ונגד אפליית השחורים בפרט במאה ה-20.
נסיים עם פרשנות חלופית ומשלימה לשאלה: מהו החטא שהאיש הרואה את העוול חייב להימנע ממנו? התשובה דווקא בתחילת הפסוק: ״לא תשנא את אחיך בלבבך״! התורה מצביעה כאן על תופעה פסיכולוגית חשובה. אם אדם רואה עוול ולא ״מוציא קיטור״ תוך כדי מחאה נגד הפושע, העוול כשלעצמו ממשיך ״לבעבע״ בתוכו ועלול בסופו של דבר להביא לשנאה ומשם אפילו למעשים לא ראויים כנגד הפושע. במלים אחרות, ״שנאה״ הינה ״חטא״ ולכן חלה חובה על האיש מהצד למחות כנגד המבַצֵע את העוול כדי שהוא עצמו (האיש מהצד) לא יחטא בשנאה. יהדות אינה רק ענין של דאגה לעצמך – זאת מאחר שדאגה להתנהגות מוסרית של אחרים ולחברה כולה מבטיחה את רווחתנו האישית: מוסרית וגשמית כאחת.

1 2 3 28