פרשת לֶךְ לְךָ: תודה לאלוהים גם לאדם | מוטי לקסמן, חשון תש"פ.
בפרשת השבוע, פרשת לֶךְ לְךָ, מצווה אברם ללכת לארץ שהאלוהים יראה לו; על ידי צו ישיר שמלווה בברכות. אברם מציית ונע.[1] הדבר הראשון שאברם עושה לאחר הגיעו לאיזור שכם: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו"[2], פעילות שהוא חוזר עליה פעמיים נוספות. שלוש פעמים בזמן די קצר פונה אברם אל ה'. האם זה מפליא?
כן ולא. מפליא, כי מצוות המזבח והלכותיו עדיין לא נקבעו.  אין זה מפליא כי כבר קדמו לאברם במעשה דומה קין, אנוש, גם נח.
ברוב המקרים מטרת הזבח היא – הבעת תודה לאלוהים. במקרא מופיעים אזכורים רבים לפולחן תודה על מזבח לא רק בתורה, גם בספרי הנביאים. תודה לה' מופיעה גם בדרכים אחרות. משה ובני ישראל מודים לאחר יציאת מצרים לה' בשירה[3], חנה מודה לאלוהים על הולדת שמואל בתפילה.[4]
אבל, פליאה בכל זאת יש.
הדוגמאות שהבאנו, ואחרות עוסקות בתודה לה'. לא הבאנו אפילו דוגמא אחת של תודה לבני-אדם. לא  הבאנו, כי אין כמעט דוגמאות של הבעת תודה לאיש או לאישה, וודאי לא בשימוש במילה "תודה" או "אודה".
המצרים מודים ליוסף שארגן את ממלכת מצריים לאספקת מזון גם בשבע שנות הרזון: "וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה".[5] יואב, שר צבאו של דוד מודה למלך שהסכים לעצתו ולהחזיר את אבשלום, בן המלך, מן הגלות: "וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עַבְדֶּךָ".[6]
לעומת דוגמאות אלה ישנם תיאורים על נסיבות בהם מתבקשת תודה והיא אינה מבוטאת.
לבן אינו מודה ליעקב על תרומתו בעבודתו ועוד יותר מכך הוא מחליף את רחל המיועדת ליעקב בלאה הבכירה.[7] אחי יוסף אינם מודים לו על כך, שבסופו של דבר הוא הצילם מקשיי הבצורת; מיכל, בת שאול, מפרה את צו אביה ומצילה את דוד. דוד אינו מודה ואף אינו מספר על כך לאחר.
אם-כן, הפליאה היא: מול ריבוי התיאורים וההנחיות לתהליך תודה לאלהים יש מעט מאוד תיאורים להודיה של אדם לאדם.
איך ניתן להבין זאת?
הרי המילה תודה נשמעת רבות בשיח היומיומי, ברחוב, בתור, גם במרכול.
האם בימי המקרא לא אמרו תודה?
איני יודע, אבל "תודה" המושמעת יום-יום היא בעיקר מילה. בהרבה מקרים מילה שמבטאת אופן של התנהגות תקינה, לשון נימוס בלבד.[8] [17]. עם-זאת, לא כל בני האדם נוהגים כך, ויש נסיבות שאי-אמירת תודה מעוררת תחושה שאינה נעימה. מכאן יש בהחלט חשיבות רבה לאמירת המילה "תודה".
אבל, האם אמירת המילה תודה, מבטאת תמיד תודה?
אלא מה? תשאלוני וודאי.
נחזור רגע לעיון בתודה לה', ישנם כללים. אפשר להתנגד או לתמוך בתהליך הזבח. אבל בתהליך "זֶבַח הַתּוֹדָה" יש יסוד מרכזי וחשוב ביותר. הבא להביע תודה, אינו מסתפק במילה או אפילו במלים אחדות. המודה חייב להביא עמו משהו משלו, משהו מרכושו, משהו מעצמו. אין תודה רק על ידי אמירת המילה "תודה".
ואולי זה אחד הדברים החכמים שחכמי המקרא העבירו לדורות הבאים. תודה כנה, תודה עם כוונה תודה שהיא משמעותית אינה מתמצית בהתנהגות מתוך נימוס. תודה מלאה כזו היא תהליך שמלווה בנתינה. נתינה ללא חשבון וללא כוונה להחזר.
הנתינה אינה חייבת להיות לכלול משהו יקר, העיקר שאמירת המילה תודה תלווה בהעברה נוספת למיועד לקבל את התודה. אז, גם תהיה קבלה משמעותית של התודה.
המקבל או המקבלת יבינו, ובעיקר יחושו שאכן לא רק מילת נימוס בוטאה, אלא תודה ממש הועברה. וייתכן מאוד שכך אפשר לבטא תודה כנה גם ללא הגיית המילה "תודה", אבל בהודיה משמעותית. אכן, זה אפשרי.
=================
[1] "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" (בראשית יב, א–ד).
[2] בראשית יב, ז5.
[3] "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" שמות טו, א; ועד פסוק יט).
[4] "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" שמ"א ב, א; ועד פסוק י).
[5] בראשית מז, כה.
[6] שמואל ב יד, כב.
[7] בראשית כט, כ–כד.

[8] דוגמא נפוצה לכך היא במצב בו אחד "הגדולים" נותן משהו לינוקא ושואל: "נו, מה אומרים?" והינוקא מפטיר כלאחר לשון: "ת ו ד ה", לוקח את ה"משהו" וממשיך הלאה.

פרשת וירא: התחשבות בזולת | סאם ליימן-ווילציג
התעלומה הגדולה ביותר בפרשת השבוע ״וירא״ קשורה להתנהגות הסותרת (לכאורה) של אברהם אבינו. מצד אחד, אנו פוגשים אדם אשר אינו מפחד להתווכח ואך להתעמת עם האלוהים:
בראשית י״ח: כ״ג – וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. כ״ד – אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּה. כ״ה – חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.
הנה לפנינו אדם בעל חוש מוסר מפותח ביותר, שהרי הוא ידע שכללית מדובר בעיר מושחתת ומשחיתה. ואף על פי כן, לא רק שאברהם פונה לאלוהים ומתווכח אתו, אלא שגם יש לו את החוצפה ״לשים את האלוהים במקומו״ (מבחינה מוסרית)!
ואם כך, עד כמה וכמה מוזרה האדישות של אברהם (או לכל הפחות, היעדר רוח לחימה מוסרית) כשהאלוהים דורש ממנו להעלות את בנו האהוב יצחק על המוקד כקרבן. יש לאברהם שלושה ימים בדרכים לפתוח את פיו באשר אי-המוסריות של דרישת הקדוש ברוך הוא, אך לכל אורך הדרך מאומה יוצאת מפיו.
האם אכן יש כאן סתירה? דומני שלא. הרמז לפתרון התעלומה נמצא דווקא בפתיח של פרשת השבוע: פרק י״ח: א וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. ג וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ–אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם…
מדהים! למרות שאברהם כואב מברית המלה שרק עתה עבר (בסוף פרשת לך לך), הוא קופץ ברגע שרואה שלושה זרים עוברים בדרך ומזמין אותם (כמעט מתחנן בפניהם!) לבוא לאוהלו, לנוח ולאכול. במלים פשוטות: התחשבות גדולה בזולת.
אם זה האיש, ניתן עכשיו להבין שאין בעצם סתירה בין סיפור סדום ועמורה מחד גיסא ועקדת יצחק מאידך גיסא. אברהם, כנראה, מוכן לעשות את הכול עבור אחרים – גם לארח ״מלאכים״ וגם לסנגר עבור עבריינים. מה שהוא לא היה יכול (מוכן?) לעשות: לסנגר לעצמו או לקרובים לו. ברגע שנכנס לתמונה אינטרס אישי, אברהם ראה בכך מעין ניגוד עניינים בין הצרכים שלו אישית והחובה לציית לצו אלוהי.
מכל זה ניתן ללמוד שהיהדות מהווה בראש וראשונה דת של אכפתיות לאחרים ולא של קידום-עצמי. כל אחד מאתנו מכיר דוגמאות רבות מהמורשת היהודית המעידות על כך – ממתנות לאביונים (״עניי עירך קודמים״) ועד להתייחסות חיובית לאנשים זרים הגרים בתוכנו (״כי גֵרים הייתם בארץ מצרים״). מוסר השכל לכולנו, לאזרח הפשוט וגם למנהיגינו.

רכוש ציבורי, מנהיגות וערכים / מוטי לקסמן, חשון , תש"פ
הצב מתכנס בביתו. את הבית נושא הצב על רגליו. הוא מתקדם לאט. הצב נע והוא בתוך ביתו. 
מאוד לאט, אבל גם כך הצב ממלא את כל צרכיו.ויש אגדה.

עוזריו של הנשיא טרומן נכנסים לחדר הסגלגל ומוצאים אותו יושב ליד השולחן, מוציא מכיסו ארנק כסף מצ'וקמק, מחטט בו ושולף בול מקומט. מלקק אותו ומדביק על המעטפה.
'מיסטר פרזידנט', אומרים לו העוזרים, 'הרי יש לך בולים על השולחן'.
'השתגעתם?' אומר הנשיא, 'זה מכתב פרטי, לאמי'.
פראייר [1].

אגדות יש גם בארץ ישראל.

בעודו מחכה לאדון ליליינבלום שירשום פתק תשובה, הוציא הגברבר בן החמש-עשרה מכיסו את חפיסת-הסיגריות שלו ומשך אליו בנון שלנטיות, כגבר בין גברים, את המאפרה ואת חפיסת הגפרורים שהיתה מונחת על השולחן בסלון. אדון ליליינבלום מיהר להניח את כפו על אצבעותיו של סבא, עצר בעדו, מיהר לצאת מן החדר, שב כעבור רגע, הגיש לסבא חפיסת גפרורים אחרת שהביא עמו מן המטבח, והסביר שהגפרורים המונחים על שולחן הסלון נקנו מתקציב ועד "חובבי ציון", ואין להשתמש בהם אלא אך ורק בישיבות הוועד, ולצורכי העישון של חברי הוועד בלבד [2].

ויש מציאות, בישראל.
בעת הסלון האווירי בפריס אוקטובר 2009: "שר הביטחון, אהוד ברק, התגורר בסוויטה שעלתה בפועל 20,500 שקל ללילה" [3].
הוא לא יחיד.
דליה איציק בכהנה בתפקיד יו"ר הכנסת, ביקרה בפריס בחודש דצמבר 2006 ושם "בחרה להשתכן בסוויטה יוקרתית במלון לה בריסטול – מקום האירוח המועדף על שייח'ים סעודים. סוויטה פשוטה במלון עולה 1,300 יורו ללילה. איציק בחרה להשתכן בסוויטה יקרה שעולה 1,995 יורו לילה (11 אלף שקל)" [4].
עוד אגדה מהלכת באזני הישראלים:

לקראת הבחירות [5] פורסמה ידיעה כי לרעייתו של ראש הממשלה, לאה רבין, חשבון דולרים בארה"ב, דבר שהיה אסור אז לפי החוק הישראלי. רבין לקח על עצמו אחריות לכך והסיר את מועמדותו לראשות הממשלה [6].

אבל, אגדות הן אגדות ומטבען הוא ש"האגדות יפות הן, / עד שפתאום עפות הן / רק אלוהים ידע לאן" [7].
והמציאות שתוארה? מלים רבות כבר נאמרו עליה ומה נוסיף?
אולי, בכל-זאת, נקשיב לקהלת שאומר: "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים […] כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם […] וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי […] לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי" [7]. אבל למרות השמחה הרבה, מוצדקת לא כן? קהלת מבין, קהלת מסיק אחרת: "וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" [9].
אבל, קהלת הוא פילוסוף ולא לכל אחד יש פנאי לעיין בהגות עיונית הרי העניינים השוטפים בוערים ויש לקבל הכרעות מכריעות בשיקול דעת ובתבונה, הרי עול המנהיגות מונח על כתפי אנשי המציאות ומה נלין כי אין להם עת עיון בקהלת [10]?
במקרא יש גם סיפורים, וזה קל יותר לקריאה. השבוע אנו בפרשת נח, ובה מתואר שבתיבה התגורר נח עם הרבה בעלי חיים, ולאחר מכן משכנו היה אהל [11].
אבל, זו הייתה רק ראשיתה של האנושות.
משה גדל והתפתח בארמון מצריים והכיר היטב תרבות של נוהגי שררה ומלכות. בכל זאת הוא הוביל את העם בחכמה ובתושייה רבה דרך המדבר ארבעים שנה לפאתי ארץ כנען. במדבר לא היה משכן שונה מאשר אוהל ומשה גם לא דרש תנאי מגורים מיוחדים [12]. יתר-על-כן, העם שאמנם מידי פעם התלונן,לעתים גם בצדק, המשיך לנוע ולא נעצר. ואף אחד מהם לא גר בבית מלון מפואר.
והיה גם שלמה המלך. המלך הגדול והנישא שהקים ארמון וגם בית מקדש מפוארים [13] ויש המאמינים שגם בשירה שלח ידו. אבל למרות כל הפאר לה' וגם לעצמו ולנשיו הרבות, העם לא היה מרוצה, לעם הייתה ביקורת קשה שבוטאה כלפי בנו של שלמה, רחבעם: "אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ" [14]. והתוצאה הייתה סוף לממלכה שהסבא דוד הקים [15].
האם מנהיגים בימינו מכירים את האגדות שאולי עפו גבוה מדי, או שמה שמעניין אותם זו רק המציאות שהם מכירים?
האם הם הולכים בעקבות שלמה המלך או בעקבות הרועה מן המדבר, משה?
האם הם רואים רק את הפאר החיצוני המיידי ללא הבנה של ההשלכות על התרבות על העם ועל המדינה?
והצב תמה ומבולבל, למה בכלל צריך לחפש מעונות זרים? הרי שלך הוא הטוב והיעיל ביותר, לא כן?
והצב ממשיך לשאת את ביתו בדומיה, והוא מתקדם לאט אבל בבטחה [16].


הארות ומראה מקום
[1] סילבי קשת. מתוך "דיבור פשוט" של מרל מילר, ידיעות אחרונות. 04/05/2001.
[2] עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, ירושלים 2006, עמ' 111–112.
[3] מקורות רבים, למשל דה מארקר הארץ 14/10/09.
[4] דה מארקר הארץ 13/10/09.
[5] בשנת 1977.
[6] אתר משרד ראש הממשלה: http://www.pmo.gov.il/PMO/Government/Memorial/PrimeMinisters/Rabin.htm
[7] האיש מן הבקעה, מלים חיים חפר, לחן: מוני אמריליו.
[8] קהלת ב, ד, ח–י.
[9] שם, יא.
[10] ובכל זאת, אגדה נוספת מהלכת בארצנו: דוד בן גוריון, מצא זמן גם לעיון קבוע במקרא וגם בכתבי פילוסופים שונים. אבל זו אגדה…
[11] "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כא).
[12] "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).
[13] "לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית ה' וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב" (מל"א ג, א).
[14] מל"א יב, ד.
[15] שם, יט–כט.
[16] ואם ברצונך לעיין בפרשת השבוע, הנה ההפניות – נח נוח לאלוהים או אלוהים נוח לנח ולאדם? תשס"ז: http://www.notes.co.il/moti/24791.asp
אחדות אינה אחידות, תשס"ח: http://www.notes.co.il/moti/37246.asp .הבריאה החוזרת, הבריאה האנושית כתשתית לחיי אנוש, תשס"ט: http://www.notes.co.il/moti/49027.asp

פרשת בראשית: סוד הצלחת שושלת קיין | אלי מיאסניק, תשרי תש"פ

  • אידיליה

תחילת הפרשה מציגה תמונה אידילית והרמונית. ה' בורא את העולם בשישה ימים והאדם שנברא ביום השישי תוכנן ויושם בצלמו ובדמותו. עם סיום הבריאה, ה' שמח בכל אשר ברא ואפילו "טופח לעצמו על השכם" –  ויַּרְא… אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד. השיא של תיאור האידיליה הוא בהכרזת השבת.

  • התמוטטות האידיליה וסיבתה

בהמשך הפרשה, האידיליה ההרמונית משתנה להתמודדות פעילה של ה' עם התנהגויות לא תקינות  של האדם: הטעימה מעץ הדעת, רצח הבל וחטאים נוספים שיביאו למבול. קרי, דיסהרמוניה.

הפרשה מציגה את סיבת הדיסהרמוניה כנובעת מכך שהאדם התבוני שה' ברא, החל לפעול גם ממניעים לא – תבוניים כסקרנות וכ"הליכה על הסף".  אך על אף הדיסהרמוניה, ה' מכיל את דרכו זו של האדם. הראייה היא בכך שה' אינו מחליף  את האדם שברא במודל משובח וממושמע יותר. מדוע?
אפשרות אחת להסבר אי החלפת האדם היא בדחיית כל רמז לכישלון של ה'. סמכות עליונה לא יכולה לנקוט בדפוס של ניסוי וטעיה. צורך ה' בהימנעות מרמז על כשלונו  מודגמת בבבלי סנהדרין [i]. אפשרות אחרת להסבר אי החלפת האדם היא שה' נוכח שסקרנות זו וההליכה על הסף מביאים להתקדמות האנושות.

  • המנגנון הרגשי שמביא לעקיפת התבוניות

ההנחה שהאדם נולד תבוני מתבססת על תיאור קריאת השמות – וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה. כזכור זו הייתה גם מלאכתו של ה'-  ויִּקְרָא ה' לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה. ראה גם מובאות ממדרש רבה ומהמהר"ל [ii]. אך פעילות האדם בפרשה מציגה פעילות לא תבונית בעליל- הטעימה מעץ הדעת ורצח הבל. האדם בפרשה מעדיף לפעול "מהבטן". נראה לי שהפרשה מציגה ההתבססות מערכת החלטות נוספת אצל האדם-  המע' הרגשית. מערכת זו מביאה מחד ל"חטאים" אך מאידך מסייעת לו בהחלטות על דרכי פעולה בנוסף לדרך התבונית.

  • איך פועלת המערכת הרגשית, לפי הפרשה?

  • ההשפעה הבינאישית של החברה. במקרה שלנו הפיתוי של האשה שנבראה מצלעו של האדם- וַיֹּאמֶר, הָאָדָם:  הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִיא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. השפעה זו הביאה לרגשות בינאישיים כגון- הפתוי, הבושה, ההתגוננות, ההאשמה ואחרים. דוגמא בולטת להיבט זה היא השפעת חוסר השוויון על רגש האדם- בחירה לא מובנת של ה' במנחת הבל שלא היה בכור ולא היה הראשון בהגשת המנחה מביאה לקינאה חריפה.
  • מנגנון רגשי פנימי התאב להתנסויות– נחשף ה"נחש". הנחש הוא מרכיב פנימי שגורם לאדם לפעול בהשפעת הרגש ולא בהשפעת הקוגניציה [iii].
  • מנגנון המאפשר להתגבר על התבונה – על אף ההנחיה התבונית הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ [iv]. המערכת הרגשית השתלטה על קיין והוא תרגם את הקינאה ל רצח.
  • מדוע ה' מכיל את מעללי המערכת הרגשית?

נראה לי שה' מכיל את חטאי עץ הדעת ורצח הבל [v],  כיוון שהוא רואה במערכת הרגשית מנגנון חיוני לפיתוח העשייה האנושית (  אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת) . ואכן, בסוף הפרשה מתואר שדווקא שושלתו של קיין היא המביאה את ההתפתחויות הטכנולוגיות. פרק ד 20-22: וַיְהִי, בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר, כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ. וכן- וַתֵּלֶד עָדָה, אֶת-יָבָל:  הוּא הָיָה–אֲבִי, יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה.  וכן– וְשֵׁם אָחִיו, יוּבָל:  הוּא הָיָה–אֲבִי, כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב.  וכן- וְצִלָּה גַם-הִוא, יָלְדָה אֶת-תּוּבַל קַיִן–לֹטֵשׁ, כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל

מדוע דווקא שושלתו [vi] של קיין היא שהביאה להישגים אלה?   כדי לפתח את העולם, יש צורך באנשים סקרנים ושאפתנים. המערכת הרגשית היא המביאה לסקרנות ולשאפתנות. השאפתן הראשון הוא כנראה קיין שגם יזם וגם הביא ראשון את המנחה. לכן ה' "לא שבר כלים". לא רק שהכיל את הרצח אלא גם  ווידא שקיין לא יירצח. הכלה זו הביאה בפועל להתפתחות הטכנולוגית- תרבותית המתוארת בסוף הפרשה.

—————

[i] הבבלי, דף מו, עמוד ב  דן בפרשנות לפסוק מדברים כא 23:  "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ … כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" : "אָמַר רַ' מֵאִיר: מְשָׁלוֹ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים בְּעִיר אַחַת, אֶחָד מִנּוּהוּ מֶלֶךְ וְאֶחָד יָצָא לְלִסְטִיּוּת (שודד). צִוָּה הַמֶּלֶךְ וּתְלָאוּהוּ. כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר: הַמֶּלֶךְ תָּלוּי. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהוֹרִידוּהוּ.". הבבלי מסביר אפוא שה' לא מעוניין שיציר כפיו ובן דמותו ייפול. שהרי, נפילה של האדם, היא נפילה של ה'.

מעניין שזו גם שיטת התשובה של משה לגבי השמדת בני ישראל אחר חטא העגל בשמות לב 12-13: – לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ

[ii] ואומר מדרש רבה פרשה י"ט פסקה ג'-  "… כשבקש הקב"ה לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת, אמר להם נעשה אדם בצלמנו, אמרו לפניו (תהלים ח') מה אנוש כי תזכרנו, אמר להם, אדם שאני רוצה לבראות חכמתו מרובה משלכם. מה עשה כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניהן. אמר להם מה שמותן של אלו, לא ידעו, כיון שברא אדם העבירן לפניו, אמר לו מה שמותן של אלו, אמר לו לזה נאה לקראות שור וגו' ".

ואומר המהר"ל ב"תפארת ישראל" פרק ט"ז  " …  כי קריאת השמות מורה זה על חכמה ודעת שנתן השי"ת בו לקרא שמות, ואין ספק כי השכל הזה מדריגה נוספת. ..".

[iii]  כמו שאמר "אור החיים בפירושו לפרק"  "וזו היא מידתו לשקר ולהוליד בלבב אנוש אמונות ודעות כוזבות…". ראה גם ניתוח של קאסוטו "מאדם כד נח" עמ' 94.

[iv]  הרמב"ן על בראשית ד-6:  "לפתח ביתך חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך. ..והוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים, אבל אתה תמשול בו אם תחפוץ…"

[v]  לדוגמא. מדרש רבה פרק ד פרשה כ"ב סע' י"ב:   ר' נחמיה אמר: לא כדינן של רוצחנין, דינו של קין. קין הרג ולא היה לו ממי ללמוד וגו' . או-  בסע' י"ג: דעת רבי חנינא בר רבי יצחק, שאדם הראשון פגע בקין, ואמר לו מה נעשע בדינך?, אמר לו, עשיתי תשובה ונתפשרתי..

[vi]  המדרש והפרשנים רואים בפרשיה גם דיון בשושלת של הבל.  לדוגמא: רש"י ד 10- דמי אחיך – דמו ודם זרעיותיו.

מה לידידיה בסוכתי? | אניטה תמרי, סוכות תש"פ, אוקטובר 2019
מדוע קוראים את מגילת קהלת בסוכות? קודם כל, לא כולם קוראים. אבל אנחנו נמנים עם אלה שקוראים והשאלה היא מה למגילה הזאת, שהיא בחלקה דיכאונית, בחלקה מלאת סתירות, ובמהותה טוענת שהכל הבל לחג שנצטווינו בו – שלוש פעמים – לשמוח?
האם יש שמחה בספר קהלת? כן, אבל בדרך כלל השמחה איננה נתפסת בחיובית "לשמחה מה-זה עושה?" (ב, ג), אנסכה בשמחה … והנה גם הוא הבל (ב, ג). בכל הרשימה הארוכה של "עת… ועת" אין עתות שמחה. במקום אחר השמחה היא טפשות "לב כסילים בבית שמחה" (ז, ה). יש והשמחה מבשרת את ימי הרעה שיבואו "שמח בחור בילדותך… כל על-כל-אלה יביאך אלוהים במשפט" (יא, ט)
אבל יש שמחה במובן שאנו חושבים על שמחה, והיא שמחת היצירה: "לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח מכל עמלי, וזה היה חלקי מכל עמלי" (ב, י) "אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו" (ג, כב). ברם, אזכורים אלה של השמחה מעטים, והמסר העיקרי הוא הכל הבל, הארעיות, "כי הולך האדם אל בית עולמו" (יא, ה)
וכאן, בארעיות, טמון לדעתי הקשר שבין קהלת ובין הסוכה. הסוכה היא מבנה ארעי אבל חלק חשוב ממצוות הסוכה יש לקישוטה –  "זה אלי ואנווהו" – כל דבר שאנו עושים, יש לנסות לעשותו יפה יותר, להפוך אותו למשהו שהוא יותר מחומרי גרידא. לעשותו משהו שיש בו גם קורת גג, וגם קורת רוח
ולתוך הסוכה הזו אנו מזמינים אושפיזין – דמויות היסטוריות וגם חברים ומשפחה. והסוכה, אף שהיא בדרך כלל קטנה מהחדר בו אנו מארחים נותנת תחושה של רווחה ושל מרחב
לא צריך להיות חכם כמו קהלת לדעת שהחיים על פני האדמה הם משהו חולף. מהסוכה אנו למדים שגם בדבר החולף הזה שקוראים לו החיים, אפשר וחובה להפיק את המרב – לעשותם יפים רק לשם היופי, למלא אותם בהכרה עמוקה של העבר – באושפיזין המסורתיים ובהוקרה עמוקה של ההווה בדמות האורחים שאנו מזמינים
כבר למדנו שאדם יסודו מעפר וסופו לעפר, כבר שמענו מקהלת שהכל הבל. אבל בכוחנו לעשות שבין תחנת המוצא ובין התחנה הסופית נדאג לדרך שיש בה יופי, שמש במידה וצל במידה, ריח וטעם ושמחה במעשה ידינו "כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו"

פרשת האזינו: בריאה בדרך לשלמות | שושנה מיכאל צוקר, תשרי תש"פ

English

שירת האזינו משופעת בשפה ציורית ומליצית. אחד הדמויים הבולטים משווה את האלהים לסלע או צור, דבר יציב ואיתן. במבט ראשון המילים (דברים לב:ד) מעלות בעיה. כתוב " הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלו"ֹ. הצור איתן וחזק אבל האם פעלו –  העולם הנברא –  תמים, מושלם? לא כל כך. לצד נופים מרהיבים ומשאבי טבע אדירים, ובני אדם אוהבים, נדיבים ומבריקים בתחומים רבים, ישנם גם אסונות טבע מחרידים, מחלות חמורות, רוצחים, גנבים וכל מיני מנוולים.

הנביא ישעיהו מאשרר את הרוע בעולם ואת מקורו בבריאה: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל־אֵלֶּה" (מד:ז). חז"ל התקשו לקבל את הניסוח הקשה, המייחס רוע ישירות לאלהות, והם מיתנו את הפסוק לפני שהכניסו אותו לברכת "יוצר אור". לכן אנחנו מתפללים: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבורֵא אֶת הַכּל."  מהלכם ממתן את הלשון אבל לא את העובדות. אם אלהים ברא את הכל, הוא ברא גם את הרע. לכן פעלו אינו תמים.

אלא אם ה' בכלל לא ברא את עולם כולו יש מאין.  

וכך בבראשית פרק א מסופר על תהליך מסודר ונקי, בו הכל נברא במאמר. בסיום, האל מכריז שכל מה שנברא "טוב מאוד". אם כן, מאין באו כל הכאב, הרֹעַ והסבל? הם היו תמיד. בראשית פרק א הוא יצירה סיפרותית מעוצבת היטב שלא רק מגלה אלא גם מסתירה. התורה אינה טוענת שהייתה בריאה יש מאין  של עולם חדש, עולם שבו הרֹעַ הוא נטע זר. המים הקדמונים הם סמל לסכנה האורבת. הם קדמו לפועלו של האלוהים, שהרי אלוהים לא אמר "יהיו מים"  אלא ברא אור והשליט סדר במים וב-"תוהו ובוהו" כדי לאפשר הופעתה של קהילה יציבה התומכת בחיים (לפי פרופ' ג'ון לוונסון).

הסדר שהשליט האל בעולם היה אולי תמים, אבל לא יציב. לכן נבראו גם בני האדם בצלם אלוהים, זכר ונקבה, והוסמכו לפעול כנציגי האל בעולם (בראשית א:כח). לכן בסיום השירה, משה מאתגר אותנו לשים את כל דברי התורה על ליבנו, להעביר אותם לדורות הבאים, לשמור אותם ולעשות אותם (ראה דברים לב:מו) כדי להמשיך בבנייתו של עולם שאולי פעם יגיע לשלמות.

פרשת וילך: צואתו של משה | עובד דבורה, תשרי תש"פ
לקראת סיום ספר דברים אנו נתפסים למפח נפש גדול. עם ישראל, שקבל את התורה באותות ומופתים, בסופו של דבר, לא השתכנע ללכת בדרך שהותוותה לו ע"י אלהים.
משה רבנו, זקן, נרגן, עומד לסיים את תפקידו ולהיאסף אל אבותיו. ליווינו אותו בדרך ארוכה במדבר. פעמים הוא נהג עם העם בנועם ופעמים הלך אתם ביד קשה. כך או כך, דרכו לא צלחה. הוא יורד מן הבמה באכזבה ובתסכול גדול.
 כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ, וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה; הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם, מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-ה' (דברים לא, כז). ועוד הוא ממשיך ואומר:
כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם; וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים–כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי ה', לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם (דברים לא, כט).
לא רק שמפעל חייו קרס כנגד עיניו, אלא גם העתיד של העם, אחרי מותו, כפי שהקב"ה מגלה לו נראה רע מאוד:
 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ .וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת (דברים לא, טז,יז).
אחרי שאלהים הציג לעם ישראל את בשורת הבחירה החפשית (מה שקראנו בפרשה הקודמת) והציע להם לבחור בטוב למען יחיו. הנה בפרשה הזו כל התיאוריה היפה מתמוטטת. אם הכל פתוח איך זה שאלהים מגלה ידע על האסונות שיקרו לעם ישראל בעתיד ואיך העונש הקולקטיבי מסתדר עם הבחירה החופשית של היחיד, שדווקא בחר בחיים? (וככלל הנסיון ההיסטורי, רב השנים, מגלה שלא קימת קורלציה בין הבחירה בטוב והגמול). סוגיה זו עוררה תהיות לא מעטות אצל הפרשנים ואין ספק שנותרנו עם יותר שאלות ופחות תשובות.
משה, שימיו ספורים, מפקיד את ספר התורה, שהוא כתב, בצד ארון הברית ומוסר את התפקיד ההנהגה ליהשע בן נון. המנהיג החדש, הגם שחייב יהיה לדבוק בתורה, הוא יתעסק פחות בתחום התיאולוגי ויותר בחיים המעשיים: כיבוש ארץ כנען והנחלתה לשבטי ישראל.
משה מודע לכך, שלמרות כישלונו והחזון המאכזב לגבי עתיד עם ישראל, שגולת הכותרת של מפעל חייו, זו התורה. האמת של התורה היא נצחית ועל כן הוא מדריך את ממשיכי דרכו לדבוק בה בקנאות. הוא מבין, שבתוכה גלומה בשורת הגאולה לעם ישראל ואפילו מעבר לכך לעולם כלו. אין זה מקרה שנביאי ישראל המשיכו את מפעל חייו ואחריהם חכמי התלמוד ומייסדי הדתות המונותיאיסטיות, קרי, הנצרות והאיסלם.
ובעניין מרכזיותו של ספר התורה בתפיסתו של משה נוסיף את הדבר הבא: משה, גדול הנביאים, החל במרוץ השליחים להנחיל את התורה בעולם. סמוך לפטירתו, הוא מסר את המטה ליהשע, כאשר כתב המינוי למנהיג החדש ניתן ע"י אלהים בכבודו ובעצמו, וכך אמר:
 לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל ) יהשע א, ח).

כשבאנו בפעמים הראשונות, הילדים נכנסו בחשש רב לבנין בית הכנסת והיו צמודים אליי כל הזמן. היום, אחרי כמה חודשים שאנחנו כאן, אני כל כך מאושרת לראות את הילדים שלי רצים לתוך אולם התפילה בכזאת טבעיות, יושבים ומשתתפים בתפילות קבלת שבת ובשירים המיוחדים לילדים שאתה מוסיף.
 —  אמא נרגשת מאחת המשפחות הצעירות הרבות שהצטרפו לקהילה בשנה החולפת.

חברים יקרים,

לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה אני רוצה לשתף אתכם בפעילות הרבה שנעשתה ונעשית בקהילה .
בגזרת המשפחות הצעירות הרחבנו את הפעילות שלנו. קודם כל סיימנו שנה שעברה את הפעילות עם ארוחת ערב נפלאה וקבלת שבת רבת משתתפים עם הנגנים שלנו.

לשמחתי התחלנו את השנה הנוכחית עם שבת חוזרים לכיתה א', לבית ספר ולגנים עם 50 ילדים שעלו לתורה. כל ילד קיבל מתנה, השתתף בפעילות של המדריכים שלנו וכל ההורים השתתפו בקידוש הקהילתי המכובד שכלל עוגיות מיוחדות בצורת האות א'!

שבוע שעבר ערכנו  קבלת שבת וארוחת ערב עם 100 משתתפים. היה מאוד שמח וכולם מוזמנים לבוא לארוחות הללו שיהיו במהלך כל השנה.

יש לנו כמה משפחות חדשות ואנחנו ממש נשמח לראות את חברי הקהילה הותיקים באים גם בערבי שבתות לתפילות, כדי לקבל את פני החברים החדשים ולגרום להם להרגיש חלק מהקהילה הצומחת שלנו.

בתחום הלימוד, בנתה ועדת החינוך והתרבות של הקהילה, בהנהגתו המסורה של אלי מיאסניק, יו"ר הועדה הנמרץ, סדרת מרצים מהמדרגה הראשונה. בחודשים הקרובים יהיו כאן מרצים בעלי שם עולמי כמו ד"ר מיכה גודמן (יום שני 23/9), פרופ' רחל אליאור (4/11), שמואל רוזנר (2/12) ודב אלבוים (20/12).

בנוסף, מתקיים בימים אלו פרויקט בית מדרש אלול בהנחייתי. בית המדרש מתקיים בימי רביעי ובשבתות אחר התפילה. המפגש האחרון והמסכם יהיה בערב יום כיפור מייד אחרי התפילות של כל נדרי וערבית שכולם מוזמנים לבוא אליו ולהשתתף, יהיה מעניין!

לאחרונה התחלנו גם לערוך סדרת ראיונות עם חברי קהילה ותיקים שניסיון החיים העשיר שלהם מרתק את חברי הקהילה ומלמד את כולנו על פועלם התוסס בחברה הישראלית בכלל ובקהילה שלנו בפרט. פגשנו את הרבה יהודית אדלמן גרין, פרופ' בן נוביס וד"ר יוסף שוב. השנה נמשיך עם חברים נוספים, ואם יש לכם המלצות את מי אתם רוצים שנראיין תפנו אליי בפרטי.

ישנם עוד הרבה דברים שקורים כמו סדרת פגישות שאני מקיים עם חברי קהילה ותיקים על מנת לשמוע מהנסיון שלהם בקהילה וכן ללמוד מה עומד על סדר היום שלהם מבחינת הקהילה.

 חלק חשוב בעבודה של רב הוא גם הלימוד והעשרה עצמית, על מנת שיוכל להתפתח ולהביא לקהילה דברים מעניינים. לפעמים לומדים בחברותא עם רבנים אחרים ולפעמים במסגרות לימודיות אחרות. זה מפרה ומעשיר .לשמחתי, בשנה הקרובה כמו בשנה החולפת, אני משתתף בכמה מסגרות לימוד רבניות מעניינות. כך למשל השתתפתי בתוכנית "רבותא" המצויינת של התנועה המסורתית וכנסת הרבנים ; בתוכנית עם רבנים מצפון אמריקה מכל הזרמים ביהדות של מכון הרטמן ; ובתוכנית לימוד גמרא והלכה. כל אלו מעשירים  את עולם התוכן שממנו אני מביא רעיונות מעניינים לסדרת השיעורים של שבת בבוקר אחרי התפילה ולכל הקהילה.

ולא פחות חשוב, ברצוני לנצל הזדמנות זאת לאחל לכם ולכל בני משפחותיכם שנה טובה ומתוקה, ולקוות שאראה אתכם בפעילויות הרבות של הקהילה בשנה הבאה עלינו לטובה!

פרשת נִצָּבִים | פרופ׳ סאם ליימן-ווילציג כז באלול תשע"ט

פרשת השבוע שלנו מתחילה כך: כ״ט: ט – אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל.   י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם – וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:

המלה ״נִצָּבִים״ די נדירה. מדוע השימוש בה ולא ״עומדים״ או ״נמצאים״?

אני מוצאים מלה דומה (עם אותו שורש) בספר שמות בסיפור של מרים אשר עומדת מרחוק ״לשמור״ על משה בתיבה: ב׳: ד – וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.

השורש של מלה זו הינו ״יצב״ (מכאן המלה ״יציב״). כלומר, המשמעות אינה של אדם שסתם עומד או נמצא בזירה, אלא מישהו אשר מחויב להיות מעורב באירוע או בעניין עליו מדובר. במקרה שלנו, לעומת המצב בהר סיני, בו בני ישראל הגיעו לתחתית ההר מפוחדים (מֵיראת ה׳; הרעם והברקים), כאן אחרי ארבעים שנה מי שנמצא בזירה כבר החליט מרצונו החופשי ליטול חלק בפרויקט ההיסטורי של קבלת עול המצוות וכיבוש הארץ.

מה שלא פחות מעניין בפסוקים למעלה, שאין מדובר בגברים בלבד אלא גם הנשים ובעצם כל מי שמהווה חלק מהעם. בד״כ, התורה הייתה מסתפקת ב״ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש [ולא כל אישה] ישראל״, אך המקרא מבהיר בשתי דרכים שמדובר באוכלוסייה כולה. ראשית, תוך תוספת של ״כולכם״. שנית בפסוק הבא אחריו, שבו התורה מבהירה בצורה מפורשת שמדובר גם בילדים ונשים – וגם ב״גֵר״ (לא יהודי אשר גר בתוך העם). התוספת הזאת של ילדים ונשים מעניינת ומרמזת שבלי הנשים המהוות את המחנכות העיקריות של הילדים הצעירים, אין המשכיות לעם היהודי מבחינה תרבותית ודתית. ואם זה לא מספיק, בא הפסוק בהמשך (כ״ט: י״ז): פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה׳ אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם…

מדוע כאן מוסיפה התורה כמה פעמים את הנשים באופן מפורש, שהרי לשון רבים בעברית כוללת בתוכה הן גברים ונשים כאחד וניתן היה להשתמש ברבים בלי להיכנס לפירוט של סוגים שונים של אנשים? ייתכן שההסבר בכך, שכל הדרישות של האלוהים בפרשה זו נובעות מהברית בין האל לבין עם ישראל. אלא מה – הסימן הגשמי של ברית זו הינה ״ברית מילה״, דבר שרק נעשה בזכרים. ניתן היה, אפוא, לחשוב שהמצוות וההתנהגות שהאלוהים דורש מאתנו חל על הגברים בלבד, נושאי סימן אותה ברית. בא המקרא כאן להוריד אותנו מתפיסה מוטעית זו: כל העם מצֻווה ללכת בדרכי האלוהים. וניתן אפילו להרחיק לכת ולקבוע שלפחות אותה התנהגות מוסרית – ואולי אף קיום המצוות עצמן? – חלים גם על הגר בתוכנו. כלומר, אם מישהו שלא מן העם היהודי רוצה לחיות בתוכו, אז גם הוא והיא חייבים לחיות את החיים בצורה ״יהודית״. האם זה אומר שבכך הם מתגיירים ללא תהליך פורמלי? אולי – ראה ערך ״רות ונעמי״. אך ברור שהתנהגות מוסרית (לפחות שִבְעַת בני נוח?) הינה תנאי הכרחי לכל גֵר הגָר בתוך ״מחנה ישראל״.

מכל זה ניתן להסיק שמבחינת האלוהים מה שחשוב באמת אינה ה״מוצא״ של האדם אלא התנהגותו והתייחסותו לאלוהים. כדי שאנשים ונשים כאחד ייחשבו כחלק מעם ישראל הם חייבים להיות ״ניצבים״, קרי לעמוד איתן באמונה ומחויב לקיום מצוותיו. לא פחות (איסור עבודה זרה) אך גם לא יותר (אין בהכרח חייב להיות צאצא של יהודים מדורי דורות).

פרשת  "כִּי תָבוֹא": האמנם כל בני-עם-סגולה הם בעלי סגולה?| מוטי לקסמן, אלול תשע"ט
רצוי להימנות כחברים בקבוצה שיש לה עדיפות כלשהי, נכון?
ובכל-זאת, האם חברות בקבוצה מועדפת היא בסיס לזכויות בלבד או שיש בכך גם מחויבות התנהגותית מסוימת?
בפרשת השבוע אנו מוצאים נקודת מוצא לדיון בכך.
עיון בפרשת השבוע, פרשת "כִּי תָבוֹא", מגלה אמירות אחדות שכולן מציינות ייחוד מועדף לעם-ישראל: "לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה", "וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ", "נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ",
"יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ".
ובשירת "לכה דודי", בתפילת קבלת שבת, אנו מזכירים זאת כל שבוע [1].
ביטויים כאלה משקפים עדיפות מקפת לעם שאנו (אתם הקוראים ואני הכותב) חלק ממנו, עם-ישראל, לא כן?
והנה, אין זו הפעם הראשונה שאמירות כאלה מופיעות בתורה [2]. מה משמעות אמירות העדפה אלה?
יהודה הלוי, בספרו הכוזרי, מניח שהייחוד המועדף הזה הוא גנטי; כלומר, ייחוד שעובר מאב לבן, מדור לדור [3]. במלים אחרות, בני ובנות עם-ישראל אינם נדרשים להתנהגות מסוימת כדי לאשש ייחוד מועדף זה, הם פשוט נולדים כך.
אחרים מבינים במושג זה תפקיד של העם ולא תכונה שהעם נחון בה [4].
יש הסבורים שהמושגים "עַם סְגֻלָּה" או "עַם קָדוֹשׁ" אינם מציינים נתון גם לא תפקיד אלא חובת מילוי מצוות [5].
ויש הרואים בייחוס המועדף הזה, מקור להתנהגות שלילית כלפי תרבויות ועמים אחרים [6].
דיון מלא בסוגיה זו מחייב היקף רחב מאוד שאינו מתאים לכאן.
לכן נצמצם את הדיון ונתמקד רק במשמעויות הייחוד הזה העולות מן הכתוב בפרשת השבוע [7].
ובכן, באיזה הקשרים מופיעים בפרשת השבוע ביטויים המשקפים ייחוד מועדף?
שני הביטויים הראשונים, "לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה", "וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ" מופיעים בפרק הראשון של פרשת השבוע, דברים כו. פרק זה מתאר את מצוות הבאת הביכורים [8]. בהקשר לכך מצווה הכתוב לשמוח גם עם הגר (דברים כו, יא). תשומת-לב זו לנזקק מופיעה גם בהמשך במצוות המעשר, כאן מוזכרים, נוסף לגר, גם יתום ואלמנה (שם, יב­–יג).
העם נדרש למלא את המצוות האלה (שם, טז–יז), וכתולדה מהם: "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (שם, יח–יט).
הביטוי השלישי, "נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ", מופיע לאחר פרוט בנית מזבח והעתקת התורה (דברים כז, א–ח): "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ" (שם, ט).
הביטוי הרביעי, "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ". מופיע בהקשר מאוד מיוחד, לאחר טקס הר הברכה (הר גריזים) והר קללה (הר עיבל): "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט). טקס זה כולל קללות רבות המעניין הוא שרובן מקללות את הסוטה המוסרי (דברים כז, טו–כו).
אם-כן, להיות בן עם סגולה, לפי פרשת השבוע, פירושו בעיקר להתחשב בנזקק, לכבד הורים, לא לפגוע בעוור ובשכן. לשמור על צדק במשפט וגם על טהרת המשפחה. לא לקחת שוחד ולא להרוג.
קשה מדי, מורכב מדי כדי להיות שייך בצדק לעם סגולה?
גם יהודה הלוי מכיר בכך שלמרות שהסגוליות עוברת בירושה הרי לא כל השייכים אכן הם בעלי ערכים הולמים.
אבל, הדרישות בפרשתנו הן פשוט לחיים טובים!
שאלנו בתחילה אם רצוי להימנות על עם-סגולה, פרשתנו מלמדת אותנו שעם סגולה הוא עם מוסרי, עם שערכי אנוש הם בסיס להתנהגותו ולהתנהלותו.
כמה כואב וכמה עצוב שבתוך העם הזה היו יגאל עמיר שרצח את יצחק רבין.
גם ה"רופא" ד"ר גולדשטיין שרצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה…
מתי יבינו כל בני עם-הסגולה, מה משמעות ומה מחויבות של השייכות לעם זה?

הארות ומראה מקום
[1] "בואי בשלום עטרת בעלה / גם בשמחה ובצהלה / תוך אמוני עם-סגולה / בואי כלה, בואי כלה
פני שבת נקבלה" (פיוט לכה דודי, רבי שלמה הלוי אלקבץ).
[2] סגולה: שמות יט, ה; דברים ז, ו; יד, ב.
     קדוש: ויקרא יא, מד–מה; יט, ב; כ, כו; דברים ז, ו; יד, ב, כא.
[3] "וְהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי דָבֵק בָּהֶם מֵאֲבוֹת אֲבוֹתָם אֶל בְּנֵי בָנִים.  […] וּבְנֵי יַעֲקֹב כֻּלָּם סְגֻלָּה, כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לָהֶם הַמָּקוֹם הַהוּא הַמְיֻחָד בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי" (יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תל-אביב 2008, עמ' 37).
[4] הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו "העמק דבר" (שמות י"ט, ה), מגדיר את המונח "עם סגולה" כך": יש באומות העולם כמה אנשים ראויים להתגייר ולעבוד את ה'. עד מתן תורה היה כל אחד לפי דרכו ודעותיו עובד את ה'. אבל מעתה, לא יוכל לעבוד את ה', אם לא שייכנס לסגולת ישראל ויקבל כל התורה כמו כל ישראל".
[5] "את קדושת עם ישראל כעובדה נתונה המציא קורח: "כל העדה קדושים". ואילו משה רבנו אמר מפי הגבורה: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם". ז.א. אין אתם קדושים מצד מהותכם, אלא את הקדושה יש להשיג במעשה המצוות. אני יודע שב"קדושה" של קורח נקטו ר' יהודה הלוי בכוזרי, וכן המהר"ך והרב קוק – ואני רואה בה מושג אלילי מובהק" (רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ, ירושלים 1999, עמ' 237).
[6] "ההתנשאות הזאת אינה אלא מורשת עם הסגולה שנבחר מכל העמים ושאין כמותו גוי אחד בעולם. חונכנו, מאז היינו לעם, להאמין בייחודנו ובנחיתות הגויים סביבנו; […] עמדה זו של אני ואפסי עוד, של אינפאליביליות [=אי-טעיה, אי יכולת לשגות] אלוהית, שדבקה בנו, היא שהביאתנו להתנשאות זו" (חיים כהן, להיות יהודי, עמ' 450–451).

1 2 3 18