פרשת  בָּלָקתכונות מנהיג, סאם ליימן–ווילציג, תמוז תשע”ח

<><><> 

החלוקה של הקריאה לפרשיות כל שבוע הינה די מלאכותית ואף בעייתית. מלאכותית כי בתחילת הדרך היהודים קראו את כל התורה במחזוריות של פעם כל שלוש שנים. בעייתית כי הרבה פעמים החלוקה הזאת מסיטה את תשומת ליבנו מרעיון אשר משתרע על כמה פרשיות. פרשת ״בלק״ מהווה דוגמה טובה לכך, מאחר שהיא מסיימת שורה של חמש פרשיות, שכולן דנות באותה שאלה: אלו תכונות אין אנו רוצים לראות במנהיג?
כדי להשיב על שאלה זו, בואו נעבור על מקרה אחד בכל אחת מחמש הפרשיות האחרונות.
בהעלותך: מרים חוטאת בחטא הרכילות (היא כינתה את ציפורה, אשת משה, ״כושית״) ונענשה על כך. מנהיגות כוללת דיסקרטיות ושמירה על פה נקי, כדי להוות דוגמה לשאר העם.
שלך לך: שנים עשרה המרגלים שנשלחו לתור את ארץ ישראל היו כל אחד בדרכו הוא אנשים גיבורים – לא מתנדבים למשימה מסוכנת כזו ללא גבורה מסוימת! יתרה מזאת, כשחזרו לבני ישראל הם גם דיברו אמת לאמיתה על אודות הנפילים בכנען. אלא מה – הפרשנות שלהם לגבי היכולת להתגבר על אותם אויבים חזקים הייתה חסרת אמונה באלוהים וללא מספיק ביטחון-עצמי באשר יכולתם להתגבר על הקשיים בדרך. ואם למנהיגים אין אמונה – כיצד העם יאמין ויצליח?
קרח: לקרח היה סטטוס חברתי גבוה, אך לא יכול היה לסבול שלאחרים מאותו מעמד יש סטטוס עוד יותר גבוה. לכן, הוא התחבר עם אחרים בעלי אותה קנאה חברתית – משבט ראובן (הבכור מבני יעקב) – והתלוננו בפומבי נגד משה ומעמדו הרם כמנהיג האומה באותה עת. התורה מעבירה מסר: הסטטוס שלך מלידה, כשלעצמו אינו מכשיר אותך להיות מנהיג; קנאה עיוורת בזולת דווקא מעידה על חולשה, מאחר שהיא גורמת לשסעים במקום לאיחוד בין השורות ולאחדות העם.
חוקת: כדי שלא נחשוב שאין אדם חף מחולשות באישיותו, באה התורה ומראה כיצד אפילו מנהיג-העל, משה רבינו, יכול לחטוא עד כדי עונש חמור (מבחינתו אישית: לא הורשה להיכנס לארץ ישראל). ומה ״עוולו״: היכה את האבן פעמיים במקום לדבר אליה. האמת, טעות זו (קשה לקרוא לה ״חטא״ של ממש) הייתה פחות שלא ציית לאלוהים ויותר שאיבד את סבלנותו כלפי עם ישראל. בכך, הוא הראה שכבר לא יכול עוד לשאת את הקנטרנות התמידית של ״נתיניו״ – דבר שחִיֵיב אותו לפנות את מקומו כמנהיג העם.
בלק: בפרשה שלנו השבוע אנו מקבלים את החולשה המנהיגותית פעמיים: פחדנות. ברור שבלק היה פחדן – לא היה מסוגל להתמודד עם בני ישראל בכוחות עצמו ולכן ביקש מבלעם להחליש אותם תוך כדי קללות האל. אך גם בלעם היה פחדן! הרי כנביא האלוהים הוא ידע מה מחכה לו (ברכות ולא קללות ייצאו מפיו) ובכל זאת לא היה לו את האומץ להשיב בשלילה להזמנת שליחי בלק.
הנה, אם כן, רשימה ״מרשימה״ של חולשות אופי, אשר פוסלות אדם מלהיות מנהיג – ואם כבר מנהיג, אשר מנטרלות את מנהיגותו. ואולי אין זה יד המקרה (ודווקא כן יד ״המקרא״), שמיד אחרי חמש פרשיות שבוע אלו אנו מיד מקבלים דוגמה מובהקת של מנהיגות חדשה: פנחס! בתוך החלל שנותר במנהיגים הטועים מהדור הישן, צומח אל מול עינינו מנהיגות מדור חדש: פנחס, יהושע ואחר כך ״השופטים״.

 

פרשת חוקת: אז מה אם אין פרה אדומה? / מוטי לקסמן, תמוז, תשע”ח
העולם מלא, יש בו כל אשר נברא וכל אשר הולך ומתהווה גם מתחדש, בטבע, בחברה, בתרבות.
האדם רוצה להבין למה, מדוע, לעתים גם, לאן?
תשובה נותנת מובן, תחושת סדר והרגשת בטחון.
כך גם הטבע שביקום, גם לגבי אירועים היסטוריים ויצירות ספרות ואמנות.
אבל לא תמיד יש תשובות מספקות או הסברים מובנים.
למשל, פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.[1]

כך, אנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת חֻקַּת.
פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם תובל על ידי הכהן אל מחוץ למחנה לשחיטה. שם, לאחר טכס מיוחד שורפים אותה; לתוך אפרה משליכים “עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת”.[2] הכהן והשורף טמאים עד הערב. בשלזה כך יוצרים אמצעי לטיהור אדם שנגע במת.[5] אין זה תהליך בעלמא, הוא מוגדר היטב: “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה“!
אבל, למרות ש”זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה” הסתום והבלתי מובן רבים בה יותר מהבהיר.
מה זו פרה אדומה? מדוע דווקא פרה אדומה?
העוסקים בדבר טהור ומטהר הופכים עצמם טמאים וצריכים טהור, למה?
האיש האוסף את האפר, מה יש בו או כיצד נהיה ל “אִישׁ טָהוֹר”?
במה מצוין אותו מקום המוגדר “מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר”?
שאלות תמיהה רבות. שואלים במדרש:

העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים?[6]

ועונים מיד:

אמר הקב”ה: חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.[7] 

למרות המוזרות, יש המניחים שטעם קיים אלא שהוא נסתר:

אמר ר’ יוסי בר חנינא א”ל הקדוש ברוך הוא למשה, לך אני מגלה טעמו של פרה, אבל לאחרים חקה.[8]

לעומת זאת, יש המודים שלא ברור:

אף על פי שמלאני לבי לכתוב רמזים מטעמי המצות שקדמו על צד הפשט, עם ההתנצלות שהמלאכה לחנך בה בני והנערים חבריו ישמרם אל, במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט […] עיקר הפלא לפי מה ששמעתי הוא על היותה מטהרת הטמאים ומטמאה העוסקין בשריפתה, […] ואילו ידענו מהות הנפש ושרשה ומחלתה ובריאותה נבין באולי כי סגולת הפרה גם כן להחליא הנפש ולטמאה בעסק השריפה ואחרי היותה אפר תרפא מחלת הטומאה. וזה אינו ברור להשיג בענין כלום, אלא שחיבת הקדש והחשק להשיג ידיעה בנסתר יניד הקנה לכתוב.[9]

הרצון הטבעי להבין משהו, בכל מחיר, מעורר לעתים קושי, מכאן יש המזהירים – חיטוט בטעמי המצוות מעלה חשש שהטעמים עלולים להביא לידי ביטול או המרה של המצוות.

אמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה – שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב: ‘וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים’ (דברים יז, יז), אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב: ‘וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ’ (מלכים א יא, ד).[10]

ומוסיף הגאון החסידי רבי צבי אלימלך מדינוב:

לא האמונה זקוקה לפירושו של פשט, אלא הפשט זקוק לאישורה של אמונה.

במלים אחרות, יש מקרים שאין לחפש דווקא פירוש מבהיר אלא רק אמונה. ובכל-זאת ישנם גם ניסיונות פירוש, למשל: פרשת פרה אדומה מכפרת על חטא עגל הזהב.[11] למה פרה אדומה, ולא ירוקה ולא שחורה ולא לבנה? יש המקשרים את הצבע האדום לזהב העגל, ומוצאים חיזוק לכך בדברי הנביא:

לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה’ אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.[12]

עד כאן, שני צדדים:
מצד אחד ניתן לטעון, יש מצוות שאנו נוהגים על-פיהן מזה דורות ולא תמיד צריך לחפש טעמיהן. וכך יאמרו: אם יתגלה שאין טעם למצוות ברית מילה נפסיקה? ובכן, יש הגיון מסוים בכך.
מצד שני קיים הרצון להבין, לפזר אי בהירות, לדעת מה עשויה להיות הכוונה, מה החוקיות, מה ההיגיון; כל אלה הם מניעים לגיטימיים ברוח האדם.
אבל “הבנה” יש בה, לפחות, שני מובנים:

  1. מובן אחד מחפש מה היה הטעם, מה ההסבר?
  2. מובן אחר שואל מה זה אומר לי? כלומר במקום לנסות לזהות, לשער או לנחש אפשר לשאול מה אני למד מכך היום? זו דרך שחשובה מאוד בהתרשמות מאמנות, מספרות ומשירה, במקום “מה התכוון המשורר?”, אבהיר לעצמי, מפגשי עם היצירה, מה זה אומר לי?

בהתאם לכך, ברשות קוראי, אני מציע לראות בפרשיית פרה אדומה לא בסיס למצווה, וודאי לא תיאור של אירוע רצוי אלא משל, משל חכם לחשיבה.
הסכיתו ושמעו: העולם נברא בחותמו של “כי טוב”.
אבל באדם נתגלו מהר מאוד פנים של שלילה, של רוע ואף של פשע. אלוהים מגיע להחלטה להשמיד את כל הרוע ואיתו גם את כל האנושות הקיימת.[13] לאחר מעשה, אלוהים מצהיר שדרך כזו של התמודדות עם הרעים אינה חכמה ואינה יעילה:

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.[14]

אם-כן, הנתון הוא באדם יש טוב אבל יש בו גם רוע. ואדם העושה רע, איך יכפר? דרך אחת מוצעת על-ידי הנצרות: וידוי, התוודות. מקורות האנושות אפשר ללמוד שבאמצעי זה אין דרך לשיפור האדם, גם לא של החברה.
בסיפור פרה אדומה, אני מבין דרך אחרת, לטעמי יותר משמעותית:
כאשר אדם עושה עוול, והוא באמת רוצה לכפר, באמת לשוב מסורו – עליו לחפש בו עצמו, כמו שאומרים ב”פנימכו” שלו, למצוא שם ‘פרה אדומה’ (זאת-אומרת משהו מאוד מיוחד ונדיר, לא שגרתי); במלים אחרות משהו מאוד אישי.
החשוב הוא שאותו “משהו” הזה כמו “פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם”, חייב להיות תמים, זך וטהור כך שאין בו כל רבב של חשבון כדאיות או רק כאילו.
זה לא קל, אבל נראה לי שתפיסה כזו של כפרה של סליחה תפחית באדם את הנטייה לרע ולעוול.
ופרת משה רבנו הקטנה, זו האדומה עם הנקודות השחורות, התעופפה מעלה, נחתה על תנוך אוזני, חייכה בספקנות ושאלה:

“אתה בטוח? אתה משוכנע?”
“כן”, השבתי. “ואת לא?”, שאלתי.
“אני קצת ספקנית.”
“במה?” שאלתי.
“תראה”, זמזמה חיפושית פרת משה רבנו האדומה, “אני פוחדת מיותר מידי מיוחדות. פרה אדומה עדיין לא זכיתי לראות, אפילו אחת, אבל פרות משוגעות ראיתי הרבה…”
הצהירה בקול לחשני, ונעלמה כלעומת שהגיעה.
חיפושית משה רבנו האדומה אמרה מה שאמרה. ויש נתונים רבים שמאששים את דבריה. אז מה, נפסיק להאמין שיש דרכים להמעיט את הרוע?
לא!
אני מאמין שאם לבני אנוש תהיה, מידי פעם, איזו “פרה אדומה תמימה” שבאמצעותה ניתן לכפר על משגים; ובעיקר, וזה החשוב, לעורר את מודעות האדם ואת נכונותו להשתפר לטוב יותר,
למענו ולמען כל יצירי צלם אלוהים, אזי התקווה לא תשכון רק בשירים…
גם עגלה אדמומית תספיק לכך, לא כן?

====

[1] במדבר יט, א–ב.
[2] שם, ג–ו.
[3] שם, ט.
[4] שם, י.
[5] שם, יא–כב.
[6] במדבר רבה יט, א
[7] שם, שם.
[8] מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת סימן כד
[9] בעל ספר החינוך מצוה שצז.
[10] בבלי, סנהדרין כא, ב.
[11] “אלא אמר הקב”ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי […] תבא פרה ותכפר על מעשה העגל” (במדבר רבה יט, ח).
[12] ישעיהו א, יח.
[13] סיפור המבול, בראשית ו, ט–כב; ז–ח.
[14] בראשית ט, יא–יב; חשוב לזכור, נאמר: בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה!!!

פרשת קֹרַח / עובד דבורה, סיוון, תשע”ח

פרשת השבוע מביאה את סיפור המרי של קורח ועדתו. זוהי נציגות של בכירי עם ישראל, נשיאי העדה שקוראת תיגר על המנהיגות של משה ואהרון. מנהיגי המרי רצו לשוות מידת מה של מרי עממי ולא רק התקוממות של בני משפחת לוי כנגד בני משפחתם, משה ואהרון. הם צרפו אליהם את דתן ואבירם בני משפחת ראובן. הרחבת החוג של המורדים דרבנה אותי לחפש אולי את הרקע, שבגינו באה ההתקוממות וכך אני מגיע לפרשה הקודמת, פרשת שלח.

באותה פרשה מופיע סיפור המרגלים, שנשלחו לתור את ארץ כנען. למורת רוחו של משה הם לא היו אנשי בשורה. אדרבא הם מצאו את הארץ קשה לכיבוש ולא מקום טוב להגיע אליו. העם תמך בדבריהם והמשיך כרגיל לחוש חוסר נחת מהמסע במדבר.  תשובת המרגלים העלתה את זעמו של אלהים והוא בקש  להשמיד את כל העם. משה אמנם ביטל את רוע הגזירה: “סלח נא לעם הזה כגודל חסדך” (1). אך העונש בסופו של דבר שהוטל על העם היה עדיין חמור במידה רבה. ואני מצטט:

כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה:  אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי….. וּפִגְרֵיכֶם, אַתֶּם–יִפְּלוּ, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה.  לג  וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ, אֶת-זְנוּתֵיכֶם–עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם, בַּמִּדְבָּר.  …..  לה אֲנִי ה’, דִּבַּרְתִּי, אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, הַנּוֹעָדִים עָלָי; בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, וְשָׁם יָמֻתוּ.(2)

זוהי תמונת המצב שקורח ועדתו רואים לנגד עיניהם. איזה תוחלת נותרה  לדור שלהם? עניין זה  יש להניח תרם לזרע הפורענות. האם החלטותיו של משה  הן החלטות של האדם הסביר ויותר מזה של המנהיג הסביר? ארץ כנען היא לא מקום שצריך שנות דור להגיע אליו. אבותיהם באו למצריים וחזרו לכנען בקלילות. מה יש לעשות במדבר הצחיח? ולמה צריך לנוע במדבר הנוראי הלוך ושוב רק בשביל למות שם?

וכן אומרים דתן ואבירה למשה:

יג  הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר.  יד  אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה(3).

יש חובה לציין, שהפרשה מציגה את אנשי המרי באורח חד צדדי, כמי שמבקשים שררה. גם חז”ל שאינם חוששים  ממחלוקות רואים במרי של קורח ועדתו כמחלוקת לא על נושא ענייני, אלא על כבוד וקנאה והגדירו את המחלוקת הזו כלא ראויה – “מחלוקת לא לשם שמיים”.

חשוב לומר, שהמהלך שעשה משה בניסיון לשווק את רעיון השיבה היה מאוד לא מוצלח ברמת התכנון . הוא לא שמע את דעת המרגלים בחדר סגור ולא סינן את דבריהם. הם פנו ישירות לעם מעל ראשו.

לימים משה ניסה להתנער מכל אחריות אישית לכישלון . הוא הכחיש שרעיון שליחת המרגלים היה שלו. והוא מספר בספר דברים סיפור חדש, שאומר במסר העיקרי: מה אתם רוצים ממני? לא אני הוא זה שבישל את עסק – הביש:   

כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר–אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן.  כג  וַיִּיטַב בְּעֵינַי, הַדָּבָר; וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט. 

לא אני זה אתם. זה מזכיר תגובות מן המותן של מנהיגים מובסים שלא מצליחים להעביר את מצעם הפוליטי ואומרים במילים עקיפות מסר שמשמעותו שצריך להחליף את העם. למרבה הצער משה עושה את זה בצורה מעשית ומבקש מאתנו לתמוך בדבר הזה בלי להניד עפעף.

ובמקביל על רקע אותה מציאות הקורא נגרר להפנות אצבע מאשימה על קורח ועדתו שמערערים על שיקול דעתו של המנהיג. בסיטואציה כזו ודומות לה עולה מאיליה השאלה מה זה מעשה “לשם שמיים”  ומה זה – לא.

__________

(1)  במדבר יד,  יט
(2)  במדבר יד, כט – לה
(3)  במדבר  טז,  יג יד
(4)  דברים א,  כב

פרשת “שְׁלַח לְךָ”: להאמין ולא להסתפק בנתונים – מוטי לקסמן, סיוון, תשע”ח.
העניין המרכזי בפרשת השבוע הוא סיפור המרגלים “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן” (במדבר יג, א–ב).
אין ויכוח בין המרגלים, או כפי שהם מכונים בפרשה “הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר תָּרוּ את הָאָרֶץ”, לגבי הנתונים:
במשך 40 יום תרים המרגלים את הארץ לארכה ולרחבה וממלאים את הפקודה כלשונה:

הארץ? “זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא.”
פרי הארץ? “וְזֶה פִּרְיָהּ” אמרו והראו “אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים” (במדבר יג, כג).
אשר לעם היושב בה: “עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:
עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן” (במדבר יג, כח–כט).

בכך תם תיאור הנתונים, ומתחילה פרשנות לגבי הערכת הכוחות.

“כָּלֵב” אומר: “עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ” (במדבר יג, ל).
ואילו עשרת הנותרים (ללא יהושע) אומרים: “וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” (במדבר יג, לא–לג).

העם מושפע מהעשרה:

“וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה” (במדבר יד, ד).
יהושע וכלב מנסים להרגיע: “הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה’ וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (במדבר יד, ז–ח).

זאת אומרת, ההבדל הוא באמונה ביכולת ובכוח ובעזרת אלוהים.
ואכן אמונה היא דבר חשוב ויכולה לחולל נפלאות.
יש המחילים אמונה כזו גם על עמדות פוליטיות כיום.
כאן, לטעמי התורה מסייגת.
באותה פרשה כי בפרשה שלנו יש נתון נוסף, והוא מרכזי בתורה:

וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם […] הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה’: תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם (במדבר טו, יד…טז).

על כפרת החוטא בשגגה:

וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה (1) […] הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה” (במדבר טו, כו…כט).

גר אינו מי שעבר תהלכי גיור, אלא תושב זר

“לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ” (דברים כג, ח).
“וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות כב, כ).

כלומר, גם באמונה על יישוב הארץ צריך לזכור שגרים מצויים כאן, ויש להם זכויות.

זה כל ההבדל, בין מלחמת קוממיות להמשך חיים. גם בישראל הקדומה לא נצחו, ולא גרשו את כל היושבים בארץ, ולמדו לחיות איתם!
כך גם היום, המתעלם מה”גרים” כלומר, מן החיים במדינה שלנו ואינם מבני עמנו, ואף מצדיק העדר הסכם עימהם, ואפילו מצדיק גירושם, חוטא לצו מרכזי ביותר בתורה, והוא היחס הנאור לגר!
לכן, המסקנה שאני מגיע אליה היא: אכן הנתונים מורים שאלה שאינם מבני עמנו לא תמיד רוצים לחיות אתנו ולידינו בשלום.
אבל, אם נאמין, למרות הנתונים הקשים, ונפעל ברוח אמונה זו לשלום, ונתנגד לכל מעשה לא אנושי, לאט-לאט נדביק גם את ה”גרים” בכך כי

גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות (2).

אם נאמין, האגרוף ירפה את המתח הקיים בו, והיד הפתוחה תחזור ללטף…
ושלום יהיה בארץ. אשרי, באמת אשרי המאמין.
<><><><><>
מראה מקום
(1) פסוק שמופיע גם בתפילות יום הכיפורים.
(2) יהודה עמיחי

פרשת בהעלותך: מה אוסף המאסף?   | שושנה מיכאל צוקר

בתחילת החודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצריים, בני ישראל חונים עדיין בצלו של הר סיני. שבועיים קודם לכן הם הקריבו קורבן פסח וחגגו את חירותם. קרוב לוודאי שהרגישו הרגישו בהבדל העצום בין מצבם לפני שנה ומצבם באותו לילה, אך גם היו ערים למסע הגדול שעדיין לפניהם.

לכן בתחילת החודש השני החלה התארגנות. ספר במדבר מתחיל בשפע של הוראות מפורטות על סדר המחנה וסידור העבודה בזמן הליכתם של בני ישראל אל ארץ ישראל. הסדר נחוץ כדאי שיכלו להתקדם בצורה יעילה.

ימים ספורים לפני שזזים, כל מי שפיספס את קרבן הפסח מתוך כורח קיבל הזדמנות שנייה לציין את נס חרותם. חשוב שכל פרט ימצא את מקומו בתוך העם.

ואז הגיע היום הגדול:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (במדבר י:יא).

בתחילת ספר דברים נלמד כי המרחק בין חורב (סיני) וקדש ברנע בגבול מואב הוא אחד עשר יום. לו היו מספיקים את הקצב המהיר הזה, היו יכולים לחגוג את חג השבועות על גבול הארץ. וגם בקצב האיטי של מחנה גדול וכבד יתכן שבני ישראל ציפו כבר לחגוג את חג הסוכות בבתיהם החדשים בארץ המובטחת.

את דברים הגדולים וקטנים שהשתבשו בדרך,  אניח לשנה אחרת כדי להאיר נקודה אחת קטנה.[1]

וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי־דָן מְאַסֵּף לְכָל־הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם  (במדבר י:כה).

מה אוסף המאסף? לפי התלמוד הירושלמי, היו אלה החפצים: “אם היה מי מאבד דבר היה מחזירו לו”

(עירובין פ”ה ה”א).

הנצי”ב[2] הטיל עליהם מטלה כבדה יותר:

מי שנחשל ולא יכול ללכת עם מחנהו והיה נשאר יחידי אחרי המחנה נאסף למחנה בני דן. ומחנה בני דן היו הולכים לאט עם הנחשלים עד שהביאום לצבאותם (העמק דבר על האתר, בעקבות מדרש לקח טוב).

איננו יודעים אם שבט דן עמד במשימה, אבל עצם הצבתם על המשמר מצווה לנו אחראיות: בכל עת – גם בזמן המשימה החשובה ביותר – ובכל מקום –  גם באמצע המדבר – להיות ערניים לאדם הנחלש או נתלש ממקומו, להושיט יד, לחזק  אותו עד שיוכל לחזור הביתה.

זו תורה שקשה לחיות אתה, תודה שמנערת אותנו בלילה בהרהורים: “האם עשיתי מספיק?” גם אם התשובה שלילית, מחר יהיה יום חדש ותהיה לנו הזדמנות שנייה.

<><><> 

[1]  אני מודה לר’ אביטל הוכשטיין, נשיאת מכון הדר-ישראל ואומנית מצטיינת בקריאה זהירה, שהפנתה את תשומת לבי לפסוק וציטוט מן הירושלמי. קריאתהּ השונה ומורכבת יותר, אפשר למצוא ב-הליכה בעקבות המאסף (בעברית ובאנגלית).

[2]  הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (וולוז’ין, רוסיה 1816 – 1893)‏

פרשת  נָשֹׂא: שמשון – נזיר או נפיל? / גייל שוסטר-בוסקילה, סיוון, תשע”ח

החוקים על נזירות מוסברים במדבר פרק ו

א וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה’. ג מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. ד כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל

הנושא של הנזיר המפורט בפרשה לא כל כך מובנת בימנו אלא אם אנחנו מוסיפים את ההפטרה של הפרשה. כידוע, ההפטרה מספר שופטים בפרק יג מספרת על גילוי אלהי לאמו של שמשון, .

ב וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ, וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה. ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה’ אֶל הָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: “הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן. דוְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא. ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן, וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.

בספר “לא כך כתוב בתנ”ך” של זקוביץ ושאנן, מעלים את השאלה של הבשורה לאמו של שמשון לבד בשדה.

ט וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ, וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ.

האם זה מעיד על אבהות אל-אנושית כי בדרך כלל לא מתיחסים לנזיר כוחות כמו שהיו לשמשון? סיפור מאוד משונה בהחלט. בנוסף הם שואלים שאלה מעניינת: האם הלידתו של שמשון מראה שהוא אחד הנפילים?  בראשית פרק ו:

ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.

לדעתם יש לראות את הסיפור של גבורתו ומותו של שמשון בפרק טז כדי להבין את מעמדו…

כב וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח… . ל וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים…

למידע נוסף: שמשון הגיבור/ פרופ’ יאיר זקוביץ

https://www.youtube.com/watch?v=15VDIwAsbvo

 

פרשת בְּמִדְבַּר סִינַי: הרהורים על ציוויליזציה | סאם ליימן-ווילציג, סיוון, תשע”ח.

השבת אנו מתחילים ספר תורה חדש – לא רק פרשה – ושמו ״במדבר״. לכאורה, מלה בנאלית, שמציינת את המקום בו בני ישראל שהו במשך 40 שנה, ותו לא. אולם, מסתבר ש״במדבר״ (המושג) מהווה לא פחות מהבסיס הרעיוני ליהדות!

התורה כולה מתייחסת בצורה שלילית למדי לכל דבר הקשור למה שאנו היום קוראים ״ציוויליזציה״. רמז ראשון לכך, מי שבנה העיר הראשונה היה קין (בראשית, ד׳: י״ז) – גם הרוצח הראשון! לאחר מכן, סיפור מגדל בבל (בראשית י״א: א׳-ט׳) מרחיב את הגישה השלילית הזו. אחר כך בא ערי סדום ועמורה (בראשית י״ג: י״ג) – רשעות בהתגלמותה. ניתן להוסיף לכך ירידת אברהם אבינו (רועה צאן תמים) למצרים המפותחת ומיד חוטא בשקר על אודות ״אחותו״/אשתו (בראשית י״ב: י״ב-י״ג). שלא לדבר על בני ישראל המשועבדים מאות שנים על ידי המצרים, המכריחים אותם לבנות ערי פיתום ורעמסס וכל הפירמידות – סימנים מובהקים לציוויליזציה (לא כל כך מתקדמת, בלשון המעטה, מבחינה מוסרית). ובהמשך לסיפור זה (וגם לעצם הרעיון): משה חייב לברוח מהחברה המצרית ״המפותחת״ ולהגיע למדין הכפרי ולהוריד מעצמו את כל מטעני האצולה ולהפוך לרועה צאן – ורק אחרי זמן רב שכזה (40 שנים) היה בשל לקבל את התגלות האלוהים. ואחרי המעבר הארוך במדבר וחילופי מנהיגות, הדבר הראשון שעשה יהושע: החריב את העיר הגדולה יריחו (יהושע א׳: י׳-כ״א)!

מכאן השאלה: מדוע הטינה של התורה כלפי הציוויליזציה? התשובה כרוכה בהתנהגות הטבעית של מקצועות קדמוניים לעומת המפותחים יותר. נתחיל מסוף הפיתוח הכלכלי (דאז): מה עושים סוחרים ובנאים? מסתכלים במבט ישר (אופקי) לאנשים אחרים, כי זה עצם מהות הפעולה הכלכלית. אבל מי שעושה זאת כל הזמן, רואה בזולת כ״אדון״. ומה לגבי המקצוע הכלכלי הקודם; מה עושה עובד האדמה? השאלה מספקת את התשובה: מסתכל למטה כל הזמן. מבחינתו, העולם כולו גשמי כי כל כולו של האיכר מופנה לקרקע. עוד מכנה משותף בין שני סוגי פעילות כלכלית אלה: אין זמן פנוי להתבוננות ולמחשבה – כל הזמן עובדים נמרצות.

לעומת זאת, המקצוע הכלכלי הראשון הינו רועה צאן (אין להתייחס לציד ולקט כ״מקצוע״ כלכלי – זה מה שאדם וחוה עשו בגן עדן לפני שנזרקו משם בעונש של ״עבודה״ לפרנסתם). ומה עושה רועה צאן? לרוב, יושב ומסתכל מסביב – לא רק ישר (לצאן ולנוף) ולעתים למטה (אם נמצא על הר והצאן מתחתיו), אלא גם, ואולי בעיקר, יש לו זמן להסתכל למעלה! כלומר, הפנאי של רועה הצאן מאפשר לו להרהר ולהתחיל לשאול שאלות רוחניות באשר ״מי נמצא מאחורי העולם?״ ״מי באמת שולט בחיים שלנו מלמעלה?״ זאת גם הסיבה לתופעה עליה נקרא בחג השבועות מחר: בני ישראל נמצאים במורד הר סיני ומסתכלים למעלה!

כלומר, הציוויליזציה – עם כל היתרונות הגשמיים שלה – מכריחה את האדם לעבוד ולעבוד, ובדרך שמפנה את מבטו לאנשים אחרים או לחומר (קרקע) בלבד. כמובן, התורה מבינה שאי אפשר לעצור את הקִדמה ולכן המציאה עוד הברקה: יום השבת! אם עובדים ללא הפסקה במשך היום כאיכר, כסוחר, כאומן וכו׳, לפחות יום אחד בשבוע יוקדש לפנאי בו ניתן לחזור לתקופה הקדומה בה לאדם היה זמן לחשוב על הדברים החשובים באמת בחיים.

ובחזרה ל״במדבר״: כל זה מסביר בדיעבד מדוע האלוהים הכריח את בני ישראל ללכת במדבר ארבעים שנה, כי רק שם ניתן היה להבין את משמעות האל האחד, אשר הוא – ולא בני אדם או אלילים מוחשיים עלי אדמות – קובע את חיינו הגשמיים והרוחניים כאחד (ואם מישהו מבני ישראל ״פספס״ את המסר, אז בא הַמָן כל יום ויורד מהשמיים…). ״במדבר״, אם כן, אינו סתם מקום: הוא עֶרֶש הייחודיות של העם היהודי בפרט ורעיון אלוהים שהוא אחד ויחיד (מונותיאיזם) בכלל.

 

פרשת  בְּחֻקֹּתַי, זכות אבות מול ברית אבות / עובד דבורה, אייר תשע”ח

בפרשת בחקתי, מוצגות מחד גיסא שורה של ברכות רבות לעם ישראל, בתנאי שיקיים את הכתוב בתורה, ומאידך גיסא, רצף קללות מאוד לא נעימות, אם עם ישראל לא יקיים את המצוות. אולם למרבה ההפתעה, בסוף הפרק הדן בנושא הזה, אנו נתקלים במשפטים הבאים:

וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר…..   וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם-לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם:  כִּי אֲנִי ה’, אֱלֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם, בְּרִית רִאשֹׁנִים: אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי–אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים–אֲנִי ה’ (1).

קריאה תמימה של הפסוקים הללו, לאחר שנסתיימה סדרת הקללות, לכאורה מזמינה אנחת רווחה. למה אנחת רווחה? כיוון שאלוהים אומר לנו שהוא זוכר את בריתו עם האבות. אמנם בזמן הקצר יחול עונש הגלות, שהוא אחד העונשים החמורים, אבל הקדוש-ברוך-הוא, שכידוע חנון ורחום הוא, מצהיר שהוא לא מאס בעם ישראל. הוא מחויב לברית ויביא לנו בזכות אבותינו הצדיקים את הגאולה במהרה.

הפסוקים הללו אינם פשוטים להבנה, ובמשך דורות רבים, החל מתקופת האמוראים ועד ימינו אלה, ניסו המפרשים לתת הסבר מניח את הדעת למחויבות האלוהית הזו. לדוגמה, הרב רפאל הירש, שנולד בראשית המאה ה-19, אמר שטעות היא להסתמך על זכות אבות, מפני שאז האדם לא יתאמץ לצבור זכויות משל עצמו. העיקר בזכות אבות הוא, שהיא נובעת מהתיקונים ומהמאמצים שעשו האבות שהאירו וזיכו את העולם לדורות.

רבנים בכל הדורות היו מודעים לקושי הטמון בהסתמכות לכאורה על תעודת הביטוח שנתן הקב”ה לעמו.

דיון עמוק בנושא אנו מוצאים עוד בימי חכמי התלמוד במסכת שבת, במסגרת דיון על פרק ט’ בספר יחזקאל, שעניינו העונש שיש לתת לרשעים. אומר הרב שמואל שלוש מילים, ששופכות אור חדש על התוקף של זכות אבות: “תמה זכות אבות” (2). ובהמשך, באותה מסכת, מביא התלמוד דברים מפי מספר רבנים, שמנסים לקבוע מתי בדיוק בטלה הזכות, בנימוקים כאלה ואחרים. אחד אומר בימי אליהו, אחר אומר בימי הושע, ועוד גרסה – בימי חזקיהו.

אם כך, מה נותר למאמין לעשות? אם אותו יהודי חי בגלות הוא מבין שעצם היותו בגולה מצביע על כך שהוא מצוי בפרק הקללות, ומאחר שלפי התלמוד זכות האבות אינה עומדת, אזי כיצד הוא יביא גאולה לעצמו ולעולם? זוהי סיטואציה שעלולה להביא לסף ייאוש.

לאור זאת, רבנו תם, נכדו של רשי, שחי במאה ה-12, אומר את הדברים הבאים:

דזכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה. דהא כתיב: וזכרתי את בריתי יעקב (ויקרא, כ”ו, מ”ב( אף לאחר גלות. ואנן אין אנו מזכירין זכות אבות אלא הברית (3).

רבנו תם יוצר הבחנה בין זכות אבות לברית אבות. אם הזכות תמה, הברית – קיימת לעד. אבל הברית, שלא בדומה לזכות מחייבת עמידה בכל ההתחייבות כלפי הצד השני, כפי שקיים בכל הסכם, וזה כל ההבדל.

לפיכך, גם כאשר אנחנו בגלות וגם כאשר תקופת העונשין טרם תמה, הברית עדיין קיימת. אנו חייבים להאמין שאלוהים לא שוכח את הבטחתו. כדי להגיע לגאולה השלמה, אנו צריכים למלא את חלקנו, לעשות את אותם הדברים שתלויים בנו ולקוות שהקב”ה לא יזנח אותנו לעולם.

=============
מראי מקום:
(1)  ויקרא כ”ו מ”ד
(2)  שבת נ”ה ע”א
(3) שם,  תוספות “ושמואל אמר…”

פרשת בהר: הכתוב במקרא אינו מקורי? / מוטי לקסמן
שאלתם את עצמכם פעם, מדוע ישראלים רבים נוסעים להודו?
גם אם לא שאלתם, הנה תשובה מקורית: “אשת המצביא המפורסם חובב הנאצים, לורנדורף, מתילדה, שניהלה תעמולה רבה, טענה: גם התנ”ך וגם הברית החדשה מיוסדים על אמונות הודיות עתיקות, שהיהודים העתיקו והתאימו לסביבתם הם” (1). נו, אז לפי טענה זו הישראלים הנוסעים להודו, פשוט חוזרים למקור, הם נמשכים לבית אבא ואמא הקדמונים…
לא נעסוק בהודו גם לא בדעותיה של מתילדה לורנדורף, אבל זו רק דוגמא אחת להשקפות שונות הטוענות שתורת ישראל אינה דבר מקורי.
ויש עוד, למשל, לגבי הדיבר “לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ” (שמות כ, ג). לפי ספרה של טליה ארנן מהאוניברסיטה העברית בירושלים הקדושה, מתברר שדיבר זה, האוסר על ייצוג האלוהים בפועל בפולחן, אינו מקורי ישראלי. לטענתה, זו מגמה מוכרת ברחבי המזרח הקדום, והיא אינה מגמה ייחודית וחדשנית.
היא אף טוענת שהאיסור המקראי על הכנת פסל או תמונה גובש סופית והועלה על הכתב דווקא על ידי גולי יהודה, אשר זכר אובדן מקדשם והפגישה המיטלטלת עם הדת הבבלית גרמו להם להעדיף את הייצוג המופשט של האל, על חשבון ייצוגו הפיגורטיווי (2).
ובכן, אם דעות כאלה מובעות, אין פלא שגם לגבי תכני פרשת השבוע  קיימות דעות דומות.
כלומר, יש טוענים שהכתוב בפרשת השבוע אינו מקורי ישראלי אלא מועבר מתרבות או ממערכת אמונה אחרת.
ובמה דברים אמורים?
השבת היא שבת כפולת פרשיות, “בהר” ו”בחקתי”; אני מתמקד בדיון הנוכחי בפרשת “בחקתי”, וליתר דיוק בפרק כו בחומש ויקרא.
הפרשה נפתחת בפסוק  “אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם” (ויק’ כו, ג). ומיד אחר כך בא פירוט של כל הטובות שעם ישראל יזכה בהם אם ילך וישמור ויעשה את מצוות ה’: גשם בעתו, יבול ופרי, שובע, ושלום בארץ.
וכעבור פסוקים אחדים מתואר ההיפך: “ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה: ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי” (ויק’ כו, יד–טו) ואז בא פירוט, הרבה יותר ארוך, של כל הצרות שיבואו על עם ישראל אם לא יעשה את מצוות ה’: מחלות, תבוסות במלחמה, עצירת גשמים, העדר יבול ופרי, התקפות של חיות רעות, רעב נורא, וחורבן כללי.
הטובות והנוראות האלה הם במסגרת ברית בין ה’ ועם ישראל כמו שכתוב: “והקימתי את בריתי אִתְּכֶם” (ויק’ כו, ט2), ובמצב הקשה, שבשלו באות הצרות “להפרכם את בריתי” (ויק’ כו, טו2).
מסמך זה מסתיים ב”אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה’ בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה” (ויק כו, מו); מכאן שמה של הברית: ברית סיני.
מהי ברית?
אני תופס ברית במובן של הסכם בין ה’ ועם ישראל. לפי הסכם זה, אם עם ישראל ימלא את צדו בברית, כלומר ילך וישמור ויעשה את מצוות ה’ גם אלוהים ימלא את חלקו, כלומר ייטיב עם העם, וברור להיפך.
מתכונת זו של יחסים מזכירה מסמכים אחרים מן המזרח הקדום שאני קורא להם חוזה-אמון ובאנגלית הם מכונים: Covenant ו Treaty.
משרידי המסמכים מהמזרח הקדום עולה שבתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל (מהמחצית השנייה של האלף השני ועד למחצית השנייה של האלף הראשון לפני הספירה), היה רווח, בממלכת אשור ובממלכת בני חת, חוזה-אמון.
למה אני קורא חוזה-אמון?
במונח חוזה-אמון אני מתכוון למסמך בו שליט מכתיב לנתינים, לואסלים הישירים שלו, את תנאי הנאמנות שלהם כלפיו. תנאים אלה כללו, בדרך כלל: נאמנות ללא-גבול של הנתין לריבון; תשלום מס לשליט; איסור על יחסים עם זרים מחוץ לעם, לממלכה או לאימפריה; איסור על טינה נגד מישהו או משהו שהוא תחת אדנות הריבון; חובת הנתין להיענות בעזרה צבאית לריבון; איסור על הפצת שמועות  רעות על הריבון כי אלה הם סימן למרד; איסור על נתינת מקלט לפליטים של עם אחר ועוד.
חוזי האמון האלה נכתבו במתכונת דומה, דבר שהביא חוקרים לשתי טענות:
א. “החוזים הפוליטיים שנתגלו במזרח הקדום מאז שנות השלושים של המאה הנוכחית תרמו רבות להבנת מהותה, אופייה ומבנה של הברית בתנ”ך” (3).
ב. אפשר לזהות, שהתבנית (form)  והלשון בחוזי-אמון במזרח הקדום דומה דמיון ניכר לבריתות בתורה” (4).
מכאן, לא רב המרחק לטעון שהברית במקרא היא בעצם אחת התולדות של חוזה אמון שהיה נהוג בממלכת אשור ובממלכת בני חת.
זה נכון, קיים דמיון בתבנית ובניסוח בין הברית בתורה לבין חוזה אמון. אבל, הדמיון מדגיש הבדל בולט וחשוב.
חוזי האמון הם מסמך פוליטי בין שליט לבין נתיניו. אבל על הברית בין ה’ לעם ישראל נאמר: “תמר לעשות את-כל-דברי התורה הזאת הכתבים בספר הזה ליראה את-השם הנכבד והנורא הזה את ה’ אלהיך:” (דברים כח, נח).
ומה כוללים כל-דברי התורה הזאת?
כל דברי התורה הם חוקים, מצוות ומשפטים הכוללים התייחסות לכל תחומי החיים.
כלומר, לטעמי יש להבחין בין חוזה-אמון פוליטי לבין ברית שמתייחסת לכל תחומי החיים.
דוגמה אחת לאופי של כל-דברי התורה הזאת מצויה בחלק הראשון של פרשת השבוע, פרשת “בהר”.
פרשת “בהר” נפתחת ב: “וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה’: שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה: ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה’ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר” (ויק’ כה, א–ד).
הכתוב בפרשה עוסק בדיני שמיטה ויובל.
לכאורה דאגה לטיוב הקרקע, אבל רק לכאורה כי העיקר הוא ב: “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל” (ויק’ כה ו–ז). מגמה זו בולטת עוד יותר בדיני שנת היובל: “וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל  משפחתו תשבו” (ויק’ כה, י).
זאת אומרת, חלק מחובות הברית החלות על עם ישראל זה שחרור עבדים ונחלאות שנתפסו.
שימו-לב, זה נכתב לפני מרד ספרטקוס, ואולי קשה להאמין, אבל גם לפני אברהם לינקולן!!!
מכאן אפשר, לדעתי, להבין את הברכות והאיומים בפרשת “בְּחֻקֹּתַי” גם באופן הבא: אם עם ישראל ינהל חיי חברה ערכיים שבהם הפער בין עשיר לעני לא יהיה גדול, ותהיה עירנות ורגישות רבה לזכויות כל אחד, גם של הגר הגר עמנו, אז אכן תהיה ברכה.
אבל אם בעם ישראל יתרחבו הפערים בין הקצוות, בין הכנסה שאינה מאפשרת לקנות די מזון לבין תגמולים של מיליונים; אם זכויות יחולו רק עלי ולא על האחר, אז בהחלט יש סכנה לעם, יש סכנה לחברה, גם בלי האיומים שבתורה.
“אין אנו נענשים על חטאינו אלא על ידי חטאינו” (5), בידינו, רק בידינו הדבר!!!
ולסיום,
מצד אחד, איני יודע אם יש בסיס לטענה של מתילדה הגרמנייה על המקורות ההודיים לתרבות ישראל.
מצד שני, אפילו אפשר להוכיח שהאיסור על ייצוג מוחשי של האל, והברית בתורה יש להם מקורות לא ישראלים.
אז אני שואל, אז מה? אז מה אם רעיון הושפע מהתרבות בה חי מחולל הרעיון?
האם מה שחשוב זה איך נולד בך רעיון, או אולי חשוב יותר לאן אתה מפתח את הרעיון ומה אתה עושה איתו?
לטעמי, לא כל כך חשוב מאיפה ועם מה אתה בא, אלא מה אתה עושה עם מה שקבלת או מה שהבאת מאיפה שבאת.
<><><><><>
מקורות
(1) משה גיל, “האומנם הנצרות, כמו היהדות, היתה קורבן הנאצים?”, הארץ תרבות וספרות 05/05/06, עמ’ ה2.
(2) נתן וסרמן, “הנבל הוא ידי האל, החתול דם לבו והסנונית טיפה מן הדם”, הארץ תרבות וספרות 05/05/06, עמ’ ה1.
(3) מ’ ויינפלד, “שבועת אמונים לאסרחדון – אופייה ומקבילותיה בעולם המזרח הקדום”, שנתון לחקר המקרא ולחקר המזרח הקדום א (תשל”ו), עמ’ 51.
(4) F. Ch. Fensham. “Maledictions and Benedictions in Ancient    Near Eastern Vassal Treaties and the Old Testament”. ZAW 74. (1962), p 1.    
(5) שמחה רוט, אבות 260, אתר “בית מדרש וירטואלי”. 

פרשת אמור: חשיבות התמיד | שושנה מיכאל צוקר

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד׃
מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן
מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם׃
עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת־הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד׃
(ויקרא כד:א-ד).

במבט מהיר נראה שנר התמיד הוא בין הדברים המעטים הדומים במשכן, בבית המקדש ובבתי כנסת עד ימינו. אבל מבט זהיר יותר מגלה שוני. נר התמיד בבית הכנסת דולק ללא הפסקה. על נר התמיד במשכן ובבית המקדש נאמר בפירוש כי הוא דולק מן הערב עד הבוקר, וחובה להדליק אותו כל ערב וערב.

ובכל זאת יש קו מקשר חשוב: התמידות. יש בדורנו נטייה לזהות את חיים הדתיים או הרוחניים עם חוויות שיא, אבל שיאים חולפים. לכן עבודת ה’ אינה יכולה להסתפק ברגעים דרמטיים בלבד. בלי קביעות ועקביות חיי הרוח יכולים לחלוף עם הרוח.

מדרש[1] מעניין מספר על דיון המבקש לקבוע מה הוא הפסוק החשוב ביותר בתור

בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל והוא “שמע ישראל ה’ אלוהנו ה’ אחד”.
בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא “ואהבת לרעך כמוך”.
שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא “את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים”.
עמד ר’ פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי.

הכוונה אינה להפחית בחשיבות של אמונה באל אחד או של האכפתיות שלנו כלפי הזולת, אלא לומר שהתמדה ועמידה איתנה הן תנאי קדם לממש את המחויבות שלנו לערכים האלו לאורך זמן.

בעבודת הקודש, כמו באהבת אדם, חוסר בהתעלות רגשית יכול להוביל ליובש ושיעמום הרסניים. אבל כמו חיי הנישואין, חיי הרוח אינם בנויים על חוויות שיא בלבד, אלא גם על נאמנות, מסירות ונוכחות. לכן התורה מצווה על עבודת התמידים, הקרבנות דאז ותפילה של היום, להנחיל לנו כי חיים רוחניים דורשים משמעת ומחויבות. ייתכן כי זה אכן הכלל הגדול בתורה גם אם הוא העיקרון המאתגר ביותר ליישום.[2]

======

[1] ב”הקדמת הכותב” לספר עין יעקב של ר’ יעקב בן חביב, מצוטט ללא מקור.
[2] הרב ש”י הלד, (2017) The Heart of Torah, vol.1
או https://tinyurl.com/Tetzaveh
והשווה עם הרב יעקב נגן, “קול דודי דופק: תמיד א:ב” ב-נשמת המשנה. (דביר, 2016)
http://daf-yomi.com/BookFiles.aspx?type=1&id=37&page=211

1 2 3 11