עקדת יצחק אז והיום:  עקדת יצחק, בהיותה מבחן נאמנות לאלוהים,
 מסמלת בפועל חינוך לערכים.

שרה שוב

סיפור עקדת יצחק הוא סיפור שותת דם לאורך כל תולדותיו, (גם אם לא נכתבה בו טיפת דם אחת). מאז סופר לראשונה, לפני כשלושת אלפים שנה, ועד עתה הוא אינו חדל מלטלטל את שומעיו:
במצוות אלוהיו נוטל אב את בנו, את יחידו, אשר אהב, והולך עימו במשך שלושה ימים אל פסגת הר גבוה, על מנת להקריבו שם לאלהיו. הוא בונה מזבח, עוקד-קושר עליו את בנו ואוחז במאכלת על מנת לשחטו. בנקודה זו חלה תפנית בסיפור. יצחק לא הועלה קורבן. אבל די לנו בדרישה המזעזעת של אלוהים ובנכונותו של אברהם למלא את רצון אלוהים.
ההסבר לדרישה זו ניתן ביחד עם הסיפור: מתחיל ב: ” וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם;” (בראשית כ”ב, א). ומסיים ב: “עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי” (בראשית כ”ב, יב).  אברהם הועמד בניסיון כדי להוכיח את אמונתו השלמה באלוהים.  

ומדוע הוצמד סיפור העקדה לראש השנה?
אמר ר’ אבהו:  למה תוקעין בשופר של איל?
אמר הקדוש ברוך הוא:        
תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם
ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. (ראש-השנה, טז, ע”א)

בראש השנה, שהוא “יום הדין”, נעשה שימוש נצְלָנִי בסיפור העקדה. אברהם הוכיח יראת אלוהים שלמה בנכונותו להקריב את בנו, ואנחנו כולנו, דורות רבים של צאצאיו, מתקשטים בעקדה זו ובזכותה מבקשים לעצמנו הקלה בדין על חטאים שחטאנו.

אבל גם השימוש הזה בסיפור העקדה אינו מרפא את הפצע. לאורך כל הדורות נעשו ניסיונות רבים של פרשנות ומדרשים כדי להרגיע את הזעקה העולה ממנו.
בעידנים ששלטה הדת התמקדו הפירושים בשאלת האמונה באלוהים. בעידן המודרני עולים פירושים יצירתיים, כגון: ההסבר האנתרופולוגי, שעל פיו סיפור העקדה מנציח את המעבר מקורבן אדם לקורבן בעלי חיים. מעבר שלכאורה מבטא התקדמות תרבותית והומאנית בתוך הדת.
פירוש אחר טוען, שאברהם הוא שהעמיד את אלוהים בניסיון, מאחר שאלוהים הבטיח לאברהם בברית בין הבתרים: “אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ …  הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים–אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶך “. (בראשית ט”ו, ד ה) – ואיך יעמדו דברי אלוהים במבחן האמת אם הוא מצווה על אברהם להקריב את בנו יחידו?
ועוד פירוש מתחכם: אלוהים אמנם העמיד את אברהם בניסיון, אבל ניסיון שונה ממה שנאמר בטקסט. אלוהים רצה לראות אם אברהם ימצא בו את האומץ והיושרה להתווכח איתו על ציווי כל כך אכזרי וכל כך בלתי הגיוני, להקריב את בנו, כשם שידע להתווכח אתו על השמדת סדום ועמורה.
מדרשים כאלה ואחרים נועדו להניח רטייה על הפצע הפתוח של סיפור העקדה. אך הסיפור ממשיך לדמם.

אל המקום ההולם ברמת הכאב והנכון לו במובנים רבים הגיע הסיפור על עקדת יצחק כאשר חיברו אותו עם נפילת הבנים במערכות ישראל.

נעמי שמר כתבה שיר על חבר ילדות, טייס שנפל בעת מילוי תפקידו, במילים שכמעט כולן לקוחות מסיפור העקדה:   
                        קַח  /  אֶת בִּנְךָ /  אֶת יְחִידְךָ / אֲשֶׁר אָהַבְתָּ / קַח / אֶת יִצְחָק / וְהַעֲלֵהוּ לְעוֹלָה /          

עַל אַחַד הֶהָרִים / בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ …             
 אבל ה”צְעָקָה הגְּדוֹלָה”  שעולה מכל ההרים מופנית לא אל אברהם כי אם אל אלוהים
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם /  הַמָּלֵא רַחֲמִים  /  אֶל הַנַּעַר יָדְךָ אַל תִּשְׁלַח  /  אֶל הַנַּעַר יָדְךָ אַל תִּשְׁלַח.   

ובהמשך:
גם אִם שֶׁבַע נִחְיֶה וְנַזְקִין /  לֹא נִשְׁכַּח כִּי הוּנַף הַסַּכִּין  /  לֹא נִשְׁכַּח אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְנוּ.     הזעקה כאן כולה מופנית כנגד רבונו של עולם מהתפילה “אל מלא רחמים”, שהוא אולי ייצוגו של העולם חסר הרחמיםּ. ואילו האב, ההורים, החברים, נמצאים רק בשורה האחרונה במילים “אשר אהבנו”.
משוררים רבים ביכו את הנופלים במלחמות בהתייחסויות מדרשיות אל עקדת יצחק.
חיים גורי, בשירו “ירושה” הרחיב את מעמד העקדה על כל ההיסטוריה של עם ישראל:

       יְִצְחָק כַּמְּסֻפָּר, לֹֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן  /  הוּא חַי יָמִים רַבִּים  /  רָאָה בַּטּוֹב, עַד אור עֵינָיו כָּהָה.

       אֻבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הורִישׁ לְצֶאֱצָאָיו  /  הֵם נולָדִים  /  וּמַאכֶלֶת בְּלִבָּם

האם שני הסיפורים – סיפור עקדת יצחק וסיפור נפילת הבנים – דומים? 
בסיפור המקראי יצחק לא הועלה קורבן. מלאך אלוהים עצר את אברהם מלבצע את ההקרבה וזימן לו תחליף בצורת איל. ואילו שירי העקדה בני זמננו נכתבים תמיד על בנים שנפלו.
הבדל נוסף: בסיפור המקראי הדגש הוא על האב, אברהם, כמי שמוכן להקריב את בנו, ואילו בשירה העכשווית על נפילת הבנים הדגש הוא על הבן. האב לרוב נשאר מחוץ לשיר ואינו מוצג כמקרבן. אלא אם כן השיר מתמקד במעשה האב ולא בנפילת הבן. כמו בשירו של גורי “ירושה” ובמחזהו הסטירי של חנוך לוין “מלכת האמבטיה”.

ובכל זאת, אם נרד לעומק הסיפור נגלה שיש מכנה משותף אחד גדול בין אברהם העתיק ובין האב המודרני (כמייצג המשפחה והחברה):
אברהם נדרש להראות נכונות להקריב את בנו, כדי להוכיח את נאמנותו לאלוהים. האב והאם הישראלים, מתוך נאמנות לערכי הציונות – שהם מדינה יהודית ריבונית לעם ישראל בארץ ישראל, ואהבת המולדת – מחנכים את ילדיהם על הערכים האלה. ובשמם של ערכים אלה הולך הבן למלא את תפקידו כלוחם ונופל על הגנת המולדת. במובן זה החינוך על ערכי הציונות, שמקנים הורים לבניהם, הינו מעשה של עקדה.

אך בניגוד לאברהם, שמעשהו מעורר לפחות תדהמה או אפילו כעס (תלוי בקורא), ההורה הישראלי בן זמננו, אשר מחנך את בנו על ערכי הציונות, אינו נתפס כעוקד ואינו מעורר תדהמה או כעס. כי הערכים ששולחים את ילדינו לשרת בצה”ל ולסכן את חייהם הם ערובה לקיומה של מדינת ישראל ומקובלים על רובנו.

למעשה, כל חינוך לערכים שמקנה אב לילדיו, מורה לתלמידיו, מנהיג למאמיניו, וכל חברה לבניה – עשוי, בנסיבות מסוימות, להוביל את החניך עד הקצה, עד לנכונות לסכן את חייו ועד להקרבת חייו על מזבח הערכים שחונך עליהם. ומכאן שכל הורה ומחנך לערכים הוא בחזקת עוקד.

על שפת האגם מבלים נופשים רבים. למשמע זעקות קריאה לעזרה רק אחד קופץ למים להציל ילד שטובע. הוא מציל אותו. אבל טובע בעצמו. הוא ידע שהוא מסכן את חייו ובכל זאת חש להציל. מי ששלח אותו לפעולת ההצלה היו הערכים שחונך עליהם להחלץ לעזרת הזולת שנמצא במצוקה, ומי שהקנה לו את הערכים האלה היה עוקדו.

גם חסידי אומות העולם שבתקופת השואה הסתירו יהודים והצילו אותם מהשמדה, היו אנשים שנעקדו על מזבח ערכי המוסר שהקנה להם חינוכם. 
אלה מהם שנתפסו  שלמו על כך בחייהם. אבל גם אלה שלא נתפסו סכנו את חייהם ואת חיי בני ביתם.

אמנם לא כל חינוך לערכים מגיע עד לקצה. עד לקרבן חיים. ולא כל הקרבה שאדם מקריב היא בהכרח הקרבה של חיים. אבל העיקרון נשאר אותו עיקרון:
חינוך לערכים, אם הוא מצליח, עשוי להביא את הבן או הבת עד לנקודה שבה יאלצו להקריב דבר מה חשוב.

אדם צעיר בעל משפחה ישר והגון מסרב לקחת שוחד שהוצע לו על מנת לקדם את עסקיו של בעל הון. כספי השוחד יכולים היו לקרב אותו לרכישת דירה לו ולבני ביתו. משכורתו ומשכורת אשתו אינם מספיקים לרכישת דירה. הם נאלצים לעבוד קשה ולשלם שכר דירה גבוה, ולחיות בצניעות. אם חס ושלום תפגע בריאותו הוא ובני ביתו יפלטו לרחוב.  האם הוא אינו מקריב קורבן על מזבח ערכי היושר?

דוגמה אחרת:
בכיתת בית ספר  “מלכת הכיתה” מחרימה את אחת הילדות, וכל ילדי הכיתה בעקבותיה. אבל ילדה אחרת, שהוריה הקנו לה ערכים של התחשבות בזולת וחברות  טובה, מצטרפת אל הילדה המוחרמת, כדי לתמוך בה. ומיד כל הכיתה מחרימה גם אותה. למותר לתאר את סבלן של ילדות מוחרמות בחברת הילדים, שיודעת להיות אכזרית מאוד. גם ילדה זאת נעקדה על מזבח ערכי ההתחשבות והחברות הטובה.

ככל שהחברה הולכת ומשחיתה את דרכיה, אנשים בעלי מצפון שחונכו על ערכים מוסריים והומאניים והפנימו אותם, נקלעים יותר ויותר למצבים מקרבנים.

בתקופת התנ”ך היה אלוהים קרוב לבני האדם. הוא דיבר אליהם, חינך אותם. העניק להם מצוות וחוקים, המגלמים בתוכם את הערכים, שעושים את האדם – אדם. מי שיודע להבחין בין הטוב ובין הרע ולשלוט ביצריו האנוכיים. אלוהים היה אז  האב המחנך של בני האדם, האב המצווה, המעניש והגומל. האב שבאופן מטאפורי עקד את אברהם, אבי האומה הישראלית, על מזבח האמונה השלמה בו.
עם השנים הלך המין האנושי והתבגר ואלוהים הלך והתרחק. בלכתו הוא השאיר לנו את התנ”ך – מאגר גדול של ערכים מבית היוצר של נביאיו. ‘הערכים שאני משאיר לכם’ – כך אמר לנו אלהים – ‘שאתם במהלך הדורות בוודאי תוסיפו עליהם ערכים חדשים, הערכים האלה ינחו את התנהגותכם וישמרו את צלם אלוהים בדמותכם. הערכים האלה ישמשו אתכם ליצירת חוקים, באמצעותם תנהלו את העולם, שאני משאיר לכם ולאחריותכם.’

הערכים שהורֶה מקנה לילדיו הם הייצוג של צלם אלוהים בעולם. וכשהוא מחנך אותם לדבוק בערכים האלה, להתנהג על פיהם, להגן עליהם ולהיות מוכן להקריב למענם, הוא הינו ממשיכו של האב העוקד, ממשיכו של אברהם, המוכיח נאמנות לאלוהים. הוא עומד במבחן של עקדת יצחק.

ואולם
ערכים יכולים להיות גם שליליים. כאלה הם הערכים של קנאות דתית ולאומנות קיצונית, של גזענות, של כבוד דורסני, של הפקרות המתחזה לחרות, ועוד. ערכים מקולקלים ומעוותים שמוצגים כערכים נעלים על ידי מנהיגים מושחתים או מטורפים. וגם הקנייה של ערכים כאלה באמצעות שטיפות מוח להמונים היא בחזקת עקדה על מזבח של אמונה בדת או באידאולוגיה כלשהי.  תמיד יימצאו אנשים  שמוכנים להקריב את חייהם למען ערכים שליליים. ומי שמחנך ועוקד את ילדיו על מזבח ערכים כאלה מוכיח נאמנות לרוע. לשטן.

הלוואי שנדע כולנו לבחור מתוך מחשבה ושיקול דעת את הערכים שלאורם אנו מחנכים ומבקשים להנחילם לילדינו.

הכותבת תשמח לקבל תגובות במייל sarashouv@gmail.com

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *