פרשת עֵקֶב: אהבה ומוסר בין אלוהים לעם ישראל / מוטי לקסמן

קל מאוד להסיק מפסוקים במקרא שאלוהים המתואר בו הוא ישות כופה שיוצרת באדם פחד. מכאן, מילוי מצוות האמונה באלוהים נובע מחשש ומפחד מעונש או שמילוי המצוות קשור בשכר, בתגמול או בתודה מצופים או מובטחים. עקרונית, שכר מצופה או פחד מעונש הם שתי פנים של אותה מטבע.

פרשת השבוע, פרשת עֵקֶב, מזמנת לנו אמירות רבות המאששות תפיסה כזו של אלוהים ושל מניעי האמונה בו.

פרשת עֵקֶב נפתחת כך: “וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם וְשָׁמַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.  בָּרוּךְ תִּהְיֶה, מִכָּל-הָעַמִּים:  לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, וּבִבְהֶמְתֶּךָ. וְהֵסִיר ה’ מִמְּךָ, כָּל-חֹלִי” (דבר’ ז, יב–טו). במלים אחרות, אם עם ישראל ישמור ויעשה את אשר אלוהים צווה אותו אזי העם יזכה בכל-טוב אפשרי (1).

אבל, אם העם ישכח את אלוהים ולא ימלא אחר מצוותיו צפויים לעם צרות צרורות עד כדי אבדון מוחלט: “וְהָיָה, אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן.  כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר ה’ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן, תֹּאבֵדוּן:  עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן, בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (דבר’ ח, יט–כ). ואם זה לא ברור, אזי מודגש שוב: “הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף ה’ בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה, לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר ה’ נֹתֵן לָכֶם” (דבר’ יא, טז–יז).

כלומר, מילוי מצוות הוא תנאי הכרחי לקבלת חיים טובים, אבל סטייה מביאה מייד לעונש חמור.

ובכן, כל הטוענים בעבר וגם כיום בכל ערוצי התקשורת, שחייבים למלא אחר המצוות, יש להם על מה להתבסס.

תפיסה כזו של אלוהים ושל אמונה בו אינה מפתיעה במקרא. הרי תרבות המזרח הקדום, בו צמחה והתפתחה מחשבת המקרא, הייתה ספוגה בתפיסת האל כישות סמכותית כוחנית המנהלת פנקסנות.

אבל, תפיסה כזו של אלוהים יוצרת אי-נחת באדם משכיל וחושב במאה העשרים ואחת. תפיסה כזו שוללת מן האדם מרכיב חשוב ביותר והוא חירות הבחירה באמונה. לפי התפיסה שהוצגה עד עתה, אין כלל אפשרות בחירה, אלא אם נכנה כבחירה גם התנהגות של מזוכיסט שאינו ממלא מצוות אבל “נהנה” מהסבל הכרוך בכך.

האומנם תפיסה כזו של אמונה היא התפיסה היחידה בפרשת השבוע בפרט ובמקרא בכלל?

לא.

המשך הדיון ימוקד בשני היבטים (2).

א. אהבה

בין דרישות אלוהים המפורטות בפרשת השבוע אנו מוצאים גם: “וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ” (דבר’ י, יב). נוסח שחוזר גם באופן הבא: “וְאָהַבְתָּ, אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ; וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְו‍ֹתָיו כָּל-הַיָּמִים” (דבר’ יא, א). ניסוחים אלה מעוררים קושי: אפשר לדרוש מאדם לשמור את מצוות ה’ ולמלא אחריהן, אפשר לדרוש מאדם לעבוד את ה’.

אבל אי-אפשר לדרוש לאהוב.

הורה אינו יכול לדרוש אהבה מילדיו, וגם ילדים אינם יכולים לחייב את ההורים לאהוב אותם. איש אינו יכול לכפות על אישה לאהוב אותו, וגם אישה אינה יכולה לצוות על איש לאהוב אותה. לא בגלל שאי-אפשר לבטא ציפייה או רצון לזכות באהבה, אלא בגלל שאהבה אינה מתפתחת לפי דרישה, צוו או פקודה.

אהבה בפקודה, בצוו או בכפייה היא לא אהבה.

רגש אינו פועם בהתאם לכפייה או להוראות.

אהבה עשויה להתפתח רק בתחושה של חירות אמיתית.

אותו הדבר אמור ליחסו של אלוהים לישראל “וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ” (דבר’ ז, יג). אלוהים משדר לעם לא רק ברכות אלא גם אהבה.

אם-כן, בתוך כל מערכת היחסים בין אלוהים לעם ישראל שורה גם אהבה הדדית.

מכאן, אהבה סותרת תפיסת אלוהים סמכותית-כוחנית.

ברור, דברים אלה אינם ממצים את נושא האהבה בין אלוהים לעם ישראל, נושא זה מחייב דיון מיוחד. לצרכים בהקשר הנוכחי, די בהצגת האהבה כמרכיב ביחסי אלוהים ועם ישראל.

ב. אלוהים מוסרי

בפרשת השבוע קיים מרכיב נוסף שמערער את התפיסה של אלוהים כדמות כוחנית כופה.

בשלב מסוים מתאר הכתוב את אלוהים, ומה נאמר שם?

“כִּי, ה’ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה” (דבר’ י, יז–יח).

האל הגדול והנורא הזה מתגשם בשמירת משפט צדק, בדאגה לחלשים בחברה!

זה אלוהים כוחני, כופה ומאיים? זו ישות שצריך לפחד ממנה?

לטעמי, רק כך ניתן להבין באופן משמעותי את הכתוב “וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם” (דבר יא, יח).

האהבה והרגש החם המצויים בלב ובנפש אין מקורם בכפייה, באיום או בהפחדה.

אם-כן, אהבה מצאנו בפרשת השבוע גם מוסר.

המאמין האמיתי, זה שמאמין בלב ונפש, הוא אכן אדם חופשי שבוחר בחירות את אמונתו וממלא אחר ציווייה, ללא כל ציפייה לגמול או לשכר.

אז כל אדם, כל בן ובת מעם-ישראל (3), בחרו, בוחרים ויבחרו באלוהים ובאמונה המתאימים להם, ובהתאם בפסוקים המאששים את בחירתם.

אכן, גם זה חלק מחירות האדם.

היש סיכוי שרבים, בעם ובעולם יבחרו באהבה ובטוב?

<><><><><>

הערות

(1)     וראה גם דבר’ ז, יז–כד; ח, א, ו–י, יח; ט, א–ג; יא, ז–ט, כב–כה.

(2)     ניתן להביא מקורות נוספים לאמור בדברי אלה מספרי הנביאים, אבל צר המקום.

(3)   אמירה זו תקפה גם לגבי נוצרים ומוסלמים.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *