פָּרָשַׁת וילך: למען חינוך | הרב ליונל לוי, תשרי תשפ”ג 

הפרשה ממשיכות את נושא חידוש הברית בין עם שראל ואלוהים בערבות מואב לפני הכניסה לארץ ישראל ואת נושא העברת הנהגת העם משה ליהושע.

בין שאר הדברים משה מצווה “לרענן” את הברית הזאת כל שבע שנים. דבר זה ייעשה ע”י הקראת דברי התורה/הברית במעמד כל העם פעם בשבע שנים. מעמד זה נקרא “הקהל”.

התורה מצווה את ההורים להביא גם את הילדים למעמד “הקהל”.

התלמוד (מסכת חגיגה דך ג’) מסביר שמטרת הבאת הילדים היא “כדי לתת שכר למביאיהם”, כלומר כדי שההורים יקבלו שכר מה’ על הבאת הילדים.

ההסבר הזה נראה על פניו אבסורד משתי סיבות:

  • האחת, אם מטרת הבאת הילדים היא כדי שההורים יקבלו שכר, אם כן הילדים באים רק בשביל הוריהם אבל לא בשביל עצמם, ולילדים אין תועלת לבוא.
  • -השניה, בניגוד לתלמוד – התורה כן אומרת שמטרת הבאת הילדים היא עבור הילדים עצמם: “ובניהם אשר לא ידעו – ישמעו ו(י)למדו ליראה את ה’.”

אחד התירוצים (המודרניים) שאמרו כדי ליישב את התלמוד הוא שלעיתים קרובות מדיי ההורים לא באים לשמוע את התורה בבית הכנסת בשביל עצמם:

“אני פה כדי שהילד/ה שלי יכיר קצת מה זה בית כנסת. כשהוא יתבגר, לא אמשיך לבוא”. התלמוד הכיר את דפוס המחשבה הזה, ולכן הוא אומר – באופן אירוני וכואב – שהציווי להביא את הילדים הוא “כדי לתת שכר למביאיהם”.

כלומר, אם לא היה צורך להביא את הילדים- ההורים בעצמם לא היו באים.

אז נכון שבהתחלה אנחנו באים לבית הכנסת לא בשביל עצמנו אלא רק בשביל ילדינו. אבל התקווה היא ש”מתוך שלא לשמה- בא לשמה”, ובסופו של דבר נצליח לבוא גם בשביל עצמנו.

ראש השנה: מה הקשר של שרה, רחל וחנה לר”ה? | מאת אסתר ואלי מיאסניק  תשרי תשפ”ג
(לעלוי נשמתו של פרופ’ מישל אזולאי, פריס)

הקריאות  בשני ימי ר”ה בתורה ובהפטרה מביאות 4 אירועים- (1) שרה בת ה 90 יולדת את יצחק ולאחר מכן מוודאת גירוש הגר וישמעאל (2) עקידת יצחק (נושא כבד זה לא יורחב כאן) (3) קשיי חנה העקרה מול צרתה (פנינה), תפילתה המרשימה ולידת שמואל הנביא שהמליך את דוד (4)  ירמיהו מבטיח פריחה מחדש של העם שנמצא בגלות ובמצב ירוד בגלל רצון ה’ “כִּֽי־הָיִ֤יתִי לְיִשְׂרָאֵל֙ לְאָ֔ב” (ירמ’ לא) וגם בגלל רחל שבעבר התקשתה בהבאת יוסף אך במשך הגלות לא ויתרה עליו -“מֵֽאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ” (שם).

מה הקשר של האירועים הללו לראש השנה? ננסה להבין זאת באמצעות שתי הגדרות החג המופיעות במקרא.

ההגדרה האחת לחג מובאת במפטיר של שני ימי החג. החג מוגדר  כיוֹם תְּרוּעָה’.

המפטיר נלקח מפירוט ההנחיות לקורבנות (במד’ כח-כט)  לגבי כל המועדים: שבת, פסח, ביכורים (=שבועות) , א תשרי (=ר”ה),  יום הכיפורים, אסיף (=סוכות)  ועצרת (=שמחת תורה). הניסוח של המקרא בעניין ר”ה הוא כדלקמן: “וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (=תשרי) בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ”.

כלומר, בר”ה יש להריע. מדוע מריעים? התרועה היא מהלך מקובל במקרא להביא את ה’ לזכור את פנייתינו אליו בעת מלחמה, בימי שמחה, במועדים ובראשי חדשים. ” וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם, עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם–וַהֲרֵעֹתֶם, בַּחֲצֹצְרֹת; וְנִזְכַּרְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם, מֵאֹיְבֵיכֶם.  וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם–וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם, וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם…” (במד’ י 9-10).

חז”ל הסבירו בהתאם, שאיזכור שרה, רחל וחנה נובע מכך שה’ זכר בא’ תשרי את פניותיהן לסייע להן בלידת בניהן [1] . נכתב ברחל: ” וַיִּזְכֹּר ה’ אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ ה’ וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ” (בר’ ל 22) ונכתב בחנה לאחר תפילתה אצל עלי הכהן : ” וַיִּזְכְּרֶהָ ה’,  וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל” (שמואל א’ א 20-19 ) ונכתב בשרה: ” וַה’  פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה’ לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר”. (בר’ כא 1). זוכר=פוקד.

אציין שבמקרא מקובל לרוב שזיכרון אינו אירוע סתמי. לא זוכרים “סתם”. הזיכרון קשור הדוקות לעשייה קונקרטית. למשל ה’ זוכר את הבטחתו לשחרר את ב”י ממצריים ומבצע זאת ועוד [2] . מסקנתי היא, שמענה אפשרי אחד לשאלה הפותחת הוא, שמטרת המקראות וההפטרות היא להביא לתשומת ליבנו שעלינו לנסות להביא לכך שה’ ייזכר בפניותינו אליו ו/או בחסדי האבות ויפעל קונקרטית למימושן.

ההגדרה האחרת לחג ניתנת  במסגרת ההנחיות לגבי כל המועדים בויקרא כג. כאן מוגדר החג  כ- ‘זִכְרוֹן תְּרוּעָה’.

נאמר : “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה’ “; (ויקרא כג). מאליה עולה השאלה- איזו תרועה יש לזכור ולמה. שהרי, המקרא נוהג להיות מאוד ספציפי בעניין הזכרון הנדרש מהפרט במהלך המועד. למשל- פסח וחג הסוכות.

יש מספר פרשנויות למונח ‘זִכְרוֹן תְּרוּעָה [3]. להלן אנסה להבין את הסיבה לקריאות ולהפטרות באמצעות ההסבר של הרב סעדיה גאון (רס”ג) לסיבה לתרועה בשופר בר”ה. ( 882 -942. מגאוני בבל. בגיל 46 מונה לראש ישיבת סורא בבגדאד ” אחת הדמויות הססגוניות , החדשניות , המרשימות והמשפיעות ביותר בתחום היהדות לדורותיה” ).  רס”ג  מביא 10 סיבות לתקיעה בשופר ואחת מהן היא ” להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר בו וקול שופר חזק מאד ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע” [4] .
אם נחקור מעט  בדרישת הזכרון לגבי מעמד הר סיני, הרי כריתת הברית עם ב”י במעמד הר סיני היא שלב נוסף במהלך בו החל ה’ בהקמת העולם. בשלבים הקודמים- ה’ ניסה לקדם עולם טוב יותר באמצעות הברית שלאחר המבול כשעמד להשמיד את יצירת כפיו (בר’ ט) ובאמצעות הברית עם האבות שהכירו בתפישה המוטעית של האלילות  (בר’ טו).

אני מציע איפוא לראות בדרישה ל ‘זִכְרוֹן תְּרוּעָה’ את הדרישה של המקרא שאנו כבניו (” בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל”, שמ’ ד) של האל, אמורים לזכור כל הזמן “לסייע” לאל בהשלטת עולם טוב יותר  ” ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע”.

הסבר זה, מאפשר מענה אחר  לשאלה הפותחת לגבי הקשר של הקריאות בתורה ובהפטרה לר”ה. אנו יודעים ששרה דאגה לכך שתתקיים שושלת ראוייה. זאת ע”י גירוש הגר. כתוצאה מכך, הברית בין ה’ לאברהם עברה ליצחק וממנו ליעקב.  רחל דאגה לרוחניות דור ההמשך בכך שגנבה את אלילי האבן (=התרפים) של לבן ולאחר מכן הולידה את יוסף שאיפשר הצלת יעקב ובניו מהרעב הגדול. בהמשך, הביאה רחל בתחנוניה להצלת העם מגלות בבל ומגלות עתידית.  חנה לא ויתרה לפנינה צרתה ועמדה על זכותה להביא ילד. בכך הביאה ששמואל המליך לבסוף את דוד המלך.

שלושת הנשים הביאו איפוא תוך מאמץ אישי להמשך תחזוקת הבריתות של ה’. לא בכדי קושרים במשנה בין הולדת העולם בתשרי, ראיית הישראלים כבניו של ה’, לידות שרה רחל וחנה והתקווה העתידית ש”בתשרי עתידין להיגאל” (ראה הערה 1).

לסיכום

הבאתי שני הסברים לקשר בין זכרון לבין ר”ה (שהוא כידוע גם יום הזיכרון). מחד, להיעזר בתרועה כדי לוודא שה’ יזכור את פנייתינו ויפעל בהתאם ומאידך, המשימה שלנו לזכור את התרועה שנשמעה בכל העולם במהלך ברית הר סיני ולסייע לממש את מאמצי הברית של ה’ מתחילת האנושות.  שני הסברים אלו באים לידי בטוי בקריאות בתורה ובהפטרה

==============

[1] מסכת ראש השנה דף י עמוד ב – מחלוקת ר’ אליעזר ור’ יהושע

… “רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל”.

 אנו רואים במובאה זו הן קשר בין ר”ה לשרה, רחל ולאה אך גם למאורעות “אסטרטגיים” כבריאת העולם וגאולת העם.

[2]

  • ה’ ‘זוכר’ לפעול עקב מצב נתון. בראשית פרק ח-1: ויזכר ה’ את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר ה’  רוח על הארץ וישכו המים:   שמות פרק ב 24:  וישמע ה’ את נאקתם ויזכר ה’ את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב:
  • ה’ ‘זוכר’ לפעול כהיענות לבקשה. בראשית פרק ל-22: ויזכר ה’ את רחל וישמע אליה ה’ ויפתח את רחמה:
  • הפרט נדרש לשמור הנחייה כדי ‘לזכור’ . שמות פרק יב: והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו חג לה’ לדרתיכם חקת עולם תחגהו:  שמות פרק יג 9:  והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה’ ממצרים:
  • ה’ ‘זוכר חסד אבות’ ומשנה מציאות לא טובה של העם. זאת בתנאי לתפקוד נכון. ויקרא פרק כו 41-45: אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹקים אֲנִי ה’:

[3] למשל, רש”י מתעלם מהצורך להגדיר אירוע ספציפי אותו אנו נדרשים לזכור. הוא מסביר את המונח  זִכְרוֹן תְּרוּעָה: ” זיכרון פסוקי זיכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל”. במילים אחרות- כל פרשנות הכוללת אחד משלושה אלמנטים אלו היא רלבנטית.

[4] תודה לרב ד”ר חנוך מנקס שהפנה תשומת לבי להסבריו אלו של רס”ג

פרשת נצבים: הנוכחים והנעדרים | אליאנה תפוחי. אלול תשפ”ב

פרשת נצבים היא הפרשה השמינית בספר דברים, והיא נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה (השנה היא ממש צמודה לראש השנה). הפרשה הזו, כמו שלוש הפרשות העוקבות עד לסיום הספר, הן הפרשות הקצרות ביותר בתורה.

פרשה זו עוסקת בהמשך חידוש הברית בין עם ישראל ואלוהיו בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ המובטחת. לכריתת הברית המחודשת הזו, מציין הכתוב, ש”אתם נצבים היום כלכם” כל בית ישראל לשבטיו השונים: מהזקנים ביותר עד הצעירים ביותר, מראשי השבטים המכובדים ביותר ועד חוטבי העצים ושואבי המים. אף אחד לא נעדר ממעמד חידוש הברית בין העם לאלוהיו, והפיכת שבטי העבדים שעברו כברת דרך ארוכה (תרתי משמע), לעם אחד המתחייב לשמור את מצוות האל “למען הקים אותך היום לו לעם…. כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך…”.

בנוסף לאמור לעיל, מגדיל ומציין הכתוב, שהברית הזו נכרתה לא רק עם הניצבים עצמם, אלא גם עם כאלו שאינם ניצבים במקום “לא איתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו היום ואת אשר איננו פה עמנו היום”.

הפרשנים לדורותיהם ניסו לפענח למי מתייחסת התורה כאשר היא רומזת על “נוכח נעדר”. כולנו מבינים מהכתוב שכל בני הדור שחיו בתקופה זו נכחו במעמד הברית, כפי שכתוב בתחילת הפרשה. הפרשנות הרווחת היא שהכוונה לדורות העתידים לבוא, ופרשנות נוספת היא שהכוונה לכל הנשמות הקיימות בעולם.

אני מעדיפה לקבל את הפרשנות הראשונה ולא את הפרשנות המיסטית. לפרשנות הראשונה יש תוקף ביולוגי, כפי שכבר ציין המלבי”ם (המגיד מקמפן) :”בהכרח שאשר איננו פה, המה שיבואו מיוצאי חלציהם של אלו אשר ישנם פה, ועמהם כרת הברית. והמה קבלו גם על זרעם…”. כלומר, המחויבות לברית נישאת במטען הגנטי של ההורים הנוכחים לצאצאיהם לעתיד לבוא.

הנכחת הנעדר היא בעצם אמירה קריטית שהברית של הדור הנוכח עם אלוהים היא ברית חובקת תקופות וחובקת היסטוריה, ומגדילה את האחריות וכובד המשמעות של הברית הזו. זו ברית עולם בין אלוהים לעם ישראל לדורותיו.

גם בסיום הפרשה,יש עדות על החשיבה לגבי הדורות הבאים, כאשר ניתנת לאדם הבחירה בין הטוב (החיים) ובין הרע (המוות), ההמלצה היא “ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך“.

פרשת כי תבוא: מקרא ביכורים ובניית זהות ישראלית | אהובה שחר, אלול תשפ”ב

פרשת ” כי תבוא” פותחת במצוות העלאת ביכורים ואמירת “מקרא ביכורים”.

כל אדם מישראל מצווה לקחת מראשית פרי האדמה ולהגיע ל”למקום אשר יבחר ה'”. בעת מסירת הביכורים לכהן עליו להגיד בקול רם, להכריז (“וענית ואמרת”): “ארמי אבד אבי… וירד מצרימה ויגר שם… ויהי שם לגוי גדול… וירעו… ויענונו… ונצעק… וישמע… ויצאנו… ויבאנו אל… ארץ זבת חלב ודבש ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי…”

אמירה זו היא מעין הצהרת זהות אישית שכל אדם מישראל מחויב בה אחת לשנה. והיא, כידוע, נכנסה גם להגדה של פסח .

ההצהרה פותחת במילים “והיה כי תבוא” שניתן להבין במשמעות של “כאשר”, אבל אפשר להבין גם כתנאי: “אם תבוא”. כלומר, לא ברור מאליו שאכן תגיע לארץ המובטחת, ההגעה לארץ היא משאת נפש.

מעניין לשים לב לחילופי הגוף בהצהרה. לעיתים מופיע גוף רבים ולעיתים – יחיד. “ונצעק” ” ענינו” “עמלנו”, “ויוציאנו”, “ויביאנו” אבל הפתיחה היא ביחיד : ארמי אבד אבי” והסיום ביחיד: ” ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'”. ההצהרה היא אישית: “חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. זו חובה אישית לכל אדם. וידוי אישי. תזכורת אישית. הקיום של כל אדם מישראל בארצו איננו מובן מאליו.

חלק מזהותו של כל אדם היא הזהות הלאומית שלו. חלק מ”האני” של כל אדם נמצא בנוף מולדתו, בארצו ובעם שבו הוא נולד וגדל.

בישראל שאלת הזהות של האדם מורכבת. עולים שהיגרו, עלו מארצות שונות נושאים כל חייהם זהות כפולה. זו של הארץ בה נולדו וזו של ארץ ישראל אליה הגיעו ואליה הם משתייכים בהווה.

למרבה השמחה, הולך וגדל בימינו מספר הישראלים שהם דור שני ושלישי בארץ. שגם הוריהם וגם סבם וסבתם נולדו בארץ. הנה, סוף סוף, אנחנו הופכים לעם נורמלי, בני הדור הצעיר רואים את החיים בארץ כדבר מובן מאליו. אלא שיש לכך גם השלכות. כשלא טוב בארץ, ויש סיבות להרגיש כך, קל לעזוב אותה. רבו בימינו גם ” נביאים”, עיתונאים והוגי דעות, הממהרים לדבר ולכתוב על סכנה של חורבן, אם לא פיזי, אזי חברתי. בכל הטענות יש מן הנכון.

ואף על פי כן ולמרות הכל, איך מחנכים – מסבירים לדור החדש ש”לא ידע גלות” שמדינת ישראל היא נס, שאל לנו להתייאש ממנה וחשוב שנלחם עליה?

בואו נחרוט על דגלנו, נדרוש מתלמידנו ובנינו לשנן את “מקרא ביכורים” בו מופיעה הזהות הכפולה: מקור כל אחד מאיתנו במצרים, בבית עבדים. הישיבה בארץ לא ברורה מאליה. יש לעצור, לפחות, פעם אחת בשנה, להסתכל על פירות חיינו בארץ הזאת, ולהודות על כך.

זכור לי תלמיד שנשלח אלי אישית להצילו מציון נכשל בתנ”כ. תלמיד מוכשר ומצליח, רק בתנ”כ – ציון נכשל. בפגישה הראשונה שאלתי אותו: למה אנחנו כאן בארץ ישראל ולא בארץ אחרת? למה הוריך לא נשארו בארץ מולדתם? “לא יודע”, הוא ענה. מן הרגע שהוא הבין את הקשר בין ספרי התנ”כ לחייו בארץ – הלימוד של הפרקים היה עבורו משימה קלה ומעניינת.

מה יעשה השינוי בלימודי התנ”כ בתוכנית הלימודים החדשה? האם יביא להכרה בדברים הנאמרים ב”מקרא ביכורים”? של ההבנה שהישיבה שלנו בארץ היא נס, ולא ענין ברור מאליו?

פרשת כי תצא: כל מה שאנושי | אניטה תמרי, אלול תשפ”ב

כעורכת, הפרשה הזו מזמינה אותי לעבוד. מה ההיגיון פה? אני שואלת את עצמי. את ההיגיון של ההתחלה אני עוד יכולה להבין – ענייני נשים. אישה יפה תואר שנשבתה. אישה אהובה ואישה שנואה – אבל לא מצד הלב אלא מצד הכיס – הירושה לילדים

ואז, דין בן סורר ומורה. כל המפרשים אומרים שמעולם לא נרגם ילד סורר באבנים. אבל יודעים כל מי שגידלו ילדים שלפעמים… בסתר ליבנו. האם יש כאן אם או אב שמעולם לא חשבו, גם אם לא אמרו, “מה-זה בא לי לחנוק את הילד הזה”?

נראה לי שהתורה נותנת גושפנקא למחשבות הקשות ביותר שאם או אב מעלים על דעתם, אך לא יוציאו אותן אל הפועל. וזוהי גדולתה של התורה. היא אנושית. היא מכירה בכל המגרעות שלנו, והיא מכירה בתהליכים ובדרכים שבהם אנחנו מוציאים דברים מן הכוח (או מתוך החולשה שלנו) אל הפועל

שהרי, איזה מין דיבר הוא “לא תחמוד”? תשעה חוקים ניתנו לנו שאומרים לנו מה לעשות ומה לא לעשות. הדיבר הזה, “לא תחמוד”, הוא החשוב ביותר. לא תחמוד הוא התמרור שלנו, הקול הפנימי שרק אנחנו שומעים. הקול שאומר – זה מה שאני רוצה לעשות. אני יודעת שזה לא נכון (שלא לומר פלילי או סתם מטופש). ועם זאת, חשוב לי לדעת שזה מה שעומד אצלי על הפרק, ועכשיו – מה עליי לעשות?

מה שעליי לעשות הוא לחשוב על בן סורר ומורה. לעבור על כל הסיפור, כמו דמיון מודרך. להעביר לנגד עיניי את כל מה שהכעיס אותי, כל מה שפגע בי, כל מה שבגללו חמדתי להעניש ולהכאיב. ואז להמשיך בתמונה – הפומביות, הקהל, הצעקות, הסקילה – ולדעת, לא. אמרתי לעצמי את אשר על ליבי, הכרתי במחשבות האיומות ביותר שלי. ואז, כשהוצאתי אותן לעין השמש, לעין הקהל ולעיניי שרואות את העולם, הנחתי אותן בצד

ועד הפעם הבאה שאחמוד משהו שהוא רע וקשה, אתרכז בדברים הגלויים, בחוקי פרשת כי תצא שיש בהם התייחסות לכבוד האדם. גם אם פשע, אין משפילים אותו לאחר שהומת על פי דין בהשארת גופתו תלויה על עץ. להשיב אבדות – ולהתאמץ לעשות זאת. לדאוג לבטיחות הבית. לנסות להבין למה לא שעטנז. לזעום על כך שאסור שתהיה איפה ואיפה במשפט אבל יש איפה ואיפה ביחס לנשים. לנסות להבין למה יש אנשים מודרים מהקהל ואולי להתחיל לנסות להתגבר על עוולות היסטוריות ולראות את הדברים על פי המציאות שלי. לא לזהם את הסביבה. לנסות לא לבייש אחרים. להתנהג במתינות ולא בחזירות. להישמר ממחלות מדבקות ולזכור שמחלת הגוף אינה מראה על פגם רוחני. לזכור שאנחנו לא באמת צריכים את כל מה שהוא שלנו ולהשאיר לאחרים. לנסות לשמור על המשפחה ועל המבנה החברתי. ואם, גברתי, את נקלעת לקטטה – תני לו בעיטה במבושים, אל תתפסי אותם! לסחור ביושר. הרשימה ארוכה

את כל הדברים שמותר ואסור – אפשר ללמוד. מה שמלמד אותנו הבן הסורר והמורה הוא שמותר לחשוב רע, ושברור לכולנו שבכולנו מסתתר רוע. אין להתכחש לו. לדברי ישעיה, הטוב והרע נבראו בידי אותו אל. עלינו לקחת את המחשבות האלה, להישיר מבט אליהן, להכיר בהן – ולשלח אותן כמו שמשלחים ציפור מהקן

 

 

פרשת שופטים: שופט ושוטר, כהן וקב”ן | אניטה תמרי, אלול תשפ”ב

לפני כשלוש שנים, ישבתי עם נער שעמד לחגוג בר מצווה. הוא בן למשפחה חילונית, אנשי קיבוץ במועצה האזורית יזרעאל. הוא והוריו (כן, בסדר זה) החליטו על טקס בר מצווה שיכלול קריאה בפרשת השבוע. והנה דבריו:

אני “למזלי הרב” קיבלתי את פרשת שופטים בספר דברים, על פי גורמים חיצוניים, פרשה נפלאה, שמספרת על הסדר ומשפט הצדק בארץ ישראל של תקופת התנ”ך.
בנוסף מתוארים שם המערך הצבאי ומה נחוץ ולא נחוץ בו.
ובהרחבה: קיבלת צו 8, הגעת לבסיס ואתה רואה את הכהן אומר לכולכם “צאו לקרב ללא פחד כי ה’ ילחם איתכם ויושיע אתכם” ואז מגיעים השוטרים ואומרים: “אדם שבנה בית ולא חנך אותו, מי שנטע כרם ולא חיללו” – כלומר, עוד לא אכל את הענבים שצמחו לו, מי שארש אישה ופוחד שמישהו ייקח אותה, ומי שמפחד למות בקרב, שילך הביתה כדי שלא ידביק אחרים בפחדו.
מה שעניין אותי בפרשה שלי, היה לראות חמלה כזו מצד השוטרים. זה הפתיע אותי.
כי מדובר בתקופה שבה נראה היה לי, לפי מה שאנחנו לומדים בתנ”ך שההתנהלות הייתה קשוחה ביותר, ולא בעלת חשיבה הומנית שרואה את האדם ומתחשבת בחולשותיו.
אבל בכל אופן בואו נמשיך.
אז אתם כבר שואלים איך הכל מתקשר? אני רואה כאן לקח לחיים: לעשות את הדברים עד הסוף.
לראות את מי שעומד מולי ולחשוב האם ניתן לסייע לו? האם מאחורי המראה החיצוני יש קשיים שאפשר להתחשב בהם ולהקל עליו?
לא תמיד אנשים (וגם אני…) מיוזמתם יודו בקושי שלהם, לפעמים צריך איזה שוטר כמו בפרשה, שיבוא וישחרר את האדם מהמחויבויות שמולו.
למרות שמהיום אני נחשב לבוגר, עם אלף ואחת מחויבויות, עדיין, לפעמים, גם לי מותר לחכות, או להזמין, איזה שוטר שיעזור…

את המילים האלה קיבלתי ממנו בדוא”ל אחרי שיחתנו. בשיחה פירשתי כמה דברים, זרקנו רעיונות וצחקנו. גם אכלנו אבטיח. ואז הגיעו המילים האלה
כמו רוב הנערים והנערות שגדלים היום בישראל, גם בשבילו התנ”ך הוא חומר לימוד. לא ממש רלוונטי, לא כל כך מעניין. והנה, ראו – ברגע שהשתחררנו מ”התכנים”, מ”המורשת”, מ”המבחן בשבוע הבא”, מ”מי אמר למי ובאיזה הקשר” – ברגע שנתנו למילים לגעת בנו, ברגע שהרשינו לעצמנו לגעת במילים – מצאנו את הקשר ביננו לבינן

התנ”ך הוא של כולנו. כל אחד יכול למצוא בו את עצמו ואת מה שנכון לו ברגע הקריאה. זאת ועוד – כל אחד מאתנו לא צריך רק לפחד משוטרים ומשופטים אלא לראות בהם חלק מהסדר הציבורי, סדר שבתוכו לפעילות שלנו יש סייגים שקובע החוק כדי לשמור על הציבור. סדר שבתוכו יכולות מחשבותינו ורעיונותינו לשאת אותנו לכל מקום שאליו תשאנה אותם כנפי הדמיון שלנו
שניטע כרמים ונזכה לאכול את פריים ולהעביר את טעמם לדורות הבאים

 

פרשת ראה: כיבוי שרפות | עמנואל נשרי, אב תשפ”ב

רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה–אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:  לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.   וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל (דברים יא, כו-כח).

משה מציב לפני בני-ישראל משוואה ברורה: לפניהם ברכה וקללה. אם ישמרו את מצוות ה’ תחול עליהם הברכה, ואם לאו, תחול עליהם הקללה. טקס אמירת נוסחי הברכה והקללה יתקיים בעתיד, כאשר יחצו את הירדן ויגיעו להר גריזים, הוא הר הברכה, ולהר עיבל, הוא הר הקללה. אולם סכנה אורבת בימים אלה למצפים לקבל ברכה או קללה כהבטחת משה, על הר גריזים או הר עיבל. הסכנה ברורה: האם נגיע להר לקבל קללה חו”ח או לשמוע ברכה הבאה לטובה?

בימים אלה של קיץ חם, שרפות ענק בפורטוגל יוון ועוד, חום קיצוני בלונדון, גל חום צפוי באוגוסט אצלנו במזרח התיכון, כפסע המרחק בין החיים לבין סיומם עקב חוסר התאמה לתנאים החדשים, חום קיצוני, יובש, קור מקפיא ועוד. יש קבוצות חלשות שאינן מותאמות לתנאים, החל ממבוגרים חולים הנמצאים בשולי שכבת האוכלוסייה הבריאה והחזקה. דרך מדינות עניות וחלשות לא מאורגנות וחסרות יכולת להביא לשינויים כמו: מיזוג אויר, התפלת מים, פיתוח גידולים העמידים בתנאים החדשים, ועוד. ויש קבוצות שלא ראו קדימה או לא הבינו את העתיד לקרות. לא לקחו בשיקוליהם אפשרויות קיצוניות במזג האויר.

בלונדון, המנהלת חיי יצירה, כלכלה, תרבות וחברה, לא לקחו בחשבון מצב של חום קיצוני ולא התארגנו עם מזגנים. מדינות חלשות מזרח תיכוניות הולכות ומתייבשות ולא הכינו את פתרון ההתפלה של מי ים, ואנו רואים מדינות באירופה שבחורף טובעות בשיטפונות ובקיץ מתייבשות. לא ירחק היום וגם קבוצות חזקות מהמבוגרים, מהחולים ומאחרים לא תעמודנה באתגר של חום חוסר מים ואולי חס וחלילה רעב.

הפרשה מכוונת לשמירת מצוות עבודת הקודש, אולם לא פחות חשוב מצוות החיים וכפי שנאמר: “פיקוח נפש דוחה שבת” כל מי שרוצה לקיים מצוות ה’ לשמור שבת ללמוד תורה ולשנותה, טוב יעשה אם יקיים מעשים ומצוות הקשורות לשמירה על כדור הארץ ועל אפשרות החיים. מעשים המאפשרים צליחת תקופות קיצוניות קודמים לכל מעשה אחר.

רובנו תמיד שואלים: מה אני הקטן הבודד יכול לעשות מול השטפון  או החום הלוהט? על כך אענה בכמה כללים פשוטים, מה ששמעתי מנכדתי.

תנהל את תנועותיך ברגל, חייב נסיעה? השתמש בתחבורה ציבורית, חייב ברכב? קח נוסע נוסף.  לבש בגדים יד שניה. תמנע בכך שריפת בדים שיצאו משימוש. המעט בשימוש בשקיות פלסטיק בקניותיך. השתמשת בכמה? חזור והשתמש בהם שנית. כוון קניותיך לאריזות קטנות וטוב יותר מתכלות. אכול אוכל טיבעוני.

ולבסוף צדיק הוא אדם המתנהג על פי הצדק והמוסר. הפועל לפנים משורת הדין והנהגותיו נעלות מהסטנדרט החברתי.  צדיק מי שנוהג מידי יום על פי הצדק והמוסר. זה אינו תואר שנדבק באדם לתמיד. כל המרבה בשמירת כדור הארץ שמורה לה/ו מעמד של צדיק/ה.

פרשת עקב: חינוך והמשכיות | סאם ליימן-ווילציג. אב, תשפ”ב

אין עוררין, שמבחינת היהדות בת זמננו – וגם לפחות באלפיים השנים האחרונות – אחד הערכים הכי מרכזיים הינו ״חינוך״. לכאורה, אין זה מפתיע, מאחר שבפרשת השבוע שלנו ״עקב״, אני קוראים את הפסוק הזה:

(י״א: י״ט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. 

אז מדוע כתבתי ״לכאורה״? כי בנקודה זו יש דבר מוזר ביותר: בכל התנ״ך אין סיפור אחד ואפילו לא דוגמה אחת קטנה, של הורה אשר מלמד את הילד משהו בתורה או ביהדות! אם החינוך כל כך חשוב, איך זה שהוא נעדר (הלכה למעשה) מהנרטיב בתנ״ך כולו?

התשובה, עד כמה שהיא מפתיעה, נמצאת בספר מלכים ב׳: כ״ב, ח׳-י״ג:

וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית –ה’ וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ. וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל הַמֶּלֶךְ… וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו…. לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת –ה’ בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת –ה’ אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ.

קרוב לוודאי שמדובר בספר דברים (שבו נמצאת פרשת השבוע שלנו). מהי המשמעות של ״גילוי״ מדהים זה בידי המלך יאשיהו? שעד המאה השישית לפני הספירה (קצת לפני חורבן בית ראשון) בני ישראל כלל לא הכירו את התורה (חמישה חומשי תורה)!! שהרי ספר דברים משחזר חלקים גדולים של הספרים שמות, ויקרא ובמדבר – אז אם המלך הופתע מזה, ברור שגם את הספרים אלה הוא (והיהודים כולם) לא הכיר/ו.

ואולי אין זה כל כך מפתיע? הרי מסֵפֶר ״שופטים״ דרך ״מלכים״ וכָלֶה ב״נביאים״ אנו קוראים שוב ושוב על חטאי שבטי ישראל מכל הסוגים – מעבודה זרה ועד שחיתות משוועת. כנראה בהיעדר ״תורה״ להראות להם את הדרך הישרה, עם ישראל ״חגג״ – ולא במובן של קיום החגים, שגם להם אין זכר בכל הספרים האלה, עד יאשיהו עצמו (מלכים ב, כג, כא-כג):

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַ–ה’ אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה.

מכל זה ניתן להסיק שני דברים: האחד הוא שבני ישראל לא הכירו את התורה מאז ימי יהושע ועד המלך יאשיהו, והשני – בני ישראל לא טרחו ללמד את ילדיהם את עיקרי הדת שלהם.

לכן, הפסוק שצוטט למעלה מפרשת ״עקב״ (שוב, שהתגלה רק בתקופת יאשיהו) הוא הפתרון למחדל: רק כשאנו מלמדים את ילדינו – בבית ומחוצה לו, בבוקר ובערב, במעשים ובדיבורים – רק אז יש המשכיות למורשת היהודית.

ואין זה מקרה שאחרי החַזרה מגלות בבל מתחילים אנו למצוא את העדויות הראשונות לבתי ספר אצל היהודים (בערך במאה הרביעית לפני הספירה החדשה), תופעה ומגמה שמתעצמת במאות השנים הבאות – עד שמגיעים לתקופת חז״ל (אחרי חורבן בית שני), בו לימוד תורה הופך לציווי קרדינלי של היהדות. לכן, ניתן לומר שהמילים “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם” הן הן הבסיס ליהדות באלפיים השנים האחרונות.

בקיצור, בלי חינוך אינטנסיבי (שלא לדבר על התנהגות יהודית בביתנו השכם והערב), אין סיכוי שילדינו ימשיכו את המורשת המפוארת שנקראת ״יהדות״.

פרשת ואתחנן: חורבן, בנייה וצלם אלהים | שושנה מיכאל צוקר, אב תשפ”ב

English

בברית בין ה’ ובין עם ישראל כמעט ואין עבירה חמורה מעבודת אלילים.  משה מזהיר את ‏עם שוב ושוב בדבריו על העתיד שהוא מצפה שיבוא אחרי הסתלקותו: ‏”פֶּן־תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל־סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה׃” (דברים ‏ד:טז, ופסוקים נוספים בהמשך הסעיף).‏

וגם בעשרת הדברות:‏ לֹא־תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל כָּל־תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם ‏מִתַּחַת לָאָרֶץ׃ (דברים ה:ח).‏

בהפטרה, הנביא ישעיהו (מ:יח, ראו בהמשך) ניגש לנושא מכיוון אחר ומדגיש שעצם המאמץ להציג את האלהות ‏בחומר דומם הוא עקר מאליו עקב הפער העצום ביניהם.

האם משמעות הדבר שאין לה’ יצוג עלי אדמות? ‏

במאמר “דת וגזע” שהרב אברהם יהושע השל פירסם באנגלית בשנת 1963, הוא מתרעם ‏על האלימות שהופנה כלפי משפחתו של ג’מס מרידת’ (הסטודנט השחור הראשון שלמד ‏באוניברסיטת מיסיסיפי), מצטט את הפסוק מעשרת הדברות המצוטט למעלה וממשיך:

יש דבר מה בעולם שהתנ”ך מתייחס אליו כסמל של אלוהים. אין זה מקדש ולא ‏עץ. אין זה פסל ולא כוכב. הסמל של אלוהים הוא האדם. כל אדם. כמה רבת ‏משמעות היא העובדה שהמונח “צלם” שבדרך כלל משמש במובן של גנאי כלפי ‏דמות אלוהים מעשה ידי אדם, וכן המונח “דמות” שעליו טוען ישעיהו [בהפטרה ‏שקראנו השבוע]: “וְאֶל־מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה־דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ” (מ:יח) — משמשים ‏שניהם לציון האדם כצלמו ודמותו של אלוהים. יש להתייחס בכבוד לאדם לכל ‏אדם. לאור דמותו המסמלת את מלך מלכי המלכים ‏(בתרגמו של דרור ‏בונדי בספר אלוהים מאמין באדם, עמ’ 41; ההדגשות שלי).‏

לרעיון זה יש חשיבות מיוחדת בשבוע אחרי תשעה באב. יש בו מפתח לחורבן ולתחייה.‏

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגילוי ‏עריות, ושפיכות דמים.
מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם.   (תלמוד בבלי, יומא ט:ב)‏

אם נמשיך את קו מחשבתו של ר’ השל, גילוי עריות (שהייתי כוללת בה כל אלימות מינית ‏ומגדרית) ושפיכות דמים אשר פוגעים פגיעה חמורה, ולרוב בלתי הפיכה, בבני אדם המהווים צלם אלהים בעולם, הם במהותם המחשות של עבודת אלילים, מעשים אלימים וגסים של ‏חילול הקודש. שנאת החינם עליו נחרב הבית השני מעביר את חילול מהרובד חיצוני אל ‏תוך לב האדם. ‏

זה החורבן.

לתחייה ולבנייה נדרש מהפך, הפנמת הרעיון כי האדם, כל אדם הוא צלם האלהים. במדרש תהילים (פרק יז) רבי יהושע בן לוי טוען שמלאכים הולכים לפני כל האדם ומכריזים: “פנו מקום לצלמו של הקדוש ברוך הוא.” תן מקום של כבוד לזולתך.

נוכל לתרום תרומה משמעותית לאיחוי השסעים בחברה שלנו אם נשתדל לפקוח את עינינו לראות את צלם האלהים העומד מולנו בכל אינטראקציה בין-אישית; לא רק עם אנשים דומים לנו, שקל לנו להתיחס אליהם בכבוד אלא גם עם האחר והשונה. לא להתקפל לפניו, להסכים לכל מה שיגיד או יעשה אלא להשאיר לו מרווח ולהגיב לדבריו ולמעשיו בצורה עניינית ומכבדת. זה אתגר אישי, חברתי ואפילו רוחני מורכב. גם אם נתאמץ, לא נצליח כל פעם, אבל כל הצלחה, אפילו קטנה, תוסיף מזור לפגעים.

אנחנו שרויים כעת במחזור בחירות נוסף כי ארבעת הסבבים הקודמים (האם ספרתי נכון?) לא הביאו להכרעה.   מהות המחלוקות נותרת בעינה, אבל אם נלמד לכבד את צלם האלוהים של כולנו, הדרך אל הפתרון תשתנה לחלוטין.‏

זה תלוי רק בנו. המאמץ הוא רב אך הכרחי להמשך קיומנו כעם ישראל בארץ ישראל. ‏

פרשת דברים: הפקת לקחים | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה, אב תשפ”ב

נשאלת השאלה למה בשבת זו אנחנו קוראים את הפרשה הראשונה של ספר דברים? האם זה מקרי?

רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, אֶת-הָאָרֶץ; בֹּאוּ, וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם, וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם (דברים א, ח).

שבת דברים היא תמיד השבת שלפני תשעה באב והיא נקראת “שבת חזון” (ע”ש ההפטרה “חזון ישעיהו בן אמוץ”, אותה קוראים בכל העדות מלבד התימנית). כתב הרב ד”ר רונן לוביץ (רב היישוב ניר עציון ונשיא תנועת “נאמני תורה ועבודה“. חבר בארגון רבני צֹהר ובארגון הרבנים בית הלל):

…ישנן פרשות מסוימות שיש התאמה רבה בין תכניהן לבין ימים מיוחדים בשנה הצמודים אליהן. להלן שלוש דוגמאות בולטות: פרשת “פקודי” העוסקת בסיום הקמת המשכן נקראת פעמים רבות לקראת ראש חודש ניסן, שבו המשכן הוקם. פרשת “דברים” נקראת תמיד בשבת שלפני תשעה באב, ובה קוראים את הפסוק יב ” אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם:”, הרומז לחורבן ולמגילת איכה. ופרשת “ניצבים” המכילה את נושא התשובה נקראת בימי התשובה, לפני ראש השנה. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4293976,00.html

 לדעתי הקשר המילולי הוא לא מה שחשוב. בספר דברים, למרות שיש חזרה על הרבה מושגים מהספרים שקדמו לו, יש גם חידושים בטקסט – כמו מילים שונות בעשרת הדיברות. פרשת דברים היא לא הדרמטית ביותר אבל כאן משה מתחיל להיפרד מעם ישראל שיעבור את הירדן בלעדיו.

בספרו התנ”ך: מהפכת אלוהים, מתאר פרופ’ יאיר זקוביץ את מטרת ספר דברים:

ספר דברים מכיל את נאומיו של משה בעבר הירדן, בערבות מואב, על ספה של הארץ המובטחת, מעין הזדמנות אחרונה לחנך את העם, לעוררם להפיק לקחים מהתנהגותם בעבר ולהורותם את אשר יעשה עם כניסתם לארץ כנען.… נאומי ספר דברים מלווים בברכות מותנות מכאן ובאיומי קללות מכאן; הבחירה בין טוב לרע, בין חיים למוות, מסורה בידם של בני ישראל (עמ’ 46).

לדעתי, הפקת לקחים מהתנהגות העם הוא בדיוק תפקידו של צום תשעה באב. במעבר בין נדודים במדבר למגורים בארץ ישראל, העם היה חייב לראות את כל האירועים הקשים במדבר בראייה לעתיד לבוא. השינויים שנדרשים להיות לעם שראוי לקבל את המשימה לא בשמים הם אלא בידינו ועלינו להרהר על ההשלכות לכלל ישראל. האם הם היו מוכנים למשימה דאז? האם אנחנו מוכנים?

בָּרְכוּ ה’ מַלְאָכָיו, :גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ; לִשְׁמֹעַ, בְּקוֹל דְּבָרוֹ. בָּרְכוּ ה’, כָּל-צְבָאָיו– מְשָׁרְתָיו, עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ. בָּרְכוּ ה’, כָּל-מַעֲשָׂיו– בְּכָל-מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ; בָּרְכִי נַפְשִׁי, אֶת-ה’ (תהילים קג, כ-כב).

 

פרשת מסעי: קומו ב”י והפיצו אויבכם… ועוד | מאת אסתר ואלי מיאסניק, אב תשפ”ב

פרשת מסעי מסיימת את מסעות ב”י במדבר. הפרשה מתחילה במניית כ 42 מסעות, ממשיכה בהנחיות ניהול העם ומוסיפה התדיינות בענייני בנות צלופחד ועיר מקלט. במיוחד תמוהה ההחלטה לסיים את ספר במדבר בשנוי ההחלטה הקודמת לגבי בנות צלופחד.

המסעות החלו במדבר הר סיני, בשנה השנייה לאחר יציאת מצריים. בעשרת הפרקים הראשונים מתוארת התארגנות העם למסע (מיפקדים, משמר המשכן וכד’). סביר להניח שהן משה והן העם הניחו שהאל ימשיך ויפעל לכיבוש הארץ במהירות וביעילות כמו שהראה במכות מצריים ובהשמדת חיל פרעה בים סוף: “וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה, אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי–מִלְּפָנֶיךָ.” (שמ’ כג28).
עם תום ההתארגנות, מחליט משה על תחילת המסע- “אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וייסעוּ” (במד’ י 28). לאן נוסעים? “נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’, אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם” ( במד’ י 29). גם האל מעודד אותם: “וַיִּסְעוּ מֵהַר ה’, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה’ נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם,…וַעֲנַן ה’ עֲלֵיהֶם, יוֹמָם, בְּנָסְעָם, מִן-הַמַּחֲנֶה” (במד’ י 33-34). קריאתו של משה “קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ” (במד’ י 35), מציגה תפישה ברורה שהאחריות על הכיבוש המהיר היא על ה’ .
אך הכיבוש לא היה מיידי. לאחר היציאה למסע אירעו מרד קורח ומרד המרגלים ועוד. הן העם והן משה (הוא לא ייכנס לארץ) השתנו. פרשת מסעי, מציגה את השנוי שהתחולל לאחר 40 שנה של מסעות במדבר. השנוי הוא מהותי- האחריות על הכיבוש היא גם על ב”י.

השנוי בתפישת משה את העם, בין תחילת המסעות לבין סיומם- מוצג בעזרת הנגדה.

לכאורה, המשפט הראשון של הפרשה “אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן….”(במד’ לג 1), דומה מאוד למשפט שאתחל את המסע (אֵלֶּה מַסְעֵי – ראה למעלה) ותיאור 42 המסעות שבאים לאחר המשפט הפותח -דומים למסעות שהתרחשו במדבר. אך בעצם, הסיום שונה לחלוטין. לא עוד פנייה לה’: “קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ ” אלא פנייה לב”י אתם תכבשו, אתם תסלקו את המקומיים- תורישו ואתם תשמידו את כל סמני הדת האחרת. (במד’ לג 50-56).

מסקנתי היא שלאחר 40 שנות התלאות, המרידות והנצחונות הרבים, משה רואה בעם יכולות אותן לא ראה בחודשים הראשונים אחר היציאה ממצריים.[1] הראייה השונה של היכולות, מביאה את משה לתלות את הכניסה לארץ רק באל. די לו במניית 42 המסעות כדי לסכם בתמציתיות ובשפה לא רגשית, את ההתפתחויות בעם. אני מציע איפוא, לראות ברשימת 42 המסעות, מעין רזומה של העם.[2] הרזומה אומר בעצם: העם התלותי שהכרנו לפני 40 שנה, עבר הרבה, כולל כשלונות. יכולותיו גובשו ויש בו תחושת מסוגלות ובטחון בעצמו. הוא מוכן למשימת הכיבוש. הרזומה לא כולל כנראה את מתן תורה, המשכן וארון הברית. שכן איזכור האירוע היה מעביר את סיכום המסע למימד דתי ולא למימד ביצועיסטי.[3]

כפועל יוצא מהשתנות הרזומה, מציג משה בהמשך הפרשה עקרונות ביצועיסטיים הנובעים מכך שב”י, הם האחראים לגורלם

  • לשבטים (מלבד שבט לוי) מעמד זהה. הן בנכסים והן בשותפות בהחלטות.
  • נכסים ושטחי מחיה– משה מגדיר חלוקת שטחים קשיחה בין השבטים. החלוקה הזו מונעת חיכוכים בין שבטיים ובין משפחות ומאפשרת לכל שבט ולכל משפחה, להתפרנס בכבוד (במד’ לג 54). חלוקת השטחים מתכתבת גם עם התלונות האינסופיות לגבי אוכל ומים במדבר.
  • השותפות בהחלטות ממומשת ע”י נשיאי השבטים– בתחילת המסע , משה הקים מחדש את מעמד הנשיאים ע”י שיתופם בקרבנות המשכן (במד’ 1-11).[4] בסיום המסע, אחרי 40 שנה, הוא חוזר ומייצב את המעמד. כך למשל, הנשיאים הם שותפים מלאים בהתנחלות בארץ: ” אֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּה ה’, לְנַחֵל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן” ( במד’ לד 29). החלטתו להמשיך בייצוב מעמד הנשיאים מתכתבת עם חריגות שהיו בתפקוד חלק מהם בפרשת המרגלים ובפרשת קורח. עם תום המסע, הנשיאים תומכים בו בעניין בנות צלופחד.
  • הצמד נביא- כהן ימשיכו להוביל את העם. יהושע ואלעזר. אמירה זו מתכתבת עם מרד קורח ועדתו .
  • שבט לוי הופך זרוע ניהולית אדמינסטרטיבית. סמכויות שבט לוי מורחבות. לאחר הכשרתו כמשמר המשכן, משה מרחיב את סמכויות הלוויים לטיפול בערי המקלט. בפועל- תחילתה של מערכת משטרתית.[5] בהמשך, יורחבו סמכויות השבט לעניין החינוך.[6] החלטה זו לגבי שבט לוי, מתכתבת עם אירועי חטא העגל ותביעות קורח ועדתו. המימון של שבט לוי הוא ע”י השבטים (במד’ לה 2) ובכך משיגים אדמינסטרציה נטולת אינטרסים כלכליים.

אך מדוע הובאו ענייני ערי המקלט ובנות צלופחד כחלק מן העקרונות הביצועיסטיים?

  • עניין ערי המקלט הוזכר כבר בפרשת משפטים.[7] האיזכור שם הוא קצר וממצה. בפרשתנו, האיזכור מפורט מאוד. נחמה ליבוביץ נדרשה לעניין הפירוט של ערי המקלט וטענה שללא ערי המקלט לא ניתן יהיה לנהל את הארץ החדשה כראוי.[8] הפתרון של ערי המקלט על מורכבותו, נועד למנוע את התוהו ובוהו הזה.

    הצעתי- ארגומנט זה הוא ששכנע את השבטים לקבל את שבט לוי גם בתפקיד השיטור האזרחי וגם להסכים לממן אותו. לכן פירט משה עניין זה במסגרת ההנחיות הביצועיסטיות לארץ החדשה.

  • בעניין בנות צלופחד מבקשים ראשי משפחות בני מנשה , לשנות ההחלטה קודמת של ה’ ההחלטה הקודמת הייתה שניתן להוריש נחלה גם לבנות, אם לאב אין יורשים זכרים. בני מנשה מערערים ומבקשים שהחלטה זו לא תביא להעברת נחלות בין שבטים, אם בן זוגן של היורשות יהיה משבט אחר. גישתם התקבלה וההחלטה המעודכנת היא שהן יהיו רשאיות להתחתן רק בתוך שבט מנשה.[9]
    שנוי ההחלטה (האלוהית! – “חֻקַּת מִשְׁפָּט”) כחלק מההנחיות להתארגנות לכניסה לארץ, אומר דרשני. מה גם שהמשמעות האפשרית של ההחלטה הזו, היא פגיעה באחדות העם.[10]

    הצעתי- משה מציג עמדה ביצועיסטית חשובה שיש מקרים בהם יהיה צורך לשנות חוק ומשפט (שעליו חתום האל!) ולהתאימו למציאות. לא בכדי מסתיים ספר במדבר עם נושא זה ולאחריו ההכרזה- אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה’ בְּיַד-מֹשֶׁה.

——————————-

[1] התפתחות ביכולת לנהל מלחמות-

  • במלחמת עמלק, בשנה הראשונה ליציאה ממצריים– הניצחון בקרב היה מותנה בידיו של משה: וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק.(שמ’ יז 11). במלחמות שהחלו בשנת ה40 ליציאה ממצריים, אנו מוצאים יכולות עצמאיות של ב”י.
  • מלחמת ערד, היוזמה היא של ב”י: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לה’ וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם (במד’ כא 2).
  • במלחמת סיחון האמורי, ב”י יוזמים בעצמם בקשה לעבור בארצו. משהם נענים בשלילה, הם : וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן (במד’ כא 24). והתוצאה- הורשה: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי (במד’ כא 31).

[2] ‘אלה מסעי’ – רצה הא‑ל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שהיו ראוים להכנס לארץ  (ספורנו על ל”ג 1).

[3] ראה גם הסבר אחר המדגיש את הגישות המסורתיות השונות ל 42 המסעות, במאמרו של הרב אהרן ליכטנשטיין ז”ל ‘מסעי – תכלית ותהליך’ באתר ‘תורת עציון’- https://etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-bamidbar/parashat-masei/masei-journey-towards-goal

[4] מעמד הנשיאים נבנה לאיטו עי משה.

  • המקרא מתייחס ל”נשיאים” לראשונה בעניין המן (שמ’ טז 22) וכן עם מתן הלוחות השניים (שמות לד 31).
  • אך ההגדרה של נשיא לכל משבט הופיעה לראשונה בתחילת ספר במדבר. מעמדם שובח בעת שהפכו חלק מהריטואל של הקורבנות: אֵלֶּה קריאי (קְרוּאֵי) הָעֵדָה, נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם: רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם (במד’ א-17). וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים, אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם, הִמָּשַׁח אֹתוֹ; וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת-קָרְבָּנָם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. (במד’ ז-10). הם גם התווספו למטה המצומצם: וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (במד’ י 10).
  • לאחר 40 שנה הנשיאים הופכים שותפים באחריות. למשל, קבלת פני הלוחמים במדיין: וַיֵּצְאוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה ( במד’ לא 23), פניית בני גד ובני ראובן בעניין אישור המחייה בעבר הירדן: וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: (במד2 לב 2), בנות צלפחד פונות בעניין ירושתן: וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (במד’ כז 2).

[5] התלמוד מפרש (מסכת יבמות פו עמוד ב) כי בתקופת המקרא “לא היו מעמידין שוטרין אלא מן הלוים”. הוא מסתמך בין היתר על דברי הימים א’ כג 1-4: וְדָוִיד זָקֵן, וְשָׂבַע יָמִים; וַיַּמְלֵךְ אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ, עַל-יִשְׂרָאֵל. וַיֶּאֱסֹף אֶת-כָּל-שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם. וַיִּסָּפְרוּ, הַלְוִיִּם, מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וָמָעְלָה; וַיְהִי מִסְפָּרָם לְגֻלְגְּלֹתָם לִגְבָרִים, שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה אָלֶף. מֵאֵלֶּה, לְנַצֵּחַ עַל-מְלֶאכֶת בֵּית-ה’ ,עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, אָלֶף; וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטִים, שֵׁשֶׁת אֲלָפִים.

[6] וּלְלֵוִי אָמַר…יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל) (דב’ לג 8)

[7] מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה והאל אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת (שמ’ כא 12-14).

[8] מתוך נחמה ליבוביץ, עיונים בספר דברים, עמ’ 182-187

  • ר דוד צבי הופמן בפירושו לפרשת שופטים – “אחרי המצוות של הנהגת המדינה, השופטים, המלך, הכוהנים והנביאים, ממשיך הכתוב בכמה מצוות על ההנהגה, והן מן המצוות החשובות ביותר לקיום המדינה. דהיינו איך יהיו מוגנים בחייהם האנשים הנמצאים תחת איום מוות ואיך יש למנוע שפיכות דמים…”
  • שד”ל (שמואל דוד לוצאטו) בפירושו לפרשת מסעי: “והנה הדורות הראשונים בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים ושופטים ושוטרים, הייתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת…והתורה העמידה שופטים ושוטרים ונטלה הנקמה מידי היחידים ומסרה אותם לכל העדה… אבל כשהייתה הריגה בשוגג, לא היה אפשר להשקיט הגואל, כי יאמרו לו – הנח להם השופטים, הם יחקרו בדבר..” ואם אין ערי מקלט ותרבינה הרציחות “יתקומם העם על השופטים וירבו קלקול באומה”.

[9] השתלשלות ההחלטות בעניין בנות צלופחד

  • ההחלטה הקודמת בעניין, היא שהבנות יורשות- אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ–וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ… וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְחֻקַּת מִשְׁפָּט (במ’ כז 6-11).
  • בקשת בני מנשה לעדכון ההחלטה “אֶת-אֲדֹנִי צִוָּה ה’ לָתֵת אֶת-הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַאדֹנִי צֻוָּה בַה’ לָתֵת אֶת-נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְנָשִׁים, וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ, וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם; וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ, יִגָּרֵעַ. (במד’ לו 1-3).
  • עדכון ההחלטה– “זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה ה’, לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר, לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם, תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: אַךְ, לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם–תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמַּטֶּה אֶל-מַטֶּה: כִּי אִישׁ, בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו, יִדְבְּקוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במ’ לו 6-9)
  • התוצאה וסיכום העניין, הפרשה בספר במדבר- וַתִּהְיֶינָה… בְּנוֹת צְלָפְחָד: לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, הָיוּ לְנָשִׁים; וַתְּהִי, נַחֲלָתָן, עַל-מַטֵּה, מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן. אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה’ בְּיַד-מֹשֶׁה–אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. {ש}

[10] חז”ל ראו בעייתיות בהחלטה המעודכנת שאומרת חתנה רק במסגרת השבט. דוגמאות

  • הרמב”ן (במד’ לו 7) על דעת רבותינו שדרשו ‘דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה בלבד’… ציווה הכתוב שאם ימות אדם מן היום ההוא עד שתיחלק הארץ לשבטיהם ותהיה בתו יורשת אותו, לא תינשא לשבט אחר, שלא יבוא האיש ההוא [מן השבט האחר, שנשא בת יורשת נחלה] בעת חילוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר. כי הקְפֵדה להם תהיה יותר גדולה בעת החילוק, שלא יתערבו השבטים זה עם זה בנחלה, כי אחרי כן כבר נודעה נחלתן ולא יקפידו כל כך, ובעבור שלא נודע זמן החילוק [שרק עד אליו יש טעם לצוות על כך] הזהיר בכל הדור.
  • ר’ מאיר-שמחה הכהן מדווינסק, בעל ‘משך חכמה’: נראה דהיו מבינים דדבר זה לא יתכן להיות לעולם, דנמצא יהיו בני ישראל חלוקין זה מזה ויתנכרו זה מזה ולא יהיו קשורים ואגודים זה בזה, ויגרום הריסה גדולה לקיום האומה ולהתפתחותה; רק יהיה זה או לפי רצון גדולי האומה, או רק בדור זה לבד, עד שיאחזו בה ויהיו מוחזקין כל אחד בנחלתם

פרשת מטות: לכתנו אחריו במדבר – על מציאות ונוסטלגיה | אניטה תמרי, תמוז תשפ”ב

אנחנו עומדים לסיים את ספר במדבר – רק עוד פרשה אחת לפנינו. ונגיע לספר דברים, ספר הסיכום

מה עשינו במדבר? נסענו וחנינו. הלכנו ונחנו. לנּו והֵלנו. התחלנו לקבל מנהיגות שבטית ומשפחתית. צימחנו מנהיגות פולחנית. למדנו להקריב ולמדנו לחגוג. וניסינו להתבגר

כשיש מנהיגות – יש תלונות והתמרמרות וניסיונות למרד. גם אלה חלק מההתבגרות. שכן, תקופת המדבר היא גיל ההתבגרות שלנו. וכל מי שהיה מתבגר בעצמו, כל מי שזוכרת את עצמה כמתבגרת, וכל מי שהיה אם או אב למתבגרים יודעים הליכה במדבר מה היא. הסכנה אורבת בכל מקום. פעור הפיתויים פרוס ופתוח. האוכל משעמם. האוכל לא טעים, ואם הוא טעים הוא לא מה שרצינו. ויש דמות אחת שכולם אוהבים ונושאים אליה עיניים ואז היא מתה. וגם אין מים. ואומרים לנו להמשיך בדרך המוזרה הזו שהתוו המבוגרים. אבל אנחנו מתבגרים. למה שנאמין להם שיהיה טוב במקום שאליו הם מובילים אותנו, אבל אין להם מושג מה קורה שם? הרי הם שלחו מרגלים, והמרגלים אמרו שלא כדאי לנו להגיע לשם. איזה מנהיג שולח שליח לאסוף מידע ואז מתעלם ממנו וממשיך בדרכו. ושוב, למה שנאמין להם?

והמבוגר האחראי, מה אתו? משה מתמודד עם לחצים יום יומיים, אך כוחו וסבלנותו לא תמיד עומדים לו. כמו במשפחה – הוא תקוע בתווך בין הרבה רצונות, שאיפות, חוקים ודרישות. גם למשה נמאס

ואז אנו קוראים בהפטרה, ואומר הנביא ירמיה “ויהי דבר ה’ אלי לאמור. הלך וקראת באזני ירושלם לאמור כה אמר יהוה זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. סליחה? אנחנו אומרים, על מה אתה מדבר? איזה חסד? איזו אהבה? הרי הרגזנו אותך לאורך כל הדרך. פקפקנו בך, מרדנו בך, רצינו לתת ראש ולחזור למצרים. כעסנו עליך על שאנחנו במדבר הנורא הזה. חסד? אהבה?

וזה כוחו של הזיכרון, וזו עוצמתה של הנוסטלגיה. במבט לאחור, הפרטים נשכחים. הכעס הופך לאפיזודה. הרעב למשהו שחלף. הפחד הופך לסיפור. מה שנשאר הוא המטרה המשותפת – וההגעה אליה

פרשת פנחס: מפנחס בן אלעזר לאליהו הנביא | אהובה שחר, תמוז תשפ”ב

בשבת פרשת פנחס, כאשר חל לפני יז בתמוז (כמו השנה), מפטירים בסיפור אליהו הנביא, בספר מלכים א. הנושא המקשר בין הפרשה להפטרה ברור: מסירות לעבודת ה’ וקנאות דתית. “קנא קנאתי לה’ אלהי צבאות…” אומר אליהו. ועל פנחס בן אלעזר אומר ה’: “פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי”.

פנחס הורג את ה” איש מבני ישראל” ואת האישה המדיינית אשר אתו. אליהו הורג, יחד עם העם המוסת בהתלהבות דתית ,את ארבע מאות וחמישים עובדי הבעל אשר הזמין למבחן בכרמל. “ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם”.

הן פנחס בן אלעזר והן אליהו מצילים את העם מעבודה זרה. במדרשים ואף בספר הזוהר מזוהה אליהו הנביא עם פנחס בן אלעזר .

 ואמנם, לכאורה, הסיפורים דומים מאד. אלא שההבדל במשמעות הסיפורים הוא גדול..

פנחס מקבל גמול גדול על מעשהו: “לכן… הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל”, ואילו אליהו מפוטר מתפקידו כנביא לאחר מעשהו בנביאי הבעל. כאשר הוא בורח מפני איזבל לאחר הריגת נביאי הבעל ומגיע להר חורב פונה אליו ה’ בשאלה: “מה לך פה אליהו?” עונה אליהו: “קנא קנאתי לה’…”. ה’ מנסה להסביר לו שלא ברוח ולא ברעש ולא באש מגיע דבר ה’ אלא בקול דממה דקה. אליהו לא מבין את המסר ועל שאלת ה’ החוזרת: “מה לך פה אליהו?” הוא עונה שוב: “קנא קנאתי לה’…” בעקבות כך מצווה עליו ה’ “ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך”.

קרוב לוודאי ,שכאשר נכתב סיפור אליהו אשר בספר מלכים ,סיפור פנחס היה כבר סיפור ידוע בכתב או בעל פה. האם אין בו תגובה שלילית לסיפור פנחס? האם אין בו “תיקון” לסיפור פנחס?

דמותו של אליהו הנביא התפתחה והשתנתה במשך הדורות. בנבואות מלאכי תפקידו של אליהו לקראת אחרית הימים לאחד בין הדורות השונים: “הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם.” מכאן גם התפתחה האמונה על אליהו כמבשר את בוא המשיח.

בסיפורי העם של כל גלויות ישראל במשך כל הדורות אליהו הנביא הוא זקן טוב לב המופיע בערב פסח לספק אוכל והצלה למשפחות עניות. אך בהגדה של פסח נותרה כוסו של אליהו הנביא צמודה ל-“שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך”. את יצר הנקמה והקנאות אי אפשר למחוק לגמרי.

מה מקדשת הדת היהודית? קנאות דתית או סובלנות דתית? אין ספק שיש סיפורים ואף חוקים ומצוות של קנאות דתית במיתוס של העם, אלא שהחיים נמשכים עם סובלנות ולא עם קנאות. אלוהי המקרא הוא קנאי אבל החיים שהוא נתן לנו יכולים להמשך ולהתפתח ולשגשג רק אם נאמץ “אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד”.

בסיפור פנחס יש מלחמת חרמה נגד המואבים ונגד העבודה לבעל פעור. אבל דוד בן ישי הוא מזרעה של רות המואבייה! צחוק ההיסטוריה? או שסיפור פנחס הוא סיפור של משפחת כהנים שבקשה לבסס את מעמדה והוא נשמר במסורת כמות שהוא, ואילו החיים האמיתיים הביאו לשלילת הקנאות הדתית ולקבלת הנכרי.

מלחמת החרמה הקנאית במקרא היא נגד עבודת אלילים, אשר בימינו קיימת בעיקר בארצות המזרח ונחשבת בעיני אנשי המערב לקוריוז תיירותי. מאבקי הדת היום הם בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות אשר לשלושתם אלוהים אחד. המאבק הוא בגלל השאלה מיהו נביא האמת: משה, ישו או מוחמד… כמה טראגי.

פרשת בלק: הקללה שהפכה לברכה | אליאנה תפוחי, תמוז תשפ”ב

פרשת בלק היא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בעיקרה  בניסיון של בלק מלך מואב להסיר מעצמו ומבני עמו את הסכנה הקרבה מעם הנוודים המגיע ממצרים. העם הזה עושה שמות ביושבי הארץ, ורק לאחרונה  השמיד את שכניו האמוריים והתיישב בארצו של סיחון. בלק חושש מעימות  פנים אל פנים עם העם  העצום שמטיל עליו אימה,  ומבין שישנם גם  כוחות-על אשר עוזרים לעם הזה, ולכן בוחר באסטרטגיה שונה משל קודמיו. כדי למנוע את האסון המתקרב אליו. הוא מחליט להביא  נביא ידוען הידוע בכך ש “את אשר תברך מברך – ואשר תאר יואר” (במדבר כ”ב, ו)   שיקלל את עם הנוודים, ובכך הוא מקווה להצליח לפגוע בעם ובכוחותיו העלומים ולגרשו מהאזור,  להציל את עצמו  ואת עמו מהאסון המתקרב.

האסטרטגיה  של בלק אולי הייתה במקומה – אבל הביצוע, כפי שאנו למדים – לא צלח לו. הנביא הידוען מ”פתורה אשר על הנהר” (במדבר כ”ב ,ה) , כנראה מהעיר פתור, מקום מושבם של קוסמים ופותרי חלומות, על חוף נהר פרת, מתברר בהמשך הפרשה כנביא שסר למשמעתו של אלוהי ישראל.. למורת רוחו של בלק ובניגוד לתכניותיו, בלעם מרעיף על עם ישראל נבואות ברכה ושבח במקום לקללם :

 “מה טובו אוהליך יעקב  משכנותיך ישראל”   (במדבר כ”ד, ה)

למרות שבלק מביע תרעומת, בלעם לא יכול  לומר את אשר על ליבו, אלא רק את הדברים שאלוהים שם בפיו. התרחשות זו חוזרת על עצמה שלוש פעמים. גם לאחר האכזבה השלישית של בלק מנבואתו של בלעם, מוסיף בלעם נבואת (בונוס) לעתיד לבוא  למואב וליתר העמים באזור:

” דרך כוכב מיעקב   וקם שבט מישראל

ומחץ פאתי מואב    וקרקר כל בני שת” (במדבר כ”ד, יז)

הקללה המבוקשת הופכת לברכה לעם ישראל. השאלה הנשאלת למה בחר אלוהים בבלעם לברך את בני ישראל – ואחת התשובות הניתנת במדרש דברים רבה היא שכאשר ברכה באה מפיו של אויב, אי אפשר לחשוד שהיא באה מתוך משוא פנים.  האסמכתא להיותו של בלעם לא מאוהבי ישראל, מופיעה בפרשת מטות , כאשר מיוחסת לו המזימה לפגוע בבני ישראל  על ידי שימוש בבנות מדיין כמפתות. יוזמה שהביאה למגיפה הקשה המתוארת בפרק.  אך למרות הכל , בעתיד, מבין גם בלעם:

וישראל עשה-חיל” (במדבר כ”ה, יח)

פרשת חוקת: רפואת הפרה האדומה | חיים פישר, תמוז תשפ”ב

הפרשה שלנו פותחת בפרשת פרה אדומה, המוכנה בתורה “חוקת התורה“. נהוג לראות במילה “חוקה” את המצוות שהאדם אינו יכול להבין, מצוות שהן מעבר לבינתו אך כמובן, יש לקיים אותן ככתבן וכלשונן וזאת מאחר שהן… מצוות מהתורה. בהקשר זה יש שתי אסכולות ביהדות: אסכולה אחת אומרת שאין להתעסק בטעמי המצוות, פשוט יש לקיימן כלשונן וקיום המצוות הוא המעשה הדתי החשוב ביותר… והיחיד כמעט. לפי אסכולה זו יתכן אפילו שאין למצוות סיבות מיוחדות ולכן אין לבזבז זמן בחיפושי סרק ומוטב לאדם להתרכז בדרכים לקיום המצווה. אסכולה שניה גורסת שיש סיבה לכל מצווה וזו מצווה גדולה לנסות ולהבין אותן; החיפוש אחר טעמי המצוות מקרב אותנו לאמת האלוהית ומהווה גם מעשה דתי מהדרגה הראשונה (הרמב”ם הוא המייצג הטוב ביותר של גישה זו). אין דוגמה טובה יותר ממצוות פרה אדומה כאילוסטרציה לסוגיה זו. מצווה שאפילו החכם שבאדם לא הבין את טעמה.

עפ”י הרמב”ם מצוות פרה אדומה נועדה להקשות על אנשים להיכנס לבית המקדש וזאת ע”מ ליצור אצל האדם יראת המקום. התורה לא רצתה שלהתקרב להיכל יהפוך לדבר רגיל לכן קבעה כללים לפיהם קל להיטמא בטומאת המת (באותם ימים לא היו בתי חולים ואנשים היו הולכים לעולמם כשהיו בביתם). אך קשה יותר להיטהר, הרי גם בימי קדם פרה אדומה לא הייתה פרה נפוצה מאוד וידוע שבכל תקופת שני הבתים לא הקריבו אלא מספר קטן של פרות אדומות.

החזקוני מפרש בכיוון הפוך מהרמב”ם אך נשאר באותו קו מחשבה. המצווה לא באה להרחיק את בני האדם מההיכל אלא באה להחמיר בדיני טומאת המת. המטרה להרחיק את האנשים מהמתים: “החמירה התורה בטומאת המת על כל הטומאות שבעולם, לעשותה אבי אבות הטומאה, כדי שלא יהיו בני האדם מצויים אצל מתיהם מתוך חיבתם ויצטערו יותר מדי או כדי שלא יהיו דורשין אל המתים ובעלי האוב.”

וידבר ה’ אל משה ואל אהרון לאמור“: מר שושני אמר פעם לאחד מתלמידיו “אני מכיר 120 פירושים לפסוק הזה” כאשר התלמיד ביקש לדעת מהם אותם פירושים הסביר לו מר שושני כך: וידבר ה’ אל משה…ע”מ לא לאמור (לא אמור). לטענתו כל פעם שהפסוק מופיע סימן שאלוהים מוסר למשה תורה שאין להעבירה לבני ישראל. ומה לגבי 119 הפירושים האחרים? ובכן…מר שושני לא אמר אותם. באותו אופן הוא מפרש את האמירה במסכת שבת, “ברוך הקדוש ברוך הוא שנתן תורה משולשת, לעם משולש, על ידי שליח משולש, ביום השלישי, בחודש השלישי” מהי התורה המשולשת? ולמה משולשת? רוב הפרשנים מבינים שהכוונה ל”תורה נביאים כתובים”. מר שושני גורס: תורה שבכתב, תורה שבע”פ…. ותורה שלא נאמרה. תפקידנו לאורך הדורות לגלות אותה, נראה שסוד המצווה של פרה אדומה שייכת לאותה תורה…התורה שלא נאמרה.

האפר של פרה אדומה מטהרת מטומאת המת, אך היא מטמאת את מי שטהור. השעיר לעזאזל מטהר את העם מהחטאים אל מי שמשלח אותו נהיה טמא. כלומר מה שגורם לטומאה גם מטהרת מטומאה. יש תחום ברפואה שמטפל במחלה ע”י חומרים הגורמים לאותה מחלה והניתנים במינון נמוך מאוד ע”י דילול במים: הומיאופתיה או בעברית “רפואה דומה”. שתי עקרונות תרפיה לפי ההומיאופתיה: “דומה בדומה מרפא” כלומר אותו חומר הגורם למחלה גם מרפא מהמחלה ועיקרון שני “דילול החומר הפעיל במים. הדילול מזכיר לכם משהו? תקראו שוב בפרשה איך מכינים את מי הנידה. פעם שמעתי הומיאופת דורש: רפואה דומה או בסיכול אותיות…”פרה אדומה”, נכון נשארים עם “ו” מיותרת…עדיף לעשות את התרגיל בכתיב חסר. האם הומיאופתיה זה הסוד שנמסר למשה רבנו?

פרשת קורח: מי ישרוד? | עמנואל נשרי, סיוון תשפ”ב

וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה’; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה’ (במדבר טז, א-ג).

וממשיכה הפרשה ומוסיפה דיברי כיבושין שאומר משה לבני קרח ואין קשב והתרככות בליבם. ובסוף “וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ” (טז, לב).

הרמב”ם (הלכות מלכים ג, ח) מפרט את דיני המורד במלכות: “כל המורד במלך, יש למלך רשות להורגו. אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך, או שלא ייצא מביתו ויצא – חייב מיתה; ואם רצה להורגו – יהרוג, שנאמר ‘כל איש אשר ימרה את פיך’ (יהושע א, יח).

כל זה טמון בהיגיון הבריא שלא ניתן לייצב שולחן או כיסא, כאשר רגל אחת חסרה, על אחת כמה וכמה קשה לשמור על העדה כולה (כל העם) כאשר הולכים בדרך ליעד מרוחק, כאשר ההליכה במדבר המשימה קשה שבעתיים, המשמעת והאחדות חשובה לאין ערוך. כאשר אין אחדות ומשמעת, אחדות המטרה, כאשר יש “מורדים ” גם אם דבריהם ומילותיהם למעשי בניית העם והחברה דומים לדברי המנהיג אלא שדרכם אחרת, פיצול מוביל לאבדון.

ואני שואל האם עדת קורח קיצונית וחד פעמית בהיסטוריה של התפתחות העולם, התבל, התפתחות קבוצות אחרות להשוואה, התפתחות האסלם, הנצרות, עם ישראל? אצל כולם יש חילוקי דעות וריבוי עדות. האם מעשי קרח חריגים באופן שחייב הסתלקותם מבמת ההיסטוריה? והאם יש משהוא נורמלי וחיובי בהתנהגותם?

במקרה של עדת קרח תשובתי כן מוחלט, עם ישראל היוצא ממצרים כוולד שזה עתה נולד, רגליו עוד רכות, בטנו ריקה, ודרכו במדבר ארוכה. האחדות בעת הזאת חד משמעית בחשיבותה להולכים במדבר. תחת מנהיגות ברורה וחזקה. לימים יבואו ירבו מאד עדות ומחלוקות כדרך התפתחות נורמלית.

בתקופת בית שני מונים עשר עדות, חלקן מוכרות יותר כמו: הגבעונים, הפרושים, הצדוקים, הסיקרים, וחלקן פחות כמו: עדת התרפויטים, עדת פרישי מדברא, עדת הפילוסופיה הרביעית. מרוב עדות וחילוקי דעות הוגלה עם ישראל מעל אדמתו ויותר מפעם אחת. לא פחות גורלי היה מרד בר כוכבא שגרם לנזק עצום לעם ישראל, אולם אין השמדה מוחלטת כהשמדת קרח.

הפיצול מקשה מאד על שליטה וקידום מטרות. ריבוי דעות, מחלוקות מעלות לדיון את הדרך המתאימה.

למרות הניסיונות המרים לעם ישראל חשוב ורצוי שיהיו חילוקי דעות, מגוון דעות עד החלטות. אחרי החלטות חשוב שנתייצב כאיש אחד מוכוונים למטרה.

כמו בהתפתחות האדם נשאלה השאלה מי שורד? האם החכם? האם החזק? האם הגבוה? והתשובה פשוטה להפליא: המתאים שורד!!

מגוון המינים, מגוון הדעות, האם לא נעלה על נס את הקהילה הקונסרבטיבית במגוון העדות והמסורות הסובבות אותנו. תשובתי חד משמעית אנחנו חברי הוד והדר כאן!!

פרשת שלח לך:  מה הוא דווח אמת? | סאם ליימן-ווילציג, סיוון תשפ”ב

אחת הטענות הקשות נגד התקשורת היא שהכתבים מערבבים דיווחים אובייקטיביים עם פרשנויות אישיות. הדבר מטעה את הקוראים ומקשה עליהם להגיע למסקנות בכוחות עצמם. אולם, תופעה זו אינה חדשה כלל ועיקר. רואים אותה בבירור גם בפרשת השבוע שלנו: ״שלח לך״.

משה אוסף את שנים-עשר המרגלים:

לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ–הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ–הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה–הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים–יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים (במדבר יג, יז-כ).

המרגלים הסתובבו בכנען ואז חזרו עם הדיווח שלהם. בהתחלה הוא היה די ״עובדתי״. אולם, בסוף עשרה הוסיפו ״פרשנות״ סובייקטיבית משלהם: לא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ.

זה בבירור לא מה שמשה ביקש מהם, מאחר שהתפקיד של המנהיג – ולא אלה שעובדים תחתיו – הוא לנתח ולפרש את העובדות ולהגיע למסקנות המתבקשות.

ברם, בעיה גדולה עוד יותר (אז והיום) הינה דיווח כזב. הדבר יכול להתבטא בשקר גס או דרך סתירה פנימית מתוך הדיווח עצמו. במקרה שלנו, הדבר האחרון קרה:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת (יג, לב).

איפה הסתירה כאן? מצד אחד, המרגלים טענו ״אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא״ – כלומר, הארץ הזאת אינה נותנת מספיק משאבים לאנשים החיים בה. אך מצד שני, עשרת המרגלים טענו ״וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת״ – במלים אחרות, אותם אנשים בריאים וחזקים! שתי הטענות האלו אינן מתיישבות אחת עם השנייה. כנראה, במאמץ לשכנע את בני ישראל לא לנסות לכבוש את כנען הם הגזימו בשתי טענות סותרות בלי להבין בעצמם את הסתירה! על זה נאמר: ״כל המוסיף גורע״.

זה מסביר את החלק הראשון של אותו פסוק:

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

ה״דיבה״ כאן אינה מתבטאת בדיווח שלילי אלא בדיווח שקרי, הסותר את עצמו בעליל.

מוסר השכל: אנשים אשר אמורים לדווח לנו על המתרחש בעולם (או במקום הצנוע בו אנו חיים) – מוטב שיסתפקו בסקירה ישירה של המצב וישאירו לאחרים (הן בתקשורת והן בפוליטיקה) לפרשן את אותן עובדות נסקרות. על אחת כמה וכמה, אל להם לאפשר לרגשות האישיים להטות אותו דיווח, כי לפעמים זה מביא לדיווח עוד יותר בעייתי: ״פייק ניוז״ (דיווח כוזב) בעליל!

פרשת בהעלותך: מה הפריע ליתרו? | שושנה מיכאל צוקר, סיון תשפ”ב

English

כמו ספר במדבר בכללותו, פרשת בהעלותך מתחילה בהוראות התארגנות מפורטות על סדר המחנה ועל סידור העבודה הנחוצים כדאי שהעם יוכל להתקדם בצורה יעילה אל ארץ ישראל. הכל נראה מבטיח אבל לא עובר זמן רב עד שהסדר מתפורר והמריבות מתחילות. מה השתנה? לא ברור, אבל בטווח בין הסדר ובין האי-סדר, ישנו סיפור קצר שאולי יאיר את עניין:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן־רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־ה’ דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ׃
וַיֹּאמֶר: אַל־נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל־כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם׃ וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה’ עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ׃  (במדבר י:כט-לב)

בהנחה כי “חובב בן רעואל” הוא אכן יתרו – אשר הכיר את סיפור יציאת מצריים והנפלאות שה’ עשו לעמו (ראו שמות יח: א) – למה הוא מסרב להמשיך בדרך עם משה ועם ישראל, למה שלא יישאר עם בתו, נכדיו והעם שה’ בחר? פרשנים רבים מיחסים לו שיקולים אישיים, כדוגמה הרב עובדיה ספרונו (איטליה, מאה טו) שכתב: “שלא תסבול זקנתי אויר ארץ אחרת ומזונותיה:” זה אומנם נשמע הגיוני אבל לא מסביר למה עזיבתו מסמנת את תחילת התדרדרות במצב העם.

הרב אריה ברנשטיין[*] (שיקגו, מאה כא) רואה בעיה עמוקה יותר, דווקא בסגנון ובתוכן פנייתו של משה. לפי הבנתו יתרו מעריך עד מאוד את משימתו של עם ישראל אבל הבטחתו של משה “וְהֵטַבְנוּ לָךְ” לא מעניינת אותו, שהרי יש לו ארץ-מולדת משלו. משה מנסה שוב ומדגיש כי עם ישראל זקוק לעזרתו כי “יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם׃” להצעה זו יתרו אפילו לא מגיב. מה כל כך מעליב?
רב אריה מסביר:

אני מדמיין את יתרו שומע את זה וחושב: “נו, באמת? זה מה שאתה חושב שעשיתי בשבילך? כאילו אני סתם אדם עם מפה? אם כך, ביי.” יתרו יודע היטב שתרומתו האמיתית היית המיקוד שלו במשימה והאוריינטציה הרוחנית של הקשבה ואינטליגנציה חברתית. הוא הקדיש תשומת לב קפדנית להרכב המבני של עם ישראל, וניצל את יכולתו להביט עליהם מרחוק להבין את חברי הקהילה המגוונים כפעילים ולא כעבדים פסיביים ושבורים…. למשה הייתה נטייה לזעם, שחיקה וניכור מהעם; היה זה יתרו שהראה לו כיצד ליצור מערכת משפט בת קיימא, יעילה ונגישה.

לפי קריאה זו משה פספס את תרומתו האמיתית של יתרו וייתכן שיתרו לא רק נעלב אלא גם התחיל לפקפק בחברות שבינו ובין משה וביכולתם לעבוד ביחד. אין לו חשק להתחיל מסע חדש בתנאים האלו. קיימת גם אפשרות שמשה כן היטב להבין את מעלותיו של יתרו אבל לא טרח להביע את עצמו בבהירות.
רב אריה מסכם:

בין אם משה לא מבין נכון ולא מעריך את יתרו או שהוא פשוט לא נזהר לתקשר אתו ולכן הביע את עצמו בצורה דו-משמעית, אינני יכול להמנע מהתהייה אם התורה מנסחת את הנאמר בעמימות במכוון. לעתים קרובות מדי הסיבות הגורמות להתדרדרות ביחסים בין-אישים חומקות מאיתנו. אנחנו אפילו לא יודעים למה אנחנו מרגישים רע או איך לתקן. לפי קריאה זו התורה ממחישה את הדינמיקה הזו עבורנו בתסריט בו שני חברים ותיקים מדברים זה על זה בלי לתקשר. הם נפרדים ללא סגירת מעגל. כתוצאה מהניכור בין משה והמחנך ויועץ הנבון ביותר שלו, הקהילה הישראלית בהנהגתו של משה מתפוררת לאי סדר חברתי.

מה באמת היה? לא נדע. אבל כדרכה של תורה, הרווחים בתוך הטקסט משאירים לנו פתח להביט יותר בעומקים בחיינו ובקהילתנו.
יהיו רצון שנדע להעריך אחד את השני ולתקשר בינינו בצורה מדויקת.

————

[*] במאמר מקוון Careless Communication and Social Dysfunction: Understanding Yitro’s Departure  התרגום שלי.

פרשת נשא: ברכת הכהנים | הָרַבָּה גייל שוסטר-בוסקילה, סיוון תשפ”ב

משנת תשל”ט-1979 אני קשורה לפרשת נשא כי הוסמכתי לרבנות בשבוע של הפרשה. למרות הזיכרונות הנהדרים מאותו אירוע, הפרשה לא בדיוק “תופסת לי את הלב”, חוץ מהרעיונות הנשגבים בברכת כהנים.

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:
יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם (במדבר ו, כג-כז).

התרגשתי עוד יותר בפעם הראשונה שראיתי את הלוחית הזעירה העשויה כסף במוזיאון ישראל. גובהה של הלוחית 9.7-3.9 ס”מ ורוחבה 2.7-1.1 ס”מ. כתוב באתר המוזיאון: “לוחיות הכסף הללו מכילות את העותק הקדום ביותר של טקסט מקראי שהתגלה עד כה, קדום בכ-500 שנה למגילות מדבר יהודה.”  

ברכת הכהנים

צילום מאת תמר הירדני בויקימדיה (לחץ על התמונה לראות אותה בגודל מלא)

לשמחתי זו תפילה שמופיעה בכל פעם שמתפללים את תפילת העמידה בבית הכנסת. בתנועה שלנו זו לא נחלת הכהנים בלבד, היא נגישה ופתוחה לכל מי שרוצה לברך את הזולת. החשיבות של משמעותן של מילים אלה חוזרת שוב ושוב שמסתכלים על המציאות המשונה מאז פרוץ מגפת הקורונה. כמעט שנתיים היינו צמאים להישמר מהמחלה ודאגנו לשלום כל יקירינו. בתוך הסגרים והחשכה של מחשבותינו היינו שמחים לזיק של תקווה. כל כך חיפשנו שלווה ונחמה שבוששו לבוא.

עד הקורונה, לא באמת הבנתי את משמעות של הפסוקים האלה בפרשה:

צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם (במדבר ה, ב-ג).

לצערי הצורך לבודד אנשים חולים הפך להיות חיי השיגרה שלנו. לפני שנים רבות, כשנכתבו פסוקים אלה, שרר פחד אדירי ממחלה לא ידועה ומהאיום שחזר שוב ושוב. עדיין יש לנו פחדים מוירוסים חדשים שיכולים להרוס את חיי השגרה של ימינו.

לכן רצוני לברך את כל הקוראים בברכה מכל הלב לימים של בטחון, בריאות והרבה אפשרויות לחגוג ביחד!

 

 

פרשת במדבר: משה מתחיל לממש את ההבטחה לכיבוש מהיר של הארץ אך הוא עומד להתאכזב | אסתר ואלי מיאסניק, אייר תשפ”ב

בספרים הקודמים, שמות וויקרא, מדווח על תחילת המהפכה הלאומית דתית שמוביל משה בעם העבדים, בעיקבות הצלחת היציאה ממצריים. לאחר מהפכה זו, מתארים עשרת הפרקים הראשונים של ספר במדבר התארגנות רבתי של בני ישראל.
האם ההתארגנות המתוארת על פני כעשרת הפרקים הראשונים (לא מעט!) של ספר במדבר היא בעלת חשיבות דומה למהפיכה הלאומית- דתית שתוארה בספרים הקודמים? אני מציע לראות את עשרת הפרקים הראשונים בספר במדבר, כהמשך תהליך הברית שנכרתה בסיני.

תחילת המהפכה הלאומית-דתית: ברית שכוללת גם את מה שנראה כהבטחה לכניסה קלה לארץ כנען

במהלך השנה הראשונה לאחר היציאה, כשהעם חונה עדיין באזור הר סיני, מקבל העם את עשרת הדברות ולאחר מכן נכרתת הברית, בשלבים-

  • תכולת הברית הינה הנחיות דתיות ומשפטיות (פרשת משפטים) והבטחה של האל לפעול אישית להנחלת הארץ ( הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ… וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי… ; שמ’ כג 20 ) תוך דרישה מבני ישראל לפעולה אלימה מול עובדי עבודה זרה[1]: כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם, וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. (שמות כג 23).
  • כריתת הברית עצמה, מתרחשת מיד לאחר מכן. ב”י שמעו את המשפטים והכריזו ‘נעשה’. לאחר ששמעו את ההבטחה לקיים את הברית ההיסטורית עם אברהם להנחלת הארץ, הם מכריזים ‘נעשה ונשמע’[2].
  • ספר הברית או לוחות הברית מונחים בארון הברית. הם הופכים עתה, למרכיב עיקרי במשכן. לכן נראה לי שהקמת המשכן הינה המשך תהליך הברית (הכהנים והלווים הם הנספחים למשכן, ולא העיקר). המשכן מוסיף מימד של ‘נוכח קבוע’ לברית. עתה, משה אינו נזקק עוד להיעלם כדי להביא את דבר ה’, הוא מתאם עצמו עם האל בעת שהוא ניגש למשכן ובמיוחד, הוא נעזר במשכן לתיאום הפעילות השוטפת ולהנחיות המסע[3] .

ואכן, בפרשת “בחוקותי” הקודמת ל ” במדבר” חוזר שוב המוטיב של ברית האבות. “וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר” (כו 42). מרמז על הבא אחריו.

עשרת הפרקים הראשונים של במדבר מתארים את תחילת מימוש חלק הברית הדן בכניסה מוצלחת לארץ המובטחת

מאחר שהברית כוללת התחייבות של האל לפעול להנחלת הארץ, משה נוקט בסדרת צעדים ארגוניים לקראת ההנחלה. כשהעם עדיין חונה באיזור הר סיני ולפני היציאה למסע אל הארץ המובטחת, ננקטים בין היתר צעדים כדלקמן-

  • הקמת משמר המשכן,
  • מיפקד הלויים,
  • מיפקד העם
  • הגדרת מבנה החנייה והמסע של העם כשהמשכן במרכז.

התוצאה היא שבני ישראל אמורים להרגיש חלק מאחדות עוצמתית המובלת על ידי המשכן לכיבוש הארץ. ואכן, לא בכדי מודגשים בעשרת הפרקים, מונחים ‘צבאיים’ רבים[4]. כגון- כל זכר, יוצא צבא, לצבאותם, מטה, מטות, דגל, דגליהם, פקודים. תיאור ההתארגנות מסתיים בהצגת אמצעי התקשורת עם כל קצוות העם, החצוצרות .

כחודש לאחר השלמת ההתארגנות, עוזבים ב”י את החנייה ויוצאים למסע [5] לכיוון כנען, הנמצאת במרחק ימים ספורים[6]. הכל בהובלת ארון הברית. נשים לב איפוא ל’קריאת קרב’ של משה. הוא אינו קורא להפוך את הארון לחוד חנית לחסד ורחמים או לתפילה. הוא פונה לה’ בקריאה למימוש הברית לגבי הכניסה לארץ. ‘קריאת הקרב’ שלו אומרת-ארגנתי את המערך הקרבי ועתה אני מבקש ממך לקיים את חלקך.

 וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. י’ 33-34.[7]

בעיות בברית או רק בעיה מקומית למשה

אך כידוע, האירועים שהתרחשו לאחר מכן, הפתיעו הן את משה והן את העם. במקום הליכה מהירה ומאורגנת לעבר כנען, מתברר שהן משה והן העם, אינם מוכנים לכניסה לכנען.

מפח הנפש של משה הוא טראומטי וטראגי: וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג–אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי (במד’ יא 15).

=================

[1]

  • הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי.
  • הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, …
  • …וְאָיַבְתִּי, אֶת-אֹיְבֶיךָ, וְצַרְתִּי, אֶת-צֹרְרֶיךָ. כִּי-יֵלֵךְ מַלְאָכִי, לְפָנֶיךָ, וֶהֱבִיאֲךָ אֶל-הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי, וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי; וְהִכְחַדְתִּיו.
  • …לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם: כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם, וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. (שמות כג 20-24).

 
על אף נוסח אחר בפרשת כי תישא ועל אף גישת חלק ניכר מהפרשנים שיש כאן רמז כי ” כאן התבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם (שמות לג ג) כי לא אעלה בקרבך” ( רש”י כ20) – אי אפשר להתעלם מהנוסח המוחלט של התחייבות האל.

[2]

  • וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה’- נַעֲשֶׂה. (כד 3)
  • … וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה’, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.
  • …וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם, עַל כָּל-הַדְּבָרִים, הָאֵלֶּה. (שמות כד 3-11)

האם יש הבדל בין ה’משפטים’ שלגביהם אמרו ב”י ‘נעשה’ בפסוק ג לבין ה‘ברית’ שלגביה אמרו ב”י ‘נעשה ונשמע’ (שמות כד 7)?
 לי הקטן נראה שב”י שמעו כבר את המשפטים, אך ההבטחה על המלאך שילך לפניהם (שמ’ כג 20) היא מיוחדת. לכן נראה לי שהנעשה ונשמע ממוקד בברית .

עם יציאת מצריים, ה’ מתייחס בצורה ברורה לברית בשמות ו 4 : וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. בברית, אם כן, גם אם יש בה נושאים רבים, פרק ההתנחלות הוא מהותי. היא המשך לברית עם האבות שגם היא קשורה לארץ .(לאברהם, בר’ טו 18: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה’ אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: וכן למשה אחר הכשלון הראשון עם פרעה . שמ’ ו ו4: ְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ .

ב”י מתלהבים איפוא מחידוש הברית עם האבות ומן ההבטחה שה’ יפעל אישית לכיבוש הארץ. לפיכך נראה ביהושע ד’ את ארון הברית כאמצעי לכיבוש הארץ כשעימו עוברים 30,000 חמושים.

[3]

  • האל הופך נוכח קבוע: וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה’, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.
  • משה לא ייעלם עוד: וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה’, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.
  • הכוונת המסע: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם… (שמ’ מ 34-38).

[4] אומר הרשב”ם (רבי שמואל בן מאיר. היה פרשן המקרא, פרשן התלמוד ומבעלי התוספות, נכדו של רש”י ותלמידו. חי במחצית הראשונה של המאה ה-12) – ‘לפי שמעתה צריכים ללכת לא”י ובני עשרים ומעלה ראויים לצאת בצבא …’ (במד’ א 2).

זו גם דעת הרמב”ן ( רבי משה בן נחמן. היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, משורר, הוגה, מקובל ורופא. בלשונות אירופה מקובל לכנות את רמב”ן ביוונית Nachmanides (נחמנידֶס). חי במאה 13): -‘ ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם…’. (במד’ א 45 )

 עם זאת יש פרשנים שאינם רואים בצעדים אלו הכנות צבאיות. ראה לדוגמא את מאמרו של הרב אלחנן סמט במאמר מ 2014 “במדבר – מה צורך היה במניין הזה?” (אתר תורת הר עציון- https://www.etzion.org.il/he)

[5] וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי–בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ; נַעֲלָה, הֶעָנָן, מֵעַל, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם, מִמִּדְבַּר סִינָי; וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן, בְּמִדְבַּר פָּארָן. וַיִּסְעוּ, בָּרִאשֹׁנָה, עַל-פִּי ה’ , בְּיַד-מֹשֶׁה. (במד’ י 1-3)

[6] למשל בדב’ א 2: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ

[7] קולמוסין רבים נשברו בהסבר קטע זה והקשרו לפרקי ההתארגנות הקודמים לו ולסיפור ה’מתאוננים’ שבא אחריו. עוד היה קשה לחז”ל הכיתוב של ה’נון ההפוכה’ שמופיע בכתובים ( שני הסימניות הן שתי נו”ן הפוכה גדולה שנכתבות בספר התורה לפני ואחרי שני פסוקים אלה ). אך אני הקטן הולך כברת דרך בדרכו של המלבי”ם ( רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר. היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה. המאה ה19) –”ויהי בנסוע הארון, באשר הלכו אז כדי לכנס לארץ מיד, וה’ הבטיחם שלא יצטרכו לשום מלחמה רק ה’ ילך לפניהם ויגרש מפניהם אויב ויאמר השמד, שע”ז הלך ארון הברית שעליו שכינת ה’, בראשם, להקדים לפניהם לגרש את האויב”

פרשת בחוקותי: המשך לפרשת בהר | אליאנה תפוחי, אייר, תשפ”ב

הפרשה בחוקותי היא הפרשה העשירית בספר ויקרא, והיא גם הפרשה המסיימת את את הספר. זו פרשה קצרה (2 פרקים סה”כ) ובשנים שאינן מעוברות היא נקראת יחד עם פרשת בהר. השנה – יש לנו שנה מעוברת, ולכן הפרשה זוכה לשבת משלה.

הפרשה הזו, בחלקה הראשון עוסקת בברכות ובקללות, או כפי שהיא גם מכונה “פרשת התוכחה”. ברכות ושפע לעם – במידה ויקיים את המצוות שנתן משה בהר סיני, וקללות – במידה והמצוות לא יקוימו. הברכות הן קצרות יחסית בפרשה זו, אך הקללות מפורטות ועולות בחומרתן עד העונש החמור ביותר לעם – גלות. על אף נימת התוכחה הכבדה בפרשה זו, מסתיים החלק הזה בכל זאת בנימה אופטימית – “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים…. וזכרתי להם ברית ראשונים…. להיות להם לאלוהים  אני יהוה” (ויקרא כז, מד-מה). אלוהים קשור לעם ישראל כמו הורה לילדיו, וגם אם יאכזבו אותו מאד, הוא נשאר מחויב להם לעד.

החלק השני של הפרשה הזו הוא יותר מאתגר לדעתי, במיוחד בימינו אלו. הוא מתייחס לאפליה הברורה של נשים וזקנים בחברה המקראית, ואולי גם היום במגזרים מסוימים. בפרק כז , ניתן מדרג של ערכי זכר ונקבה בגילאים שונים, בהקשר להלכות נדרים.

 

ערך זכר (שקל)

ערך נקבה (שקל)

חודש – 5 שנים

5

3

5שנים – 20 שנה

20

10

20 שנה – 60 שנה

50

Continue reading

פרשת בהר: למשוך את השמיטה בזנב | אהובה שחר, אייר תשפ”ב

סיפור עם ידוע של יהודי בגדד: מעשה באדם שגילה בערב שבת שהשמש שקעה, השבת נכנסה ואשתו שכחה להוציא את העוף שהכניסה לתנור האפיה. מה יעשה? אם ישאיר את העוף בתנור – יישרף העוף, ומה יאכלו הוא ובני ביתו בשבת? אם יוציא אותו מהתנור – הרי הוא מחלל את השבת! מהר ורץ אל הרב ושאל בעצתו. מצא הרב פתרון: ” משוך את התרנגולת מזנבה, וכך לא יחשב הדבר לחילול שבת”.

המשפט “משוך אותו מהזנב” התקבע בשפה העממית של יהודי עיראק כפתגם שמשמעותו: “מצא לך דרך לעקוף את הבעיה על ידי ‘מראית עין’ כאילו שמרת על החוק או על המצווה, ובעצם עשה מה שנוח לך”. הפתגם הזה מתאים להתרחשויות רבות בנוף הפוליטי הישראלי.

אני נזכרת בסיפור ובפתגם בכל פעם שאני נתקלת בניסיון להתאים בצורה מלאכותית מצווה מן התורה לחיינו היום. שומרי מצוות רוצים לשמר ולקיים את מצוות התורה. אבל הרי נחוצה התאמת המצוות למציאות של היום. איך נשמור על המצוות וגם נעשה מה שנוח לנו?

פרשת “בהר סיני” קצרה. היא מתפרשת על פני פרק אחד (ויקרא פרק כ”ה) ושני פסוקים מהפרק שאחריו (כ”ו פסוקים א, ב) וכל כולה חוקים חברתיים שמטרתם להגן על החלשים שבחברה. שמיטה, יובל, גאולת האדמה, שחרור העבד העברי, איסור לקיחת נשך ותרבית.

אתרכז במצוות ראשונות שבפרשה: שמיטה ויובל, ובעיקר במצוות השמיטה. שהרי השנה תשפ”ב היא שנת שמיטה. אמנם למצוות השמיטה כמה הסברים ומשמעויות, אבל אין ספק שהמשמעות העיקרית היא: העזרה לחלשים שבחברה, לעניים. “והייתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים לאכל” (כ”ה, ו).

לא נוח לקיים את מצוות השמיטה. האדמה שלי, אומר האדם, אני רוצה לגדל בה, ולאכול מפריה. אבל אני גם רוצה להיות אדם שומר מצוות .מה עושים? מושכים את העוף מזנבו. ממציאים כל מיני שיטות לעקוף את איסור העבודה באדמה וליצור מראית עין שקיימנו את המצווה. את עיקרה של המצווה שכחו כאן: הפקרת השדות והכרמים לאכילה חופשית של העניים.

 שהרי כל הפתרונות: ” זריעה מוקדמת”, “מצעים מנותקים”, “היתר מכירה” הם רק דרך לעקוף את המצווה וליצור מראית עין שקיימנו אותה. הפתרון היחידי שאכן מתייחס לתוכנה האמיתי של המצווה הוא “אוצר בית דין” (בית הדין ממנה שליחים מטעמו לטפל בפירות ומחלק אותם לציבור). ככל שאני יודעת הפתרון הזה פחות מיושם בפועל.

בתוך כל המהומה נשכח שהמשמעות העיקרית היא עזרה למי שאין ידו משגת.

תארו לכם חברה שבה כל שנה שביעית ניתנת האפשרות לעניי החברה לקבל מגידולי האדמה חינם למאכל לביתם חינם לאורך כל השנה.

תארו לכם חברה שבה בשנת היובל מוותרים לעניים על משכנתא שלא שולמה ומשאירים אותם לגור בביתם בלי לגרש אותם בגלל החוב.

תארו.

 

חג בעומר[*]. מילים בשולי פרשת אמור | אניטה תמרי,  אייר תשפ”ב

אי שם, בין “וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה” ובין סיום הספירה, לאחר “חמישים יום”, איבדנו משהו

אי שם, בין “ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין” ובין “ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ” איבדנו משהו

מה שאיבדנו הוא שמחת החיים, השמחה שבאה מתוך קשר עם האדמה, עם מעגל החיים ועם תשומת הלב לעונות המתחלפות ולטבע המתחלף אתן

בני ישראל יצאו ממצרים, על-פי הדעה המוסכמת, בסביבות 1225 לפנה”ס. מרד בר כוכבא הסתיים בשנת 135 לספירה. חשבון פשוט (היחיד שאני מסוגלת לו) מראה לנו שהיו לעם ישראל 1360 שנה שבהם היו הימים האלה, ימי ספירת העומר, ימים של ספירה, ימים של קשר עם הקרקע, ולא ימים של אבלות

דברים נוראים עשה מרד בר כוכבא לעם ישראל. בימים ההם הייתה זו שואה אדירה שבה הושמד חלק גדול מאוד מהעם היושב בארץ. רבבות אנשים נטבחו, רבבות מתו במלחמה קנאית ואבודה מראש, ואנחנו, הדורות שאחרי, קבלנו שלושים ושניים ימי אבלות, או ארבעים ושמונה ימי אבלות, תלוי, כמו בכל דבר בעמנו, מי סופר

ואני רוצה, לרגע, לבקש, בואו נוציא את האבלות מספירת העומר. בואו נראה כמה יפים הלילות של כנען, באותם חמישים ימים שבין חג פסח לבין חג השבועות

אביב בארץ. התאנה חנטה פגיה, עת הזמיר הגיע. הטבע מוריק ופורח בהבטחה של פרות עסיסיים שילוו אותנו בקיץ הלוהט שעוד יגיע. הימים האלה הפכפכים הם. החקלאים שהניפו את העומר מביטים לשמיים בחשש. אם יבואו גשמים שלא בעתם, תיהרס התבואה. אם יבואו ימי שרב שלא בעתם, תיהרס התבואה. ומי כמונו מכיר את הימים האלה, הימים שבין סוודר לבגד ים, הימים שבין נעלי בית לרגליים יחפות. מרצפות האבן שלנו מכאיבות מעט לכפות הרגליים בבוקר, מנחמות אותן בצוהרי היום, מצננות יותר ממה שהיינו רוצים לעת ערב. אנחנו יוצאים לדרך כשחלון המכונית סגור בפני צינת הבוקר, פתוח כעבור זמן לרוח, ושוב נסגר כדי ליהנות מהמזגן – וכל זה תוך שעה

אבל הלילות, הלילות כל כך יפים הם. ואולי בשל כך נעשית ספירת העומר בערב, לאחר שעבר עוד יום, לאחר העצב על השרב או השמחה על הטפטוף הקל. ספירת העומר “סוגרת” עוד יום  של ציפייה לקציר

“עד שיפוח היום ונסו הצללים, אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה”. הלילה, על ריחות האביב המשכרים שלו, השמיים הבהירים שמאות כוכבים מאירים לנו בהם, הירח הזוהר כל כך שהוא מטיל את צלם של ההולכים על האדמה, הלילה נועד לאהבה. “אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק: פתחי לי אחותי רעיתי אהובתי תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה”   

זמן הפסח הוא זמן התעוררות האהבה. הורדנו את עטיפות החורף וגופנו מרגיש את מגע השמש המלטפת. אחרי חג השבועות יהפוך מגע רך זה לצריבה יוקדת. ימי העומר הם הימים שבין האהבה החדשה, הצעירה, זו שיוצאת לכרמים ואל גינת האגוז, לבין האהבה הבוגרת בגורן השעורים. בחמישים הימים האלה מבשילה לא רק התבואה, אלא גם האהבה. האהבה של רות ובועז איננה רוויה מחמאות ותיאורי אהבים. האהבה של רות ובועז היא אהבה בוגרת, אהבה שבאה בעקבות כאב ואובדן. האהבה של חג השבועות היא אהבה של הקציר, של יזע, של עבודה קשה, של עמל שהגיעה לסיומו, ועכשיו אפשר להתברך בו

לו לא היינו נוהגים מנהגי אבלות, היו ימי ספירת העומר ימים של שמחה, ימים של “קול חתן וקול כלה” מדי ערב בערב. היינו נהנים משירים וממנגינות שחוברים לשירת הציפורים ולפעיית הטליים והגדיים הצעירים. היינו רוקדים כמו עלי הגפן החדשים ברוח האביב

אבל אנחנו, בין “ממחרת הפסח” לבין “חמישים יום” אבדנו משהו. אבדנו את שירת האביב. אבדנו את שירת האהבה ובמקומם לקחנו על עצמנו ימים של אבלות ולילה אחד של מדורות. מעבר לכישלון המדיני והצבאי, מעבר לטבח ולייסורים ול”יצתה נשמתו באחד”, מעבר לכל הסבל הנורא, לקח לנו בר כוכבא את לילות האביב ואת ימי האהבה

בואו, לרגע, נוציא את האבלות, את ההיסטוריה ואת המלחמות מהעומר. בואו, לרגע, נברך על הלילות היפים שבין האהבה החדשה בכרמים לבין האהבה הבשלה שבגורן

————-

[*] גילוי נאות: את הטקסט הזה כתבתי לפני למעלה משני עשורים. דבר לא השתנה – אני עדיין מצרה על כך שאנחנו אסורים בשמחות בימים הכי יפים שהארץ הטובה שלנו מעניקה לנו

פרשת קדושים: קידוש היום יום | חיים פישר, ניסן תשפ”ב

“דבר אל כל בנ ישראל ואמרת אליהם  קדושים תהיו כי קדוש אני”: המצווה הפותחת את הפרשה מצווה על כולנו להיות קדושים כי ה’ קדוש. התורה מציבה לנו אידיאל שעלינו לשאוף אליו. הסיבה לכך שאנו צריכים להיות קדושים נראית תמוהה במיוחד: אנו נדרשים לחקות את האל בקדושתו. בכך הפרשה שלנו מחדדת את הנאמר בפרשת בראשית: האדם נברא בצלם, מה הכוונה בעצם? במה אנו דומים לה’? תשובת התורה: ביכולת שלנו להיות קדושים או לפחות לשאוף אל הקדושה. יחד עם זאת, הדרישה משאירה את האדם במבוכה מעיקה, איך מגיעים לאותה שלמות רוחנית נכספת? הפרשה שלנו עתירה במיוחד במצוות, מתוך תרי”ג מצוות 51 מופיעות בפרשתנו. מזה אנו למדים שקיום המצוות עוזר לנו לעלות בדרגת הקדושה. האדם המקיים את המצוות מנכיח את האל בחיי היום יום שלו, מרחיק את עצמו מיצרים ומביא לסובלימציה של הפעולות הפשוטות של החיים. התורה לא משאירה את הקדושה כאידיאל בלתי ניתן להשגה, המצוות סוללות לנו את הדרך אל הנעלה והנאצל. כל סוגי המצוות מיוצגים בפרשה: עשה ולא תעשה, בין האדם למקום, בין אדם לחברו, מצוות המתקנות את החברה ומצוות המתקנות את האדם, כולן מקרבות אותנו לקדושה.

הנצי”ב מוולוז’ין מעיר שהניסוח “דבר אל עדת בני ישראל” מופיע בהרבה מקומות בתורה אך הניסוח בפרשה “דבר אל כל עדת בני ישראל” הינו מיוחד. הנצי”ב מפרש שצמד המילים “אל כל” כ “אל כל אחד ואחד” כוונת הנצי”ב היא שהמצווה להיות קדוש משמעותה שונה לכל אחד ואחד, כל אדם לפי יכולתו, הבנתו, כושרו וייעודו בחיים. ישנה דרך אחת (לפחות בשאיפה) לקיים מצוות אך יש דרכים הרבה להגיע לקדושה, קיום המצוות פועל על כל אחד ואחד באופן שונה. אם קיום המצוות הוא תנאי הכרחי לעלות בקדושה האם הוא גם תנאי מספיק?? ואם לא, מה הם התנאים הנוספים? בשאלות אלו נדון בפעם אחרת.

“ואהבת לרעך כמוך” כל כך הרבה דיו נשפך על הנושא, רבי עקיבא ראה במצווה כלל גדול בתורה. בן עזאי ראה בפסוק “זה ספר תולדות האדם ביום ברא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו” עיקרון גדול יותר. מזה אנו למדים שיש לאהוב את האדם באשר הוא אדם.  שאלה: מה אם אני לא אוהב את עצמי? מה המשמעות של המצווה למי שלא אוהב את עצמו? שמתם לב שאנשים רעים העושים רע לאחרים הם אנשים אכולי שנאה עצמית? יכול להיות שהמצווה איננה באה רק לתקן את החברה והיחסים בין האנשים אלא המצווה דורשת מהאדם תיקון עצמי. קודם ילמד לאהוב את עצמו כדי שיוכל לאהוב את רעו.

בפרשה מופיעים שני סוגים של מצוות המכוונות לצדק חברתי, הסוג הראשון דואג לצדק לכל מי ששותף מלא במערכת הכלכלית אך מסיבות שונות נמצאים בתחתית הסדר החברתי וככאלה חייבים לקבל את התנאים שמכתיבים החזקים, לדוגמה: “לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר איתך עד הבוקר”.הסוג השני בא לדאוג לצרכים המינימאליים של אלה שלא זכו ליטול חלק בפעילות הכלכלית (במילים של היום: אלה שנפלטו אל מחוץ למעגל התעסוקה), לדוגמה: “ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט”.

התורה מצווה לנו לדאוג גם לאלמנה, ליתום ולגר, כלומר לאנשים שאין מי שידאג להם. אל לנו לחשוב שמי שלא תורם למאמץ המשותף להגדלת העושר של החברה אינו זכאי לחלק מהפירות. היום, אני מציע שנהרהר על המשמעות של המצוות השייכות לסוג הראשון דווקא. (לא תעשוק…) חברות כלכליות גדולות מנצלות עד תום את מצבם בשוק כדי לעשוק עובדים, לקוחות, ספקים ומתחרים. מצד שני לכולן יש מדיניות נדיבה של תרומות לשורה ארוכה של ארגונים הדואגים לנכים, יתומים, נשים מוכות וכו’…. לאותם גופים כלכליים ולאותם אנשים פרטיים החושבים לצאת לידי חובה במתן צדקה לצורך השתקת המצפון, התורה תובעת מהם גם להתנהל בצורה הוגנת ומכבדת לכל מי שנמצא בקשר כלכלי/עסקי אתם. הקדושה נמצאת גם שם ואם נדע להתנהל נקיים אותה בכל היבטי החיים וכן… כולל בעסקיים.

 

אחרי מות: אש זרה ואש אמת | עמנואל נשרי, ניסן תש”ב

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה’, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה’ (ויקרא י, א).

וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה’, וַיָּמֻתוּ (ויקרא טז, א).

אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל, היה לוחם שנפל בשבי הסורי בדצמבר 1954. אורי וחברי החוליה שלו, שנשלחו למשימה מודיעינית מעבר לגבול הסורי, נחקרו ועונו קשות. לאחר שלושים וחמשה ימים רצופים של עינויים קשים נשבר אורי אילן, הוא נמצא תלוי בתאו ללא רוח חיים, בגיל 19 שנים ו 11 חדשים. בתיה גולן בת כיתתו של אורי אומרת “לא הייתה הפתעה כל כך גדולה, פחדנו שזה מה שיכול לקרות, אורי גם דיבר על זה, הוא אמר הרבה דברים, בתקופה שהיה בצבא אמר אורי: ‘אם חייל נופל בשבי והוא רוצה לשמור על סודות הצבא, אין לו ברירה הוא חייב להתאבד’.” בקִפלי בגדיו נמצאו 9 פתקים שכתב בניקוב בעזרת קיסם, ביניהם פתק שציטט משה דיין בהלוויה “לא בגדתי“. משפחתו סרבה לקבל את הפתקים בטענה שנכתבו לצה”ל לא למשפחה. אימו של אורי הייתה חברת כנסת והסובייטים הציעו לה לשחרר את אורי בלבד. תשובתה הנחרצת הייתה: “או כולם או אף אחד” אורי התאבד בשבי. מעשהו של אורי הפך לאחד ממיתוסי הגבורה המלווים את צה”ל עד היום.

על פי ספר הזוהר, נדב ואביהוא עדיין היו למטה מבני עשרים ולפיכך נקראו “בני אהרן”, כלומר בנים ברשות אביהם. אם כן כיצד נענשו, והלא כלל הוא בידינו שאין מענישים מן השמים בטרם מלאו לאדם עשרים שנה?
אמנם נראה מהגמרא (ברכות דף לא) שקטן פיקח וחכם מאד נענש אפילו אם טרם מלאו לו עשרים. ואם כן זה הסבר הפסוק “ויהי אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן” (ויקרא טז, א): ואם תאמר הרי הם קטנים, לכן ממשיכה התורה ואומרת ” בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה’”, כלומר הם היו בדרגה גבוהה של חכמה עד כדי כך שה’ דיבר איתם, ואם כן נחשבים כגדולים לעניין זה ולכן נענשו.

תני ר’ אליעזר לא מתו בניו של אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבנו ומעשה בתלמיד אחד שהורה לפני רבו ר’ אליעזר אמר לאימא שלום אי לאשתו של זה אינו מוציא שבתו לא באת שבתו עד שמת נכנסו חכמים אצלו א”ל נביא אתה אמר להם: (עמוס ז, יד) לֹא-נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי: אלא כך מקובלני כל המורה הלכה לפני רבו חייב מיתה”

 האם הזמנים משתנים האנשים מתחלפים האמיתות נשארות?? בני אהרון ששרתו בקודש וכבתה אש התמיד במשכן, לפי אחד המדרשים. הביאו אש ממקור חיצוני, “אש זרה”. אורי אילן ומשפחתו הורו שיעור לעם ישראל. המשמעות של אהבת הארץ והעם – מחד גיסא הקרבה אישית למען הכלל, ומאידך געסא המשך שרות הציבור והעם כשם שאהרון ומשפחת אילן המשיכו. האש שיקדה בליבו של אורי לא הייתה אש זרה אלא אש אמת, על אף, שכמו האש הזרה של בני אהרון, הביאה לכיליונו.

פסח: הבן מול האב | סאם ליימן-ווילציג ניסן, תשפ”ב

(פרשנות זו הינה תמצית של דבר תורה של הרב גורדון טוקר, עמית שלי מבי״ס יסודי לפני 60 שנים)

לפעמים אנו מכירים טקסט כל כך טוב, שאיננו רואים שהוא בעייתי מאד. כך, לדוגמה, סיפור ארבעת הבנים בהגדה של פסח, שיש בה כמה קשיים וכשלים לוגיים. הבעיה המרכזית: אין כל סימטריה בין הבנים. בשלושה מהם יש פגם אינטלקטואלי ובאחד פגם מוסרי (״הרשע״). בנוסף, שני הבנים הראשונים מדברים בגוף שני (כאילו בלי קשר לעצמם), אך רק השֵני מקבל ביקורת. הבן הראשון לא מקבל תשובה שבאה מהתורה אלא מהמשנה – והבן השני כן מקבל תשובה מהתורה, אך מאותו פסוק שמקבל הבן הרביעי, אבל הבן השני מקבל אותה בצורה סרקסטית!

איך ניתן ליישב את כל המוזרויות האלו? אפשר שיש דרך פשוטה אחת: לא מדובר בארבעה בנים אלא בבן אחד בלבד שעובר תהליך ״פדגוגי״ עם (או ליתר דיוק: מול) אביו!

הבן הראשון שואל ״מה?״ למלה זאת ישנן שתי משמעויות: ״מדוע עושים את זה?״ ו״תכלס, מה צריך לעשות?״ המשמעות הראשונה היא מהותית יותר והתשובה דורשת מחשבה, ולכן האב (העצלן?) עונה על השאלה במשמעותה השנייה ומתחיל להסביר ב״רשימת מכולת״ מה יש לעשות בפסח. הילד מבולבל, כי זאת לא תשובה לשאלה שהוא התכוון לה. בקיצור, כבר כאן האב נכשל בפדגוגיה, כי הוא אמור היה להבין ששאלת ה״מדוע?״ היא לא רק שאלה שכל ילד שואל (״מיליון פעמים״) אלא שהיא שאלה מהותית שתאפשר לילד להפנים את הרציונל לְמַה שהוא רואה.

כתוצאה מחוסר המענה המתאים, הילד חוזר עם השאלה שנייה: ״מה העבודה הזאת לכם?״ כאן ה״לכם״ אינה ״אני לא בעניינים האלה״ אלא ״מה כל זה עושה עבורכם?״  מיד מבין האב את הטעות שלו בתשובתו הראשונה, אך אינו יכול להיראות ״חלש״ (מטומטם?) מול בנו – ועונה בצורה בוטה, כאילו הבן ״רשע״.

הבן המסכן ממש מבולבל עכשיו והופך לשלישי: ״תם״. שהרי מה הוא עשה כדי לקבל את הנזיפה הזאת? לכן, שאֵלָתו הבאה מאד פשוטה: ״מה זאת?״ (מה קורה כאן? מה עשיתי?) ומה תגובת האב לשאלת תם זו? לכאורה, תשובתו אינה רלוונטית לשאלה: ״ביד חזקה הוציאנו ה׳ ממצרים״. היא לא רלוונטית מהותית, אבל כן רגשית, כאילו לומר: כמו האלוהים השולט על משפחת בני ישראל, במשפחה שלי כאן, אני החזק ומחליט מה קורה ומה לא – בלי שאלות טורדניות של ״מדוע?״ (יש לציין ששאלת ה״למה?״ המהותית אינה שאלה שעריצים כמו פרעה מאפשרים לנתינים שלו לשאול. רק אדם חופשי, במשטר פתוח, יכול לשאול שאלה כזאת. מכאן אנו מבינים בכלל את המרכזיות של ארבע הקושיות לכל סדר ערב פסח ולחג כולו.)

עכשיו הבן ״למד לקח״: לא לשאול שאלות (הבן הרביעי: ״שאינו יודע לשאול״ – ואולי עדיף: שיודע לא לשאול!). האב נכשל לגמרי. מה הפתרון? (התשובה נמצאת לקראת סוף סוגיית ארבעת הבנים. תקראו מה כתוב לגבי הבן שאינו יודע לשאול ותנסו לפתור את התעלומה בעצמכם. אם לא הצלחתם, אז הנה:)

*

*

*

״את פתח לו״!! כלומר, צריכים להביא את האֵם לתוך הסיפור, כי היא יודעת כיצד ללמד את הילד עם יותר הבנה ורגישות. חמישה גברים (כביכול) בכל הסיפור הזה ומי שיוצא גיבור היא האימא. בדיוק כמו יוכבד ומרים שהצילו ואז גידלו את משה, שברבות השנים הפך למשה רבנו.

שבת הגדול: בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל | שושנה מיכאל צוקר, ניסן תשפ”ב

English

ניסן הוא חודש של ציפייה – לאביב, לשמחת החג ולגאולה, כדברי רבי יהושע: “בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל.” (בבלי ראש השנה י:ב).

אביב הגיע ונראה כי חגיגות הפסח השנה יהיו כמעט “כמו פעם” אבל גאולה אינה נראית באופק. 

ההפטרה המיוחדת לשבת הגדול, השבת לפני פסח, אולי נבחרה להראות לנו למה.

בפרק האחרון של נבואה פורמלית בתנ”ך, הנביא מלאכי מונה את החטאים שמונעים את הגאולה: כישוף, ניאוף, שבועת שקר, עושק שכירים, אלמנות ויתומים – קרי שכבות המוחלשים בעם – וקיפוח גרים. בהמשך הפרק הוא מוסיף גזל תרומות ומעשרות שזה בעצם העלמת מס. אם נבין את הכישוף ככל דרך פעולה המתעלמת מחוקי הטבע, כל החטאים האלו מוכרים לנו היטב.

הקביעה בפסוק ח, כי מעילה בתרומות ומעשרות המעוברות לכוהנים, ללוויים ולנזקקים שווה ערך להונאת האל דורשת עיון. הטענה היא שהמשאבים העוברים דרך ידינו אינם באמת שלנו אלא ברכות מאלוהים שאנו אחראים להקצותן לצרכינו וגם לזולתנו. לכן שלילת מזונם וכספם של משרתי הציבור (כוהנים ולוויים) והנזקקים היא גניבה, הן מבני האדם והן מאלוהים.

עם זאת, מלאכי, בשם אלוהים, אינו מזכיר ישירות את העניים. למה הם מושמטים? למה לתת רושם  שאלוהים דואג יותר לכבודו ופחות לטובת הנזקקים? אני מניחה שמלאכי מתאים את דבריו לקהל שלו, כי הוא “אדם, לא מיקרופון” (ר’ אברהם יהושע השל,  הנביאים, עמ’ xiv). הוא ממתן את דברי אלוהים כדי שיישמעו. לאנשים בימי מלאכי (ולא רק אז) היו פחות נקיפות מצפון כאשר הם גזלו מהעניים – חסרי כח חברתי ופוליטי – אך פחדם מאלוהים היה אמיתי. לפיכך, הנביא מדגיש את החטא כלפי שמים ולא את העוול לבני האדם. יתכן כי התאמת המסר לאוזני השומעים מוצדקת כדי להשיג את המטרה, שהיא אספקת צורכיהם הבסיסים לכלל האכלוסיה. ויחד עם זאת, טמון כאן פן נוסף המעכב את הגאולה, כאשר מעשינו מוּנעים יותר מיראת העונש או מפחד “מה יגידו” ופחות מאמת וצדק.

קרבן הפסח שקדם לגאולת מצרים הראה לגואל מי בין בני ישראל היה מוכן להקריב ולהתנתק מהתרבות הרעה כדי להגאל. מה אנו מוכנים להקריב כדאי לְקָרֵב את הגאולה?  

שבת החודש: שירים מהעבר לאביב שבפתח | מוגשים מהרבה גייל שוסטר-בוסקילה, ניסן תשפ”ב

ביליתי ערב גשום וקר עם שירי אביב מהעבר. זו טעימה קטנטנה מאתר מיוחד – זמרשת:מטרות זֶמֶרֶשֶׁת כוללות מצד אחד את הצלת השירים המוקדמים שהוקלטו לפני עשורים רבים ונמצאים כיום במצב התפוררות מתקדם, ומצד שני את גאולתם מנבכי השכחה, הצגתם והפצתם בקרב הציבור הישראלי המעוניין”. (לחצו על שם השיר כדי לשמוע אותו).

שִׁפְעַת פְּרָחִים בַּגַּן
חָזְרָה, הוֹפִיעָה כִּי בָּא, הִגִּיעַ
מוֹעֵד יְמֵי נִיסָן.

מִכָּל פִּרְחֵי תִּפְאֶרֶת
אֶת מִי נַפְשִׁי בּוֹחֶרֶת?
אֶת מֶלֶךְ הַיֹּפִי, אֶת הַשּׁוֹשָׁן.

כָּל צִפֳּרֵי הַשִּׁיר
בְּקוֹל יָרִיעוּ, חֶדְוָה יַבִּיעוּ,
בְּרֹן, בְּגִיל אַדִּיר.

‏מִתּוֹךְ זוֹ הַמַּקְהֶלֶת
אֶל מִי נַפְשִׁי צוֹהֶלֶת?
אֶל מֶלֶךְ הָרֶנֶן, אֶל הַזָּמִיר.‏

מילים: לא ידוע לחן: יוהן הרמן שיין: 1621 – מלחין גרמני מראשית תקופת הבארוק.תרגום/נוסח עברי: יוסף אחאי


נִצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ
עֵת הַזָּמִיר וְקוֹל הַתּוֹר.

בִּמְחוֹלוֹת הַמַּחֲנַיִם
הָבָה וְנִפְצַח מִזְמוֹר.

צְרוֹר הַמּוֹר לִי, צְרוֹר הַמּוֹר לִי,
צְרוֹר הַמּוֹר לִי, צְרוֹר הַמּוֹר.

בִּמְחוֹלוֹת הַמַּחֲנַיִם
הָבָה וְנִפְצַח מִזְמוֹר.

מילים: שרה לוי-תנאי  לחן: עממי אוקראיני


שמחה רבה, שמחה רבה,

הנה זה בא! אביב הגיע פסח בא!!

 מילים: יפה בלהה לחן: ידידיה אדמון


אָבִיב, אָבִיב הִגִּיעַ
הוֹרִיק שָׂדֶה גַּם כַּר,
כָּל עַיִן הוּא מַפְתִּיעַ
בִּשְׁלַל פִּרְחֵי הַבַּר.

מֵעַל נָטוּי רָקִיעַ
מַרְחִיב בִּתְכוֹל עָמֹק,
לְמַטָּה יָם יַרְגִּיעַ,
יִשְׁלַו הוּא כַּתִּינוֹק.

וְאוֹר כֹּה רַב וְזֹהַר
וְדוּמִיָּה סָבִיב –
מַבְהִיק מִזִּיו מִטֹּהַר
עוֹלָם נָאֶה, חָבִיב.
אָבִיב, אָבִיב, אָבִיב!

מילים: אפרים תלמי לחן: דוד זהבי   1.3.1952


אחר הגשם: שִׁיר לֶכֶת
אַחַת שְׁתַּיִם אַחַת שְׁתַּיִם
כַּמָּה זַכִּים הֵם הַשָּׁמַיִם
חָדַל הַגֶּשֶׁם, פָּסַק הָרוּחַ
עַכְשָׁיו נֵצֵא יַחְדָיו לָשׂוּחַ
אַחַת שְׁתַּיִם יָשָׁר בַּשְּׁבִיל
כָּל יֶלֶד קָט מָלֵא הוּא גִיל

אַחַת שְׁתַּיִם, אַחַת שְׁתַּיִם
לְשֶׁמֶשׁ פָּז רַבּוֹת קַרְנַיִם
כָּל קֶרֶן שֶׁמֶשׁ אוֹר שׁוֹפֶכֶת
כַּמָּה נָעִים עַכְשָׁיו לָלֶכֶת
אַחַת שְׁתַּיִם, יָשָׁר בָּרְחוֹב
הֶאָח, הֶאָח יָפֶה וָטוֹב!

אַחַת שְׁתַּיִם, אַחַת שְׁתַּיִם
אֵין כָּל אָבָק עָף לָעֵינַיִם
צַח הָאֲוִיר, מָלֵא הוּא רֵיחַ
נֵלֵךְ, נִצְעַד בְּלֵב שָׂמֵחַ
אַחַת שְׁתַּיִם מִחוּץ לָעִיר
נֵלֵךְ יַחְדָיו, נָשִׁירָה שִׁיר

מילים: לוין קיפניס  לחן: יוסף מילט

מאת:  בת-חן בן אבו:     

פתחו בפינת הרחוב שלנו,
פאב חדש, קראו לו “בּוֹאנַה”.
במקום בית הקפה השכונתי
שנסגר בקורונה.
“זה סימן משמיים”
אמרתי לבנות
למרות שבאלכוהול, הן עוד לא מבינות
כי אחרי שנה בממלכת הבריטית
זו הייתה נקודה קריטית
כשהחלטנו – חוזרים הביתה, למולדת
נגמר החופש, אנחנו משפחה עובדת
ובאנגליה, ממש מול הבית, בווֹלטון סטר‎‏יט
 מאחורי המכולת השכונתית
היה פאב מדליק
עם שיק
ועכשיו, בפינת הרחוב, הפאב נראה סבבה
לא באוקספורד, לא בלונדון,
בכפר סבא!
אז אמרתי ליובל ולבנות שוב, פעמיים,
זה סימן משמיים!

כמה חודשים קודם הגענו, שלוש בנות, אמא ואבא
אל ביתינו החדש בכפר סבא
(לפני שפתחו את הפאב “בואנה”)

בשיא הקורונה
 נחתנו אחר כבוד, כביום חג,
בנתב”ג!
ריק.
אין איש.
משהוא השתבש פה,זה מרגיש
הדיוטי-פרי, סגור
להוריד את המסיכה, אסור
ולקינוח – 42 מעלות בצל…
ברוכים הבאים לישראל!

וכשנתב”ג ריק –
בלב מקנן הספק
עוד אפשר לערוק לקומת הנוסעים?
ובמעשה ניסים –
סיבוב קטן לאחור
ולחזור –

אל התור המסודר
אל הנוף הירוק שלא נגמר
אל הסוּפּר הפחות יקר,
אל מזג האוור הקר,
ואל האַייֵרִיש-קְרִים בּבר….

לכן, כשפתחו את הפאב הזה, “בואנה”,
באמצע הקורונה
כמה חודשים אחרי שנחתנו,
ממש בפינת הרחוב
(בדיוק כשהתחיל להיות לנו טוב)
 זה היה סימן משמיים –
לשנה הבאה בירושלים!

 

 

 

פרשת שמיני: שלוש תמונות על התפתחויות בהתייחסות ב”י למשכן | אסתר ואלי מיאסניק

פרשת שמיני מתארת את סצנת הפעלת המשכן במדבר. הפטרת שמיני* מתארת את סצנת העלאת ארון הברית לירושלים, בשנה השמינית למולכו של דוד. לכאורה, סביר היה לסיים את ההפטרה בהעלאת הארון לירושלים, בלא להביא את סצנת תגובתה העגמומית של מיכל בת שאול, אשתו של דוד, למראה 30,000 החוגגים ובראשם דוד (שמ”ב ו 19). האם יש חשיבות לאזכור תגובה זו של מיכל?

אני מציע לראות בפרשה ובהפטרה הצגה של תובנה על התפתחות ההתייחסות למשכן ולארון הברית בעם ישראל.

בסצנת הפעלת המשכן במדבר, נוצקים עקרונות המשכן, הכהונה וההיוועצות בה’ [1].

לאחר 7 ימי הכנות, מופעל המשכן  ביום השמיני, נוכח פני האומה. האווירה היא חגיגית, מייצגת קדושה ומפגינה איפוק רב. אווירה מעונבת. משה מנהל את תהליך הפעלת הכהונה לקראת השיא שהוא אישור טיקסי של קבלת העולה ע”י ה’- וַיֵּרָא כְבוֹד-ה’, אֶל-כָּל-הָעָם.  וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה’, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם (ויקר’ ט 24-25).
תגובת העם לאירוע השיא היא מדודה. העם הנופל על פניו כנראה תוך הרמת קול[2] . נשים לב שהעם אינו יוצא מגדרו ואינו מגיב בשירה, בתופים ובמחולות כמו שעשה לאחר בקיעת הים. התחושה היא שהעם סומך מאוד על קשרי משה עם ה’.

עם הכניסה לארץ מדווח גם על אמונה בה’ אך גם באלים אחרים [3]. “אין ייחוד פולחן. שואלים באלוקים ומקריבים קרבנות בבית אל…אבל יש מקדשים אחרים”  [4] .

בתקופתו של עלי הנביא ולאחר מכן בתקופת שמואל (כ 300 שנה אחר יציאת מצריים) חלה התמקדות משמעותית יותר בהסתמכות על ה’[5] . למשל- סביר להניח שהסיפור המוזר על נפילת הארון בידי הפלשתים והאפקט שהיה לו עליהם, מסמל זאת[6] .
אך עדיין נותרה אמביוולנטיות. מנהיגים שאלו את ה’ או הסתמכו על הארון- אך לא פעם, שמרו את זכות ההחלטה הסופית לעצמם. אני מכנה מנהיגים אלו של טרום דוד המלך, כ”אליטה הישנה”. הדוגמא הידועה לכך הינה החלטת שאול לוותר על הגבוי של שמואל ולהעדיף להתייעץ עם אשת האוב (שמ”א כח). מה שהביא למפלתו מול הפלישתים ולמותו. ראה דוגמאות נוספות בהערות הסיום, על הבעייתיות של תהליך ההתייעצות עם ה’ של האליטה הישנה, הטרום- דוידית [7].

דוד הוא אליטה חדשה המתייעצת עם ה’ ולא פועלת רק על דעת עצמה.  

כ 400 שנה לאחר יציאת מצריים, מקים דוד את הממלכה המאוחדת שבירתה ירושלים שבה יעמוד בית המקדש. תחליף למשכן שילה שנחרב. זקני ישראל מושחים את דוד למלך בחברון, בעקבות נצחונו במלחמות קשות.  
המאפיין את דוד כאליטה חדשה, הוא הסתמכות מלאה על ה’- בכל החלטה [8].  לכן סצנת העלאת ארון הברית לירושלים (הפטרת שמיני) נראית טבעית. דוד, חוגג את המעמד בראש 30,0000 איש, בשירה ובריקודים. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי ה’ (שמ”ב, ו 14).

עתה,  ניתן להבין את תגובת מיכל בת שאול, אשת דוד.

מיכל התחנכה כחלק מהאליטה הישנה שבה נהוג היה לתמרן בין ארון הברית לבין אמצעי חיזוי מאגיים אחרים. היא אינה מעכלת מלך “המתבטל” לחלוטין בפני ארון הברית ושמדגיש בהתנהגותו שלא יפעל ללא הנחיית ה’ [9]. לכן היא רואה את החוגגים כאנשים לא מכובדים (…אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים [10]. שמ”ב ו 20).

אך עולם האליטה הישנה- לא שרד. ולפיכך מסיימת הפרשה ב- וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד–עַד, יוֹם מוֹתָהּ.(שמ”ב ו 23). האליטה החדשה שהחלה בדוד מנסה בהצלחה לא קטנה להביא לאיחוד העם מול המקדש בירושלים, כך שיהפוך למרכז יחידי [11].

סיכום

הפרשה וההפטרה חושפים לעינינו, בשלוש סצנות אודיו- ויזואליות, את  התפתחות היחס של ההנהגות והעם למשכן ולארון הברית. מקבלת פנים מעונבת למשכן, המשך בניסיון להיעזר בארון כאמצעי ולבסוף שמחה עממית בארון, בדרכו לירושלים.

*ההפטרה הרגילה. לא “פרה”

[1] ההיוועצות הייתה באמצעות החושן/ אורים ותומים:  וַיָּשֶׂם עָלָיו, אֶת-הַחֹשֶׁן; וַיִּתֵּן, אֶל-הַחֹשֶׁן, אֶת-הָאוּרִים, וְאֶת-הַתֻּמִּים. ויקר’ ח 8 הצורך בהיוועצות בה’ כנראה באמצעות החושן, לא מומש כיאות ע”י שאול המלך. לפני מלחמת הגלבוע שבה נהרג שאול,: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּ-ה’ וְלֹא עָנָהוּ ה’ גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם (שמ”א כח 6). להלן נקשור זאת לשוני בין דוד לשאול בעניין זה ולתגובת מיכל בסוף ההפטרה.

[2] אבן עזרא ויקר’  ט 24:  וירנו -הרמת קול. וכן: ותעבור הרנה במחנה

[3] למשל לאחר תקופת השופט אבימלך :  וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ , וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת וגו’ (שופ’ י 6-7).

[4] יחזקאל קאופמן, ספר שופטים, עמ’ 280

[5] ממצב של –וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-ה’, לִפְנֵי עֵלִי; וּדְבַר-ה’, הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם–אֵין חָזוֹן, נִפְרָץ (שמ”א ג1)  למצב של – וַיִּגְדַּל, שְׁמוּאֵל; וַה’ הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע, כָּל-יִשְׂרָאֵל, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע:  כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַה’ (שמ”א ג 19)

[6]  משה גרסיאל, שמואל א  עמ’ 51

[7] דוגמאות נוספות לאמביוולנטיות ההנהגה הטרום- דוידית ביחס להתייעצות עם ה’-

  • במלחמת מכמש שאל שאול האם להמשיך במלחמה ולא קיבל תשובה. וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹקים, הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל? וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא (שמ”א יד 27)
  • באירוע פילגש בגבעה  מאשר ה’ לכאורה (שופ’ כ) מלחמת חורמה של שבטי ישראל בבנימין (שבטו של שאול)- כ 40,000 הרוגים. אך חז”ל אינם סבורים שאכן האירוע היה כפשוטו וטוענים שלא התקבל הכשר להרג הרב בשבט בנימין. “בסיפור שלנו לא נזכר אוהל מועד …העם אינו מאורגן סביב למקדש ולבית כהנים” (. קאופמן, ספר שופטים, עמ’  279).
  • באירוע אבן העזר, בסוף ימי עלי, נכשלו ישראל מול הפלישתים למרות שהביאו את ארון הברית ( שמ”א ד) כשהמשלחים הם שני בני עלי שהם- וּבְנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָּעַל:  לֹא יָדְעוּ, אֶת-ה’ (שמ”א ב 12). לכאורה , ברור שאי אפשר היה לסמוך עליהם כמייצגים את דבר ה’. אך  ישראל ראו בארון  גורם מאגי שעשוי לסייע.  בסיום המלחמה הזו, ארון הברית נשבה.

[8]   דוגמאות להיוועצות מתמדת של דוד עם ה’-

  • הניצחון על גוליית-ל וַיֹּאמֶר, דָּוִד, ה’ אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה;  {ס}  וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד לֵךְ, וַה’  יִהְיֶה עִמָּךְ.(שמ”א יז 37).
  • דוד בודק מהיכן ישלוט? וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה’ לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה: (שמ”ב ב 1)
  • קרב בעל פרצים לאחר עליית דוד לשלטון- וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה’ לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה אֶל פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר ה’ אֶל דָּוִד עֲלֵה כִּי נָתֹן אֶתֵּן אֶת הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ: (שמ”ב ה 19)
  • קרב עמק רפאים– וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה’ וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים. וִיהִי (בְּשָׁמְעֲךָ) [כְּשָׁמְעֲךָ] אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה’ לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים(שמ”ב ה 23-24).
  • מתי להעלות ארון הברית לירושליים? וַיִּרָא דָּוִד אֶת ה’ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יה’: ְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה’ עַל עִיר דָּוִד וגו’ . (שמ”ב ו 9)

[9] ילקוט שמעוני מציג דו שיח דמיוני בין מיכל לדוד. דו שיח מדגים את ההבדל בין האליטות. ” אמרה לו: משפחתו של בית אבא הייתה נאה ממך, חלילה להם שנראה מימיהן פסת יד ופסת רגל ועקב מגולין, אלא כולם היו מכובדין ממך.” ומה אמר לה דוד? לפני ה’ אשר בחר בי וגו’, אלא בית אביך היו מבקשין כבוד עצמם ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן אלא מניח אני כבוד עצמי ומבקש אני כבוד שמים” .

[10] מ צ סגל בפירוש על ספר שמואל- “אנשים פוחזים שהם ריקים ממידות ודרך ארץ. ובתרגום- הרוקדים”

[11] הדיון על כך שהמניע למחלוקת בין האליטות נובע מהצורך לבסס את האליטה החדשה, זכה לאזכורים רבים. למשל “גלוי ונסתר במקרא”, יאירה אמיתי, עמ 172-192:  “הפולמוס בשאול וביתו – מתכון לרצח אופי”.

1 2 3 13