פרשת נח: המבול – היה או לא היה? | אליאנה תפוחי, מרחשון תשפ”ב

סיפור המבול שבפרשת נח בתמצית – כפי שכולכם וודאי יודעים – מספר על גשם זלעפות שירד 40 יום ו-40 לילה על הארץ והשמיד את כל החי והצומח שהיה על פני כדור הארץ, מלבד נח ומשפחתו וזוגות של כל בעלי החיים והעופות שניצלו מהמבול, עקב שהותם בתיבה מוגנת מעל שנה .

סיפורים על מבול גדול אנו מוצאים בתרבויות עתיקות שונות ממזרח וממערב, חלקם מובאים בזאת:

הבבלים. התיעוד החוץ מקראי המפורסם ביותר הוא ללא ספק סיפור גילגמש שנמצא באחד הלוחות, בחורבות נינווה ההיסטורית. ומסופר בו שגילגמש יצא למסע ארוך והרפתקני אל עבר אביו זקנו אותנפשתים, והאחרון סיפר לו כי הוזהר ע”י “ראש האלים” שעומד להגיע לעולם מבול שעתיד להחריב את כל העולם, עקב “זעם האלים ” על בני האדם הרועשים. הסיפור המתואר ע”י גילגמש מזכיר בצורה מדהימה את המוזכר בתורה אודות נח. למשל, הוא מקבל ציווי: “אתה…בנה לך בית … אונייה תעשנה.. …מלטה חיים! זרע חיים למינהו קח אל האונייה, והאונייה אשר תבנה ארכה ורחבה במידה ישאו“. והוא ממשיך: “….עשיתי את תבנית התיבה, מאת ועשרים אמה עד פאת מכסיה, ומאה ועשרים אמה קומת כתליה“. כמוכן מסופר שהוסיף כופר, ונח צווה “וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר (זפת)”.

להודים יש גם מסורת על מבול, בסיפורים שלהם, השליט הקדום הידוע גם בשם “מנו” מצא בנהר דג, אשר גילה לו שעומד להיות מבול עולמי שיכחיד את כל החיים. על כן “מנו” בונה ספינה ענקית, מכניס לתוכה חיות מכל המינים, כדי שיפרו וירבו ויאכלסו שוב את כדור הארץ אחרי המבול.

באיי אנדמן (שבין הודו לאינדונזיה) קיימות מסורות על מבול עולמי גם כן. לפי אחת המסורות בשבטים אלו, אנשים לא קיימו את חוקי האלים שניתנו להם בבריאה, ומסיבה זו נמחו כל היצורים החיים במבול כלל –עולמי. רק משפחה אחת ניצלה במבול, והאלים חזרו לברוא את בעלי החיים אחרי המבול.

האצטקים אשר היו במקסיקו, האמינו גם בסיפורים על מבול גדול. לפי אמונתם, אחרי “עידן השמש” הגיע מבול גדול בו טבעו כל בני – האדם והפכו לדגים. המים והשמים נגעו אלו באלו, וביום אחד הכל נאבד , ואפילו “ההרים טבעו במבול”. רק משפחה אחת ניצלה, אחרי ש”אלל” אחד הזהיר אדם אחד בשם “נוטה” Nota מפני המבול, והכניס אותו ואת משפחתו למקום בטוח, עד שהמבול פסק. מסיבה זו, ישנם שבטי ילידים הנמנעים לאכול דגים עד היום הזה.

בני הקאדו (אינדיאנים מדרום מזרח אמריקה) מאמינים שאלילים ענקיים נלחמו ביניהם עד שהם יצרו מבול עולמי שהכחיד את כל החיים. רק משפחה אחת ניצלה מהמבול, לאחר שאחד האנשים שמע “קול” האומר לו לבנות “קנה סוף חלול”, אשר גדל והפך למעין ספינה ענקית. לתוך “קנה הסוף הענק” נכנס האיש עם בני משפחתו וזוגות מכל מיני בעלי החיים “הטובים”. המבול שהגיע כיסה את כל העולם, כולל את המפלצות האדירות. עם סיום המבול, המים נסוגו והרוח ייבשה את היבשה, והניצולים חזרו לאדמה.

לסיום, אני רוצה להתייחס לייחודיות של הסיפור המקראי. לפי דעתי, בניגוד למגמה המיתית פאגאנית שבה האלים בנו והרסו עולם בהבל פיהם וגחמותיהם, המגמה המקראית היא להראות את שונות הדגם היהודי המעמיד את האל האחד מעל הכל ומעל הטבע- אל הרוצה בטובת האדם והחברה ולא סתם נתקף בזעם על בני האדם. מבחינה תאולוגית מוסרית ביהדות – ההסבר למבול הוא ” ותשחת כל הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס“. המידות האנושיות האמורות לקיים חברה הושחתו כליל, וגברו השחיתות והחמס. חברה כזו לא הייתה ראויה בעיני אלוהים להמשיך להתקיים. “וינחם ה’ כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו“.אולם, אחרי המבול ,כשאלוהים מבין ש”יצר לב האדם רע מנעוריו”– האלוהים לומד לקבל את מה שיש – והוא מבטיח בעזרת קשת הברית – שכשם שהאור מורכב מקשת של צבעים שונים, כך הוא מוכן לקבל את המגוון הרחב של בני אדם הנמצאים על פני כדור הארץ. קבלת האלוהים את האדם באשר הוא אדם מחייבת, לפי דעתי, גם את בני האדם להתייחס בכבוד אחד לשני – כי יחד הם יוצרים את הקשת בענן – המאגדת את כל האור על פני האדמה. לגבי השאלה שנשאלה בראש הכתבה – אני משאירה בידיכם את ההחלטה: היה או לא היה?

פרשת בראשית: מדרש ממקור מפתיע על גן עדן | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה תשרי תשפ”ב

אלה קטעים מתוך יומנה של חווה (1906) – סיפור קצר מאת מארק טווין, אחד הסופרים האהובים עליי.  קראתי את הגרסה באנגלית של הסיפור והבנתי שזה המדרש של טווין לחוויה של חווה בגן עדן. אגב מצאתי גרסה בעברית של יומנה של חווה לצערי לא מצאתי את היומן של אדם.

יום שבת

אני כמעט בת יום כעת. הגעתי אתמול. בכל אופן, כך נראה לי. וזה חייב להיות המצב, מכיוון שאם היה שלשום בעולם, לא הייתי שם כשזה קרה, אחרת הייתי זוכרת אותו. יכול להיות, כמובן, שזה באמת קרה, ואני לא שמתי לב. טוב, מעתה אעמוד על המשמר, ואם יהיה עוד שלשום כזה, אציין זאת לעצמי. מוטב יהיה להתחיל מיד ולא להניח לרישום להתבלבל, מכיוון שהאינסטינקט אומר לי שפרטים אלו יהיו חשובים להיסטוריון באחד הימים. ומכיוון שאני מרגישה כמו ניסוי, ממש כמו ניסוי – אף אחד לא יוכל להרגיש יותר כמו ניסוי ממה שאני מרגישה, וכך אני מתחילה להשתכנע שאכן זה מה שאני – ניסוי, רק ניסוי ותו לא.

אז אם אני ניסוי, האם אני כל הניסוי כולו? לא, אני חושבת שלא. אני חושבת שכל השאר הוא גם חלק מהניסוי. אני העיקר, אבל לדעתי גם לכל השאר יש חשיבות. האם המעמד שלי ודאי, או שאני צריכה להשגיח ולשמור עליו? כנראה הסברה השנייה היא הנכונה. האינסטינקט אומר לי שדריכות נצחית היא מחירה של העליונות. (אני חושבת שזהו משפט טוב לצעירה כמוני.)

בסיפור המקראי אין לנו רישום של הרהורי לב של חווה כמו שטווין כתב. אהבתי את הניסיון שלו לראות את העולם כפי שחווה הייתה יכולה לתאר. אולי הוא השתמש בלשון גבוהה ובביטויים מתקדמים מידי אבל יש כמה קטעים שעניינו אותי מאוד. קודם כל מעניין לחשוב שחווה בעצמה מגיעה למסקנה שהיא “רק ניסוי”. שום דבר בפרשת בראשית לא משקף רעיון כזה. כל הבריאה בתורה היא סופית בלי שום הרגשה של ניסוי. בנוסף ביום הששי כתוב כך:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  …  וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי (בראשית א, כו-כז, לא).

אגב לפי טווין היא לא נפגשת עם אדם מיד אחרי בריאתה אלא עקבה אחריו ביום ששי בצהרים כדי להבין מי הוא. הקטע הבא, עדיין תחת הכותרת “יום שבת”, הצחיק אותי בגלל המסקנה בסוף:

עקבתי אחר הניסוי האחר אתמול אחר הצהריים, מרחוק, כדי לנסות ולראות למה הוא משמש. אבל לא הצלחתי להבין. אני חושבת שזה גבר. מעולם לא ראיתי גבר, אבל הוא נראה כמו גבר, ואני בטוחה שזה באמת מה שהוא. אני מבינה שיש בי יותר סקרנות לגביו מאשר לגבי שאר הזוחלים. אם הוא זוחל, ונראה לי שהוא זוחל, כי יש לו שיער מטונף ועיניים כחולות, והוא נראה כמו זוחל. אין לו מותניים, הוא צר למעלה כמו גזר, וכשהוא עומד, הוא מתמתח לצדדים כמו מנוף, אז אני חושבת שהוא זוחל, למרות שאולי זאת ארכיטקטורה.

בהמשך של הסיפור חווה מגלה את העולם ומתחילה להבין את מקומה בה.

אני כבר מתחילה להבין שתמצית הקיום שלי ומרכזו הם אהבת היופי, תשוקה ליפה, ושאי-אפשר לסמוך עלי ולהשאיר אצלי ירח ששייך למישהו אחר שלא יודע שהירח אצלי. הייתי יכולה לוותר על ירח שמצאתי באור היום, כי הייתי מפחדת שמישהו מסתכל, אבל אם הייתי מוצאת אותו בחשכה, אני בטוחה שהייתי מוצאת איזשהו תירוץ לכך שלא אמרתי כלום בנושא. כי אני באמת אוהבת ירחים, הם יפים כל כך ורומנטיים כל כך. הלוואי שהיו לנו חמישה או שישה. לא הייתי הולכת לישון אף פעם. לעולם לא הייתי מתעייפת מלשכב על גדה טחובה ולהסתכל עליהם.

אני ממליצה לקרוא את כל הסיפור בגלל הרעיונות המקוריים ולמרות שהחלק הם קצת מיושנים על טבע האישה, של טווין על הסיפור המוכר בתנ”ך.

הקליקו לסיפור מתורגם לבעברית (תרגום – נח אבידור)

וכאן לקרוא את המקור באנגלית

שבת חול המועד סוכות: חג ה”התיישבות הזמנית” במדבר | אסתר ואלי מיאסניק, תשרי תשפ”ב

מדוע לא פורטה מהות חג האסיף כמו שפירטו את חג המצות?

קרוב ליציאה ממצריים, לאחר תהפוכות העגל והלוחות השניים, מצווה המקרא לחגוג את שלושת הרגלים. הוא מפרט מאוד את מהות חג המצות: “אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר–שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב:  כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם” (שמ’ לד 18).  לעומת חג המצות, מסתפק המקרא באיזכור קצר של סוכות ושבועות כחגים חקלאיים: “וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים; וְחַג, הָאָסִיף–תְּקוּפַת, הַשָּׁנָה”  (שמ’ לד 22).  זמן רב אחר כך (כנראה לאחר בניית המשכן) , מסביר המקרא את חג הסוכות : “בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת.  לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”(ויקר’ כג 42- 43).

מדוע התעכב המקרא זמן כה רב להסבר מהות חג הסוכות. כדי להבין סיבת העיכוב, ראוי שנבין תחילה מה עלינו לדעת (” לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם”)  לגבי חג הסוכות, שהרי במקרא אין איזכור של הקמה או ישיבה בסוכות (מלבד האיזכור של היישוב סוכות אליו הגיעו ב”י מרעמסס). זאת ועוד, הרי המקרא מתייחס דווקא לאהלים כמגורים זמניים ולא לסוכה. כך למשל אומר בלעם: “מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל” (במד’ כד 5). ועוד, ב”י שהיו מתלוננים מקצועיים, מעולם לא התלוננו על חוסר במגורים.

אם כך, מה עלינו לדעת כך שיקויים “לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”

גישת אחת[i] רואה את הסוכות כ”ענני הכבוד“. בעל גישה זו רואה את המונח “יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּות” כמונח מושאל המציין התערבות פעילה של ה’ בהובלת ב”י ובהגנה עליהם בעזרת “ענני הכבוד”. במדרשים מצטטים את המקרא המתאר 7 ענני כבוד שונים המגוננים, מובילים ומשמשים את ב”י. כך למשל מדרש ההלכה, ה”ספרי” (מאה שלישית), מצטט 7 מופעים של “ענני כבוד” במקרא. נביא דוגמא אחת: ” וַה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ. ..” (שמ’ יג 21-22).

גישת אחרת סבורה ש”סוכות ממש עשו להם”. כיוון שאכן לא נאמר שבנו לעצמם סוכות פיזיות, נניח שגם כאן נעזר המקרא במונח מושאל. אנסה להסביר גישה זו ע”י פיתוח השימוש שעשה המקרא במונח ” הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.  מוצע להבין את ההושבה תוך הסתמכות על הושבה אחרת שמופיעה בספר יהושע:  ” וַיִּתֵּן ה’  לְיִשְׂרָאֵל אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָתֵת לַאֲבוֹתָם וַיִּרָשׁוּהָ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ” (יהוש’ כא 41). קרי, ב”י  עברו ממצב לחימה פעילה והורשת הארץ המובטחת  (בסיוע ה’) למצב חדש של התיישבות בארץ החדשה. מוצע איפוא לראות שגם כאן ב”י  עברו ממצב היציאה ממצריים למצב חדש של התיישבות זמנית במדבר”. כמו בהתיישבות בא”י, ה”התישבות הזמנית” הנוכחית במדבר של עם העבדים כוללת מאפיינים של התיישבות קבע. למשל – חוקים, משכן, ניהול של השבטים, מגורים זמניים (סוכה, אוהל)  ומחיה.  זאת על אף הזמניות שלה.
קרי, גם בעל גישה זו משתמש במונח סוכה בהשאלה. בניגוד לגישה הקודמת התולה את ההתנהלות במדבר רק בה’, בעל גישה זו תולה אחריות רבה להישרדות ולהתקדמות במשך ה-40 שנה במדבר, על ב”י עצמם

מדוע א”כ הושהה ההסבר למהות חג הסוכות

בחודשים הראשונים אחר היציאה ממצריים היו ב”י תחת הרושם האדיר של אירועי ההיחלצות, של ההצלה בים-סוף ושל התקלות ביחסים עם ה’ כמו בעיית המים ב”מסה ומריבה” והעגל. אירועים אלו האפילו על כל אירוע אחר. לכן, הסבר חג המצות לזכר היציאה ממצריים, מתקבל כטבעי. הסבר על “התיישבות זמנית במדבר” לא היה מתקבל בחודשים הראשונים כטבעי.  רק מאוחר יותר החלו ב”י להטמיע את מורכבות מצבם ואת הצורך להתארגן במדבר (“להתיישב במדבר”), לקבל החלטות עצמאיות ולדאוג לתנאי מחייה מינימליים ככל האפשר. קרי, רק אז הם עשויים לקבל בהבנה את קונספט חג הסוכות.

סיכום

חג הסוכות נועד לזכור ולדעת את הצעד השני הגדול שיזם ה’, אחר יציאת מצריים: “בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי” . קרי, נעזרתי במדבר כדי להרגיל את עם העבדים  לתפקד כעם. הושבתי את העם במדבר, מה שהביא את העם לסגל לעצמו נוהלי תפקוד של עם תוך  כדי התמודדות  בלתי פוסקת עם צרכים ובעיות חדשות.

ה”התיישבות הזמנית במדבר” מדגישה איפוא גם את חלקם של ב”י בתהליך. ב”י הצליחו בסוף התהליך להתגבש עם זהות אמונית ולאומית והוכשרו לצעד השלישי- הורשת הארץ.

[i] מחלוקת של רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי עקיבא- דור שלישי לתנאים. יש הבדל בין המכילתא לפרשת בא  לבין מסכת סוכה  לגבי מי אומר מה.

חג הסוכות: קורונה ומשבר האקלים בספר זכריה | אהובה שחר, תשרי תשפ”ב

בימינו אלה אנו חווים שתי תופעות כלל-עולמיות:

מגפת הקורונה על הווריאנטים השונים שלה, ומשבר האקלים על שלל תופעות הטבע שהוא גורם להן: הטמפרטורות הגבוהות להחריד, השיטפונות והקרחונים הנמסים. שתי התופעות הן כלל-עולמיות, והן יצרו שותפות גורל בין העמים על כדור הארץ.

על-פי חזונו של זכריה חג הסוכות הוא חג בינלאומי אשר יוחג לאחר בואן של קטסטרופות מעין אלו.

ראשית כל, יבוא חורבן על ירושלים. הרג והגליה של חלק גדול מתושביה: “ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה… ונלכדה העיר… ויצא חצי העיר בגולה” (יד, ב).

 ואז יתרחשו שינויים אדירים בטבע: הר הזיתים ייבקע “כאשר ה’ עצמו עומד על ההר: “ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים … ונבקע הר הזיתים …, ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש” (יד, ד). כלומר, רעידת אדמה קשה. ואחריה, או יחד איתה, יהיה ליקוי מאורות: “לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור” (יד, ז), ומירושלים יצאו מים רבים, ” מים חיים” ” וירדו לים המלח “חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון” (ח). לא תהיה סכנת התייבשות לים המלח – המים יבואו אליו מירושלים ” קיץ ובחורף “! ואז – שוב מלחמה, מלחמה שבה הפעם ה’ ” יגף את כל העמים אשר צבאו על ירושלים” (יב), יטיל בהם מומים קשים, ואויבי ירושלים ילחמו זה בזה.

ואז, רק אז, יכירו כל הגויים בגדולת ה’ ויבואו לירושלים להשתחוות לו “מדי שנה בשנה … ולחג את חג הסכות” (טז) ” והיה ה’ למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד.” ירושלים תהיה מרכז העולם .העלייה אליה בחג הסוכות היא חובה על כל העמים. העם שלא יקיים זאת ייענש: “והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ לירושלים להשתחוות למלך ה’ צבאות ולא עליהם יהיה הגשם” (יז).

לפי חזון זה, הזעזוע וההרס בטבע הם שיביאו את הגויים להכרה כי לה’ כל הארץ. רק כך יבינו את אחדותו של הטבע, את שלטונו של ה’ על הטבע ובחג הסוכות, בבואם לירושלים, יברכו על החזרת הסדר לטבע, על סיום עונה חקלאית בזמן הנכון והתחלת עונה חקלאית חדשה בזמן הנכון וירידת גשם בזמן הנכון.

חזונו זה של זכריה שונה מן השיח המודרני- חילוני על מגפת הקורונה ועל התחממות כדור הארץ בשני דברים: ראשית, בחזון זכריה הכל מתרחש בירושלים, שהיא בחזונו מרכז העולם, לרע ולטוב. ירושלים היא “סף הרעל” והיא ” אבן מעמסה” לכל הגויים. גורלה יקבע את גורל העולם. ושנית, לפי זכריה, השליטה בכל תופעות הטבע ההרסניות היא של אלוהים עצמו.

האדם החילוני המסרב להכיר בכוח שהוא מעבר ליכולת התפיסה התבונית שלו ומבקש לראות בכל תופעה את הקשר בין הסיבה לתוצאה, מטיל את האחריות על האדם, אשר יצר זיהום באקלים. כביכול, שתי תפישות שונות לחלוטין. אלא שאפשר לראות שביסוד הדברים יש אותה תובנה: האדם, ביחוד האדם המודרני בדורות האחרונים, מבקש לראות את עצמו כשליט על הטבע. משבר האקלים הוא תוצאה של התייחסות שתלטנית זו. מן הנכון הוא שהאדם יזכור שלא הוא, האדם, יצר את הטבע על כדור הארץ, ויתייחס בכבוד אל מה שניתן לו על ידי הבריאה. רק זעזוע גדול יכול להזכיר לו זאת.

אולי, כמו בחזונו של זכריה, תהיה בעולם, בעקבות משבר האקלים, חזרה לאחור? אולי בלית ברירה יבנה האדם עולם אחר, טוב יותר, מכבד יותר את הטבע שלא הוא יצר, אלא ניתן לו ” לעבדה ולשמרה”? ואשר למרכזיותה של ירושלים: הרי שלוש הדתות הגדולות רואות בה את מרכז העולם ונלחמות על השליטה בה, וגם בשנה האחרונה חווינו כאן מבצע מלחמה שנפתח בגלל המאבק על השליטה בה.

נביאים דיברו לדורם, אבל שאר הרוח שהוביל את נבואותיהם יוצר משמעות לחיים בכל דור.

פר’ האזינו: האם הצור פעלו תמים? | שושנה מיכאל צוקר, תשרי תשפ”ב

שירת האזינו משופעת בשפה ציורית ומליצית. אחד הדמויים הבולטים משווה את האלהים לסלע או צור, כגון “הצור תמים פעלו” (דברים לב:ד). דווקא הלשון כאן לא קשה אבל במבט שני יש קושי. האם העולם הנברא תמים, מושלם? לא כל כך. לצד נופים מרהיבים ומשאבי טבע אדירים, ובני אדם אוהבים, נדיבים ומבריקים בתחומים רבים, ישנם גם אסונות טבע מחרידים, מחלות חמורות, רוצחים, גנבים וכל מיני מנוולים.

הנביא ישעיהו מאשרר את הרוע בעולם ואת מקורו בבריאה: “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה’ עֹשֶׂה כָל־אֵלֶּה” (מד:ז). חז”ל התקשו לקבל את הניסוח המייחס רוע ישירות לאלהות, ו”תיקנו” הפסוק לפני שהכניסו אותו לסידור. לכן אנחנו מתפללים: “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבורֵא אֶת הַכּל.” מהלכם ממתן את הלשון אבל לא את העובדות. אם אלהים ברא את הכל, הוא ברא גם את הרע. לכן פעלו אינו תמים.

אלא אם ה’ בכלל לא ברא את עולם כולו יש מאין. 

וכך בבראשית פרק א מסופר על תהליך מסודר ונקי, בו הכל נברא במאמר. בסיום, האל מכריז שכל מה שנברא “טוב מאוד.” אם כן, מאין באו כל הכאב, הרֹעַ והסבל? הם היו תמיד. בראשית פרק א הוא יצירה סיפרותית מעוצבת היטב המגלה טפח ומסתירה טפחיים. התורה אינה טוענת שהייתה בריאה יש מאין  של עולם חדש, עולם שבו הרֹעַ הוא נטע זר. המים הקדמונים הם סמל לסכנה האורבת. הם קדמו לפועלו של האלוהים, שהרי אלוהים לא אמר “יהיו מים”  אלא ברא אור והשליט סדר במים וב-“תוהו ובוהו” כדי לאפשר הופעתה של קהילה יציבה התומכת בחיים (לפי פרופ’ ג’ון לווינסון).

הסדר שהשליט האל בעולם היה אולי היה תמים, אבל לא יציב. המים הקדומים, סמל הכאוס והרוע עדיין נאבקים לחזור למקומם קודם הבריאה. לכן תהליך הבריאה מסתיים עם בריאת האדם בצלם אלהים, זכר ונקבה, והסמכתם לפעול כנציגי האל בעולם: המלאכה רבה ובסיום השירה, משה מאתגר אותנו לשים את כל דברי התורה על ליבנו, להעביר אותם לדורות הבאים, לשמור אותם ולעשות אותם (ראה דברים לב:מו) כדי להמשיך בבנייתו של עולם שאולי פעם יגיע לשלמות.

יום הכיפורים: עשו צדקה ומשפט | עמנואל נשרי, תשרי תשפ”ב

במדרש תנחומא לפרשת אחרי מות סימן א’ נאמר: “שלמה היה מביט וצופה בכל הדורות בצדיקים וברשעים ורואה: דברים שמגיעים לרשעים, מגיעים לצדיקים, ואומר: זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש (שם שם ג),. מקרה אחד לצדיק, זה אברהם שנקרא צדיק, ולרשע זה נמרוד שהמריד את כל העולם על הקדוש ברוך הוא. זה מת וזה מת. הרי, מקרה אחד לצדיק ולרשע”.
בהפטרת יום הכיפורים נאמר בשם בני ישראל (ישעיהו  נח:ג) לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע;  לטווח ארוך אין הצדקה לשתי טענות אלה.
בהתייחס למדרש, ברור שהאמירה “מקרה אחד לצדיק ולרשע” היא הסתכלות לטווח קצר, לטווח הארוך נראה שההיסטוריה החמיאה לתורת ישראל, עם ישראל שקיבל את התורה מסיני, חי במגבלות של צדקה ומשפט, שהיו שונים מהנהוג אצל אנשי העולם.
כבר האדם הראשון הימר על דבר השם, בתקופת נח, עשו הרע בעיני ה’, והוא הטביעם במבול. בוני מגדל בבל שראשו בשמים, הרס אותו השם ועוד. חיים בצדקה ומשפט למרות שלא הביאו נחת יום יומי לישראל, נלמדו ואומצו על ידי הנצרות והאסלאם, לא כמו שהיה מקובל עד התפשטות הנצרות והאסלאם שהחזק הוא שמחזיק את האמת,  הכוח הוא הנכון, הכוח מייצג את האלוהות?
לאורך ההיסטורי נוכל ללמוד כאשר נתבונן בבבל, באשור ומצרים, אחריהם יוון ורומי. הקובע הוא החזק! כשם שאטילה ההוני היה קובע מה נכון, ומה לא נכון לטוב ולרע, אם לא קיבלת דעתו, היית מתקצר בראש, אטילה הכל יכול. הכח היה חזות הכל. מי יותר חזק, סימן שהאל שלו הוא האל הנכון.
סימנים לשינוי נראה במלחמת ישראל בפלישתים. עלי כהן גדול בשילה שלח ביד בניו את ארון ה’ למלחמה. הפלישתים שגברו בקרב לקחו את הארון והניחו אותו במקדשם לרגלי דגון. לתדהמתם למחרת מצאו את דגון מנותץ והרס בסביבה, ימים מאוחר יותר הוכו כל תושבי העיר בטחורים, והמקרה חזרו על עצמם בעוד שתיים מערי פלישתים. מחשש להמשך המגפה מחזירים הפלישתים את ארון הברית לישראל בתוספת מתנות.
בדוגמה זו ראינו ששיווי המשקל הנבנה על כוח כשל בפני אלוהי ישראל. בפני צדקה ומשפט.
כך ישראל שלא היו חזקים, שתרבותם לא בלטה בעוצמה, תרבות של צדקה ומשפט כבשה את העולם, הנצרות והאסלאם ניבנו על בסיס התורה, התרבות הבסיסית שכבשה חלק מהעולם.
דוגמא אחרת יוון, אימפריה תרבותית כאשר נכבשה על ידי רומא בכוח, כבשה יוון את הרומאים בתרבותה. מתגלה לעינינו גורם משפיע אחר.
בתורה נאמר על ידי האלוהים על אברהם (בראשית יח:יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
מכאן אני מבקש להדגיש שתי התנהגויות מחיבות של יום יום: ראשונה: כדרך השם לעשות צדקה ומשפט. ושניה כפי שנכתב: במדרש תנחומא לפרשת עקב בסימן ג’ נאמר: “לא מרובכם מכל העמים חשק ה’ בכם (שם ז:ז), לא ממה שאתם מרובים מכל האומות, ולא ממה שאתם עושין מצווה יותר מהם. שהאומות עושין מצווה שלא נצטוו יותר מכם, והם מגדילים שמי יותר מכם, בזכות שאתם ממעטין את עצמכם לפני, לפיכך אני אוהב אתכם, שנאמר: אהבתי אתכם אמר ה’ ואת עשו שנאתי (מלאכי ב-ג).
עשו צדקה ומשפט והיו ממעטין עצמכם לפני השם.

פרשת וילך / שבת שובה: מי ינחנו דרך, ירא לי הנתיבה?[*] אניטה תמרי, תשרי תשפ”ב.

המאה העשרים ואחת בת עשרים ואחת. כמה היא הספיקה בשנים שבהן צעירים בישראל מגיעים מלידתם ועד תכנון הטיול שאחרי הצבא. הטכנולוגיה מתפתחת במהירות שאין דומה לה. הילדים שרכבו על אופניים “תראו, בלי ידיים” יקנו בקרוב מכוניות אוטונומיות. הדיבור פינה את מקומו להקלדה, והמילים המוקלדות פינו את מקומן לפיקטוגרפים – חזרנו מהכתב אל הציור. סבתא בתל-אביב קוראת ספר לנכדים בקייפטאון – היא מחזיקה בעותק של הספר, וגם הם, והם הופכים את הדפים לקצב קריאתה. למדנו מילים חדשות כמו קונקשן ורילוקשן ואלגוריתמים וכל מילה כזו מייצגת עולם ומלואו של קדמה

אז כן, עשינו והצלחנו

אבל ממש בתאריך זה, לפני עשרים שנה הלב החסיר פעימה – מגדלי התאומים קרסו לנגד עיננו. זו הייתה הפעימה הראשונה בדרך אל ההתפכחות, התזוזה הראשונה מ”ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח:יז). עד ליום 11 בספטמבר 2001 היינו בטוחים שיש לנו המון תשובות. נכון, יש טרור אבל הוא מוגבל לסכינים ולאוטובוסים מתפוצצים ואולי לחטיפות מטוסים. ישבנו כולנו, צפינו במראות ורק חזרנו ואמרנו “כמו בסרטים” שכן אימה כזו, איום כזה, מקומו היה על המסך, רחוק מאתנו

לפני עשרים שנה התחלנו להרגיש שהעולם קצת סוגר עלינו, מצר את צעדינו. צריך להגיע שלוש שעות לפני הטיסה. אסור להעלות את האולר למטוס, אפילו לא את המספריים הפצפונים לחוטי הרקמה. כל הזמן נשמעות התראות על חפצים חשודים – לא רק בנמלי התעופה, גם בתחנות האוטובוסים וברציפי ההמתנה לרכבת. ולא רק במזרח התיכון המדמם, גם באנגליה הקרירה ובקניה האקזוטית ובגרמניה המדויקת. העולם החל מדבר שפה חדשה, שפת הפחד

אבל התרגלנו להגיע שלוש שעות לפני טיסה. התרגלנו לבידוק בתחנת הרכבת ולמאבטח שעולה לאוטובוס. הייתה לנו שליטה. בסדר, נצא ארבע שעות קודם. נזכור להוציא את המים מהתיק לפני שמניחים את התיק במכונת השיקוף. ננעל נעליים נוחות כדי שאפשר יהיה לחלוץ אותן. נשאיר את האולר בבית

וכבר היינו רגילים ומתורגלים והיה לנו נוח בעולמנו, ואז הגיעו אלינו, בהתחלה כבדיחות, ואז כחששות ומהר מאוד כמציאות חדשה “אלה מארץ סינים” (ישעיה מט, יב). קורונה. כן, בהתחלה בדיחה “אני משתעלת, יש לי קורונה.” “אל תתקרב אליי עם הקורונה שלך”. אם בספטמבר 2001 התהפך עולמנו בשניות, בחורף ובאביב 2020 הצעדים היו קטנים יותר. לא להתקהל – מה, זה החברה מהפרלמנט שלי, זו לא התקהלות! לא להתקהל – אני מתפללת כבר שנים עם האנשים האלה, זו לא התקהלות. לא להתקהל – יש בר מצווה לאחיין שלי – זו לא התקהלות

התחלנו ללמוד התקהלות מהי היא. התחלנו ללמוד לחשוד. בעולם שבו תמיד פחדנו מרעולי פנים, התחלנו פוחדים מאלה שפניהם גלויות. בחברה שבה מחבקים ולוחצים ידיים וסתם מניחים יד על הזרוע של בן שיחנו – הפכנו לאנשים שאין לגעת בהם. וכל הזמן הפחד מתגבר, כי למפחידים החדשים שלנו אין דמות. הם לא מדברים במבטא כלשהו. אין להם דת. אין להם אידיאולוגיה. איך מתמודדים עם הקם להורגך כשאני לא רואה אותו?

ואנחנו מבקשים דרך חזרה. אנחנו מבקשים תשובה. יש שהתשובה שלהם היא אמונית. יש שהתשובה שלהם קמאית יותר. “מי באש ומי במים” – שרפות ענק משתוללות, שיטפונות עזים שוצפים וכל אלה באזורים שחשבנו יש לנו שליטה על הכל. “מי בחרב ומי בחיה” – לטרור אנושי התרגלנו, אבל לא לטרור חזירי הבר ברחובותינו. “מי ברעש ומי במגפה” – רעש הוא משהו שקורה לאחרים, ואנחנו שולחים משלחות רפואיות. מגפה הייתה משהו מספרי ההיסטוריה ועכשיו היא מציאות חיינו

הגיע הזמן לחזור ולפחד. לא פחד משתק, לא פחד מצמית. פחד בריא, כזה שמכיר במגבלותינו כמו גם ביכולות שלנו. פחד שיש בו יראה וכבוד – לאיתני הטבע, אלה הגלויים לפנינו ואלה שאינם גלויים, פחד שיש בו כבוד לדת אחרת, לאידיאולוגיה אחרת, לחשיבה אחרת ואולי מתוך הפחד הזה נגיע לענווה. לא להכנעה, ובוודאי שלא לכניעה. לענווה, להבנה שיש לנו רק עולם אחד, וכדאי שנשמור עליו

ביחד, בפחד וביראה, כל אחת ואחד יראה לנו הנתיבה. שנה טובה

[*] שאול טשרניחובסקי, “אומרים ישנה ארץ”

ראש השנה ו-4 ראשי השנה | סאם ליימן-ווילציג, תשרי, תשפ”ב

 מכמה בחינות, ראש השנה הינו חג משונה בלוח העברי. ראשית, כבר יש לנו לא פחות מארבעה חגי ״ראש השנה״ אחרים!

1- מלכים (א’ ניסן): הקשר שלנו עם העולם הפוליטי

2- חגים (ט”ו ניסן): הקשר שלנו עם העולם הכלכלי (במקור, כולם קשורים לחקלאות) ואח”כ ההיסטוריה של העם היהודי (יציאת מצרים; 40 שנים במדבר; מתן תורה וכו’)

3- אילנות (א’ שבט):  הקשר שלנו עם עולם הטבע (הסביבה הפיזית)

4- מַעַשֵר (א’ אלול):  הקשר שלנו עם העולם החברתי (מחויבות לאחרים)

מה שונה בראש השנה שלנו היום (א׳ תשרי)? התשובה נמצאת לא בְמה שיש בראשי השנה האחרים אלא מה שאין בהם. כל אחד מארבעה ראשי שנה אלה מתייחסים לדבר חשוב בחיים המוחשיים בסביבה הרחבה שלנו: פוליטיקה, חקלאות, הטבע, והחברה. כתוצאה מכך שפָנינו מופנות לעולם החיצוני, אין ״מקום״ להתבוננות פנימית.

ראש השנה של א׳ תשרי אינו קשור לשום דבר בסביבת היהודי – וזה הייחוד של יום זה. הוא דווקא מכריח אותנו להפנות את תשומת לִבֵנו פנימה, לתוך תוכֵנו. זהו יום לחשבון נפש.

באותו קו מחשבה, יש לשים לב לתשמיש הקדוש היחידי שמאפיין את ראש השנה, שאינו נמצא בחגים האחרים: השופר (נכון, תוקעים גם בסוף יום כיפור – אך זה כבר אחרי שהחג הסתיים.) מהו השורש של המלה ״שופר״? ש.פ.ר. – כלומר, השופר בא להזכיר לנו לשפר את עצמינו. התקיעות מעוררות אותנו משגרת החיים, בה אנו עוסקים בכל מיני דברים גשמיים, ומדרבן אותנו להתייחס לצד הרוחני של עצמינו. וניתן להוסיף לכך, ש״קול״ השופר גם דורש מאתנו התייחסות להתנהגות שלנו כלפי אחרים. הכיצד? אנו שומעים את ״קול״ השופר, דהיינו: ״כיצד שומעים אחרים את הקול שלנו כשאנו מדברים/מתקשרים איתם?״

ובכל זאת, האם אין בראש השנה מידה של גשמיות בכך שהוא מסמל את בריאת העולם? התשובה: כן, אבל… הרי היקום אינו חלק מעשי של סביבת האדם מדי יום ביומו. אולם, ״הסתכלות שָמַימָה״, כן גורמת לנו להרהר – בשאלות הגדולות: מהי התכלית של החיים? מהו הקשר בינו לבין בורא העולם? כיצד ״אני״ אמור להשתלב בעולם הענק הזה? גם אלה שאלות הנוגעות הרבה יותר לעולם הפנימי מאשר החיצוני.

ייתכן שכל אחת ואחד מאתנו נגיע לתשובות שונות וזה בסדר. אך חשוב מכל: לשאול את השאלות, שאין אנו בד״כ שואלים. בא ראש השנה ומדרבן אותנו לכל הפחות לשאול אותן ולהתמודד איתן.

 

שנגיע כולנו לתשובות מסַפקות ולשנה טובה!

פרשת ניצבים: וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ  | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה, אלול תשפ”א
ושוב אזהרה ברורה וחריפה על עבודה זרה והשלכותיה:

פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה’ אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת-הַצְּמֵאָה. לֹא-יֹאבֶה ה’ סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף-ה’ וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל-הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה’ אֶת-שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים כט, יז-יט).

לאחרונה קראנו אזהרה דומה לעם ישראל בפרשת עקב:

וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם–הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר ה’ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם–כֵּן, תֹּאבֵדוּן: עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן, בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵיכֶם ְ (דברים ח, יט-כ).

ההבדל בין הפרשות קטן, אך בפרשת ניצבים העונש הוא אינדיבידואלי ומשמעותי: וּמָחָה ה’ אֶת-שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים כט, יט).
זו אמירה קשה וקללה כבדה המובילות לעונש כבד לכל החוטאים בעבודה זרה. אף שאנו שומעים אמירה זו רבות בימינו, לפי הפסוק אלוהים יכול למחות את שמם.
ב2017 דבי רייכמן כתבה באתר הידברות (הארגון עסוק בהסברה יהודית ובחזרה בתשובה) “השאלה האם מותר לומר על יהודי רחוק ימח שמו? חשוב להדגיש שרבה של העדה החרדית, רבי יוסף חיים זוננפלד היה מראשי תנועת הקנאים. האופן החריף שבו התבטא כנגד לשונו של אותו רב לא מותיר כל מקום לספק: זוהי אינה “חסידות”, שלא להשתמש בביטוי הזה, אלא זהו איסור גמור! https://tinyurl.com/3ybuca9w
לצערי ישנם הרבה רבנים, פוליטיקאים או אזרחים מן השורה שמתבטאים בצורה כזו. מפני חששותי משנאת חינם, הייתי רוצה להפסיק לשמוע את הביטוי הזה בכלל. אני מעדיפה את הפסוק בסוף הקטע הזה בפרשת ניצבים על סוף טוב במקום אסון:

וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד-ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶך. וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ (דברים ל, א-ו).

הפסוק הזה מזכיר לנו את ההפטרה לשחרית של יום כיפור:

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה’ יַאַסְפֶךָ. אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן (ישעיה נח, ז-ט).

כולי תקווה לשנה טובה ובריאה לכולם!

פרשת כי תבוא: זוויות ראייה שונות לאירועי 40 השנה | אלי מיאסניק, אלול תשפ”א

פרשת “כי תבוא” מתארת את הדרישה לברית מחודשת בין ב”י  לבין ה’ : “אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר-צִוָּה יה’ אֶת-מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–בְּאֶרֶץ מוֹאָב:  מִלְּבַד הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב” (כח- 69). הברית הקודמת הייתה בחורב. בסיומה קיבלוה ב”י ואמרו “נעשה ונשמע”.  הברית המחודשת (“ברית מואב”), כוללת חוקים המופיעים גם בפרשות אחרות, ברכות וקללות ודרישה לטקס נוסף בהר עיבל ובהר גריזים.
בתחילת הפרשה מתוארים 40 השנה הקריטיות של הולדת העם ב”מקרא ביכורים” (כז 1-11). הפרשה מסתיימת בשחזור של משה של 40 השנה הללו (כט 1-8). נאום הסיכום.

מדוע שני תיאורים שונים  ל 40 השנה והאם יש להם משמעות שונה?

נאןם הסיכום (כט 1-8)

בנאום הסיכום משה מסביר שלא תמיד ניתן להבין את תהליכי 40 השנה  במהלך התרחשותם. לכן לדעתו היו חריקות בין מה שציפה ה’ לבין מה שהתרחש בשטח. משה  מבחין בשלושה שלבים ביכולת של ב”י להבין לעומק את המציאות שאותה חוו, בזמן אמת.

  • שלב א- ב”י שראו וחוו את אירועי היציאה ממצריים, לא הטמיעו את תפקיד ה’ באירועים אלו.
    אומר משה: “אַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו… וְלֹא-נָתַן ה’ לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה“.
    משה טוען אפוא, שה’ לא הצליח להביא את ב”י לדעת אותו, כמו שציפה כשאתחל את תהליך 40 השנה. ציפייה זו של ה’ הופיעה בעבר, מספר פעמים. למשל, לאחר סירוב פרעה לשלח את העם , אומר ה’ וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אלוקיכם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם”  (שמ’, ו’- 7). משה סבור שאי הידיעה הזו תקיפה גם היום, בערבות מואב :עַד, הַיּוֹם הַזֶּה“.

  • שלב ב’- ב”י לא “ראו” את תפקידו המכריע של ה’ ביכולתם לשרוד 40 שנה במדבר.
    “וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא-בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא-בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ. לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אלוקיכם”
    40 השנים הקשות במדבר לא אופיינו כל שבוע בנס אחר. הדאגה של ה’ לשרידות היא האירוע הגדול. אך גם בשלב זה ב”י אינם “יודעים” את תפקידו המכריע של ה’ בהישרדותם. ה’ עשה זאת “לְמַעַן, תֵּדְעוּ, כִּי אֲנִי ה’ אלוקיכם” , אך לא נאמר שהם יודעים גם, “בהַיּוֹם הַזֶּה”.

  • שלב ג- ב”י נוטלים גורלם בידם. ב”י הם המובילים את הכיבוש.
    “ותָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם וַנִּקַּח אֶת-אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי.
    יש אמנם הצלחות לפי תוכנית העל של ה’, אך ה’ אינו מוזכר. גם המהפך המצופה בידיעת ה’ לא מוזכר.

אני מציע להניח שמסקנתו של משה מאי הראייה של העם את תפקוד ה’  בשני השלבים הראשונים של 40 השנה ומן ההצלחות הראשונות של הכיבוש, שיש סכוי שהפעם יטמיעו כראוי את מעורבות ה’ ויהיו מעוניינים להבין ולקבל ברית מחודשת. בעת הברית הראשונה , ברית חורב  ב”י היו די מבולבלים מן המתרחש סביבם ולכן תגובתם הראשונית הייתה קודם נעשה אותה (מה יש להפסיד כשאתה במדבר ובורח ממצריים) ורק אח”כ נשמע אותה.
אך עתה, לאחר הניצחונות הראשונים בעבר הירדן המזרחי, סביר שב”י מטמיעים שהם אכן מממשים תוכנית על מסוימת. קרי, הם בשלים לברית מחודשת (כאן במואב)  שתאפשר לב”י לראות  את תמונת העל של ה’ ולשפוט את התהליכים העוברים עליהם (לטוב ולרע) בצורה בוגרת.
במילים אחרות- הם סו”ס מסוגלים להיפתח ולעכל את אשר אירע להם. הם סו”ס מסוגלים “לדעת את ה'”. תפישה זו של משה מתבטאת במשפט הסיום וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן”. (כט 8) ומסביר הספורנו  שתשיגו המכוון בכל מעשיכם לחיי עולם ולחיי שעה“.

מקרא ביכורים (כו 1-11)  מתאר את 40 השנה בצורה אחרת:

לאור הנאמר למעלה, מעניין להשוות את ראיית 40 השנה תוך מסע במכונת הזמן אל האיכר הנהנה מפרי אדמתו לאחר ההתבססות בארץ .
האיכר המביא את הביכורים לכהן במקום אשר יבחר ה’. “מקרא ביכורים”  מציג תפישת עולם שונה לגבי 40 השנה הבעייתיות. אידאליזציה של  40 השנה. כל הספקות ייעלמו.

  • במקרא ביכורים תהיה התייחסות ליכולת ה’ לעמוד בהבטחתו לאבות ולצורך להתמודד עם הקשיים במצריים שמשה כלל לא מזכירם בנאומו המסכם.
  • תהיה הכרה בחשיבות ניסי ה’ (בניגוד לשלב א’ למעלה) “וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ , מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל–וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים”.
  • המסע הקשה במדבר (שלב ב’ למעלה)  הופך למרכיב שולי. רק “וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה”;. 
  • הכיבוש הקשה של הארץ ע”י ב”י ( שהרי בפרשתנו הם הם רק בתחילת התהליך) הופך לנתינה כלאחר יד. רק וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ“, ללא שום קושי

לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ “ לעומת וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב

נראה לי שמוצגות כאן שתי תפישות עולם שונות.
התפישה המוצגת בסיכום הספר, היא אתגרית.  הפרט כנדרש כל הזמן לבחון מה מסביבו (“לשמוע”) ולהשתפר:לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן”  
התפישה המוצגת ב”מקרא הביכורים” היא אידילית.  הפרט, נדרש בעיקר “לעשות” ולהיות ” וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה’ אלוקיך ... ” .

פרשת כי תצא: ארוסה? אנוסה? | אהובה שחר, אלןל תשפ”א

פרשת “כי תצא” היא פרשה מופלאה, טעונה בהרבה הוראות ומצוות מוסריות המתייחסות לאורח חייו של אדם, לחיי היומיום שלו, וגם לרגעים קשים וגורליים בחיים, כמו אונס או גזר דין מוות. על המצוות בפרשה שורה רוח של דרישה ליחס אנושי מתחשב בבני האדם, בכבודם ובחייהם, דרישה לחיי חברה טובים יותר. חלק מן המצוות הן גם חוקים הקיימים במדינה וחלקן מצוות מוסריות הפונות למצפונו של האדם ואינן מעוגנות בחוק .
דווקא בפרשה נפלאה זו בולט בעיני הצורך להבחין ולהפריד בין מצוות שהן נצחיות ויש בהן נאורות לכל דור לבין מצוות, שגם אם לדורן היו בחזקת התקדמות הומאנית, היום הן מיושנות להחריד.
 לדוגמא: מצוות “כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו” ( כ”ב,8)  היא היום חוק הדורש מבעל המבנה להיות אחראי על מי שנמצא בבניין שלו. (ועדיין פועלים נופלים אל מותם באתרי בנייה.) “לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו” (כ”ב, 4)  פונה אל מצפונו של האדם. היא דורשת מן האדם לא להתעלם מאדם אחר שנקלע לצרה, אם יש בידו לעזור לו. מצוות נפלאות לכל דור.
לעומת זאת, כמה אווילית נשמעת היום ההוראה בפסוק 29 בפרק כ”ב:
” כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורסה ותפשה ושכב עמה ונמצאו ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער(ה) חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו”.
לא רק שנאנסה האישה, אלא שהיא גם צריכה לחיות עם האנס כל חייה ועוד להודות למחוקק שהכריח את האנס לשאת אותה לאשה ולא לשלח אותה כל ימיו… כמה נורא!
אני מבינה שכוונת המחוקק לפני כאלפיים שנה היתה להגן על האישה הנאנסת, שבימים ההם לא היה לה שום מעמד חברתי וכלכלי עצמאי, שמא  תוחרם ותופקר לחלוטין. המחוקק גם דאג שאביה לא יצא בהפסד כספי… מה הרלבנטיות של מצווה כזו לימינו??
בדורות האחרונים עבר מעמד האישה שינויים אדירים, ועדיין נשים נאבקות על הכרה. למשל, על התייחסות החברה ובתי המשפט לאונס. במצווה הנ”ל יש כדי לתת השראה להטלת ספק בסבל של האישה שחוותה אונס.
במדרש במדבר רבה ( פרק ט’ פסקה י’) מופיע מעשה ברבי יהודה שעמדה בפניו אישה וסיפרה: “נאנסתי” והרב  שואל אותה: ו”לא ערב לך?” האישה לא שותקת ומחזירה לו במשל:
“…אמרה ליה: נאנסתי. אמר לה: ולא ערב לך?  אמרה ליה: ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיך ביום הכיפורים שמא אינו רע לך, ובסוף אינו ערב לך ? וקבלה”. האישה ניצחה בקרב המילים את שאלתו האיומה של רבי יהודה. אבל אותי מחריד המסתתר גם מאחורי המשל שלה שהביא לניצחונה המשפטי: לפי הסיפור (שוודאי לא נכתב בידי נשים) היא עצמה מעלה את האפשרות שבאונס יש גם מטעם הדבש.
ואני מוצאת דרך הגוגל את סיקור פרשת השופט נסים שעיה מיוני 2013. רק לפני 8 שנים! בדיון בבית המשפט על צעירה שנאנסה בגיל 13 על ידי ארבעה צעירים פלסטינים אמר השופט נסים שעיה : “יש בנות שנהנות מאונס.”
  ובסיפור אונס דינה שבבראשית ל”ד: ” וירא אותה שכם בן חמור… ויקח אתה וישכב אתה ויענה” לאורך הפרק אנחנו קוראים מה רצה שכם בן חמור ומה עשה, על מה כעסו בני יעקב ומה חשבו ומה עשו . אנחנו לא שומעים בסיפור את קולה של דינה. מה הרגישה? מה רצתה? לעולם לא נדע.
 כך היה לפני אלפיים שנה. לא עוד.

פרשת שופטים: תורה משלך | שושנה מיכאל צוקר, אלול תשפ”א

זמן קצר לפני הכניסה לארץ ישראל, משה מפרט לעם את מוסדות השלטון הנחוצים לחייו של עם ריבוני בארצו: שופט, שוטר, מלך,[1] כהן ונביא. הפרשה מתייחסת פחות לתחומי אחריותם של המנהיגים אלא מזהירה שוב ושוב כי על המנהיגים והעם כאחד לפעול בהתאם למצוות התורה. אזהרה זו בולט במיוחד במקרה של המלך, שעליו מוטלים מגבלות רבות. בנוסף המלך מצווה גם לכתוב ספר תורה לעצמו, לקרוא בו כל יום ולשאת אותו אתו:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל־סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם׃ וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כׇּל־יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-ה’ אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם (דברים יז:יח-יט)׃

מלך, בדרך כלל, הוא בנו של מלך. למה הוא צריך לכתוב ספר תורה לעצמו ואינו רשאי להשתמש בספר שהוריש לו אביו? בדיון על המצווה שכל אחד ישראל יכתוב ספר תורה (המבוססת על דברים לא:יט), הרב יחיאל יעקב ויינברג[2] מביא ציטוט מספר משנת חכמים: “אם הניחו לו אבותיו לא יצא ,לפי שבא לו בלא טורח כלל”. הקריאה הזאת משאירה פתח לקנית ס”ת בכספו כי גם אם לא טרח לכתוב, לפחות טרח להרוויח ולחסוך את הסכום (הלא קטן) הנדרש לקניית ספר תורה. עמדה זו נוגד את דעתו של רב בתלמוד בבלי: “אמר רב גידל אמר רב: הלוקח ס”ת מן השוק – כחוטף מצוה מן השוק, כתבו – מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני” (מנחות ל:א).  

על אף עמדתו של רב, מעטים יכולים לכתוב ספר תורה בעצמם, כי המשימה דורשת כישרון רב, חומרים מיוחדים וגם הרבה זמן. לכן הטור[3] פסק “כתבו או שהגיה בו אפילו אות אחת כאילו קבלה מהר סיני (יורה דעה סימן ער). לכן, נהוג בקהילות רבות שסופר הסת”ם מזמין חברים להשלים את האותיות האחרונות בספר תורה חדש או לעזור בתיקון ספר ישן, תחת השגחתו הצמודה (בתמונה רואים את אבי ז”ל במעמד כזה).

מעבר לכתיבה עצמה, יש קושי נוסף בקיום המצווה ע”י המלך. ספר התורה הוא דבר גדול וכבד, איך אדם יכול לשאת אותו אתו בכל עת, ולהמשיך לתפקד בלי לפגוע בקדושתו של הספר? אכן “מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת” אין בהכרח חמישה חומשי תורה כולם בשלימותם. איננו יודעים מה מלכי יהודה וישראל כתבו בספרי תורה שלהם אבל ההשערות כוללות את ספר דברים, עשרת הדיברות או קטע זה מפרשת שופטים, המתאר את כל מה שמלכי העמים נוהגים לעשות אבל אסורים על מלך ישראל ע”פ התורה. אך לדינה וויס,[4] ראש בית המדרש בישיבת הדר, יש הצעה מרתקת: כל מלך כתב ונשא עמו את התורה החשובה לו, הנדרשת לו כדי להתמיד בתפקיד, בענווה ולטובת העם. כאן יש מאמץ מעבר לכתיבה הפיזית. יש לימוד טקסט וגם התבוננות אישית, להכיר ודעת “זאת התורה שאני צריך לשמוע.”

בחברה דמוקרטית, בחברה שבה כולנו יודעים קרוא וכתוב, הרעיון הזה שייך לכולנו. לכל אחת ואחד מאתנו יש תורה שאנחנו צריכים ללמוד וללמד. לכן כל חברי הקהילה מוזמנים (בתאום עם אניטה תמרי) לטול חלק בכתיבה על פרשת השבוע לדף ההודעות ולאתר הקהילה. הדברים צריכים להיכתב בעברית (אבל יש אפשרות לבקש עריכה ושיפור לשוני) והאורך מוגבל לעמוד אחד. חוץ מזה, ונשמח ללמוד מחוכמתכם בפרוזה, בשירה או בכל צורה אחרת. זו יכולה להיות הזדמנות לחזור לפרשת הבת/בר מצוה שלך, לנתח סיפורי האבות והאימהות לאור ניסיונך בחיים או להטיף מוסר ולהגיד לנו איזו המצווה החשובה ביותר בעינייך.

העיקר היא שכולנו נלמד ונעמול בתורה ובכך נזכה שיעלה עלנו הכתוב כאילו קבלנו אותה בהר סיני.

 

 

 

  [1]יש מחלוקת אם מינוי המלך הוא רשות או מצווה. המחלוקת מרתקת, מיוחד כאשר מביטים בה על נסיבות חייהם של הפרשנים. אפשר לראות מבחר מקורות שנאספו ע”י נחמה ליבוביץ, כאן.

[2] שרידי אש, שו”ת יורה דעה סימן עז (פולין, 1884 – שוויץ 1966)

[3] ר’ יעקב בן אשר, ספרד מאה ה-XIV

[4] https://www.hadar.org/torah-resource/torah-you-carry The Torah That You Carry

פרשת ראה: גבוש הלאום | עמנואל נשרי’ אב תשפ”א

“רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה” (דברים יא, כו).

פרשת ראה נפתחת בברכה ומה יביא אותה וקללה בשל מה תיגרם. הפרשה רוויה בציווים הבאים לגבש את קבוצת העבדים שיצאה ממצרים לעם, ללאום. הגיבוש הזה יביא את הברכה, ואם חס וחלילה לא יעלה בידי הקבוצה להתגבש לעם לא ירחק היום בו תגיע ותתממש הקללה.

לאום הוא קבוצת אנשים הקשורה על-ידי מאפיינים תרבותיים משותפים: שפה, מנהגים ומסורות, עבר משותף, מוצא משותף, סמלים. לקבוצת אנשים זו יש קשר לשטח מסוים, למולדת שלהם ושאיפה להגדרה עצמית וריבונות על שטח. הגדרות הלאום והלאומיות המוכרים לנו הגיעו לעולם במאה התשע עשרה.  
לאומיות מובילה להתגבשות של קהילה סביב צביון וערכים חברתיים משותפים. מגילת העצמאות שלנו נכתבה על בסיס הבנה זו:

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

הקבוצה הזו, העומדת לצעוד במדבר ארבעים שנה, מניחה בעזרת השם את היסודות להתגבש כעם, את היסודות למגילת העצמאות. הקבוצה שתתגבש לעם יודעת את מוצאה המשותף, דוברת תשפה רחת, חולקת חוויות עבר של עבדות עם סמלים ומנהגים תרבותיים. בין המאפיינים התרבותיים אמנה את עבודת האלוהים ואת סילוק כל סימנים של אלוהים אחרים. מאפיין עם מספר ציוויי התנהגות.

“וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא” (דברים יב’ ג’).

סימון גבולות בין עבדי ה’ לעבדי האלים האחרים, גידור מקום עבודת השם, גם על-ידי עבודת הפולחן במקום אחד מרכזי שלא כפי שנהגו עמי הארץ.  והנחיות ברורות לתרומות ומעשרות:

 “כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם–לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם; וְנִדְרֵיכֶם, וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם, וְצֹאנְכֶם”. (דברים יב’ ה-ו’).

הנחיות ברורות מה לאכול ומה לא לאכול, בפרוט רב ובסיכום קצר: “לֹא תֹאכַל כָל-תּוֹעֵבָה” (דברים יד’ ג’) .
באופן בולט לא נחסך מהעם הצועד במדבר פרוט של התנהגויות חברתיות, משפטיות, של צדק וחמלה כלפי שותפיך, אחיך, ציווים המצביעים על רמה גבוהה של התייחסות בין-אישיים,  הכרה באחר, הנחיות מתקדמות כיצד לנהוג באחיך בני עמך, ביניהן

“וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן” (דברים טו’ ז’)

וגם

“כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה–וַעֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּך” (דברים טו’ יב’).

גם דיבורים על ארץ ישראל לא נחסכו בפרשה, הארץ מוזכרת חמש פעמים בפרשה כדי למקם בתודעת ההולכים את הארץ העתידה להיכבש על ידי הקבוצה שתהפוך לעם עם מילוי המצוות.
מחקרי הלאומיות של המאה ה-19 וה-20 לא ניסחו מדדים שנחשבו חדשים, אולם דימיון הניסוחים לכתוב בפרשה מעלה בליבי חשד כי למדו מפרשה זו את הבסיס להתנהגות מגבשת, התנהגות ישראל לאור המצוות המגוונות בפרשה  גיבשה את הלאום והלאומיות של ישראל. אין ספק שמצוות אלה הביאו לגיבוש הקבוצה לעם, לי אין ספק שגם היום מילוי המצוות (כמנהג קהילת הוד והדר) גם אם לא כולן במאה אחוז, וגם אם נוסיף, או נגרע לטעמם של שכנים, תביא ליחסים משופרים של העם היושב בציון.

פרשת עקב: כולנו זקוקים לחסד | הָרַבָּה גייל שוסטר-בוסקילה, אב תשפ”א 

בפרשת עקב משה ממשיך לנאום על החטאים של עם ישראל, על מתן תורה, ועל שפל מוסרי בחטא עגל הזהב. כאן מזהים שני מושגים חשובים: מצד אחד, שכר על קיום המצוות ועונש על אי-קיומן.

וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם–הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר ה’ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם–כֵּן, תֹּאבֵדוּן:  עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן, בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵיכֶם (דברים ח, יט-כ).

ומצד שני, יש תקווה לעם ישראל דרך שמירת מצוות.

וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל–מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ:  כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  לִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת ה’, וְאֶת-חֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם–לְטוֹב, לָךְ (דברים י, יב-יג).

לפי המסורת, השבוע, בשבת השנייה לאחר תשעה באב, אנחנו קוראים את הפטרת הנחמה השנייה. כל הפטרות הנחמה הן מתוך נבואותיו של הנביא ישעיהו. כמובן שאין קשר ישיר לפרשת השבוע “עקב”. ההפטרה של פרשת עקב מתחילה בפסוק מדאיג:

וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה’ וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי.(ישעיהו מט, יד).

פסוק זה מדאיג מפני שלפי המסורת אם יש ניתוק בינינו לבין האלוהים אנחנו אבודים. אני לא הייתי מתחילה לנחם אף אחד עם הפסוק הזה – בעיניי התחלה קשה שאינה מנחמת אלא מפחידה. אולי תזכורת זו תחזיר חלק מהעם למצוות, ואולי תרתיע אחרים. למזלנו סוף ההפטרה מעודדת אותנו יותר:

 כִּי נִחַם ה’ צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה’ שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה (ישעיהו נא, ג).

נזכרתי בשיר הידוע של נתן זך “כולנו זקוקים לחסד” שיכול לעודד אותנו וגם לנחם אותנו לאחר תשעה באב וגם אחרי התקופה הקשה שעברנו – וממשיכים לעבור – בהתמודדות עם מגפת הקורונה.

כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.

כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.

מעניין שהפזמון מסתיים במילים “מקום שבו עוד אפשר לנשום.” בימינו אנחנו עדיין לא יכולים לנשום בצורה בטוחה בכל מקום. אני מאחלת לכולם נחמה ובריאות, “שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה” בכל מקום בארץ ובעולם.

פרשת ואתחנן: המשמעות של ״תורה שבעל פה מסיני״ | סאם ליימן-ווילציג’ אב תשפ”א

 אחד האלמנטים החשובים ביותר ביהדות – מבחינה אינטלקטואלית, תיאולוגית ואפילו בהישרדות הדת שלנו – הינו ה״הלכה״. היהדות אף פעם לא נשארה סטטית אלא התפתחה מתחילת הדרך ועד ימינו אנו. כמובן, תמיד גם היו מחלוקות באשר לקצב התפתחות הלכתית זו – מחלוקת שנמשכת היום, הן מתוך האורתודוקסיה וגם בין האורתודוקסיה והתנועה הקונסרבטיבית-מסורתית.

מאיפה התופעה הזאת, שנקראת ״הלכה״? ראשית, העובדה המילולית הברורה, ששורש המלה ״הלכה״ היא ״הלך״, כלומר להתקדם הלאה ולא לעמוד במקום.

על פי המסורת (לפחות האורתודוקסית), ההלכה – או כפי שהיא מכונה ״תורה שבעל פה״ – מסיני. לא רק שהאלוהים העביר את עשרת הדיברות לעם ישראל בסיני, אלא גם העביר את הפירושים למשה, אשר העביר אותם לזקנים – ומשם השרשרת הבין-דורית של פרשנויות במשך ההיסטוריה היהודית.

אבל מאיפה הרעיון הזה? לפני שאציג את תשובתי, יש להודות שמדובר ב״פיקציה מבריקה״. פיקציה: לא ייתכן שאלוהים העביר למשה רבנו את כל הפירושים (והמחלוקות!?) שקיימים בהֶמשך ההיסטוריה ההלכתית-יהודית, שהרי אז משה היה נשאר על ההר ארבעים שנה (לפחות!) ולא ארבעים יום. המצאה מבריקה: כך היהדות שמרה על הרלוונטיות שלה, כשהחברה הכללית (טכנולוגיה, ערכים, גילויים חדשים) התפתחה במרוצה השנים.

איפה מוצאים את הרעיון של ״תורה בעל פה״ בהר סיני? התשובה מופיעה בגלוי מול עינינו, אבל מעטים מאִתנו שמים לב לכך. הנה חמשת הדיברות הראשונים, בדגש על השוני בין שני הראשונים ושלושת האחרונים.  

1) אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
2) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.
3) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה’ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה’ אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.
4) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
5) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

בשניים הראשונים אנו רואים/שומעים שאלוהים מתייחס אל עצמו בגוף ראשון (״אנכי ה׳״); בשלושת האחרים, הוא מדבר בגוף שלישי (״לא ינקה ה׳״; ״עשה ה׳״; ״ה׳ אלהיך״). מדוע? כי בשני הראשונים הוא דיבר ישירות לעם ישראל; בכל השאר הוא דיבר למשה רבנו, אשר ירד מההר ואז העביר את הדיברות האלה לעם. כלומר, האלוהים קבע את היסודות (הוצאתי אתכם ממצרים; לא יהיו אלוהים אחרים על פניי) – ואחר כך, הציוויים המעשיים הם ניתנים לבני אדם להבין, לפרש, ולבצע על פי הבנתם.

במלים אחרות, המשמעות של ״תורה שבעל פה מסיני״ אינה מה שמקובל לחשוב, שהאלוהים העביר את כל התורה והפרשנויות לתורה (״ההלכה״) בהר סיני – אלא שם הוא, האלוהים בכבודו ובעצמו, סיפר לנו מיהו. ואז נתן דווקא לנו את הגושפנקא לפרש את כל שאר מצוות התורה.

האם פרשנות זאת שלי מקורית? דומני שלא, שהרי רבי יהושע (בשם רוב חכמי התלמוד) קבע (לגבי קביעת ההלכה) בסיפור המפורסם על תנורו של עכנאי: ״לא בשמיים היא״ – [שהרי אתה אלוהים בעצמך קבעת בהר סיני] ״אחרי רבים להטות״!

לדעתי, זאת גם הסיבה שחמשת הדיברות האחרונים כל כך ״קצרים״ – כדי להשאיר לנו פתח לפרש מיהו ״רצח״, ״גנב״ וכו׳ – ומה עושים עם עבריינים כאלה במקרים שונים כאלה ואחרים. התורה יותר מֵמְרַמֵזת שהיהדות הינה דבר שיתופי בין האלוהים לבין בני ישראל. שהרי עשרת הדיברות נחרטו על לוחות הברית! ומשמעות ״ברית״ היא שישנם שני צדדים, כל אחד עם התפקיד שלו בביצוע החוזה. 

שבת שלום!

פרשת דברים: סופתחלה | אניטה תמרי, אב תשפ”א

דומה שפרשת דברים משקפת את טבענו האנושי וספר דברים – את מחזור חיינו

“אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן … (דברים א, א). המילה “הדברים” מעלה בלבנו את הביטוי “ויהי לאחר הדברים האלה” – צירוף מקובל המופיע הן בתורה והן בנביאים, ונהוג לראות בו המשך של הסיפור הקודם, עם התפתחות בעלילה. אבל הפרשה שלנו איננה נפתחת כך. אין “לאחר הדברים” אלא “אלה הדברים”, כמו שנהוג לכתוב בסיומו של מאמר עיוני “לסיכום”

ועל כן, הכותרת – סופתחלה. משה מסכם תקופה אבל היא לא תמה, הנדודים יימשכו גם בארץ המובטחת כשכל שבט וכל בית אב ימצאו את מקומם, המלחמות תמשכנה גם בארץ המובטחת. יהיו ימים של רעב וימים של שמחה. ימים של טעייה וימים של תהייה. כי את אנושיותנו אנחנו לוקחים אתנו במדבר הנורא, בארץ לא זרועה וגם בארץ נושבת

ועוד דבר שאנחנו לוקחים אתנו הוא הפירוש שלנו לאירועים שחווינו. כבר עמדו חוקרים על הסתירות שבין הסיפור כפי שמשה מציג אותו בפרשת דברים ובין האירועים כפי שדווחו בספרי שמות, ויקרא ובמדבר. והסתירות הללו, או חוסר ההתאמה בפרטים, גם היא חלק מטבענו. אנחנו רואים את מה שהיה חשוב לנו ומדגישים אותו. זאת ועוד, משה מדבר בגוף ראשון רבים בחלק מתיאוריו ובגוף שלישי רבים באחרים – לפעמים הוא חלק מהאירוע ולפעמים מרחיק עצמו ממנו. כמונו, בדיוק

כשאנחנו, אנשי המאה העשרים ואחת חושבים על יציאת מצרים, אנחנו חושבים על הקצוות – השעבוד והמכות, קריעת ים סוף ומעבר הירדן. בין לבין “הם נדדו ארבעים שנה במדבר”. הם? והרי ההגדה של פסח מורה לנו “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. ועם זאת, ההגדה היא שמדברת על המורא הגדול, היד החזקה וכל הדברים הנשגבים. היא לא מדברת על הדאגה להורים הזקנים שקשה להם ללכת בחול, על הילדים שזורקים אותו במשחקם, על השגרה המתישה ועל ההליכה לקראת עתיד לא ברור

לפני שנקרא את פרשת דברים, קראנו את הפרשה הארוכה ביותר – הפרשה הכפולה מטות-מסעי. גם הסבלנים ביותר ביננו מתחילים לגלות סימני קוצר רוח לנוכח אורכה. וכשאנחנו עוברים לספר דברים, פתאום חוזר האיזון – הפרשות הראשונות כולן פחות או יותר באותו אורך, וזהו אורך שאפשר לעמוד בו. ואז המפנה – הדרמה. כמו בחיים, לאחר הירח המלא שנדמה תמיד שהזמן ממולד הירח ועד לירח במילואו ארוך יותר מהזמן שבין הירח המלא לסוף החודש, כך הכל מתקצר והולך. את פרשת דברים אנחנו קוראים בימי בין המצרים, במה שנקרא “חום יולי אוגוסט”. ועם זאת, התחושה היא שהנה, הגענו לספר דברים – חגי תשרי כבר באופק. הימים, ארוכים עדיין, אך מתקצרים. הבקרים נעימים ויש אפילו שלפיתתו המיוזעת של הערב נחלשת משהו, ורוח קרירה נושבת. הפטרות התוכחה יישארו מאחורינו ונעבור להפטרות הנחמה. אנחנו יודעים שיבואו ימים חדשים, חלקם קשים, חלקם קשים מאוד ואם יהיה לנו מזל – חלקם גם יפים ואולי אפילו יפים מאוד. כמו התורה, המתחדשת עלינו כל שנה, כמו הירח המתחדש כל חודש, כמו השמש הזורחת מדי יום – ספר דברים מביא לנו סוף, התחלה, סוף והתחלה

פרשת מטות מסעי: ה’ מגיע למסקנה שב”י ראויים ומוכנים להורשת הארץ | אלי מיאסניק, תמוז-אב תשפ”א

מבוא- ההבדלים בין התגובות לחטא “בעל פעור”  לבין אלו של חטא העגל, אומרים דרשני.

כשמשווים את חטא “בעל פעור” (כמסופר בפרשת “בלק”- הליכת ב”י אחרי בנות מואביות ומדייניות, שגררו אותם לעבוד את אלוהי מואב) לחטא העגל (שמ’ לב) שמים לב למספר הבדלים שאני קורא אותם כהתפתחות חיובית בעם.

  • הבדל ראשון– בחטא העגל מתייחס ה’ לעם כאל עמו של משה (” וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” שמ’ לב 7).  בחטא “בעל פעור”  העם הוא של ה’. פונה ה’ ואומר למשה ” וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לה’ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ..”(כה 4)  
  • הבדל שני– בחטא העגל ההתגברות על החוטאים היא באמצעות שבט לוי בלבד. השבט הונחה להרוג בעם: ” וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר ה’…שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ” (שמ’ לב 27) בחטא “בעל פעור”  משה פונה אל כל ראשי העם לפתור את המכשלה.  “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר” (כה 5).
  • הבדל שלישי, בחטא העגל לא מסופר על יוזמה עצמאית של מישהו מהעם להפסיק את החטא. לעומת זאת, בחטא “בעל פעור” קם ביוזמתו , אחד מאנשי העם (שאינו “שופט” או “נשיא”), פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויוזם בעצמו (!!) הענשה פומבית של זמרי, נשיא שבט שמעון (!!) והורג אותו ואת המדיינית שעימו ( כה 8). המקרא לא מדווח על כל מחאה/ מרד של שבט שמעון או של אחרים. קרי, העם מקבל שטעה ומכיל את דרך הפתרון.

האם זו נקודת מפנה ביחס ה’ אל העם?

נראה שבמהלך התגובות לחטא “בעל פעור” התרחשה נקודת מפנה בהכרת ה’ במסוגלות ב”י להתמודד עם דרישותיו  לקראת הורשת ארץ כנען. מהי נקודת המפנה? מחד, ה’ מבין  שהעם עלול לחטוא גם בעתיד (ולכן ייענש). אך מאידך, מתברר שמשהכיר העם בחטא, הוא פועל להפסיקו.

לכן בוחר ה’ לסמוך על העם שייממש את הבטחתו  עתיקת היומין של ה’ עצמו “וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹוקים” (בר’ יז 8). פרשות “מטות- מסעי”, מפרטות את נקודת המפנה הזאת.

פרשות “מטות- מסעי” מבססות את התיזה שעתה, ה’ מאמין ביכולת העם: ארבעה היבטים.

  • ראשית, הפרשות מתארות איך מנחה ה’ כללים מאוד ספציפיים- לגבי הכניסה לכנען:
  • קביעת הגבולות של הארץ (לד 2-3) והגדרה חד משמעית לגבי הצורך בהורשת (סילוק) תושבי הארץ ואליליהם ( לג 50-53)ץ
  • מהלכי ההורשה הנדרשים מול אוכלוסיית כנען מודגמים בתיאור מלחמת מדיין (פרק לא). למשל- הכנת צבא כשכל שבט תורם את חלקו בצורה זהה, את מי חובה להמית ואת מי ניתן להחיות ונוהלי שלל.
  • הגדרת דרך חלוקת הארץ לשבטים ולמשפחות שבתוכן. הנדל”ן יהיה תלוי בגודל השבט והמשפחה וכן ייעזרו בהטלת גורלות. (לג 54, כו 52-54). כמות האנשים בכל שבט נקבעה במפקד השני שנערך גם הוא בערבות מואב (כו 57-62). במקביל, מכבדים ומנהלים את הצורך של חלק מהשבטים להתרחב עצמאית אל מחוץ לגבולות ההבטחה האלוהית (לב).
  • הגדרת קביעת מנהלי העם לאחר הכניסה ( לד 29- 15)

  • שנית, ה’ מוצא לנכון לתאר בפני הדור החדש את קורות העם ( לג 1-2). בצורה חיובית. הספורנו (רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ 1470-1550. רב ורופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה) מסביר, “שרצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה. באופן שהיו ראויים להכנס לארץ”. נשים לב שאין בתיאור מסעי ב”י השמצות והאשמות. גם דור המדבר נראה חיובי.
  • שלישית, ה’ מגדיר שבני ישראל הם עצמם האחראים על מלחמת מדיין כנקמה על ההחטאה באירוע “בית פעור”.
    הראינו למעלה במבוא שלא כך היה למשל בחטא העגל. עוד אפשר להשוות למלחמת עמלק שבה הניצחון הושג לא בצורה עצמאית: ” וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק”(שמ’ יז 11).
    הדרישה הזו היא לפעולה עצמאית בהנחייה “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים ” (לא 1-2).
    הפרשנים התחבטו הרבה מדוע משה מונחה ל“נקמת ב”י”. אני מציע להסיק שה’ סומך על בני ישראל שיוודאו ביצוע של הנקמה על החטאתם ועל אובדן ה- 24,000.
    מדרש “ספרי” ( “סִפְרֵי” הוא שם כולל לשני מדרשי הלכה, אחד על ספר במדבר (משויך לר’ עקיבא) ואחד על ספר דברים) אומר-” להודיע שבחן של ישראל שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמה שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם“. כלומר ה’ סומך על ב”י שיטלו  אחריות על הצלחת המלחמה ובכך גם יענו על האינטרס שלו.

  • רביעת, ה’ מכריז על סיום תפקיד משה עם הצלחת הנקמה במדיין.
    ה’ אומר למשה: ” נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ ” (לא 2). אני מציע לראות במשפט מפתח זה מסר שהצלחת המלחמה במדיין, היא סימן למוכנות העם לכניסה לכנען. העם לא תלוי רק במשה. הוא יודע לפעול עצמאית. אני רואה באמירה זו הערכה רבה למשה על השלמת תפקידו בכך שהביא את העם למסוגלות לתפקד כיאות בעת הורשת עמי כנען. רק משה היה אחראי להפוך עם עבדים לעם שעלול היה להכשל אך כעת הוא נחוש להצליח ולפעול לפי הנחיות ה’.
    לכן משה יכול להיות רגוע ולנוח בשביעות רצון על משכבו.

פרשת פנחס: סכנת הקנאות | אהובה שחר, תמוז תשפ”א

פתיחת הפרשה מסיימת את הסיפור שהתחיל בסוף פרשת בלק, מעשה הקנאות של פנחס. פנחס דוקר למוות את “איש ישראל ואת האשה”, זמרי בן סלוא וכזבי בת צור. על ידי כך הוא שם קץ לעבודה לבעל פעור שפשתה בעם וזוכה, הוא וזרעו אחריו, בכהונת עולם. במעשה הקנאות שלו הציל פנחס את העם מהתבוללות דתית ומעונשו של אלהים, שהתבטא במגיפה.

בעקבות האירוע הזה נשאר חוק לעולם: “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’ גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'” (דברים כ”ג, ד) ומכיוון שכזבי בת צור הייתה מדיינית הרי אנחנו קוראים גם: “צרור את המדיינים… אשר נכלו להם על דבר פעור…” (כ”ב, יז).

אלוהי ישראל הוא “אל קנא”, והוא דורש התמסרות מלאה אליו ורק אליו וחרם על כל האלים האחרים ועובדיהם. על תושבי כנען יש חרם מוחלט ללא רחמים: “החרם תחרים אתם לא תכרות להם ברית ולא תחנם… לא תתחתן בם” (דברים ז, ב-ג).

לעומת זאת, אנחנו מוצאים במקרא סיפורים שסותרים את חוקי ההתבדלות: בספר בראשית (ל”ח), יהודה לוקח בת איש כנעני ושמו שוע. ולבנו בכורו הוא לוקח אישה ושמה תמר. פרץ, אשר התחיל את עשרת הדורות של שושלת בית דוד, הוא נכד ליהודה ולאשתו הכנענית, בתו של שוע. הוא נולד ליהודה מכלתו תמר, שסביר מאד שהייתה כנענית גם היא, אם כי הדבר לא כתוב במפורש. רות, אם סבתו של דוד המלך, הייתה מואביה. ומשה לוקח לאישה את ציפורה ממדיין ומקבל עצות מיתרו אביה, כהן מדיין.

רבו הפרשנויות המנסות ליישב בין הכתובים, כמו: המצווה היא להחרים מואבי ולא מואביה , ולכן הנישואים לרות המואביה כשרים, ציפורה הייתה גיורת וכ”ו.

לדעתי, אין צורך ליישב בצורה מאולצת את הניגוד בין הכתובים. יופיו של התנ”ך בכך שהוא אינו מקשה אחת, גם התורה אינה מקשה אחת, גם כל ספר כשלעצמו אינו מקשה אחת. כך נמצא במקרא ” פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל רבעים”, לעומת “איש בחטאו ימות” אצל יחזקאל.

השתמרו בספרי התנ”ך מסורות, מיתוסים, סיפורים, בחלקם בעלי מגמתיות ברורה. שונותם של הכתובים ואף הניגודים ביניהם מייצגים את דופק החיים, כל אחד – את תקופות החיים בה צמח או נכתב, את נקודת הראות וההשקפה המיוחדת של המספר או הכותב. ואין אמת אחת.

קנאות טוענת לאמת אחת. קנאות היא פסילת האחר, אי סובלנות לאחר, עד כדי נכונות להרוג ולהשמיד אותו. קנאות היא לא רציונאלית. היא נובעת מפחד, מיצר רע של האדם, מהרצון לשלוט על השונה שנראה מאיים .

רוח האדם התקדמה בדורנו לא רק במדע אלא גם בתרבות ובחברה. ועדיין יש מקומות בהם שולטת קנאות דתית. בשם אלוהים מכשירים שלטונות דת חשכה חברתית, עוולות אנושיות, בשמו של אלוהים הם מחזקים את אחיזתם בבני האדם.

לא ניתן לקבל כלשונו את כל הנאמר בתורה כדבר אלוהים מחייב היום בלי לחטוא לרוח האדם, להתקדמות בתרבות, להתקדמות בזכויות האדם. האם עובדה היסטורית מוכחת היא שהמגיפה נפסקה בגלל מעשה הקנאות של פנחס או שמא זה אינו אלא הסיפור שסיפרו הכוהנים צאצאי פנחס, סיפור שחיזק את שלטונם וסמכותם על העם. קנאים גררו את עם ישראל, לפחות פעמיים בהיסטוריה, להתנגשות קטלנית עם כוחות גדולים ממנו, וקרבו על ידי כך את חורבן הארץ.

קנאות דתית כקנאותו של פנחס היא סכנה גדולה ביותר לקיומנו היום. ובכל מקרה, גם אם נרצה לקבל את דברי התורה כלשונם, ערביי הארץ היום אינם משבעת עממי כנען, גם לא מואבים, לא מדיינים ואף לא עמלקים, אם נתייחס לשמות העמים כפשוטם ולא נפרש “עמי כנען” או “עמלק” כמטאפורה על פי ראות עיני הקנאים. הם בני אברהם אבינו.

הרהורים על ההפטרה לפרשת בלק | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה, תשפ”א

אני מאוד אוהבת את ההפטרה של פרשת בלק (מיכה ה, ו – ו, ח). התחלתי להרהר על דברי הנביא מיכה בהיותי סטודנטית בבית מדרש לרבנים של התנועה ליהדות מתחדשת ב-1975. לצערי החיבור שכתבתי אבד לי מזמן אבל זכור לי הנושא החשוב שכתבתי עליו:ארון הקודש בהוד והדר

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ׃ (מיכה ו, ח).

לדעתי בפסוק האלגנטי של מיכה אנחנו יכולים למצוא את לב ליבה של היהדות. מספר המצוות שאנחנו שומרים בקפדנות איננו העיקר אלא איכות חיינו. כדי להבין את המושג “הצנע לכת” חוקרי התנ”ך השוו אותו להיפוכו בתנ”ך: “ואם תלכו עמי קרי” (ויקרא כו, כא).
פעם אחר פעם בספר ויקרא פרק כו אנחנו קוראים את המילים “ואם תלכו עמי קרי” בקונטקסט של עונש על אי שמירת המצוות. בעיקר המסר כאן הוא שחטא או סטייה מהמצוות יגרמו למחלות קשות, למגיפות, למתקפות של חיות טרף וגם של אויבינו ואולי יביאו עלינו אסונות טבע כגון בצורת או רעב. למשל:

הִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת־בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם׃ (ויקרא כו, כב).

בעיניי זה מושג זה קשה מאוד המבשר עונש חמור על סטייה מהמצוות. יתר על כן אין הסבר מדויק למילים “ואם תלכו עמי קרי” למרות המופעים הרבים שלהן. בעברית מודרנית איננו משתמשים במושג זה לתיאור מרדנות.
במקרה או שלא במקרה הפסוק של הנביא מיכה מופיע על דלתות ארון הקודש של קהילתנו. איך בחרו בו לא ידוע לי, אבל שמחתי מאוד לראות אותו שם שהגעתי לבנין שלנו ברחוב החי”ש בכפר סבא.
כולנו רוצים להיות בקרבת אנשים טובים כמו שהנביא מיכה מתאר. כל פעם שאני רואה את הפסוק על הדלתות אני נזכרת בחברנו אד פרגר ז”ל (שהיה חוקר ומרצה באוניברסיטת תל אביב – בית הספר לעבודה סוציאלית ע”ש בוב שאפל) שעמל כל כך הרבה לגייס תרומות כדי להקים את בית הכנסת שלנו. הייתה לי הזכות להכיר אותו ולדעתי הוא היה דוגמא למופת למשמעות של הפסוק הזה ולדרך שאנחנו אמורים לחיות את חיינו. הוא היה בן אדם כזה – כמובן היו לו סגולות רבות והוא באמת היה צנוע וחכם. אגב הוא גם חלק של המורשת המוזיקאלית של קהילתנו בהקלטות על אתר נוסח התפילה לערב שבת (הקליקו כאן).

העולם היה נראה אחרת לו היו עוד אנשים כמו אד פרגר — אדם שסימל לכולנו: “והצנע לכת-עם אלוהיך” יהי זכרו ברוך וכן ירבו אנשים כמוהו!

פרשת חוקת: אליה וקוץ בה | עמנואל נשרי, תמוז תשפ”א
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה’ (במדבר יט, א-ב).
המצווה הראשונה בפרשת חוקת היא מצוות פרה אדומה.
הקב”ה מצווה את משה ואהרון לקיים את מצוות פרה אדומה. יש לקחת פרה ששערותיה אדומות, אין בה כל מום ולא נשאה מעולם בעול. לאחר שחיטתה, שורפים את הפרה, ועל אפרה נותנים מי מעיין חיים, הופך לחומר-סגולי המטהר טמאים. 
התורה מפרטת את אופן הכנת מי הטהרה, את דרך השימוש בהם וכן כמה מדיני טומאה וטהרה (יט, א-כב).
מצוות פרה אדומה הפותחת את פרשת חוקת, הפכה לסמל לפרשה סתומה שטעמיה נסתרים. העובדה הספרותית היא כי אפר של פרה אדומה שלא עלה עליה עול, הוא המטהר את אשר נטמא במגע עם המת. אבל למה?!

כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה. אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. (קהלת ז, כג)
את דברי קהלת אלה דרשו חכמים כמוסבים אל פרשת פרה אדומה, שאי אפשר לעמוד על פשרה.
מדרש תנחומא מתמודד עם חוסר ההיגיון למראית עין והחובה למילוי המצווה:  
מעשה בגר אחד ששאל את רבי יוחנן בן זכאי: “דברים אלה שאתם עושים נראים ככשפים, אתם מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואם אחד מכם מטמא מת – מזין עליו שניים ושלוש טיפין ואתם אומרים לו  טהרת”.
א”ל ריב”ז: נכנסה בך רוח תזזית מימיך?        
אמר לו: לא!
א”ל ריב”ז: שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?
אמר לו: הן.
א”ל ריב”ז: ומה אתם עושים לו?
אמר לו: מביאין עיקרין, מעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים, והיא בורחת.
א”ל ריב”ז: ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך! כך הרוח הזו היא רוח הטומאה.
לאחר שיצא הגוי אמרו לו תלמידיו: “רבינו, לזה דחית בקנה – לנו מה אתה אומר?”.
אמר להן: “חייכם! לא המת מטמא ולא פרה מטהרה ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב”ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: ‘זאת חוקת התורה’!”
בנוסף כמו שדרשו חז”ל בשיחות בין האל למשה: כאשר למשה נראה משהוא לא ברור הוא מבקש להבין והאל עונה: “כך עלה מלפני” במילים אחרות “קיבלתי החלטה ספונטנית”
כמה טוב שיש מצוות שאין צורך להסביר:  זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה.'”

אם אדון במצבו של האדם, האזרח המודרני של העולם הדיגיטלי המתועש, אגיע די מהר להבנה שאזרח זה מבקש למקסם את התועלת ואת מצבו בכל מסגרת. הדרך להגיע לכך היא למקסם את דרגות החופש שלו. הסיבה: חופש הוא בעצמו מצב טוב, וכל אחד יכול לשים עצמו במקום הטוב ביותר, לבחור את המוצר הטוב ביותר לדעתו. הדרך למקסם את החופש היא למקסם את אפשרויות הבחירה, כל אחד יוכל לבחור את הטוב ביותר לפי השקפתו.
אולם “אליה וקוץ בה” ריבוי אפשרויות מגדיל את התסכול לעתיד לבוא אחר שבחרנו, דרך מסוימת להתקדם בה, או מוצר מסוים להשתמש בו. אולי הדרך האחרת יעילה ומביאה אושר גדול יותר, אולי המוצר שלא בחרנו יעיל יותר. מצד שני כאשר נאמר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה’. התחושה שלי, המצווה נבדקה מכל האברים ונמצאה המתאימה ביותר! גם אם איני מבין.

פרשת קורח: חלב, דבש וגעגועים | אניטה תמרי, תמוז תשפ”א

 האם אני היחידה שנדמה לה שהיא קראה בפרקים הראשונים של ספר שמות כמה רע היה לבני ישראל במצרים? “וישימו עליו שרי מִסים למען ענותו בסבלותם” (שמות א, יא), “ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך” (א, יג-יד). שנים עברו. משה נולד וגדל והיה לאיש, “… וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה” (א, כג). ואלוהים שמע אותם, התגלה למשה ואמר לו “ראּה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש…” (ב, ז-ח)

את התלונות הראשונות השמיעו בני ישראל מיד לאחר שעברו בים סוף. ומאז, לא הפסיקו להתלונן. בפרשת קורח הם מתחילים בתלונות על המנהיגות, על מה שהם תופסים כטובות הנאה וכמעמד מיוחד, אבל לא רק השררה היא הבעיה. “המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר” (במדבר טז, יג)

רגע, רגע. היינו בארץ זבת חלב ודבש או פנינו מועדות לארץ זבת חלב ודבש? נזכור שבני ישראל הגיעו למצרים מלכתחילה כי היה רעב בארץ כנען, ובמצרים היה אוכל. אם יש מסורות שמתגלגלות ומסבירות למה אנחנו נמצאים במצרים, אין ספק שהסיבה “לא היה לנו מה לאכול בבית ופה היה” הייתה סיבה שעברה מדור לדור. ואכן, אם נקרא היטב בספר שמות, מדובר הרבה על העבודה הקשה, אך לא מדובר על רעב. אין כל זכר למחסור באוכל. נכון, בליל הסדר אנו מראים את המצה ואומרים “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים” ואז אנחנו קוראים את כל ההגדה, כשהשולחן עמוס כל טוב, וגם בה אין זכר לרעב. והמצה ייחודה בכך שבצקם של בני ישראל לא הספיק להחמיץ. כלומר, היא הייתה היוצא מן הכלל המלמד על הכלל – לחם שתפח, לחם אמיתי. ואתו היו, מן הסתם, שומים ובצלים, קישואים ואבטיחים ואולי גם דגה מהיאור ובשר ציד

כשאנחנו בתקופות מעבר בחיינו, אנחנו נתקפים בנוסטלגיה לעבר, לכל מה שעזבנו מאחור. נוסטלגיה, געגועים לעבר. זוהי מילה שמורכבת משתי מילים ביוונית (ולא, אינני דוברת יוונית, יש לי מילון אבן-שושן) האחת nostos, שיבה הביתה והשנייה – algos, שפירושה כאב. והנוסטלגיה, כידוע לכולנו, היא בררנית מאוד. אנחנו זוכרים רק את מה שמשרת אותנו ברגע העלאת הזיכרונות, ומה שמשרת אותנו הוא הניגוד הגדול בין מה שאנחנו חווים ובין מה שהיינו רוצים לחוות. את הפער בין הרצוי למצוי ממלאת הנוסטלגיה

לדור שיצא ממצרים לא היה טוב שם. הוא עבד בפרך ופחד פחד קיומי. ובמדבר אין הוא עובד כלל, ועדיין חי בפחד קיומי. הפחד הקיומי במצרים היה בבית. והבית הוא המקום שבו אנחנו רוצים להיות כשרע לנו. כשבני ישראל זוכרים את המאכלים, הם לא מדברים על שובע פיסי. הם מדברים על ריח הבישול, על הישיבה לאכול – אם לבד ואם עם המשפחה. הם מדברים על המוכר, על הידוע, על המנחם. הארץ שהותירו מאחוריהם היא ארץ זבת חלב ודבש, והם יודעים זאת. הם שתו מחלבהּ ואכלו מדבשהּ. זה מה שהם מכירים. לזה הם מתגעגעים

הבטחות? מי יודע? בינתיים יש לנו עמוד אש, עמוד ענן והמון המון חול ואבק

פרשת שלח לך: דוגמה ל-״בלגן״ | סאם ליימן-ווילציג. סיוון תשפ”א

לפעמים דברים גרועים קורים לא רק בגלל כוונת זדון אלא גם בגלל ״בלגן״. סיפור המרגלים העגום ממחיש זאת.
הפרשה מתחילה בפסוקים אלה: וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם (במדבר יג, א-ב).
כבר כאן יש בעיה: מצד אחד, ה׳ פונה למשה אישית ומצווה אותו לשלוח אנשים…; אבל מצד שני כתוב ״תשלחו״ (לשון רבים). מה פשר סתירה זאת?

התשובה נמצאת במלים האחרונות של פסוק ב׳: כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. על נשיא (מנהיג/ראש) כל שבט לבחור את האיש המתאים, שהרי לכאורה הם מכירים הכי טוב את אנשי הסגולה בתוך השבט שלהם. אין לצפות ממשה – עם כל הכבוד והיכולת שלו להנהיג – להכיר מקרוב את אנשי השבטים למיניהם. כלומר, האלוהים מצַוֶוה את משה אישית, אך מצדו משה – אולי מתוך העצה הטובה בזמנו של יתרו להאציל סמכויות – מעביר את ההחלטה לראשי השבטים.
ברם, זה מביא לבלבול בשרשרת הפיקוד – והאלוהים היה מודע לסכנה זאת כבר מההתחלה. שהרי הוא ציווה את משה כך: ״שלח לְךָ״! כלומר, דווקא במקרה זה על משה להפעיל שיקול דעת בכוחות עצמו ולהחליט בעצמו את מי לשלוח.

האסון לא בושש לבוא. כאשר חוזרים המרגלים כדי לדווח על מה שמצאו, כך מְסַפֵר הכתוב: וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל… (יג, כה-כו).
כלומר, הם לא חזרו ודיווחו רק למי ששלח אותם, אלא מיד לכל עם ישראל. לְמַה הדבר נמשל? הממשלה מבקשת מה״מוסד״ לרגל ולדווח על מה שמתרחש באירן – ואנשי המוסד מדליפים לתקשורת המונים!

מהי הבעיה, מעבר לעקיפת שרשרת הפיקוד? מחד גיסא, המנהיג אמור לשקול דברים בכובד ראש, באופן רציונלי; מאידך גיסא, ידוע כיצד ה״עמך״ מגיב ל״חדשות״ – בין אם אמתיות, מטעות או שקריות: יש לנו היום מספיק עדות מאמצעי התקשורת החדשים. כך, אין זה מפתיע כלל ועיקר שהיציאה למלחמה בהמשך הפרשה מסתיימת בתבוסה! וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה’ וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.  מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה (יד, מד-מה). כך, שבחטא המרגלים ישנם כמה אשמים: המרגלים עצמם; ראשי השבטים אשר כנראה לא השכילו לבחור את האנשים המתאימים למשימה קשה זו; וגם במידה קטנה משה רבנו אשר לא הקפיד למלא את ציווי האלוהים בצורה מדויקת. כפי שאמרתי: ״בלגן״.

בימים אלה, כאשר שורר ״בלגן״ פוליטי גם אצלנו, מן הראוי לקחת ללב את הלקח הזה: ללא היררכיה ברורה וחלוקת סמכויות, כשכל אחד עושה בדיוק מה שמוטל עליו במערכת השלטונית, אין תפקוד תקין ולא עלינו – אף גרוע מזה.

הפטרת בהעלותך: מיומנו של יהושע הכהן הגדול | שושנה מיכאל צוקר, סיון תשפ”א

English

הקשר הבולט ביותר בין פרשת השבוע, הפותחת במצווה להדליק את המנורה במשכן ובבית המקדש, והפטרתה (זכריה ב:יד-ד:ז) היא המנורה שמופיעה בחזונו של הנביא. אבל אני רואה קשר אחר: הבדידות של מנהיג אמיתי: משה בפרשה ויהושע הכהן הגדול בימי שיבת ציון. בשונה ממשה ומבני ישראל שיצאו ממצרים, העולים מבבל לא קבלו פקודות יום מפי הגבורה ולכן המנהיג הארצי נדרש להחליט איך ומתי לחדש את עבודת הקורבנות, האם רק בסיום בניית המקדש או קודם לכך?. ההחלטה לחדש את העבודה טרם סיום הבנייה הייתה שנויה במחלוקת וקל לדמיין את כובד החשש שהרגיש כהן הגדול שנשא באחריות. בואו נציץ ביומנו:

היסודות לבית המקדש הונחו ועכשיו אנו עומדים בפני דילמה. האם עלינו לחדש את עבודת הקורבנות, גם אם באופן חלקי, בהקדם האפשרי או שמא לחכות עד שהכל יהיה בנוי לתלפיות ומסודר עד הפרט האחרון? רוב חבריי הכוהנים מעדיפים להמתין עד שנוכל לשרת בדיוק לפי הכללים. אני מבין את החרדה שלהם. שגיאה בעבודת הקודש עלולה להיות קטלנית. אבל יש שיקולים נוספים. הבנייה עצמה אינה המטרה, אלא עבודת ה’. מה רצון האל? ללא אורים ותומים, אין לנו דרך לדעת. ויש גם את העם. האנשים חסרי מנוחה ורוצים לראות התקדמות. אחרת אני חושש שירצו לרדת מן הארץ ההררית הזאת ולחזור “הביתה” לפרס. לאחר הרהורים רבים, הכרזתי היום כי אני, ככהן הגדול, לוקח אחריות. הקורבנות יחודשו. אני מקבל על עצמי את כל האחריות והאשמה.

כעבור כמה שבועות:

עולים בי ספקות רבים לגבי החלטתי. אני מוצף בחרדה, בקושי מצליח להירדם ויורד במשקל. משפחתי מודאגת.

למחרת:

אמש, כאשר עברתי בראשי על הנהלים ליום הכיפורים, הרהרתי בהגיית השם המפורש, ודמיינתי את עצמי נכנס אל קודש הקודשים, הופיע מלאך ה’. הוא הושיט את ידו והוביל אותי עמוק פנימה. היה חושך כמו שלא חוויתי בחיי. נחרדתי. התפללתי שאשתי וילדיי יבינו שהקרבתי את עצמי למען ה’ ולמען העם.

פתאום הייתי במרחב שופע אור. לא יכולתי לראות אבל ידעתי שאני נמצא בנוכחותו של אהיה-אשר-אהיה. רציתי להשתחוות אבל גופי היה משותק. נבהלתי לראות שבגדי היו מוכתמים בחטא, שלי ושל עמי. השטן החל לדבר, אך הקב”ה גער בו. “הֲלוֹא זֶה אוּד, מֻצָּל מֵאֵשׁ” והמשיך  כי אני יהושע פעלתי לטובת העם ולכן הוא הסיר את אשמתי. בגדי הוחלפו, צניף טהור הונח על ראשי וכתב האמנה שלי חודש.

ואז, קרא התרנגול, ואני הייתי בחדרי בירושלים, כמעט מאחר לעבודה. הייתי לבוש כבר (איך זה קרה?). נעלתי את סנדליי ומיהרתי לבית המקדש. בכניסה, זכריה עצר אותי. בלי לומר מילה, עיניו הנבואיות תפסו את עיניי. הוא הביט בנפשי והינהן. הנהנתי לו בחזרה והמשכתי בדרכי.

הנהגת העם ויישוב הארץ הם משימות לא פשוטות, וכרוכות בתעוזה, בסיכון ובלקיחת אחריות. אין חדש תחת השמש.

פרשת נשא: במקביל לחגיגיות חנוכת המזבח, נחשף מתח בין משה לבין הנשיאים | אלי מיאסניק, סיון, תשפ”א

אירוע חנוכת המזבח

בתחילת הפרשה מופיעים  דיונים הלכתיים בנושאים כגון טומאה, סוטה, נזיר ומטלות מסוימות של הלוויים והכהנים. בפרק ז, המסיים את הפרשה, מוצג אירוע חנוכת המזבח כשהדגש באירוע מכונן זה, הוא במעורבות ובשותפות נשיאי כל השבטים. 99 פסוקים מתוך 176 פסוקים (!) מספרים על מעורבות הנשיאים המתחילה בהבאת 6 עגלות ו 12 בני בקר שנועדו להובלת המשכן ע”י בני לוי ולאחר מכן בחזרה סיזיפית של תריסר ימי הקרבת קורבנותיהם של הנשיאים.

השותפות החגיגית של הנשיאים בקורבנות  כאמצעי ללגיטימציה של המשכן בעיני  כ ל  השבטים.

הנשיאים, הם שמנא וסלתא של העם– “נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם:  הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים (2).”לא יעבור זמן ונשיאים אלו יובילו את צבאות מחנות בני ישראל ממדבר סיני למדבר פארן במסעם אל הארץ המובטחת (במדבר י,11-28).

החזרה הסיזיפית של תיאור הקרבן היומי הזהה של כל נשיא, נראית תמוהה לכאורה. הרי אפשר היה לתאר את הקורבן ולומר שכך עשו כל 12 הנשיאים. חזרה זו זכתה במהלך השנים לפירושים רבים. למשל הרמב”ן מסביר זאת כרצון להראות שכל השבטים שקולים זה לזה.  

ד”ר עומר מינקה (אונ’ בר אילן, דף שבועי 1370), הציג הסבר מעניין אחר. לדעתו , ניתן להבין את סיפורי חנוכת המשכן שבמקרא כאמצעי רטורי חשוב בהטמעת הלגיטימציה החברתית והפוליטית של המרכז הפולחני. “…ההקראה הדרמטית של תיאור חנוכת המזבח בפרשתנו היוותה נדבך מרכזי בהבניית ערכו של המקום הקדוש בקרב הקהל הישראלי הקדום. אזכור שמו וייחוסו של הנשיא של שבטם סיפק למאזינים היכרות פרטית עם תולדות המזבח, שלא נוסד רק על ידי דמויות כמשה ואהרון, נכבדי שבט לוי, אלא גם על ידי האבות המוכרים, והנודעים בשמותיהם, של משפחתם המורחבת….”

מתברר שספק אם שותפות ומעורבות הנשיאים הייתה מובנת מאליה. נראה שהמקרא מרמז על מתח בין משה לנשיאים

מתברר שכמעט כמו כל אירוע חגיגי המתואר במקרא שגורר אחריו אירוע בעייתי ( כגון- אדם בגן עדן וגירושו משם, מתן תורה והעגל), גם אירוע חגיגי זה טומן בקירבו זרעים של בעיות שבהן מעורבים הנשיאים. כך למשל, אירוע קורח ואירוע המרגלים שיצופו בהמשך המסע במדבר, הם בעיות שבהן מעורבים הנשיאים.

  • אירוע קורח- “וַיִּקַּח קֹרַח… וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה…” (טז 1-3).
  • אירוע המרגלים -“שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. (יג-2).

איך מרמז המקרא על המתח בין משה המנהיג לבין נשיאי השבטים?

מחד, משפט הפתיחה של אירוע הנשיאים בפרק ז’, משייך את סיום המשכן רק למשה.  “וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (1)” . בהמשך מרמז  הכתוב שמשה לא יצא מגדרו בגין תרומה זו של הנשיאים. הנשיאים מקרבים את העגלות למשכן ומשה מתעלם. נאמר רק  “וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם, לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן (3)” ולא נאמר שיצא אליהם לקבלם.

מאידך, מסופר שה’ לא אוהב את התגובה הפאסיבית הזו. ה’ מתערב ומנחה את משה לקבל את העגלות: “קַח, מֵאִתָּם, וְהָיוּ, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד; וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם, אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ.  וַיִּקַּח מֹשֶׁה, אֶת-הָעֲגָלֹת וְאֶת-הַבָּקָר; וַיִּתֵּן אוֹתָם, אֶל-הַלְוִיִּם (5-6)”. 
אירוע מביך זה זכה גם לתשומת לב המדרש:  “באו ועמדו לפני המשכן ולא קבל מהם משה עד שנאמרה לו מפי הגבורה: “קח מאתם” “. (במדבר רבה יב יח). קרי, ה’ לא אוהב את הסיטואציה.

מי שמוודא את מעורבות הנשיאים הוא ה’

לאחר ההנחיה לקבל את העגלות, ה’ ממשיך במעורבותו ובוחר בהמשך הפרק להנחות את משה שהנשיאים יהיו מעורבים בחנוכת המזבח. “נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם, לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (11)”. אפשר שהאריכות הסיזיפית של תיאור 12 ימי הקרבנות נועדה גם להדגיש את רצונו העמוק של ה’ בהשתתפותם, למרות חוסר ההתלהבות של משה.  רואים זאת בצורה סימבולית גם שהאירוע שנפתח בכך שמשה עצמו סיים את הכנת המשכן, מסתיים בהוספת נשיאי ישראל לאירוע המזבח המשלים את משיחת המשכן– “זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, מֵאֵת, נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל (84)”.  

שבועות: בין “וירא העם” במעמד הר סיני  ל- “ואראה מראות אלהים” ביחזקאל | אהובה שחר, סיוון תשפ”א

לא פעם מעסיק אותי הקשר בין הפרשה שאנו קוראים לבין ההפטרה של אותה שבת או מועד. הנושא הברור המקשר בין מעמד הר סיני לבין מעשה המרכבה ביחזקאל, שני הטכסטים הנקראים ביום הראשון של חג השבועות, הוא התגלות אלוהים, שתי חוויות גדולות של התגלות אלוהים.

מעניין לבחון את ההבדל ביניהן.

מה רואה העם במעמד הר סיני? לא הרבה, הוא בעיקר שומע. “ויהי קלות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם” ( שמות י”ט 16).

העם מתמלא פחד: “וירא העם וינועו ויעמדו מרחק”(כ, 15) ומבקשים ממשה: “דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות”.

 משה עונה להם: “אל תראו כי בעבור נסות אתכם בא האלוהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם”. מטרת הפחד, שנוצר ע”י ברקים, קולות שופר. עשן, ענן ואש, היא ליצור בלב העם יראת ה’, כדי שאכן יקיימו את הדברים והמצוות שהם מקבלים במעמד זה,  כדי שיהיו ראויים לייעוד שניתן להם להיות ” עם סגולה”, “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. “מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם:  אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם“ ( בבלי, מסכת שבת , דף פ”ח, עמוד א’)

ההתגלות של יחזקאל פותחת ב: “נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים”. יחזקאל מתאר, בגוף ראשון, חוויה אישית עזה. המראה כל כך פלאי , שמיימי, עד כי אפילו ההסבר הבדיוני של אריק פון דנקן (בספרו ” מרכבות האלים”) יכול להיראות לרגע כהסבר אפשרי. חז”ל, כידוע, אסרו על עיסוק בפרשה, והפרשנות למראה שמתאר יחזקאל לא פשוטה. אבל אין ספק שהמראה ממחיש את האוניברסאליות של האל, ואת היותו שליט גם על מה שמעבר לעולם שלנו. 

יחזקאל אינו פוחד. השימוש הרב בכ’ הדימוי מדגיש כמה הוא מתאמץ לדייק בתיאור, גם אם קשה לו מאד לנסח את הדברים: “כעין התרשיש”, “כעין הקרח”, “כמראה אבן ספיר”, “כמראה חשמל כמראה אש”, “כמראה הקשת אשר יהיה בענן”. דומה שהוא רוצה לראות עוד ועוד. הוא ” נופל על פניו”  ביראת כבוד למראה, אבל לא נרתע, לא מתרחק, הוא רוצה את קרבת אלוהים.   

אלו הם שני סוגים של יראת ה’:

עם כל גדולתו של מעמד הר סיני יש בו ראייה צרה המדגישה את האלוהים כאלוהי ישראל ואת עם ישראל כמרכז העולם. יראת ה’ של העם במעמד זה נוצרה ע”י פחד.

במראה שרואה יחזקאל יש ראייה רחבה של אלוהים, כאלוהי היקום כולו, ראייה אוניברסאלית. יראת ה’ של יחזקאל נוצרה מתוך רצון לדעת, לראות ולהתקרב אל האלוהים.

 אמנם, לפי חז”ל, כל נשמות בני ישראל נוצרו ונוכחו במעמד הר סיני. אך טוב יהיה אם נוכל לעשות את הדרך מיראת ה’ של מעמד הר סיני אל יראת ה’ של יחזקאל. מיראת ה’ צרה, לאומית, רווית פחד, אל הראייה הכלל-עולמית של יחזקאל, שבאה מתוך קרבת אלוהים אמיתית.

 

פרשת במדבר וסדור (ה)עבודה | שושנה מיכאל צוקר, סיון תשפ”א

למה התורה ראתה לנכון לקבוע סדרי עבודה קבועים ללוויים, במקום לסמוך על יכולתו של הצוות לארגן את עצמו? אינני הראשונה השואלת. הנושא נדון במדרש במדבר רבה (ה: א, משוכתב ומקוצר[1]):

אלעזר בן פדת אמר בשם רבי יוסי בן זמרא: “מתוך שהיתה האש יוצאת וקוטלת את אלו שנשאו את הארון, הם היו מתמעטים. לכן, כל אחד ואחד היו רצים לנטול את השלחן או את  המנורה  או את המזבחות, ובורחים מן הארון מפני שפחדו. לכן, הארון כאלו מתבזה. הקב”ה כעס עליהם ואמר: ‘וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ’ (במדבר ד:יט). כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא.”

רבי שמואל בר נחמן אמר: “חס וחלילה. לא היו בני קהת מניחים את הארון ורצים לשלחן ומנורה אלא למרות הסכנה היו נותנים נפשם על הארון. אלא מפני שידעו שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה והיו מניחים את השלחן והמנורה והמזבחות וכולם רצו לארון ליטול שכר. ומתוך כך היה זה רבים ונוהגים בקלות ראש. לכן אמר האלהים למשה עשה להם תקנה כדי לסדר להם את עבודתם.

אין בידנו לדעת איזה מן הרבנים קלע להלך הרוח ששרר בין הכהנים והלווים במשכן, אם בכלל. דומני שאנחנו כן יכולים לדמיין את המצב בתוך הקהילה של כל אחד מהם. אצל רבי יוסי בן זמרא כולם משאירים את המשימות החשובות אך הקשות לאחרים, ואילו אצל רבי שמואל בר נחמן החברים חפשו את הכבוד ונטלו על עצמם יותר ממה שיוכלו לשאת גם במחיר עשייה פחות מוצלחת. או שמא הם מדברים לא על קהילות אלא על אנשים שונים עם תכונות שונות, או – ברזולוציה דקה יותר – על התנהגויות שונות של אותו האדם במקומות ומצבים שונים?

מה  שברור (לי לפחות) הוא שטבע האדם לא השתנה. השאלה הנשארת לכולנו לשאול את עצמנו  — בכל קבוצה מאורגנת, מקום עבודה, קהילה או אפילו משפחה – היא באיזה דרך אני יכול/ה לפעול כאן, לטובת הכלל בלי לפגוע בעצמי.

———–

 [1]  לחץ כאן לטקסט המלא     

פרשת בהר-בחוקותי: הקושי והברכה | עמנואל נשרי, אייר תשפ”א

מימים ימימה, אנחנו היהודים למדנו לקרוא בגיל צעיר מאד, בשיטות מגוונות של ענשים ופרסים. הדרך הנפוצה: לרשום/לחרוט את הא-ב על לוח, את האותיות למרוח בדבש, לקרב את הילד בן השלוש אל הלוח לטבול אצבעו בדבש המרוח על האות, לקרב את האצבע ללשונו תוך הקראת האות. כך למד הילד כמה מתוקות האותיות והמילים הנקראות.

בגלל שכולנו קוראים, ומתחילים מקריאת התורה, אנו נוטים באופן טבעי לפרש את הנקרא, כל אחד לפי דרכו, ידיעותיו חוויותיו בחיים והשכלתו.

פרשת בהר עוסקת בנושאי שמיטת הקרקע ושמיטת החובות בשנה השביעית (ויקרא, כה’ א’-ז’) ובשנה החמישים, היובל (כה’ ח’-יט’). כיודעי קרוא ושואלי שאלות כבר במקרא עלתה השאלה “מה נאכל בשנה השביעית ומה נאכל בשנת היובל (כה’ יט’-כב’)?

בפרשת בחוקותי מרחיב המקרא ומבטיח שלווה ובטחון כלכלי בשליש ממספר הפסוקים (כו’ ג’-יג’), לעומת שלושים ושנים פסוקים (כו’ יד’-מו’)על עונשים מגוונים שיהיו מנת חלקם של כל מי שבחוקת ה’ לא ילך. הפרשה מוסיפה לדון בנדרי ערך נפש, שווי הנפש בשקלים בהבדלים בין גבר לאשה, ילד ועוד (כז’ א’-ח’). ובהקדש ושוויו הכספי להחלפה, בהמה, בית, שדה, פרי, ואיסור המרה של מעשר לכוהנים (כז’ ט-לד’.

השמיטה כוללת שמיטת חובות, החזרת נכסי נד”לן שנרכשו בארץ מאחינו היהודים (כה’ כג’-כח), דיני עבד עברי ועבד כנעני (לה’ לט’-מו’), גאולת קרקעות (כה’ כט’-לד’). אתייחס כאן לשמיטת הקרקעות, לשאלות העולות מן המקרא ולפירושים או לכללים שהונהגו כדי לחיות עם חוקים אלה.

לשאלה הראשונה ששאלו חכמים מצוות האדם או מצוות הארץ?

הרמב”ם שדרכו לתת כללי התנהגות עשה פשוטים, מנה שש מצוות מתוך תרי”ג מצוות, שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית, שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו, שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו,  שלא יקצור את הספיח, שלא יבצור את הנזירים, שישמיט מה שתוציא הארץ.  בכך יש תשובה ברורה, גם האדם וגם הארץ. וחכמים הוסיפו טעם לשמיטה: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל “שתדעו שהארץ שלי היא”.

טעם להפקרת התוצרת החקלאית: בספר החינוך נכתב “לקנות בזה מדת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה של גמול”.

לשאלת המקום נפסק ששמיטה נהוגה רק בארץ ישראל,[1] הגבולות  עוצבו בשתי תקופות עיקריות – תקופת בית ראשון ותקופת בית שני. אין לראות בזה סוף פסוק אלא רק תחילה של דיון על גבולות הארץ, כאשר מתחוללים שינויים לאורך התקופות. גם היום גבולות המדינה אינם חופפים לגבולות ארץ ישראל.

הקושי והברכה: “וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִית, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ, תֹּאכְלוּ יָשָׁן” (כה’ כ’-כב’)

ללא ספק הקושי הוא גדול וגם ההיתרים שניתנו ניתנו בדוחק אולם מאחר שכולנו קוראים יש אפשרות לפרש להסביר ולמצוא פתרונות.

[1] יבול שאינו ארץ ישראל: תוצרת ערבה דרומית, יבול חו”ל. קטיף עצמי בשדה בשמיטה, יבול מצע מנותק, יבול משקים לא יהודים בארץ ישראל, היתר מכירת יבול מקרקע של יהודי שנמכרה לגוי, יבול איסום משנה שישית ואוצר בית דין.

פרשת אמור: חמסינים במקרא | אניטה תמרי, אייר תשפ”א, מאי 2021

 “וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום” (ויקרא כג, טו-טז)

אז קודם כל, כמה אנחנו סופרים? שבע כפול שבע, כלומר ארבעים ותשע – כך בפסוק טו. אבל מיד לאחר מכן אנחנו סופרים חמישים יום, מוסיפים את היום שלאחר “השבת השביעית”. בסדר, התחלתי לספור. השאלה הבאה היא – מה אני סופרת ולמה?

בין החוקים הרבים שבספר ויקרא, יש חוקים שהם כלל אנושיים, חוקים שנועדו להסדיר חיים תקינים בחברה מתפקדת. כאלה הם חוקי העריות, חוקי הלנת השכר, החוק לא לקלל חירש ולא לשים מכשול לפני עיוור. יש חוקים שנועדו לבדל אותנו מהעמים סביבנו – איסור על קעקועים ועל תספורות מיוחדות, איסור על דרישה באובות ובידעונים. וכמובן שיש חוקי קורבנות וחוקים מיוחדים לכוהנים וללויים. ויש גם חוקים שמיוחדים לעם שיושב בארצו, עם העובד את אדמתו ואוכל את פירותיה. החוקים האלה כפופים לא רק למצוות הדת, אלא לחוקי הטבע

והטבע, בעונה זו של השנה, מספק הרבה נושאים לשיחה. הוא גם מעניק לי את ההזדמנות להשתמש במילה שאני אוהבת – הפכפך
באביב מתחילים השדות להוריק, ויום אחר יום הירוק הופך ל”ים השיבולים שמסביב” ואז ל”שיבולת בשדה, כורעה ברוח מעומס גרעינים כי רב” ולעוד שירים רבים של ילדותנו, ילדות שבה התנ”ך וריח השדה חברו זה לזה. אבל, שירים לחוד ושרקייה לחוד

מהי השרקייה? רוח קדים. אותה רוח מזרחית שנושבת בימים כשהקריינית ברדיו אומרת “יתפתחו תנאי שרב”. ואיך אנחנו קוראים לה? בשם הערבי, “חמסין” שפירושו חמישים. בלי פסח ובלי שבועות, הכירו כל אנשי המזרח הקדום את התקופה השברירית הזו, התקופה שבה מזג האוויר קובע אם ימלאו “אסמינו בר ויקבינו יין”. התקופה שבה אנו מקווים שעמל כפינו יניב לחם מן הארץ

ועם כל יום שעובר, המתח גובר. ובערב לוקחים נשימה עמוקה ואומרים, עוד יום עבר. ולמחרת מביטים בשמים, מקווים שלא יכזיבו – לא בגשם שלא בעיתו ולא בחום גדול מדי. מה יקרה לתבואה? “והנה שתולה, התצלח? הלא כגעת בה רוח הקדים, תיבש יבוש, על ערוגות צמחה תִיבש (יחזקאל כז, י)?

ואנחנו מקווים לטוב, סופרים ומחכים לקציר. ואם מזג האוויר שיחק לטובתנו, ואנחנו עומדים מול “תמונת קרן קיימת” שבה  “ברקע, הברושים, שמי שרב חיוורים, האיכר יצמיח לנו לחם” מזכיר לנו המקרא לספור את אלה שאנחנו “לא סופרים”. וכך מלמד אותנו הכתוב, לאחר הנפת העומר בתחילת הספירה ולאחר הבאת הביכורים בסיומה: “ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה’ אלוהיכם” (ויקרא כג, כב)

ימי העומר הם הימים שבהם אנחנו סופרים ומקווים שיהיה לנו די צורכנו, ואולי אפילו עוד קצת. הימים שלאחר ספירת העומר הם הימים שבהם מצווה עלינו לספור את אלה שאין להם, ולדאוג שגם הם ייהנו מהשפע שנפל בחלקנו

 

 

פרשת אחרי מות-קדושים: החטא של חברו | סאם ליימן-ווילציג

השבת אנו קוראים את אחד הפסוקים המפורסמים והידועים בתורה: “לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא” (ויקרא יט: יז). הדגשתי כאן את ארבע המלים המוכרות ביותר, אולם דווקא ארבע מלים אחרות – הבאות מיד אחריהן – הן מעניינות מאחר שהן קצת תמוהות. לכאורה, היה צריך להיכתב ״ולא תישא עליו את חטאו״. מדוע נשמטה ה״וָו״ שמשייכת את החטא לפושע?
נדמה, שיש כאן אזהרה לשני אנשים: החוטא וגם האיש שאמור למחות נגד החוטא. כלומר, קיימת אחריות לא פחות גדולה לאנשים אשר רואים עוול מסביבם אבל אינם מתריעים על כך.
האם אין זאת גישה קיצונית מדי? מסתבר שלא. המורשת היהודית חוזרת על הנקודה הזאת בהקשרים שונים ועל ידי גורמים מגוונים. בואו ניקח כמה דוגמאות.
כידוע, אברהם אבינו מחה נגד (וגם כנגד) אלוהים בסיפור סדום ועמורה – לא על עוול שנעשה אלא על עוול שעלול לקרות בעתיד! כלומר, אברהם הלך צעד אחד קדימה (בעצם, אחורה בזמן) כדי למנוע עוול. מכאן ניתן להסיק, שאם כבר עוול אכן נעשה – ובמיוחד על ידי איש בשר ודם – על אחת כמה וכמה יש חובה למחות כנגדו.
מסיפור זה ניתן להבין את האמירה המפתיעה בתלמוד (מסכת שבת, קי”ט: ב’) – “אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה…”. ברור, שהוא ידע שהרומים החריבו את ירושלים, אולם האחריות המקורית (ואולי המרכזית) הייתה היעדר הרגשת מחויבות של היהודים אחד כלפי השני (״שנאת חינם״ – עוד נשוב לכך למטה).
ברם, התלמוד מרחיק לכת הרבה מעבר לכך – דווקא באותה מסכת שבת (נד: ב׳) – “רבי יונתן: כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו, לא מיחה, נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו, נתפס על כל העולם כולו!” זאת כבר עליית מדרגה. לכאורה, ניתן היה לחשוב שאכן יש צורך למחות נגד אנשים שאתה חי בקרבתם (בוודאי משפחה; גם אנשי העיר, כמו בירושלים בתקופת חורבן הבית השני) – אבל כל העולם?? כמובן, רבי יונתן לא התכוון לכך שעלינו להסתובב ברחבי תבל כדי לאתר ולמחות נגד עוולות, אך הוא כן התכוון למחאה נגד עוול שמגיע לתודעתנו.
הגישה הזאת נטמעה עמוק במורשת היהודית והיא מסבירה את העובדה שעד היום הזה (במיוחד בתקופה המודרנית), היהודים היו בקדמת הבמה בכל הקשור למחאה, הפגנות וכדומה: הסוציאליסטים הראשונים במאה ה-19 ותנועת זכויות אזרח בכלל ונגד אפליית השחורים בפרט במאה ה-20.
נסיים עם פרשנות חלופית ומשלימה לשאלה: מהו החטא שהאיש הרואה את העוול חייב להימנע ממנו? התשובה דווקא בתחילת הפסוק: ״לא תשנא את אחיך בלבבך״! התורה מצביעה כאן על תופעה פסיכולוגית חשובה. אם אדם רואה עוול ולא ״מוציא קיטור״ תוך כדי מחאה נגד הפושע, העוול כשלעצמו ממשיך ״לבעבע״ בתוכו ועלול בסופו של דבר להביא לשנאה ומשם אפילו למעשים לא ראויים כנגד הפושע. במלים אחרות, ״שנאה״ הינה ״חטא״ ולכן חלה חובה על האיש מהצד למחות כנגד המבַצֵע את העוול כדי שהוא עצמו (האיש מהצד) לא יחטא בשנאה. יהדות אינה רק ענין של דאגה לעצמך – זאת מאחר שדאגה להתנהגות מוסרית של אחרים ולחברה כולה מבטיחה את רווחתנו האישית: מוסרית וגשמית כאחת.

פרשת תזריע-מצורע: בריאות הציבור: אז והיום | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה , אייר תשפ”א

השבוע קוראים את פרשת תזריע וגם את פרשת מצורע בספר ויקרא. הפרשות עוסקות בדיני טומאה וטהרה, ואלה קשורות, בין היתר, בדיני צרעת. הסמכות הבלעדית לקבוע אם אנשים נגועים בצרעת הייתה בידי הכוהנים.

ב  אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת–וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. ג  וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ–נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ. … מו  כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא–טָמֵא הוּא:  בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.  ויקרא יג

לא הבנתי איך כהן יכול להיות מופקד על קביעת נגע כזה עד מרץ 2020 כאשר ממשלת ישראל הכריזה על סגר ראשון כדי למנוע את התפשטות מגפת הקורונה (פנדמיק COVID-19).

באתה ויקיפדיה מופיע הסבר על תקנות שעת חירום למאבק בנגיף הקורונה : בשלבים הראשונים של המגפה נעשתה התמודדות אתה במסגרת הסמכויות הרגילות שבחקיקה, כגון הוראות מנהליות לאיסור כניסת תיירים והמלצות לא מחייבות לציבור. בהמשך הוציא מנכ”ל משרד הבריאות צווים מכוח פקודת בריאות העם.

עם התפשטות המגפה עברה הממשלה להתקנת תקנות שעת חירום שבשונה מהצווים – בכוחן לשנות מיידית את מרבית החוקים (ללא צורך בהליך החקיקה הארוך המאפיין שינוי שגרתי של חוק), להפקיע זמנית את תוקפם או לקבוע בהם תנאים. בכך הן מעניקות תוקף משפטי מחייב למגבלות שנקבעו בהן אף אם הן סותרות חקיקה ראשית כלשהי. במקביל לשטף של התקנת תקנות שעת חירום נמשכה ההתמודדות בהוראות שעה שבמסגרת הסמכויות הרגילות שבחקיקה.  https://tinyurl.com/yzl4owgp

כמובן זו רק התחלת התקנות. נסו לקרוא ולהבין אותן — זו בדיוק השפה הטכנית שבפרשות תזריע ומצורע. פרטי פרטים אין סופיים שהובילו לבילבול וגם לחרדה. כזכור בהתחלת מגפת הקורונה לא ידעו בדיוק לתאר את הסימפטומים המסוכנים, וגם לא היו בדיקות או לפחות מספיק בדיקות או תחנות לבדוק אנשים שחשו ברע. בלי ספק  אף אחד לא יכול לדעת אם יש או אין קורונה בלי בדיקה.

אולי אין כהנים היום אבל יש צוותים לאתר חולים, מסכות ותקנות לשמור על הבודקים והציבור. בנוסף, לדעתי, יש דבר שהכהנים היו רק חולמים עליהם: חיסון כנגד מגפה. הסגרים בימינו היו כמו דאז – בידוד מתמשך והרחקה חברתית. באו נקווה לזמנים יותר משמחים ביחד שנוכל להתחבק בלי הרף!